אור ברסלב

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ח - המוציא יין

פרק ז - כלל גדול

המוציא יין וכו'. איידי דאיירי בשלהי פירקין דלעיל בשיעור אוכלין, איירי השתא בשיעור משקין:

חלב כדי גמיעה. והוא פחות מרביעית מדפליג עלה ר' שמעון למימר דבעי' רביעית דהא לטפויי מילתא קא אתי, ומיהו בין שיעורא דכדי גמיעה בין שיעורא דרביעית לא הוי כגרוגרת דהא אפי' בשיעורא דרביעית אמרי' עלה בגמ' דכי הוי קרוש עומד על כזית אלמא משקין לחוד ואוכלין לחוד:

דבש כדי ליתן על הכתית. שאף ע"פ שהדבש עיקרו לאכילה לא אזלי' ביה לשיעור גרוגרת או כדי משקין לרביעית כדמשמע בפירקין דלעיל דעשב ראוי לגמל ואזלי' בתר גדי לחומרא והכא נמי כיון דחזי לרפואה ורפואתו שכיחא אזלי' בתר שיעורא זוטא לחומרא והכי איתא בגמר':

גמ'

אמר רבא אף אנן נמי תנינא. פי' דהוי רובע רביעית מדתני המוציא יין וכו' וקתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית דאלמא משמע דהיינו שיעורא דמשקה והיינו שיעורא דיין דחשבי' ליה בהדי מזיגתו שיעמוד על רביעית כשיהא מזוג והיינו רובע רביעית כדי שיתן לתוכו שלשה חלקי מים ויעמוד על רביעית דהא ודאי מדתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית משמע דשיעורא דיין דרישא הוי בציר מרביעית דאלו רביעית לא ליתניי' בבא באפי נפשה וליכללי' בכלל סיפא דכל המשקין ברביעית דליכא למימר דאתא לאשמועי' דכוס של ברכה הוי רביעית דא"כ בההיא דתני עלה הו"ל לפרושי בהדיא ורבא מסיפא משמע ליה דמזיגת כוס יפה הוי רביעית ומסתברא דנפשי' משמע ליה דכיון דבעי' במזוג רביעית בחי סגי ברובע רביעית:

דף עז.

אמר אביי שתי תשובות וכו' י"מ דאביי בתרתי פליג ארבא במזיגה וכן בשיעור דרביעית ומתני' מיירי ביין שראוי לכוס של ברכה ואע"ג דלית ביה רביעית, ולי נראה דלהאי פירושא מתני' ה"ק שיעור כשיעור מים שמוזגין בו כוס של ברכה:

והא נמי הא חשיב. פי' דאע"ג דזוטר שיעורי' כיון דחזי לרביעית ע"י מזיגה חייב:

תנא יין יבש בכזית. פי' ובעי' האי שיעורא אע"ג דהוי רביעית בלח משום דלא חזי לתוספת ע"י מזיגה:

א"ר יוסי בר' יהודה אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. וכתב הר"ר אשר ז"ל מלוניל דמהכא שמעי' לכל איסורין שבתורה שאם נפל כזית חלב ברוטב ובקיפה שמשערין ששים רביעיות לאותו זית הואיל ואם הי' לח הי' באותו זית רביעית. וכן מצאתי לרא"ה ז"ל בהלכות שלו שכתב כבר אמרנו למעלה שכשמשערין שיעור זה של ששים משערין אותו ברוטב ובקיפה ובחתיכות וכשמשערין ברוטב משערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכשיעשה קרוש יעמוד על כזית ע"כ ואינו מחוור דלא אמרו אלא לענין הוצאת שבת דבעי' מידי דחשיב ובציר מהא לא חשיב וכן נמי לענין טומאה דבעי' כזית בשר ובציר מהא לא חשיב למיהוי כבשר לטמא אבל בשאר איסורין כזית בכזית משערין משום דששים שיעורא דרבנן הוא דמדאוריותא חד בתרי בטל והילכך אזלי' לקולא. ועוד דאם איתא דבשאר משקין נמי אמרי' דכזית קרוש הוי רביעית בלח אמאי איצטריך רב יוסף לומר ר' נתן ור' יוסי בר' יהודה אמרו דבר אחד דהא פשיטא לן דהאי שיעורא בכל משקה הוא, ועוד אביי אמאי קא דחי ליה אלא ש"מ כדקאמרן, וכן כתב בעל העטור ז"ל בהכשר הבשר וכן הורה הרשב"א ז"ל וכן עמא דבר על פיהם:

דף עז:

ולובן ביצה כדי ליתן במשיפא. פי' במשיפא של קילור שרגילין לשופו בחלב אשה:

קילור כדי לשוף במים. פי' שיש בו כדי להמחותו במים לשתי עינים:

כדי אחיזה ושיפא. שיהא בקילור כדי מה שנאחז בראשי אצבעותיו לבד משיפה:

. לאפוקי הדרוני דלא סביבות המכה:

אבר קטן של קטן בן יומו, והוא אצבע קטנה שלו או אחד מפרקי אצבע קטנה שלו:

מאי לאו בהא קמיפלגי וכו' ור' נתן סבר אבר קטן דגדול או אבר גדול של קטן. דהא חד קטן קאמר או אבר אי גוף, ודחי' לא דכולי עלמא וכו' וא"ת למה לי לאפוקי מדבי ר' ינאי דהא למסקנ' על כרחין כתנאי אתיא וכר' שמעון בן אלעזר. וי"ל דמתני' קשייתי' דתני סתמא כדי לסוך אבר קטן ולא תני אבר קטן שבבנים כדתני במתני' סיד כדי לסוד קטנה שבבנות:

דף עח.

לבר ממיא דמסן ולא מטללי פרש"י ז"ל שאין משקה יפה להמחות הקילור כמים מפני שאינו עב ואינו מסכך בעין כשאר המשקין שהן עבין ונדבקין על העין ומעכבין הראות והוא הנכון:

אטו מצניע לאו מוציא הוא פרש"י ז"ל והלא אינו חייב אלא ע"י הוצאה וקשיא לי דדילמא ה"ק בד"א במוציא שלא הצניעו דבהא הוא דבעי שיעורא, "אבלא בדבר שהצניעו המוציא אפי' בכל שהוא חייב משום דאחשבי'. וי"ל דמשמע ליה מצניעי סתמא דבהצנעה לחוד מחייב בלא הוצאה, אי נמי דהוה ליה למימר הכין בהדיא בד"א במוציאו (ולא) הצניעו אבל הצניעו ומוציאו בכל שהוא משום דאחשבי' אבל מדקתני מצניע סתמא משמע דאפי' מצניעו אחר מיחייב עלי' משום מחשבתו של זה וכרשב"ג וה"ה דהוה מצי לאוקומה במוציא עצמו שהצניעו אע"ג דקתני סתמא מצניע אלא דהא קמ"ל דרשב"ג היא וה"ק בד"א במוציא שאין לו לילך אלא אחר הוצאתו לפי שאינו יודע חשיבותו של דבר ובהא הוא דבעי' שיעורא אבל בדבר שהוא יודע חשיבותו של דבר יש לו לילך אחר מחשבתו של מצניע, זו היא שיטת רש"י ז"ל בעיני. והרמב"ן ז"ל פירש אטו מצניע לאו מוציא הוא אי לאשמועי' דמצניע בכל שהוא ליתני בד"א בשאר כל אדם אבל במצניע שכל שהוא אלא ש"מ דס"ל דמצניע לאו מוציא הוא, וה"ה דהוה ליה לאקשויי דכיון שהמוציאו אינו מצניעו אמאי מחייב בכל שהוא אלא דאלומי אלים לקושיא, ופריק דלעולם מצניע לאו מוציא הוא ומיירי באדם שדעתו תלויה באחרים ואינו מוציאו לפי שהוא חשוב בעיניו אלא שעושה מאמר רבותיו, והרא"ה ז"ל הוסיף על זה ביאור שכתב דפשיט' לן ודאי דבין לר' שמעון בן אלעזר בין לרבנן איכ' הפרש בין מוציא למצניע אלא לישנא הוא דקשי' לן קא למימר בד"א במוציא, אבל במצניעו כל שהוא ומדנקיט במצניע סתם משמע דאפי' אדם אחר מתחייב עליו בשביל זה שהצניעו והא דלא כרבנן דלית להו חייב זה במחשבתו של זה ומתניתא ודאי רבנן היא ולהכי לא ניחא ליה לפרושה כפשטה דבמצניע יתחייב עליו אדם אחר דהא לא אפשר אלא מאי קאמר במצניע דלאו מוציא והיינו דקא מתמה עליה אטו מצניע לאו מוציא הוא ומוקי לה בתלמיד שאמר לו רבו וכו' דבהא מודו רבנן:

ומודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין וכו' פירש אע"ג דאינהו אמרי שאם הצניעו רבו אפי' בכל שהוא מודים דבשופכין ליכא דמצנע להו ואינו חייב אלא ברביעית דבהכי חזו:

מתני'

גמי כדי לעשות תלאי וכו'. והאי שיעורא זוטר ממוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה דהא נפה וכברה אינן כבדים ודבר מועט סובלן, ור' יהודה פליג ומחמיר יותר דאפי' בשיעורא זוטר טפי מיחייב והיינו כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטן, י"מ דחבל או גמי כדי לקשור מנעל קטן ברגלו שלא יפול ורש"י ז"ל פי' מדת מנעל להראות לאומן כמדה זו אני צריך, ומיהו בירושלמי אמרו דקטן שאמרו בקטן שיודע למעול:

נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. והוא כדי לכתוב בו שתי אותיות גדולות ומשום קשר מוכסין הוא דמחייב בהאי שיעורא זוטא הא לאו הכי לא מחייב דסתם שתי אותיות לאו מידי דחזי לחייב על מוציא שיעור כדי כתיבתן:

דף עח:

גמרא

כיון דחריק במנא לא עבדי אינשי לפי שהחבל אוכל העץ ומשברו ואינו ראוי אלא לדבר רך דהיינו קופה שהיא עשוי' מלולבי תמרי:

סיב אחרים אומרים וכו'. פי' רבי' יהונתן ז"ל דהוא נמי אבל הוא חלוש שאין עושין ממנו לא חבלים ולא משיחות אלא שמפזרין אותם בקרקע הבית לנוי או לחמם הבית ועושין ממנה כמין מסננת שלוקחין עשרה מהם וכופלין אותן ומשימין אותן ע"פ הכלי שמריקין בו את היין כדי שלא יצאו היתושין דרך פיו:

תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות. כלומר שתי אותיות גדולות, ורמינהי המוציא נייר חלק אם יש בו כדי לכתוב עליו שתי אותיות וקא סלקא דעתך השתא בשתי אותיות דידן דזוטרין ופרק רב ששת דהיינו שתי אותיות של קשר מוכסין דס"ל לרב ששת דבעי' נייר חלק ושלא יהא מחוק כדי לכתוב שתי אותיות גדולות של קשר מוכסין. ורבא פליג עלי' דכל היכא דקתני סתמא שתי אותיות משמע שתי אותיות דידן שלא יהא מחוק וגם משמע שיהא בו בית אחיזה ואפי' יהא בית אחיזה נייר מחוק ויהא בין הכל כשיעור שתי אותיות גדולות, ופרכי' לרבא מדקתני המוציא נייר מחוק וכו' אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות וכו' ובשלמא לרב ששת ניחא דבעי בלובן שתי אותיות גדולות היינו דקתני אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות סתמא דמשמע גדולות ושלא יהא כנייר מחוק, אלא לרבא דאמר דבכל מקום דקתני סתמא שתי אותיות משמע שתי אותיות דידן גם בית אחיזה והכא נמי מיירי בדאית בי' אחיזה בלובן הכא ודאי בית אחיזה לא צריך בלובן דהא איכא נייר מחוק טובא דחשיבא בית אחיזה כן נראה מדברי רש"י ז"ל. ולי נראה לפרש דרב ששת בעי נייר שאינו מחוק כדי לכתוב שתי אותיות גדולות ובעי נמי בית אחיזה דאין כתיבה בלא אחיזה אלא דלדידי' בית אחיזה סגי לי' בנייר מחוק, והשתא אתיא לי' ברייתא שפיר דאיכא נייר מחוק ואיכא נמי לובן דהיינו שאינו מחוק כדי לכתוב שתי אותיות גדולות דסתמא דשתי אותיות הכי משמע, ורבא פליג עלי' ובעי בית אחיזה בנייר שאינו מחוק וסגי לי' בשתי אותיות דידן והכל בנייר שאינו מחוק, והיינו דקשיא לי' ברייתא דקתני שיש בלובן לכתוב עליו שתי אותיות וכיון דקתני סתמא משמע דאיכא בלובן כל שיעורי' וכיון שכן בית אחיזה דהיינו נייר מחוק לא צריך למתניי' והוה לי' למיתני' המוציא נייר חלוק כדי לכתוב שתי אותיות כי האי דלעיל ולא הוה לי' למיתני המוציא נייר מחוק דלרבא אין צורך לנייר מחוק ולא תקשי לרב ששת ברייתא דלעיל דקתני סתמא המוציא נייר חלק אם יש בו כדי לכתוב עליו וכו' ולא תני בה כלל נייר מחוק כנ"ל:

ת"ק סבר אסור לשהות שטר פרוע. והילכך לא משהי לי' לצור על פי צלוחיתו והא לכולי עלמא הוא דללוה לא חזי דלא משהי לשטרי' דילמא נפיל והדר גבי מיני', ור' יהודה סבר מותר לשהות שטר פרוע פי' ובשאין בכולו אלא כשיעור ליתן על פי צלוחית קטנה שאלו נקרע שוב אינו ראוי, ולעיל דאמרי' או בכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פוליטון מיירי לאחר שנקרע קרע ב"ד:

ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכל היכא דלא מקיים לי' הלוה אע"ג דמודה בי' לא מהנה ולא מידי דכיון דהשתא מיהת לא משכחת עדים לקיימו לא חשיב שטרא וליכא למימר דהא צריך לו לצור על פי צלוחיתו דמיירי בשטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דאין בו כדי לצור. א"נ דלא יצור צלוחיתו דחייש דילמא משכח דמקיים לי':

דף עט.

רבא אמר דכולי עלמא מודו בשטר שכתבו צריך לקיימו והכא בכותבין שובר קא מיפלגי, והא ודאי כיון דבהכי מוקמי' לה ה"ה דמצי למימר מודו בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא משום דהכי קושטא דמילתא מוקמי לה הכין:

ור' יהודה סבר אין כותבין שובר. פרש"י ז"ל ואע"פ שכבר פרעו צריך להחזיר לו מעותיו אם לא ימצא השטר, וזה דין מחודש שלא נמצא בשום מקום אלא בזה וכתב הרא"ה ז"ל דהוא הנכון שבפירושים, וראיתי לאחד מן הגדולים שכתב בשם הרשב"א ז"ל דנפקא מינה לדידן דקיימא לן כרבנן דכותבין שובר שאם יש נאמנות בשטר כגון שכתוב בו ויהא נאמן כשני עדים כשרים לעולם שאין כותבין שובר ואם לא יתן לו שטרו מחזיר לו מעותיו ואכיל הלה וחדי ואינו מספיק לא חותם ידו ולא העדת עדים לפי שכבר האמינו כשני עדים, ומיהו אם כתב לו בב"ד שובר הא ודאי אין מחזיר לו כלום אלא אדרבה מגבין אותו לכתחלה בב"ד כיון דקיימא לן כותבין שובר ע"כ. וי"מ דר' יהודה סבר דכיון שיש למלוה לפרוע הסופר שכתב השובר חיישינן שמא לא יפרע הלוה ולא יוציאנו ועדיין רוצה המלוה בשטרו, ות"ק סבר דודאי לוה יוציאנו דבשביל מעות מועטים לא יעכב שוברו ביד הסופר והילכך לא חשיב לי' השטר, וזה אינו שהרי מן הדין חייב להחזיר לו השטר בלא כלום ולא איירי' בשקרי ואינו בדין להתחייב בכך דחשיבא לי' שטרא מפני שיכול ליטול ממנו שלא כדין:

רב אשי אמר מפני שצריך לו להראותו לבעל חוב פי' ורישא דעד שלא פרעו חייב דקאמר אמלוה קאמר וסיפא דמשפרעו פטור דקאמר אלווה קאמר פליג ר' יהודה:

מתני'

עור כדי לעשות קמיע י"מ לכתוב בו קמיע, ורש"י ז"ל פי' לחפות בו קמיע, ומיהו בעור מעובד מיירי וכן משמע בגמרא דקא בעי שאינו מעובד בכמה:

קלף כדי לכתוב עליו פרשה וכו'. ואע"ג דקלף חשיב ושיעורו מרובה מעור היינו משום דשכיחא ואזלי' בתר שכיחא אפי' לקולא כדלעיל:

זפת וגפרית כדי לעשות נקב. פי' הרא"ה ז"ל דרכו של כסף חי ליתן אותו בקנים דקים ולסתום פיהם בזפת וגפרית וכשרוצין להוציא ממנו עושין נקב קטן בזפת או בגפרית ומוציאין ממנו א' וחוזרין וסותמין אותו נקב במעט זפת או במעט גפרית, ורבי' יהונתן פי' כדי לסתום נקב גדול שנסדקה החבית ומקלח היין בחוץ מרוב רוחבו ואין דרך לסותמו בשעוה לפי שאינה נדבקת בכלי כזפת וגפרית אבל בנקב קטן שאינו מקלח אלא שותת ויורד [סותמים] (משערי') בשעוה, וכן נראה מן הירושלמי דגרסי' אמתני' דזפת אמר רב הושעיא במזנק:

גמ'

שלשה עורות הן מצה וחיפה ודיפתרא מצה כמשמעה דלא מליח ולא קמיח ולא אפין. יש למדין מכאן דאין נותנין מלח בפת בפסח לפי שהמלח מחממו ומביאו לידי חימוץ, ולא נהיר דאם לאותו עור שנותנין מלח אמאי לא קרי לי' חמץ אלא דלא אמרו הכא מצה כמשמעו אלא שלא נתחמץ ומכיון שלא נתחמץ היינו שאינו מעובד תדע דהא רקיקי מצות מלח נותנין בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואפי' הכי קראם הכתוב מצות, ויש לדחות דדילמא לא היו נותנין בהם מלח והא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח היינו בדבר הקרב לגבי המזבח וכדמוכח התם בזבחים אלא מהכא איכא למילף דמותר לתת בו מלח דאמרינן בפסחים ותיקא שרי והתניא אסור לא קשיא כאן במשחא ומלחא כאן במיא ומלחא :

ר

וכמה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. פירוש כל יפויי הגט ושלא כפרש"י ז"ל ואף על גב דדיפתרא חשיב טפי שיעורו מרובה משום דשכיח כדאמרי' לעיל ואף על גב דדיפתרא יכול להזדייף ואפילו הכי מותר לכתוב עליו את הגט אתיא כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, וא"ת אם כן מצה וחיפה נמי ראויין לכתוב עליהם את הגט לר' אלעזר ואמאי לא הוו שיעורייהו ככתיבת הגט, וי"ל דמצה וחיפה שכיח בהו מילתא אחריתי דזוטר שיעורי' והוה לי' שכיחא ושכיחא ואזלי' לחומרא אבל דיפתרא דחשיב ממצה וחיפה לא עבדי' מיני' קמיע וכ"ש לצור משקולת קטנה והילכך הוי לי' שכיחא ולא שכיחא ואזלי' בתר שכיחא ואפי' לקולא:

התם בבושלא. פי' בעור לח שאינו ראוי לעיבוד אבל ראוי לעיבוד אפי' אינו עומד לעיבוד כעיבוד דמי כדאמרי' לעיל והיינו עור יבש דראוי לעיבוד דקודם שנתיבש אין מעבדין אותו:

כך שיעור להוצאה. דהיינו חמשה על חמשה וטעמא לפי שאינו מעובד ובמתני' דקתני כדי לעשות קמיע מיירי במעובד דאלמא שני לן בין מעובד לשאינו מעובד, ופרקי' התם בקורטבלא שהוא עור שחלטוהו ברותחין דשוב אינו ראוי לישב עליו:

דף עט:

ורמינהי קלף ודוכסוסטוס וכו'. וא"ת והיכי ניחא לי' סיפא דקתני קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין, וי"ל דאיהו מפרש לה הכין קלף ודוכסוסטוס סתמן כדי לכתוב עליו מזוזה אלא א"כ בשהוציאו בפירוש לדעת תפלין דהתם אקלף הוא דמחייב בכדי פרשה קטנה שבתפלין אבל אמתני' קשיא, ופריק מאי מזוזה מזוזה שבתפלין כלומר תפלין איקרו מזוזה מן הסתם והכא מדנקט לישנא דמזוזה ש"מ שהיא פרשה אחת קטנה שבתפלין כדקתני במתני':

אמר רב דוכסוסטוס הרי הוא כקלף מה קלף כותבין עליו תפלין וכו'. איברא מילתא דרב לא אמר אלא דוכסוסטוס וקלף שוין הן ותו לא אלא דתלמודא הוא דקא פריש למילתי' תדע דקא שקלי' וטרי' במימרי' דרב ואסיקנא השתא דאתית להכי לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס הרי הוא כקלף וכו' כלומר דלא אתא רב לאכשורי תפלין אדוכסוסטוס אלא לאכשורי מזוזה על הקלף דאלמא משמע דמימרי' דרב סתמא איתמר,:

תנן קלף כדי לכתוב וכו'. וה"ה דמצי לאקשויי מבריית' דלעיל דאסיקנ' דוכסוסטו' כדי לכתוב עליו מזוזה דמשמע דוקא מזוזה אבל לא תפלין אלא דעדיפא לי' לאקשויי ממתני',, וכי פריק למצוה איפריקא ברייתא:

קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער. פי' ר"ת ז"ל דהי' דרכם לחלוק העור לשנים והחלק הדבוק בבשר בהמה נקרא דוכסוסטוס שהרי דוכסוסטוס בלשון יון דוך בשר כלומר מקום בשר שכן קורין לבשר סוסטוס, והחלק השני שהוא כלפי השער נקרא קלף והא דאמרי' קלף במקום בשר פירושו שהיו כותבין באותו חתך שכנגד הבשר לפי ששם הי' עיבודו יפה וכן דוכסוסטוס באותו חתך שהוא כנגד השער ונמצא דלהאי פירושא לא היו כותבין לא במקום שער ממש ולא במקום בשר ממש וכן דעת רבי' האיי גאון ז"ל ויהיב סימנא כבוד אלהים הסתר דבר כלומר שיהא כתיבתן במקום חתך שהוא מקום הסתר, והרמב"ם ז"ל כתב בתשובה לחכמי לוניל ז"ל שטעות הוא לפרש ולכתוב כן שיניחו מקום שער ובשר שהכתיבה מיושרת בהן ויכתבו במקום חתך, והוא ז"ל פי' דהאמת שדרכם הי' לחלוק העור לשנים ואותו של צד השער נקרא דוכסוסטוס והשני שהוא דבק בבשר נקרא קלף ובדוכסוסטוס כותבין במקום שער ממש ובקלף במקום שהי' דבק בבשר והוא עבה ומשתמר יותר מן הדוכסוסטוס וכדאמרי' בשמעתין ר' מאיר הי' כותבה על הקלף מפני שמשתמרת, נראה מן הירושלמי דאמרי' גבי קלף שהוא קולף פני העור והוא צד הבשר שהם פניו של עור שאלו צד השער אינו פנים אלא אחורים והגויל הוא העור השלם שלא נחלק לשנים וכותבין עליו במקום שער:

אידי ואידי אמזוזה. והא דכתבה אקלף במקום שער, א"נ אדוכסוסטוס במקום בשר. הקשה הרא"ה ז"ל מאי האי דקאמר הא דכתבה אקלף במקום שער דהא מזוזה אקלף לעולם פסולה ואפי במקום בשר, ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דודאי לא הדרי מאוקמתא דאוקימנא דאם שינה פסול דקאי אמזוזה ולומר דמזוזה דוקא על הדוכסוסטוס ולא על הקלף דא"כ אלא אידי ואידי מיבעי לי' ועוד דאם איתא דמכשרי מזוזה במקום בשר. הוה לי' לאקשויי נמי מזזה אקלף מי כתבי' כדאקשי' בסמוך, והכא ה"ק הא דכתבה אקלף אפי' במקום שער וכ"ש במקום בשר דהלכות מזוזה אמקום שער והא דכתבה אדוכסוסטוס במקום בשר, והרא"ה ז"ל כתב דמאי דתני שינה בזה ובזה תרתי קאמר ותרתי מילי נינהו שינה בזה דהיינו מזוזה לכותבה על הקלף כלל או ששינה בזה ששינה בדין הקלף והדוכסוסטוס שכתב הראוי לכתוב בקלף במקום שער וכתב שראוי לכתוב בדוכסוסטוס במקום בשר והיינו תפלין שנכתבין במקום בשר ועל הדוכסוסטוס במקום שער, ולא גרסי' הא דכתבה אקלף אלא הא דכתב אקלף במקום שער א"נ אדוכסוסטוס במקום בשר, ובמקצת ספרים ראיתי כתוב אידי ואידי אמזוזה והא דכתבינהו אקלף במקום שער וכו' וזה מבואר כדבריו, ואית ספרי דגרסי' אידי ואידי אתפלין הא דכתבינהו אקלף במקום שער, א"נ אדוכסוסטוס במקום בשר, ולפום האי גירסא לא אתא לאשמועי' אלא דינא דתפלין דאף על גב דלרב נכתבין בין אקלף בין אדוכסוסטוס אם שינה מקום כתיבתן פסול ושינה בזה ובזה קאי אקלף ודוכסוסטוס בלחוד, ולא נהיר חדא דאידי ואידי לא ניחא להו להאי גירסא ועוד דכיון דאיכא האי שינוייא דמזוזה לא ניחא לי' דמישתמיט ולא תני לי', ואדרבה ניחא לי' לפרושי בהדיא לכולהו דיני, ועוד דהוה במשמע דדוקא שינה מקום כתיבת העורות אבל שינה העורות וכתב מזוזה על הקלף שרי וליתא דאם כן ליקשי מזוזה אקלף מי כתבי' כדאקשי' הכין בסמוך:

ר' אחאי מכשיר משום יהודה בר' חנינא ואמרי לה משום ר' יעקב בר חנינא. ואפשר דר' אחאי אדתפלין בדוכסוסוטוס בלחוד קאי אבל במזוזה מודה הוא לת"ק דדוקא על הדוכסוסטוס ולא על הקלף דומיא דהא דרב. ועוד דלא מפשי' פלוגתא ביני תנאי בכדי, ועוד דאם איתא דאפי' אמזוזה פליג ליקשי מזוזה אקלף מי כתבי' כדאקשי' בסמוך:

כתבה מאי אילימא מזוזה מזוזה אקלף. מהכא שמעי' דמזוזה נכתבת על הגויל מדלא אקשי מזוזה אקלף ואגויל מי כתבי' כדאקשי' בסמוך גבי תפלין אלא ש"מ דפשיט' לי' דכתבי', וכן משמע מדאמרי' בסמוך ר' מאיר הי' כותבה על הקלף מפני שמשתמרת וכיון שכן כ"ש לגויל שמשתמרת בו יותר והילכך למסקנא דאסקנא דמזוזה נכתבת נמי על הקלף כשרה בכולן:

וליטעמיך תפילין אגויל מי כתבי'. פי' דגמרא גמירי להו הכי דתפלין אגויל לא כתבי' לעולם בגויל שלהם שנכתב במקום שער:

אלא כי תניא ההיא בס"ת. מהכא משמע דפשיטא להו מילתא דס"ת כשרה בכולהו ולאפוקי מן הרמב"ם ז"ל שאסר ס"ת בדוכסוסטוס וליתא דא"כ כי היכי דאקשי' הכא גבי מזוזה ותפלין הוה לן לאקשויי נמי אס"ת וליקשי ס"ת אדוכסוסטוס מי כתבי', ואי משום דס"ל להרב ז"ל דלמסקנא דמכשרי' מזוזה אקלף איכא לאוקמא לברייתא במזוזה ולא בס"ת, הא ליתא דאנן לרווחא דאוקמתי הוא דמוקמי' לה בהכין ולא משום דקשיא לן מידי כי מוקמי' לה בס"ת דמנה תיתי למפסל ס"ת שכתבו על הדוכסוסטוס, וכן פסק הרמב"ן ז"ל:

דכתיבן אמאי לאו דכתיבן אדוכסוסטוס. פי' על כרחין בדין דאלו מורידין עושין מהן מזוזה על כרחין דכתיבן תפלין אדוכסוסטוס דבהא הוא דשרי מזוזה ולא על הקלף, ודוקא בשכותבין אותה בגליון, אי נמי שאם היתה פרשת שמע ישראל בסוף הספר שיכול לכתוב אחרי' פרשת והי' אם שמוע. א"נ שאם נכתבה פר' והי' בתחלת שיכול הוא לכתוב עלי' בגליון פרשת שמע ישראל, אבל אין לפרש הא מורידין עושין שיחתוך פרשת שמע שהיא כתובה על הספר ויחברנה עם פר' והי' אם שמוע דהא אמרי' התם שאם כתבה שני דפין אף על פי שחברן פסולה ולא נראה כן מפי' רש"י ז"ל:

מזוזה אקלף מי כתבי' אין והתניא. סיעתא היא כתבה על הקלף וכו' ר' מאיר הי' כותבה על הקלף והא דסייעא מדר' מאיר ולא ליקשי לי' מדת"ק משום דמעשה רב, מ"מ:

השתא דאתית להכי לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס וכ'. כבר פירשנו למעלה דעיקר דברי רב לא היו אלא דוכסוסטוס וקלף אחד הם אלא דמעיקרא היינו סבורים להשוותם לענין תפלין ועכשיו חזרנו לפרש שלא נאמר אלא להשוותם לענין מזוזה, והילכך תפלין אינן נכתבין אלא על הקלף דוקא ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל כדאקשי' לעיל תפלין אגויל מי כתבי' וכדתניא הלכה למשה מסיני תפלין על הקלף דהוא לעיכובא והא דתני מזוזה על הדוכסוסטוס למצוה אבל ה"ה שכשרה בקלף ובגויל, א"נ הכי קתני ומזוזה אף על הדוכסוסטוס, והא דתניא שינה פסול אתפלין קאי והא דתניא שינה בזה ובזה פסול קאי אתפלין שאין נכתבין אלא על הקלף וקאי נמי אמזוזה שאינה נכתבת אקלף במקום שער, אי נמי אדוכסוסטוס במקום בשר כנ"ל. אי נמי קאי אמזוזה כדמעיקרא אתיא דלא כהלכתא ואליבא דת"ק דר' מאיר.

כתב הרא"ה ז"ל ויש אומרים דקלפים שלנו כיון שגורדין אותן יפה במקום שער דינן כמו שנחלקו ומה שנשאר דינו כקלף ליכתב במקום בשר ולפי דבריהם אלו לא גרדום אסור לכתוב במקום בשר ע"כ, פי' לפי' דאלו לא גרדום אסור לכתוב תפלין במקום בשר וכ"ש במקום שער משום דהרי הן כגויל שהרי כולן נעבדין שלמים אבל מזוזה כותבין בהן בין במקום שער ובין במקום בשר והוא ז"ל כתב שאינו נכון, אבל הנכון שזה הי' לפי עיבוד שלהם שהגויל הי' עיבודו במקום שער ולא הי' ראוי במקום בשר אבל בעיבוד שלנו שהוא מתוקן במקום בשר בדברים שנכתבין במקום בשר הרי הוא כותב ואפי' לכתחלה עכ"ל. וכן ודאי מסתברא דכיון שהוא מתוקן יפה במקום בשר והכתיבה מיושרת בו מאי שנא חתכו באמצע שהוא מותר משלא חתכו אדרבה כל שלא חתכו הוא חזק ומשתמר יותר, וכל זה לדברי הרמב"ם ז"ל שפי' שהקלף הוא אותו צד שדבק בבשר אבל לפי' ר"ת ז"ל שיש להם לכתוב במקום חתך אין כותבין תפלין בקלף אלא א"כ גורדין אותו מצד הלבן ויכתוב באותו גרד דבכי הא חשיב קלף:

דף פ.

תנא שתי אותיות בדיו שתי אותיות בקולמוס וכו'. פי' או שתי אותיות בקולמוס האי או האי:

אמר רבא הוציא שתי אותיות וכתבן. פי' בנייר שמצא בר"ה או שהוציא פחות מכשיעור חייב שתים אחת משום כתיבה ואחת משום הוצאה, אי נמי שלא כתב כתיבה שיהא ראוי עלי' להתחייב:

כתיבתן זו היא הנחחן. ואע"ג דבעי הנחה ע"ג מקום ארבעה הכא שאני דאחשבי' למקום הנחתן דומיא דזרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן:

כמי שנקלטה או נשרפה ופטור וכתיבה לעיל גבי שיעורא דדיו שמתיבשת כשריפה באוכלין:

כגון שהעבירה תוך שלשה, פי' דהויא כמונחת, ואם תאמר אם כן מאי איריא דרך עלי' אפי' אין דרך עלי' נמי דהרי היא כמונחת כיון שהוא תוך שלשה. תירצו בתוספות דהא קא משמע לן דאף על גב דהיא תוך שלשה לגרוגרת ראשונה אף על גב דאינה תוך שלשה לקרקע חייב דכארעא סמיכתא דמי:

כאן בזורק כאן במעביר. פי' דמעביר אפי' רבנן מודו דלא בעי' הנחה ע"ג משהו וכיון שכן המוציא שיעור שלם מרה"י לרה"י דרך ר"ה והיתה ידו סמוכה לארץ יתוך ג' חייב שתים א' משום הוצאה וא' משום הכנסה, ובדין הוא דלשמעי' האי דינא אלא דקא משמע לן רבותא דאף על גב דחצי שיעור זה מונח ברשות זה וחצי שיעור מונח ברשות אחרת כל שהעבירה דרך עלי' מצטרפין. אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם, כגון מר"ה לר"ה ורשות היחיד באמצע כזה*) **(רשות הרבים בית רשות הרבים)** דהשתא ודאי כשהוציא חצי גרוגרות מביתו לר"ה ואח"כ הוציא האחר לר"ה האחר פטור דהא ודאי חיוב חטאת דאיכא בינייהו מחלוקת ולא מצטרפי, אבל כרמלית באמצע ר"ה ושני בתים פתוחים א' לר"ה וא' לר"ה וכרמלית באמצע לא דהא חשיבא כחדא רשותא כזה:

*)

אבל פיסלא פי' עץ רחב ארבעה מפסיק ברוחב ר"ה וממלא את כל רחבו והוא גבוה שלשה דהוי רשות לעצמה ומ"מ כיון דעומד לינטל לא חשיב נהפסיק וכגון ששני בתים פתוחין א' לר"ה וא' לר"ה והפיסלא באמצע כמו שציירנו בכרמלית:

**(בית רשות הרבים כרמלית רשות הרבים בית)**

הא דקתני לשתי רשויות פטור איכא דקשיא להו הא דאמרי' בפ' הבונה כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב וליתא דהתם הרי כבר כתב שתי אותיות מיהא אלא דאף על גב דלא קריבי אהדדי חייב משום דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הכא איסור הוצאה לא תליא אלא ברשויות ורשויות הא מחלקות והוה לי' כמי שאכל חצי זית חלב מחתיכה זו וחזר ואכל חצי זית אחר מחתיכה זו דאין זו תלוי' בזו ומיקרו שתי העלמות, ומאן דפליג עלי' סבר דאין רשויות מחלקות אלא דשם רשות הרבים אחת היא:

ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא וכו'. והא דרבא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דאמרי' התם שלש מדות לענין גיטין שאינן דומות לשבת ולא חשיב בהנהו פיסלא אלא ש"מ דפיסלא כרשות גיטין דמיא וכשם שחולקת רשות לעצמה דאם זרק לה גט בחצרו ומנח אפיסלא לא מיגרשה משום דחד מקום מושלי אינשי תרי מקומי לא מושלי אינשי כך חולקת רשות לשבת:

מתני'

חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב פי' שראוי לעשות ממנו כמין כור קטן לצרוף בו זהב, וטיט ראוי הוא לעשות ממנו פי כור של צורפי נחושת שאם יעשהו מחרסית יתבקע מרוב חמימות רבוי הנחושת. ר' יהודה אומר כדי לעשות פוטפוט, שהוא כנו של כור:

גמ'

למימרא דשיעורא דר' יהודה וכו'., ואם תאמר ומאי קושיא שהרי אין אומרין בשיעורי שבת זה דומה לזה ואי אזיל ר' יהודה לחומרא גבי מנעל לא אזיל גבי חרסית דכל שיעורי שבת כל אחד לפי חשיבותו. וי"ל דקים להו לתלמודא דבכולי שבת רבנן אזיל בתר דשכיחא טובא ואזלי לקולא ור' יהודה בתר דלא שכיחא כולי האי ולחומרא והיינו גמי דשכיח טובא לנפה וכברה ואזלי לקולא ור' יהודה סבר דכיון דחזי למדת מנעל אף על גב דלא שכיח כולי האי אזלי לחומרא והכא נמי לר' יהודה כיון דחרסית חזי לעתים לפי כור אע"ג דלא שכיח כולי האי הוה לי' למיזל לחומרא. והכין מפרשי' נמי מאי דאקשי' גבי כלכול ומאי דמפרקי' נמי זוטר מדרבנן ונפיש מדר' נחמי' וה"ק ר' נחמי' ודאי אזיל בתר דלא שכיח כולי האי אלא דאזיל לחומרא יותר מדר' יהודה דס"ל לר' יהודה דבכל מלתא דלא שכיח כולי האי לא מחמרי' כולי האי. וקשיא לי א"כ דחרסית כדי לעשות פטפוט שכיחא טובא אמאי לא אזלי רבנן בתרה לקולא, וי"ל דסבירא להו דשכיח לעשות פי כור כלעשות פטפוט ומילתא דשכיחא ושכיחא אזלי' לחומרא כנ"ל:

דף פ:

צידעה ובת צידעה. פרש"י ז"ל צידעה טינפלא וסדין אותה להשכיב השער, כן פי' רבי' יהונתן ז"ל בלעז פול"ש. ובת צידעה היא מה שלמטה הימנה:

אאנדיפא. פי' שצריך ביצת הסיד שהוא עב כדי לסותמו יפה:

אפי' תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו. פי' קלקולו שמפסידו בתערובת חול ומשחירו זהו תיקונו שמתירו לסוד בו והילכך האי דקשי לי' שמשחירו מעליותא הוא לגבי' שמתירו לסוד בו ומשערי' בי' וכ"ש דאתיא כר' יהודה שהרי החול יפה לסיד ומחזקו:

דף פא.

מתני'

עצם כדי לעשות תרווד והוא כף בלשון קודש שלועזים קוליאר, ר' יהודה אומר כדי לעשות אף, וקס"ד השתא ששיעורו כדי לעשות מפתח של עץ דשיעורי' נפיש ואמרי' בגמ' דלא הוא אלא אפי' פותחת ששיעורו בשן אחת שתשבר מן הפותחת ולעשות ממנו שן אחת, ורש"י ז"ל פי' שנים הקבועים בה ולא היא עצמה ועושין אותם מעצם. ואני שמעתי חפי פותחת הוא כעין אותו ברזל שנוקב המפתח נכנס שם וקורין אגוי"ה בלעז והפותחת הוא אותו פס שקורין פ"ן שאותו ברזל מחובר שם:

ר' אליעזר בן יעקב אמר כדי לזרוק בבהמה פי' דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו דבקלא בעלמא דרמי' לי' אזיל לי':

נמנו וגמרו מלא היד. פרש"י ז"ל מלא היד בין שלשתם או אפי' הם ד' וה' וכן כולם מלא היד. והרא"ה ז"ל כתב דמסתברא דכל אחת ואחת קאמר:

כרשיני בבליאתא. שהן צרורות עפר של בבל שאינן ראויין לקינוח:

אמר רבא אסור למשמש בצרור. פי' ר"ח ז"ל בידו להחליקו כדי לקנח בו שלא יקרע שיני האבן הכרכשא משום דמיחזי כמתקן מנא, ואקשי' אם לא יחלוק יעקור הכרכשא, ופרקי' כלאחר יד שרי להחליקהף.

א"ר ינאי אם יש מקום לבית הכסא מלא היד ואם לאו בהכרע. בכאן הפסיק רש"י ז"ל ופי' ואם אין לו מקום קבוע די לו בהכרע שהוא כאגוז ואחר כך גריס מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עלי' עד מותר כלומר אם בא לקנח במדוכה קטנה של בשמים אסורה לטלטל אלא אם יש עלי' עד קינוח שהיא עשוי' לכך אבל בלאו הכין אסור שהרי מלאכתה לאיסור, ולא נהיר חדא דלא שייך הכרע אלא בפלוגתא דתנאי או אמוראי אבל הכא ליכא פלוגתא ועוד דאין דרכן של בריות לקנח במדוכה קטנה של בשמים, והנכון לפרש ואם אין לו מקום קבוע לבית הכסא לא התירו לטלטל כל א' וא' כמלא היד אלא ג' אבנים כל אחת כמדת מדוכה קטנה של בשמים. אמר רב ששת אם היא גדולה ממדוכה קטנה של בשמים ויש עלי' עד מותר. וכתב הרא"ה ז"ל דה"ה נמי לאבנים הרבה בשיש עליהן עד שהוא מותר:

אף התולה עצמו בבית הכסא. פי' שיושב על ארכובותיו ואינו מניח עגבותו בספסל של בית הכסא:

דף פא:

מהו להעלותן אחריו לגג. פי' דדילמא לא התירו אלא בבית הכסא שהוא רחוק מביתו שלא הי' יכול להכין מאתמול אבנים אבל בסמוך לביתו או שהוא בבית או שבא ליפנות בגגו דילמא לא התירו שהי' לו להזמינם מאתמול או דילמא לא שנא:

האי פרפיסא שרי לטלטולא. פי' עציץ נקוב שיונק מן הקרקע ויש בו עשבים בעלי ריח שרי לטלטולה ולאיתהנויי מריחא כדשרי' בצרור משום קינוח ודחי' אם אמרו גבי קינוח שהוא לצורך ואיכא כבוד הבריות יאמרו גבי עשבים שאין בריחן כבוד הבריות. והילכך כיון דאיכא משום תולש מדרבנן לא שרינן כולי האי ואמרו המפרשים ז"ל דדוקא נקוב הוא דאסור אבל כל זמן שאינו נקוב דלית בי' משום תולש ואינו מחוסר אלא הזמנה אם הכינו מבעוד יום מותר לטלטלו. כדאמרי' מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכיו והוא שיחד לו קרן זוית והכא נמי דכיון דחזי לריחא כדאמרינן הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא עביד לא עביד למקציי' מהני לי' הכנה. וא"ת דילמא אי שרית לי' לטלטולי' דלמא אגב הטלטול אתי למיתלשי'. לא היא דדבר שאין מתכוון הוא ושרי. ועוד דאפי' תלוש כיון שאין הכלי נקוב ליכא אלא איסורא דרבנן ובכי הא לא גזרו:

חייב משום תולש. פי' רש"י ז"ל דהאי חייב לאו דוקא דאורייתא אלא איסורא דרבנן הוא וקרי לי' חייב משום דדמי לתולש. ודומה לו הבא על הכותית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן דאי חייב משום תולש מדאורייתא קאמר היכי שרו רבנן לטלטל צרור שעלו בו עשבים לקנח בו משום כבוד הבריות. והא איכא איסור כרת וסקילה והוא נכון:

הואיל ואיכא תורת כלי עלי'. פי' ואף על גב דאיכא סכנה וכשפים נימא דיותר ראוי להתירו בשבת מצרור הואיל ובחרס איכא תורת כלי עליו:

דף פב.

היו לפניו צרור וחרס. פי' בשבת רב הונא אמר מקנח בצרור ואין מקנח בחרס משום סכנה דילמא קורע אבל לכשפים משמע דלא חייש לפום מאי דאוקמי' לקמן באוגני כלים, ורב חסדא אמר מקנח בחרס ופליג אדר' יוחנן דלעיל.

באוגני כלים. שהם חלקים ולא קרעי. מהכא משמע דלא חייש לכשפים דהא לא פריק אלא דלית בי' סכנה:

..:

היו לפניו צרור ועשבים. יש מי שפי' בשבת ובמקנח בעשבים בעודן מחוברים ומאן דאסר בצרור משום דלאו בר טלטול הוא אבל בעשבים מותר כל היכא שלא יתלשם, ומאן דאסר בעשבים חייש דילמא אתי למתלש והרא"ה ז"ל פי' דמיירי אפי' בחול משום דעשבים לא ידיעי ואיכא מינייהו דמזקי:

מתני'

אמר לו ר' יוסי משם ראי' ולחשוף מים מגבא. כלומר אדרבה סופי' דקרא כדידי מסתברא:

גמרא

ומסתברא שיעורא דר' יוסי נפיש. פירוש קושיא הוא כלומר מדבריהם נראה דר' מאיר מחמיר יותר מר' יוסי דהא ר' מאיר לא יהיב שיעורא למילתי' אלא אפי' חרס פורתא דחזי לחדא גחלת ואילו ר' יוסי בעי חרס כדי לקבל בו רביעית ונפיש שיעורא ואלו מן המקרא שהם מביאין ראי' לדבריהם משמע איפכא דהא לחשוף מים הוי זוטר שכן דרך המקללים לקלל בתחלה שלא יותר לו כלי גדול ואח"כ כלי קטן דאי ס"ד קרא דר' יוסי דלחשוף מים נפיש לייט לי' במנא זוטר וכו'. אמר אביי לחתות אש מיקידה גדולה, דהשתא נפיש שיעורי' דר' מאיר והשתא אתי קרא שפיר דודאי הכין משמע מיקידה גדולה מדקתני כדי לחתות ולא קתני כדי שיקח משמע שגחלים הרבה יש שם וחותה אדם מהם כרצונו לפי שהוא חרס גדול:

שפיר קאמר לי' ר' יוסי לר' מאיר. דהא מדלייט לה בה ש"מ דחזי בהאי שיעורא דאי לא מאי לווטא וכיון שכן אמאי אינו חייב לר' מאיר בהאי שיעורא:

סליק פרק המוציא יין

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה