אור ברסלב

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ז - כלל גדול

פרק ו - במה אשה יוצאה

כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת וכו' בכל הני פירקין דלעיל איירי בהו בדיני הוצאה ובהאי פירקא אתינן לפרושי מלאכות דאסירן בשבת ומפרש ברישא דיני חיובן כיצד והדר מפרש להו ואזיל:

כל השוכח עיקר שבת וכו'. והאי רישא מיירי בשגגת שבת שסבור אין שבת בתורה שלא נאסר מעולם לישראל וכיון שכן לא נודע לו שמלאכות אסורות לו והוא עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ולא נודע לו אלא לזמן מרובה, ומציעתא מיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות ולפיכך חייב על כל שבת ושבת אבל לא על המלאכות שאין חטאת בא על המזיד כמו שנפרש בסמוך, וסיפא מיירי בזדון שבת ושגגת מלאכות ולפיכ' חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, ובגמ' ילפי' מקראי דשמירה אחת לשבתות הרבה, ומסתברא דמוקמי' לי' לרישא דהויא חדא שגגה וכן ילפי' שמירה לכל שבת ושבת והיינו מציעתא דהוא שוגג אשבת:

היודע עיקר שבת ועשה מלאכות וכו' כלומר יודע שיש שבת בתורה ונאסרו בה ארבעים אבות מלאכות ויודע שבכל שבעה ימים שבעולם יש יום אחד שאסור בעשיית מלאכה אלא שלא נתן אל לבו איזהו יום שבת ונמצא שכל מלאכות שהוא עושה בשבתות הרבה הוו ע"י שגגת שבת ואף על פי שלא נודע לו בין שבת ושבת שחטא ונמצא שהעלם אחד הוא אפי', הכי חייב על כל שבת ושבת בפני עצמו וכטעמא דאמרינן בכריתות דימים שבנתיים הוויין ידיעה לחלק, ופי' הר' יהונתן ז"ל שהרי גם הוא הי' יודע שאי אפשר לשבעה ימים בלא שבת והילכך כל שבת ושבת שגגה בפני עצמה היא שהרי נודע לו בנתיים אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, ומיהו אמלאכות הרבה דכל שבת לא מיחייב אלא חדא לפי שלא הי' מסתפק במלאכות שהרי הוא יודע שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג והיינו דכתיב שמירה לכל שבת ושבת, ורבי' שמואל ז"ל פי' ימים שבנתיים הוויין ידיעה לחלק משום דהוו העלמות חלוקות דלאו מחמת העלמה קמייתא אתיא לי' אידך שכשנעלם ממנו שבת ראשון אפשר הי' לו לידע בנתיים שבת שניי' והעלמת ראשון במקומה עומדת, וגם כן אמר בנדה דטבילות שטבלה מחלקות והאי טעמא נמי הוא דלאו מחמת העלמה קמייתא אתיא לי' אידך שאין זו תלוי' בזו ואפשר לזה בלא זו הילכך העלמה אחריתי הוא. והשתא אתיין שפיר דסלקן תרווייהו כחד ובחד טעמא שבת ונדה ובעי' ריבויא לשבת מדכתיב לכל שבת ושבת שמירה למימרא לחיובי כהאי גונא ומאי דתלי' התם שבת בנדה ואע"ג דעיקר הא בשבת כתיב כדפרישנא והתם תרתי בעו ימים שבנתיים אי הוו ידיעה לחלק ושבתות הרבה אי כגופין מוחלקין דמו ופשיט לי' תרווייהו מנדה ואגב גופין מוחלקין דגמרי' מנדה גמר נמי ימים שבנתיים מנדה כן כתב הרא"ה ז"ל:

היודע שהוא שבת. כלומר שהיום שבת ולא נודע לו שאסור אלא בעשרים מלאכות ועשה אותם העשרים הנשארים שלא הי' יודע שהיו אסורות ועשאם כמה פעמים בכמה שבתות הן ותולדותיהן חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת ואפי' קצר בשבת זו וחזר וקצר בשבת שני' וכן בשבת שלישית אינו חייב אלא אקצירה אחת דהוא אב אחד וכן בטחן וכן בכולם והיינו למ"ד שבתות לאו כגופין מוחלקין דמו דהוו כולהו שבתות כשבת אחת והוי כאלו קצר וקצר שני פעמים בשבת אחת דלא מחייב אלא על אחת מהן כיון דאיכא העלם מלאכות וליכא למימר ימים שבנתיים ידיעה לחלק אלא לענין שגגת שבת אבל לענין העלם מלאכה לא שייך שהרי אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזה מותרת אלא א"כ ישב ועסק לפני חכם בהלכות שבת והילכך חייב עשרים חטאות כנגד עשרים מלאכות ותו לא ולא שנא עשאן כולן בשבת אחת או וחזר וכפלם מאה פעמים בשבתות הרבה כדין מי, שאכל כזית חלב בכל יום ויום ולא נודע בנתיים דסגי לי' בחטאת אחת וליכא למימר דאם עשאן כולן בשבת אחת דליפטר בקרבן אחד דהא איכא עשרים שגגות מכל מלאכה ומלאכה בפני עצמה ולא היתה שגגתו על השבת דהיא אחת וכן פי' רש"י ז"ל אבל למאן דאמר התם בכריתות שבתות כגופין מוחלקין דמו אם עשאן לכולהו עשרים בשבת א' וחזר וכפלן חייב הוא ארבעים חטאות וכן אכל כפל וכפל שהוא כופלן דכיון דשבתות כגופין מוחלקין חשיבא ידיעה בין שבת לשבת לחלק כמי שקצר בשבת ונודע לו וחזר וקצר ונודע לו דחייב אכל אחת ואחת:

והא דקתני על כל אב מלאכה וכו'. לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות שאם לא חטא אלא בתולדות של כל א' וא' מן העשרים מלאכות שהי' שכוח בהם דחייב עשרים חטאות אלא למעוטי בא שאם עשה אותן עשרים הן ותולדותיהן דלא מחייב אלא עשרים כדאמרי' בסמוך דאב ותולדה דידי' לא מחייב אלא אחת:

דף סח.

העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת. פי' אב ותולדה דידי' אינו חייב אלא חטאת אחת דהוי לי' כאלו חוזר ועושה האב כמה פעמים בהעלם אחד שאינו חייב אלא א' דלעולם אין חילוק חטאת להעלם א' אלא בגופי עבירה שאינן דומין זה לזה כגון זרע וקצר או חלב ודם:

גמ'

גבי שביעית נמי משום דקא בעי למיתני וכו' ואף על גב דהתם בשביעית (פ"ח) קתני כלל גדול ולא קתני כלל אחר בתר כלל גדול משום כלל דלקמי' תני נמי בתרי' כלל גדול דלפניו ולאחריו הוא נדרש:

דאית בהו אבות ותולדות. פי' במלאכות האסורות דאורייתא תני כלל גדול:

וגידולו מן הארץ. כגון תבואה שעושה שרשים בארץ ולא במקום אחר למעוטי כמהין ופטריות שגדלין הם נמי בעץ:

הא דקתני למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. פי' הרא"ה ז"ל דלאו דוקא אלא אשגרות לישן הוא משום דמרגלא בפומי' ספיחי סטיס וקוצה התם במס' שביעית, אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:*)

**(הגה"ה א"ה כן מצא הרשב"ם בתשובת רש"י כמובא בתוס':)**

ונשמר למעוטי הפקר. פי' ודוקא כשאדם אחר החזיק בו אבל הוא בעצמו שחזר והחזיק בו חייב משום דכתיב תעזוב יתירא כדאיתא בבבא קמא בהגוזל קמא, וכתב הרא"ה ז"ל דהא דנקט תאנה ה"ה שאר אילנות שאין נלקטין כאחד וכבר נמנו התם במס' פאה אותן שחייב בפאה שלקיטתן כאחד כגון החרובין והשקדין, ומדאורייתא הם חייבין שהרי בסיפרא שנינו מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר גידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד וכו' דאלמא דכל דדמו לקציר חייבין דאורייתא וטעמא דפטרינהו קרא לכל שאין לקיטתן כאחד מפני ביטול עניים כדאמרי' בפר' במה מדליקין מפני ד' דברים אמרה תורה אין מניחין פאה אלא בסוף שדה מפני ביטול עניים וכן דעת הרמב"ן ז"ל ולא כן דעת רבינו תם ז"ל.

שהיתה שכוחה ממנו עיקרה של שבת. פירוש שסבור שמעולם לא נאסר שום שבת לישראל ולא ניתן שבת לישראל כדפרשי' במתני', אבל הכיר ולבסוף שכח כלומר שהכיר שהי' שבת לישראל ולבסוף שכח לגמרי מה שהכיר ולא נזכר שניתן שבת לישראל דלא דמי ליודע עיקר שבת דמתני' דהתם יודע הוא שיש שבת לישראל אלא ששכח באיזה יום הוא כדפרשי' במתני' והיינו דאקשי' ליתני הכיר ולבסוף שכח דחייב על כל שבת ושבת דאף על גב דליכא למימר בה ימים שבנתיים הוויין ידיעה לחלק שהרי שכוח הוא אם ניתן שבת לישראל וכ"ש היודע עיקר שבת דאיכא למימר בה ימים שבנתיים הוויין ידיעה לחלק, וה"ק ליתני תרווייהו הכיר ולבסוף שכח וכן היודע עיקר שבת וכו' ולאו למימרא דסגי לי' דליתני הכיר ולבסוף שכח בלחוד דאי הוה תני הכי הוה דייקי' מינה דיודע עיקר שבת ליחייב טפי ואפי' על כל אב מלאכה ומלאכה כדדייקי' נמי לקמן אבל אכתי לא נחתי' להכי אלא למימר דאי הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת לא ה"ל לאישתמוטי הא ולמיתני יודע עיקר שבת ומדתני להא דיודע עיקר שבת משמע דבהכיר ולבסוף שכח לא מחייב על כל שבת ושבת ואי משום דלא סגי לי' במתני הכיר ולבסוף שכח ליתנינהו תרווייהו:

שהיה יודע עיקרה של שבת ושכחה. כלומר דרישא בשלא הכיר לעולם וסיפא דהיודע עיקר שבת דהכיר ולבסוף שכחה ולא כדקס"ד מעיקרא ששכח באיזה יום הוא אבל הוא יודע שיש שבת לישראל אלא ששכח ואינו נזכר אם יש שבת לישראל ויודע דקתני אינו יודע עכשיו אלא שידע כבר ושכחה עכשיו:

דף סח:

אבל לא שכחה מאי כלומר אם לא שכח את השבת שיודע שיש שבת אבל אינו יודע באיזה יום הוא:

ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא. כלומר ומדאישמיט תנא יודע עיקר שבת ותנא יודע שהוא שבת מכלל דיודע עיקר שבת אינו חייב על כל אב מלאכה:

אלא מתני' בהכיר ולבסוף שכח כלומר רישא דמתני' (ולא) כדפרישנא במתני' ודרב ושמואל וכו' וכתב הרא"ה ז"ל ומתני' שוכח עיקר שבת איצטריכא לי' ולא חש לאינו יודע מתחלה כלל דפשיט לי' לתנא דלא סגיא דעביד מלאכה בשבת ופטור ע"כ:

אמר לו הן וכ"ש שהוספת. פי' דבעי' ידיעה אבל היכא דלית בה ידיעה כלל פטור דאינו נקרא חוטא ולאו למימר דידיע לי' בשעת מעשה בכולה מילתא בכרת ובחיוב חטאת דא"כ מזיד גמור הוא אלא דידע בשעת מעשה דבמזיד חייב כרת ואינו יודע אם עשה בשוגג שחייב חטאת כדאמרי' בסמוך ור' עקיבא סבר דאינו קרוי שוגג אלא כשאינו יודע בשעת מעשה בשניהם, ולקמן מפרש שוגג דר' עקיבא:

מאי טעמא דמונבז. וקשיא לי ומאי קא מיבעי לי' שהרי מונבז שפיר יליף לה לעיל מבנין אב, וי"ל דה"פ מאי טעמא דמונבז אי אבנין אב דלעיל סמיך א"כ כי היכי דפטר בדלא הוה לי' ידיעה מעולם כגון תינוק שנשבה לבין הכושים משום דלא נקרא חוטא ה"נ הוה לי' למפטר בדהוי ליה ידיעה בשעת מעשה דלא נקרא חוטא אלא א"כ ידע בשעת מעשה בכולה מילתא בלאו וכרת דומיא דמזיד, וה"ה דהוה לי' למיפטר בדלית לי' ידיעה בשעת מעשה כיון דלא גמר שוגג ממזיד, וכי תימא הכי נמי דפטר הא ליתא דהא אמרי' בסמוך למונבז דאפי' שגג בשניהם בשעת מעשה כיון דידיע לי' מתחלה דנקרא שוגג וחייב חטאת ומהדרי' דנפקא לי' מהיקשא דתורה אחת יהי' לכם וגו' כלומר והלכך אהני בנין אב לפטור כל שאין לו ידיעה כלל מתחלה ואהני היקשא לחייב אע"פ שיש לו ידיעה בשעת מעשה ולא לפטרו כל שלא היתה לו ידיעה בשעת מעשה והילכך לגבי הא לא דמי שוגג למזיד דמזיד דוקא בשיש לו ידיעה בשעת מעשה ושוגג בין שיש לו ידיעה בשעת מעשה בין שאין לו ידיעה וטעמא דלא מקשי' להו לפטור כל שאין לו ידיעה בשעת מעשה משום שאין ראוי ללמוד לענין זה דמה שמו שוגג שמו דאע"ג דלית לי' השתא ידיעה כלל חייב וכן פי' הרא"ה ז"ל.

דף סט.

ורבנן שגגה במאי. ולאו קושיא היא דהא שפיר משכחת להו שגגה אלא בעיא בעלמא הוא אי בעי' שיהא שוגג בזה ובזה לגמרי או לא:

עד שישגוג בלאו שבה. כתב הרא"ה ז"ל דה"ה דלריש לקיש בעי' נמי שישגוג בעשה אלא איידי דא"ר יוחנן לאו נקיט איהו נמי לאו ואיידי נמי דרוב מצות שיש בהן כרת וחטאת הם בלאו ולא בעשה נקט איהו לאו, וה"ה דאיכא לפרושי אעשה מדכתיב תעשינה והיינו דלקמן אמרי' דידע לה בשבת במאי ולא מהדרי' דידע לה בעשה:

השב מידיעתו פי' אחר שעשה העבירה וידע שהי' כרת בדבר ואמר אלו הייתי יודע שהי' כרת בדבר לא הייתי עשה עבירה זו חייב חטאת והיינו אשר לא תעשינה אבל לא שב מידיעתו שאפי' יודע שיש כרת בדבר לא הוה הדר בי' אינו מביא קרבן דרחמנא לא חייב קרבן אלא באשר לא תעשינה שיהא שב מידיעתו וזה מזיד הוא ולא שוגג כנ"ל:

בשלמ' לר' יוחנן כו' משכחת לה וכו' הקשה הרמב"ן ז"ל ומה ידיעה היא זו אדרבה לר' יוחנן כיון דשגגת כרת שגגה וידיעת לאו לא שמי' ידיעה זה שיודע לשבת בלאו ושגג בכרת שגגת שבת ולאו זדון שבת מיקרי ועלתה לו בקושיא, והרא"ה ז"ל תלמידו תירץ דכיון דחשיב לי' לאו ידיעה לחייב על כל מלאכה ומלאכה דהא אפי' בידיעת תחומין חשבי' לה ידיעה, לחייב על כל אב מלאכה חשיבי נמי לאוין שבהן ידיעת שבת ושגגת מלאכות, והוא דחוק בעיני מאוד:

כמאן כמונבז, פי' מדקתני דאפי' הזיד בשבת וכן במלאכה שאמר יודע אני שמלאכה זו אסורה וכו' על כרחין כמונבז אתי דפריק' לעיל אליבא דידי' כגון ששגג בקרבן דאלו לרבנן לא מצי' לאוקומה דהא אמרי דשגגת קרבן לא שמה שגגה:

דף סט:

הא מני מונבז היא. פרש"י ז"ל אבל לרבנן דפליגי עלי' דמונבז שגגת בטוי לשעבר ליתא דאי לא דכיר הוה לי' אנוס בשעת שבועה ופטור כדאמרי' התם האדם בשבועה פרט לאנוס דהכי משמע האדם שתהא דעתו מיושבת עליו בשעת שבועה ופרט לאנוס שאין דעתו מיושבת עליו ולאפוקי שגגת בטוי להבא דלא דכיר לשבועה דמ"מ בשבועתו לאו אנוס הוא ולא ממעטי' אונס אלא בשבועה ולא נהיר. והנכון דהא מני מונבז היא דאית לי' בעלמא שגגת קרבן שמה שגגה אבל לרבנן שגגת בטוי לשעבר בשוגג בלאו שבה שסבור שאין בשבועה איסור לאו דלא תשבעו בשמי אלא סבר שהוא מותר. ואית ספרי דגרסי מני הא אילימא מונבז פשיטא השתא וכו' אלא לאו רבנן כלומר וכיון שכן הא מתניתא מאי טעמא נקט שגגת קרבן דהא משכחת שגגה אחריתי בשבועת ביטוי בלאו וכגון שיודע על מה שנשבע ויודע ודאי שאכל ונשבע שלא אכל לפי ששגג על לאו דלא תשבעו שסבור שהוא מותר אלא ודאי מדנקט שגגת קרבן לאשמעי' דרבנן נמי סברי להו בשגגת קרבן בשבועת ביטוי דהויא שגגה אע"ג דסברי בעלמא דשגגת קרבן לא שמי' שגגה וכטעמא דאמרי' לעיל דהואיל וחדוש דבכל התורה לא אשכחן לאו וכו' וקשיא לאביי. והא דאמרי' בשבועות דבעא מיני' רבא מרב נחמן שבועת ביטוי לשעבר היכי דמי ופשיט להו באומר יודע אני ששבועה זו אסורה וכו' ואלו באומר סבור אני שהוא מותר לא קאמר, פי' הרא"ה ז"ל דרבא שגגת שבועת ביטוי לשעבר קא בעי דומיא דלהבא ביודע דין עיקר שבועה כלומר שיודע דשבועה אסור לעבור עלי' דאלו אומר מותר לא הי' יודע עיקר שבועה ואמר לי' דמשכחת לה נמי ביודע עיקר שבועה וכגון ששגג בקרבן:

הכל מודים בתרומה וכו' עד שישגוג בלאו שבה. פרש"י ז"ל כסבור חולין ואין כאן לאו ע"כ, ולא ידעתי מי הזקיקו לפרש כן, אלא ששגג שסבור שאין לאו באכילת תרומה, ואולי מדקאמר עד שישגוג בלאו שבה משמע דכל היכא ששגג בלאו אע"פ שיודע שיש בזה מיתה חייב הוא חומש ועל כרחין אם יודע שיש בה מיתה יודע הוא שיש בה לאו דהא ילפי' לה מיתה מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קדש דאלמא יודע הוא קרא דכל זר לא יאכל קודש וזהו שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן כנ"ל:

חומש במקום קרבן קאי. פי' ונפקא מינה למונבז . דאם שגג בחומש הויא שגגה כנ"ל:

וההוא יומא לימות. בתמיהה כלומר אם לא יעשה מלאכה כדי פרנסתו נמצא הוא צריך להתענות ואיכא למיחש שמא ימות:

אמר רבא אם הי' מכיר מקצת יום שיצא בו וכו'. לא שיזכור איזה יום הי' בשבת אלא שיזכור שהיום יום שלישי ליציאתו אבל אינו זכור באיזה יום מן השבוע יצא מביתו ומתוך שהוא זכור שהוא יום שלישי ליציאתו עושה מלאכה כל יום שמיני וכן לעולם דליכא לספוקי בי' שיהא יום שבת:

קמ"ל זימנין דמשכח שיירתא ומיקרי נפיק בערב שבת, ויש אומר דצריך לעשות כדי שתי פרנסות ליומו ולמחרתו דאפשר שהוא שבת, ולא נהיר אלא מסתברא שעושה באותו יום כדי מה שיוכל לעשות עד כדי פרנסת של שבעת הימים:

דף ע.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא פי' רישא הוא דקשיא לן אמאי אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה כסיפא אבל סיפא לא קשיא לן דודאי חייב הוא על כל אב מלאכה כדבעי' בסמוך חלוק מלאכות מנא לן ופשיט להו מקרא:

כלום פריש משבת אלא משום מלאכות. כלומר רישא כי אודעת לי' דשבת הוא לא יכיר שחלל שבת אלא משום המלאכות שעשה והילכך בדין דליחייב על כל אב מלאכה ומלאכה דהא סיפא נמי כי אודעת לי' דמלאכות אלו שעשה הן אסורות הוא יכיר שחלל שבת משום המלאכות דאלמא בין רישא בין סיפא אינו מכיר בחלול שבת אלא משום מלאכות וא"כ אין לחלק בין רישא לסיפא:

דברים הדברים אלה הדברים. פי' מצי למימר דברים דהוה במשמע תרי מהו הדברים ה' לרבות חד והרי ג' ואכתי מצי למימר הדברים מהו אלה הדברים למידרש כמנין אלה דהם ל"ו והדברים ג' הרי מ' פחות א':

ת"ל בחריש ובקצור. וכתב רש"י ז"ל דבדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא דייני' לי' דהוה לי' כלל בלא תעשה ופרט בעשה כלומר דבחריש ובקציר דהם פרט כתיב תשבות ובשאר מלאכות כתיב לא תעשה ולא דייני' לי כיוצא מן הכלל כיון שכתב עשה בפרט דדלמא לעשה יצאו מן הכלל, ולא נהיר דהא שניהם שוין ששניהם נאמרו בעשה שבפרט נאמר תשבות ובכלל ג"כ נאמר וביום השביעי תשבות, והילכך ליכא למימר דיצאו לעשה, והנכן דהוו להו שני כתובים ואין מלמדין דליכא למימר הבערה נמי הוו להו ג' כתובים ואין מלמדין דא"כ ליכתבה רחמנא להבערה גבי חריש וקציר ומדכתבה באפי נפשה יצאתה ללמד על הכלל, ועד כאן לא מהדרי' למיפשט אלא חלוק מלאכות מנא לן אבל ודאי מיפשט פשיטא לי' דעל אחת מהן הוא חייב שהרי ממקושש למדנו וכל שמזיד חייב כרת כנגדו בשוגג חייב חטאת כן דעת הרא"ה ז"ל:

ר' נתן אומר הבערה לחלק יצאתה. ותנא דמתני' נמי ודאי נפקא לי' מדר' נתן, דאי לא יצתה הייתי אומר דאם עשה כולן מלאכות דשבת בהעלם אחד שלא יהא חייב אלא חטאת אחת לכך יצאתה הבערה לחלק שהרי בכלל שאר מלאכות היתה והוי דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמה שמתחייב עלי' לעצמה אם עשאה עם חבירותי' ולא ללמד על עצמה יצתה אלא ללמד על הכלל כולו יצתה ומה הבערה מיוחדת שהיא בסקילה וחייבין עלי' בפני עצמה אף כל מלאכה שהיא בסקילה וחייבין עלי' בפני עצמה וכן עם חבירותי' ונמצא שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

וא"ר יוסי בר חנינא מאי טעמא דר' יוסי אחת מאחת והנה מהנה אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות. פי' קרא דכתיב ועשה מאחת מהנה גבי חטאת קא דריש דהוה מצי למימר ועשה אחת ותו לא אייתר לי' מ' דמאחת וכולה תיבה דמהנה ואי כתב אחת הנה הוה דרשי' אחת שהיא הנה ולומר דיש חילוק מלאכות שחייב על כל אחת ואחת כגון בזדון שבת ושגגת מלאכות וכן דרשי' הנה שהיא אחת דאפי' אמלאכות טובא אינו חייב אלא אחת כגון בשגגת שבת וזדון מלאכות דליכא אלא שגגה חדא אבל מדכתיב מ"ם יתירא בהנה ומ"ם יתירא באחת דרשי' דרשא אחריתי אחת שכתב תיבה שלימה דהיינו שמעון ומייתורא דמ"ם דרשי' דאפי' נתכוון לכתוב שמעון שלם ולא כתב אלא שם שחייב והיינו מאחת מקצת מן המלאכה:

דף ע:

העלם זה וזה בידו מהו. פירוש ביודע עיקר שבת ויודע ששבת אסור מן התורה אלא שאינו יודע איזה יום הוא וגם יודע הוא שהוא אסור בעשרים מלאכות ועשה אותם העשרים הנשארים שלא הי' יודע שהיו אסורות ונמצא שנעלם ממנו שבת ומלאכות אלו מהו חייב אחת על כולן כרישא דמתני' או עשרים חטאות כמנין המלאכות דאיכא למיתלי אהעלם שבת וחדא שגגה היא או תלינן שגגה אכל מלאכה ומלאכה הואיל ויודע עיקר שבת:

חזי' אי משום שבת קא פריש. כלומר שהתרו עליו משום שבת ולא הודיעוהו על המלאכות והוא נותן אל לבו ופורש מן המלאכות נמצא שעיקר העלמתו אינה אלא בשביל שבת ואינו דין לחייבו אלא על מה שפירש ושמא אם הי' יודע מתחלה שהוא שבת הי' פורש מאלו המלאכות שהרי סופו מוכיח על תחלתו, אי משום מלאכות קא פריש שהתרו בו על המלאכות והוא פורש מהן נמצא שעיקר העלמתו ושגגתו על המלאכות:

אלא לא שנא. פרש"י ז"ל ואינו חייב אלא אחת, כלומר מהכא לא תפשוט דדילמא העלם זה וזה בידו הוא ואינו חייב אלא אחת, או דילמא כוונת רש"י ז"ל דפשיטא לי' לרבינא דאינו חייב אלא אחת וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל:

אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו וכו'. שיודע ששבת אסור מן התורה ואינו יודע שאסור בשום מלאכה, וקשיא לי אם נעלמו ממנו כל המלאכות במאי ידע לה לשבת והיינו רישא דמתני' דשוכח עיקר שבת, וי"ל דידע לה במלאכות אחרות של היתר שסבור שהן אסורות והא חשיבא ידיעה לחיובי על כל אחת ואחת כן תירץ הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל, וה"ק אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו וכו' שפיר דאזלינן בתר העלמת מלאכות ואין העלמת שבת מבטלן והאי חשיבא ידיעה לחלק אלא אי אמרת דאזלי' בתר העלמת שבת שהיא מבטלת המלאכות בעי' ידיעת שבת בידיעה מעליתא כגון בגוף המלאכות האסורות ואסיקנא דמשכחת לה דידע לשבת במלאכה אסורה כגון בתחומין:

אמר רבא קצר וטחן כגרוגרת. כלומר כל אחת כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות דלא מחייב אפי' על הארבעים אלא אחת כיון שהי' באותה שבת עצמה כדין היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה דחייב על כל שבת ושבת ולא אמלאכות טובא דכל שבת, וחזר וקצר וטחן בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא בדין להתחייב על כל א' וא' כמתני' דיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה ומיירי באותה שבת עצמה:

דף עא.

קצירה גוררת קצירה. דאע"ג דידע לי' בנתיים ששבת הי' לא חשיבא ידיעה לחלק שהרי לא נודע לו בנתיים שחטא וידיעת חטא חשיבא ידיעה לחלק, וסבירא לי' לרבא דשגגת שבת וזדון מלאכות וזדון שבת ושגגת מלאכות חדא העלמה היא כיון דאין ידיעת חטא בנתיים דאי לא לא הוה אמר גרירה דלא שייכא גרירה, ועוד ס"ל גרירה והאי תרתי אתא לאשמועי':

והא דאמר רבא ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וכו'. פרש"י ז"ל או טחינה קאמר וכ"ש בשנודע לו בשתיהן וכן הוא בהדיא במקצת הספרים ונודע לו על קצירה או טחינה ומיירי בשנודע לו קודם שהפריש הקרבן דבהא ידיעות דאחר מלאכות אינן מחלקות:

והא דאמר קצירה גוררת קצירה. לישנא בעלמא נקט ולא טעמא דגרירה דהא מדינא קצירה של שגגת שבת וקצירה של זדון שבת חדא היא כיון דתרווייהו בחדא שבתא וליכא ימים בנתיים לחלק והוה כקוצר שתי קצירות בשגגת שבת דאינו חייב אלא אחת וה"ל כאוכל חלב וחלב בהעלם אחת:

וטחינה גוררת טחינה. כלו' מדינא טחינה ראשונה נגררת בקצירה ראשונה דהא קצר וטחן בשגגת שבת אינו חייב אלא אחת דהא שתיהן בהעלם א' ודין הוא שתתכפר עמה, וכל חדושו דרבא הוא במה שאמר שטחינה של זדון שבת שמן הדין הוא חלוקה לעצמה לקרבן כיון דהיא בשגגת מלאכות ואפ"ה היא נגררת עם טחינה של שגגת שבת ומתכפרת עמה אע"פ שאינה מתכפרת לעצמה שאין הקרבן בא בשבילה שעל הקצירה הופרש:

נודע לו על קצירה של זדון שבת וכו' קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה. י"מ דהא מדינא הוא ולא מדין גרירה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אבל קצירה ראשונה שגוררת טחינה שעמה לאו מדינא דהא הקרבן לא הופרש על קצירה ראשונה אלא מדין גרירה הוא אבל טחינה של זדון שבת אינה נגררת עם טחינה ראשונה דלית לי' לרבא גרירה דגרירה אלא לכשנודע לו לאחר מכן צריך להביא קרבן וכן פרש"י ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל פי' דטחינה שעמה מדינא הוא ולא מדין גרירה כיון שהקצירה מתכפרת שתתכפר טחינה שעמה דכיון דתרווייהו בהעלם שבת חדא נינהו, אבל טחינה שכנגדה במקומה עומדת דהא מן הדין חלוקה היא טחינה זו לחטאת כיון דהיא בשגגת מלאכות ולאפוקי ההיא דלעיל דנודע לו על קצירה של שגגת שבת דקצירה וטחינה חדא היא לגמרי וכשמפריש קרבן על הקצירה הרי עיקר הקרבן ג"כ מן הדין על הטחינה לגמרי ונמצאו קצירה וטחינה של שגגת מלאכות מתכפרות עמהן דחדא נינהו כדפרישנא:

שם טחינה אחת היא. פרש"י ז"ל ואע"ג דקמייתא בגרירה הוא דאתיא אמרי' גרירה לגרירה וזה כפי שפירשנו למעלה, והרא"ה ז"ל פי' דכיון דתתכפר מן הדין טחינה של שגגת שבת אי אפשר ג"כ לזו שלא תתכפר עמה:

ומי אית לי' לרבא גרירה. פי' ומטחינה דגוררת טחינה הוא דקא מקשה דהויא מדין גרירה אבל אידך מדינא הוא כדפרישי' לשיטת הרא"ה . ז"ל:

ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית אחר בהעלמו של שני. פי' שנודע לו תחלה מזית ראשון קודם שאכל זית שלישי אבל לא נודע לו זית שני קודם שאכל זית שלישי ונמצא ששני ושלישי היו בהעלם אחד אבל לא ראשון ושלישי, דהא הוה ידיעה בנתיים אבל אמצעי הי' בהעלם כולן והיינו דאמר רבא הביא קרבן על הראשון כמו שנודע לו תחלה ראשון ושני מתכפרין בו שהרי בהעלם אחד היו שניהם דלאחר שנאכלו שניהם נודע לו מן הראשון, הביא קרבן על השלישי אם נודע לו לאחר מכן מזית שלישי בשעה שרצה להפריש קרבן על הראשון ועדיין לא הביא קרבן על הראשון עד שנודע לו זית שלישי שלישי ושני מתכפרין שהיו בהעלם אחד ראשון אין מתכפר שהרי נודע לו קודם שאכל זית שלישי הביא קרבן על האמצעי אם נודע לו לאחר מכן זית אמצעי ועדין לא הביא קרבן על הראשון ועל השלישי נתכפרו כולן דכולן בהעלם של זה היו כנ"ל:

גרירה דגרירה לית לי'. פי' הרא"ה ז"ל דלאו דוקא גרירה דגרירה שכשמביא קרבן על קצירה של שגגת מלאכות ומתכפרת עמה טחינה של שגגת שבת לאו משום גרירה הוא אלא מדינא כדפרישנא לעיל אלא לומר שכיון שעיקר הקרבן על קצירה של שגגת מלאכות שחלוקה ממנה לקרבן וטחינה של שגגת מלאכות כל עצמה אינה מתכפרת אלא ע"י קצירה שעמה הא חשיבא לי' גרירה דגרירה ע"כ:

אמר לי' חלוקין לחטאו' ומצטרפין לפום האי לישנא משמע דפשיטא לי' דחלוקין לחטאות ופשיט לי' מדחלוקין לחטאות אין מצטרפין וליתא דודאי לאו מילתא פשיטא הוא דהא רבא ואביי פליגי עלי' וסברי דאין חלוקין אלא תרתי אמר לי' לדידי סבירא לי דחלוקין לחטאו' וסבירא לי נמי דכיון דחלוקין לחטאות אין מצטרפין ומ"מ תפשוט מיהא דר' זירא לא הוה פשיטא לי' אין חלוקין לחטאות כאביי ורבא דא"כ פשיטא דמצטרפין:

משני מינין פטור. פי' דאין מצטרפין ולא קאי אפגול ונותר דודאי במעילה מוכח דמצטרפין לענין אכילה אע"ג דלענין חטאות חלוקין אלא אשארא קאי וכן פי' הרמב"ן ז"ל.

והא הכא דחלוקין לחטאות וקא מצטרפין. פי' שאם היו שני זיתים בשני תמחויין הי' חייב שתי חטאות וכי הוו חצי זית מצטרפין וגבי קצירה וטחינה נמי אע"ג דחלוקין לחטאות דאי האי עביד כשיעור לכל אחד אין אחד מתכפר בקרבן חבירו אפ"ה דין הוא שיצטרפו קצירה וקצירה ויתחייב קרבן:

ולעולם ממין אחד ואמאי קרי לי' שני מינין וכו'. פי' ולאו למימרא דשני מינין פטור דקאמר דוקא מין אחד דהא אחלב ודם ונותר ופיגול קאי ועלה קא מייתי' לה דאמרי' חומר במין אחד משני מינין דאלמא מינין הרבה נינהו אלא ה"ק שני מינין דקתני כולל בין שני מינין חלוקין בין מין אחד שאכלו בשני תמחויין שאף הם דינן כשני מינין חלוקין של שני שמות, ובהא ניחא לי הא דקתני ויש חומר במין אחד משני מינין ואלו שני מינין אלו הם מין אחד אלא דקרי להו שני מינין משום לתיהו דשני תמחויין מכלל דרישא מין א' ותמחוי א' כדדחיק בסמוך וא"כ מאי חומר דקתני הא בשני תמחויין הא בתמחוי א' אלא דשני מינין דקתני שהן חלוקין ואלו אין מצטרפין אפי' בתמחוי א' מה שאין כן במין א' דמצטרפין בתמחוי א' כנ"ל:

דף עא:

הכא במאי עסקי' כגון שהיתה לו ידיעה בנתיים. וקשיא לי אם כן הדרא קושיין לדוכתה דהא הכא דאי הוו שיעורן שלימה כיון דאיכא ידיעה בנתיים הם חלוקין לחטאות ואפ"ה כי הוו חצי זית מצטרפי, וי"ל דר' זירא מודה בידיעה שמחלקת דאלימא ידיעה ואע"פ שמצטרפין ואיהו לא אמר אלא בזדון שבת ושגגת שבת והא דשני תמחויין דמי לדר' זירא כנ"ל:

ר' יוחנן אמר חייב שתים. ר' שמעון בן לקיש אמר פטור, פי' משתים אבל חייב אחת:

ובהא פליגי דמר סבר ידיעות מחלקות כלומר ר' יוחנן סבר דאם נודע לו על השני קודם שהפריש קרבן על ידיעת הראשון חייב שתים דידיעה זו מחלקת, ומר סבר דהיינו ר' שמעון הפרשות מחלקות אם נודע לו על השני לאחר שהפריש קרבן על הראשון מחלקת וחייב שתים אבל קודם שהפריש לא:

והא דקאמר אבל לאחר הפרשה מודה לי' ר' שמעון לר' יוחנן, נראה לי דלישנא יתירא הוא דהא קאמר ומר סבר הפרשות מחלקות והיינו לאחר הפרשה ודכוותה טובא בתלמודא, ואיידי דאיצטריך למימר בההוא לישנא אחרינא אבל קודם הפרשה מודה לי' ר' יוחנן לר' שמעון נקט רישא לאחר הפרשה מודה לי' ר' שמעון ולא לצריכותא כנ"ל:

דמר סבר הפרשות מחלקות היינו ר' יוחנן דאם נודע לו על השני לאחר שהפריש על הראשון מחלקות. ומר סבר כפרות מחלקות ר' שמעון לאחר שקרב הקרבן או אחר זריקת הדם:

או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת כלומר בין בידיעה דקודם הפרשה ובין בידיעה דלאחר הפרשה אבל לכולי עלמא ידיעות דבין אכילה לאכילה הוו ידיעות לחלק וג"כ ידיעה דלאחר כפרה:

אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה ונודע לו בין ביאה לביאה אינו חייב אלא אחת. פרש"י ז"ל דהיינו ר' טרפון גבי ספק מעילה כגון שתי חתיכות אחת של קודש ואחת של חולין ואינו יודע מה אכל שאינו מביא אלא אשם א' וקרן וחומש ומתנה ואפילו נודע לו לאחר מכן כיון שממין שמביא על לא הודע מביא על הודע דלא דמי לספק כרת כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע מה אכל שמביא אשם תלוי וכשנודע לו שמביא חטאת משום דממין שמביא על לא הודע אינו מביא על הודע דלספק איל שהוא זכר ולודאי נקבה דאלמא ר' טרפון לא בעי ידיעה באשם ודאי שהרי זה מתחילה על הספק בא ואינו חייב להביא אחר כשיודע לו שאכל קודש, ור' עקיבא פליג עלי' ואמר שצריך להביא אשם ודאי אחר לכשיודע לו דס"ל דאשם ודאי בעי ידיעה וקודם שנודע לו אינו מועיל תנאי על הספק לפוטרו לכשיודע לו, ואינו מחוור *) דהא מוכח התם דר' עקיבא נמי לא בעי ידיעה דאמר לי' ר' עקיבא לר' טרפון נראין דבריך במעילה מעוטה כלומר כיון שהוא מביאה עכשיו בענין שלא יצטרך להביא אשם אחר כשיודע לו ועוד דאמרי התם בגמ' מדברי כולם נלמוד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה, אלא ר' יוסי הוא דבעי ידיעה בתחלה באשם ודאי דגרסי' התם שתי חתיכות א' של קודש וא' של חולין ובא א' ואכל את הראשונה והשני אכל את השניי' זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר' עקיבא ור' שמעון אומר שניהם מביאין אשם א' ור' יוסי אומר אין שנים מביאין אשם ואקשי' ר' יוסי היינו ת"ק ופרקי' איכא בייניהו אם ירצה כלומר דת"ק סבר' זה מביא אשם תלוי אם ירצה וזה ג"כ וה"ה שאפשר לשניהם באשם א' ויתנו שניהם זה אומר אם אני מעלתי זה אשמי וכו' וכן האחר דסבירא להו לר' עקיבא ולר' שמעון דאשם ודאי לא בעי ידיעה, ור' יוסי פליג עלייהו דכל אחד יביא אשם ודאי לכשיודע לו חטאו משום דבעי ידיעה בתחלה באשם ודאי כי היכי דבעי' בחטאת, והכי פירושא אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בעל חמש וכו' משום דגמרי' ידיעות דבנתיים דשפחה חרופה מידיעות דאחר מעשה דשאר עבירות והא דנקט הכא שפחה חרופה משום דחדוש **) הגה"ה א"ה מכאן עד כי היכא דבעי בחטאת מוזכר בספר טוב עין מהגאון ריחד"א סי' י"ב ד' כ"ב על שם שיטת הר"ן:

הוא שמביא קרבן על המזיד ואפי' בעל כמה ביאות במזיד אינו חייב אלא קרבן אחד וכ"ש על השוגג שאינו מביא אלא אחד והילכך ידיעות דבין ביאה לביאה אינן כשאר ידיעות דבין מעשה למעשה דעלמא דמחלקות לכולי עלמא כדאמרי' לעיל אלא יש להן דין דידיעה דאחר מעשה ולמאן דלא בעי ידיעה בתחלה באשם ודאי כ"ש דלא בעי ידיעה בסוף וכיון דלא בעי ידיעה כי איכא ידיעה בין ביאה לביאה לא חשיבא ההיא ידיעה לדידי' לחלק ולחייבו אכל ביאה וביאה אלא חייב חדא ותו לא, אבל למאן דבעי ידיעה בתחלה חשיבא לי' לדידי' הידיעה לחלק כאלו הקריב קרבן בין ביאה לביאה דלכולי עלמא חייב אכל ביאה וביאה דהא לר' יוחנן דאמר לעיל גבי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו לאחר אכילת שניהם דמביא חטאת אכל חדא וחדא ה"נ לדידי' חשיבא לי' ידיעה דבין ביאה לביאה לחלק כאלו הביא קרבן בין ביאה לביאה:

ואיכא למידק מאי קא מדמה אשם מעילות לאשם שפחה חרופה ואם אמרו באשם מעילות דלא בעי ידיעה בתחלה לפי שהוא בא על הספק ויכול להתנות עליו אבל אשם שפחה חרופה אינו יכול להתנות ולומר אם בעלתי זה אשמי ואם לאו יהא אשם תלוי לפי שאין מביאין אשם תלוי אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, והילכך גבי שפחה חרופה על כרחו סבירא לי' דחשיבא ידיעה דאי לא לא מצי לאיתויי אשם ודאי דאין מביאין אשם ודאי לעולם בלא ידיעה והרי הוא כאלו ידע בבירור שבא על שפחה חרופה וחשיבא לי' אותה ידיעה לחלק, ותירצו בתוספות דהכא שיודע שבעל ואינו יודע אם בעל שפחה חרופה או אשה אחרת יכול להביא אשם אחד ולהתנות עליו ולומר אם ודאי בעלתי זה אשמי ואם ספק יהא קרבן נדבה, וא"ת ודילמא חטא וחייב אשם וכסבורין הכהנים שהם שלמים ויתעכבו מלאוכלו עד שני ימים ונמצא מביאו לידי פיסול שהרי אשם זמנו יום ולילה ושלמים שני ימים, וי"ל דס"ל כמאן דאמר מותר להביא קדשים לבית הפיסול, והרמב"ן ז"ל פי' בשני אנשים שבאו על שתי נשים ואחת מהן שפחה חרופה ואין ידוע מי בא על השפחה ולמאן דלא בעי ידיעה סגי באשם אחד ויתנו חלקם זה לזה בחיים ויתנו עליו ולמאן דבעי ידיעה צריך שני אשמות כר' יוסי דאמר אין שנים מביאין אשם אחד. והרא"ה ז"ל פי' דאפילו לא משכחת אשם בלא ידיעה בשפחה חרופה לעולם הכא ה"ק כיון דבעלמא באשמות בהנהו דאיכא אשם תלוי ואשם ודאי אמרת דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ש"מ ידיעה באשמות לא חשיבא והילכך בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחד וסתמא קאמר לעולם ואפילו היתה לו ידיעה בנתיים ואע"ג דלכולי עלמא ידיעה בנתיים מחלקת שאני הכא בשפחה חרופה שעל המזיד אינו מביא אלא אשם אחד אפי' על כמה ביאות וכיון דכן כיון דאמרת דידיעה לא חשיבא באשמות ה"ה בידיעה שאינה מחלקת כלל ואפי' בידיעה דבנתיים עכ"ל, פי' לפירושו דעולא לא נחת השתא לענין ידיעה מכל וכל וה"ק כיון דידיעה באשמות לא. חשיבא ידיעה שהרי אין הקרבן בא על הידיעה אלא על המעשה שעשה והילכך כל שנסתפק אם עשה העבירה מביא קרבן אע"פ שאין שם ידיעה והילכך בעל חמש בעילות בשפחה חרופה בשוגג אע"פ שהיתה לו ידיעה בנתיים ולכולי עלמא ידיעה דבנתים מחלקת הכא לא חשיבא ליה ידיעה לחלק משום דה"ל כידיעה דאחר מעשה דעלמא:

דף עב.

אלא מעתה בעל וכו' והפריש קרבן וכו' דאינו חייב אלא אחת. פי' כי היכי דאמרת למאן דלא בעי ידיעה דידיעות דבנתיים לא מחלקת הכי נמי למאן דאמר הפרשות אינן מחלקות אית ליה בהפרשות דבנתיים דאינן מחלקות והוא דברי תימא דהפרשה דבנתיים אינה מחלקת:

אמר ליה מעשה דלאחר הפרשה וכו' לא קאמינא לפי שאי אפשר לומר בקרבן שכבר הופרש שיחטא מכאן ולהבא ויתכפר בו:

והרי חטאות דבעי' ידיעה ופליגי ר' יוחנן וריש לקיש. ואע"ג דפליגי בידיעה דאחר מעשה וכגון שנודע לו לאחר שאכל שני זיתים והכא מיירי שנודע לו בין ביאה לביאה הא פרישנא דידיעה דבנתיים דשפחה חרופה כידיעה דלאחר מעשה דשאר חטאות הוא וכטעמא דפרישנא דחדוש הוא גבי שפחה חרופה שמביא אשם על המזיד, ומ"מ שמעי' לריש לקיש דאע"ג דבעי ידיעה אין ידיעה מחלקת לדידי' וה"ה בשפחה חרופה דאינו חייב אלא אחת:

אמר ליה דילמא במעשה דלאחר הפרשה וכו' פרש"י ז"ל דדברי אביי הם דאיהו מותיב לה ואיהו מפרק לה, ועולא ורב דימי לא פליגי דעולא אתא לאשמעינן דלמאן דלא בעי ידיעה ידיעה היא דלא מחלקה הא הפרשה מחלקה, ורב דימי אתא לאשמעי' דלמאן דבעי ידיעה דוקא ידיעה דבתר הפרשה מחלקה אבל ידיעה גרידא לא מחלקא והיינו כריש לקיש דקס"ד דרב דימי ודאי אפילו לריש לקיש קאמר דחייב על כל אח' ואח' למאן דחשיבא ליה ידיעה לחלק באשם והדר אמרי' דלא אבל לר' יוסי דבעי ידיעה ולדידי' ידיעה דקודם הפרשה מחלקה לאו ככולי עלמא הוא אלא כר' יוחנן ודלא כריש לקיש וכן סבירא ליה לעולא, וי"מ דרב דימי ועולא פליגי וה"ק ליה אביי דילמא במעשה דלאחר הפרשה קא אמרת דלמאן דבעי ידיעה ידיעה מחלקה ודלא כריש לקיש וכ"ש דהפרשה מחלקה ובהא אפי' ריש לקיש מודה דידיעה בהדי' הפרשה חשיבא אבל למאן דלא בעי ידיעה אפילו הפרשה לא מחלקה כגון הפרשות דשוגג או הפרשות דמזיד קודם מעשה. אמר ליה כי אתא רבין וכו' בא רבין להזכיר מה שהוא מוסכם בין עולא ורב דימי ומה שהוא ביניהם בלי מחלוקת:

דף עב:

לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. מדברי רש"י ז"ל נראה כגון שהיה בפניו ירק תלוש וירק מחובר ונתכוון לחתוך את התלוש זה וחתך מחובר זה שהיה ג"כ בפניו. וזה קשה דא"כ היכי מחייב אביי דהא לתלוש נתכוון לחתוך ולא אתעבידא מחשבתו כלל, אלא הכא מיירי בשהכל דבר אחד ונתכוון להגביה את התלוש שסבור שירק זה תלוש והוא הגביהו ונמצא שהוא מחובר ובהגבהתו חתכו פטור דהא לא נתכוון לחתיכה כלל, לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שנמצא שהי' מחובר אביי אמר חייב דאע"ג דסבור שזה שחתך הי' תלוש ונמצא שהוא מחובר מ"מ הא איכוון לחתיכה בעלמא ורבא אמר פטור דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא. וא"ת והא אמר אביי לקמן נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע חייב ואמאי והא לא מכוון למקום ארבע וי"ל דודאי כוונתו לאותו מקום שיש שם ארבע אלא שסבור שהיה בו שתים ולא ארבע והא איתעבידא מחשבתו במקום שיש שם ארבע, והשתא ניחא הא דאמרינן לקמן משכחת לה אליבא דאביי דקא טעי בשיעורין בכי האי גונא:

ואלא דחזא אנדרוטא. שהיא צורת המלך שעושין לכבודו ואינה עבודת כוכבים:

אי דקבליה עלי' באלוה. שהיתה כונתו לשם אלהות מזיד הוא ואמאי קרי לי' שוגג ואי דלא קבלי' עליה באלוה ולא כלום הוא שהרי זו אינה עבודת כוכבי' כדפרישית ומיהו דוקא לפי שאינה עבודת כוכבים לא מחייב בלא קבלה אבל בעבודת כוכבים נעבדת בלא קבלה מיחייב וכן נראה דעת רש"י ז"ל וכן פי' הרא"ה ז"ל:

אלא מאהבה ומיראה. י"מ מאהבת העבודת כוכבים שהיא נאה בעיניו או מיראתה שמא תריע לו, ולא נהיר דמאי טעמי' דמאן דפטר שהרי מחשב הוא שיש בה כח להרע או להיטיב ועובדה כהלכתה ולכולי עלמא חייב שהרי רוב עובדי עבודת כוכבים סוברים שיש אלוה בעולם המנהיגו אלא שטועים בעצמם שיש כח לאותה עבודת כוכבים ועל זה הזהירה תורה שלא לעובדה, והנכון מה שפי' רש"י ז"ל שהשתחוה לעבודת כוכבים מאהבת אדם ומיראתו אבל יודע הוא בעצמו שאין בה כח כלל להרע או להיטיב ואינו מודה בה כלל והילכך לרבא פטור ואף ע"ג דאמרינן יהרג ואל יעבור ובכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ואפילו במקום סכנה היינו לכתחלה ולמצוה שיקדש את השם אבל אם עבר אינו נהרג בב"ד, ולאביי חייב דליכ' אונס ממש שהרי אינו אלא שהוא מתיירא ממנו שמא יזיקנו, ומיהו לאביי אם ירא שמא יהרגנו מודה הוא דפטור לפי שאין לך אונס גדול מזה ואין ב"ד מחייבין אותו לא כרת ולא מלקות ולא מיתה דהא גבי מולך כתיב ונכרת האיש ההוא ודרשי' בסיפרי דבי רב ההוא לא אונס ולא שוגג ולא מוטעה ורבנן הוא דאצרכוה בפרהסיא או בשעת הגזירה למצוה לקדש את השם הנכבד ברבים כנ"ל:

הא ניחא לאביי דאמר התם בסנהדרין דעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה חייב ניחא דבבריית' נמי קתני חייב דקתני וחומר בשאר מצות וכו'. ותימה ולאביי מי ניחא והא קתני מה שאין כן בשבת דפטור ובשבת מאהבה חיובי מחייב., וי"מ דמיראה קא מקשה דבשבת פטור מיראה ולא מאהבה, וי"מ דה"ה הוה מצי לאקשויי הכין אלא דעדיפא ליה מאי דאמר אלא לרבא. דאמר פטור מאי איכ' למימר דנהי דסיפא דמה שאין כן בשבת אתי' כוותיה דשוגג בלא מתכוון בשבת פטור דומיא דלחתוך את התלוש וחתך את המחובר מ"מ רישא גופה קשיא לרבא דהא רבא גופי' הוא דאמר התם בסנהדרין דעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה פטור:

אלא באומר מותר. פי' שנעלם ממנו אזהרת עבודת כוכבים וכסבור שמותר לעבוד עבודת כוכבים מן התורה וקרי ליה שוגג בלא מתכוין לפי שהוא טועה בעיקר הדין והילכך בכי האי גונא בעבודת כוכבים חייב אבל בשבת פטור לגמרי.

עד כאן לא בעא מיני' רבא מרב נחמן וכו'. לעיל בפירקין העלם זה וזה בידו מהו ופרש"י ז"ל כאן שסבור שאין שבת בתורה, ולא נהיר וכבר פירשנו למעלה שיודע ששבת אסור מן התורה אלא שנעלם ממנו היום. וא"ת א"כ אם יודע ששבת אסור מן התורה במקצת מלאכות כמו שפירשנו למעלה לא שייך אומר מותר אלא במי שסבור שאין שבת מן התורה כמו שפרש"י ז"ל, תירץ הרמב"ן ז"ל דאע"ג דידע שבת במקצתן שייך אומר מותר כיון שאינו יודע מקצתן האחרות ודכוותה בעבודת כוכבים נמי משכחת לה כהאי גונא שסבור שלא נאסרה עבודת כוכבים אלא של כסף וזהב אבל של עץ מותרת וג"כ שסבור שזבוח וקטור שאינו אסור ובהא ניחא לי מה שהקשה הרא"ה ז"ל דקשי' לי' דמדאייתי מרבא ורב נחמן הוה ליה לאיתויי מגופה דמתני' דקתני השוכח עיקר שבת חייב אחת ותירץ ז"ל דאורחא דתלמוד' זימנין דניחא ליה לאייתויי משקלא וטריא דאמוראי,. ובהא ניחא דלא מצי לאקשויי ממתני' משום דלא דמי להא כנ"ל:

דף עג.

אלא לאו רישא בעבודת כוכבים וסיפא בשאר מצות והכי קאמר חומר בשבת ממקצת מצות וחומר במקצת מצות מבשבת. חומר בשבת שאם קצר וטחן בהעלם אחד חייב שתים מה שאין כן במקצת מצות דהיינו עבודת כוכבים שאם זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. וסיפא דחומר במקצת מצות לאו בעבודת כוכבים קא מיירי אלא במקצת מצות אחרות והיינו דאמרי' היכי דמי במקצת מצות דלאו עבודת כוכבים דבשוגג בלא מתכוין חייב ואמרי' כגון שיש לפניו חתיכה של חלב וכסבור שהוא שומן ואכלו דאע"ג דלא נתכוין לאכול איסורא אפי' הכי חייב מה שאין כן בשבת:

דסבר רוק הוא ובלעו. דלא איכוון לאכילה דחלב נימוח לאו בר אכילה הוא אלא בר בליעה ואע"פ שלא נתכוין לאכילה חייב מה שאין כן בשבת דהיכא דלא נתכוין לחתוך שרי.. וא"ת אמאי לא מוקי ליה כולה בעבודת כוכבים דלרבא הוא דקשיא ולא לאביי ולא תיקשי לי' מה שאין כן בשבת דאיראה קאי כדפרישנא לעיל. וי"ל דלדבריו דרבא קאמר לדידך דלא מצית לאוקמה כולה בעבודת כוכבים אלא בחלב לדידי נמי לא קשיא דהא איכא לאוקומה כגון דסבור רוק הוא ובלעו ולרבא דהוה מייתי מינה ראיה לא הוה חייש להאי דחי' דאביי דמשמע ליה דמתניתא סתמא קתני וכל שוגג בלא מתכוין קאמר ושפיר מתוקמא כסבור שהוא שומן לפי שיש לטעות יותר בשומן מרוק ודכותה בשבת. וי"מ דלאביי נמי לא מיתוקמא כולה בעבודת כוכבים משום דקשיא ליה מה שאין כן בשבת דקאי אאהבה ויראה ולהכי מוקי סיפא בחלב:

נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. פירוש ונמצאו ארבע וכמו שפירשנו למעלה ויגיד עליו רעו דאמרינן כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים:

דידע דאסירא שבת וידע דאסירי מלאכות. פירוש שיודע דכולהו ארבעים מלאכות אסורות בשבת ויודע ג"כ שהיום שעשאן שהיה שבת אלא דכולהו מלאכות דשבת יש להן שיעור והוא נתכוין לעשות פחות מכשיעור, ונמצא שעשה כשיעור והוא חייב על כולן אליבא דאביי אע"פ שעשאן כולן בענין זה והא דקרי ליה בהעלם אחד פירושו בענין אחד של העלמה:

אלא לרבא דאמר וכו'. וליכא לתרוצי אליבא דרבא דטעי בשיעורי שסבור שזריקת ארבע מותרת וזריקת שמונה אסורה וכן בשיעורא דכולהו אידך מלאכות, דכי האי גונא לא חשיבא ידיעה גמורה דשבת כיון שאין יודע בו שום איסור בשום מלאכות כראוי, כן כתב הרא"ה ז"ל:

מתני'

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. פירוש ותולדותיה' רבים:

והמעמר שהוא צוברם במקום אחד וקושרם:

והדש להוציא הבר מן הפסולת שעליו. והא דקא חשיב דש וזורה ובורר אע"פ שדומין זה לזה דכולם להסיר הפסולת מן האוכל, לפי שאין מעשיהן שוין ואינן בזמן אחד בבת אחת אלא זה אחר זה, כן פי' רבינו יהונתן ז"ל. אבל בגמרא פירשו בסוף טעמא אחרינא:

הגוזז את הצמר והמלבנו וכו'. ושיעור מלבן מכבס ומנפץ וצובע וטווה מפרש בפרק האורג אבל הזורע עד האופה שיעורייהו כגרוגרת, ושיעור גזיזה דלא קא חשיב התם נראה שהוא כשיעורי' ושיעורי' כמלא רחב הסיט כפול, שהסיט הוא הפרש בין אצבע לאמה כמה שיכול אדם להרחיב ופי שנים כזה הוי שיעורי' וכן פי' רבינו יהונתן ז"ל:

והעושה שני בתי נירין. שמעביר שני חוטין באותו כלי הנקרא לי"ס:

והאורג שני חוטין. אע"פ שלא יארוג אותם ברוחב כל היריעה אלא כשיעור מלא רוחב הסיט כפול מיחייב:

והפוצע שני חוטין. נפסק החוט באמצע היריעה ורוצה לחבר לו ולהשלימו פוצע שני ראשי החוטין ושוזרן בראשי אצבעותיו ואף ע"פ שלא קשרם מתקיים הוא החוט עד שיארג, ופעמים שקושר אותם בלא פציעה והיינו קושר דקתני הכא, ופעמים שצריך האורג להתיר קשרים הנמצאים בחוטי האריגה שנקשרו בשעת הטויי' לפי שאינם נקשרין כהוגן והוא קושרן כרצונו:

הממחקו המגרר שערו או הבשר שנשאר בעור מצד הבשר:

והכותב שתי אותיות. פי' שכן היו כותבין בקרשי המשכן בראשונה אות אחת ובשנית שתי אותיות לידע שזו היא בת זוגו:

והמוחק ע"מ ליכתוב שתי אותיות. פי' שפעמים במשכן היו טועים בכתיבתן כשרושמין הקרשים והיו מוחקין אותו סימן ע"מ לתקן:

הבונה והסותר. פירוש ודוקא סותר ע"מ לבנות דומיא דקרשי המשכן שהיו בונין בשעת חנייתן:

המכבה והמבעיר. פי' במכבה ע"מ להבעיר דומיא דסותר או מכבה ע"מ לעשות פחמין שכן במשכן מכבין האש שלא יקדיחו הסמנין:

המכה בפטיש פירוש ר"ח ז"ל שלאחר שנעשה הכלי משוה פניו והיא בעצמה אינה מלאכה שהרי כבר נעשה הכלי' אלא שגומר המלאכה ומכאן למדו לכל דבר שהוא בעצמו אינה מלאכה אלא שעל ידו נגמרה לחייבו על גמר מלאכה כנופח בכלי זכוכית פעם שניי' שע"י כן נגמרת המלאכה והוא חייב כנופח נפיחה ראשונה שהיא המלאכה, וכדומה לזה פירוש רבינו יהונתן ז"ל שדרך האומנין כשגמרו מלאכתן מעיינין בה אם נשאר דבר מועט לתקן מתקנה בקורנס שהרי בידו לעגל אותה או להרחיבה במקום שאינה רחבה כשאר החתיכה או לקצר אותה אם היא רחבה משאר החתיכה ולפי שבפעם אחת בלא טורח גדול נתקן קרי לי' מכה בפטיש:

והמוציא מרשות לרשות. פי' והכנסה בכלל דתנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לי' כדאמרינן בריש פ"ק דמכילתין, ואפשר דהיינו טעמא למעביר ארבע אמות בר"ה דהאי נמי עקירת חפץ ממקומו הוא. והאי דלא תני' הושטה פירשו בירושלמי מפני המחלוקת שנחלקו בה לפנינו איזו היא הושטה שחייבין עלי':

דף עג:

גמרא

תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי. פי' שהיתה ארץ קשה וחורשים והדר זורעים ואח"כ חורשים אותה לכסותה ולהכי תנא לה להא לאשמעי' דאף על חרישה שניי' חייבין עלי':

תנא הזורע והזומר והנוטע וכו' כולן מלאכה אחת הן. פי' כולן אבות הן אלא שהן מענין אחד ונמני' באחד ובכלל זורע נינהו ואם עשאן כולן חמשה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וכדאמרי' העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה א' וכו' והוה ליה כאוכל חלב וחלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת. וכתב הרא"ה ז"ל דלא דמי לזורה ובורר ומרקד שנמנין בשלשה דהתם שלשתן צריכין בדבר אחד אבל כאן היכא דאיתי' להאי ליתא להאי וכולן ענין נטיעה וזריעה הן וכי בעי למימר דהוי תולדה פריש בהדיא חייב משום הכי עכ"ל:

זומר חייב משום נוטע. פי' תולדה דנוטע הוא ומבריך ומרכיב נמי תולדה דזורע היא ומאי דאיתמר לעיל כולן מלאכה אחת הן אזורע ונוטע קאי ואינך כולהו תולדות:

אימא אף משום זורע. פירוש אבל זומר דוקא משום נוטע ולא משום זורע ונפקא מינה לענין התראה דזומר אי איתרי בי' משום נוטע חייב אבל משום אינך לא ומבריך ומרכיב הויא התראה בין משום נוטע בין משום זורע. ורש"י ז"ל פי' דנפקא מינה למאן דעביד תולדות עם האבות דמאן דעביד עם אב דידי' מיחייב חדא ותו לא:

זמר וצריך לעצים וכו' חייב משום קוצר. דכל היכא שהוא צריך לעצים הוי דומיא דקצירה דהא קצירה צריך הוא למה שקוצר:

תנא החורש והחופר שחפר בסכין והניח העפר במקומו ושלשתן מיירי שעשאן בשדה:

היתה לו גבשושית וכו' בשדה חייב משום חורש שהרבה פעמים אדם חורש שאין דעתו אלא להפך בעפר לתיקון השדה ולא לזריעה והילכך כל תיקון השדה חשיב משום חורש:

ואפילו לר' יהודה דאמר חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. גבי הוצאת המת, ה"מ מתקן שמפנה פתו מן הטומאה:

תנא הקוצר והבוצר וכו' כולן מלאכה אחת הן פי' כולן אבות הן אלא שהם מענין אחד ונמנין באחד וזה בזרעים וזה באילנות וכן פי' רבינו יהונתן ז"ל דכולן קוצר הוא אלא שאין שם זה נופל על זה ואבות הן כל אחת ואחת ולא תולדות אלא שאב אחד הוא ולא שנים ושלשה ולא מיחייב מכל החמשה אלא חטאת אחת ע"כ:

האי מאן דשדא פסא לדקלא ואתר תמרי וכו' ואחת משום מפרק. פרש"י ז"ל זרק פיסת רגבים לדקל והשיר התמרים מן הדקל חייב משום מפרק דהוה תולדה דדש דמה דש מפרק התבואה משבולי' גם זה מפרק האילן שאינו סובל כל כך מלשון פורק את החמור ואינו מחוור דאין דישה במחובר אלא בתלוש, והנכון שבזריקת האבן נפל אשכול של תמרים ובנפילתו לארץ נשרו התמרים מן האשכול והרי הוא כנשירת גרעינין מן השבולת:

והמנפץ והמנפט. פי' ניפוץ פשתן מגבעוליו וניפוט שמנפט גרעינין הנמצאין בתוך צמר גפן שהן הזרע שלו וכולהו דש גמור נינהו ואב אחד הוא אלא ששמם משתנה. אבל בצמר רחלים ואלים תיקון שלו נקרא מנפץ במשנה והוא אב בפני עצמו ואינו תולדה דדש:

דף עד.

וליחשוב נמי כותש. דהא הואי במשכן שהיו כותשין הסמנין להשיר קליפתן החיצונה לצבוע יפה אלא כיון דדמיא לדש והויא תולדה דידה לא חשיב והכא נמי כיון דכולהו תלתא דמיין להדדי אמאי חשיב להו:

אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. כלומר אע"ג דהואי במשכן לא חשיב אלא מלאכות החשובות שהיו במשכן כגון דש וזורה ובורר דהכל עבדי להו מה שאין כן בכותש דלאו הכל עבדי לה שהרי עני אוכל פתו בלא כתישה והוי ליה תולדה דדש ופי' הרא"ה ז"ל דעני לאו דוקא דא"כ אפילו מרקד נמי לא ליחשוב מדאמרינן בסוף פירקין שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה אלא דרוב בני אדם עניים הם לגבי כתישה ולאפוקי עשירים גמורים ומיעוטא הוא והילכך כיון דרוב העולם אוכלין פתן בלא כתישה לא חשיבא אבל עניים דעיסה בלוסה מיעוטא הוא וכיון דאין רוב העולם אוכלין פתן עיסה בלוסה חשיבא ומיהו לענין חלה הוא דמחייב דרחמנא אמר ראשית עריסותיכם.. והא דאמרי' בפרק הזורק הך דהואי במשכן חשיבא וקרי ליה אב לאו למימר דכל המלאכות שהיו במשכן היו חשובות אלא ה"ק הך דהואי במשכן וחשיבא קרי לי' אב. ור"ת ז"ל פי' וליחשוב נמי כותש, דקס"ד שהיו כותשין השעורים ועושין מהן פת לבדוק התכלת שהיו נותנין אותו תוך פת של שעורים, ופריק דבלא כתישה היו בודקין, ולא נהיר פי' זה וכמו שדחאו הרמב"ן ז"ל:

ה"ג רבה אמר *) בורר ואוכל פחות מכשיעור וכו' ולא גרסי' אלא אמר רבה דלא לפרוקי קושיא דרב חסדא אתי דהא ודאי פחות מכשיעור לבשל אסור וכדאקשי ליה רב יוסף אלא לא שמיע ליה לרבה קושיא דרב חסדא אלא לפרוקי ברייתא אתי והא דרבה סיפא ורישא בבורר לבו ביום, וכן פירש הרא"ה ז"ל:

**(הגה"ה א"ה לפנינו הגי' אלא אמר רב חסדא:

)**

אלא אמר רב יוסף בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד, פי' כדי לאכול לאלתר. בנפה וכברה לא יברור ואם בירר חייב חטאת ואפילו כדי לאכול לאלתר. וכתב הרא"ה ז"ל דלרב יוסף לא נצרכה לפרושי דינא דקנון ותמחוי אלא ניחא ליה למכלל במתניתא פירושא דכולהו דיני ע"כ. וי"מ דמלישנא דברייתא משמע ליה הכין דלא שייך בורר דמשמע מותר לכתחלה גבי חייב חטאת אלא גבי חייב חטאת שייך פטור אבל אסור והיינו קנון ותמחוי וגבי פטור אבל אסור שייך מותר, והילכך תלתא דיני קתני וכן תירץ הרמב"ן ז"ל. וי"מ דבקנון ותמחוי דפטור אבל אסור ה"מ כדי לאכול לאלתר הא לבו ביום חייב חטאת. וכן נראה דס"ל לקמן לרב ירמיה דבקנון ותמחוי לבו ביום חייב חטאת ולאלתר אסור. וכן נראה מהא דפ"ק דביצה המולל מלילות וכו' מנפח על יד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי וההיא לאלתר היא דמותר ביד ואסור בקנון דאלו להניח אפילו לבו ביום אסור כדתנן המולל מלילות וכו' ואם ניפח ונתן לתוך יד חיקו חייב וא"ר אלעזר וכן לשבת דבהא נמי דרך ברירה בכך:

בורר ומניח אוכל מתוך פסולת. פי' ביד ולאכול לאלתר אבל פסולת מתוך אוכל לא יברור ואפילו ביד ולאכול לאלתר משום דדרך ברירה ליטול פסולת מתוך אוכל:

אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר. בורר ומניח לאלתר. כתב הרא"ה ז"ל דהיינו לאכול לאלתר באותו מעמד ודוקא אוכל מתוך פסולת דרב יוסף ורב המנונא ואביי מסתברא ודאי דלא פליגי בעיקר דינא כלל אלא באוקמתא דמתניתא דמקשי חד לחבריה למימרא דלא אתיא ליה לישנא דמתניתא והכי דייק לישנא דפרכייהו:

ולבו ביום לא יברור אפילו אוכל מתוך פסולת ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. שכן מצינו חיוב חטאת בבורר אוכל מתוך פסולת כדמוכח בפרק תולין דאמרי' משמרת משום מאי מתרינן ביה משום בורר מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת אף כאן נוטל אוכל ומניח פסולת אבל לפי שעה לאכול לאלתר כשהוא אוכל מתוך פסולת אינו אלא דרך אכילה דבהיתירא עסיק ואלו הי' פסולת מתוך אוכל אפי' לאכול לאלתר אסור דלעולם הוא דרך ברירה וחייב דבאיסורא עסיק. ומעתה לא תיקשי לרב המנונא הא דפ' תולין דהא איהו הוא דאמר דבורר ומניח אוכל מתוך פסולת דוקא כדי לאכול לאלתר דאין דרך ברירה בכך, וכן פי' הרא"ה ז"ל וכן פירשנו למעלה. וא"כ רב המנונא מודה לאביי דאפילו אוכל מתוך פסולת אסור לבו ביום והא דנקט חיובא דפסולת מתוך אוכל לאשמועי' דאפילו, לאלתר חייב ולאביי קשיא ליה דכי היכי דרישא באוכל מתוך פסולת סיפא נמי כהאי גונא וקשיא לי דהא אין זה חדוש לאשמעי' דפסולת אוכל אסור אפילו לאלתר דהא מדויקי' שמעי' לה. ולי נראה דלרב המנונא אוכל מתוך פסולת מותר לבו ביום ולאביי אסור אלא א"כ אוכלו באותו מעמד מיד והיינו דקאמר בורר ומניח לאלתר ולא תקשי לרב המנונא הא דתולין דאיהו שרי לבו ביום אפי' הכי אין דרך ברירה בכך כל היכא שאינו בורר לצורך מחר דאז ודאי נראה כבורר לאוצר כנ"ל וי"מ דלרב המנונא אוכל מתוך פסולת אפי' לצורך מחר מותר דבהא לא אשכח איסורא דאי לא לוקמה כולה בבורר אוכל מתוך פסולת ורישא לבו ביום וסיפא למחר ולא תקשי לן ההיא דתולין דהא דאמרי' מה דרכו של בורר היינו בנפה וכברה דומיא דמשמרת לפי שמשמרת ביין בנפה וכברה בפירות דבנפה וכברה אפילו אוכל מתוך פסולת חייב ולהני פירושי רב המנונא ואביי פליגי, וליכא לאקשויי לאביי מכיון דבו ביום אינו חייב חטאת היאך שרי לאלתר דהא בישול ואפילו לאלתר אסור דכיון שאינו אלא לפי שעה אינו אלא כמתעסק באכילה:

היו לפניו שני מיני אוכלין וכו' ובירר והניח. פירוש לאכול לאלתר:

והא תני חייב פי' במתניתא דלעיל וכדאוקמה אביי, ופריק לא קשיא כאן וכו' כאן בנפה וכברה וזה קשה דאי כולה בנפה וכברה רישא היכי קתני מותר. ועוד דהא אביי מוקים לה כולה ביד משום דקשיא ליה ברייתא דקתני סתמא. וי"מ דהשתא מוקי לה כאוקמתא דלעיל דרב יוסף דרישא ביד וסיפא בנפה וכברה ואע"ג דהא איפריכא אוקמתי' דרב יוסף הא פרישנא דאוקמתי' בלחוד הוא דאיפריכא אבל סברא דקושטא הוא ומשום דבהאי לישנא מיתרצא נמי דרב ירמיה ודרב אשי דלא פליגי דרב אשי איירי בקנון ותמחוי ורב ירמי' בנפה וכברה נקט לה השתא באוקמתי' דרב יוסף. וי"מ דהא דרב אשי ורב ירמיה מיירי בשני מיני אוכלין דלית בהו פסולת כלל ופרכי' עלי' דרב אשי מברייתא אחריתי דמיירי נמי בשני מיני אוכלין דלית בהו פסולת כלל ופלוגתייהו דרב אשי ורב ירמיה דוקא לבו ביום אבל לאלתר מותר לכולי עלמא ואפי' רב ירמיה מודה בהא כיון שהוא בקנון ובתמחוי ורב ירמיה מוקי ברייתא בקנון ובתמחוי לבו ביום ולהאי פירושא ניחא לן למימר דרב אשי ורב ירמיה לא פליגי כלל אלא מר מיירי בקנון ובתמחוי ומר בנפה וכברה דאי אפשר דמחייב רב ירמיה בקנון ובתמחוי כיון דלית בהו פסולת כלל ובכי הא לא גזרו כנ"ל:

ושטח ושדא קמייהו כלכלה דפירי. פי' כדי שיהא האוכל נפרש מתוך הפסולת בשטיחתה אבל הוא לא רצה לברור האוכל בידו:

ולא ידענא אי משום דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור פירוש אסור להניח ואפילו לאכול לאלתר משום דלא שמיעא ליה פירשא דמתניתא דסתרא רישא לסיפא:

שאני תרמוסא וכו' דאי לא שקלי לה מסרח דכפסולת מתוך אוכל דמי. פירוש יש בתרמוסין מינין חלוקין ומינין יפין שבהן הם חזקים וצריכין בישול מרובה שבע זימני ומינין גרועין שבהן מתוך שהן רפין מתבשלין קודם להן והוא בישל היפים והגרועים בתלתא וארבע זימני ונמצא שהיפים לא נתבשלו והגרועים נתבשלו וכשבא עכשיו ליטול גרעינין גסין וחשובין ולצוברן מתוך שהאחרים מבושלין מהן חשיב טפי אוכל ואלו החשובים מתוך שלא נתבשלו כל צורכן אם היו משהין אותן היו באין לידי סרחון ובעוד שכולן מעורבין אי אפשר לבשלן כולן יפה לפי שיהו הגרעינין נימוחין הילכך אע"פ שנאכלין הגסין והחשובין אלו בשליקה זו כיון שאלו משתהין נפסדין הני חשיבי פסולת והאחרים אוכל וכן פי' הרא"ה ז"ל:

ולענין פסק הלכה לברור אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר או להניח ולאכול לאלתר מותר ודוקא בידו בלבד אבל לבו ביום אפילו בידו אסור וכן הדין בשני מיני אוכלין המעורבין זה בזה דהרי הן כאוכל ופסולת ולא התירו אלא בידו ולאכול לאלתר הא לבו ביום אפי' בידו אסור אבל בקנון ובתמחוי אפי' לאכול לאלתר אסור ובכברה ובנפה חייב חטאת ואפי' אוכל מתוך פסולת אבל לברור פסולת מתוך אוכל אפילו בידו ולאכול לאלתר אסור וכההיא דחזקי', ופי' לאלתר כל זמן שעומד באותה סעודה בלבד והכין פירשו לה בירושלמי גבי שמעתין דהכא וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל דבכולהו אזלי' לחומרא. וי"מ דה"מ בדברים שדרכן לבוררן לאוצר דכל דמנח להו מיחזי כמאן דמנח להו לאוצר. ולפי' צריך לאוכלן לאלתר.. אבל דברים דלאו אורחייהו לאנוחיהו לאוצר אפי' לבו ביום שרי דהא ליכא למיחש למידי ולפיכך מי שבורר גרעיני רמונים מתוך קליפתן אפילו לבו ביום שרי:

דף עד:

האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן. כתב הרא"ה ז"ל דדוקא סילקא שהוא מחוסר הכשר אחר דהיינו בישול ולאפוקי פת וכל דבר הראוי לאכילה בלא מחוסר הכשר אחר דמותר דאוכלא דאיפרת ע"כ. וכן כתב בעל התרומה דמותר לחתוך בצלים בשבת בין ביד בין בסכין כיון דנאכל כמות שהיא והכין הוא בירושלמי, ומיהו דוקא בשבת הוא דאסור סילקא אבל בי"ט מותר שהרי ניתן לדחות אצל אוכל נפש, ויש מחמירין ואוסרין לפרר פת לתינוק בשבת לפי שהוא מחוסר הכשר אחר, ולא נהיר דכל דטוחן אחר טוחן לית ביה משום טוחן, ומיהו מותר לחתוך ירקות לצורך העופות שהרי אמרו מחתכין הדלועין לפני הבהמה:

האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן. פרש"י ז"ל שמבקע עצים דקים להבעיר אור ואי קפיד לבקען במדה חייב משום תולדה דמחתך את העור. וא"ת נימא ג"כ גבי מסתת את האבן דליחייב נמי משום טוחן, לא היא דגבי סילתי סלית להו לכולהו והוה ליה כטוחן מה שאין כן באבן דהנשאר הוא העיקר והסיתות אינו אלא ליפותה. והרי"ף ז"ל פי' האי מאן דסלית סילתי דמיירי בעצי דקלים שעומדין שיבי שיבי וכשמבקען יוצא מביניהן כמו קמח דק וחשיב ליה טוחן. וי"מ דמיירי בחותך עץ במגרה והנסורת היוצא ממנו חשיב טוחן ולא תקשי להני פירושי הא דסיתות אבן דהכא בשצריך לאותו נעורת:

קמ"ל דמירפא וכו'. פי' קמ"ל דמשום בישול נמי אית ביה ותרווייהו איתנייהו בה והילכך לענין בישולי כותים דאסיקנא במסכת עבודת כוכבים דלישרורי מנא קא מכוון ולית בה משום בישולי כותים ה"ק לשרורי נמי קא מכוון ותרווייהו אית בה אלא כיון דשרורי מנא נמי איכא ולא בישול מנא בלחוד לית ביה משום בישולי כותים, וליכא למימר דלגבי שבת נמי כיון שאינו צריך לאותו בישול ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ועוד דבר שאינו מתכוון דהא כיון דאי אפשר בלאו הכין פסיק רישיה הוא וחשבי' ליה כמלאכה הצריכה לגופה דהא בישולי ושרורי מנא באין כאחד, ובהלכות הרי"ף ז"ל נמצאת גירסא אחרת האי מאן דשדא וכו' חייב משום בונה, ואין הטעם כעיקר ובכולהו ספרי דוקני לא אשתכח כן:

האי מאן דעביד חביתא חייב שבע. פרש"י ז"ל טוחן הרגבים ושוחקן הדק הרי כאן טוחן ובורר הצרורות הגסות מתוכו הרי שתים, ומרקדו בנפה הרי שלש, ומגבל הטיט דהיינו לש הרי ארבע, וממרח הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק הרי ממחק ויש כאן חמש, ומבעיר את האור בכבשן הרי כאן שש מצרפו בתוכו והוא מבשל הרי כאן שבע. אבל משום בונה לא דס"ל לרב ז"ל דאין בנין בכלים, ולא נהיר דדוקא כעין מנרתא דחוליות אבל כלי אחר אית ביה משום בונה. ובירושלמי קא חשיב בכולהו משום בונה. ונראה לי דהא לא חשיב בירושלמי הבערת האור בכבשן וחשיב בונה משום דהבערה אינה בגוף הכלי ואיהו לא חשיב אלא מלאכות הנעשות בגוף הכלי:

תנורא חייב שמונה. הני שבע דאמרן ועוד אחרת דבתר שצורפו בכבשן טח עליו טיט שיהא עב וחומו משתמר יותר והוא גמר מלאכה ויש כאן משום מכה בפטיש:

האי מאן דעבד חלתא חייב אחת עשרה חטאות. משום קוצר ומשום נוטע ומשום מעמר ומשום בונה ומשום ממחק ומשום טוחן ומשום מחתך ומשום מסיך ומשום עושה שתי בתי נירין ומשום אורג ומשום מכה בפטיש ורש"י ז"ל חשיב משום בורר שבורר הקנים היפות, ואין צורך דמיירי בשחתכן כולן יפות דאין צריך לברור כנ"ל. ואי חייטא לפומה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה והרי כאן י"ג חטאות.

תולש חייב משום גוזז. פי' הרמב"ן ז"ל דכיון דקאמר משום גוזז שמעי' דתלישה דעוף כגזיזה דבהמה ומה בהמה ליכא למיפלג בגזיזה בין חיים לאחר מיתה דאפילו לאחר מיתה הגוזז שלחין חייב אף בעוף ליכא למיפלג בין חיים ולאחר מיתה דהתולש ממנו חייב דתלישתו היינו גזיזתו ואפי' לאחר מיתה ועוד דלא קאמר התולש חייב משום עוקר דבר מגידולו דהוה שמעי' מינה דדוקא בחיים אבל לא לאחר מיתה משום דעוקר דבר מגידולו הויא תולדה דקוצר וקוצר ליתי' בבעלי חיים אלא בגידולי קרקע ולאפוקי ממאי דקס"ד התם בבכורות פרק הלוקח בהמה מן הכותי דתנן ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער פי' אף ע"ג דגזיזה בבכור אסירה ובלבד שלא יזיזנו ממקומו' ואמרי' בגמר' כנגדו בי"ט מהו וכו' ובי"ט אסור משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו או דילמא וכו' תולש היינו גוזז. פי' והוה לן למיסר גבי בכור וטעמא דשרי משום דהוה ליה דבר שאין מתכוין כלומר ור' שמעון הוא ולאו דוקא דבר שאין מתכוין דהא פסיק רישי' הוא ועוד דהא מכוון הוא לתלוש אלא הוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא אינו צריך לגיזה. ולי נראה דבר שאין מתכוין לגיזה, ואקשי' ומי אמר רב הכי והאמר רב וכו' ותולש לאו היינו גוזז ובי"ט שרי דתלישה דבהמה לאו היינו גזיזה אלמא משמע דהדר בי' דלא שייך עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים ומותר בי"ט לתלוש צמר במקום שחיטה ולשחוט משום שמחת י"ט ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. וא"ת והיכי קס"ד מעיקרא למימר דבתלישת צמר איכא משום עוקר דבר מגידולו והרי סופה של מלאכה זו לדחות אצל י"ט שהרי הוא מותר לשחוט את הבהמה שהוא עוקר כל הגידול. וי"ל דשוחט לאו משום עוקר דבר מגידולו מחייב כלל אלא משום נטילת נשמה או אפי' משום צובע והילכך ליכא למימר סופה של מלאכה זו לידחות אצל י"ט דהא לאו מלאכה זו היא שנדחית אבל כשהוא תולש מחיים קס"ד דחשיב עוקר דבר מגידולו ולמסקנא לא קאי וכן תירץ הרא"ה ז"ל, וליכא למימר דהא דקאמר חייב משום גוזז היינו לאחר מיתה אבל מחיים חייב משום תרתי משום עוקר דבר מגידולו ומשום גוזז ולעולם מפלגי' בין מחיים ולאחר מיתה, לא היא דא"כ ה"ל לר' שמעון דהוא אמורא לפרושי הכין בהדיא. ועוד דאם איתא בבהמה מחיים אמאי שרי דנהי דלית ביה משום גוזז דלאו אורחה בהכי לגזוז אלא בכלי תיפוק לי' משום דהוי עוקר דבר מגידולו דאף ביד אורחי' לעקור, אלא ש"מ דל"ש בין מחיים ולאחר מיתה ואין אסור בתלישה אלא משום גוזז ועיקר בעיין דהתם לא הוה אלא אי אית ביה משום עוקר דבר מגידולו ואסור או לא ושרי ואסיקנא דלא. וגרסי' בירושלמי דפירקין תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השער לראות את המום ר' הילא בשם ר' שמעון בן לקיש מזו התולש בקדשים פטור. א"ר יעקב בר אחא ר' שמעון בן לקיש כדעתי' דאתפלגין התולש בקדשים ר' יוחנן אמר חייב ר' שמעון בן לקיש אמר פטור. ר' ירמיה בעי מחלפא שיטתי' דאתפלגין התולש כנף מן העוף המורטה והקוטמה חייב כלומר כי היכי דחייב ר' שמעון הכא דקאמר תולש חייב משום גוזז דאלמא תלישתו היינו גזיזתו כך יש לו לחייב תולש בבהמת קדשים משום דתלישה היינו גזיזה. ופריק דלא דמי דשאני עוף דאין לו גזיזה ותלישתו זו היא גזיזתו אבל בבהמה דאורחה בגיזה אינו חייב בקדשים עד שיגזוז והביא ראי' לדבריו שיש חילוק בין בהמה לעוף לענין תלישה ואמר תדע לך שכן הוא התולש מן המתה חייב תלישתה זו היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז כלומר בבהמה דאיפליגו בה אינו חייב בשבת על תלישתה עד שיגזוז דתלישה דבהמה לאו היינו גיזה והילכך לגבי קדשים נמי יש חילוק בין עוף לבהמה. ור' יוחנן סבר דאע"ג דשאני לענין שבת לענין קדשים דא ודא אחת היא, ואין להשיב היאך יאמר מתה על עוף מה שלא נמצא בלשון המקרא שהרי כיון שעוף הוא שם כולל ויש בו זכר ונקבה אפשר לכנות בו לשון נקבה ולומר מתה כן פירוש מורי נר"ו וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ומ"מ למדנו דאין חילוק בתלישה דעוף בין מחיים לאחר מיתה וכיון שכן מותר לתלוש נוצה של עוף במקום שחיטה בי"ט שהרי הותר בו לאחר שחיטה לצורך אוכל נפש וכיון שכן ה"ה קודם שחיטה שהדין שוה בשניהם והואיל וסופה של מלאכה זו לידחות אצל י"ט ה"ה ג"כ מתחלה שהוא מותר וכן פסק הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שאסר לתלוש צואר של עוף קודם שחיטה הואיל ויכול לתלוש מערב י"ט וכן פסק הרשב"א ז"ל ולא בירר מאיזה טעם והמחמיר תבוא עליו ברכה:

והוא שקשרן. פי' שהרכיבן זה על זה ושזרן ביד דעכשיו מתקיימת התפירה ודלא כר' יהודה דאמר לקמן עניבה היינו קשירה:

דף עה.

אמר רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. פרש"י ז"ל בגד התפור שנתפרדו חתיכות הבגד זו מזו במקצת ויש חוט אחד שיכול למתחו ולחברן אע"פ שלא קשר חייב משום תופר. וי"מ והוא שקשר אחר מתיחתו וחייב בתרתי דאי לאו הכי לא קיימי ואינו חייב כלל, ולא נהיר, ומ"מ שמעי' דדוקא בגד התפור שאין דרך להדק ולהרחיב אבל שעושין במפתחי החלוק או בבתי ידים מותר למותחו שהרי עשוי הוא להדק ולהרחיב ולאו בגד תפור מיקרי וכן נמי כל תפירה שאינה מחברת זה בזה שהוא מותר למתוח החוט, וכן נראה הירושלמי דגרסי' התם המותח חוט צדדין חייב וטעמא משום דאותו החוט עשוי הוא להדק ולחבר שפתי הבגד לעולם וכן כתבו התוספות.

והיודע לחשוב בתקופות ומזלות וכו'. פי' רבי' יהונתן ז"ל לפי שהוא חכמה מפוארה ומכיר גדולות קונו שתקנם כרצונו ואין בהם כח לשנות מה שגזר עליהם ולא להיטיב ולהרע אלא ברצון הבור' שדן בהם בריותיו כחפצו ויכיר טעות המשתחוים לשמש ולירח שטועים בהם ואומרים שמריעים ומטיבים וידע להשיב את אפיקורוס ואת המגוש ע"כ.

והפוצעו אינו חייב אלא אחת וא"ת ליתני הפוצע חלזן פטור ור' יהודה מחייב ולא ליתני צידה כלל דבצידה כ"ע מודו, וי"ל דאורחא דמלתא נקט דסמוך לצידתו פוצעין אותו:

שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה וכו'. י"מ ואע"פ שאי אפשר בלא מיתה כיון דלא מתהני במיתתו שרי לר' שמעון דהא מודה ר' שמעון במלתא דלא ניחא ליה ולא מתהני מיניה דאע"ג דפסיק רישי' הוא דשרי וכמו שכתב הרב בעל הערוך ז"ל. וי"מ דהכא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה אתי' בה. וא"ת א"כ כיון דר' יהודה מחייב בין בדבר שאינו מתכוין בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ליחייב תלת תרי הא דאמרן וחדא משום נטילת נשמה תירץ הרמב"ן ז"ל דכיון דלא ניחא לי' וקשי ליה במיתתו אפי' ר' יהודה מודה בהא דלא הוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו חייב משום נטילת נשמה.

דף עה:

צובע במאי ניחא ליה. כלומר היכי שייך הכא צובע אצל שוחט:

והיינו מעבד. פי' ובמעבדו סגי ליה למתני דהא מליחה צורך עיבוד הוא ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דקא חשבי' להו לתלת דהתם בשלשה עניינים הם זה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח אבל באלו לא נשתנה העור:

אפיק חדא מינייהו. פי' מן החשבון אבל לא מן החיוב:

אמר רב אשי אפי' רבה וכו'. ליכא למשמע מינה דס"ל לרב אשי כרבה משום דמפרש למילתי', ולמפסק הילכתא כותי' דלא היא דרב אשי כרבא ס"ל דאין עיבוד באוכלין ורב אשי לדבריו דרבה קאמר ולי' לא ס"ל וכן פסק הרי"ף ז"ל כרבא דאין עיבוד באוכלין:

השף בין העמודים. פרש"י ז"ל מהלך בין העמודים כדי להדק ולהחליק העפר שבסביבותיהן. ואינו נכון אלא להחליק העור על ש העמודים:

והמסתת את האבן בשבת חייב משום מכה בפטיש פרש"י ז"ל אחר שנחצבה מן ההר הוא מתקנה לדעת אורכה ורחבה, וזה קשה דא"כ ליחייב משום מחתך דהא מיכוון אמשחתא וליחייב עוד משום ממחק שהרי מחליקה. וי"ל דאין הכי נמי דחייב משום תלת וה"ק חייב אף משום מכה בפטיש.. וי"מ דמיירי באבן שנתקנה כבר אורכה ורוחבה אלא שהוא מתקנה עכשיו דק דק כדי ליפותה והילכך אינו חייב משום מחתך דהא אינו מחתכה ומשום ממחק נמי ליכא דהא אינו אלא כדי ליפותה ואין בזה צורך כלל ואנן בעינן דומיא דממחק עור דמשכן דאית בי' צורך וי"מ דסיתות אבן. הוא לאחר שנתנה בבנין שנותן עליה בקורנס או בפטיש לקובעה יפה וזהו גמר מלאכה דידה:

ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב'. פי' משום דהוה ליה כמוחק שתי אותיות ואע"ג דלא בעי' כדי שיהא מקום לכתוב שתי אותיות גדולות כאותה שמחק דהא לא אפשר מ"מ בעי' כעין אות שמחק שיהו בינונית ומאותה כתיבה שמחק שאם היא כתיבה אשורית בעי' נמי אשורית דאי לא אינו חייב לפי שאין לך מוחק אות קטנה אשורית שלא יהא בה כדי לכתוב שתי אותיות בכתיבה שאינה אשורית כגון מיש"ק שלנו וא"כ מאי גדולה ולא קתני גדולה אלא לאפוקי שיהא מקום כעין אותה שמחק לכתוב שתי אותיות בינוניות מאות אות שמחק שאם הוא אל"ף שיהא מקום לכתוב שני אלפין בינוניים ואם הוא בי"ת שיהא מקום לכתוב שני ביתין בינוניים או אחרות דומיא דהני דאי לא אין לך מוחק אות אפי' בינונית שלא יהא בה לכתוב שני ווין או שני יודין ומאי גדולה דקתני, דאין לומר מאי גדולה ה"ה בינונית ולאפוקי וא"ו או יו"ד קא אתי שאם מחקם אינו חייב משום דלא הוו גדולות דזה דחוק הוא מאוד. ועוד דתינח באותיות בכתיבה מאי איכא למימר, ומיהו מ"מ לא בעי' שיהיו שם דומיא דשם משמעון או יה מיהודה דלא נאמרו אלו אלא כדי לחייב משום מלאכת מחשבת לבד דסד"א כיון דאין במחשבתו אלא לכתוב שמעון או יהודה לא ליחייב קמ"ל כיון דשם הוא חייב אבל בכותב שתי אותיות באיזה אות שתהיה חייב דהא הוו בקרשים ז"ח ט"י כדי לזווגן אע"פ שאינן שם כן ראיתי לתלמיד אחד בשם רבו הרשב"א ז"ל:

זה חומר במוחק מבכותב. פי' וקמ"ל דמאן ת"ק ר' מנחם בר' יוסי הוא:

חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה. פירוש וה"ה דמאלו קא דייק דליכא למימר תנא ושייר מדקתני אלו. ועוד למדנו ענין זה מדקתני משנה יתירא, הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת דהא רישא נמי קתני הכין והא דדייק לר' אליעזר מאלו לאו מאלו לבד קאמרי' אלא מכולה סיפ' קאמרי' אלא דרישא דסיפא נקט דאי תנא אלו אבות ותו לא אכתי הוה אמינא אלו נקראות אבות ודאי שאף ר' אליעזר מודה בהו משום דהך דהואי במשכן קרי להו אב אבל לעולם חייב אתולדה במקום אב אבל מדקתני מניינא ש"מ דלא מחייב טפי חטאות אלא באלו, והילכך כי אמרי' חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה לאו מהא בלחוד קא דייק דהא איצטריך נמי לר' אליעזר אלא דבין מרישא ובין מסיפא קא דייק אלא דנטרי' לה עד סיפא:

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה