חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ו - במה אשה יוצאה
דף נז.
מה טעם קאמר וכו' ואתיא לאיתויינהו ד' .. אמות ואמרו בתוספות דלא חיישי' דילמא שלפה ואתיא לאתויינהו א"נ שלפא ומחויא אלא בתכשיטין קלים שאינן עשויין לה כמלבוש דא"נ שלפא להו לא מיחסרה מלבוש כגון טבעת וכיוצא בו אבל בתכשיטין גדולים דאי שלפה להן מיחסרה מלבוש כגון חגורה של כסף לא חיישי' ומותר:
תיכי חלילתא. פירש"י ז"ל שרשרות חלולות שאינו יכול לדחקן על השער מתוך עביין מי הוי חציצה ולא תצא בשבת או לא הוי חציצה ומותר' לצאת בהן בשבת וכולה שמעתין פי' ז"ל משום חציצה והרא"ה ז"ל פי' דאפשר דפשיטא לי' דאינן חוצצות אלא דמספקא לי' אכתי משום דדרכן ליטלן מעל ראשן אי חיישי' דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה, אמר לי' אריג קא אמרת כל שהוא אריג לא גזרו כלומר לא גזרו באריג שהוא חלול והמים באין בו לענין טבילה אטו חוטין וכיון דמדינא לא חייץ לענין טבילה אע"ג דאורחייהו למשלפינהו' בשעת טבילה לא גזרו בהן לצאת בשבת ומשום דלקמן נמי גבי תם שבכסותו חישי' דילמא מיפסיק נקט האי לישנא דכל שהוא אריג לא גזרו ולומר דשרי' באריג. ואיכא דאמרי אמר רב הונא וכו' דלא קפדן עלייהו כלומר ליטלן מעל ראשן כשהן טובלות טבילה של רשות וכיון שכן בשבת נמי ליכא למיחש לטבילה דמצוה דהא לאו אורחייהו למשלפינהו אפי' בטבילה דרשות, איכא בינייהו וכו' הני כיון דטניפין מיקפד קפיד עלייהו לנוטלן ואע"ג דליכא משום חציצה כיון דאורחייהו אסירן ע"כ תורף פי' הרא"ה ז"ל:
וכולן בראשי הבנות שנינו. כלומר דבין חוטי צמר וחוטי פשתן ובין רצועות שבראשי הבנות דוקא בראש חוצצין אבל במקום אחר לא כדאמרינן בסמוך דבצואר אין חוצצין, ומיהו אסיקנא דדוקא רצועות שאינן גסין ורחבין כל כך דומיא דחוטין אינן חוצצין בצואר לפי שאין אשה רוצה להדק חוטין שבצוארה וקושרתן בריוח שיהו רפין שלא תחניק עצמה אבל אם היא רצועה רחבה וחלקה דומיא דחבקים מהדקת היטב כדי שתראה כבעלת בשר שהרי אינה מסתכנת בכך אבל אם הם של ראש בין דקין בין רחבין חוצצין לפי שאם תקשרם במצחה בחוזק אינה מסתכנת בכך:
השתא רך ע"ג קשה חוצץ. פי' השתא דהיינו צמר ע"ג קשה דהיינו שער קאמר ת"ק דחוצץ דלא מיהדק שפיר רך ע"ג רך דמיהדק שפיר מיבעיא, והאי דלא משמע לן דר"ה אדרב יהודה קאי ולומר דדוקא של צמר ושל שער אין חוצצין בראשי הבנות משום דהוו רך ע"ג קשה הא בצוואר דהוי רך ע"ג רך מודה, משום דמסתמא את"ק קאי. וא"ת ולימא לי' למעוטי דצואר שאף חוטי שער חוצצין בו משום דהוי קשה ע"ג רך מה שאין כן בשער לת"ק כדאמרי' בסמוך, וי"ל משום דלא דאיק לישנא כיון דקאי את"ק דתני חוצצין מאי וכולן בראשי הבנות שנינו הא כ"ש בצואר דחייצי אלא ודאי למעוטי מידי דלא חאיץ אתא:
אלא חוטי פשתן השתא וכו'. בדין הוא דה"ל:
למיפרך לתרווייהו ולמיקשי חדא קושיא אלא אורחא דתלמודא בהכין להגדיל תורה:
ואי אמרת אין אשה חונקת וכו' אמאי לא. כלומ' אמאי אינה יוצאת בהן בשבת כיון דלענין טבילה אינן חוצצות בשבת נמי ליכא למיחש דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו אלא ודאי, מדאינה יוצאת ש"מ דחוצצות:
דף נז:
ה"ג הכא בקרטלא עסקי'. והוא כעין מלבוש ואין בו משום תכשיט ויש לחוש משום חציצה אבל במתני' גרסי' קטלא דהוא תכשיט והוא חוט שתולין בו אבנים טובות ומרגליות ותולין אותו בצואר והוא הנקרא ענק וכן מפורש במס' כלים פרק י"א דקתני התם קטלא שחוליות שלה של מתכת בחוט של פשתן וקטלא שחוט שלה של מתכת וחוליות שלה של אבנים טובות ומרגליות ע"כ. ודרכה של קטלא ברוב שהיא רפה ואינה חוצצת והיינו דבמתניתן אתי' בה משום תכשיט ולא משום חשש טבילה ומיהו אמרי' בתוספתא שאם היא אוצה חוצצת ופי' אוצה דחוקה מלשון כי אץ לך הר אפרים (יהושע י"ז ט"ו):
אילימא ר' יהודה אפי' חוטי צמר. פי' דכיון דבחוטי צמר לית בהו חציצה אליבא דר' יהודה מותר לצאת בהן בשבת דהא ליכא למיחש דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה:
אפזיני בלעז פרונט"ל שעושין של זהב לשום על פדחת ומקיף את ראשה מאוזן לאוזן, סרבוטין המגיעין לה עד לחיים והוא כעין טוטפת אלא שהוא רחב מאוד שמכסה כל ראשה ותולה לה מכאן ומכאן עד לחיי' ודוקא כשהן קבועין בסבכה שקורין בלעז קפי"ל או גנדי"א דלא גזרי' דילמא משלפא ומחויא דאי שלפה תתגלה שערה ולא חיישי' אבל היכא שאינן קבועין אע"ג דתכשיט הם ואינן משוי חיישי' דילמא משלפא ומחויא:
אי כבלא דעבדא תנן. פי' והוא סימן שהוא עבד או שפחה, ואשה דקתני במתני' היינו שפחה וה"ה עבד ומשום הכי אסור ברשות הרבים דילמא מתכת ואם הוא של טיט דלא חשיב איכא למיחש דמשום אימתא דרבי' שלא יכעוס עליו שיהי' סבור שהוא נטלו בכוונה להראות בשוק שהוא בן חורין יסיר כל הטלית מעליו ולא יוליכנה דרך מלבוש אלא על כתפו כדי שלא יראה מקום החותם ולא יבין שנפל והוא משוי גמור והכי איתא לקמן בהדיא בגמ' וא"ת בחצר אמאי שרי'. וי"ל דלא גזרו אלא בתכשיטין דהתם לשבח וחיישי' שמא ישכח ויצא מן החצר לרשות הרבים אבל כבלא דגנאי הוא לו לא. והא דאמרי' לקמן כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ופרישנא טעמא כדי שלא תתגנה על בעלה אפיאה נכרית היא ולא אכבול דבכבול קא מפרשי' בירוש' טעמא אחרינא וכן פי' ] הרא"ה ז"ל:
או דילמא כיפה של צמר תנן. והוא כמין כובע שנותנת תחת השבכה ואע"ג דאי אפשר למשלפה אלא א"כ מגבהת כל השבכה ויראו שערות ראשה ותתגנה בהם אפ"ה מרוב חשיבות הכבול שהוא תכשיט חשוב וקלות דעת האשה וחמדתה שהיא רבה אם ישאלנה חבירתה הראיני את כבולך תראנה לה ותחזיר השבכה במהרה על ראשה ותתן הכבול לחבירתה להשתעשע בה כן פי' רבי' יהונתן ז"ל:
כליא פרוחי י"מ שהוא חוטין הרבה שתולין בפני הכלה שלא יצערוה הזבובין לפי שהיא מתביישת להסיר הזבובין מעלי', אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:
אין בה משום כלאים. פרש"י ז"ל שעשוי' כמין לבד ע"כ, ולאו למימר דאיסורא דרבנן מיהא איכא כלבדין שהן אסורין דרבנן אלא הרי הוא כמין לבד ומיהו אין בה חימום כלל ואין אדם מתכוין בה אלא לתכשיט, ואין מיטמא בנגעים דגרע משתי וערב ולפי שאינו טווי, וילפי מכלאים שוע וטווי, והרא"ה ז"ל פירש משום דהויא דצבעונין ובנגעים כתיב לבן:
דף נח.
ומי אמר שמואל הכי וכו' והא אמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו ואלו במתניתן תנא ולא בכבול דמשמע אפי' בצוארו, ופריק מתניתן בדעביד לי' איהו לנפשי' דלית לי' אימתא וזמנין דאתי למשקלי' מצוארו ומוליכו בידו ד' אמות:
כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתומי וכו'. פי' הגאונים ז"ל שאחר שהיו פורעין המס היו נותנין להם חותמות לידע שפרעו המס ושוב לא הוו נוגעין בהן:
ולא קשיא כאן בשל מתכת כאן בשל טיט פי' הא דשמואל בשל טיט ואם הוא בצוארו יוצא דכיון דלא חשיב משום אימתא דרבי' לא מייתי ליה בידי' דהא לאו הוכחה הוא לעבדות אלא כשהוא על צוארו או בכסותו אבל כשהוא על כסותו אפילו של טיט אינו יוצא דדילמא אי נפיל מקפיל כסותו עליו שיבין רבו שעדיין על כסותו והוי משוי, והא דתניא דאסור אפי' בצוארו בחותם של מתכת דדילמא נפיל ואתי לאתויי דהא חשיב ומקפיד עליו רבו:
לימא הא דעבד לי' רבי' הא דעבד לי' איהו לנפשי'. פי' דמאי דתני' לא יצא העבד בחותם שבצוארו דעבד לי' איהו לנפשי' ומאי דתני ולא בחותם שבכסותו דעבד לי' רבי' ומילי מילי קתני ולצדדין קתני ושינויא דחיקא הוא , כן פי' הרא"ה ז"ל וכן פסק בסמוך, אלא דקשיא לי דהא מתני' סתמא קתני ולא בכבול דמשמע לא בצוארו ולא בכסותו ואוקימנא לה בדעביד ליה איהו לנפשי' דאלמא אפילו בכסותו ואפילו בשל טיט אסור ואפילו בדעביד ליה איהו לנפשי':
אלא לאו ש"מ של מתכת ש"מ. והילכך בשל מתכת לעולם אסור ושל טיט דעבד לי' רבי' בצוארו מותר בכסותו אסור, עביד איהו לנפשי' בצוארו אסור בכסותו מותר וכן פסק הרא"ה ז"ל, ומכאן סמך לחותמות שלנו שאנו נותנין בכסות משום תיקון המלכות דאפילו יהו מטושטשין שרי ולא חיישינן דאי נפיל אתי לאיתויי דהא לא חשיב דומיא דחותם של טיט דכל היכא דעבד איהו לי' לנפשי' בכסותו שרי כנ"ל לפי שיטת הרב ז"ל, אבל אני כבר הקשיתי לעיל לדבריו דאפילו בשל טיט ועביד ליה איהו לנפשי' דבכסותו אסור כמו בצוארו ומ"מ חותמות שלנו מותר דהא לא חשיבי ולא אתי לאיתויי וליכא למיחש לקיפול טליתו דהא לא רווח מידי לפי תיקון המלכות בקיפול טליתו:
זוג שבכסותו נמי ניחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי' פי' דכיון דזוג לנוי עביד ובכל מידי דחשיב אע"ג דהוה מידי דנפשי' כל היכא דאיכא למיחש דילמא מיפסיק חיישי' נמי דילמא אתי לאיתוי' כן פי' הרא"ה ז"ל, והוא הולך לשיטתו דבכסותו שרי כל היכא דעבד איהו לנפשי':
כל שהוא ארוג לא גזרו. פי' לא גזרו דילמא מיפסיק:
ורמינהו זוג של בהמה טמאה. פירוש ודוקא לפי שהוא בעצמו הוי כלי הא אי הוי מידי דתכשיט פשיטא לן דלא מקבל טומאה דתכשיט דאדם מקבל טומאה ותכשיט דבהמה לא כדמוכח לעיל בפרק במה בהמה יוצאה:
דף נח:
אפי' דבור אסור ופי' ומיתורא דדבר . מרבינן משמיע קול לטומאה:
אבל גדול דתכשיט הוא לו וכו' פי' דכי אית לי' עינבל חשיב כלי וטמא אפי' דבהמה וכי לית לי' עינבל חשיב תכשיט ותכשיט דאדם טמא ותכשיט דבהמה טהור:
הזוג והעינבל חיבור. פי' וסתמא קתני חיבור בין לטומאה בין להזאה וכיון דחשבי' לי כולי האי חיבור מכלל דכי נתפרדו חשבי' לי' ככלי אחד שנשבר ואם לא נטמא זה לא נטמא זה, ובעיקר מילתא אתי' לאיפלוגי למימר דלא חשיב לן טעמא דהדיוט יכול להחזירן דאם איתא אפי' נתפרדו ליהוי חיבור וכי תימא ה"נ והתניא מספורת וכו' וגזרו על טומאה וכו' הרי שאמר בפירוש אפי' במספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני דלא חשיב חיבור אלא בשעת מלאכה בלבד וכיון שכן גבי זוג ועינבל דתני סתמא חיבור וחשיב חיבור לעול' בין לטומאה בין להזאה לא סגי אלא משום דחשיב לן חיבור דידי' חיבור גמור וכשנתפרדו חשיבי כשבר כלי ולא אמרי' טעמא דהדיוט יכול להחזירו:
דף נט.
הואיל וראוי לגמע בו מים וכו' פי' דלא בעי' מעין מלאכה ראשונה אלא במדרסות בלבד ופליג אר' יוסי בר חנינא דבעי מעין מלאכה ראשונה:
דף נט:
בפירוש אמרת לן משמי' דרב כלילא שרי פי' דס"ל כלישנא דרב אשי דארוקתא כולי עלמא לא פליגי דשרי:
קמרא שרי. ואפי' הוי כולו דאניסכא שהוא של כסף או של זהב מידי דהוי אאבנט של מלכים וטעמא לפי שהוא תכשיט ואינו משוי ואע"ג דתכשיט גזרי' דילמא שליף ומחוי הכא ליכא למיגזר לפי שאין דרך להתיר איזורו בשוק ויפלו בגדיו וכן פרש"י ז"ל, וי"מ דלאו דוקא קמרא אלא ה"ה כל תכשיט דדוקא באשה גזרו דדעתה קלה וחיישי' דילמא שלפא ומחויא אבל באיש דדעתו מיושבת עליו לא גזרו, והא דתנן ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה ואוקימנא בגמ' באריג בכסותו דמשמע דאי לאו אריג אסור ואע"פ שהוא תכשיט התם טעמא דמיתסר לאו משום דשליף ומחוי אלא משום דאוקימנא מעיקרא כר' שמעון דאמר כל ישראל כו' ולהכי שרי בכל אדם דלא חשיב לי' משוי הא לרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון משוי חשיב לי' ולהכי אוקימנא באריג בכסותו דהשתא לכולי עלמא לא חשיב משוי והיינו דאמר באריג בכסותו ודברי הכל דהשתא לדברי הכל שרי. והא דאמרי' בפרק נוטל היוצא בכליו מקופלין לו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידו חייב ואם הי' לבוש כליו פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ולא סגי דמיתמר האי טעמא אלא משום טבעות דהן תכשיט והיוצא בהן פטור אבל אסור, וי"ל דההיא לא נצרכה אלא משום אשה ולטבעת שאין עלי' חותם ואמטול הכי נקט פטור וכתב הרא"ה ז"ל נראין הדברים בתכשיטין השוין לאיש ולאשה שכיון שנאסרו לאשה להוציא ה"ה לאיש שאי אפשר לתכשיט אחד השוה לשניהם כלומר ששניהם ראויין להתקשט בו שיהא מותר לזה ואסור לזה, והיינו דאמרי' בירושלמי ר' חנינא בר סיסי אמר משום ר'' ישמעאל כל מקום שאמרו חכמים לא תצא ואם יצאת חייבת חטאת אסורה לצאת בה לחצר ר' בא בר כהנא בשם רב ששת מתניתא אמרה כן ובפיאה נכרית לחצר משום שאין בה חיוב חטאת במוציאתה לרשות הרבים וקס"ד דה"ה לכולהו אידך דבמתני' להנהו דלית בהו חיוב חטאת ר' חייא בשם ר' שמעון בר חייא ואפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר ופיאה שאני כטעמא דאמרי' עלה בגמ' ואמרי' תו בירושלמי ואיש על ידי שאינו שוחץ מותר כלומר לצאת לחצר בדברים שאסור לר"ה שמא לא אסרו אלא בנשים מתוך שהן שחצניות כלומר וחוששין שאם יוציאו לחצר יוציאו לר"ה אבל באיש שאינו שוחן אף בדברים שאסור לצאת לרשות הרבים מותר לצאת לחצר נשמעינה מן הדא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצרו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט, פי' מפתח של זהב כעין טבעת ובו מפתח זהב לפתוח תיבה והוא תכשיט בין לאיש בין לאשה ותשמיש הוא הדה אמרה העשוי לתכשיט אסור הדה אמרה העשוי לכך ולכך אסור כלומר לתכשיט ולתשמיש הדה אמרה אחד האיש ואחד האשה כלומר בתכשיטין ששוין שניהם הדה אמרה אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר והאי חצר דאמרי' חצר שאינה מעורבת דאי מעורבת דינה כבית לכל דבר ע"כ דבריו. והא דאמרי' במקום אחר בירושלמי תכשיטין למה הן אסורין ואסיקנא דנשים אסורות ואנשים מותרין היינו דוקא בתכשיטין שאין שוין לשניהם:
אי אית לי' מפרחייתא, פי' רצועות קצרות להדקה שאם לא היו שם הרצועות מרוב רחבן לא היה יכול לחגור בו במתניו ומשתרי הקשר ואתי לאיתויי והרי"ף ז"ל לא פי' כן:
מאי נזמים נזמי האף. פרש"י ז"ל אבל נזמי האזן מותרין לכתחלה דטריחא לה מלתא למשלף ולאחוויי מפני שאזניה מכוסות בקישוריה ע"כ וי"מ דאפי' נזמי האזן אסורין, ומיהו אפי' לדברי רש"י ז"ל הני נשי דידן שהולכין בנזמי האזן מגולין אסירי כנ"ל:
דף ס.
טומאה אשבת קא רמית פירוש דלגבי טומאה בין תכשיט בין כלי מטמא ואפי' אינו תכשיט מטמא דכלי הוא אלא דלגבי שבת תכשיט אסור והיינו בשאין עלי' חותם אבל כלי חייבת חטאת דמשאוי הוא לאשה והיינו טבעת שיש עלי' חותם וברייתא דקתני תכשיטי נשים לא קאי אטבעת שיש עלי' חותם דההיא כלי הוא ולא תכשיט:
כבירית טהורה ותשתר. פי' בירית כלי
ותיהוי הוא לקשר כל אחד ואחד מבתי השוקים שלא יפלו על רגליה ויוצאין בהן בשבת דלא חיישי' דילמא שלפא ומחויא שהרי מיד יפלו בתי שוקי' לארץ ומיגניא בי' ודכותה במחט שאינה נקובה שהיא אישפי"קלא לצניעותא היא נותנת שלא תצא שער ראשה ולא מחויא דשער באשה ערוה, והא דנקט טהורה אגב שיטפא נקט לישנא דמתני' דבירית טהורה (דקתני במתני' דטהורה) דאמרי' בגמ' דהוא כמין אצעדה והוא טבעת של כלים ומשום הכי טהורה דטבעת בהמה וכלים אין מקבלין טומאה, ומ"מ שמעי' מינה דכל דבר דמיגניא בי' אי שלפא ליכא למיחש ומותר ואי לא מיגניא בי' חיישינן והילכך הני נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות אסור ליתן אצעדות בזרועותיהן לצאת לרשות הרבים דהא איכא למיחש דילמא שלפא ומחויא לחבירתה דהא לא מיגניא בגילוי זרועה כיון דאורחה בהכין, ואף הרמב"ם ז"ל לא התיר לתת אצעדה אלא כשאין דרכה להראותה שהולכת בזרועות מכוסות אבל בזרועות מגולות לא וכן פסק מורי הרב נר"ו:
הואיל ואשה חולקת בה שערה. פי' בלעז פרטידור:
שלפי השמד היו. פירש רש"י ז"ל בני' אדם הנשמטין מן השמד היו. ואית ספרי דגרסי שלהי השמד היו, פי' ומשנה זו אחר שמד זו נשנית וגזרו על הסנדל המסומר:
נהפך סנדלו של אחד מהם. פי' רש"י ז"ל שהיו לו שני פיות ויכול לנועלו משני צדדין אבל ניכר הוא מי הוא הנועלו כדרכו ומי לאחור וניכר מקומו בקרקע וכשנועלו זה שלא כדרכו נראה הנכנס כאלו יוצא, ופי' רבינו יהונתן ז"ל שנקראין צוקו"ש בלעז והוא של עץ ותוחבין מסמרין לחזק התחתון עם העליון:
ושמעו קול מאחורי בית הכנסת. פי' קול של סנדלים מסומרים.
דף ס:
מעשה כי הוה בכינופיא דאיסורא פי' דהיינו שבת וי"ט דאסורין בעשיית מלאכה וכדי שלא יהפוך ימי שמחתם ומועדם לאבל שלא יזכרו להם התקלה הבאה לאבותיהם ונמצא נמנעין משמחת שבת וי"ט שהוא מצוה לשמוח ולהתענג בהם אסרו בשבת וי"ט, אבל בירושלמי מפרש שהיו בנות ישראל מפילות בראותם סנדל המסומר ובשומעם, את קול הסנדל המסומר, ואפי' לדברי הירושלמי נאמר דדוקא בשבת וי"ט שהי' מעשה וזוכרות הענין ומפילות אבל בחול אינן מפילות:
תפרו מבפנים. פי' שנתן מנעל של עור בפנים מן הסנדל שקורין בלעז פורא"ר:
עשאו כמין קלבוס. פי' שעשה המסמר שני ראשין חדין וכפף שני ראשיו לנועצן בעץ כעין שלנו שקורין ניא"ר בלעז:
ואפי' ממטה למטה. דגזרינן דילמא נפיק בי' לר"ה דכל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור, וגזרו בזה יותר משאר דברים משום דאיסורי' משום גזירה דשעת השמד והחמירו בו יותר משאר דברים שאסור לצאת בהן לר"ה והיינו דהוצרכו לפרש ההיתר שיש בו דמטלטלין אותו לכסות בו את הכלי דתורת כלי עליו ור' אלעזר בר' שמעון אוסר מהאי טעמא דפרישנא דחמיר מכלים שמלאכתן לאיסור:
מתני'
ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. ומפרש בירושלמי שלא יחשדוהו שנוטל הסנדל השני בידו, ורש"י בשם רבותי' דהוי טעמא דילמא מחייכי עלי' כשאינו נועל אלא מנעל אחד ושלף לי' ומייתי לי' ד' אמות בר"ה:
דף סא.
גמ'
אמר רב הונא באותה שיש בה מכה, והא איכא הוכחה דלא חשדי לי' א"נ דלא מחייכי עלי' שרואין אותו צולע:
יהב לי' דימין אמר לי' עשיתו מכה. כלומר עשית לי כמי שיש לו מכה ברגלי של ימין שהרי אין לי לצאת אלא במנעל אחד שהרי אם אנעול של ימין אסור לנעול אחר כך של שמאל:
ודילמא כחייא וכו'. וה"ק לי' עשיתו של שמאל מכה כלומר אם אשמע לך שאנעול ראשון של ימין שוב לא אנעול של שמאל ונראה לכל כאלו יש ברגל של שמאל מכה שיוצא במנעל אותו שאין בו מכה ואותו שיש בו מכה יחף:
דעביד הכי עביד וכו'. פי' דלא סגיא דלא אשכח ר' יוחנן תנא דאית לי' כותי' דנועל של שמאל תחלה דאי אפשר דר' יוחנן פליג אהא דכשהוא נועל נועל של ימין אלא דאשכח תנא דפליג עלי' וס"ל כותי' והיינו דאקשי' ודילמא לא אשכח שום תנא דאית לי' דנועל של שמאל תחלה אלא דאיהו מסברא דנפשי' קאמר דדרך ארץ הוא לנעול של שמאל ראשון ולא פליג אברייתא דנועל של ימין ראשון דדילמא לא לא שמיע לי' דאי הוה שמיע לי' הוה הדר בי', ואי נמי שמיע לי' ואשכח תנא דס"ל כותי' כדקאמרת אכתי היכי מצית למימר דעביד הכי עביד דדילמא הלכה כאותו תנא דר' יוחנן ואין הלכה כאותה משנה דנועל של ימין תחלה כנ"ל לפרש:
שבת לאו זמן תפלין. וטעמי' משום דכתיב בהו בתפלין והיו לאות על ידך יצאו שבתות וימים טובים שהרי כל אותו היום אות:
אית ספרי דגרסי דילמא מיפסקא רצועה ואתי לאיתויי' ארבע אמות בר"ה. ואין גירסא זו נכונה דבכל מקום שהתירו חכמים לצאת בו אינן חוששין דילמא מפסקי ואתי לאיתויינהו אלא העיקר גירסת רש"י ז"ל דגריס דילמא אתי לאיתויינהו וכו' כלומר אם בא לפנות שקיל להו מראשו וממטי להו ארבעה אמות:
בזמן שאינן מן המומחה. דמשמע מאדם המומחה:
ואיתמחי גברא. כתב ה"ר יהונתן ז"ל שעשאו איש שהי' בקי וניכר לכל שתפלתו נשמעת לפני השם ובכל אשר יפנה יצליח שהרי ריפא ושינה ושילש כלומר משלשה חליים שלשה בני אדם שלזה היתה לו קדחת ולזה שחפת ולזה דלקת וכיון שריפא אותם ניכר לכל שלא הי' בעבור מזל החולה שהי' מזלו לקבל קמיעות שהרי לא ריפא אלא פעם אחת אותו אלא ש"מ שבזכות הכותב הי' וכיון שבזכותו הי' כל קמיעות שינסה הוא ויכתבם בכוונה שלימה מועילות לאותו חולי שיכתוב להועיל ומותר לצאת בה בשבת, אבל אם יעתיקם סופר אחר לא יועיל שהרי לא הי' אלא בזכות תפלתו של אותו האיש ע"כ, ומדבריו נראה דכ"ש אי איתמחי קמיעא אע"ג דלא איתמחי גברא שכך כתב ז"ל אבל כשהקמיעא עצמה רפאה שלשה בני אדם ניכר לכל כי לא הי' בעבור תפלת הכותב הראשון שהרי לא התפלל על אלו השנים אלא ודאי בעבור ההזכרות והשמות שנכתבו שם ואם יעתיקנה אחר אות באות תיבה בתיבה כל מי שירצה מותר לצאת בה שהרי כל כח רפואתה הוא בעבור ההזכרות שנכתבו בה ע"כ. ודוקא שלשה בני אדם מחולי אחד דעכשיו יש לומר שלא התפלל על אלו השנים:
ואחד קמיע של עיקרין. פי' של שרשין:
ולא שנכפה. פי' לא שריפא למי שיש לו חולי הנופל פעם אחת ולא בא ממשפחת נכפין אלא שלא יכפה כלומר שריפא למי שבא ממשפחת נכפין ודואג שלא יכפה:
דף סא:
והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד. פי' הרא"ה ז"ל דלאו דוקא כאחד אלא אפי' כאחד קאמר כלומר אע"פ שהי' בזמן אחד קאמר דלא תימא שעה היא דנזדמנה לו, וקשיא לי' דהכא קתני שלשה בני אדם דוקא ולעיל קאמר כל שריפא ושינה ושילש דמשמע אפי' לאדם אחד, ופריק לא קשיא הא לאיתמחי גברא וכו' כלומר הא דקתני שלשה בני אדם דמשמע שלשה בני אדם דוקא היינו, לאמחויי גברא דבעי' שלשה בני אדם בחליים חלוקים:
ולומר שכתב ידו של זה מועלת בקמיעין, והא דקתני לעיל כל שריפא ושינה ושילש היינו שריפא שלשה פעמים חולי אחד בין לשלשה בני אדם בין לאדם אחד, וא"ת והיכי מצי' לאוקמי האי ברייתא באיתמחי גברא דהא קתני קמיע מומחה ולא קתני מן המומחה כדדיקי' לעיל, וי"ל דקמיע מומחה תרוייהו משמע בין מחמת גברא דאיתמחי בין מחמת קמיע דאיתמחי אבל לישנא דמן המומחה לא משמע דוקא אלא בקמיע דגברא דאיתמחי והיינו דדייקינן לעיל וכן תירץ הרא"ה ז"ל:
אמר רב פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא כלומר תלתא קמיעי משלשה חוליים משונים לתלתא גברי תלתא תלתא זימני כלומר שריפאה הקמיע לכל אחד ואחד שלשה פעמים, איתמחי גברא שהרי ריפא שלשה אנשים משלשה חוליים מוחלקים וגם איתמחי קמיעא שהרי ריפא כל קמיע ג' פעמים לאדם אחד מחולי אחד וסגי בהכין, והא דנקט תלתא תלתא זימני משום קמיעא נקט לה דבעינן תלתא זימני לאדם אחד מחולי אחד אבל משום גברא כל היכא שריפא שלשה בני אדם משלשה חליים חלוקים אף על פי שלא ריפא לכל אחד אלא פעם אחד איתמחי גברא כדאמרינן בסמוך:
תלתא קמיעי לתלתא גברי חד חד זימנא. פי' תלתא קמיעי משלשה חוליים לכל א' וא' פעם א', גברא איתמחי שהרי ריפא שלשה בני אדם מחליים חלוקים אבל קמיעא לא איתמחי שהרי לא ריפא ג' בני אדם מחולי א' וכיון שכן כתב ידו של אדם זה גורם וכתב ידו של אדם אחר שמא אינו מועיל ומותר לצאת בה אם כתבה איש זה ולא איש אחר לפי שלא נתרפא אלא בעבור תפלת הראשון והשני שמא אינו מכוון בתפלתו כמוהו:
חד קמיעא לתלתא גברי קמיעא איתמחי שהרי ריפא ג' בני אדם מחולי אחד אבל גברי לא איתמחי שהרי לא ריפא ג' חליים משונים:
בעי רב פפא תלתא קמיעי לחד גברא מאי. כלומר תלתא קמיעי מג' חליים משונים וריפאו אדם אחד מג' חליים אלו קמיעא ודאי לא איתמחא דאנן בעינן שירפא ג' גברי מחולי א' או אדם א' ג' פעמים מחולי א'.
מי אמרינן הא אסי לי' תלתא זימני. פירוש בג' חליים משונים ולא אמרינן מזלו של זה החולה גרים שכל מי שיתפלל עליו שתהי' מקובלת תפלתו. או דילמא אינו דומה ג' חליים לאיש אחד לג' חליים לשלשה בני אדם לפי שיש לומר מזלו של זה החולה גרם אבל לאדם אחר לא יועיל, וא"ת והא אמרינן לעיל דכל שריפא ג' פעמים לאדם אחד איתמחי קמיעא ולא תלינן במזלי' דהאי גברא, וי"ל דהתם בחד קמיע ומחולי אחד וליכא למיתלי' במזלי' דגברא אלא בקמיע אבל הכא שכל קמיע לא ריפא אלא חולי אחד ופעם אחת איכא למיתלי או ברופא או במתרפא, וכן פי' רש"י ז"ל, והקשה הרא"ה ז"ל תלתא קמיעי לתלתא גברי דאמרינן דאיתמחי גברא ואיתמחי קמיעא כיון דאיתמחי גברי היכי אפשר לאמחויי קמיעא על יד זה נימא דמשום המחאה דגברא הוא תדע דהא גם לקמיעין אחרים הוא מומחה שכל כתב ידו הוא מרפא, ותירץ ז"ל דאפ"ה כל בתלתא זימני הוה המחאה דאי לא תימא הכי א"כ כי לא איתמחי נמי גברא היכי מתמחי קמיעא ניחוש דילמא האי גברא איתמחי ולהכי הוא דמהני האי קמיעא, א"נ איפכא גברא היכי מתמחי דילמא קמיעא הוא דמהני אלא כל בתלתא זימני דמהני עכ"ל:
אילימא לאצולינהו מפני הדליקה. פי' למבוי שאינו ראוי לשיתוף כדעבדינן בשאר ספרי הקדש אבל למבוי המשותף או לחצר המעורבת פשיטא דחייב להצילן:
אלא לענין גניזה. פי' ואפי' בחול וכ"ש בשבת ולמבוי המשותף ובחצר המעורבת:
דף סב.
והא תני ר' אושעיא ובלבד שלא יאחזנו וכו'. והילכך בדנקיט לי' בצוארי' הוא דשרי אבל נקיט לי' בידי' אע"ג דמסי לי' אסור דלא הוי תכשיט שלו אלא דרך מלבוש והיינו בצוארי' כנ"ל:
אלא כיון דמסי אע"ג דנקיט לי' בידי' שפיר דמי פי' דהא תכשיט הוא לו ומה לי בידי' מה לי בצוארי' וקא מיבעיא לי' בבריא.
במחופה עור. כלומר לא התירו לצאת בקמיע בשבת אלא כשהוא מחופה עור דאפי' מיצטריך לבית הכסא לא בעי למישלפינהו אבל כשאינו מחופה עור אסור לצאת בו דקדושה יש בו ואיכא למיחש דזימנין דאיצטריך לבית הכסא ואתי לאיתויי וכו' והילכך מהכא לא תפשוט:
והרי תפילין דמחופות עור וכו' התם משום שי"ן. ואיכא למידק דהכא בקמיעי במחופה עור אמרי' דמותר ליכנס בהן לבית הכסא וכן בתפלין אי לאו משום שי"ן של תפלין והתם בברכות אמרי' גבי תפלין דכלי שהוא כליין אינו מגין עליהם אלא א"כ הוא טפח וי"ל דהתם כיון שהוא כלי שעומד בכל שעה להוציאם משם לא חשיב להגן אלא בשיש בו טפח אבל בחפוי שלו הקבוע בו לעולם מגין הוא.
שריון זרדא. קסדא אמר רב סנוורתא. מגפיים אמר רבה בר רב הונא פזמקי, כל הני הוו כלי זיין, ולפי שאין דרך ללובשן אלא בשעת מלחמה אסור ללובשן בשבת, ומיהו אם יצא בהן אינו חייב חטאת דהא אינו מוציאם אלא דרך מלבוש, ואמרי' דשריון זהו זרדא והוא מלבוש כשיעור הגוף לבדו מצוארו ועד מתניו ובלעז אזבר"ק ואנו לועזים לוריג"א סנווראתא הוא מלבוש כשיעור הראש והפנים ובלעז ברבוד"א, פזמקי הם כלים לכסות בהן ירכותיו עד למטה מן הארכובה ובלעז ברדוניר"ש ואנו לועזים קמביר"ש:
מתני'
לא תצא אשה במחט הנקובה פי' במחט שתופרין בה את הבגדים שאינה תכשיט כלל ואע"פ שהיא מוציאה במלבושי' ולא בידי' אפי' הכי חייבת חטאת דסבירא לן דאומן דרך אומנותו חייב:
גמ'
כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה. פירוש דטבעת שיש עליה חותם הוי תכשיט לאיש ומשאוי לאשה וחייבת חטאת, וכל מידי דחזי לאשה כגון טבעת שאין עלי' חותם דהוי תכשיט לאשה ומשאוי לאיש וחייב חטאת:
קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן. פי' ולא הוו גבי אנשים כרועים גבי אנשים משום דאלו ואלו אנשים הם אלא נשים עם בפני עצמן הן:
והא הוצאה כלאחר יד היא. פי' אחיוב חטאת קא פריך ולטבעת שיש עלי' חותם באשה ושאין עלי' חותם לאיש ולומר דכיון שאינן תכשיט להם ואין חייבות אלא משום משאוי אמאי דהא דרך מלבוש הוציאום ואין אדם חייב במשאוי דרך מלבוש אלא כדרך שהוא נושא אותו בחול, וכל דבר שאינו תכשיט להן מוציאין אותן בידים ולא דרך מלבוש:
באשה גזברת עסקי'. פי' דאורחה בטבעת שיש עלי' חותם ולא חשוב הוצאה כלאחר יד. וא"ת להויא כאיש דהוה ליה תכשיט, וי"ל דכיון דאין דרך רוב נשים בכך בטלה היא אצל כולן ולא הוי תכשיט לדידה אלא משאוי וכן פרש"י ז"ל:
מכבנתא פרש"י ז"ל נושק"א ע"ש שכובנת וקושרת פתחי החלוק. ורבי' יהונתן ז"ל פי' כלי עגול שמסבב כל הראש והוא משאוי לפי שאין רוב הנשים יוצאות בו:
חומרתא
דפילון פירש"י ז"ל קשר שקשר בו סם ששמו פילון וריחו ערב ושמו בלסמ"ו ואשה שריחה רע טוענתו עלי'. והרא"ה ז"ל פי' דמיירי שהוא של כסף דבהא הוא דאיכא למיחש לדילמא שלפא ומחויא:
אשה שריחה רע לא אתיא לאתויי. פירוש אבל בכובלייר כולהו מודו דחייבת חטאת דשלא לצורך הוא:
והתניא ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פולייטון פי'. והא הני תרי אין דרכה למיפק בהו אלא אשה שריחה רע ואפ"ה פוטר דמשמע פטור אבל אסור, ופרקינן הא לא קשיא כי קאי אליבא דר' מאיר וכו' ומינה דמשמע לי' דכובלת וצלוחית של פולייטון בתרווייהו שרי ר' אליעזר לכתחלה דאי לא אדאמר לי' דכי קאי אר' מאיר אמר פטור לימא דמשום צלוחית של פוליטון הוא דנקט פטור אלא ש"מ כדפרישנא וכן פי' הרא"ה ז"ל:
דף סב:
המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי חייב פי' חייב על הכלי ולא על האוכלין שהרי לא הוציא אלא פחות מכשיעור דהיינו פחות מגרוגרת, ואיצטריך לאשמועינן משום דאיכא מאן דאמר פר' המצניע (דף צ"ג ע"ב) דהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אפי' על הכלי שכלי בטל לגבי האוכל וטפל הוא לו אע"פ שהוא פחות מכשיעור:
והא רב חסדא ורבא וכו' ואישתו בקנישקנין. פירש"י ז"ל כלי זכוכית ארוך ולו שתי פיות והיין נזרק מזה לזה, וי"מ כוס שיש לו שני פיות ושותין ממנו שנים בבת אחת והא דרב חסדא ורבא בר רב הונא איתא במס' בעבודת כוכבים לענין נסך ומ"מ שמעת מינה דשרי למישתי בי':
אבל משא ולא משא לית לן בה. פירש"י ז"ל שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם לית לן בה ואסיקנא דאפי' ברביעית מצומצם מביאו לידי עניות דהא אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא מדה כנגד מדה, ומכאן יש לזהר בנטילת ידים להרבות בהן מים ולא כמו רבים שמצמצמין בהן:
אמר רבא על עסקי תכשיטי' וה"מ הוא דאית לי' ולא עביד לה. פי' שמקללתו על שאינו רוצה לקנות לה תכשיטין ויש לו במה לקנות ויש לו איסור בזה ומביאו לידי עניות, והטעם לפי שאינו מרחם עלי' שהיא תלויה בו והוא תלויה במי שאמר והי' העולם ובמדה שמדד שלא רחם על מי שתלויים בו כך לא ירחם הבורא עליו וכן פי' רבי' יהונתן ז"ל, והא דאמרי' בכמה דוכתי מי שאשתו מקללתו בפניו והוא שותק אין חייו חיים מיירי בשאין מקללתו על עסקי תכשיטיה, אי נמי על עסקי תכשיטי' ואין לו דבהא אין חייו חיים אבל אינו מביאו לידי עניות כנ"ל:
דף סג.
מתני'
לא יצא האיש לא בסייף וכו' ולא בתריס שהוא מגן. ולא באלה אמרי' בגמ', שהוא קולפא בלעז מצ"א, ואם יצא חייב חטאת דמשאוי הם ולא תכשיטין:
דף סג:
שקילא טבותיך ושדיא אחיזרי כבר נד ולד. פי' איני מחזיק טובה לך מעכשיו שכבר הולד מבטני ואלו אמרת תחלה לא אירע לי כזה:
מתיב רב יוסף בירית טהורה וכו' ואלו אצעדה טמאה היא. פי' הרא"ה ז"ל דגמרא גמירי לה אצעדה טמאה היא ולא מפני שנמנה במדין כמו שפי' רש"י ז"ל דהא בהדיא מוכח כן לקמן, ופרקי' דבירית במקום אצעדה עומדת:
ככלים בשתים והוא כלי אחר שאינו כבירית ונותנת האשה כלים אלו בשתי שוקי' והם עשויין לתכשיט וחיישינן מתוך שהן חשובין דילמא מישלפא ומחויא אע"ג דמיגניא בהו כנ"ל, אבל מדברי הרא"ה ז"ל נראה דכבלים בשתים דקאמר היינו שתי בירית שהוא ז"ל כתב כבלים בשתים והשתא חשיבי תכשיט עד כאן, ולא נהיר כמו שכתב הרשב"א ז"ל:
אמר לי' רב הונא אלו ואלו בשתים ומטילין שלשלת ביניהם ונעשו כבלים. פי' אפילו בירית היו שתים ונותנת בשתי שוקי' ולא תימא דכבלים. היינו כלי אחר אלא פעמים שהבירית נעשו כבלים שאם היו מטילין שלשלת ביניהם נעשו כבלים וכל היכא דליכא שלשלת לא מקבלי טומאה דלא חשיבי תכשיט אדם אלא משמשי כלי שהם משמשים לבתי שוקים ומשמשי כלי טהורים כטבעת הכלים דקי"ל שהוא טהור, אבל היכא דאיכא שלשלת אסיקנא דמשויא לי' מנא לפי שהיו נותנין שלשלת של ברזל או של זהב שקושר לאותן שתי טבעות של בתי שוקים מזה לזה כדי שלא תעשה הנערה פסיעות גסות ויפלו בתולי' והילכך טמאין דהשתא חשיבי תכשיט אדם ולא משמשי כלי, ואין יוצאין בהן בשבת דילמא מישלפא ומחויא דאפילו שקלא לשלשלת לא מיגליא שוקה שהרי לא יפלו בתי שוקי' לארץ.
מנין לאריג כל שהוא שהוא טמא פי' כיון שהוא כך בגד מסויים מתחלתו, מאו בגד:
מנין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא מציץ. והא דלא קאמר מטבעת משום דניחא לי' למילף מציץ דתכשיטותו משהו שלא הי' במצח אהרן תמיד כטבעת שהוא כל היום באצבעו:
אריג ותכשיט כל שהוא. פי' דתרווייהו מצטרפי לכל שהוא טמא:
מוסף שק על הבגד שטמא משום אריג. פירוש תוספת יש לו לשק שאין כן בבגד שהוא טמא משום אריג ובסמוך מפרש לה:
אריג ותכשיט כל שהוא טמא מכל כלי מעשה. פי' הרא"ה ז"ל דאפילו הכי איצטריכו אידך ריבויי דאי לאו הכי אנא הוה מוקימנא כל כלי מעשה לאריג כל שהוא או לתכשיט כל שהוא אבל אריג ותכשיט דליצטרפו תרוייהו לא קמ"ל כל כלי מעשה דמיצטרפי לכל שהוא:
ההוא במדין כתיב. פרש"י ז"ל בטומאת מת כתיב ואין למדין ממנו לטומאת שרץ שאין למדין קל מחמור להחמיר עליו. ולא נהיר, והנכון דלא כתיב גבי טומאה וטהרה אלא בקרבן אנשי הצבא כתיב ויקח משה את הזהב מאתם כל כלי מעשה, ומאי דכתיב תתחטאו אתם ושביכם למי שראוי לטומאה קאמר. ואף על גב דאצעדה כתיב גבי שלל ולא גבי טומאה וטהרה ואמרינן לעיל גבי בירית ואלו אצעדה טמאה היא כבר פי' הרא"ה ז"ל דלאו ממדין גמיר לה כמו שפירש רש"י ז"ל אלא גמרא גמירי לה דאצעדה טמאה היא ולא מפני שנמנה במדין:
אמר לי' גמר כלי כלי מהתם. דגבי טומאה כתיב וכל בגד וכל כלי עור וכיון דגמרי' למת ה"ה לשרץ דהא איתקוש בג"ש כדלקמן:
דף סד.
הכי קאמר מוסף שק על הבגד שאע"פ שאינו אריג טמא. כתב הרא"ה ז"ל שאינו אריג כלומר דלא חשיב אריגה שאלו כיוצא בו בצמר ופשתים לא הויא אריגה בשק דהוי דשער חשיב כי אריג וטמא ואמרי' למאי חזי וא"ר יוחנן שכן עני קולע שלש נימין של שער ותולה בצואר בתו אבל ליכא אריגה כלל לא דהא אמרי' בשמעתין לקמן מה שק מיוחד טווי ואריג עכ"ל, פי' לפי' דליכא למילף דשק בעלמא דלא בעי' אריג מדקאמר אף על פי שאינו אריג דהא ליתא דמאי שאינו אריג שאינו אריג ממש אלא שהוא קלוע וקליעתו זהו אריגתו וה"ק תוספת יש לו לשק שאם עשה קלע קטן מדבר הבא ממנו דהיינו שער או נוצה של עזים אף על פי שאינו אריג ממש כיון שהוא טווי מיטמא משום תכשיט מה שאין כן בבגד צמר או פשתים שאם עשה קלע קטן מצמר או פשתים לא מיטמא משום דבעי' גבי צמר ופשתים אריג ממש וליכא דקליעה גבי דידהו לא חשיבא אריגה, ואמרי' דקלע של שער או מנוצה של עזים למאי חזי דקרי' לי' תכשיט וא"ר יוחנן שכן עני קולע שלש נימין וכו' כנ"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל:
מה שק מיוחד טווי ואריג. כלומר אריגה דחשיבא לדידי' דהיינו קליעה אף כל טווי ואריג אריגה הראוי' לו:
יכול שאני מרבה את החבלים וכו' אף כל טווי ואריג. פי' הרא"ה ז"ל דלא דמי לקולע שלש נימין דהתם כבר הוא טווי וקליעתו זהו אריגתו מה שאין כן בחבלים דליכא טווי כלל ולהכי ממעטי' להו וכן פרש"י ז"ל, ובהא ניחא לי מאי דקשיא לי דטעמא דמעטינהו קרא הא לאו הכי טמאין ואמאי תיפוק לי דאין מיטלטלין מלא וריקן אלא דהשתא לא קשיא מידי דאי לאו קרא הוה אמינא דטמאין אף על פי שאינו טווי דומיא דקולע שלש נימין:
נקל בטומאת המת שהיא חמורה. פי' והילכך בדין הוא להחמיר בטומאת מת ולטמא חבלים ומשיחות, וכתב הרא"ה ז"ל דבדין הוא דבלאו האי פירכא האי בנין אב לא מהני כיון דאיכא ריבויא מוכל מעשה עזים אלא דארוח בה בשמעתי' למימר דבר מריבויא דקרא איכא בנין אב ואיכא פירכא ע"כ:
ת"ל בגד ועור וכו' מה בגד ועור וכו' ומה בגד ועור האמור במת טימא כל מעשה עזים אף בגד ועור האמור בשרץ טימא כל מעשה עזים. פי' כגון קלקי וחבק שעושין אותן מנוצה של עזים ואע"פ שאינן עשויין למלבוש אדם כגון שק רועים או שלש נימין לקליעת בת עני מ"מ לצורכו של אדם הן א"נ כלי חשיב וכל כלי טמא ואפילו דבהמה לבר מנויי בהמה בלחוד, ואף על גב דלעיל מרבינן קלקי וחבק מאו בגד דכתיב גבי שרצים השתא הוא דהדרינן מההוא רבוייא ומוקמינן לה בסמוך לרבות נוצה של זנב הסוס וזנב הפרה:
הני מילי מקמי דאתי ג"ש. דעור ובגד דרשי' או שק לרבות קלקי וחבק השתא דאתי ג"ש וכו' ואין לי אלא בשרץ בטומאת מת מניין. פי' הרא"ה ז"ל אע"ג דהא אמרן דאיתקוש אהדדי בג"ש דעור ובגד לא בא אלא לומר דאיצטריכא ג"ש למת לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה למימר דאי לאו ג"ש לא אתיא לה ע"כ. כלומר והשתא הוא דקא מהדר תלמודא אי מצי' לריבויי במת דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה בלאו ג"ש דשרץ ולמסקנא לא אשכח לרבויי אי לאו ג"ש:
ודין הוא טימא בשרץ וכו' מה כשטמא בשרץ וכו' כמעשה עזים. נראה לי פירושא דכולהו יליף לי' מאו בגד דכתיב גבי שרצים ולא מג"ש דבגד ועור דהשתא הוא דקא בעי למיהדר מג"ש דעור ובגד, אי נמי דלא מיהדר אלא דבעי לריבויי דבר הבא מזנב הסוס וכו' בלא ג"ש דעור ובגד כנ"ל:
דאי לא מופנה איכא למיפרך דאין למדין משרץ דמה לשרץ שכן מטמא בכעדשה. וכתב הרא"ה ז"ל בלאו הכי איכא למיפרך אם הרבה בטומאת שרץ שהיא מרובה נרבה בטומאת שבעה שהיא מועטת אלא דאפשר דפירכא כל דהו היא ועדיפא לי' לגבי ג"ש האי פירכא ע"כ:
דמת נמי אפנויי מופנה וכו' ש"מ לאפנויי. וכתב הרא"ה ז"ל ואף על גב דאיתא להאי היקישא איצטריכא ג"ש דאי משום היקישא. לא מפקי' חבלים ומשיחות דאירבו בהדיא מוכל מעשה עזים אלא משום ג"ש ע"כ. ולא נהיר דמה שרץ חבלים ומשיחות לא אף בשכבת זרע כן והדר יליף מת משכבת זרע דלא מיטמא חבלים ומשיחות אלא כל מידי דאתיא בג"ש טרח וכתב לי' קרא:
דף סד:
לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף. פי' הרא"ה ז"ל מסתכל באצבע קטנה של אשה להרהור עבירה:
מתני'
יוצאה אשה בחוטי שער וכו' בכבול ובפיאה נכרית לחצר. פי' אבל לר"ה לא וטעמא דהתירו בכבול ובפיאה נכרית בחצר ולא גזרי' דילמא נפיק בהו לר"ה כדגזרי' בהני אחריני משום דכבול היינו כיפה של צמר שתחת סבכה וכן פיאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חבירתה לפי שיש לה שער מועט, א"נ דיש לה שער לבן ושער חבירתה שחור אלא דהתירו אלו להתיפות בשבת בעודה בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה כדאיתא בגמר', ובמוך שבאזנה וכו' ובמוך שהתקינה לנדתה, בגמ' מפרש להו לכולהו, בפלפל ובגרגיר מלח, וכגון שנתנה מבעוד יום לתוך פי' וכן כל דבר שתתן לתוך פיה דקא בעיא להו לרפואה לא גזרי' דילמא מחויא להו אף על פי שהוא חשוב הרבה ודמיו יקרים כיון שהתקינתו לכך ויצאה בו מבעוד יום ועודנו בתוך פי' אבל ליתן לכתחלה בשבת או אם נתנה מבעוד יום ונפל בשבת אסור להחזירו דהוי הוא כאלו נתנה לכתחלה בשבת שאסור דאיכא למיגזר דילמא אתיא למיעבד לכתחלה וגזרי' משום שחיקת סמנים דהא לרפואה קא עבדא להו, שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר דליכא למיחש דילמא נוטלה ומחויא דהא מיגניא בה:
גמ'
אבל דבהמה דמינכר אימא ניחוש דילמא שלפא לה כיון דמחייכי עלה ומייתא להו קא משמע לן דכיון שכרכה בהן שערה מתחלה לא כרכה למשלפינהו:
בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה. פירוש ועבידא זקנה לצאת בשערות שחורות והלכך לא תצא דילמא מחכו עלה כשהיא מתנאה בשער של ילדה ושקלא להו ואתיא לאיתויינהו וכיון דשכיח איצטריך למיתני שלא תצא, אלא ילדה בשל זקנה דהוא גנאי לה לצאת בשערות לבנות אמאי איצטריך למיתני דהא לא שכיחי, ופריק כדי נסבא:
אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר. פי' הרא"ה ז"ל לחצר שאינה מעורבת משום דדמיא לרשות הרבים, ולא נראה לי כן מדברי רש"י ז"ל, ועוד כתב הרא"ה ז"ל דמאי דאסרי' בו לצאת בו בחצר דוקא בדרך הוצאה ואפי' בהני דדרך מלבוש אסור דרך הוצאה הא לאו הכי אלא בדרך טלטול בשהיו מערב שבת בחצר הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר וכן אתה דן באלה ותריה ותריס ורומח ובשאר ע"כ:
אפי' בחדרי חדרים אסור. ולא קי"ל כרב דהא מתנייתא טובא פליגן עלי' ובירושלמי נמי אמרינן כל אילין פליגין על רב ולית להן קיום:
דף סה.
אמר לי' רבא אף על פי שאינו קשור לה כיון דמאיסא לא אתיא לאיתוי'. אמוך שהתקינה לנדתה הוא דפליג אבל במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה מודה הוא דבעי' שיהו קשורין קשר יפה כי היכי דלא לישתרי קישורי' דהא לא מאיסי ואיכא למיחש דאם לא קשרן אי נפלי אתיא לאיתויינהו אבל מוך שהתקינה לנדתה כיון דמאיסא אפי' לא קשרה אי נפיל לא אתיא לאיתויינהו:
עשתה לו בית יד מהו. פי' רש"י ז"ל דאמוך שהתקינה לנדתה קאי והכי קאמר מי הוי מאיס לה אף על פי שיש לו בית יד או לא, אמר לי' מותר כלומר אפי' עשתה לו בית יד נמי מותר דאפילו בבית יד נמי מאיס לה ולא אתי לאיתויי' פי' הרא"ה ז"ל, ואינו נראה דא"כ הי' לו לומר אפי' עשתה לו בית יד דמותר אלא אמוך שבאזנה ושבסנדלה קאי ולומר דאם עשתה לו בית יד מותר בלא קשירה:
והא תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה. פי' ונהי דפליג ר' יוחנן אחביריו דאמוראי נינהו מי פליגי אהא דרמי בר יחזקאל דהיא ברייתא:
לא שנו אלא של זהב. פי' דרבנן סברי דמשום חשיבותא דבי' אתיא לאיתויי', א"נ מתוך שהוא משונה משאר שנים דילמא מחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטיא לה בידה, א"נ מתוך שהיא חשובה אי נפלה אתיא לאיתויי' ור' מאיר לא חייש:
אילימא כל מידי דקשי מעלי לה. פי' והאי סלע כיון שהיא קשה מגינה על המכה מקוצים ויתדות הדרכים, ליעביד לי' חספא שהוא קשה ג"כ, ואלא משום שוכתא שהוא לחלוחית היוצא מן הכסף ובלעז צווי"ל שהוא יפה למכה:
אלא משום צורתא. שהצורה לפי שהוא שוקע יפה היא למכה, ליעביד לי' פולסא צורה של עץ, ופריק אביי דהתקינו של מתכת דאית בי' כולהו שהוא קשה ויש בו צורה וגם שוכתא, וכיון שהתקינו לכך מבעוד יום ויצא בו לא גזרינן משום שחיקת סמנין:
דאבוה דשמואל דצבועין הוו. פי' רש"י ז"ל וחייש למשלף ולאחוויי הא לאו הכי שרי דליכא משום טבילה לפי שאינן מהודקין, וכתב הרא"ה ז"ל דהא דאבוה דשמואל חומרא הוא דקא מחמיר אבנתי' דאילו מדינא ליכא למיחש דילמא שלפא אלא היכא דנסיבא, ועוד פי' ז"ל דמשום חשש טבילה אסיר להו דאפשר דהני דצבעונין דרכן להיות גסין ומהודקין ואיכא למיחש לחציצה.
ומפצי ביומי תשרי. פרש"י ז"ל משום חציצה שטיט עבה חוצץ כגון טיט היון וטיט היוצרים וכן פירש הרא"ה ז"ל, והא דאמרי' במס' מקואות מטה שהטבילה אע"פ שרגלי' שוקעות במים עלתה לה טבילה מפני שהמים מקדימין ואין טיט חוצץ אלא בשהי' עלי' קודם לכן, אפשר דאדם שאני לפי שהטיט נכנס בין אצבעות רגליו ודבק שם וחוצץ, והגאונים ז"ל פי' מפצי סוכות והן לצניעות לפי שכשהיא בושה היא כווצת ואינה יכולה לטבול יפה:
דף סה:
סהדא רבה פרת. פרש"י ז"ל פרת מעיד בדבר שהוא יורד מארץ ישראל לבבל וגדל מימי גשמים ויודעין בני בבל שירדו גשמים בארץ ישראל ושמחים על אחיהם, והקשו עליו בתוספות דכיון דארץ ישראל קאי למערב מכלל דבבל הי' לצד מזרח וכל הנהרות באין ממזרח למערב לפי שהים לצד מערב אלא ודאי פרת ממזרח דהיינו מבבל הי' הולך לארץ ישראל ואפילו הכי כשירדו גשמים בארץ ישראל הי' הנהר גדל:
שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. ואפי' רבו מאי הוי נימא ראשון ראשון בטל כדאמרי' גבי יין נסך שנפל לבור, תירץ רבי' תם ז"ל דההיא דיין נסך בשנפל לסירוגין אבל מי גשמים שאינן יורדין לסירוגין הרי הוא כאלו נפלו כולן ביחד ולא בטל, וא"ת והא אמרינן בפרק ג' דבכורות הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור פי' מפני שעם הארץ אינו שומרו מלמטא, ואף על פי שציר אינו מקבל טומאה מ"מ הא איכא מים שנותנין בציר שמקבלין טומאה והילכך בעו השקה וטהורין דאף על גב דאוכלין ומשקין לית להו טהרה מים שאני דאית להו טהרה לפי שהן נזרעין, ואקשי' התם ממה נפשך אי רובא מים כלומר שהמים רבין על הציר סלקא להו השקה ואי רובא ציר לא בעי השקה שהרי נתבטלו המים לגבי הציר, ואסיקנא התם לא שנו אלא לטבול בו פתן דבהא אי רובא מיא לא בעי השקה אבל לקדרה לא מצא מין את. מינו וניעור, והא הכא דנפלי בסירוגין לתוך הקדרה ולא בטיל, וי"ל דלגבי טהרות החמירו:
סיפא אתאן למטבע. פי' דאין ייחוד מועיל למטבע דאיידי דחשיב ודאי אין ייחודו כלום:
התם הוא דדרך הוצאה בכך. פי' שהוא לובשן כדרך שהוא עושה בחול כגון מוכרי כסות ומיהו כיון דאינו רגיל בכך אסור שהרי משאוי הוא ולא התירו בשבת להוציא אלא הוצאה כלאחר יד כדרך שאמרו באשה גזברית דכיון דדרכה בכך בחול ואין שאר הנשים רגילות בכך חשבי' לה משאוי ולא הויא הוצאה כלאחר יד:
מתני' הקטע יוצא בקב שלו וכו' אם יש לו בית קיבול כתיתים טמא. פי' ודוקא כתיתים הא בית קיבול בלא כתיתים לא דהוה לי' כפשוטי כלי עץ דדומיא דשק בעי דמה שנותנין בבית קיבול שיהא מיטלטל על ידי הכלי לאפוקי האי דאין שוקו מיטלטל ע"י הכלי אבל כשיש לו כתיתים הרי הכתיתים ניטלין ע"י הקב והילכך טמא:
דף סו.
סמוכות שלו טמאין מדרס. פי' דהא לסמיכת כל גופו עבידי מה שאין כן בקב קיטע של רגל אחד שהרי אינו נשען כולו עליו:
ה"ג הרא"ה ז"ל כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס. ופי' ז"ל שזה שהוא קיטע כל כך מגביה רגליו מן הקרקע לפעמים ונשען על ידו ואיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמישתלפי ונפלי ע"כ, כלומר זימנין דמישתלפי הכסא והסמוכות כשהוא נסמך על ידיו באותן ספלים קטנים שיש בידו ונמצא כשהוא עוקר גופו מן הארץ אפשר שיפול הכסא הנמוך שיושב עליו לפי שהוא תלוי וכן הסמוכות של עור או של עץ שנותן בראשי שוקיו או רגליו שהן תלויין ואיכא למיחש שמא יפלו בהשענו על ידיו:
גמ'
הילכתא מאי אמר לי' לא ידענא. פי' אף על גב דבעלמא ר' מאיר ור' יוסי קיי"ל כר' יוסי אפשר דהכא לא מסתבר טעמי' דר' יוסי והילכך קא בעי אי הלכה בהא כר' מאיר כנ"ל, וראיתי מי שפי' דלא קא בעי' אי הלכה כר' מאיר או כר' יוסי מדלא קאמר הלכתא כמאן אלא הלכתא קא בעי אם מותר לצאת בקב או לא ואי הוה ידעי' הלכתא מאי ממילא ידעי' דיוקא דמתני' היכי תנן דאם הוא מותר מתני' אין הקטע תנן ואם הוא אסור הקטע תנן, וקשיא לי דאי הוה ידע רב נחמן הלכתא מאי איהו נמי הוה דאיק מתני' וכיון דקא בעי' היכי תנן והדר לי' לא ידענא ממילא ידעי' דלא ידע הלכתא מאי, והראשון נראה לי עיקר.
ר' עקיבא מטמא וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דטעמא דר' יוחנן בן נורי דמטהר משום דכיון דשני לה ממאי דאורחי' לא חשיב וה"ה לדידי' לסנדל של עץ דכיון דלאו אורחי' לא חשיב ע"כ. וכן פירש"י ז"ל בשם רבותיו דכוורת לאו אורחה לעשות מקש או מקנים ומנעל נמי לאו אורחי' מעץ אלא מעור, וכתב הרא"ה ז"ל דאנן כר' יוחנן בן נורי נקיטי' דרבא כותי' ס"ל, ושמעי' נמי האי סברא ביבמות דאזלא סוגיין התם דלא חלצה אלא בסנדל דמחופה עור ומוכח התם דתליא הא מילתא דכל היכא דחשיב מנעל לענין שבת חשיב לענין הוצאה דפרכי' מההיא דקטע לחליצה, והסכמת הגאונים ז"ל כולן שאין. חולצין אלא בשל עור כסוגיין דגמרא הילכך כל היכא דלאו של עור פסול לחליצה ואסור לצאת בו בשבת לר"ה ולחצר שאינה מעורבת ומותר לצאת בו ביום הכפורים ע"כ. וכן דעת החכם הגדול אחיו של ר' פנחס הלוי ז"ל:
רבא אמר אף טמא מדרס. פי' רבא אליבא דכולי עלמא אתי למימר לה ואפי' למ"ד לאו מנעל הוא ולהכי מפרש לה דמשום בית קיבול כתיתים טמא מדרס:
דף סו:
מאי לוקטמין א"ר אבהו חמרא דאכפא. פי' חמור הנושא בכתפים והליצנים עושין אותו ונעשה כמי שרוכב עליו ובלעז קבלפוש"ט. רבא בר פפא אמר קישורי בלעז אישקצ"ש שמהלכין בהן במקום, הטיט רבא בר רב הונא משמי' דעולא אמר פרמי, והוא כלי הנקשרת על הפרצוף להבעית מי שאין לו דעת שלימה בלעז ברב"א קאנ"א:
קשרי פואה. פי' שלשה קשרים הם שעושין לרפואה לבנים קטנים ומועילין למי שנושאן שמעמידין החולי שאינו מכביד:
מאי איריא קטנים אפי' גדולים נמי. פי' רבי' יהונתן ז"ל האי קמיע של עיקרין הוא שאפי' גדולים יוצאין בו:
נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו מדברי רש"י ז"ל נראה לי שעושין רפואה לקטן כדי שלא יהא לו געגועין כל כך על אביו משום דאיכא למיחש פן ימות האב ויהא הבן עצוב יותר מדאי עליו ואיכא סכנה. וחלופא סכנתא שמגעגע יותר מדי והילכך נוטל רצועה ממנעל ימין של בן עצמו וקושר בזרוע שמאלו, וי"מ ממנעל של ימין האב, וי"מ שעושין כן כדי שלא ישלוט בו עין הרע וחלופא סכנתא שאם הוא מחליף הקשר יאמרו כמה געגועין יש לנער הזה עם אביו וישלוט בו עין הרע, והראשון עיקר מתני'.
ובני מלכים בזוגין. והוא תכשיט של זהב העשוי לנוי וכל אדם כלומר קטנים אלא שדברו חכמים בהווה, במי שדרך האב לעשות לו געגועין ותכשיטין כאלו, ואוקימנא בגמ' דוקא אריג הא לאו הכי אסור דילמא משלפי ומחוו, וכתב הר' יהונתן ז"ל אבל גדולים אסור דילמא שלפי ומחוו ע"כ כלומר אפי' אריג, והוא מן התימא שהרי לא אסרו תכשיטין לאנשים גדולים, והרשב"א ז"ל פי' דדוקא לקטן אסרו היכא דלא אריג אבל לגדולים מותר אפי' לא אריג אבל הרא"ה ז"ל פי' דכל אדם דקתני הכא אפי' גדולים ודוקא אריג הא לאו הכי אסור ולאו משום דשלפי ומחוו אלא משום דאוקימנא מעיקרא כר' שמעון דאמר כל ישראל בני מלכים הם ולהכי שרי בכל אדם דלא חשיב לי' משאוי אלא תכשיט הא לרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון לא חשיב להו תכשיט אלא משאוי ולהכי אוקימנא לה באריג בכסותו דהשתא לכ"ע לא חשיב משאוי והיינו דאמרי' בגמ' באריג בכסותו ודברי הכל דהשתא לדברי הכל שרי:
סחיפי כסי אטיבורי בשבת שפיר דמי. ולפי שהיא חולי של סכנה לא גזרי' לשחיקת סמנין, אי נמי שאינה רפואה ניכרת לכל ורוב הפעמים אינו מועיל ולא גזרי'.