אור ברסלב
חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת פרק ה - במה בהמה יוצאה

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ה - במה בהמה יוצאה

פרק ד - במה טומנין

יוצא הגמל באפסר בלעז קבישטרי. ונאקה בחטם מפרש בגמ' זממא דפרזלא זמם של ברזל לפי שהיא בורחת והיא קשה להשתמר ובלעז מור"ל שנוקבין את חוטמו ומכניסין אותו בתוכו. והוא כמין טבעת, ולובדקים בפרומביא מפרש בגמר' פגי דפרזלא בלעז קיבצא"א פרין בלעז כמו שלנו, וכן פי' רבי' יהונתן ז"ל:

גמ'

מאי נאקה בחטם. פי' לאו למימרא שהוא שואל מאי נאקה דפשיטא לי' נאקה מה היא אלא הכי קא מיבעיא לי' איזה נאקה יוצאת בחטם דהרבה נאקות יש בעולם ואמר לי' רבא נאקתא חיורתא שעסקי' רעים בזממא דפרזלא כן, פי' מורי נר"ו:

או דילמא כל נטירותא יתירתא לא אמרינן משוי הוא פי' והוא הדין דמיבעי ליה סוס ופרד דבני שיר וחמור בפרומביא אם יוצאין באפסר כיון דלא הוי להו נטירותא מעליתא אלא דמינטרי ביה מה שאין כן בנאקה באפסר דלא מינטרא בה כלל:

מאי לאו למעוטי גמל בחטם. קשיא לי אי משום דקתני בהני ארבעה בהמות שהגמל יוצא באפסר ומשמע דוקא באפסר ולא בחטם לידוק ממתני' נמי דקתני יוצא הגמל באפסר ויש לי לומר דר' ישמעאל לאוסופי אמתני' קא אתי ולומר במה עוד הן יוצאין שהרי סוס ופרד יוצאין בשיר וחמור בפרומביא ואפ"ה קאמר ר' ישמעאל דיוצאין נמי באפסר ואם איתא דגמל יוצא בחטם לימא ליה נמי כי היכי דאמר הני אלמא מתני' לא נשנית בדוקא אליבא דר' ישמעאל שהרי מוסיף הוא ואמר דסוס וחמור יוצאין נמי באפסר וכיון דמתניתן לאו דוקא הוא הדין דגמל יוצא בחטם, ופריק לא למעוטי נאקה באפסר כלומר הוא הדין דמצי למיתני נמי דגמל יוצא בחטם אלא הוא נחית למנינא מה הן הבהמות היוצאות באפסר ולא אשכח אלא הני ארבעה וכיון דלא חשיב בהני ארבעה נאקה ש"מ דנאקה באפסר לא וכולה צריכותא ודיוקא מד' בהמות הוא דנידוק ולא מדקתני באפסר כנ"ל:

דף נב.

אמר לי' אביי אדרבה תסתיים דשמואל וכו' אמר שמואל מחליפין לפני רבי וכו' מאי לאו למעוטי גמל בחטם. וכיון דקס"ד למעוטי גמל בחטם משמע דסבירא ליה דנטירותא יתירתא הוי משוי ואסור דאלמא אית ליה נמי גבי פרה דאפילו לשמור אסור דנטירותא יתירתא הוא דפרה מינטרא בלא רצועה דמוליכה לפניו והיא הולכת דאי סבירא לך דלשמור מותר קשיא דשמואל אדשמואל, ואם תאמר ואכתי קשיא דשמואל אדשמואל דלעיל פסק הלכה כחנני' דנטירותא יתירתא שרי, ויש לומר דהיינו דוקא בחתול בסוגר דאורחי' בחול בהכין מה שאין כן בפרה ברצועה שבין קרני' דדמי' לגמל בחטם:

דאי ס"ד דרב דימי נמשכין. פירוש דוקא נמשכין וכל חדושי' לאשמועי' דמשתמרות באפסר ולא הוי משוי:

אמר לפניו ולא קבלה מיני'. פי' לא קבלה רבי מר' ישמעאל שיהא יוצא פרד באפסר קא משמע לן דרב דימי דקבלה שהרי פרדות דר' יוצאין באפסריהן:

קמ"ל דרב שמואל בר יהודה. דאפילו כרוכין ולא הוי משוי וכן הילכתא:

דף נב:

בשריתכן פי' שנפשט ונתרחב הנקב סביב סביב. וה"ה בחבל הקשור בטבעת שלא יהא קשור בדוחק אלא בריוח כדי שלא יחוץ בטבעת:

כי קאמר לי' נמי בשיפא פי' שאינה חלודה בלעז לימד"א כדמתרגמי' ושפית יתי' בשופינא שקורין לימא:

ובשיפא דא ודא אחת היא. פי' קס"ד השתא דבמחט שתופרין בה הבגדים מיירי וקס"ד נמי דה"ק כל שהיא חלוקה ואינה חלודה בין אינה נקובה בין שהיא נקובה אין חילוק לגבי טומאה:

בגלמי דאעפ"י שהיא חלוקה כיון שעומדת לינקב אינה מקבלת טומאה אבל במחט שנגמרה מלאכתו כגון איישפינגל"א דא ודא אחת היא לטומאה כיון שאינה עומדת לינקב ולגבי שבת הוא דיש חילוק כדמוכח פרק במה אשה. והילכך במחט שתופרין בה והיא נקובה מקבלת טומאה ולענין הוצאות שבת חייבת חטאת ויש מחט שאינה נקובה ונגמרה מלאכתו כיון שאינה עומדת לינקב כגון איישפינגל"א שמקבלת טומאה ולענין הוצאות שבת הוי תכשיט ואינה חייבת חטאת והיינו דלענין טומאה דא ודא אחת ולגבי שבת יש חילוק אבל לא מיירי בשתי מחטין שהן במה שתופרין דאם כן אין חילוק להוצאת שבת בין נקובה לשאינה נקובה דהא משוי לה כלי לנטילת קוץ ועוד דלענין טומאה נמי יש חילוק כדמוכח בשמעתין כנ"ל:

מתני'

חמור יוצא במרדעת. פי' שמניחין אותו עליו כל היום לחממו דאמרי' חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר לי':

בזמן שהיא קשורה בו. ואמרינן בגמרא והוא שקשור לו מערב שבת, ופי' הרא"ה ז"ל דלאו משום איסור קשירה דשבת נגעו בה דהא לקמן איירי' בה בבעיא דר' אסי בר נתן מרבי חייא בר רב אשי אלא משום דהשתא הוא דחשיב לי' כמלבוש טפי לענין להתירו לו לאותה שבת ע"כ, ורבי' יהונתן ז"ל פי' שאם לא קשורה לו מבעוד יום אסור לקושרה לו בשבת שאי אפשר לקושרה לו אלא אם כן יסמוך בצדדי הבהמה *) ונמצא משתמש בבעלי חיים. ובעיא דרב בר נתן דמהו ליתן במרדעת כבר פי' רבינו יהונתן ז"ל דלא שיקשרנה לה אלא ישליכנה על גביו שאם יקשרנה נמצא משתמש בצדדי הבהמה ובחצר קא מיירי ולא להוציאה לרשות הרבים ע"כ:

**(הגה"ה א"ה כן הוא בהדי' בירושלמי והובא גם כן בהרא"ש ע"ש:

)**

זכרים יוצאי לבובין. כולה מתני' מפרש בגמר':

דף נג.

גמ'

ולא באוכף אעפ"י שקשורה לו מעכב שבת. פי' אוכף בלעז בשט"ן משום דסתמא לרכיבה עביד או להוליך עליו סחורה העולם ואע"פ שמועיל לבהמה לחממה אסור משום דאתי למטעי:

ובלבד שלא יקשור לו מסריכן. בלעז פיטראל שנותנין בצואר הבהמה כדי שלא ירד המשוי על זנבה כשהוא עולה על ההרים. ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו שקורין בלעז טפארא ונותנין תחת זנבו שלא ירד משוי האוכף על צווארו כשהיא יורדת בבקעה ובכי הא אסור משום דמיחזי כמאן דבעי לה למשוי:

אמר לי' וכי מה בין זה לאוכף. דאסור לטלטלו כלל ואסורה אפי' נטילתו דאלו בהנחתו ודאי לא הוה בעי מאי בינייהו דאוכף מיתסר טפי כדאיתא לעיל:

אישתיק:

והוא סבר מדאישתיק אודויי מודי דאוכף נמי שרי, איתבי' אוכף וכו' השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעי. כלומר אפי' ליטול אוכף אסור להניח מרדעת מיבעי:

הכא דמשום צער לא כל שכן. פי' לא כל שכן שמותר להניח מרדעת משום צער צנה או חמה, והילכך לא תיקשי לך תו לרב חייא מתניתא דקים לי' בדרבה מינה דהא משכחת רב דשרי. וקשיא לי א"כ תקשי מתניתא לרב ויש לומר דרב תנא הוא ופליג ומיהו לקמן מתרצי לה:

אריוך מלו שמואל פרש"י ז"ל אריוך מלך הי' ונקט האי משאר מלכים משום דהוא לישנא דארי שהי' ארי ובקי בדינין כמלך השופט, את העם וכן פי' בתוספות ומ"מ משום דאין הלכה כשמואל באיסורי נקט אריוך מלך אלסר ולומר לא מלך הוא באיסורי:

שאני התם דאפשר ממילא. כדקתני מוליכה ומביאה הבהמה בחצר והאוכף נופל מאליו וכיון דאפשר בהכין אסור לטלטלו מה שאין כן במרדעת:

.

ולא בקמיע אע"פ שהיא מן המומחה. פי' שריפא כבר מזה החולי לאדם ג' פעמים נקרא מומחה ולפי שאין מזל לבהמה לא סמכינן אמומחתו לאדם והוי כמשוי וכל הני דקתני לעיל הוי משום משוי חוץ מסנדל דהוי טעמא דילמא נפיל ואתי לאתויי:

אבל יוצא הוא באגד שע"ג המכה. דכמלבוש הוא חשוב דאי נפיל נמי לא אתי לאתויי:

ופוקק לה זוג בצווארה. פי' ודוקא פקוק אבל לא פקוק אפי' בחצר אסור לפי שהוא משמיע קול בחוץ חושדין אותו שהוא רוצה להוליך בהמתו למכור בשוק או ליריד ואפי' פקוק לר"ה לא דמשוי הוא, א"נ דילמא נפיל ואתי לאתויי, א"נ דמראה כמו שמוליכה למכור כדאמרי' במתני':

לא בקטנים ומשום צער. פי' ודוקא בחצר אבל בר"ה אפי' קטנים אסור משום דלאו היינו אורחייהו אבל בגדולים ומשום תענוג אפי' בחצר אסור ואידך כולהו בר"ה הוא דאסור הא בחצר מותר דומיא דטרסקל דקתני בה אלא דתנא גבי זוג בחצר לומר דאפי' בחצר בעינן פקוק:

דף נג:

והא אנן תנן ולא בקמיע וכו' הא מומחה שפיר דמי. ואע"ג דגבי אדם תני' לה ה"ק ומאי שנא הא דבהמה מההיא דגבי אדם:

והא אף על פי שהוא מומחה קתני, קס"ד השתא דמיירי שריפא לבהמה ג' פעמים ופריק מומחה לאדם שריפא לאדם ג' פעמים ולא לבהמה אבל היכא שהוא מומחה לבהמה מותר:

לא דגמר מכה ומשום תענוג. וא"ת ולרב דשרי לעיל לתלות טרסקל לבהמה ומשמע דאפי' לבהמה גדולה דאיכא תענוג שרי מדאקשי' לשמואל מהא דסיחין מאי לאו בגדולים ומשום תענוג ופריק לא בקטנים ומשום צער מכלל דלרב אפי' בגדולים דאיכא תענוג שרי דאי לא במאי פליגי ואלו הכא במתניתא פריקנא דאפי' משום תענוג אסור ועוד קשיא עלי' דרב פירוקא דרב פפא דפריק מתניתא דאוכף דאסור משום דלצננה לית לה צערא ואפי' לית לה צערא משום תענוג מיהא לישתרי אלא דרב תנא הוא ופליג כדפרקינא לעיל וכן פירש"י ז"ל.

מובלע בתחום שלו. פי' ואין חייבין על מלאכת בהמתו כשעושה אותה לדעת עצמה שהרי מעמידין אותה ע"ג עשבים בשבת:

בהמה שאכלה כרשינין הרבה. ולפי שאכלה מהם יותר מדאי הזיקה לה לפי שהוא מאכל ערב לבהמה ומשמינה כדאמרינן בברכות פר' אין טומנין מי גרם לך שתבעטי בי לא כרשינין שהאכלתיך והיא צריכה שלשול והילכך לא יריצנה בחצר בשביל שתרפה שיהו בני מעי' רפויין:

תנאי שקלת מעלמא, פי' מתנאי אתה עושה שקלא וטריא ולאקשויי בין האי להאי כמי שאינו מוצא תנאין שנחלקו בכך דאוקי הנך תרתי מתניתא חדא כמר וחדא כמר והא תנאי היא במתני' דר' מאיר שרי ור' יהודה אוסר דתנן והעזים יוצאות צרורות פירוש בין ליבש דמיהדק בין לחלב דלא מיהדק:

תותרי. פי' דרכן לחבר שני אילים בקשר אחד כדי שלא יברחו וכן כולם שנים שנים:

משום דזקפי חוטמייהו ומסגי כי דוו. פי' והלכך קושרין להם עור קשה כנגד לבן להגין עליהם לפי שמנהג האילים לזקוף עצמן ולעמוד על רגליהן להלחם עם הזאב והזאב מכה אותם בצפרניו בחזה שלהן:

שאוחזין אלי' שלהן למעלה. פי' וקושרין אותה על גבה כדי שיתאוו להן הזכרים ויתעברו בזמנן:

כדי שלא יעלו עליהן הזכרים, לפי שהן מניקות ולא יתעברו:

דף נד.

אי הכי היינו דכתיב ולא ישרו בעיניו. פי' ואדרבה כיון שהיו עשירים הי' לו לחירם לשמוח שהיו לו אנשים עשירים אמר לי' אין כיון דעתירי וכו' והיינו ארץ כבול:

שמכבנין אותו למילת. שקושרין בגד כל סביביו ביום שנולד לשמור צמרו שלא יטנף לעשות ממנו כלי מילת ולפי שהן קושרין שני ראשי הבגד בחוזק ואינן סמוכין בתפירה אלא שעושין כמין קרסי נחושת לחבר הבגד נקראו כבונות מלשון תנתן כבנתי לבתי (גיטין ט"ו ע"ב) שמחבר ראשי הקמיצה מבית הצוואר:

והעזים יוצאות צרורות. פי' בין ליבש החלב דמיהדק הבגד על דדיהן דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי ועוד דכמלבוש הוא חשוב כיון שלצורכה הוא שלא תכחיש בין לחלב דלא מיהדק הבגד שרי ולא חיישי' דלמא נפיל ואתי לאתויי ואע"פ שהוא תענוג לה והוא כמשוי, ור' יוסי גזר ליבש אטו לחלב ור' יהודה לא גזר הא אטו הא:

תנא לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו פירוש מטולטלת לגמל כמרדעת לחמור ופעמים קושרין אותה המטולטלת בזנבו ופעמים בזנבו ובחוטרתו:

עקידת יד ורגל. פי' מן הידים ואחד מן הרגלים. שלא יכוף ידו ע"ג זרועו, שלא יכוף אחת מידיו ויקשור גבי זרועו כדי שלא יהו לו אלא שלשה רגלים לברוח:

משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. פי' דכיון ששניהם קשורין בחבל אחד והוא מושך החבל מיחזי כמו שמוליכן למכור אבל אם רוצה להוליכם לנהר ולהשקותם יכניס חבל כל אחד בידו ומוליכם:

אילימא כלאים דאדם. דכיון שכרוכות החבלים על זרועי האדם ומושך נמצא שהוא מסייע הבהמה למשוך העגלה והוי שני מינין:

לא לעולם כלאים דחבלים. שהאחת של צמר והשני' של פשתן וכיון שיהו נקשרים יחד אם יכרכם על גבי ידו נהנה הוא מכלאים שיחממו את ידיו:

לא שנו אלא לענין כלאים הא דקתני לא יכרוך החבלים בידו משום כלאים הוא ולא משום איסור.

ובלבד שלא יוציא מתחת ידו טפח. כלומר שלא יצא מהחבל שבידו חוץ לידו אפילו טפח משום דאינו נראה שהוא מאפסר הגמל:

דף נד:

והתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח. וקס"ד מראש החבל וכל היכא שהגביה מן הקרקע טפח מוציא חוץ לידו כמה שירצה. ופריק רבינא כי תניא ההיא בחבלא דביני ביני, כלומר שבין צוארי הגמלים וידו כדי שיהא נראה שהוא קשור בבהמה שאם לא הגביה החבל טפח דומה כמו שנגרר בקרקע ואינו קשור בבהמה והוא מוציא החבל בידו כן פי' הרא"ה ז"ל. אבל רש"י ז"ל פי' שאם לא הגביהו טפח אינו נראה שהחבל משום שמירה אלא נראה כמשוי:

אית ספרים דגרסי אין חמור יוצא במרדעת כדאמרן, כלומר מערב שבת כדאמרן לעיל. ואיכא נוסחי דכתיב בהו ולא במרדעת מאי טעמא דילמא נפלה ואתי לאתויי, ופי' הרא"ה ז"ל דה"ק דוקא קשורה לו מערב שבת הא אינה קשורה לו אע"ג דמונחת על גבו מערב שבת לא חשיבא מלבוש דהנחה בלא קשירה לאו כלום היא כיון דאיכא למיחש לה דילמא נפלה ואתי לאתויי' ואף על גב דאפשר למיקשר בשבת מ"מ הנחה בלא קשירה מע"ש לא חשיבא מלבוש כיון דהנחה גופה לא חשיבא ע"כ. וזה כפי מה שפי' הרב ז"ל למעלה. אבל כבר פירשתי בשם ה"ר יהונתן ז"ל דאי אפשר לקשור בשבת מפני שמשתמש בבעלי חיים ולדבריו כ"ש דאתיא שפיר גירסא זו:

להיכא דאית ליה מכה דלא הדר חאיך לה. פי' כשיש מכה בגב הבהמה קושרין דפין חשובין בצוארו שלא יוכל לפשוט צוארו אצל המכה ולחככו בשיניו. ואם תאמר ומאי שנא מקשקשין שע"ג השבר דשרי, ויש לומר דהתם לא חשיבי ואי נפלי לא אתי לאתויינהו אבל סולם שבצוארו חשיב וחייס עלי' ואי נפיל אתי לאתויי,, א"נ קשקשים קושרים על גבי השבר עצמו ולא מיחזי כמשוי אבל סולם הוא שלא במקום השבר ומיחזי כמשוי:

א"כ עשיתה מר עוקבא. כלומר א"כ דכל כך היו עושין לרחלות אלמא חשובות להן והאיך אפשר לעשות כן דאפי' למר עוקבא שהי' אדם חשוב ועשיר ואב ב"ד לא היו עושין יותר והאיך אפשר שלא ישתנה מר עוקבא מבהמה:

א"כ עשיתה ילתה. כלומר אם באה לילד ילתה אשתי לא היו עושין יותר והאיך אפשר שלא תשתנה ילתה מבהמה:

דלא לימציוה יאלי. כלומר לכך היו עושין להם מנעלים עד ארכובותיהם מעור הקופר שהוא שרץ ששערותיו הם כקוצים וכמחטים שלא ייניקוה עלוקות כשעומדת במים:

כל כי האי זוגא כלומר ארבעתן יחד, חלופי ר' יוחנן ומעייל ר' יונתן, כלומר יש שמחליפין מארבעתן ר' יוחנן ומעיילי ר' יונתן:

דף נה.

אמר לי' לא סבר וכו'. פי' רב יהודה הוא דאמר לי' לשמואל דרב יהודה תלמיד דשמואל הוה:

אמר לי' שיננא רישך בקרירי וכו'. כלומר אני שאני רבך איני נכוה אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך ואב ב"ד יכוה בחמין שיראין ממנו ויכול למחות ואינו מוחה:

אמר לי' ואע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר. פי' הרא"ה ז"ל דהיינו דוקא להוכיחם פעם ראשונה מספק אע"ג דסבר דלא מקבלי אבל אם הוכיחם פעם אחת ולא קבלו ודאי פטור מלהוכיחם פעם שניי' כדקיימא לן כשם שמצוה לו לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה לו שלא לומר דבר שאינו נשמע:

דף נה:

כתנאי פחז כמים וכו'. פי' כתנאי אם חטא ראובן או לא דלר' אליעזר ור' יהושע חטא ולר"ג ולמודעי בקש לחטוא ולא חטא:

מקיש חפני לפנחס. פי' מקיש ר' יונתן חפני לפנחס:

דף נו.

ליקוחין יש לך בה. פי' קידושין תופסין בה שאינה אשת איש ואם איתא דנבעלה לו בעודה אשת איש אין קדושיו תופסין בה אלא ש"מ דלאחר שנתגרשה קדשה ובעלה:

דקאמר לי' ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה. פי' רש"י ז"ל דהיינו המרד משום דלאו אורח ארעא לקבל עליו מרות אחרים בפני המלך וי"מ לפי שהקדים יואב לדוד:

דף נו:

ומנו אבא אבוה דרב ירמי' וכו'. פי' אבא שמו והוא הי' אביו של רב ירמי' כדאמרי' רב ירמי' בר אבא:

ואמרי לה אחא אחוה דאבא אבוה דרב ירמי' וכו'. פי' אחא שמו והוא הי' אחיו של אבא ואבא אביו של ירמי' ונמצא אחא דודו של רב ירמי' והיינו דאמרי' אבא ואחא אחי הוו:

סליק פרק במה בהמה

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה