אור ברסלב
חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת פרק ח - המוציא יין › דף עט.

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ח - המוציא יין · דף עט.

דף עח:

רבא אמר דכולי עלמא מודו בשטר שכתבו צריך לקיימו והכא בכותבין שובר קא מיפלגי, והא ודאי כיון דבהכי מוקמי' לה ה"ה דמצי למימר מודו בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא משום דהכי קושטא דמילתא מוקמי לה הכין:

ור' יהודה סבר אין כותבין שובר. פרש"י ז"ל ואע"פ שכבר פרעו צריך להחזיר לו מעותיו אם לא ימצא השטר, וזה דין מחודש שלא נמצא בשום מקום אלא בזה וכתב הרא"ה ז"ל דהוא הנכון שבפירושים, וראיתי לאחד מן הגדולים שכתב בשם הרשב"א ז"ל דנפקא מינה לדידן דקיימא לן כרבנן דכותבין שובר שאם יש נאמנות בשטר כגון שכתוב בו ויהא נאמן כשני עדים כשרים לעולם שאין כותבין שובר ואם לא יתן לו שטרו מחזיר לו מעותיו ואכיל הלה וחדי ואינו מספיק לא חותם ידו ולא העדת עדים לפי שכבר האמינו כשני עדים, ומיהו אם כתב לו בב"ד שובר הא ודאי אין מחזיר לו כלום אלא אדרבה מגבין אותו לכתחלה בב"ד כיון דקיימא לן כותבין שובר ע"כ. וי"מ דר' יהודה סבר דכיון שיש למלוה לפרוע הסופר שכתב השובר חיישינן שמא לא יפרע הלוה ולא יוציאנו ועדיין רוצה המלוה בשטרו, ות"ק סבר דודאי לוה יוציאנו דבשביל מעות מועטים לא יעכב שוברו ביד הסופר והילכך לא חשיב לי' השטר, וזה אינו שהרי מן הדין חייב להחזיר לו השטר בלא כלום ולא איירי' בשקרי ואינו בדין להתחייב בכך דחשיבא לי' שטרא מפני שיכול ליטול ממנו שלא כדין:

רב אשי אמר מפני שצריך לו להראותו לבעל חוב פי' ורישא דעד שלא פרעו חייב דקאמר אמלוה קאמר וסיפא דמשפרעו פטור דקאמר אלווה קאמר פליג ר' יהודה:

מתני'

עור כדי לעשות קמיע י"מ לכתוב בו קמיע, ורש"י ז"ל פי' לחפות בו קמיע, ומיהו בעור מעובד מיירי וכן משמע בגמרא דקא בעי שאינו מעובד בכמה:

קלף כדי לכתוב עליו פרשה וכו'. ואע"ג דקלף חשיב ושיעורו מרובה מעור היינו משום דשכיחא ואזלי' בתר שכיחא אפי' לקולא כדלעיל:

זפת וגפרית כדי לעשות נקב. פי' הרא"ה ז"ל דרכו של כסף חי ליתן אותו בקנים דקים ולסתום פיהם בזפת וגפרית וכשרוצין להוציא ממנו עושין נקב קטן בזפת או בגפרית ומוציאין ממנו א' וחוזרין וסותמין אותו נקב במעט זפת או במעט גפרית, ורבי' יהונתן פי' כדי לסתום נקב גדול שנסדקה החבית ומקלח היין בחוץ מרוב רוחבו ואין דרך לסותמו בשעוה לפי שאינה נדבקת בכלי כזפת וגפרית אבל בנקב קטן שאינו מקלח אלא שותת ויורד [סותמים] (משערי') בשעוה, וכן נראה מן הירושלמי דגרסי' אמתני' דזפת אמר רב הושעיא במזנק:

גמ'

שלשה עורות הן מצה וחיפה ודיפתרא מצה כמשמעה דלא מליח ולא קמיח ולא אפין. יש למדין מכאן דאין נותנין מלח בפת בפסח לפי שהמלח מחממו ומביאו לידי חימוץ, ולא נהיר דאם לאותו עור שנותנין מלח אמאי לא קרי לי' חמץ אלא דלא אמרו הכא מצה כמשמעו אלא שלא נתחמץ ומכיון שלא נתחמץ היינו שאינו מעובד תדע דהא רקיקי מצות מלח נותנין בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואפי' הכי קראם הכתוב מצות, ויש לדחות דדילמא לא היו נותנין בהם מלח והא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח היינו בדבר הקרב לגבי המזבח וכדמוכח התם בזבחים אלא מהכא איכא למילף דמותר לתת בו מלח דאמרינן בפסחים ותיקא שרי והתניא אסור לא קשיא כאן במשחא ומלחא כאן במיא ומלחא :

ר

וכמה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. פירוש כל יפויי הגט ושלא כפרש"י ז"ל ואף על גב דדיפתרא חשיב טפי שיעורו מרובה משום דשכיח כדאמרי' לעיל ואף על גב דדיפתרא יכול להזדייף ואפילו הכי מותר לכתוב עליו את הגט אתיא כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, וא"ת אם כן מצה וחיפה נמי ראויין לכתוב עליהם את הגט לר' אלעזר ואמאי לא הוו שיעורייהו ככתיבת הגט, וי"ל דמצה וחיפה שכיח בהו מילתא אחריתי דזוטר שיעורי' והוה לי' שכיחא ושכיחא ואזלי' לחומרא אבל דיפתרא דחשיב ממצה וחיפה לא עבדי' מיני' קמיע וכ"ש לצור משקולת קטנה והילכך הוי לי' שכיחא ולא שכיחא ואזלי' בתר שכיחא ואפי' לקולא:

התם בבושלא. פי' בעור לח שאינו ראוי לעיבוד אבל ראוי לעיבוד אפי' אינו עומד לעיבוד כעיבוד דמי כדאמרי' לעיל והיינו עור יבש דראוי לעיבוד דקודם שנתיבש אין מעבדין אותו:

כך שיעור להוצאה. דהיינו חמשה על חמשה וטעמא לפי שאינו מעובד ובמתני' דקתני כדי לעשות קמיע מיירי במעובד דאלמא שני לן בין מעובד לשאינו מעובד, ופרקי' התם בקורטבלא שהוא עור שחלטוהו ברותחין דשוב אינו ראוי לישב עליו:

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה