אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ › לסימן לז

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן לז

לסימן לו

בבא בתרא מ"ב ע"ב

השותפים מעידים כו' נוגעין בעדות נינהו. דאם לא חלקו כל מה שישאר להב' זה שותף בו ואף להפ' דגם בחד דיבור פלגינן דיבורי' וא"כ יהי' נאמן על מחצית של השותף. ז"א דכאן לא אפשר דממילא יש לו חלק ג"כ. אך לכאורה כיון דקי"ל בליכא פסידא רשאי השותף לחלוק שלא מדעת חבירו וכן היכא דזה נהנה וזה לא חסר א"כ יכול השותף לחלוק וליקח מחצה והמחצה שלוקח המערער יקח זה המעיד דהא מודה שהמערער לקחו שלא כדין ושפיר בחלוקה זו זה נהנה כו' דלא חסר דאם יקח מחלקו יקח המערער ממנו גם החלק שיקח דז"א דעכ"פ בדיבורו נוגע בעדות דלדבריו שהוא שלהם יש לו בכל חלק מחצה ואף דאם יהי' הדין פלגינן דיבורי' לא יהי' נוגע וא"כ להפ' גבי לדידי אוזיף בריביתא דאף שתובע הרבית פלגינן דיבורי' דכיון דיודע שהדין דלגבי עצמו אינו נאמן פוסקין כן דהוי עד לחבירו ומה שנוגע לו לא מהימן וכן בהנ"ל נימא דנאמן שהשדה שלהם והמערער שלא כדין ויכולין לחלקו ונאמן שיקח השותף מחצה והוא מחצה ומחצה שלו יקח המערער ושוב אין לו חלק במחצית השותף דהא הודה שהוא שלהם ומהני החלוקה דזה שמערער גוזלו ממנו אחר החלוקה ואינו חוזר עליו כנ"ל. אך ז"א דשם עכ"פ ענין העדות לפסלו לעדות אינו נוגע לו כלל ותביעתו הממון הוא דבר אחר ושייך פלגינן. אבל כאן דעכ"פ עכשיו קודם שחלקו גוף העדות שיהי' נאמן על מחצה שאינו גזל נוגע וזכות לו דממילא מחצה מהמחצה שלו רק דע"י הדין דפלגינן דיבורי' יהי' החלוקה ולא יהי' נוגע ויהי' זה סילוק אבל עכשיו עכ"פ ודאי נוגע הוא קודם שחלקו דאי אפשר למפלג דיבורי' כנ"ל. דהא לפי דבריו שהוא שלהם באמת הדין דיש לו חלק גם במחצית של השותף ואינו עד. אך למה לא מוקי כשכבר חלקו ואח"כ מערער על כל השדה דכשחלקו ובא גזלן וגזל א' מהם ודאי דאינו חוזר על הב' וא"כ כיון דשותף א' מעיד שאינו גזל ושלהם א"כ הי' החלוקה כדין והמערער לוקחו בגזל ושוב מהני הודאתו לחובתו שלא יוכל לחזור על חלק השותף וכיון שנסתלק הנגיעה בשעת העדות ע"י הודאתו אינו נוגע וכשר כמבואר בש"ס לקמן וכיון דאסהיד דלו הוא היך מצי מפיק לה כו' אף שהודאה זו בשעת העדות ע"ש וא"כ שפיר יהי' כשר לגבי חלק השותף דפלגינן דיבורי' והוא דבר שאפשר שמחצה גזל ומחצה שלו. ואף דאם זה המחצה של השותף אינו גזל ומחצה שלו גזל יש לו במחצית השותף ז"א דהא הודה שאין לו חלק בו שהי' החלוקה כדין ואינו נוגע כלל דמחצה שלו ב"כ וב"כ יקח המערער ומחצה של השותף לא יוכל הוא לחזור עלי' אף שישאר של השותף כנ"ל. ולהפ' דכשתובע הרבית לא פלגינן א"ש משא"כ לפ' הנ"ל. וי"ל דזה נכלל בתי' הש"ס דו"ד אין לי כו' היינו שנסתלק יהי' איזה סילוק שיהי' ודוחק דפירוש זה פשוט יותר:

אך י"ל דדוקא גבי לדידי אוזיף בריביתא כו' דגם לדבריו שתובע הרבית מ"מ ענין זה שדנין עליו לפסלו לעדות אין זה זכות כלל דאף למה שרוצה שישלם לו מ"מ אין תועלת לו אם נפסל לעדות או לא אבל הכא דלדבריו שטוען שהכל אינו גזל ורוצה שחלקו ישאר אצלו וממילא לדבריו שוב הוי נוגע על חלק השותף ג"כ שישאר אצלו דאם יקח המערער חלק השותף יחזור השותף על חלקו דהשותף לא הודה שאינו גזל ויגבה בעדות זה דהחלוקה בטלה ונהי דהוא א"י לחזור על השותף שהודה הוא היינו אם יקח המערער חלקו אבל כל זמן שאינו לוקח ממנו חלק שלו ולדבריו שרוצה חלק שלו שלא יקחנו המערער שוב הוי נוגע על חלק השותף כדי שלא יחזור עליו וא"כ לדבריו הוא נוגע גמור על חלק השותף שישאר אצלו מאחר שאומר על חלקו ורוצה שיהי' שלו שוב גוף העדות שישאר ביד השותף חלקו הוי לזכותו כנ"ל ולכ"ע לא מהני ולהנ"ל נראה דגבי לדידי אוזיף כו' ויש לו ע"א על זה שוב אינו נאמן לפסלו לכ"ע דלדבריו שתובע הרבית ויש לו עד הוי זכות לו שיפסל זה לעדות ולשבועה ויהי' הדין דנשבע ונוטל הרבית א"כ גוף הפסול לזכותו לדבריו שתובע כנ"ל ושוב לא חשוב עד. אך הי' אפשר לפרש מעידין זה לזה ששניהם מעידין זה לזה ושוב מהני עדות כל א' על חברו למאי דלא חיישינן לגומלין דשוב אין שום א' נוגע דמהני הודאתו לחובתו ולא יגבו כל א' מחלק חבירו ושניהם כשרים כנ"ל. ויש לדחות:

עוד י"ל דהי' שייך מעמידה בפני בע"ח דאם יש לו בע"ח לא תועיל הודאתו בחב לאחרים ויוכל לגבות מחלק השותף אם ישאר שלו והוי שפיר נוגע דבזה לא יהי' שייך קיבל אחריות בהודאה. וע"כ הוצרך לשנויי בדו"ד וסילוק בקנין וקיבל אחריות דנפשי' כנ"ל:

עוד יש להקשות לשמואל גופי' הא סבר פ"ק דב"ק אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלק א' וויתר כו' דלקוחות נינהו וכלוקח שלא באחריות א"כ לר' זביד לקמן דאפילו נמצאת שאינו שלו אינו חוזר עליו שלא באחריות דנתרצה כו'. א"כ גם באחין או שותפין שחלקו לשמואל ג"כ הדין כן אף שבא נגזל אח"כ ונוטל חלקו של א' אינו חוזר על הב' ולא בטלה החלוקה כשאר לוקח שלא באחריות כנ"ל. ובזה עדיף משאר לוקח דלכך חלקו סתם דיכול להיות שיבא עירעור דנגזל על חלק זה כמו על חלק זה וכשם שזה רוצה להפטר מאחריות חלק זה רוצה גם מזה כדפי' רשב"ם להדיא ב"ב ק"ז דגרע משאר לוקח שלא באחריות ט"ש וא"כ א"ש כאן כפשוטו דאמר שמואל שותפין מעידין כשחלקו ובא עירעור על חלק שותף א' שפיר הב' מעיד דאינו נוגע כלל דאינו יכול לחזור כל א' על חלק חבירו כלל. ומה צורך לשנוי' שכ' דו"ד דהיינו שנתן לו במאנה חלקו דג"כ עתה אינם שותפים כלל ולמה לא כפשטי' שחלקו כנ"ל. והי' אפשר לומר דעדיין יקשה דשייך שמעמיד' בפני בע"ח דהא בע"ח שלו בשטר יוכל לגבות מהשותף בתורת לוקח כיון דסבר לקוחות נינהו ואף שיש לו מחצית השדה שחלק יוכל הבע"ח לגבות שניהם מחצית שלו בתורת בני חורין ומחצית השותף בתורת לוקח:

שוב ראיתי בת' צ"צ ס' ד' פ' כן בב' שהחליפו זה עם זה ב' בתים יכול בע"ח של א' לגבות שניהם בתורת ב"ח וא' בתורת לוקח ובלוקח שלא באחריות ע"ש א"כ הי' שייך מעמידה בפני בע"ח. אך הי' יכול ג"כ לאוקמי בקיבל אחריות דנפשי' כמו בדו"ד כו'. ועוד דקשה יותר דאי נוקי כן לא יקשה כלל קושי' הש"ס דמעמידה בפני בע"ח. דהא דאחין או שותפין שחלקו לקוחות הוא משום דאין ברירה ואי יש ברירה אמרינן גם בשותפין שהוברר הדבר שזה חלקו משעה שקנה כמו באחין דיורשין נינהו לרב כמבואר בש"ס נדרים פ' השותפין וא"כ הא בדרבנן קי"ל יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה, וא"כ לשמואל דסבר סוף ב"ב שיעבודא לאו דאורייתא ומה שגובה בשטר מלוקח הוא דרבנן וא"כ שוב לענין זה שיגבה בע"ח שלו מהשותף הב' שחלקו לא יוכל לגבות כלל דזה רק מדרבנן כיון דשל"ד ואף אם הוא לוקח הוא דרבנן. ושוב יש ברירה ואינו לוקח כלל והוא חלקו משעה שקנה וא"י לגבות כלל. וא"כ הוי לי' לש"ס שפיר לאוקמי מילתא דשמואל בחלקו דממילא הוי שלא באחריות ואינו נוגע ולא הי' קשה שוב הא דמעמידה בפני בע"ח דלא יוכל לגבות כלל לשמואל כנ"ל. אך ביצה ל"ח משמע דס"ל לשמואל גם בדרבנן אין ברירה ע"ש ואינו מוכרח דדוקא תולה בדעת עצמו כמ"ש תוס' שם. ולהפ' דשיעבדו בפירוש ש"ד שייך גם בהא שמעמידה כו' דשמא שיעבדו בפירוש ויוכל לגבות כנ"ל:

דכ'. לי' דין ודברים כו'. ותמוה כיון דהוצרך לאוקמי בקנו מידו למה לי' דו"ד ולשון סילוק לימא כפשוטו שהקנה לו חלקו. ולכאורה י"ל למאי דקי"ל פ"ק דב"מ במסותא דכל קרקע שא"י להוציאה, בב"ד א"י להקדיש ולהקנות. וא"כ כאן דקודם שמקנה א"י להוציאה דהנגזל יטלנה ובחזקתי' קיימא דאין לו עדים אחרים כיון שהוא נוגע א"כ לא הי' יכול להקנותה כלל להסתלק שיהי' עד ועי"ז יוכל להוציאה דאין ההקנאה מועלת דהוי אינו ברשותו אז ורק לשון סילוק מהני שזה מועיל אף בדבר שאינו ברשותו להרבה פ' כנ"ל. אך ז"א דדוקא כשאינו מוחזק בקרקע וא"י להוציאה בב"ד מיקרי אינו ברשותו להקנות אף ששלו דהא א"י ליטלה כלל ולהחזיק בה וכמו במסותא. אבל מי שיושב בקרקע ומוחזק בה אף שיש לא' עדים שיכול להוציאה ממנו מ"מ אם מכרה זה לאחר ואח"כ מביא עדים לבטל עדות האחר ואיגלאי מילתא שהי' שלו וכדין מכר ודאי דמהני מכירתו ולא אמרינן דהי' אז אינו ברשותו כמו במטלטלין שמכרן הנגזל בעודן ביד הגזלן דפשוט דז"א דהא הי' ברשותו ואיגלאי מילתא שלא הי' הלה יכול להוציא ממנו כנ"ל. א"כ גם כאן מהני שפיר ההקנאה להשותף:

עוד י"ל דהא לכאורה במוכר שלא באחריות דלא הוי נוגע אי לאו מבב"ח. והא אמר פ"ק דב"מ דחזר ולקחה הגזלן מנגזל קנאה הלוקח דמה מכר כו' ומסתמא קנאה בשביל הלוקח ואמר התם ב' טעמים או משום דלא ליקרי' גזלנא או דליקו בהימנותי' ונ"מ במתנה ע"ש. וגם אמר דהיכא דאורתה או יהבה במתנה דלא טרח הגזלן אינו של הלוקח ויכול הגזלן עצמו להוציאה מיד הלוקח דאז בשעת מכירה לא הי' כלום שלא הי' שלו ע"ש. וגם אמר פ' א"נ דמיקרי ניתן לכתוב דסמכא דעתי' דלוקח מגזלן שודאי הגזלן יחזור ויקחנה מהנגזל משום סברא הנ"ל דלא ליקרי' גזלנא או דליקו בהימנותא ולכך מיקרי מיד מקצת קנין וחשוב ניתן לכתוב ע"ש. וא"כ קשה אף דזה הלוקח מגזלן מכרה לאחר איך יעיד ללוקח הא הוי נוגע דמסתמא יחזור הגזלן ויקחנה מהנגזל כדי דלא ליקרי' גזלנא כנ"ל. ואז יהי' שלו היינו הלוקח ראשון דהדין דמסתמא קנאה הגזלן בשבילו משום דלא ליקרי' כו'. ומכירתו ללוקח הב' לא הי' מועיל דאז לא הי' שלו. וגם עכשיו לא שייך נגד הלוקח ב' דלוקח א קנאה בשבילו דסא נגדו הוי כאורתה ויהבי' במתנה דהלוקח א' לא טרח וקנאה רק שהגזלן קנאה בשבילו וזוכה ממילא בקניית הגזלן ויוכל המוכר להוציאה מלוקח. ולמה מעיד הא ודאי איירי שאינו מערער שמוכר זה עצמו גזלה דאם יש עדים א"כ מעידים שפסול לעדות ובל"ז א"י להעיד שלא גזלו ואינו פסול כנ"ל. וע"כ דמערער שקנאה מגזלן וא"כ הוי נוגע שתשאר הקרקע ביד הלוקח כדי דמסתמא יחזור הגזלן ויקנה מהנגזל ואז יוציאה הוא מהלוקח. אך לא קשה דכיון שחזר ומכרה זה שלא באחריות והקרקע ביד הלוקח ב' שוב כשהגזלן קונה אותה קונה אותה בשביל לוקח הב' שהוא בידו דהא דלא ליקרי' גזלנא הוא נגדו דהא לוקח שלו אינו מפסיד בשבילו דאם הי' שלו הי' מכירתו קיימת להב'. רק הב' נפסד ונקרא נגדו גזלן ושפיר יזכה בו הוא. אך לטעמא דלא ליקרי' גזלן ובמתנה לא שייך כדאמר בש"ס. וא"כ כאן בשותפין כשנתן במתנה והוא קנאה במכר מהגזלן שייך שפיר כנ"ל דהגזלן קונה בשבילו שלקחה ולא בשביל הב' שהוא מקבל עה (ח"ב) מתנה ונקרא גזלן רק נגד הראשון וקונה לוקח הא' וי"ל דהוי נוגע כנ"ל ואין ראי' מדשמואל דנקיט מוכר מעיד כו אבל מתנה י"ל דחשוב נוגע כנ"ל ולכך י"ל דמוקי בדו"ד וקנו מידו כו' דלהפ' דמהני סילוק בדבר שלב"ל שלא יזכה בו ודו"ד הוי סילוק וא"כ מהני שניהם דלענין אם הי הקנין כדין מהני מה דקנו מידו ואם באמת אינו שלו רק דיהי' נוגע אם יחזור הגזלן ויקנה אותה שוב לענין זה מהני הסילוק דו"ד שלא יזכה בו כשיקחנה הגזלן בשבילו כיון דעדיין לא זכה בו וא"ש דנקיט דו"ד דוקא דאם הי' קנין י"ל דלא הי' מהני כנ"ל. אך מכל הפ' דגם קנין מהני וע"כ דליתא. ולא קשה הנ"ל. חדא די"ל כיון שהוא אומר ומעיד שאינה גזולה א"כ לחובתו מהני ההודאה שלו דכשאינה גזולה הועיל הקנין שלו למקבל מתנה ולא יוכל להוציא ממנו כשיחזור הגזלן ויקחנה. ועוד די"ל כיון שהנגזל רוצה עכשיו לקחנה לא חשוב נוגע בשביל דהגזלן מסתמא יקחנה דהא חזינן שלא לקחה. ועוד דגם אם יקחנה מזה יוכל הגזלן לקנות אותה ממנו. ואינו מוכרח דמשמע התם דדוקא כשעדיין לא טרפה הנגזל שייך ניחא לי' ולא כשכבר טרפה וחזר הגזלן ולקחה ע"ש:

עוד י"ל דלטעם הפ' דמהני בממון סילוק אף דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול הוא משום שהי' בידו להסתלק מיד בשעת ראי' ולא הי' נקרא שם פסול ע"ש. ולכאורה זה שפיר בבני העיר או שותפין וכה"ג שהעדות לגבי אחר רק שהי' נוגע גם לו ושייך כיון שנסתלק נשאר כשר דהא הי' יכול גם אז להסתלק והי' כשר לזה שמעיד כנ"ל. אבל במוכר שמעיד ללוקח נגד המערער שגזלה וכל העדות הוא שהוא קנאה ממערער זה וא"כ איך שייך שהי' בידו להסתלק אז בשעת ראי' הא אם והי' מסתלק לא הי' מעשה כלל להעיד עליו דכל העדות הוי רק שהוא קנאה ונעשה שלו ולא הי' בשעת קני' שום עדות לגבי אחר רק נגד עצמו ואיך הי' יכול להסתלק ושישאר עדות דנימא שנקרא גם אז עליו שם עד כנ"ל. דאם הי' מסתלק אז לא הי' נעשה שלו כלל וזה הוא העדות. ואף אם הי' מפקירה או מקנה לאחר מיד עכ"פ צריך להיות שלו מקודם כנ"ל:

אך לר"ל דנותן לחבירו ואמר א"א בה כל המחזיק זכה והוי הפקר דהנותן נסתלק עכ"פ ורשב"ם פ' כוותי' ואף מאן דפליג היינו משום כי יהיב אדעתא דלקבל כו' אבל כשבאמת זה מקבל שפיר נסתלק הנותן או המוכר וא"כ יש בהקנין ב' דברים מה שנסתלק המוכר ומה שנעשה שלו ואם הי' הוא מסתלק הי' הפקר כנ"ל. וא"כ נהי דלענין הקנין שלו לא הי' בידו להסתלק ושישאר עדות שהוא שלו מ"מ לענין שהמוכר נסתלק עכ"פ ואינו שלו ע"ז שפיר הי' ביד הלוקח להסתלק ג"כ והי' הפקר והי' מיד כשר לעדות שאינו של המוכר דלענין שיצא מרשותו הי' מהני שפיר כנ"ל. וא"כ גם עכשיו נגד הערעור של זה להוציאה שמערער שהוא שלו שפיר יכול המוכר להעיד שקנאה ומהני עדותו שאינו של המערער דאינו נוגע ולא מיקרי תחלתו בפסול דלענין זה שאינו של מערער הי' בידו להסתלק וכשר ואין צריכין עתה לעדות יותר רק שלא יוכל מערער להוציאה ומהני כנ"ל. ומיושב ממילא דנקיט הש"ס לשון סילוק דגם במקנה לזה בקנין גמור במתנה וכה"ג מ"מ לא מהני רק מצד שהי' בידו להסתלק בתורת סילוק ולא בתורת קנין דאם לא הי' יועיל סילוק רק קנין שיקנה אחר שנעשה שלו לא הי' מהני כלל מה שמסתלק עכשיו כנ"ל. דלענין זה לא הי' בידו בשעת קנין שיהי' עד שהוא שלו ולא יהי' נוגע וישאר עדות כיון דע"כ צריך להיות שלו קודם שמקנה לאחר כנ"ל וא"כ מה דמהני הוי רק משום שיכול להסתלק בלא קנין שלא יהי' שלו כלל ונקיט שפיר הש"ס דו"ד ולשון סילוק דזה עיקר הטעם דמהני ולא חשוב תחלתו בפסול ושפיר ממילא מהני גם כשנותן מתנה ומקנה בקנין כנ"ל:

בענין תחלתו בפסול הביא רמב"ן דעת הראשונים משום דלגבי עצמו אין עליו שם עד ולא מיקרי תחלתו בפסול דמשעה שנעשה עד שנסתלק הי' מיד כשר ע"ש. ולכאורה א"כ כשהי' קרוב או רשע ג"כ קודם שנסתלק מנגיעתו ונתרחק ונסתלק מנגיעה ג"כ יהי' כשר דמשעה שנסתלק ונקרא עד הי' כשר. ואין זה סבר כלל שיהי' עדיף במה שהי' נוגע ממה שלא הי' נוגע. ועוד למה כ' הרמב"ן נ"מ בין טעם שלו דלגבי זה שמעיד הי' כשר גם אז היכא דנסתלק קרובו מהממון שהי' נוגע לו ע"ש ולא כ' הנ"מ כנ"ל. ולכך נראה דגם הם סוברים טעם הרמב"ן דלגבי זה שמעיד עכשיו גם אז הי' כשר ולא מיקרי תחלתו בפסול נגד זה כלל. רק דקשה הא כיון דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ אז בשעת ראי' שהי' נוגע לו וגם להשותף, א"כ הי' בטל עדותו גם נגד השותף מצד עדות שבטלה מקצתה כמו כשרים לזה וקרובים לזה שכ' הרי"ף פ"ק דמכות דבטל גם לזה ע"ש וא"כ נגד השותף שהי' עליו שם עד ואעפ"כ הי' בטל קודם הסילוק מצד בטלה מקצתה בטל כולו ושוב גם אחר הסילוק בטל נגדו משום תחלתו בפסול דהא הי' עדותו בטל גם נגד זה שמעיד עכשיו ועכשיו יהי' נעשה כשר והוי תחלה בפסול ולא שייך טעם הרמב"ן כנ"ל. ולכך ע"ז כ' שפיר דלא הי' תחלתו בפסול דלא הי' נקרא לגבי עצמו שם עד ולא שייך בזה עדות שבטלה מקצתה ב"כ. וחילוק זה אמר בש"ס להדיא דפלגינן דיבורי' גבי רבעני לרצוני משום דלא חשוב עד לגבי עצמו שיהי' שייך עדות שבטלה מקצתה ע"ש פ"ק דסנהדרין. וא"כ לא נתבטל כלל לגבי זה השותף מטעם בטלה כנ"ל.. רק דלא הי' אפשר למיפלג דיבורי' ולא הי' מועיל גם נגד השותף משום שגם העדות לגבי השותף נוגע גם לו. ושוב מהני כשנסתלק עכשיו מטעם דלגבי זה הי' כשר גם מתחלה כמ"ש רמב"ן ז"ל ולא הי' בטל מעולם מה שנוגע נגד השותף הב' והי' בטל רק נגד עצמו רק שגם נגד השותף הי' לעצמו אבל נגדו הי' כשר דלא הי' בטל מצד עדות שבטלה מקצתה דהא לא חשוב עד נגד עצמו שיהי' שייך בטלה מקצתה כנ"ל. וא"כ כשהי' קרוב ג"כ קודם הסילוק שפיר בטל משום תחלתו בפסול דהא גם נגד זה שכשר עכשיו הי' פסול כנ"ל ונגד זה הי' שפיר עד ואעפ"כ הי' פסול מטעם קרוב או רשע כנ"ל. והרמב"ן סבר דמטעם עדות שבטלה מקצתה לא מיקרי תחלתו בפסול דלא הי' שם פסול עליו רק דלא מהני וממילא כשר אחר סילוק דנגד זה הי' כשר לעולם וכ' שפיר הנ"מ בין הטעמים כשהי' העדות נוגע לקרובו ונסתלק הקרוב כנ"ל. דלטעם הא' בטל דהא נגד קרובו הי' שם עד והי' בטל משום עדות שבטלה מקצתה כו' גם לגבי הכשר כמ"ש הרי"ף מכות בכשרים לזה וקרובים לזה דבטל כנ"ל. ושפיר הוי תחלתו בפסול גם נגד זה. אבל לטעם ב' מהני דנגד זה הי' כשר ומה שבטל הי' מטעם עדות שבטלה מקצתה לא מיקרי תחלתו בפסול כלל כנ"ל:

עוד נראה לישב קושית תוספ' דבנגיעה לא שייך תחלתו בפסול. דלכאורה אינו מובן הטעם דלא מהני בתחלתו בפסול. דע"כ הא בממון אף בלא עדים אם המעשה אמת שלוה חייב לשלם וע"כ אף בקרובים דהפסול מגזה"כ היינו דגזה"כ שלא להאמין לקרובים ואנו מחזיקין שאינו אמת ולא לוה כלל אבל הא כשרים האמינה תורה שאינם משקרים. וא"כ מה בכך דתחלתו בפסול כיון דבשעת הגדה כשרין א"כ אם לא ראו ע"כ עדים כשרים משקרין עכשיו ולכשרים האמינה תורה. ואי באמת ראו שלוה והיו פסולין אז שוב חייב זה לשלם אף בלא עדים כיון שלוה וכיון דא"א לפסלן רק כשראו יהי' חייב כנ"ל וע"כ צ"ל דהא דאמרה התורה ע"פ ב' עדים יקום כו' הוא דוקא דכשהוא אמת הם כשרין משא"כ היכא דכשאומרין אמת אין עליהם שם עדים כלל לא מהני. או דכיון דאמרה תורה לא יומתו כו' בעדות בנים וכאן אם נאמין לעדותם אנו מחייבין ע"פ ראיית הקרובים והוי בכלל לא יומתו כו'. אמנם כשנוגע דאין גזה"כ כלל לפסלו רק כמ"ש הש"ך דמחשש שקר פסלינן לי' שמעיד שקר בשביל הנאתו. אבל אם אמת אינו פסול כלל דלכך לחוב נאמן וא"כ כיון שנסתלק איך נפסול משום תחלתו בפסול, בשעת ראיה. הא אם אמת אינו פסול כלל. ואם שקר א"כ עד כשר שאינו נוגע משקר דעכשיו בשעת הגדה אינו נוגע ועד כשר שפיר נאמן. ולא שייך כלל כנ"ל דתחלתו בפסול רק באותן דפסלתן התורה אף שאמת דאפילו ברשע ג"כ גזה"כ לפסלו רק דחשש שקר ג"כ. ותוספ' ורמב"ן דלא ניחא להו כנ"ל. משום דמ"מ כיון דילפינן מוהוא עד או ראה כו' שצריך להיות ראוי להגיד מיד בשעת ראיה ואז לא הי' ראוי משום נוגע ועד כזה פסלתו תורה כנ"ל ואינו מוכרח. ובמוכר י"ל דבשעה שקנאה לא הי' נוגע כלל על עדות זה עצמו שקונה אותו ואינו גזלה דבזביני מיצעא דלא חשוב הנאה גבי מודר הנאה גם נוגע י"ל דלא הוי דיכול למצוא לקנות במעותיו וכמ"ש רשב"ם לקמן גבי אריס דהרבה ימצא כו'. וא"כ נהי דעכשיו שכבר נתן המעות וא"י לגבות מהמוכר הוי נוגע קודם הסילוק מ"מ בשעה שקנאה לא הי' נוגע כלל דאם לא יקנה ישאר המעות אצלו וזביני מיצעא אינה נגיעה וא"כ בשעת קני' הי' כשר על גוף הקנין רק מיד אח"כ נעשה נוגע ושוב כשחזר ומכרה ונסתלק הוי תחלתו וסופו בכשרות ובאמצע פסול דקי"ל דכשר. ומיושב מ"ש לעיל דקשה במוכר שלא באחריות למה מעיד הא תחלה פסול דלא שייך שבידו להסתלק כיון דאין כאן עדות אחרת רק שקנאה כנ"ל ולמ"ש א"ש דבל"ז לא הי' כלל תחלתו בפסול בעדות זה שקונה אותו ולא גזלה דלא הי' זכותו כלל בשעת קנין. אך במתנה קשה עדיין או בזביני חריפא כנ"ל:

דקביל עליו אחריות דנפשי' כו'. וב"כ וב"כ יהי' לוה רשע כו' ומעיד כו'. וקשה למ"ש תוס' ב"מ י"ד בא לגבות פירות כו' וקרן ממשועבדים כו' ע"ש. וגם כאן עדיין שייך שמעמידה בפני ב"ח דשמא יש לו בע"ח שלא כ' לו דאקנה ויש לו נכסים שקנאם אחר כך וקנאם קודם קבלת אחריות של זה הלוקח ואחר כך מכרם. וא"כ רוצה להעמידה ביד לוקח זה שיגבה ממנו בע"ח שלו שא"י לגבות מלוקח השני שהוא דאקני. ואחר שיגבה יוכל גם לוקח זה באחריות לגבות מהקרקע שמכר אח"כ שנגדו הוי קנה ויגבה שפיר שניהם ולא יהי' לוה רשע כלל דשמא לוקח הב' הוי שלא באחריות משא"כ אם יקח הנגזל יהי' לוה רשע נגד הבע"ח ומה מהני קביל אחריות. ואפשר דמיירי שקביל אחריות רק לגבות מבנ"ח ולא ממשועבדים ולא יוכל זה לגבות מהלוקח. ודוחק. דמשמע סתם אחריות כבכל דוכתי. או דמיירי בלקח ומכר לאלתר דלא שייך שמכר בינתיים כנ"ל. וגם זה דוחק. ועוד דעדיין קשה אש"ס דפריך לקמן אשמואל דאמר מוכר שלא באחריות אינו מעיד ג"כ מפני שמעמידה כו' ופריך אהא דמכר לו פרה וטלית כו' וניחוש שמא דאקנה כתב לבע"ח וניחוש אף בלקח ומכר לאלתר ומאי קושיא דלמא מיירי שפיר שקיבל אחריות דנפשי'. ומ"מ בבית ושדה אינו מעיד דעדיין שייך שמעמידה בפני בע"ח דשמא יש לו קרקע כנ"ל. שהוא דאקני נגד הבע"ח. ולוקח זה יגבה אותה שפיר שמכרה אחר שקנה זה כנ"ל. ולא יהי' לוה רשע כלל כשלא יטלנה הנגזל כנ"ל. משא"כ פרה וטלית לא יוכל הבע"ח לגבות כנ"ל. ואין כאן חשש שמא כ' לו דאקני להבע"ח דממ"נ שאם כ' לו דאקני שוב אינו נוגע כלל דב"כ וב"כ יהי' לוה רשע נגד הלוקח דקביל אחריות דנפשי' ולא שייך כנ"ל. שיש לו קרקע שקנה אח"כ דשוב יגבה הבע"ח מקרקע הב' אם כ' לו דאקני ואם לא כ' דאקני שוב אינו נוגע דגם מזה לא יוכל לגבות כיון שלקח ומכר לאלתר ומאי קושיא:.

אך י"ל הא בל"ז א"א לומר בלקח ומכר לאלתר דא"כ גם בשדה יהי' מעיד ג"כ ממ"נ בע"ח בלא דאקני לא יגבה מלוקח זה ובע"ח עם דאקני יגבה מלוקח ב' ואם אין לו לוקח ב' יהי' ב"כ וב"כ לוה רשע. וע"כ דלא קיבל אחריות דנפשי'. אך קושיא זו קשה גם בלא קבל אחריות מה תירוץ בהא דלקח ומכר לאלתר דגם בשדה כן כמ"ש תוס' ע"ש. ועוד דלמ"ש קשה יותר דלא לוקי כלל בלקח ומכר לאלתר רק הא קי"ל מוכר שדהו בעדים גובה הלוקח ממשועבדים דקלא אית לי' כו' ובמטלטלין אינו גובה ממשועבדים אף דקיבל אחריות בע"פ בלא שטר כשאר מלוה ע"פ וא"כ א"ש כפשטי'. דבית ושדה אינו מעיד אף דקיבל אחריות דנפשי' דשמא יש לו קרקע דאקני נגד הב"ח כנ"ל ולוקח זה יגבה שפיר אף שהקבלת אחריות בלא שטר גובה ממשועבדים כנ"ל. משא"כ פרה וטלית לא יוכל לוקח זה לגבות כלל ממשועבדים מחמת אחריות דבע"פ ושוב אינו נוגע דממ"נ הוי לוה רשע נגד הלוקח דלא שייך החשש כנ"ל ואין צריכין כלל לומר בלקח ומכר לאלתר ולמה לי' לדחוקי כנ"ל:

אמנם י"ל דלא קשה כלל דהא כיון דאחריות דגזלה לא קבל עליו ואף שהמכירה אינו כלום לא יצטרך לשלם לו רק כשהמכירה הי' מועלת והבע"ח שלו יגבה אז יצטרך לשלם לו והיינו משום שנפטר מחובו והלוקח פורע לו חובו. וא"כ אם הבע"ח גבה מלוקח זה ואח"כ נתברר שהי' גזולה ולא הי' המכירה כלום שוב זה המוכר פטור מהאחריות דהא אגלאי מלתא שהי' הטריפה שלא כדין ולא הי' המכירה כלום ואחריות דגזלה לא קיבל עליו ומה בכך דטרפה הבע"ח הא שלא כדין כנ"ל ולא פרע הלוקח משדה שלו כל שהי' אינו שלו. ולא קיבל רק אחריות כשהמכירה מהני כנ"ל. ולכאורה איך ניחוש שמעמידה בפני בע"ח הא כשיבא בע"ח לגבות מהלוקח ואגלאי מלתא שהמוכר הי' נוגע בעדות א"כ לא יתן לו הלוקח כלל מחמת העדות של המערער שגזילה היא ביד המוכר ואינה משועבדת להבע"ח דמוכר כלל דלא הועיל עדות המוכר כיון דיש בע"ח באמת וא"כ שוב עתה דאינו מבורר שיש לו בע"ח יהי' מעיד דאין לחוש שמעיד משום דיודע שיש לו בע"ח דאם יש לו לא יוכל לגבות כנ"ל. ובסתמא לא חיישינן אנן לבע"ח כמ"ש תוס' לקמן בערב מעיד רק על הוא עצמו שיודע חיישינן. ועליו אין חשש דאם יודע למה מעיד הא לא יועיל כנ"ל. אך ז"א דיגבה שפיר בע"ח מלוקח דלמה יחזיק הלוקח ע"י עדות המערער הא ב"כ וב"כ אינו שלו והוא לא יזכה להחזיק דכשלא יטרוף הבע"ח יקחנו הנגזל ושפיר יניח לבע"ח לטרוף כמ"ש רמב"ן בהא דיאמרו לקוחות אייתי ראי' כו' פ"ק דב"מ דכשאין לו תועלת לא יאמרו כו' ולכך חיישינן:

אך לכאורה לענין האחריות שיחזור הלוקח ויגבה ממוכר איך יגבה ממנו הא יברר ע"י עדות המערער שגזולה ואף דטרפה בע"ח אינו חייב ללוקח דאחריות דגזיל' לא קבל עליו כנ"ל. אך הא לגבי דידי' מהני הודאתו דהא הודה שאינ' גזולה שהיא שלו והי' המכירה כדין ובע"ח גבאו כדין ואחריות דב"ח קבל עליו כנ"ל אמנם לגבי לוקח שני מהמוכר דנגדו לא מהני כלל הודאת המוכר א"כ לא יוכל לוקח זה לגבות כלל ממנו דהא יברר ע"י עדות המערער הזה שהי' גזולה דלא הועיל עדות המוכר דאגלאי דהי' נוגע וממילא הטריפה הי' שלא כדין ואחריות דגזילה לא קבל עליו ולא יוכל לוקח זה לגבות כלל מלוקח הב' וא"כ מיושב כיון דאחריות דגזילה ע"כ לא קיבל עליו ממילא לא שייך כלל שמעיד בשביל חשש דאקני שיגבה מלוקח דאם יש לו בע"ח לא יוכל לוקח זה לגבות כלל מלוקח אחרון ויהי' ב"כ וב"כ לוה רשע נגד לוקח זה דנגד עצמו מהני הודאתו שאינה גזולה וחייב לו משום אחריות דנפשי' כנ"ל:

עוד י"ל דהא לכאורה למה הדין בטרף בע"ח מלוקח באחריות שגובה לוקח ממשועבדים שקנו קודם הטריפה אחר מכירה. הא כיון דקי"ל מכאן ולהבא גובה והי' המכירה כדין וקיימת עד עתה א"כ אינו מתחיל חיוב המוכר משום האחריות עד שעת טריפה ולמה גובה מלוקח קודם. אמנם הטעם כמ"ש רש"י פסחים פ' כ"ש דלכך גם אי מכאן ולהבא מ"מ זבין ואקדיש לוה אתי מלוה וטריף משום דזה הוי דבר שאינו שלו וברשותו למכור לחלוטין לעולם כיון דכבר היה בע"ח ומשועבד לו לא היה הלוה יכול למכור כלל אלעולם להפקיע השיעבוד ע"ש. וא"כ כיון דקיבל אחריות ולא זבין ליומיה שוב גם זה החסרון בגוף המכירה שמכר לו לעולם וע"ז לא מהני מכירתו דאינו שלו וברשותו למכרו נגד הבע"ח וא"כ שפיר כשגובה הבע"ח ממנו הי' החיוב משעת קבלת אחריות אף דמכאן ולהבא גובה דהא מה שמכר לו לעולם הי' שלא כדין ונתחייב להחזיר לו המעות כשיטרוף בע"ח וכיון שהתחיל החיוב אז שפיר גובה מלקוחות דקודם טריפ' כמו בגזולה כנ"ל. וא"כ מיושב דכאן דבפירוש לא קיבל אחריות דגזלה שמה שיתבטל המכירה שהי' שלא כדין דאינו שלו לא יתחייב לשלם לו רק אחריות דבע"ח שהמכירה כדין וזה נפטר מחובו ע"י זה קיבל לשלם כנ"ל. וא"כ שוב גם כשיטרוף בע"ח לא יוכל לוקח זה לגבות מלקוחות דקודם טריפה דהא מכאן ולהבא גובה. וכאן לא שי כנ"ל דלענין לעולם הי' מיד המכירה שלא כדין דאינו שלו דז"א דלענין החסרון שבגוף המכירה אינו חייב לשלם לו כלל דלא קיבל כנ"ל. ואף אם הי' אינו שלו לגמרי הי' פטור. רק מצד מה שנפטר מחובו וזה רק מכאן ולהבא וא"כ כה"ג דלא קבל אחריות דגזילה רק דבע"ח י"ל שלא יוכל לגבות כלל מלוקח דקודם טריפה כנ"ל:

עור י"ל דלקמן דקושית הש"ס על אביי דמוקי כשמואל פריך שפיר דא"א לומר לדידי' דלא קבל אחריות דגזילה רק דבע"ח דאין שייך לחלק דהא סבר למפרע גובה וכשגובה בטלה מכירת הלוה למפרע ולא הי' מכירה כלל ושוב הוי כגזילה דלא קבל כנ"ל. ואינו מוכרח דמ"מ הי' המכירה כדין דודאי לא פליג אביי אברייתא ב"מ דמחלק בין נגזל לבע"ח דהי' המכירה כדין ע"ש:

עוד י"ל בפשיטות דהא דחיישינן לבע"ח אף דבשטר קלא אית לי' ומסתמא היו יודעין הוא משום דשמא הבע"ח בכוונה אינו מוציא הקול כדי שיעיד זה ולא יטלנה המערער ויוכל לגבות' אח"כ. משא"כ נגד לוקח ב' כיון דמוכר שדהו אף בעדים אית לי' קא ודאי היו יודעין ולא חיישינן דאדרב' למה לא יוציא הלוקח הקול הא מגרע כחו דכשיוציא הקול לא יוכל זה להעיד ויטלנה המערער ויהי' הוא פטור מלוקח זה באחריות דאחריות דגזילה לא קיבל עליו ושפיר בסתמא לא חיישינן כנ"ל:

בני עיר שנגנב ס"ת כו' וליסלקו כו'. וקשה איך יועיל סילוק בקנין הא קי"ל גזל ולא נתיאשו א"י להקדיש כו'. ולהפ' דגם סילוק בקנין לא מהני בדבר שאינו ברשותו א"כ אין יכולין להסתלק כלל. ודוחק לומר שיקנו חלקם להגנב עצמו דמהני. וי"ל כיון דקי"ל סתם גניבה יאוש בעלים. וא"כ בנגנב הא בל"ז הוי יאוש וקשה למ"ד יאוש קני. אך הא בגנב כל זמן שלא נודע הוי יאוש שלא מדעת ואחר שנודע כיון שיש עדים שיוכלו להוציא לא מיאשו כלל. וי"ל דנודע להם מיד עם העדות כנ"ל, וא"כ לגבי חלק העדים שאין להם עדים וא"א להם להוציא שפיר הוי יאוש מחלקם ומהני בתורת יאוש רק דעדיין מגיע להם הדמים דמדמי מי מיאש ושוב לענין הדמים מהני דמחילה וסילוק שלהם ופריך שפיר ליסלקו כו' גם י"ל כיון דעכשיו בב"ד ויכולין לגבות י"ל דמקרי ברשותו כיון דעמד בדין כגבוי דמי. גם י"ל כיון דגם במוכר דבר שא"ב קי"ל דשמיט ואכיל לא מפקינן מדינא להרבה פ'. וא"כ כיון שמקנים לבני העיר חלקם וכשיגבו לא יצטרכו ליתן להם חלקם דיהי' שמיט ואכיל שמוחזקים לא הוי נוגעים לזה שיגבו כנ"ל. ויש לדחות:

עוד קשה להירושלמי שהביאו תוס' כתובות פרק א"נ דבקנס לא מהני מחילה. א"כ בגניבה הא איכא כפל ולא מהני הסילוק נגד הכפל ועדיין נוגעין. וי"ל דמשמע אף שאין דנין עם הגנב עצמו רק עם הלוקח וכה"ג שאין דנין רק על גוף הס"ת. ומיושב גם הנ"ל דאצל הלוקח שרוצה לעמוד בד"ת ולא להחזיק שלא כדין י"ל דמקרי ברשותו כמו פקדון דדוקא הגנב והגזלן שרוצה להחזיק שלא כדין וכמ"ש תוס' ב"מ ו' גבי אודויי אודי כו' ע"ש:

מכר לו בית כו' אינו מעיד שאחריותו עליו כו' מכר לו פרה כו' מ"ש רישא כו'. ויש להקשות דלכאורה מה זה ענין לאחריות ואיך סבר ר"ז לקמן דשלא באחריות אף גזולה אינו חוזר כו'. הא כיון דאינו יכול למכור דבר שאינו שלו ולא קנאה כלל למה לא יצטרך להחזיר לו מעותיו וכי גרע משלא עשה קנין המועיל דיכול לחזור בו וחייב זה להחזיר לו המעות כגון קנין כסף וכה"ג מכש"כ שלא הי' קנין כלל. ולענין בע"ח דמכאן ולהבא גובה וגם לאביי והי' המכירה קיימת עכ"פ רק דטורף מחמתי' צריך לאחריות משא"כ כנ"ל שלא הי' יכול להקנות והא בדבר שלב"ל צריך להחזיר המעות והי' נראה לכאורה דבמכר בעדים שגזלה באמת אין צורך לאחריות. רק כשטורף הקרקע בעדי אבהת' כבכל דוכתי דמסתמא איירי כן. ונאמן שגזולה כל שלא החזיק שני החזקה וא"כ בזה מה דטורף הוא משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת אבל אין זה בירור שלא לקחה. ובמטלטלין או מעות א"י להוציא בחזקת מרא קמא לחוד היכא שמוחזק ברשות. וכמ"ש תוס' לעיל לענין הפירות שאכל ע"ש. וא"כ לענין שיוציא הלוקח אחר כך מהמוכר שיחזיר לו המעות שלא הי' מכירה דשוב דנין רק על המעות לחוד שזה מוחזק י"ל שפיר דא"י להוציא כלל דלענין זה נאמן שאינה גזולה ולקוחה בידו והועיל המכיר' ופטור לשלם לו דהמערער טורפה בגזלה שלא כדין. רק מ"מ הא טורפה מחמת החסרון שבמכירה שאין למוכר בירור שהוא שלו. ושוב לזה שייך לתלות בקבלת אחריות כמו בע"ח כנ"ל. ואף דקי"ל הדרא ארעא ופירי אף שלענין הפירות מוחזק מ"מ הטעם כמ"ש תוס' לעיל דאף דמטלטלין באין עשוים להשאיל נאמנין לקוח מ"מ כיון שהפירות תלוים בקרקע והקרקע חוזרת דבחזקת בעלי' שוב לא מצינן למפלג לפטרו מהפירו' כיון דאינו טוען על הפירות לבד רק שקנה הקרקע ועל הקרקע א"נ כו' והיינו משום דא"נ על הקרקע שבחזקת בעלי' עומדת אבל נגד החזרה על המוכר שגם הטענה על הקרקע הוא להוציא מעות שזה מוחזק שוב מהני טענתו לקוח גם על הקרקע כשאר דברים שאין עשוים להשאיל ולהשכיר דא"י להוציא בשביל שמוחזק אף דיש חזקת מ"ק. ודוקא הקרקע שלא נק' מוחזק כלל ועדיין בחזקת בעלי' ולכך גם הפירות משלם. משא"כ לגבי המוכר כנ"ל ועוד דאף דנימא דגם נגד המוכר שייך סברא הנ"ל כיון שתלוי חיובו בהקרקע והיא חוזרת משום דבחזקת בעלי' ממילא חייב הוא. מ"מ למאי דאמר כתובות פ' המדיר מנה לאבא בידך סיפא מנה לי כו' לפירש"י דלא מהני חזקת הגוף שלה היכא שהכתובה של אביו דלא מהני החזקה רק אם דנין עלי' אף דתלי' הא בהא ע"ש. ומכש"כ כאן דלא מהני החזקת מ"ק של הקרקע רק נגד המערער שדנין עלי' וחייב גם הפירות שתלוים בקרקע. משא"כ לגבי מוכר לשלם דלא מהני החזקה של המערער שיגבה הלוקח בטענת גזולה משום חזקת מ"ק דאינה חזקה המבררת המעשה רק שאין מוציאין מחזקת בעלי' כנ"ל משא"כ נגד המוכר ולכך שפיר י"ל דתלוי' באחריות ושלא באחריות פטור כנ"ל. אמנם בקרקע דקי"ל כל ממון שא"י להוציאה בדיינים א"י להקנות דמקרי אינו ברשותו כדאמר פ"ק דב"מ וא"כ לא שייך הנ"ל כיון דאין לזה עדים שהוא שלו והמערער יכול להוציאה בעדי אבהת' א"כ אף שבאמת שלו מ"מ אינו ברשותו ולא מהני מכירתו כלל. ועיין בשיטה מקובצת לעיל גבי שותפין דמהני סילוק בקנין וכ' הא דמהני אף שא"י להוציאה בב"ד משום דע"י הקנין יש לו עדים שיכול להוציאה מהני הקנין ע"ש. דאף שזה מוחזק בהקרקע מ"מ מקרי אינו ברשותו כיון שהמערער מוציאה בדין ובחזקת בעלי' עומדת הוי כאלו עדיין היתה ביד המערער וזה מכרה דלא מהני כשא"י להוציאה בדייני' דמקרי אינו ברשותו כנ"ל ע"ש. וא"כ בקרקע שפיר יצטרך להחזיר המעות אף בלא אחריות דאף שנגדו יכול לטעון שהוא שלו מ"מ הא אף אם שלו לא הי' המכירה מועלת דאינו ברשותו כנ"ל. משא"כ במטלטלין כשזה מוציא מהלוקח בחזקת מרא קמא כשהוא עשוי להשאיל ולהשכיר שפיר אינו יכול לחזור על המוכר דנגד להוציא ממון שזה מוחזק דלהוצאה ניתנה אף היכא שאין המכירה מועלת כמ"ש הפ' וא"כ לא מהני החזקת מ"ק של החפץ ונאמן להחזיק שהחפץ שלו והי' המכירה כדין. דבמטלטלין כשבאמת שלו חשוב ברשותו כשהוא בידו אף שהבעלים יכולין [להוציא[ מידו. וא"כ תלוי' באחריות דרק מטעם אחריות חייב כנ"ל. וא"כ מה פריך הא י"ל כפשטי' בסתם בלא קבלת אחריות ולכך בבית ושדה אינו מעיד דבסתם אחריותו עליו שיוכל לחזור עליו כשזה טורפה בחזקת מ"ק דלא הי' מכירה כלל כנ"ל ואינו מעיד שקנאה. משא"כ פרה וטלית כשזה מערער להוציאה בחזקת מ"ק שפיר מעיד דאין אחריות כו' דלא יוכל לחזור עליו כנ"ל בלא אחריות דהמכירה הי' כדין. אך לא קשה דמ"מ הוי נוגע עכ"פ על דבורו שאומר שאינו גזולה דכשיודה שגזולה לא הי' מכירה וחייב להחזיר המעות. אך ביכול לטעון טענה אחרת לפטור כמו החזרתי או לא מכרתי לך כלל וכה"ג דלא הי' נוגע כמו אהדרינהו ללוה כו'. רק הטעם דמ"מ נוגע כמ"ש לעיל דעכשיו דאומר שלא החזיר והוא שלו הוי נוגע לענין גוף העדות מה שיועיל עדותו דאז יפטור וכשלא מועיל יהי' חייב וכה"ג לא מהני אף דיש לו טענה אחרת כנ"ל. וא"כ בזה שוב י"ל כנ"ל. דאינו נוגע במטלטלין דיש לו טענה אחרת. ועכשיו כשטוען לקוחה אינו נוגע מה שיועיל דגם אם אינו מועיל בתורת עדות נאמן לפטור דהי' המכירה כדין כנ"ל. והוי כמו אהדרינהו בשליח כו' ומעיד משא"כ בקרקע אינו נאמן בעמי בטענתו רק אם יועיל בתורת עדות יהי' פטור והוי נוגע אף דמצי למטען כו'. אך הא באמת משמע לקמן דאמך ר' זביד סתמא בנמצאת שאינ' שלו כו' דמשמע אף, אם מברר בעדים שגזולה ממנו מ"מ אין הלוקח חוזר שלא באחריות ותמוה כנ"ל. ואף דנימא דשייך קצת קנין בזה כדאמר בש"ס ב"מ א"נ דניתן לכתוב משום דמסתמא יחזור ויקנה מן הנגזל דליקו בהימנותי' וא"כ שייך גם בזה עביד איניש כו' דזבין ליומי' וכשקונה שלא באחריות קונה ס' זה דאף שגזולה יקנ' אותה מ"מ ז"א דאמר התם דהוי כמו לכשאקתנ' קנוי' לך דא"א לחול למפרע וא"כ הא ודאי בלכשאקחנה ואינו לוקחה אח"כ דצריך להחזיר המעות דלא הי' התחלת קנין כלל כל זמן שלא לקחה וגם בהנ"ל כיון שבאמת לא קנאה אח"כ מנגזל. וצ"ל כמו דסבר ר"מ פ"ק דב"מ דשטר שאין בו אחריות אינו גובה גם מב"ח דהוי כאבידה מדעת ומתנה כשלא התנה באחריות. וכן לדידן לענין גזילה כיון שידע דיכול להיות שגזולה ולא התנה אחריות הוי כמתנה וכן לענין שיהי' מקח טעות י"ל ג"כ כמ"ש הר"ן חולין פ' א"ט דאף דנמצא טריפה הוי מקח טעות מ"מ בטריפות דסירכא דשכיח אמרינן איבעי לי' לאתנויי ומדלא אתני מחל ונתרצה. וכן בזה אפשר דגזילה שכיח ולא אתני באחריות מחל אך שם עכ"פ יש מקח וקנין רק דשוה פחות משא"כ בגזלה שאינו קונה כלל. וי"ל מ"מ כיון שהי' ספק (או לא) קנה ספק זה שמא ישאר בידו וכמו טובת הנאה כנ"ל אך שם יכול עכ"פ למכור הספק דכתובה שלה משא"כ כאן דאינו יכול למכור הקרקע הספק דאינה שלו דאגלאי מלתא כמו שם פרוע אך בזה י"ל כיון דגם בגזלה חשוב קנין לכשאקחנה קנוי' לך הסמיכת דעת שיחזור ויקחנה מנגזל שוב קנה אז מיד הס' משום סמכא דעתי' ולא דמי לאומר בפירוש לכשאקחנ' כו' ואינו קונה אותה אח"כ דחייב להחזיר המעות דלא קנה רק כשיקחנה. משא"כ בגזלה דלא התנ' הנה מיד בשביל דסמכא דעתי' שיקנה ושוב אף שאינו קונה אח"כ לא בטל הקנין למפרע דזה הוי כנולד אחר הקנין מה שאינו קונה אותה מהנגזל דמ"מ זה הקנין הי' מיד שרצה לקנות מיד משום דסמכא דעתי' שבודאי יקנה כו' אך להפו' דגם בקרקע יש אונאה וביטול מקח ביותר מפלגא וא"כ קנין זה כשלא הי' באמת שלו רק הס' שיחזור ויקנה כו' או שלא יטלנה הנגזל עכ"פ כשאין הספק זה שוה המחצה מאם הי' שלו בטל המקח מטעם אונאה. וצ"ל דכיון שיודע מהס' ולא התנה הוי כאומר יודע אני שיש בו אונא' וידע ומחיל וכמו טריפות דסירכא דשכיח דג"כ קשה יבטל משום אונאה כנ"ל במטלטלין וע"ס דהא דלא התנה והס' הי' מיד הוי כאומר יודע אני דהא ידע שיש ספק כנ"ל:

גם י"ל כיון דאין החסרון בגוף הקרקע רק מה דאינו שוה בשביל דבר אחר לא חשוב אונאה דהא גם באחריות של בע"ח נימא כיון שהי' משועבדת לבע"ח שיכול לטרפה לא הי' שוה מה שנתן ויבטל מטעם אונאה וע"כ דלא חשוב אונאה או בשביל שאינו חסרון בגוף הקרקע או כאומר יודע אני מדלא התנה כנ"ל ועוד כמ"ש ר"ן כתובות פ' המדיר דלא הכיר בחייבי לאוין לא חשוב קדושי טעות אף דאסורה עליו כיון דעלי' בידי' נחקור על זה וסבורה שיערב עליו אפילו באיסור ע"ש וכן בהנ"ל שאין החסרון בגוף הקרקע רק שגזולה והוא באיסור וכיון דלא חקר ולא התנה לא הוי טעות. ולכך למ"ד שלא באחריות אינו חוזר כנ"ל.

עוד יש להקשות לכאורה דבמטלטלין דקי"ל גזל ולא נתיאשו כו' ובא אחר ואכלה רצה מזה גובה כו' וא"כ נהי שמועיל עדותו נגד הלוקח שלו שאינו גזולה ואין הנגזל יכול לטרוף הפרה וטלית מ"מ יכול לגבות ממון בעדות שלו דנגד עצמו אינו עד ותובע ממנו שמכרת חפץ שלי וחייב לשלם לו להנגזל. משא"כ קרקע דאינה נגזלת וכשא' מוכר קרקע של אחר א"י לתבוע מהמוכר דהא הרי שלך לפניך ואף דזה אינו רוצה להחזיר הקרקע גוזלה עכשיו אבל המוכר פטור. וא"כ י"ל כפשטי' דבקרקע אינו מעיד דאחריותו עליו אם יטרוף משא"כ אם תשאר ביד לוקח לא יגבה הנגזל ממנו דבקרקע שמכר פטור כנ"ל. משא"כ פרה וטלית אינו נוגע דגם אם יועיל עדותו נגד לוקח וישאר בידו מ"מ יתחייב הוא לשלם להנגזל דכיון שאינו יכול להוציא החפץ חייב לשלם לנגזל שמכר חפץ שלו וא"כ לא הוי נוגע דב"כ וב"כ יצטרך לשלם דאם לא מהני עדותו ויטרוף מלוקח חייב ללוקח וכשיועיל עדותו ולא יטרוף יתחייב הוא לנגזל למ"ד דלא הוי נוגע משום השני נח לי כו'. ואף שמ"מ בדבורו הוי נוגע דמה שאומר שאינו גזולה רוצה להיות פטור משניהם מ"מ היכא שיכול להפטר מטענה אחרת ורק שגוף העדות אם מועיל יהי' לזכותו כמ"ש לעיל. ובזה אינו לזכותו כלל כנ"ל. ובפרט להפ' גבי לדידי אוזיף ברבית דאף שתובע הרבית לא הוי נוגע כיון שיודע מסתמא הדין דעל עצמו אינו עד כנ"ל א"כ יש לפרש כנ"ל. אך י"ל דהא ודאי מיירי דאין מערער שהמוכר גזל דא"כ יש עדים שפסול לעדות רק בעדי אבהת' ובמטלטלין בחזקת מ"ק דברים העשוים להשאיל כו'. וי"ל שלא יהי' נאמן כלל להוציא ממון מהמוכר דנאמן שלא ישלם לקוח דיש להסתפק בעשוים להשאיל כו' ומכרם לאחר או נאבדו וכה"ג אם יכול להוציא ממונו שיתחייב לשלם משלו משום החזקת מ"ק של החפץ דדוקא על גוף החפץ שייך דבחזקתו הוא ולא מקרי להוציא כנ"ל משא"כ על החיוב תשלומין:

כגון ראובן שגזל כו'. קשיא לי' לאביי שחוזרת ואינה חוזרת מבעי' לי' ולא מפני שאחריותו עליו כו' וקשיא לי לפי' רשב"ם ז"ל דבאחריות לא הוי שינוי רשות כיון שיכול לחזור על המוכר רק שלא באחריו' כו'. והנה נראה דאף דקי"ל אחריות טעות סופר לענין גזילה ולכך נמצא שאינו שלו חוזר עליו דהא אומדנא דמוכח דלא שדי איניש זוזי בכדי והי' מתנה אחריות כמבואר בש"ס פ"ק דב"מ ובתוס' שם. וא"כ זה דוקא קודם יאוש אבל במטלטלין כשקנה לאחר יאוש בסתם נראה דלרשב"ם ז"ל לא אמרינן אחריות ט"ס שיהי' כאלו התנה שיחזור עליו דז"א דלא שייך כלל החזקה דלא שדי זוזי בכדי דהא אדרב' כשיהי' שלא באחריות הדין הוא דנשאר שלו דהוי יאוש ושינוי רשות משא"כ אם הי' מתנה אחריות לא הי' ש"ר ויטרפו ממנו החפץ ושוב אדרבה האחריות מגרע כחו ולא אמרינן כלל אחריות ט"ס ושפיר הדין בסתם דהוי שלא באחריות והוי ממילא ש"ר כנ"ל. דאין לומר דמ"מ אין לזה הפסד דאי נימא שלא חשוב ש"ר יהי'הדין אחריות ט"ס ויוכל לחזור עליו. דז"א דמ"מ באמת אינו יכול לחזור עליו דליכ' אומדנא כלל שהי' מתנה אחריות דאדרבה יכול להיות שהי' מתנה בפירוש שלא באחריות שיהי' ש"ר וקונה. וממילא כיון שבאמת אינו חוזר דלא אמרינן ט"ס שפיר קונה ביאוש וש"ר בסתם. משא"כ קרקע דאינה נגזלת ולא מהני יאוש וש"ר שוב הדין בסתם דאחריות ט"ס כנ"ל וא"כ מאי פריך אביי למה תני מפני שאחריותו כו' חוזרת כו' מבעי' לי' הא תני שפיר דלכך במטלטלין מעיד שאין אחריותו עליו בסתם ולכך אינ' חוזרת דהוי יאוש וש"ר משא"כ אם הי' באחריות לא הי' מעיד דהי' חוזרת דליכא ש"ר רק בסתם קמ"ל דמעיד מפני שאין אחריותו עליו בסתם משום טעם הנ"ל ולכך אינ' חוזרת אבל בקרקע אמר שאחריותו עליו בסתם כנ"ל וא"ש כפשטי' בסתם. אך י"ל דקושית אביי רק אקרקע למה תליא טעמא שאחריותו עליו הא גם בלא אחריות חוזרת דלא מהני יאוש וש"ר כנ"ל. אך למה נקיט הקושיא גם אסיפא. ועוד דעדיין קשה לשיטת תוס' דמסקי דגם בקרקע מהני יאוש וש"ר רק דבקרקע מסתמא אינו מיאש ולא שכיחא ונקיט מלתא דשכיחא לחלק בין קרקע למטלטלין ע"ש. והוא דוחק גדול דהוי לי' לפלוגי בין בקרקע בין במטלטלין בין אחר יאוש לקודם כנ"ל ולמ"ש א כ י"ל דבקרקע דלא שכיח שיתיאש שוב אמרינן אחריות ט"ס דמסתמ' הי' מתנה שיהי' באחריות דלא שדי זוזי בכדי ואף דאם נתיאש הנגזל טוב לו יותר שיהי' שלא באחריות ויקנה ביאוש וש"ר דמהני גם בקרקע מ"מ הא. לא שכיח שיתיאש וודאי הי' מתנה אחריות כדי שבלא יאוש יגבה כנ"ל משא"כ במטלטלין דשכיח שיתיאש ממילא חריות לאו ט"ס דאין אומדנא כלל ואדרבה הי' מתנה שלא באחריות. וא"כ הי' מיושב הברייתא כפשטי' רישא וסיפא דבקרקע אינו מעיד אף שנודע עכשיו שנתיאש ומהני ג"כ יאוש וש"ר מ"מ אינו מעיד מפני שאחריותו עליו דכיון דלא שכיח שיתיאש בקרקע שוב איכא האומדנ' וחזקה דלא שדי כו' והוי בסתם אחריות ט"ס ושוב הוי באחריות ולא הוי ש"ר וממילא חוזרת לו אף שנתיאש ואינו מעיד כנ"ל. משא"כ פרה וטלית מעיד בסתם מפני שאין אחריותו עליו בסתם דשכיח יאוש וליכא חזקה כנ"ל ושוב הוי בלא אחריות ויש ש"ר ואינ' חוזרת ומיושב כנ"ל.

ונראה לישב דהא במטלטלין ביאוש וש"ר חייב הגזלן המוכר לשלם דמים כדאמר מדמי מי מיאש וא"כ לכאורה יגבה מן הלוקח החפץ בתורת בע"ח אך הא מטלטלין לא משתעבדי וא"י לגבות מהלוקח כיון שקנאם אמנם בקרקע נהי דלתוס' מהני יאוש וש"ר מ"מ כיון שהמוכר חייב דמים וחיוב זה משעת גזלה א"כ נהי שקנה הלוקח ביאוש וש"ר ע"י שלקח וקנה מהמוכר מ"מ יגבה הנגזל ממנו בתורת בע"ח דהוא ב"ח דהמוכר דחייב לו דמיו וגובה ממשועבדים של המוכר למאי דאמר בש"ס ב"ק י"ד ע"ב ש"מ לוה ומכר נכסיו כו' שכ' תוס' שם דלמ"ד ש"ד גוב' נזקין ממשועבדים וכן גזלה כנ"ל דלא שייך מאן דיזיף כו' ע"ש. וא"כ יוכל שפיר לגבות מהלוקח משום בע"ח ואף דבתורת בע"ח יכול לסלקו בזוזי מ"מ שוב גובה בתורת נגזל דלא הוי שינוי רשות כלל דהא כמו באחריות לרשב"ם לא הוי ש"ר דאין הפסד דיוכל לחזור על מוכר ואף דמפסיד גוף החפץ לא מקרי הפסד שיקנה בש"ר כיון דנוטל דמיו כנ"ל. וא"כ שוב להיפוך ג"כ בקרקע דגם אם יקנה הקרקע בש"ר יתחייב לשלם דמיו בשביל בע"ח שוב אין לו הפסד במה שלא יקנה הקרקע דלענין דמי' אין נ"מ ושוב לא הוי ש"ר ואינו קונה כלל וגובה גוף הקרקע כנ"ל. וא"כ פריך אביי שפיר בקרקע א"צ לומר הטעם שאחריותו עליו הא גם בפירוש שלא באחריות ג"כ לא הי' ש"ר והי' חוזרת לו כנ"ל:

ובזה יתישב מה שיש לדקדק דפריך אשנוי' דאביי ש"מ דאקני קנה ומכר לא משעבד כו' ומאי קושיא דלמא באמת סבר כן דהא איבעי' הוא ולהנ"ל א"ש דתירוץ הנ"ל לא שייך אי נימא דאקני לא משתעבד דא"כ לא יוכל לגבות מהלוקח אחר יאוש בתורת בע"ח דהא המוכר קונה הקרקע בשעה שמוכרה שנעשה הש"ר כמ"ש הה"מ והר"ן דקנין עם המכירה באין כא' וא"כ הוי לי' דאקני קנה ומכר ולא משתעבד כלל ושוב כשא"י לגבות משום בע"ח הוי ש"ר ומיושב הברייתא כנ"ל. וא"כ פריך שפיר הא מה דדחה אביי שינוי' דר"ש משום קושיא דאחריותו עליו א"כ ע"כ ס"ל דאקני משתעבד ופריך ולחוש כו' ש"מ לא משתעבד ושוב למה דחה אוקימתא דר' ששת כיון דע"כ צ"ל גם לדידי' דדאקני לא משתעבד כנ"ל. כן י"ל דרך פלפול אבל באמת ליתא לתירוץ הנ"ל חדא דאמר בש"ס ב"מ ט"ו בפשיטות פריך בין לרבא כו' מלוה ע"פ הוא ואינו גובה ממשעבדי ואמר להדיא דנגזל אינו גובה ממשועבדים. ועוד' דנראה דבקרקע אין הגזלן מחויב כלל לשלם דמיו דדוקא במטלטלין נתחייב מיד בשעת גזלה בהשבה משא"כ קרקע דאינה נגזלת וברשותי' דמרי' קיימא ואף שיתחייב לשלם אי מהני יאוש וש"ר מתחיל החיוב רק בשעה שמוכר' דיוצאת מרשות בעלי' ואז בא המכירה כאחת וא"א לטרוף מהלוקח בשביל החוב כנ"ל. וא"כ נשאר קושיא הנ"ל מאי פריך אביי מפני שאחריותו כו':

ויש לישב דלכאורה מאי דחו תוס' דברי רשב"ם דמהני יאוש בקרקע הא מ"מ ש"ר לא הוי דקרקע בחזקת בעלי' וצ"ל דס"ל כמו בכל מטלטלין דהוי ש"ר אף דאינו שלו וא"י למכור מ"מ הא בב"א בשעת המכירה קונה אותו הגזלן המוכר וכן בקרקע אחר יאוש מהני מכירתו ויוצאת מרשותו שקונה אז כנ"ל:

אמנם י"ל דאי שייך יאוש בקרקע שוב מהני יאוש לחוד גם בלא ש"ר דהא באבידה יאוש קונה רק בגזלה משום דבאיסורא אתי לידי' ופי' תוס' ב"ק פ' מרובה משום דנתחייב בהשב' ולא מהני היאוש על מה שכבר נתחייב בהשבה ע"ש. וא"כ זה שפיר במטלטלין אבל קרקע דאינה נגזלת ובחזקת בעלי' עומדת דלא נתחייב כלל בהשבה כמבואר במשנה הגוזל שדה כו'. וא"כ בא הקנין בשעת יאוש ואז בהיתרא אתי לידי' דלא יצאה מעולם מרשות הנגזל עד שעת יאוש ושפיר קני יאוש לחוד כמו באבידה כנ"ל:

ומיושב בזה לשון הש"ס אהא דפריך לוקי בגזלן גופי' ומשני משום דבעי למתני סיפא מכר פרה כו'. והא גם ברישא מצי לשנויי דהא בעי לאשמעינן דלא מהני אף שיש ש"ר כו'. ולמ"ש מיושב דבקרקע אם הי' מהני יאוש הי' מהני גם בלא ש"ר כנ"ל. וא"כ מיושב גם קושיא הנ"ל דפריך אביי שפיר בקרקע למה תני שאחריותו עליו הא גם שאחריותו עליו ולא הוי ש"ר מ"מ מהני יאוש לחוד כנ"ל. ואי אין יאוש קונה שוב אף בלא אחריו' לא הי' מהני כנ"ל ויש לישב בזה מה דבאמ' תמוה מאד לר' ששת קושי' אביי איך מישב לשון הברייתא מפני שאחריותו עליו. ולמ"ש י"ל שפיר דבזה פליגי דר"ש סבר דגם בקרקע מיקרי באיסורא אתי לידי' דמ"מ גזלה קודם יאוש דכל שא"י להוציאה בדיינים מיקרי אינו ברשותו ושפיר לא קני יאוש לחוד רק עם ש"ר וא"ש מפני שאחריותו ואין אחריותו כמ"ש:

עוד יש לישב דהא לכאורה נהי דקני ביאוש וש"ר מ"מ שייך לגבי הנגזל שמעמידה בפני בע"ח דלא עדיף מה שנתיאש מאלו מכרה או הפקיר דמלוה בשטר גובה וא"כ בשלמא מטלטלין לא יוכל לגבות אבל בקרקע י"ל דבל"ז אינו מעיד אף שקנה ביאוש וש"ר מפני שמעמידה הנגזל בפני בע"ח וא"צ לטעם שאחריותו עליו דגם אם הי' ש"ר לא הי' מעיד כנ"ל. אך הא לרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש א"כ לא יוכל גם הבע"ח של הנגזל לגבות כלל דהא גם נגדו הוי יאוש אי אמרינן סתם גזלה יאוש ואף דלא ידע מ"מ הוי יאוש כנ"ל. ולכך לא שייך מעמידה בפני בע"ח כנ"ל. ולכך אם הי' יאוש וש"ר הי' מעיד. וס"ל כנ"ל דרק מפני שאחריותו עליו וליכא ש"ר וכנ"ל אבל אביי לטעמי' דסבר יאוש שלא מדעת לא מהני והכי קי"ל ביע"ל קג"ם א"כ לגבי הבע"ח שלא ידע מגזלה לא מהני וא"א לפרש כנ"ל ופריך שפיר:.

עוד י"ל בפשיטות דהא למ"ד סתם גזלה יאוש בעלים מ"מ בקרקע אף אי מהני יאוש מ"מ ודאי דלא אמרינן בי' סתם גזלה יאוש וכמ"ש תוס' דלא שכיח ליאש כו'. וא"כ הא למאי דאמר ב"מ פ' א"מ דאף למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש מ"מ דוקא בדבר העומד להתיאש כו' ע"ש. וא"כ אפשר לפרש לר' ששת הברייתא כפשטי' דבין בקרקע ובין במטלטלין מיירי אחר יאוש דידעינן דאיאש וא"צ למה שנדחקו בתוס' רק דהחילוק הוא דבקרקע דלא אמרינן סתם גזלה יאוש א"כ אף שקנה זה ביאוש וש"ר אינו מעיד משום דמעמידה בפני בע"ח דהא הבע"ח שפיר יכול לגבותו מלוקח כנ"ל דלא שייך שגם נגדו הוי יאוש אף דיאוש של"מ הוי יאוש הא מ"מ בקרקע בסתם לא הוי יאוש א"כ אינו עומד כלל להתיאש. ולכ"ע ישל"מ לא מהני בדבר שיש בו סימן כנ"ל וא"כ לגבי הבע"ח לא הוי יאוש כנ"ל דהוי ישל"מ במה שאינו עומד ושפיר יוכל לגבות אחר היאוש וש"ר ואינו מעיד אף דהנגזל נתיאש משא"כ מטלטלין דסתמא הוי יאוש וכיון שעומד להתיאש אמרינן לרבא ישל"מ הוי יאוש ויועיל גם נגד הבע"ח ושפיר מעיד דאף שהקנה לבע"ח מטלטלי אגב קרקע מ"מ לא יגבה משום יאוש כנ"ל. ומיושב שפיר לר"ש הברייתא הלשון דאחריותו עליו ממש כמו לאביי דמעמידה בפני בע"ח ולא צריך לדחוקי בלא הי' לו קרקע וכו' כנ"ל ואביי לטעמי' דיאוש שלא מדעת לא מהני וא"א לפרש כנ"ל דגם במה דעומד ליאוש לא מהני ופריך שפיר והיינו דדייק ש"ס עוד קשיא לי' לאביי מה שלא הזכיר בקושי' ראשונה משום דרק לאביי קשי' כנ"ל:

עוד י"ל דבקרקע אף אי מהני יאוש וש"ר מ"מ חייב הלוקח לשלם להנגזל מדינא דגרמי דע"י שלקח הפקיע ממנו הקרקע דהא גם גבי מטלטלין בכל גזלה קשה ביאוש וש"ר יתחייב הלוקח מגרמי ובפרט למאי דקי"ל כר"נ ב' שעשו היזק אי ליכא לאישתלומי מחד משתלם הכל מאידך נהי דמוכר ולוקח הזיקוהו ביחד יכול לגבות מלוקח אך לא קשה דקי"ל גזל ולא נתיאשו ובא אחר ואכלו יכול לגבות מזה ומזה אבל אחר יאוש אינו גובה מהאוכל אף דהזיקו בידים בלא ש"ר רק כיון שכבר יצא החפץ קצת מרשות הנגזל ביאוש כמ"ש תוס' ב"ק קי"א והפ' שם ע"ש וא"כ ביאוש וש"ר מטעם הזיק גוף החפץ פטור דלא גרע מאכלו ומה שהזיקו החוב שיהי' כשרף שטרותיו כו' ג"כ לא מחייב דלא הפסידו כלל החוב דעדיין הגזלן חייב לו דמי הגזלה שנתחייב מיד בשעת הגזלה דמדמי מי מיאש כו' ולכך פטור הלוקח. אמנם בקרקע דלא יצא כלל מרשות הנגזל כל זמן שלא קנאו וא"כ קודם שמכרו עדיין אף לאחר יאוש כיון דיאוש לחוד לא קני הי' עדיין ברשות הנגזל ורק בש"ר שקונה הוא הגזלה דאז יוצאת מרשותו וגם בתשלומין לא נתחייב גזלן כלל בשעת גזילה כמ"ש לעיל דאינה נגזלת וא"כ החיוב עתה בשעת מכירה ועכשיו הזיקו אותו שניהם המוכר ולוקח ביחד שהפסידוהו הקרקע ושפיר חייב גם הלוקח כנ"ל. דגם יורש שמוחל שמתכוין לטובתו קי"ל דחייב וממילא שפיר חייב ושוב י"ל לרשב"ם דלא קני כיון דאף אם יקנה והי' חייב לשלם אין הפסד במה שלא יקנה רק גוף הקרקע והוי שוב כמו באחריות דלא הוי ש"ר כנ"ל. וי"ל ג"כ דפליגי בזה ר"ש ואביי כנ"ל:

עוד י"ל דהא יש ב' טעמים ביאוש וש"ר אף דקודם הש"ר אינו שלו ואיך יכול למכור טעם א' שכ' הה"מ דקנין של המוכר בא בשעת מכירה ובאין כא'. עוד טעם דאף אם לא יועיל הקנין הוי ש"ר דמ"מ הוא ביד הלוקח ואתי לידי' אחר יאוש וקני ובקרקע לא שייך רק טעם הא' דהא כשלא קנה לא בא כלל לרשות לוקח רק שיועיל מטעם א' דאז המוכר קונה אותה בשעת מכירה ומהני הקנין כנ"ל. והנה בש"ס ריש תמורה פריך לרבא דמאי דאמר רחמנא לא תעביד א"ע לא מהני למה שינוי קונה ומשני דאמר קרא אשר גזל כו'. וקשה ביאוש וש"ר דע"י הש"ר מפקיע החפץ מרשות נגזל וזה גזלה חדשה כמו בשינוי מעשה דקושית הש"ס כנ"ל נימא א"ע לא מהני דלא שייך בזה אשר גזל. רק לטעם ב' הנ"ל לא קשה דמ"מ גם אם לא יקנה החפץ ברשות לוקח וקני ביאוש כנ"ל. אבל לטעם א' שיקנה המוכר בשעת מכירה שפיר אי עביד לא מהני. וי"ל בש"ר שאינו היזק בגוף החפץ לא מיקרי גזילה חדשה וכבר אינו ברשותו של הנגזל משעת הגזילה ולא שייך אי עביד לא מהני על הש"ר. אמנם בקרקע דאינה נגזלת וקודם הש"ר הי' ברשות הנגזל א"כ הגזלה בא בשעת הש"ר ושפיר שיקנה המוכר אז שייך א"ע לא מהני וממילא לא שייכי ב' הטעמים ולכך לא קני יאוש וש"ר בקרקע. ומיושב קושית תוספ' על הרשב"ם מהא דפלוני עבדי כו' דשם דקני ביאוש לחוד מהני., משא"כ כאן שיקנה ביאוש וש"ר לא מהני בקרקע משום א"ע לא מהני אי לא נימא כמ"ש לעיל דיאוש לחוד יקנה בקרקע רק כמשמעות רשב"ם וכל המפרשים דגם בקרקע ליבעי ש"ר עם היאוש וממילא לא קני בגזלה כנ"ל:

והנה לכאורה מה פריך אי רשות יורש כלוקח ליתני בלא מכר הא י"ל שפיר דהא למאן דס"ל דיורש הוי ש"ר ע"כ אין הטעם כנ"ל דבא הקנין בב"א דז"א דא"א שיקנה הגזלן בשעה שמוריש דאין קנין לאחר מיתה ולא בשעת מיתה דהא תנן ה"ז גיטך אם מתי לא"כ כמו לאחר מיתה ע"ש ואפילו גוסס אינו יכול לזכות להרבה פ' וא"כ לא שייך טעם הא' של הה"מ דזוכה הגזלן בשעה שמוריש וע"כ רק טעם הב' דמ"מ יצאה מרשותו ובא לרשות היורש וחשוב שינוי רשות וא"כ במטלטלין זה שפיר אבל בקרקע נראה דגם מ"ד זה מודה דרשות יורש לאו כלוקח דשוב לא שייכי ב' הטעמים דהא לא יצאה כלל. מרשותו רק טעם א' שבא קנין של הגזלן בשעת מכירה וזה לא שייך ביורש כנ"ל. וא"כ מאי פריך הש"ס למ"ד רשות יורש כלוקח ליתני בלא מכר הא כיון דבעי לאשמעינן דבקרקע לא מהני יאוש כמ"ש רשב"ם. א"כ ע"כ צריך לאשמעינן במכר דביורש לא הי' מהני בקרקע אף אי הי' מהני יאוש משום דליכא ש"ר כנ"ל אף למ"ד דבמטלטלין הוי ש"ר ביורש כנ"ל. ושפיר תני במכר לאשמעינן דלא מהני בקרקע אף שיש ש"ר שבא הקנין של הגזלן בב"א כנ"ל. ש.

אמנם למ"ש לעיל דקי"ל אי עביד לא מהני א"כ לא שייך כלל טעם א' גם בלוקח דלענין שיקנה אז בשעת מכירה שייך אעל"מ רק טעם הב' ואין חילוק בין לוקח ליורש ופריך שפיר הניחא כנ"ל אבל לאביי דסבר אי עביד מהני לא קשה ולכך מדוקדק דאמר עוד, קשי' לי' לאביי מפני שחוזרת כו' דלאביי לא קשה קושיא ראשונה משום רשות יורש כנ"ל:

לרשב"ם דבאחריות לא הוי ש"ר צ"ל דהוי כתנאי. דיש להסתפק באמת במכר הגזלן על תנאי אם לא יטרפנה הנגזל אי נימא דיכול הנגזל לטורפה כיון שאם יטרפנה תתבטל המכירה ולא יהי' ש"ר. או דמ"מ עכשיו כשאינו טורפה הוי ש"ר וא"י לטורפה ולמ"ד ש"ד י"ל דגובה מטעם בע"ח ואף דמלוה ע"פ אינו גובה משום פסידא דלקוחות מ"מ בזה לא שייך דהא אם יגבה לא יהי' לוקח כלל ולא שייך פסידא אך בבע"ח. ודאי דכה"ג לא מצי טריף. בפרט לאביי דלמפרע גבי א"כ בכל מכירה שייך כן ע"ש גבי הקדישו מזיק פ"ק דב"ק:

לשיטת רמב"ן לא מהני יאוש בקרקע. ומ"ש באביד' נטלה לפני יאוש כו' דהא שומר שלו וכברשותי' דלא מהני יאוש רק במה שאינו ברשותו ע"ש וא"כ בקרקע דברשותי' קאי דאינה נגזלת לא מהני יאוש כלל:

ויש לישב בזה קושית תוספ' מעבד דמהני נתיאשתי מפלוני עבדי די"ל למ"ד יאוש קני מדרבנן ובדרבנן עבדי כמטלטלי אף למעליותא כמ"ש תוספ' דלא חלקו חכמים לענין אגב ע"ש וא"כ מהני יאוש מדרבנן וי"ל אף המ"ד דיאוש קני מה"ת מ"מ סבר ג"כ היכא דאינו קונה מה"ת קני מדרבנן ע"ש ב"ק מרובה וא"כ כיון דעכ"פ מהני מדרבנן בעבד דכמטלטלי דמי שוב י"ל דקונה מה"ת דהא אמר ריש פסחים דבקנין דרבנן חשוב עכ"פ אינו ברשותו מה"ת דלא ברשותי' דלבטל ע"ש. וא"כ כיון שעכ"פ אינו ברשותו מה"ת שוב אף דמה"ת עבדי כמקרקעי מהני היאוש דבמה שאינו ברשותו מהני יאוש מה"ת ולכך מהני בעבד גם מה"ת משא"כ קרקע גמורה דאף מדרבנן לא מהני דעדיין ברשותו:

מדמי מי מיאש כו'. וקשה הא שפיר מצי לאוקמי כמ"ש תוס' דמערער שלקחה ממוכר זה ובהאי זכותא כו' מצי מפיק מיהודה ג"כ רק הב' נח לי כו' וזה בקרקע אינו מעיד דזה נח כו'. משא"כ במטלטלין דקני ביאוש רק הדמים אין נ"מ דב"כ וב"כ גובה מהמוכר והמוכר אחד לשניהם. וצ"ל דקושית הש"ס רק לשנוי' בתרא דהוי תרי ותרי דהיכא דקיימא ארעא תיקו. אך הא במטלטלין א"כ כיון שע"כ יש לו לנגזל זה ג"כ עדים שוב בלא עדותו אף שהוא תרי ותרי אין המערער יכול להוציא כלל מהלוקח דהא העדים של הנגזל הם עדיו של הלוקח שקונה ביאוש וש"ר וזכה וא"י להוציא ממנו וא"צ לעדות הנגזל. וצ"ל לענין תפיסה ולא מהני עדות הנגזל לפסול עדי מערער שיהי' שלו בודאי. או דעדיין אין עדי הנגזל לפנינו רק שאומר שיש לו עדים כנ"ל:

לכאורה קשה מה פריך מדמי כו' הא קי"ל סתם גזילה לא הוי יאוש וע"כ בדשמעיני' דאיאש ולמה לי' הא מצי לאוקמי כפשטי' בלא שמעיני' רק הנגזל עצמו מודה שנתיאש. ובזה נראה דגם הדמים א"י להוציא מהגזלן המוכר דהא אינו נאמן נגדו שנתיאש וא"כ הגזלן אומר לו הרי שלך לפניך דלא נתיאש ועדיין אתה יכול להוציא החפץ מהלוקח רק שאתה הפסדת ע"י הודאתך דהי' יאוש וא"י להוציא משום שהודה והוי כמו שנתן במתנה ללוקח החפץ דמוכר פטור מדמיו כיון שהי' מוציא הוי המכירה היזק שאינו ניכר ועדיף דלא הזיקו כלל כשלא נתיאש ושפיר אינו נוגע כלל דאין גובה לא החפץ ולא דמיו ואפשר דמ"מ חייב הגזלן דנתחייב בהשבה מיד בשעת גזלה או החפץ או דמיו וזה לא מקרי השבה מה שאמר טול אותה אצל הלוקח אף שיכול ליטלה כל זמן שאינו נותן לו דאף דבאמר לב' כו' מניח גזלה ביניהם היינו בב"ד משא"כ ביד אחר. ודוחק. דהוא רק בפקדון ועדיין יכול ליטלה בלא הודאתו והלוקח אינו גזלן והי' מחזיר ע"פ דן נראה דפטור. וי"ל דיכול לתבוע מלוקח ממ"נ אם לא נתיאש מגיע לו החפץ ואי נתיאש גרמו לו שניהם היזק מוכר ולוקח ולא מצא לאשתלומי מהמוכר שכופר ומשתלם מהאי לר"נ. וגם זה ליתא כמ"ש לעיל דלא מחייב לוקח משום גרמי וי"ל דלא מהני אף שהודה שהוא חייב לאחרים ולא מהני הודאתו נגד בע"ח אי שיעבד לו מטלטלי אגב קרקע. ויצטרך ג"כ לאוקימתות דלקמן. או אפשר דמאי דסתם גזלה לאו יאוש הוא דספק הוי וממילא הוי א"י [אם[ החזרתי אם נפטר ע"י יאוש ולכך חייב וא"כ בזה להיפוך חייב דנתחייב בשעת גזלה או החפץ או דמיו ועתה מסופק אם נתיאש ועדיין חייב הדמים או שלא נתיאש ונפטר במה שהחפץ ביד הלוקח וחייב מספק כא"י אם פרעתיך. ויש לדחות. בפרט להפ' בלא הוי לי' למידע פטור א"י א"פ וי"ל דמ"מ הוי נוגע דלפי דבורו שבאמת נתיאש מגיע לו דמיו מהגזלן ואף שאינו נאמן נגד הגזלן מ"מ חשוב נוגע כנ"ל. וגם להפ' סתם גזלה יאוש בישראל יש להקשות ג"כ דלמא מיירי שטוען שלא נתיאש ותובע גוף החפץ וקי"ל תבעו דוקא והודה בשוה הוי טענו חטין והל"ב דפטור כנ"ל:

ארים מעיד כו' הא דאיכא פירא בארעא הא דליכא כו'. ותמוה לפירשב"ם דגם ליכא פירי שכבר אכלן ג"כ נוגע דאל"ה יצטרך לשלם ואפשר לפרש כפשטי' למאי דאמר לעיל אמר לפירות ירדתי נאמן דלא חציף כו' ופי' רשב"ם כגון שלקח הפירות או שהוא אריס ע"ש. ותוספ' כ' שם דדוקא הפירות שכבר אכל נאמן לפטור אבל לא להבא הפירות שיש עדיין ע"ש. וא"כ א"ש כאן דאינו נוגע כלל דהי' יכול לומר לפירות ירדתי אצל המערער שהוא אריס שלו והי' ג"כ נאמן לפטור והוי כמו בשליח דמצי לומר אהדרינהו כו' שאינו נוגע כנ"ל. אך היכא דאיכא פירי בארעא עדיין שלא אכלם ועל להבא לא יהי' נאמן לאכול הפירות והוי נוגע שזה מודה שהוא אריסו, אבל בליכא פירי שכבר אכלן אינו נוגע כלל דגם אם לא הי' מעיד שהוא של זה ג"כ הי' נאמן לפטור נגד המערער כנ"ל וא"ש. אך י"ל דלא ניחא לפרש כן דסתמא תני אריס כו' אף היכא שידוע וא"י לומר שהוא אריסו של המערער או כמ"ש תוספ' ריש פ' ח"ה דמתירא שמא יזכה זה. ודוחק. דמ"מ זה מודה:

אמנם י"ל מ"מ כנ"ל דהא פריך התם א"ה ארעא נמי ופי' תוספ' שם אף דנגד הקרקע הוי להבא ואינו נאמן משום לא חציף מ"מ למה הדין הדר ארעא ופירי יהי' נאמן באמירתו שהקרקע לקוח עכ"פ נגד הפירות ומשני איבעי לי' כו' בשטרא משא"כ לפירי לא עבדי שטרי ע"ש. ולכך חייב לשלם הפירות כיון שאינו טוען שלקח הפירות לבד רק הקרקע ועל הקרקע לא מהימן שהי' לו להזהר בשטרו שוב חייב לשלם הפירות דאינו אומר שקנאם כנ"ל. ונראה פשוט דאם המחזיק מכר הפירות שלקט בלא שני חזקה אין הלוקח צריך להחזיר או לשלם הפירות להמערער דהא לגבי לוקח שפיר טענינן שמא לפירות ירד משום החזקה דלא חציף כנ"ל ואי הוי טעין לפירות ירדתי הי' נאמן דבשלמא לגבי עצמו כיון שאינו טוען רק על הקרקע מודה שלא לקח הפירות לבד ועל הקרקע א"נ וממילא חייב אבל נגד הלוקח דלא מהני הודאתו לחוב ללוקח שפיר טענינן לי' כנ"ל. דלא מצינו שיהי' זה מלתא דלא שכיח ושפיר פטור כנ"ל. וא"כ האריס שמעיד שהוא של המחזיק שהורידו באריסות דג"כ שייך לא חציף להוריד אריסין וא"כ אינו נוגע כלל שאף אם לא הי' מעיד שהוא שלו רק שא"י אם שלו או לא מ"מ הפירות שאכל והוא לוקח שקנה הפירות בעד טירחת אריסתו ושפיר טענינן לי' שלפירות ירד דמסתמא קנה המחזיק הפירות במעות והוריד זה לאריסות כנ"ל דנגדו אינו מזיק טענת זה שטוען על כל הקרקע והי' פטור ואינו נוגע ממילא והוי עד כנ"ל:

אמנם י"ל דמ"מ עכשיו שכבר מעיד שהקרקע של זה א"כ אם יהי' הדין דאין עדותו מועלת שפיר יתחייב לשלם למערער דשייך גם נגד האריס אותו הטעם שנגד המחזיק דהא מודה שלא לקח המחזיק הפירות לבד וא"א לטעון בשבילו כנ"ל ועל הקרקע אינו נאמן דליכא שטר וממילא יתחייב לשלם למערער רק ע"י שיועיל עדותו יפטור ושפיר י"ל דהוי נוגע ואף דאם לא הי' מעיד ששל המחזיק הוא רק הי' אומר א"י לא הי' חייב כלל מ"מ כמ"ש הרא"ש גבי בקרא ע"ש. וכן הכא דלא דמי להא דאהדרינהו ללוה דהתם בין מועיל עדותו להיות עד או לא ב"כ וב"כ מהימן נגד עצמו ליפטר רק דאם לא הי' אפשר לפטור בטענה אחרת הוי נוגע דע"כ צריך לטעון כן משא"כ כשאפשר. אבל בהנ"ל נהי דהי' אפשר לו ליפטר מ"מ עכשיו כשכבר אומר שהוא של זה אם לא יהי' חשוב עד יהי' חייב לשלם לזה המערער ורק ע"י שיהי' חשוב עד יהי' הדין דפטור ושוב גוף העדות נוגע לו כנ"ל ולא מהני. וזה י"ל שהי' הספק של ר"נ אי אריס מעיד דלכאורה תמוה שבב' האופנים דין פשוט ולמ"ש א"ש דהס' אי חשוב נוגע כה"ג שאם לא העיד הי' פטור באמת רק עכשיו שמעיד הוי נוגע מה שיועיל העדות ומספקא לי' כנ"ל. ופשוט דבליכא פירי אינו נוגע כנ"ל דאף אי נימא הסברא כנ"ל דכה"ג חשוב נוגע מ"מ מהני כאן. דהא כ' תוס' שם הא דלא מהימן המחזיק לקוח נגד הפירות במיגו דלפירות ירדתי שהי' נאמן וכ' משום דהוי מיגו לחצי טענה דהא רוצה לזכות בכל הקרקע ע"ש. וא"כ זה שפיר נגד המחזיק עצמו אבל נגד האריס שגם עכשיו שטוען שהמחזיק קנאה ג"כ אינו זוכה הוא רק בהפירות. וא"כ שוב נאמן נגד עצמו לפטור מהפירות במיגו דלפירות ירד שהי' נאמן דנגדו לא הוי מיגו לחצי טענה דגם עכשיו רק זוכה בהפירות ושפיר נאמן נגד עצמו שהמחזיק לקח הקרקע והוא שלו וזוכה הוא ממילא בפירות דבמיגו נאמנים גם על גוף הקרקע בלא שטר כמתני' דמודה ר"י כו'. וא"כ אף אם נאמר הדין עכשיו שאומר האריס שהוא של המחזיק דלא חשוב עד מ"מ יהי' נאמן נגד עצמו לפטור במיגו כנ"ל ושוב אין זה נוגע מה שיהי' עד ושוב הוי שפיר עד ונאמן נגד המחזיק. וכל זה בדליכא פירי שכבר אכלן כנ"ל. אבל איכא פירי דלהבא לא מהימן לפירות ירדתי ושפיר הוי נוגע וא"ש כנ"ל:

עוד י"ל דמיירי ששניהם אומרים שהוא אריס והמערער אומר שהוא אריסו והמחזיק שהוא אריסו ומעיד למחזיק שאריסו והוי חזקה דב"כ וב"כ יהי' פטור רק י"ל כנ"ל דנהי דאם הי' אומר ששל המערער הי' ג"כ פטור מ"מ עכשיו אם יהי' הדין דאינו עד יתחייב מטעם הודאתו שאינו אריס של המערער וכשהמערער יזכה בדין הודה שצריך לשלם לו ושוב גוף העדות שיועיל עדותו הוי לזכות ולא מהני כנ"ל. אמנם הא המערער הודה שפטור דהוא אריסו. ובש"ס גטין פ' השולח בב' הודאות דסתרי אהדדי נתתי שדה זו והלה אומר לא כו' כשהפירות בעין משלשין כו' ושפיר באיכא פירי בארעא הוי נוגע שלא יזכה מצד הודאת המערער דהוא הודה להיפוך שחייב ומשלשין כו' והוי נוגע משא"כ ליכא פירי שכבר אכלן יהי' פטור בב' הודאות כמ"ש ש"ע סי' ע"ה ושפיר מעיד. כנ"ל:

עוד י"ל למ"ד סתם גזלה יאוש בעלים בישראל וגם בקרקע מבואר בסוכה גבי אוונכרי דכשתולש הפירות הוי נגד הפירות אצל לוקח יאוש וש"ר ע"ש א"כ המערער שגזולה מ"מ יזכה האריס בפירות מטעם יאוש וש"ר כנ"ל דהוא לוקח רק באיכא פירי בארעא שמחוברין עדיין הוי נוגע דעדיין לא מהני היאוש שדינן כקרקע אבל בליכא פירי בארעא שכבר לקחן מעיד כנ"ל והרשב"ם כ' טעם א' דימצא שדות הרבה באריסות כו' והוי כזביני מיצעא דלא חשוב הנאה במודר הנאה ע"ש נדרים ולאו נוגע הוא ג"כ ולטעם זה אף שהחזיק בשדה וזכה באריסות לא הוי נוגע. וא"כ גם לוקח כה"ג שלא נתן המעות לא הי' נוגע אף שקנה דימצא לקנות ודוחק ויש לחלק דלהיות שלו הוי נגיעה משא"כ לפירות. ולטעם ב' שכ' רשב"ם שמא יחזור בו דוקא שלא החזיק ולמה נקיט ב' הטעמים יחד. ולכך י"ל דסבר שהחזקה דאריס אינו בחזקה דהוי רק כפירות דקל שהוא דשלב"ל רק החזקה כשהתחיל במלאכה כשאר פועל ולכך כשלא טרח עדיין ממילא לא קנאו ושייך ב' הטעמים וכ' שפיר. ומיושב דאיכא פירא היינו שיש להאריס חלק בהפירות שקנאו והתחיל. וליכא פירי היינו שלא זכה עדיין כנ"ל:

ערב מעיד כו' מלוה מעיד כו'. למ"ש תוספ' מ"מ קשה למה נכשיר מס' שמא יודע מבע"ח. ונראה דהא מסברא למה נוגע פסול ואיך מצינו דבשביל נגיעת ממון יעיד שקר הא קי"ל אף ודאי חשוד אממון לא חשוד אשבועה וכן אשאר איסור רק לעדות משום רשע דגזה"כ לפסלו. אבל נוגע שא"י כלל למה נחוש מס' שיעיד שקר בשביל ממון. אך הטעם אם הי' עד הי' שפיר כנ"ל. אבל כשנוגע הוא כהבעל דבר ואינו בגדר עד רק איש אחר ואינו בכלל לא תענה כלל. וזה שפיר כשהוא נוגע לפנינו אבל בהנך שאין הנגיעה לפנינו והוי עד שפיר יכולין לקבל עדותו ואין לחוש שמא יודע מבע"ח ולכך מעיד דהא כיון שהדין דהוי עד שוב אין חשש כלל שמא משקר בשביל זה דמשום ממון אינו חשוד כלל כנ"ל ובמעמידה בפני בע"ח הוי נוגע בפנינו דעדיין השדה שלו לענין לפרוע לבע"ח משא"כ כאן דניחוש שמא חושש ומשקר כנ"ל. ויש להסתפק כשזה זוכה ע"י עדותו ואח"כ באמת יש בע"ח מוקדם אי אמרינן איגלאי מילתא שהי' נוגע ויכול מערער לגבות ממנו אחר שגבאו או דלא אמרינן למפרע שידע והועיל עדותו ולא יוכל להוציא כמו דקי"ל עדים שהעידו רשאין ליקח. ולא יכול להוציא מהן אף שהן נוגעין עתה דכבר הועיל עדותם וכיש להם עדים אחרים דמי וכן כאן או דכיון דחזינן דגם שם איכא כיעור רק אינו נגיעה דבידו שלא למכור להם משא"כ כאן דלמפרע הי' נגיעה. ואי מטעם קרוב נוגע ודאי ל"מ כמו בלא הי' יודע בעצמו שהוא קרוב והעיד ואח"כ נודע שפסול וכן בהנ"ל כיון שנודע שהי' נוגע לו. אך אי מטעם שקר כהש"ך ז"ל י"ל דכשר ואי נימא דלא מהני דמשום זה עצמו מהני עדותו עכשיו ואין חוששין שמא יש לו בע"ח דמה תועלת לו הא כשיבא בע"ח והוא יגבה יחזור מערער ויגבה ממנו דאיגלאי מילתא כנ"ל. ושפיר אין חשש כלל שלא נודע כנ"ל:

תוספ' הקשו דהוי נוגע כשקרקע זו בינונית והנשאר זיבורית וי"ל למ"ש תוספ' דאינו נוגע רק כשרוצין ליקח עיקר שיעבודו שסמך עליו כשהלוה. ונראה לתוס' דעל חפץ מטלטלין יכול המלוה להעיד דע"ז לא הי' סמיכתו בהלואה וא"כ לענין בינונית נגד זיבורית שוב הוי כמטלטלין דיכול להבריח ולמכרן ולא יגבה רק מזיבורית דאין נפרעין כו' כשיש ב"ח. וא"כ לענין בינונית נגד זיבורית לא הי' סמיכתו כמו במטלטלין ולא הוי נוגע בשביל העילוי דבינונית כנ"ל. לכאורה קשה דנקיט סתם באית לי' ארעא אחריתי מעיד והא אי הגזילה מוקדם לחובו וקי"ל הדרא פירי ג"כ ועכ"פ גובה מב"ח. ולהפ' דמלוה ע"פ מוקדם גובה נגד שטר מאוחר א"כ הוי נוגע דאל"ה יגבה המערער על הפירות מהארעא אחריתי שיהי' מלוה ע"פ מוקדם. וצ"ל דאיירי שלא אכל או שמאוחר להלואתו או כמ"ש לעיל דטענינן נגד הפירות כנ"ל:

לוקח א' מעיד ללוקח ב' ותמוה מאד כמ"ש תוס' דכל החשש בלית לי' שדה אחרת שירא מבע"ח וא"כ גם אי אית לי' ארעא מנין יודע כמה חייב שמא גם נגד ב' השדות, וי"ל דלכאורה קשה עוד למאי דקי"ל לעיל בנמצאת שאינ' שלו חוזר עליו אף שלא באחריות וא"כ למ"ש פ' מש"נ דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבוי וא"כ למה מעיד כאן ללוקח ב' אף דאית לי' ארעא אחריתי ללוקח ב' שלקח ג"כ ממוכר זה הא מ"מ כיון שמערער זה יטלה ממנו משום גזלה וחייב המוכר לשלם לו אף שלא באחריות כנ"ל. א"כ שוב יוכל לגבות הארעא אחריתי של עצמו שקנאה מהמוכר בתורת גבי' מלוקח שקנה מהמוכר שחייב לו דהא קי"ל דגובה קרן ממשועבדי' פ"ק דב"מ ולא גרע הוא עצמו מלוקח אחר ושוב לא יוכל בע"ח מוקדם לגבות ממנו הארעא אחריתי דהוי לי' בע"ח מאוחר שקדם וגבה דמה שגבה גבוי ויגבה מלוקח ראשון וא"כ לעולם הוי נוגע באית לי' שדה אחרת כמו בלית לי' כנ"ל. דגם אית לי' יגבה ממנו כנ"ל אם לא היכא שלקחה מוכר אחר קניית זה שיהי' דאקני. ודוחק:

אמנם י"ל דכה"ג אין המלוה גובה כלל מלוקח ראשון כיון שהניח לו מקום לגבות שלא הי' אז בע"ח אחר כלל רק אח"כ לוה מאחר וקדם וגבה דהדין דמה שגבה גבוי אבל הלוקח אינו מפסיד בשביל זה דהי' לו לקדם ולגבות כדינו ואף דבאישתדיף בנ"ח או שנגזל הקרקע בנ"ח גובה מלוקח מ"מ בהנ"ל מגרע גרע דהי' יכול לגבות כדינו והבע"ח מאוחר קדם וגבה והדין הוא דבאמת מהני שפיר לא יוכל לגבות. וא"כ אין הלוקח א' נוגע כלל כנ"ל. אמנם הא עכשיו שמעיד לוקח שאינו גזל והשדה של לוקח ב'. א"כ כיון דלחוב מהני הודאתו והוא כיון שמודה שאינו גזל א"כ אין המוכר חייב כלל ללוקח הב' כיון דהוא שלא באחריות ולא יוכל לגבותו כלל בתור גוביינא מארעא אחריתי של עצמו. וא"כ הבע"ח יכול לגבות ממנו ע"פ הדין דהא אינו בע"ח מאוחר כלל ואעפ"כ לא יוכל לגבות מהלוקח ב' דלא מהני הודאה של זה לחייבו ושפיר אם יוציא המערער ממנו שדה זו יוכל לתפוס הארעא אחריתי בשביל חובו דאין לוקח א' נאמן ושוב יוכל הבע"ח מוקדם לחזור על לוקח הא' דנגדו מהני הודאתו שזה הלוקח ב' תופס הקרקע שלא כדין והוי כמו בנגזל הקרקע בנ"ח ואישתדיף דגובה מלוקח ושפיר יגבה הבע"ח מלוקח הא' משום הודאתו שאין הלוקח ב' בע"ח מאוחר כלל והוי שלא כדין כגזל כנ"ל. וא"כ אם לא יעיד לוקח הא' דשל הלוקח ב' הוא אז לא יגבה כלל המלוה ממנו דיהי' תפיסת הלוקח ב' כדין משום בע"ח מאוחר ואין הבע"ח גובה ממנו כנ"ל. וא"כ מגרע כחו ע"י העדות שמעיד שהוא של הלוקח ב' נגד מלוה. וא"כ מיושב קושית תוס' דאיך נימא דהוי נוגע באית לי' ארע' אחריתי משום שחושש לבע"ח הא אם יהי' הדין כן אינו נוגע כלל דיכול להיות שאין לו בע"ח רק נגד הארעא אחריתי ושוב מגרע כחו במה שמעיד דאל"ה לא הי' גובה ממנו כנ"ל משא"כ עכשיו כנ"ל. וא"כ כיון שאינו ידוע בע"ח רק דנימא דחושש ומעיד בשביל כן הא יש לחוש אותו חשש עצמו להיפוך דגרע ע"י שמעיד ולמה יעיד שקר ולכך לא הוי נוגע כנ"ל. וא"ש. אך לדידן לא שייך זה דקי"ל בע"ח מאוחר שקדם כו' לא גבה:

אך יש לישב בזה דתוספ' תירצו דהחשש משום שמא גזולה הוא ולא ימצא ממה לגבות משא"כ באית לי' ארעא כו'. וא"כ קשה למ"ד בע"ח מאוחר שקדם כו' גבוי וא"כ גם באית לי' ללוקח ארעא אחריתי לא יוכל הוא לגבות בשביל אחריותו דהא המערער לקח הקרקע א' וגובה לוקח ב' בעצמו קרקע הב' דהוי בע"ח מאוחר שקדם וגבה וקשה למ"ד הנ"ל הברייתא. ולמ"ש מיושב דלמ"ד מאוחר שקדם כו' גבוי בל"ז לא קשה דיש לפרש שפיר כנ"ל. רק לדידן דלא גבה קשה ושייך שפיר תי' התוס' ומיושב כנ"ל:

סוף הספר

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה