אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ

הלכות גניבה

סימן א

סנהדרין דף ב' ע"א

מתני' פירש"י גזלות כו' כופר בפקדון דמששלח בו יד נעשה גזלן וכן החוטף כו'. פי' דלכך לא שייך אישתמוטי כו' דהא אם שלח בו יד ג"כ גזלן. ולכך כופר להד"ם ג"כ גזלן. ונקיט כופר כו' דקרא דיליף גזלות מינה בהכי איירי וכ' וכן חוטף כו' אבל מלוה להוצאה כו' ושייך אישתמוטי. כחילוק הש"ס. ולא נקיט שליחות יד גופי' דג"כ בהאי קרא. משום דלהפ' דש"י רק ע"י גלגול. הפי' בקרא ונקרב כו' לשבועה כו' היינו אם לא שלח יד כו' דאם שלח בל"ז חייב אף באונסין. א"כ קרא בלא שלח יד מיירי. לכך פי' אכופר בפקדון כו':

ע"ב גמ' למאי כו' אי עירוב פרשיות כו'. לכאורה אינו מובן כלל החילוק בשלמא מדרבנן משום נ"ד שייך לחלק בין הלואות דשכיח וכה"ג ובין גזילות וחבלות אבל עכשיו מדאורייתא מה טעם לחלק. אטו בירושה וכתובה מתנה בכל חד ליבעי קרא וע"כ כיון דכולהו דיני ממונות נינהו וגלי קרא בחד דבעי ג' ומומחין בכולהו כן. וא"כ גם גזילות וחבלות שוה לשאר ד"מ. ואף אם אין ע"פ למה נחלק. והא מוכרח כן כמ"ש תוס' ב"ק ק"ז דאל"כ אי אין ע"פ מנ"ל דמ"מ חייב שבועה במלוה דלמא דוקא פקדון. וכן אי ע"פ דע"כ במה שאין סברא לחלק ילפינן מהדדי ע"ש. ומ"ט לענין ב"ד. ובשלמא בקנס יש סברא דשם החיוב ע"י הב"ד דוקא ולאו בר חיובא כלל אף לצי"ש שייך שצריך ב"ד גמור וחשוב יותר ממון שהוא רק גילוי מלתא שחייב בלא ב"ד אבל גזילו' וחבלי' שהן ממון מ"ט לחלק בין ממון שע"י הלואה כו'. והי' אפשר לומר דהא מכות בג' יליף לקמן ד"י מקרא דושפטו' כו' ע"ש. וטעמא דר"י דסבר כ"ג יליף מרשע רשע כו' ורבא אמר דמלקות במקום מיתה עומדת לכך בעי כ"ג כמיתה כו' ופירש"י דכיון דעבר הי' ראוי להתחייב מיתה וקנסו התורה מלקות במקום מיתה ע"ש. אף דמסיק דבעי אומד ואינה מיתה מ"מ אמרינן כן ע"ש. וא"כ בגזילות וחבלות דהא חייב מלקות רק דבעשה דתשלומין מתקן הלאו ונפטר ממלקות דהא למ"ד קיימו ולא קיימו כו'. וכן חובל כשאין בה ש"פ לוקה רק כשמשלם אינו לוקה. וא"כ לא מבעיא למ"ד מוציא ש"ר כו' כיון דאית בי' ד"נ בעי כ"ג א"כ ודאי בהנ"ל כיון שיש בו מלקות בעי ג' מומחין. רק אף למ"ד מש"ר בג' היינו דכל אחד בפ"ע משא"כ גזל וחבלה דזה עצמו שדנין אם חייב בממון הוא הפטור ממלקות. והא ר"ת ז"ל סובר פ"ק דב"ק בתופס יותר מה שדנין שכך אתה חייב להחזיר חשוב דיני קנסות. ומכש"כ בזה שדנין לפטרו מהמלקות דינו כחיוב מלקות דצריך ג' מומחין רק אף לש"פ מ"מ י"ל דהא התשלומין במקום מלקות עומדים ורבנן דר"י לא פליגי אר"י רק משום דסברי מלקות לאו במקום מיתה עומד דהא אף כשאינו לוקה מ"מ אין חיוב מיתה עליו או משום דילפי מושפטום דסגי בג' כו'. אבל לענין גוזל וחובל דכשאינו משלם לוקה סוברים ג"כ כיון דהתשלומין ע"כ במקום מלקות עומד בעי ממילא ג' מומחין כמו מלקות. ואף אם הי' איזה סברא לחלק. עכ"פ שפיר ליכא למילף כלל הודאות והלואות מגזילות וחבלות דהממון במקום מלקות כנ"ל. ואף דהא מסקינן דגם שור דאזיק אדם בכלל חבלות ע"ש דאין כאן מלקות. ז"א דזה למסקנא דמדרבנן משום דלא שכיח כו' לכך שפיר, גם שור כו' בכלל. משא"כ עכשיו דמדאורייתא באמת לא הי' בכלל חבלות רק אדם שחבל אדם וגזילות כנ"ל. ולא היינו לומדין הודאות והלואות דיש טעם לחלק כנ"ל. ויש לישב בזה תמיהת תוס' הא ר"י סבר אין ע"פ וסבר ב' שדנו אין דיניהם דין כו' ע"ש. ולמ"ש י"ל דהש"ס קאי רק למ"ד קיימו ולא קיימו דשפיר כל שלא קיים העשה יש מלקות רק בחיוב התשלומין נפטר ושייך החילוק כנ"ל. אבל ר' יוחנן דסבר בטלו ולא בטלו כו' ע"ש מכות א"כ אין עליו מלקות כלל דאינו מקיים העשה ולא שייך דזה שמחייבין אותו ממון פוטרו כו' דכל ז' אינו חייב כל שלא ביטל ושפיר אין חילוק בין גזילות לשאר ד"מ אף אי אין ע"פ בכולהו בעי ג' כנ"ל:

תוספ' ד"ה דברי הכל אין דיניהם כו' וא"ת הים קאמר ד"ה הא רמי בר חמא דלית לי' עירוב פ' כו' וע"ק דר"י אית לי' דרמב"ח וסבר שנים שדנו כו' ע"ש. ונראה לישב דהנה בש"ע ח"מ סי' ל"ג פ' דעדים הקרובים לדיינים פסולים וכתב הרי"ף ז"ל הטעם משום דצריך להיות עדות שיכול להזימם בפני אותן הב"ד עצמם שמקבלים עתה העדות וכיון שהם קרובים לא יוכלו לקבל הזמה על קרוביהם ואף שיוכלו להזימם בב"ד אחר לא מהני והוי עשאאי"ל ע"ש וכן גבי אין עד נעשה דיין כו' גם כן הטעם כנ"ל ע"ש. וא"כ לכאורה קשה לפ"ז למאי דמסיק דהודאות והלואות אין צריך מומחין וכל הקנסות קי"ל דבעינן מומחין ועדים זוממין קי"ל דהוי קנס ולא מהני בפני הדיוטות וא"כ איך יכולין לקבל עדי הודאות והלואות בהדיוטות דהודאות כו' היינו עדי הודאות כמ"ש רש"י ז"ל הא הוי עדות שא"א יכול להזימ' בפני אותו ב"ד עצמו דלא יוכלו לקבל עדי הזמה שהוא קנס ולא מהני הדיוטות. וממילא גם עכשיו עדי הלואה אינם יכולים לקבל כמו בעדים הקרובים לדיינים כנ"ל ואף שיוכלו להזימם בפני ב"ד אחר מומחין מ"מ לא מהני כנ"ל. וכן בשנים שדנו קשה ג"כ אמאי דיניהם דין הא בקנס ודאי בעי ג' א"כ לא יוכלו להזים בפני זה הב"ד. ובזה י"ל כיון שיוכלו להוסיף עוד אחד וגם אותן הב' יהיו מן הב"ד לקבל הזמה ממילא הוי שפיר יכול להזימו ואף דגם בעדים הקרובים לדיין אחד פסול וכן גם אין עד נעשה דיין אף שהוא רק אחד וב' יש כשרים א"כ ג"כ יוכלו להזים בפני זה הב"ד כשיוסיפו עוד א'. אך ז"א דמ"מ אותו הדיין הקרוב' שלא יוכל לקבל הוא פסול וממילא אין כאן רק ב' ואף שיוכלו להוסיף מ"מ אין כאן כשרים רק אותן הב' כו' משא"כ הכא כיון דלענין הלואות סגי בב' והם שפיר כשרים דיוכלו לקבל כשיוסיפו עוד אחד ויהיו גם הם בכלל וגם עכשיו כשרים ועכשיו מהני בשנים. אך במומחין קשה כנ"ל דליבעי דהדיוטות לא יהי' מהני כלל. וגם בשנים מ"ש אינו מוכרח די"ל כיון דמ"מ מה שהם עכשיו ב"ד לא יהי' מהני וא"כ אותו הב"ד אינו יכול לקבל הזמה ובפרט למ"ש לקמן דאף אם יוסיפו לא יהי' מהני וקשה כנ"ל:

אמנם י"ל כיון דהטעם דבהודאות והלואות לא בעינן מומחין הוא משום נעילת דלת אבל בקנס לא תקנו משום דלא שייך נעילת דלת כו' ע"ש. וא"כ לכאור' בעדים זוממין אף שהוא קנס אעפ"כ לא בעי מומחין דשייך שפיר ג"כ נעילת דלת כיון דאם יצטרכו מומחין בעדים זוממין ממילא גם בעדי הלואה יצטרך מומחין דבהדיוטות יהי' עשאאי"ל כנ"ל ושייך שפיר נ"ד וממילא גם בזוממין לא בעי מומחין משום נעילת דלת כו' שלא ירצו להלות דליבעי מומחין כנ"ל. אך קשה לס"ד דאין עירוב פ' ובגזילות וקנסות בעי מומחין מדאוריי' ובהודאות כו' לא בעי מדאורייתא בלא נעילת דלת כו'. א"כ קשה כנ"ל דהא מדאורי' בעינן שפיר משום יכול להזימו כנ"ל. אך י"ל כיון דמדרבנן לא בעינן דרישה וחקירה בדיני ממונות וגם עשאי"ל לא בעינן להרבה פ' דלא כהש"ך ז"ל ע"ש. ובאמת ס"ל גם בעדים הקרובים כו' דכשר בדיני ממונות ע"ש. א"ב אמר שפיר דלמאן דלית לי' עירוב פ' ולא בעי מומחין משום אלקים רק מחמת שיהי' יכול להזימו וממילא מהני מדרבנן דלא בעינן י"ל כנ"ל. אך למ"ש הטעם דשנים שדנו דיניהם דין לשמואל ואף דמדרבנן ודאי בעי ג' מ"מ כיון דמדאורייתא מהני אף לכתחלה כר"א ברד"א רק מדרבנן בעי לכתחלה ג' אבל בדיעבד מהני ע"ש. וקשה הא מדאורייתא לא מהני דצריך מומחין רק מדרבנן סגי בהדיוטות משום נ"ד א"כ ממילא מדרבנן בעינן ג' וגם בדיעבד לא מהני בב' כיון דלא מהני מדאורייתא כנ"ל. וע"כ צ"ל כיון דתקנו דהדיוטות מהני בהלואה ושליחותייהו עבדינן כשרים מדאורייתא וכמ"ש הראשונים ז"ל דנתנה התורה כח זה למומחין כו' ולא הוי רק מדרבנן בג' ושפיר כשר בדיעבד. אך למ"ש דבאמת הוי עדות שאאי"ל ולא מהני בהדיוטות מדאוריי' ורק מדרבנן לא בעינן יכול להזימו א"כ ממילא מדרבנן בעינן ג' ואף בדיעבד לא מהני בב' כיון דמדאורייתא בל"ז לא מהני כנ"ל. וא"כ קשה מאי פריך לר' אבהו אי אין ע"פ ג' נמי לא ליבעי כו' הא שפיר בעינן ג' כנ"ל אך זה לא קשה דלס"ד דלא ידע עדיין דבעי ג' מדרבנן א"כ ממילא לא בעי ג' גם משום יכול להזימו דמדרבנן לא בעינן כנ"ל ופריך שפיר. ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דלמסקנא דבעי עכ"פ מדרבנן ג' סברי שפיר ר"י ור"ל דב' אין דיניהם דין אף אי אין ע"פ דמדאוריי' לא מהני משום עשאאי"ל כנ"ל. אבל לר' אחא ברדר"א דלית לי' עירוב פרשיות כמ"ש רש"י ז"ל. וקשה קושית תוס' שם דלמה לי' בצדק תשפוט כו' הא בלא זה לא בעי ג'. ולמ"ש י"ל כנ"ל דאף בלא עירוב פרשיות פסיל בחד דהוי עדות שאאי"ל וצריך שפיר בצדק תשפוט כו' דחד כשר ולא ילפינן ממשפט א' דליבעי דו"ח בדיני ממונות וכמ"ש תוס' לענין אלקים ע"ש. וא"כ כיון דע"כ לר"א דלית לי' ע"פ ולא בעינן בצדק תשפוט לענין גוף ההכשר שיהי' חד כשר דבל"ז לית לי' ע"פ ורק דנא בעינן מדאורייתא יכול להזימו כנ"ל וא"כ מדאורייתא שפיר כשר לגמרי רק מדרבנן בעי ג' ואמר הש"ס שפיר דלר"א ב' שדנו דיניהם דין כנ"ל. אבל ר"י ור"ל דלית להו בצדק תשפוט כו' א"כ אף בלא ע"פ ב' אין דיניהם דין דבעינן י"ל מדאורייתא רק מדרבנן ומדרבנן בעי ג'. אבל לס"ד דלא בעי אף מדרבנן פריך שפיר אי אין ע"פ נ' נמי לא ליבעי וא"ש. וממילא מיושבים גם דברי הרמב"ם ז"ל שפ' כר"א דמ"ה חד כשר ופ' דב' אין דיניהם דין דלדידן דקי"ל עירוב פ' דלא בעינן כפירה כו' וא"כ לא קאי בצדק תשפוט כו' רק על גוף ההכשר דסגי בחד ושפיר בעינן יכול להזימו מדאורייתא א"כ אף דרק מדרבנן בעינן ג' מ"מ שנים אין דיניהם דין כנ"ל דמדאוריי' לא מהני משום י"ל כנ"ל ופסק שפיר דאין דיניהם דין כו' וא"ש. ואף דלכאורה לענין הודאה ושביעה יהי' מהני בב' בדיעבד דלא שייך יכול להזימו כנ"ל. אך ז"א דלענין הודאה בל"ז כתב הרמב"ם ז"ל דודאי בעי ג'. ועוד דבאמת הטעם דהודאה מהני בב"ד ולא שייך משטה כו' כתבו משום שלא יוכל לכפור והב"ד יוכל להוציא לכך מהני ולא בעי אתם עדי כו' וכן בעדים מהני משום שלא יוכל ולכפור כו' ע"ש. ולכאורה למה לא יוכל לכפור שלא הודה כלל ואף שהב"ד יודעים שהודה מ"מ הא אין עד נעשה דיין וע"כ הטעם משום לא תהא שמיעת גדולה מראיה כמו בשלשה שנכנסו לבקר כו' ד"ב בהודאה שם ע"ש. ובראוהו בלילה קי"ל דלא מהני משום דראייתם הוא בקבלת עדות והיכא שאין יכולין לקבל העדות לא מהני מטעם ב"ד ג"כ וא"כ הכא כיון דלענין קבלת עדות לא מהני בב' א"כ ממילא לא מהני מטעם ראי' ג"כ כמו בקבלת עדות וכמו ראוהו בלילה א"כ שפיר יכול לכפור ואינם יכולין לעשות דין בעצמם. א"כ ממילא לא הוי הודאה כלל אף שאינו כופר כנ"ל וא"ש דהיכא שאין דנין לכתחלה לא שייך לא תהא כו' כמ"ש הרמב"ם וגם הכא ב' לכתחלה אין מקבלין כו'. וגם י"ל בקושית תוס' הנ"ל דבאמת י"ל על מ"ש דבעינן יכול להזימו כו' דהתוס' הקשו נילף ממשפט אחד דבעינן מומחין כמו בדיני נפשות ותירצו דכיון דכתיב אלקים בגזילות א"כ גלי דלא נילף מדיני נפשות ע"ש אבל לענין דרישה וחקירה לא גלי וילפינן שפיר ממשפט אחד כו'. וא"כ למ"ש דאי נילף ממשפט א' דבעינן יכול להזימו ממילא בעי מומחין ג"כ א"כ שפיר מוכח מדכתיב אלקים בגזילות דגם לענין זה לא ילפינן ממשפט א' דליבעי יכול להזימו כנ"ל דא"כ בעי מומחין ולכך לא בעי יכול להזימו ולא בעי מומחין בהלואה כנ"ל:

אך באמת הא שם איירי לענין שבועה ונקרב בעה"ב כו' ושפיר לא בעינן מומחין משום יכול להזימו וא"כ לא מוכח ובעינן שפיר מומחין בקבלת עדות משום הזמה כנ"ל. אך בש"ס פריך גבי פקדון יהי' נאמן נאנסו במיגו דלהד"ם ואמאי בעי שבועה ומשני דאפקיד בעדים או בשטר בעדים ע"ש. וא"כ כיון דלענין קבלת עדות לא מהני א"כ גם לענין שבועה לא מהני דאית ליה מיגו דלהד"ם אף שיש עדים כמו בעדים פסולים דפ' דמהני מיגו כו' דלא כרא"ש ע"ש. וגם בב"ד אחר מומחין יוכל לטעון נאנסו שאינו מוחזק כפרן ע"ש. וא"כ מוכח דלא ילפינן לענין הזמה ממשפט א' מדגלי גבי גזילות ול בעינן ג' ומומחין כנ"ל. והתוספ' כתבו שם דלמאן דבעי כפירה במקצת לא שייך מיגו הנ"ל דגם אם יטעון להד"ם יהי' חייב שבועה ע"ש. וא"כ א"ש דפריך רק אי אין עירוב פ' לענין זה אבל לענין כפירה שפיר יהי' סבר עירוב פ' כמ"ש הר"ן בחידושיו ע"ש. א"כ ג' נמי לא ליבעי דמוכח מדגלי כו' כנ"ל אבל לברייתא דרמב"ח דבעינן באמת כפירה במקצת בל"ז ב' אין דיניהם דין דלא מוכח כנ"ל וא"ש:

ובזה י"ל גם קושית תוס' הב' אמאי בגזילות לא בעי דרישה וחקירה משום נעילת דלת ולענין מומחין לא תקנו משום נ"ד בגזילות ע"ש. וכתבו המפ' דאף דלכאורה אם יתקנו שניהם שיצטרך מומחין וגם דרישה וחקירה ודאי יהי' נ"ד. וכתבו דהקושיא הוא דהי' להם לתקן בהיפך דליבעי דו"ח ולא מומחין ולמה בחרו יותר בהיפך ע"ש. ולמ"ש א"ש דאם לא יתקנו לענין דרישה וחקירה ויהי' צריך עדות שאי"ל א"כ ממילא גם מומחין יהי' צריך כנ"ל דלא יוכלו לקבל הזמה כנ"ל. א"כ יהי' צריך מומחין וגם דו"ח וודאי יהי' שייך נעילת דלת וע"כ הוצרך לתקן בהיפך דדו"ח לא ליבעי ולא הוצרכו לענין מומחין לתקן כנ"ל:

ובעיקר קושיא הנ"ל דיהי' צריך מומחין וג' משום הזמה לכאורה י"ל באמת כמ"ש דלענין ג' י"ל שיוכלו להוסיף עוד א' ויהיו גם הם בכלל וגם לענין מומחין י"ל כיון שיכול להיות שזה הב"ד עצמם יהיו נעשים סמוכים בא"י ויהיו שפיר יכולין לקבל הזמה הוי שפיר עכשיו יכול להזימו כמ"ש תוס' לענין מיתה חמורה כיון דמשכחת הזמה באיזה אופן שיוזמו מקודם הראשונים מיקרי שפיר יכול להזימו ע"ש ויהי' נפקא מינה לדינא ג"כ בעדים קרובים לדיינים אם הם רק קרובים בנשותיהם שפיר יכולין לקבל עדות דמשכחת הזמה כשיתרחקו ויהיו יכולין לקבל עדי הזמה וכיון דמשכחת באיזה אופן הוי שפיר יכול להזימו כנ"ל. אמנם י"ל דגם ז"א דלכאורה קשה איך יכולים להזים בפני אותו הב"ד הא העדים יכולים להכחיש אח"כ שלא העידו כלל וכיון שיכולין להכחיש ממילא אף כשאינם מכחישין הוי מודה בקנס ופטורים ואף שהב"ד עצמם יודעין שהעידו בפניהם מ"מ הא אין עד נעשה דיין דאם הוא בב"ד אחר הוי זה עדות גמור שצריכין להעיד שהעידו עדים אלו בב"ד ובל"ז אין יכולים להזימם וממילא כשמזימים בפניהם עצמם אף שהם יודעין עדות זה אין עד נעשה דיין להזימם. אך ז"א דכיון שקבלו עדות ביום א"כ ראו הב"ד ביום שהעידו בפניהם והוי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ושפיר עד נעשה דיין בכה"ג אמנם הטעם דבראוהו ביום מהני ולא בראוהו בלילה הוא משום דראייתם הוי כקבלת עדות שבשעה שראו מקבלים עדות של עצמם ובמקום דמהני שהיו יכולין לקבל עדות אחרים בשעת ראייתם כגון ביום מהני גם ראייתם משא"כ בלילה לא מהני ראייתם ג"כ ע"ש. והנה הטעם דמהני ההזמה אחר כך על העדות שהעידו בפני הדיוטות ואף דלענין קנס לא הי' ב"ד כלל אעפ"כ מהני משום שעדותם הי' אז על ממון והי' שפיר מהני קבלת עדותם ומהני עכשיו ההזמה. וא"כ לפ"ז ממילא לא מהני אף כשנעשים סמוכין אח"כ ג"כ אין יכולין לקבל הזמה דשפיר יכולין להכחישם שלא העידו ולא נגמר הדין ע"י פיהם. ואף שהם יודעין כו' מ"מ לא שייך לא תהא שמיעה גדולה כו' דלענין זה העדות שראו אז שהעידו ונגמר הדין זה העדו' אינו שייך רק לענין הזמה כיון שנגמר הדין על עדותם א"כ לא היו יכולין אז בשעת הראיה לקבל עדות אחרים שיעידו שאותם העדים העידו ונגמר הדין ע"פ דזה אינו שייך שוב לממון רק לענין ההזמה ולא מהני בהדיוטות וכיון שלא היו יכולין לקבל כו' א"כ ממילא לא מהני גם ראייתם מטעם ב"ד כמו בראוהו בלילה ואין עד נעשה דיין עכשיו ולא מהני אף שהיו סמוכין ויוכלו להכחיש ואף אם לא יכחישו יהיו מודים בקנס ויהיו פטורים וגם בשנים שדנו קשה ג"כ כנ"ל דאף אם יוסיפו א' ג"כ לא יהי' מהני כיון שאז היו שנים ולא הי' מהני לענין קנס ואין עד נעשה דיין כו' כנ"ל. וא"ש ג"כ דלא חילקו בעדים קרובים לדיינים בין קרובי אישות שיכולים להתרחק כו' דלמ"ש ג"כ לא יהי' מהני אף שיתרחקו דבשעת ראיה שהיו קרובים לא היו יכולים לקבל עדות כו' כנ"ל וגם הכא א"ש מ"ש דהוי עדות שאאי"ל ולא מהני רק מדרבנן וממילא ב' אין דיניהם דין כנ"ל:

וגם בזה י"ל קושית תוספ' הנ"ל דלרמב"ח ור"י דלית להו ע"פ ואעפ"כ ב' שדנו כו' די"ל לר"א דסבר בצדק תשפוט כו' דסגי בחד וסגי אף בגזילות בחד ע"ש וגם בקנס סגי בחד מדאורייתא דלא כתב בי' תלתא רק דדמי לגזילות כמ"ש הת"ח ע"ש רק מדרבנן בעי ג' וא"כ לא קשה הנ"ל דהוי עשאאי"ל דז"א דשפיר יהי' מהני כשיוסיפו עוד א' מומחה וגם הם יהיו נעשים סמוכין כיון דא' יש זולתם וסגי מדאורייתא אף דעדים זוממין קנס כנ"ל ורק מדרבנן בעי ג' ובדרבנן קי"ל דעד נעשה דיין אף בראוהו בלילה א"כ גם הם כשרים כיון שיודעים. שהעידו בפניהם ולא יוכלו להכחישם וא"כ הוי שפיר יכול להזימו ורק מדרבנן בעי ג' ולכך אמר בש"ס שפיר אליבי' דב' דיניהם דין כנ"ל אבל רמב"ח ור"י דלא סברי בצדק תשפוט רק מחמת דאין ע"פ ובקנס דדמי לגזילות בעינן שפיר מדאורייתא ג' א"כ הוי עשאאי"ל ואינו כשר רק מדרבנן וממילא ב' אין דיניהם דין כנ"ל. אבל לס"ד דלא ידע דמדרבנן בעי ג' פריך שפיר אי אין ע"פ לא ליבעי ג' כו' וא"ש:

עוד י"ל דבאמת דברי הרי"ף ז"ל בהא דעדים קרובים לדיינים פסולים משום הזמה כו' הם תמוהים כמו:

שתמהו התוס' הא יכולים להזימם בפני ב"ד אחר ומנין לנו דבעינן בפני אותו ב"ד דוקא ע"ש. ונראה לישב בפשיטות למ"ש דלכאורה היאך יכולין להזימם בפני אותו ב"ד הא יכולים להכחיש שלא העידו כלל ואף אם מודים הוי מודה בקנס כנ"ל. וע"כ כמ"ש כיון שהב"ד עצמם יודעים שהעידו שפיר יכולים לקבל הזמה משום שלא תהא שמיע' כו' וא"כ לכאורה לענין להזימם בפני ב"ד אחר קשה שפיר כנ"ל דהא הם אינם יודעים שהעידו ויוכלו להכחיש שלא העידו כלל ואף שאותו הב"ד יעיד בפני הב"ד האחר שהעידו בפניהם מ"מ יהי' תרי ותרי כמו שאר הכחשה כיון שהם אומרים שלא העידו כו'. אך ז"א דלא שייך לענין זה תרי ותרי דבאמת בשנים מעידים אף על מאה שחיללו שבת חייבים כולם מיתה ואינם יכולים להכחיש אותם וא"כ למה בשנים מכחישים הראשונים הוי הכחשה הא מעידים על הראשונים שהעידו שקר ופסולים למה יהיו הראשונים יכולים להכחישם וע"כ הטעם פשוט דהתם כשמעידים על ב' שעשו עבירה אין הם נאמנים להכחיש דאין עליהם שם עדות דהם נוגעין בהכחשה זו משא"כ הכא בב' כתי עדים בשעה זו שהעידו שלוה לא היו נוגעין כלל והיו עדים כשרים ועכשיו שהאחרונים מכחישים אותם הוי שפיר תרי ותרי מחמת העדות שהעידו אז שהיו עדים כשרים ואמרו בהיפך ולא מחמת אמירתם עכשיו כנ"ל וא"ש. וא"כ ממילא הכא שהב"ד מעידים שהעידו בפניהם לענין זה לא מהני מה שמכחישים עכשיו שלא העידו דע"ז הם שפיר נוגעין כיון שמזימים אותן מעדות זה שלא העידו לא אמרו מעולם כשהיו כשרים ולכך יהי' שפיר מהני עדות הב"ד ומהני ההזמה אף בב"ד אחר ולא יוכלו להכחיש כנ"ל:

ומיושבים שפיר דברי הרי"ף ז"ל דבעדים הקרובים לדיינים לא הוי כלל יכול להזימו אף בב"ד אחר דשפיר יוכלו להכחיש שלא העידו ולא יהי' מהני עדות ב"ד זה כיון שהם קרובים ולא יוכלו להעיד עליהם ולכך פסול וא"ש. וממילא מיושב הכא באינם מומחין הוי שפיר יכול להזימו בב"ד אחר אף שהם אינם יכולים לקבל הזמה מ"מ כיון דלעדות שפיר כשרים רק לדין פסולין א"כ שפיר יוכלו להעיד בפני ב"ד מומחין שהעידו בפניהם ויהי' מהני ולכך מהני גם עכשיו כנ"ל וא"ש. אך למ"ש יש פוסקים דשנים שדנו אף לר"א הם עבריינים ממש כעובר על שאר איסור דרבנן כיון שתקנו בג' כו' וא"כ להרבה פ' דגם באיסור דרבנן אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ואין עדים נאמנים שעברו על איסור דרבנן ע"ש. וא"כ גם הכא לא יהא זה הב"ד נאמנים להעיד שהם קבלו עדותם בב' דאין אדם משים עצמו רשע כו' א"כ כיון שאסור לכתחלה בב' ממילא גם דיעבד לא מהני כנ"ל. אך הוכיחו מדברי שמואל דב"ד חצוף הוא דמקרי הא עבריינים לא מיקרי ע"ש. ולכך סבר שפיר דדיניהם דין בדיעבד אבל ר"י ור"ל דסברי דהוא כשאר תקנה ולכך אין דיניהם דין בדיעבד אף דסברי אין עירוב פרשיו' כו' ולכך פסק הרמב"ם ז"ל ג"כ דאין דיניהם דין אף דהוא דרבנן כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב הנ"ל דהנה הפ' הקשו אמאי באמת לשמואל שהוא דרבנן דבעי ג' מהני בדיעבד בב' אף שעברו כו' ובנוטל שכר לדון דינו בטל משום שעבר אתקנת חכמים כו'. וי"ל הטעם דשם כתבו הטעם אף. דאינו פסול דרבנן ממש דכשר לשאר דינים מ"מ לענין דין זה עשאוהו כפסול גמור כעובר על איסור גמור דפסול לדון ע"ש ואף דבדבר זה עצמו שנפסל כתבו הפוסקי' דאינו פסול בדבר זה עדיין במהרי"ט שם והר"ן ז"ל ז"ל גבי שוחט בשבת ע"ש. וא"כ גם אלו היו פסולים גמורים לא הי' דין זה פסול. אך חילקו שם דזה דוקא פסול שאינו משום חשש שקר אין דבר זה פסול אבל פסול שהוא מחמת חשש שקר גם דבר זה עצמו פסול ע"ש. וא"כ לכך גבי נוטל שכר שהוא ג"כ חשש שקר אף שאין זה עיקר רק מחמת מה אני בחנם מ"מ הוא מחמת חשש כיון שעבר ע"ז ע"ש בר"ן ז"ל ולכך שפיר כיון שעשאו כפסול דינו בטל. משא"כ בב' שדנו אף שעבר על תקנת חכמים מ"מ כיון שאינו מחמת חשש אף אלו הי' פסול גמור לא הי' דין נפסל ולכך דיניהם דין בדיעבד כו'. ואף אי לא בעינן רשע דחמס בעבירה דרבנן. אך לכאורה כיון דהקבלת עדות והגמר דין אסור להיות בב' ועל שניהם הוא התקנה] וא"כ כיון שעברו בקבלת עדות וממילא פסולין על הגמר דין כיון שכבר נפסלו ואף דבעי הכרזה לענין דבר אחר מ"מ לענין הכרזה הוי זה כאותו דבר עצמו ע"ש בפ'. וקשה עדיין כנ"ל אמאי דיניהם דין בדיעבד כו'. אמנם לכאורה קשה אמאי לא מהני שנים לדון אף לכתחלה כיון דקי"ל בדרבנן עד נעשה דיין ורק בדבר דאורייתא בעינן ועמדו לפני ה' כו' או שאר טעמי אבל בדרבנן לא בעינן כו' ע"ש. וכתב שם הר"ן ז"ל כתובות גבי ג' שישבו לקיים השטר דאף דקבלת עדות בעי ג"כ ג' ואיך יכולין להעיד לפני הא' ותירץ כיון דעד נעשה דיין נעשים העדים דיינים אף בשעה שמעידים לקבל העדות של עצמם ע"ש. וא"כ הכא כיון דמדאורייתא סגי בחד ומיקרי שפיר ועמדו לפני ה' מה שמעידים לפני הא' ורק מדרבנן בעי עוד ב' וא"כ בדרבנן שפיר עד נעשה דיין ונעשים העדים עצמם דיינים בשעה שמעידים לקבל עדותם ויש כאן ג' מדרבנן וא"כ כשר אף מדרבנן שנים או א' אף לכתחל'. ואף שאינם מתכוונים מהני כמו דאמר גבי בפני נכתב דסגי למוסרו בפני ב' משום עד נעשה דיין ממילא ע"ש. אך י"ל דאעפ"כ בשעת גמר דין אסור כשאין שם העדים ושפיר אסור לכתחלה וכשיש שם עוד ב' באמת ודאי מותר רק לכתחלה אסור משום הגמר דין כנ"ל. וא"כ מיושב הנ"ל דא"ש דבדיעבד ב' דיניהם דין אף שעברו על התקנה דאף אלו היו פסולים לא הי' דבר זה פסול דא"ל כנ"ל דכבר נפסלו מחמת קבלת העדות דז"א דהקבלת עדות שפיר הי' בפני ג' כדין כיון דעד נעשה דיין כנ"ל ורק הגמר דין והוא אותו דבר ולכך כשר בדיעבד כנ"ל:

אמנם למ"ש מהרח"ש הובא במשנה למלך ט"ז מה' מלוה דכמו בעדים אפי' מאה ונמצא א' מהם קרוב או פסול עדות כולם בטל כמו כן בדיינים אפי' חמשה ונמצא א' פסול ג"כ בטל כל הדין ע"ש. וא"כ כיון דבדאורייתא אין עד נעשה דיין והוי פסול וממילא אף כשיש שאר דיינים כשרים ג"כ הדין בטל כיון שא' פסול רק בכל מקום דאין העדים פוסלים מחמת שאינם מצטרפים כלל להיות דיינים אבל הכא כיון שאין כאן רק א' בלא העדים וצריכים העדים להצטרף להיות ג' דמדרבנן בעינן ג' א"כ ממילא לא מהני מדאורייתא דאף דסגי בחד מ"מ כיון שגם העדים מצטרפים ממילא גם אותו הא' בטל ובדאורייתא אין עד נעשה דיין ולכך לא מהני גם מדרבנן אף דבדרבנן עד נעשה דיין מ"מ לא מהני כיון דבטל מדאורייתא כנ"ל. וא"כ גם הקבלת עדות בעינן ג' אחרים וממילא ב' שדנו אין דיניהם דין כנ"ל דאלו היו פסולים הי' פסול כנ"ל:

אך באמת שמואל סבר התם דהלכה כר"י דבדיני ממונו' לא אמרינן כלל נמצא א' פסול עדותן בטלה רק בד"נ וממילא גם בדיינים כן ולכך סבר דב' דיניהם דין וגם על ר"א פריך שפיר דאמר לד"ה אין דיניהם דין וע"כ דסבר עירוב פ' אבל ר"י ור"ל דסברי כדקי"ל דגם דיני ממונות עדותן בטלה כו' סברי שפיר אף דאין ע"פ ב' אין דיניהם דין כנ"ל כאלו היו פסולים וא"ש:

עוד יש לישב קושית התוס' הנ"ל וגם דברי הרמב"ם ז"ל שפ' כר"א ברדר"א דמדאורייתא בחד סגי ופ' דב' אין דיניהם דין ותירצו הכ"מ והלח"מ דאף מדרבנן סבר דאלמוה לתקנתא ופסול אף דיעבד אך תמהו דא"כ איך הוכיח הש"ס דר"א ברדר"א סבר כשמואל דב' דיניהם דין דילמא סבר ג"כ דמדרבנן אין דיניהם דין כנ"ל ותירוצם דחוק מאד ע"ש. ונראה דהנה הרמ"ה פסק דבעינן שכל השלשה יהי' גמירי ולא סגי בחד גמיר ותמהו עליו הא מפורש בש"ס דלכך בעי ג' משום דא"א דלית בהו חד דגמיר וסגי בחד כו' ואף אי נאמר דסובר דמדאורייתא בעי ג' ולכך בעינן ג' גמירי מ"מ אמאי לא אמר זה לנפקא מיני' בין רבא לר"א ברדר"א דלרבא בעי ג' גמירי כו' ע"ש בטור כו':

ונראה דהנה בהגה"מ ומהרח"ש הנ"ל פסקו דגם בדיינים אף אם הרבה יותר מג' הם אמרינן ג"כ נמצא א' קרוב או פסול דינם בטל כמו בעדות כו' ע"ש. ולכאורה קשה לדבריהם אמאי אמר דלכך בעינן ג' משום דאי אפשר דלית בהו חד גמיר מאי מהני חד גמיר הא מי שאינו גמיר פסול מדאורייתא לדון א"כ ממילא לא מהני אף מי שהוא גמיר ג"כ דנתבטל בצירוף הפסול שאינו גמיר כנ"ל דנמצא א' כו' כולם בטלים כנ"ל. אמנם יש לישב למ"ש הטעם באמת דנימא בדיינים נמצא א' כו' הא בעדות הוא הטעם רק משום דמקיש ג' לב' כו' ובדיינים דליכא היקש למה יהי' בטל וכתבו הטעם דפסולים מדרבנן דחכמים השוו דיינים לעדות דכל הפסול להעיד כו' וכמו בעדות דמקיש ג' לב' כמו כן השוו חכמים בדיינים ג"כ הרבה לג' דכמו בג' אם א' פסול בטל תקנו גם בהרבה שיהי' בטל כמו בעדים דאין חילוק בין הרבה לב' מדאוריי' כמו כן בדיינים מדרבנן כנ"ל ע"ש. ולפ"ז מיושב דכל זה הוא לדידן דקי"ל ב' אין דיניהם דין א"כ בג' אם א' פסול ודאי בטל מדרבנן ולכך גם בהרבה השוו חכמים כנ"ל. משא"כ לר"א ברדר"א דב' ג"כ בדיעבד דיניהם דין ממילא בהרבה לא שייך כלל נמצא א' כו' דלא שייך להשוות כיון דגם בב' אינו בטל בנמצא א' כו' דדיניהם דין כנ"ל. ולכך אמר שפיר א"א דלית בהו חד דגמיר ואף דב' אינם גמירי ג"כ כשרים. וממילא מיושבין דברי הרמ"ה ז"ל דלדידן דקי"ל ב' אין דיניהם דין ממילא בעינן תלתא גמירי דאל"ה הוי נמצא א' פסול כו' דשפיר השוו כנ"ל ולא קשה כנ"ל דלימא נפקא מיני' אי בעי ג' גמירי. ולמ"ש א"ש דזה עצמו הוא הנפקא מינה אי ב' דיניהם דין כו' דהא בהא תליא דאי אין דיניהם דין ממילא בעינן ג' גמירי כנ"ל. ומיושב ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל דהמפ' הקשו אמאי לא תקנו באמת אף בדיעבד שלא יהי' מהני ב' כמו בנוטל שכר כו' ולמ"ש א"ש דל"א דבעי ג' כדי שיהי' חד גמיר א"כ אם יתקנו דגם בדיעבד לא יהי' מהני ב' ממילא גם ג' לא יהי' מהני דאף שיהי' חד גמיר יהי' בטל כנ"ל דהשוו חכמים כנ"ל. וממילא מיושב קושית תוס' דר"י ור"ל סברי שפיר דבעינן ג' גמירי וממילא תקנו (שפיר דאף בדיעבד לא יהי' מהני ב' כנ"ל. ומיושב הרמב"ם ז"ל כנ"ל דאלמוהו חכמים שגם בדיעבד יהי' בטל. ולא קשה קושית הכ"מ איך הוכיח בש"ס, דר"א סבר דיניהם דין דלמא אלמוהו כו' ולמ"ש א"ש דר"א ברדר"א דאמר א"א דלית בהו חד כו' ע"כ דסבר דיניהם דין דאל"ה הוי נמצא א' כו' כנ"ל. אבל לדידן שפיר אין דיניהם דין מדרבנן ובעי ג' גמירי וא"ש:

סנהדרין דף נ' ע"א

תוס' ד"ה שלא תנעול דלת כו'. וא"ת והא אשכחן בכמה דוכתי שהיו דנין דיני גזילות בבבל וכן קי"ל באמת דדנין דיני גזילות כו' ע"ש. ונראה לישב דהנה בשיטה מקובצת הקשה אמאי קי"ל דהכופר בפקדון פסול לעדות וכן שאר גזלן נימא כמו דאמרינן לענין שבועה שנותנין לו שבועה ואמרינן דודאי אינו גזלן רק ס' מלוה ישינה יש לו עליו נימא ג"כ בשאר גזלן שאינו גזלן כלל רק דס' מלוה יש לו עליו דבגזלן ג"כ מחייבין שבועה באין עדים ואמרינן דאינו גזלן ואמאי פסול לעדות כשיש עדים ותירץ דכיון דאחר שהעידו העדים כבר בב"ד ויודע שהב"ד יוציא ממנו הגזילה ולא יוכל לתפסו בשביל המלוה כו' ואעפ"כ הוא כופר א"כ ודאי כוונתו לגזול ולא בשביל מלוה ישינה וכשמודה אח"כ ורוצה להחזיר באמת כשר דהוי תשובה מעלייתא רק כשכופר עדיין רואין למפרע שהי' כוונתו לגזול משא"כ כשאין עדים כו' ע"ש. ובתומים הוכיח דש"ע פוסק כתירוץ זה ע"ש:

והנה התוספ' כתבו דלכך לענין דרישה וחקירה לא בעינן בגזילות כדי שיונעל דלת בפני הגזלנים ולענין מומחין בעי ולא אמרינן נ"ד ותירצו משום דלענין דריכה וחקירה אי נימא דבעי דו"ח א"כ כשאין העדים יודעים שוב לא יוכל להוציא בשום ב"ד ושייך נ"ד משא"כ לענין מומחין יודע שיחזר אחר מומחין ויוכל להוציא ממנו ולכך בעי מומחין ולא שייך נ"ד ע"ש. והנה המהרש"ל ושאר פ' פסקו בהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין דאם קבלו והעידו שלא בפני בע"ד ולא מהני שוב אף כשמעידין אח"כ בפני בע"ד דהם נוגעין עכשיו כיון שכבר העידו ועביד איניש לאחזוקי דיבורי' והעדות הראשון לא הי' מועיל שהי' שלא בפני בע"ד ועכשיו לא מהני ג"כ משום עביד איניש כו' ע"ש:

ולפ"ז לכאורה קשה אמאי אין דנין דיני גזילות בהדיוטו' והיינו שקבלת עדות בעי מומחין וגם הגמר דין בעי מומחין ע"ש. וא"כ כיון דבהודאות והלואות לא בעינן מומחין משום דשכיח וכן תפיסה בשביל מלוה ג"כ שכיח כמ"ש הפ' רק גזילות לא שכיח ובעי מומחין כו'. וא"כ לכאורה שפיר גם בהדיוטות מותר לקבל עדות בגזילות דלענין הקבלת עדות עדיין אינו גזילות כלל דאמרינן מסתמא מלוה ישינה יש לו כו' ותפסו כנ"ל וזה שפיר שכיח דכל הטעם דנעשה גזלן הוא משום שרואין שכופר אחר שהעידו העדים כש"מ הנ"ל. וא"כ לענין קבלת העדות הוי הודאות והלואות עדיין דעדיין לא כפר אחר העדאת העדים וא"כ מותר לקבל עדות. רק דנימא אחר שכבר העידו העדים והוא כופר והוי גזלן ואז אין רשאי לגמור הדין דאין דנין גזילות דעכשיו הוא שפיר גזילות וא"כ ממילא כיון שרשאין לקבל עדות שאינו גזילות עדיין א"כ ממילא מותר לגמור הדין אף שהוא גזילות דשייך שפיר נעילת דלת כמו לענין דרישה וחקירה כמ"ש תוספ' דלא שייך תירוץ הנ"ל דהכא כיון שכבר קבלו עדות א"כ אם לא יהי' מהני עכשיו ממילא לא יהי' מהני אף כשיעידו אח"כ לפני ב"ד מומחין שיהיו נוגעין משום עביד איניש לאחזוקי דבורי' כו' כנ"ל. וא"כ כיון שלא יהי' מהני אף אח"כ א"כ מהני גם עכשיו משום נעילת דלת. כמו לענין דו"ח דאם נימא דלא מהני עכשיו לא יהי' מהני אף לפני מומחין כנ"ל א"כ שפיר מותר לקבל עדות שאינו גזילות עדיין וממילא אח"כ כשכופר והוא גזילות מותר לגמור אף שהוא גזילות כנ"ל כמו בדו"ח וכנ"ל ואמאי אין דנין גזילות כו'. וא"ל דאותו הב"ד הדיוטות עצמם יוכלו להעיד אח"כ בפני ב"ד מומחין דאצלם לא יהי' שייך עביד איניש כו' וגם לא יהי' עד מפי עד כיון שהיו רשאים לקבל עדות והי' ב"ד לענין זה הוי עדות שנחקרה בב"ד כו' ולכך לא מהני עכשיו שאף אם לא יגמרו הדין יוכל להוציא בפני מומחין. אך ז"א דכיון שכופר עכשיו הוי גזילות למפרע ולא הי' להם א ב"ד רק שהיו מקבלים עדות שלא ידעו עדיין שהוא גזילות וכיון שלמפרע לא הי' ב"ד הוי עד מפי עד ושייך שפיר נ"ד דכל א' יכפור כנ"ל ועל הקבלת עדות שייך שכל א' יתפוס בשביל מלוה כנ"ל ודנין שפיר כנ"ל:

אמנם בש"ע והרבה פ' חולקים גבי קבלת עדות שלא בפני בע"ד דיכולין אח"כ לחזור ולהעיד בפני בע"ד ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וא"כ שפיר יוכל להעיד אח"כ כנ"ל. אך הפ' כתבו דזה דוקא גבי שלא בפני בע"ד שלא פעל עדותם כלום והוי כלא העידו כלל ואף אם הוא שקר לא מיקרי עדות שקר כלל ולכך לא שייך עביד אינש לאחזוקי כו' אבל היכא שפעלו בעדותם דבר מה הם נוגעים גמורים אח"כ דאל"כ העידו שקר ע"ש, וא"כ כיון דלפסול לעדות מקבלין אף הדיוטות כמו בהודאות והלואות ומקבלין עדות שזה גזלן כדי לפוסלו לעדות ע"ש בש"ע. וא"כ אף אם לא יגמרו כו' פעל עדותם שגזל לענין לפוסלו לעדות ושפיר לא יהי' מהני אח"כ לענין הממון משום עביד אינש כנ"ל כיון שהי' מהני לענין איזה דבר א"כ ממילא מהני עכשיו אף לענין הממון משום נ"ד כנ"ל:

אך ז"א כל הטעם דפסול לעדות ולא אמרינן משום מלוה ישינה כנ"ל הוא משום שכופר ויודע שיוציאו ממנו כנ"ל. וא"כ אם נאמר דפסול לעדות וממילא לא נוכל להוציא ממנו וגם לא יהי' מהני בפני ב"ד מומחין משום עביד איניש כו' כיון שפעל עדותם כנ"ל וא"כ אינו פסול כלל לעדות כיון שלא נוציא ממנו ויכול להיות משום מלוה כו' וממילא לא יהי' שייך עביד איניש כו' שלא פעלו כלל ושפיר יהי' מהני כשיעידו אח"כ בפני מומחין. וא"כ לא שייך הנ"ל שיגמרו הדין משום נעילת דלת כנ"ל. דז"א דאם לא יגמרו לא יהי' שייך כלל נ"ד שלא יהי' מהני אף לפסול כיון שלא נוציא ממנו ושפיר יהי' מהני בפני מומחין וליכא נ"ד ולכך לא יגמרו כו' וא"ש:

אמנם למאי דקי"ל דגם חמסן דיהיב דמי פסול לעדות מדרבנן וגם כשתופס בשביל מלוה כו' פסול מדרבנן כשכופר ע"ש. וא"כ אף אם לא נוציא ממנו ג"כ פסול מדרבנן דאף שיש לו מלוה כו' פסול כנ"ל וא"כ פועל עדותם לפוסלו מדרבנן ויהי' שייך אח"כ עביד איניש כו' כנ"ל ושייך שפיר עכשיו נעילת דלת ויכולין להוציא ממנו וממילא פסול מדאורייתא כנ"ל. אך תוספ' ב"מ חילקו דחמסן אינו פסול מדרבנן רק בחוטף מיד ליד שחציף אבל בכופר בפקדון שאינו חציף לחטוף מיד ליד אינו פסול ביהיב דמי ע"ש. וא"כ ממילא בכופר בפקדון אם יש לו מלוה ישינה אינו פסול כלל אף מדרבנן ולא יהי' שייך עביד איניש ולכך אין דנין עכשיו דלא שייך נעילת דלת כיון שיהי' מהני כנ"ל אבל בגזלן גמור דפסול מדרבנן אף שיש לו מלוה כו' שייך שפיר נ"ד ודנין אף בהדיוטות כנ"ל:

וממילא מיושב קושית תוס' הנ"ל דמתני' דהכא דתני גזילות וכתב רש"י דקאי אכופר בפקדון דקאי אקרא ונקרב בעה"ב כו' ולכך, תני שפיר דבעי מומחין דלא שייך נעילת דלת כנ"ל אבל בגזלן גמור הוא בהיפך דשפיר דנין כנ"ל ולכך הי' דנין דיני גזילות כנ"ל דבגזילה גמור שייך שפיר נ"ד כנ"ל וא"ש. והנמוקי יוסף כתב להיפך דכופר בפקדון דנין אבל לא גזילה גמורה ע"ש וכן פ' בש"ע. ולמ"ש י"ל ג"כ למאי שכתבו יש מפ' דקושית השיטה הנ"ל לא שייך רק אכופר בפקדון די"ל שכופר משום מלוה כו' אבל לא בגזלן גמור אין סברא שגוזל משום ס' מלוה כו' ע"ש. ולכך י"ל דבכופר בפקדון דנין שפיר כנ"ל דבשעת קבלת עדות עדיין אינו גזילות ואח"כ מותר לגמור דין כנ"ל. משא"כ בגזלן גמור דלא שייך ס' מלוה כנ"ל לכך אין דנין כנ"ל דהוי גזילות מיד בשעת קבלת עדות כנ"ל וא"ש:

ומיושב בזה גם קושית הר"ן בחידושיו שהקשה דהכא אמר הטעם בהודאות והלואות משום נעילת דלת ובגטין אמר משום דשליחותייהו קא עבדינן ולמ"ל הא בלא זה מהני משום נ"ד ע"ש. ותירץ דצריך ב' הטעמים לענין איסור. שיש איסור להדיוטות לדון ולטול כתרן של מומחין דאמר לפניהם ולא לפני הדיוטות וגם אמרה התורה שאין דינם דין דכתיב אלקים כו'. ולענין זה שיהי' דינם דין צריך התקנה של נ"ד דלזה לא מהני השליחות רק עדיין יש איסור משום לפניהם וע"ז הוא הטעם דשליחותייהו עבדינן כו'. והקשה דלמה ליה למימר בגזילות דלא שכיח ולא עבדינן שליחותייהו הא אף אי עבדינן לא מהני כיון דלא שייך נ"ד משום לא שכיח ע"ש. ולמ"ש מיושב דבאמת לכאורה כיון דאף בדברים שאין דנין מהני בהו תפיסה ומקבלין עדות לענין זה ע"ש. וא"כ עדיין קשה דכיון שמותר לקבל עדותן שעדיין אינו גזילות משום ס' מלוה כו' מותר אח"כ לגמור אף שכופר כמו לענין דו"ח דשפיר יהי' שייך עביד איניש לאחזוקי כו' כיון שכבר קבלו עדות ופועל עדותם דמהני תפיסה וממילא מהני גם שיצטרך לשלם מיד בלא תפיסה דלא יהי' מהני בפני מומחין כנ"ל והוי כמו בדו"ח כנ"ל. אך י"ל למאי שהקשו איך מקבלין עדות לענין תפיסה לדברי הר"ן הנ"ל דנהי דלענין זה שיהי' הדין מהני א"ש דלענין תפיסה שאינו רק שלא לחייבו מהני אבל לענין האיסור ליטול כתר של מומחין וכיון שלא נתנו רשות לענין מילתא דלא שכיח א"כ איך מקבלין העדות ותירצו ג"כ דאין האיסור רק בדבר שהוא דין והוי נגיעה בכבודם משא"כ לענין תפיסה שאין דין גמור אינו נוטל כתרם כלל ע"ש. וא"כ א"ש דלמ"ש כיון שאם יהי' מהני הקבלת עדות לענין תפיסה ממילא יהי' דינן ג"כ לחייבו עכשיו א"כ ממילא האיסור הוא אף לענין תפיסה ג"כ שנוטל כתרן של מומחין כיון שאם ידונו על התפיסה ידונו לחייב מילתא דלא שכיח שלא נתנו רשות ולכך לא מהני וממילא לא שייך נ"ד ג"כ. ומיושב ממילא קושית הר"ן ז"ל הנ"ל דאמר הטעם בגזילות משום דלא עבדינן שליחותייהו דאי הוי עבדינן שליחותייהו ממילא הי' שייך שפיר נ"ד כנ"ל כיון דמהני לענין תפיסה ורק משום דלא עבדינן כו' ולא שייך נ"ד כלל וא"ש:

עוד י"ל קושית תוספ' וגם מה דעכשיו דנין גזילות ובמשנה לא היו דנין גזילות לחוד וע"ש במהרש"א דלמ"ש הש"מ הנ"ל דבאמת לא הוי כלל גזלן דמסתמא הוא משום ס' מלוה כו' רק כיון שיודע שנוציא ממנו הוי גזלן כו' וא"כ כל הטעם דלא תקנו במלתא דלא שכיח הוא משום דכיון דאף אם לא יתקנו ג"כ לא שכיח שיארע הדבר לכך לא הוצרכו לתקן כו' וא"כ דבאמת התפיסה בשביל מלוה שפיר שכיח רק גזילה גמורה והטעם דלא אמרינן שתופס בשביל מלוה משום שיודע שיוציא ממנו כו' כנ"ל. וא"כ אם לא יתקנו שיהיו דנין גזילות והי' שפיר שכיח שיתפוס בשביל מלוה כיון שלא נוציא ממנו דצריך מומחין ורק עכשיו דדנין הוי גזילות ולא שכיח אבל אם לא יתקנו יהי' שפיר מילתא דשכיח וממילא הוצרכו שפיר לתקן שיהיו דנין כנ"ל. אך בזמן שהי' מומחין בעולם א"כ אף אם לא יתקנו הוי גזלן דאינו תופס בשביל מלוה כו' כיון שיודע שב"ד מומחין יוציאו ממנו וממילא הוי לא שכיח ולא הוצרכו לתקן ולכך לא מהני בהדיוטות כנ"ל. אבל עכשיו שאין כלל מומחין א"כ אם לא יתקנו יהי' שפיר שכיח וממילא דנין אף הדיוטות כנ"ל. ומיושב מ"ש הר"ן ז"ל שחילק ג"כ בין שיש מומחין בעולם ובא"י אז אין דנין גזילות דלא שכיח דלא שייך נ"ד כמ"ש התוספ' שיוכל להוציא במומחין אבל בח"ל וכשאין מומחין דנין גזילות אף דלא שכיח משום נ"ד ע"ש. והקשה דאיך אמר סתם גזילות דלא שכיח אין דנין הא בח"ל וכשאין מומחין דנין אף דלא שכיח ותירצו דחוק ע"ש. ולמ"ש א"ש דבח"ל וכשאין מומחין לא הוי כלל מילתא דלא שכיח דאם לא יתקנו הוי שכיח כנ"ל ואמר שפיר דגזילות דלא שכיח אין דנין כלל רק כשאין מומחין הוי שכיח כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דהנה המפ' כתבו די"ל דלכך לא תקנו בגזילות דלא שכיח דלא שייך נ"ד בפני הגזלנים כיון דאף אי אין דנין מהני תפיסה ואף אי לא יהי' דנין יוכל לתפוס ולא שייך נ"ד משא"כ לענין דו"ח דלא מהני תפיסה לכך תקנו ע"ש. והנה היכא דהוי יאוש ושינוי רשות לא מהני אף תפיסה אותו דבר עצמו לשיטת ר"ת דיאוש קנה כו'. וכל הטעם דלא אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים הוא משום דסבר למחר נקיטנא ליה בדינא ויוציא ממנו מה שגזל ע"ש בש"ס ב"ק וא"כ אם הדין דאין דנין דיני גזילות ממילא הוי סתם גזילה יאוש בעלים דלא שייך למחר נקיטנא לי' כו' כיון שאין דנין וא"כ שייך שפיר נ"ד אף בגזילות כמו לענין דו"ח דאם לא יתקנו שיהיו דנין לא יהי' מהני כלל תפיסה כשימכר אותו הדבר כו' מטעם יאוש כנ"ל ולכך הוצרכו לתקן שיהיו דנין דאף שיכול לתפוס הוי יאוש כמ"ש המפ' ע"ש. אך בזמן שהיו מומחין א"כ אינו מיאש דשייך שפיר נקיטנא ליה בדינא לפני מומחין ומהני שפיר תפיסה ולא שייך נ"ד ולכך לא מהני בהדיוטות כנ"ל אבל כשאין מומחין א"כ כשלא יהיו דנין לא יהי' מהני תפיסה כנ"ל לכך דנין אף בהדיוטות דשייך שפיר נ"ד כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דהנה קי"ל דהשורף שטרותיו של חבירו חייב מדינא דגרמי ואף שלא הזיקו בגוף החיוב כלום רק שגרם שאין לו ראי' אעפ"כ חייב שמקודם הי' לו ראי' והי' יכול להוציא ממנו ועתה אין יכול להוציא וגם קי"ל במוכר שט"ח ומחלו דחייב ג"כ ואפי' היכא שהיורש מוחל לעצמו קי"ל בש"ע דחייב ג"כ מדינא דגרמי שגרם לו שאינו יכול לגבות ממנו עצמו ומיקרי זה ג"כ גרמי מה שהחייב עצמו גורם שלא יגבה ממנו ע"ש. ונראה דהיכא שהלוה עצמו שורף שטר שיש לו למלוה עליו ולא יוכל להוציא ממנו נראה ג"כ דחייב מדינא דגרמי דמה חילוק יש בין אחר להוא עצמו כמו במוחל כנ"ל רק דאין נפקא מיניה בזה כיון שבל"ז חייב ואם ישלם אין כאן גרמי אבל באמת החיוב של דינא דגרמי שייך שפיר כמו באחר כיון שגרם שלא יוכל להוציא כנ"ל. וכן בנפקד היכא דאפקיד ליה בשטר משמע ג"כ דחייב שורף שטר פקדון דמאי חילוק יש דג"כ גורם לו שלא יוכל להוציא ממנו ואף שהי' יכול לטעון נאנסה מ"מ היכא שיודעין שלא נאנס חייב דלישבע בשקר ודאי לא הי' נשבע כדאמר בשבועות דזה מיקרי ג"כ גרמי אף שהי' יכול לישבע בשקר ע"ש. וא"כ לכאורה קשה הכא בכופר בפקדון דאין דנין משום דאין דנין גזילות הא דינא דגרמי שפיר דנין כמ"ש הפ' וא"כ כיון דבלא כפירתו הי' שפיר דנין דפקדון לחוד דנין והי' יכול להוציא ממנו הפקדון אם לא הי' כופר כיון שיש עדים או שטר רק מחמת שכופר נעשה גזלן ואין דנין גזילות ואינו יכול להוציא ממנו א"כ גרם לו היזק היזק בכפירתו שלא יוכל להוציא ממנו עצמו והוי כמו שורף שטר שעל עצמו וחייב בכפירתו זו מחמת דינא דגרמי ודינא דגרמי שפיר דנין א"כ מותר לקבל עדות שבאמת חייב לו הפקדון וע"י כפירתו גרם שלא נדון אף שחייב וחייב מחמת גרמי כנ"ל ושפיר דנין כנ"ל ואף שלא הי' לו חיוב ברור עליו שתמיד הי' יכול לכפור הא מ"מ גם שם תמיד הי' יכול למחול לעצמו וע"כ כיון דזה עצמו הוא ההיזק א"כ מאי בכך שהי' יכול להזיקו הא זה הוא החיוב וא"כ גם הכא כיון שבאמת יש עדים וחייב מאי בכך שהי' יכול לגרום שלא נדון מלעשותו גזלן הא זה הוא החיוב כנ"ל. אך באמת זה אינו דהטעם דגרמי דנין משום דשכיח ובאמת בכל גזילה מזיקו בגזילתו ועוד יותר שנוטלו לעצמו ומ"מ אין דנין משום דלא שכיח א"כ גם הכא אף שחייב מדינא דגרמי מ"מ זה עצמו הוא הגזילה שבכפירה זו גוזלו כיון שבאמת חייב וגזילות אין דנין כנ"ל:

אמנם למ"ש הנ"י ושאר הראשונים דאף דאין דנין גזילות מ"מ הוא דוקא כשהעדים אומרים שמכרו או שאבדו שאין הגזילה בעין אבל כשהגזילה בעין מחייבין אותו להחזיר גוף הגזילה ע"ש. וכתבו המפרשים דאף דמילי דכפי' בלא דין ג"כ בעי מומחין א"כ מאי בכך שהוא בעין ג"כ אין יכולין לכופו להחזיר כיון דלא שכיח ולא עבדינן שליחותייהו ותירצו דגוף הגזילה באמת שכיח רק דלא שכיח שיגזול וימכור או יאבדו היינו התשלומין של הגזילה לא שכיח אבל הגזילה בעין שכיח ולכך כופין ע"ש. ולכאורה ק' למאי דקי"ל באומר לא לויתי ועדים מעידים שלוה ופרע חייב דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי כו' ונאמן ע"ז לחובתו שלא פרע יותר מהעדים וע"ז שלא לוה אינו נאמן נגד העדים ע"ש. וא"כ כשכופר שלא גזל ממילא אומר שלא מכרו ולא אבדו. וא"כ נאמן ע"ז שלא מכרו ואבדו וע"ז שלא גזל אינו נאמן ואמרינן דהגזילה בעין ושכיח ושפיר דנין כיון שאומר שלא אבדו וע"ז נאמן יותר מהעדים כנ"ל ואמאי אין דנין. אך זה טעות דכיון דבאמת העדים אומרים אמת ובאמת אין הגזילה בעין א"כ מאי נדון לחייבו כיון שאין אנו יכולין לחייבו גוף הגזילה שבאמת אינה בעין רק שנחייבו התשלומין והוא לא שכיח ואין דנין א"כ מאי מהני הודאתו שהוא בעין ושכיח כיון דמאי דהוא שכיח אין יכולין לדון שאינה בעין והתשלומין לא שכיח כנ"ל:

אמנם למ"ש דבאמת חייב מדינא דגרמי על הכפירה רק אעפ"כ אין דנין כיון שזה עצמו הוא הגזילה וגזילות הוא לא שכיח ואין דנין כנ"ל. וא"כ אם באמת הי' הגזילה בעין הי' שפיר חייב מחמת דינא דגרמי והי' דנין דכשהגזילה בעין הוא שכיח רק מחמת שאינה בעין וכנ"ל. וא"כ לענין זה שייך שפיר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דלענין זה נאמן שלא מכרו ואבדו והוא בעין וכיון שגרם לו היזק בכפירתו כנ"ל שפיר יכולין לדון ולחייבו מחמת דינא דגרמי כנ"ל דהוא שכיח ואף דזה הוא הגזילה מ"מ הא נאמן לענין זה שהוא בעין והוא שכיח כנ"ל וממילא דנין החיוב של דינא דגרמי דזה יכולין לדון וכנ"ל. וממילא בכופר בפקדון שפיר יכולין לדון כנ"ל:

אך היכא דאיכא מומחין א"כ לא גרם לו היזק כלל דאף אחר כפירתו יכול לגבות אצל מומחין אף שהוא גזילות ואין חייב מדינא דגרמי רק מחמת גזילות וממילא אין הדיוטות דנין כנ"ל. אבל עכשיו דליכא מומחין שפיר דנין כופר בפקדון מחמת דינא דגרמי כנ"ל. וא"ש דבמתניתין אף דקאי אקרא וקאי אכופר בפקדון וכמ"ש מהרש"א ז"ל ואעפ"כ אין דנין ובעי מומחין כיון שהי' מומחין בעולם כנ"ל אבל כשאין מומחין בעולם שפיר דנין כנ"ל. אבל גזילה גמורה גם עכשיו אין דנין כנ"ל:

ולמ"ש השיטה הנ"ל דבאמת בכל גזלן י"ל שתופס בשביל ספק מלוה ישינה רק עכשיו שהעידו עדים וכופר הוא ודאי כוונתו לגזול והוי ודאי גזלן כנ"ל וא"כ י"ל שפיר בכל גזלן דחייב בכפירתו מדינא דגרמי דבלא הכפירה הי' דנין כנ"ל די"ל שתופס בשביל מלוה כו' כנ"ל ורק מחמת הכפירה אין דנין וממילא דנין מחמת גרמי כנ"ל דכל האומר לא לויתי כו' רק במתני' שהי' מומחין לא שייך גרמי ולכך אין דנין כנ"ל אבל כשאין מומחין בעולם שפיר דנין כנ"ל אף בשאר גזלות וא"ש שהי' דנין דיני גזילות בכל מקום או בבבל שרחוק כמ"ש הר"ן ז"ל וא"ש ואף שנודע עכשיו שהי' באמת גזילה שלא הי' לו ס' מלוה כו' והי' דנין שלא כדין מ"מ כיון שבאמת חייב רק שאין יכולין להוציא ותפיסה מהני ואם היו דנין הי' מוציא כדין שפיר כנ"ל:

או למ"ש הטור וש"ע דלאו דוקא בקבלת עדות רק אפי' במודה מעצמו אין דנין מילתא דלא שכיח. וממילא באין עדים רק שמודה באמת בגזילות לא שייך דינא דגרמי ואין דנין אי לא נימא כשיטה הנ"ל וגם במודה הוי גזלן כתירוץ הרמב"ן שם ע"ש. ולכך אין דנין במתני' דהיינו דיני גזילות באין עדים כנ"ל אבל שם בההוא רעי' כו' דיש עדים והוא כופר שפיר דנין וחייב כנ"ל וא"ש:

בבא קמא דף פ"ד ע"א

כל הנישום כעבד כו', ופירש"י ז"ל הואיל ודבר שאינו קצוב הוא כו'. ותמוה דהא דחו בש"ס ומסיק דאין חילוק כלל בין דבר קצוב כו'. וגם דברי רבא עצמו תמוהים דאמר כל הנישום כעבד ובאמת אין תלוי כלל בזה רק שכיח ואית בי' חסרון כיס כו' ע"ש. וגם דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים שפסק הא דכל הנישום כו' וגם פ' דשבת וריפוי דנין ותמה הכ"מ הא אמר בש"ס אדם באדם דלא שכיח כו' ע"ש. וגם מה שפי' הרי"ף ורש"י ז"ל שיימוהו דאי תפס שצוה לשום מיד שאם יתפוס יהי' מהני. וג"כ תמוה כמו שתמה הרא"ש דהא בכל מילי דאין דנין אין מקבלין עדות ג"כ רק כשתפס מקבלין עדות שלא לחייבו אבל לקבל על זה שיהי' מהני אח"כ תפיסה איך נקבל עדות. וגם מהא דאין מועד בבבל משום דאין מקבלין עדות דתמות ולדברי רש"י ז"ל שפיר מקבלין ע"ש:

ונראה לישב דהנה המפ' הקשו הא אנו רואין דאדם באדם ג"כ שכיח חבלות ע"ש. והנה בש"ס אמר דאין מועד בבבל משום דאין מקבלין עידי נגיחות הראשונות ואף היכא דאתו רבנן דהתם ויעדוהו אעפ"כ אין מועד דהוי מילתא דלא שכיח שיבואו רבנן כו' ע"ש וא"כ מוכח דאף דעיקר החיוב שפיר שכיח כיון שעכשיו הוא מועד ושכיח שיגח ואף אלו לא היו באים רבנן דהתם ג"כ הי' החיוב רק שלא היו יכולין לדון אף שחייב ומוכח דזה מיקרי ג"כ לא שכיח כיון דזה שנדון הוא לא שכיח דאלו לא אתו רבנן לא הי' דנין ע"ש:

והנה הרא"ש ז"ל כתב לקמן פ"ה דלענין נזק ג"כ דשמין כעבד נמכר בשוק אין שווית כולם שוה דבעבד נוקב מרגליות הפחת מרובה ושוה יותר צריך ליתן יותר אם קטע ידו ואם קטע רגלו הוא רק כשאר אדם וכתב דאין לומר שלא ישלם כלום נזק בקטע רגלו שלא פיחתו כלום ממלאכתו ואלו הי' נמכר אין זה אצלו חסרון כלל ואדרבה טוב יותר לרבו שיהי' קבוע במלאכתו מ"מ צריך ליתן לו כשאר אדם כאלו לא הי' נוקב מרגליות דמסתבר שלא יפסיד במעלתו דאם ירצה לא ישתמש במלאכה זו ויהי' כשאר כל אדם הנמכר לשאר מלאכות ואף שהוא מסתמא לא ימכור עצמו לשאר מלאכות מ"מ כיון שאם רוצה יכול למכור צריך לשלם נזק כנ"ל ע"ש ולכאורה קשה למאי דקי"ל הדר בחצר חבירו בלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור דזה נהנה וזה לא חסר ואף שאם הי' רוצה בעל החצר הי' יכול להשכירו מ"מ כיון שמסתמא לא הי' משכירו פטור ומכ"ש היכא דזה לא נהנה וזה לא חסר ודאי פטור ע"ש. וא"כ אמאי ישלם נזק בקטע רגלו או בשאר דבר שאינו היזק כלל למלאכתו דכיון דאינו עשוי למכור עצמו לשאר מלאכה הרא"ש ז"ל. ואף שאם הי' רוצה הי' יכול למכור לשאר מלאכה מ"מ הוי כחצר דלא קיימא לאגרא כנ"ל כיון שודאי לא הי' נמכר כנ"ל והוי זה לא נהנה וזה לא חסר דפטור כנ"ל. וכן בכל חק דשמין כאלו הי' נמכר לעבד אף דידעינן דודאי לא הי' נמכר אעפ"כ חייב כנ"ל. וקשה ג"כ דהוי כלא עביד למיגר כנ"ל. אך ז"א דהתורה חייבה נזק היכא שיש היזק רק במאי דאין כלל היזק אינו חייב אבל היכא שאם הי' רוצה הי' נמכר ויש כאן היזק ממילא חייב מחמת חיוב התורה כנ"ל. וא"כ לענין שיהי' דנין דאין דנין רק כשיש חסרון כיס א"כ ממילא אין דנין נזק באופן הנ"ל. דבאמת אין כאן חסרון כיס דהוי זה לא נהנה וזה לא חסר כנ"ל רק דחייב מחמת חיוב התורה וממילא אין דנין כנ"ל. וא"כ כיון דהיכא שלא הי' נמכר או שאינו מבטלו מאותה מלאכה אין דנין מחמת שאין חסרון כיס א"כ גם היכא שהי' נמכר וביטלו מאותה מלאכה ויש חסרון כיס ג"כ אין דנין משום דלא שכיח דלא שייך קושיא הנ"ל דשכיח שנוהג בכל החבלות דז"א כיון דאם לא הי' נמכר אין דנין משום חסרון כיס א"כ אין דין זה שכיח ואף שיש חסרון אין דנין כנ"ל. דאף שגוף החיוב שכיח מ"מ גם זה מיקרי לא שכיח כמו באתו רבנן דהתם כיון דלא שכיח שנהי' דנין דין זה כנ"ל. ולכך אתי שפיר דאין דנין נזק כלל דבלא הי' נמכר אין חסרון כיס וממילא אף בהי' נמכר לא שכיח כנ"ל:

ומיושב ממילא הא דאמר רבא כל הנישום כעבד כו' דזה הוא שפיר הטעם אף למסקנא דמשום זה הוא לא שכיח מחמת דנישום כעבד ואין חסרון כיס כלא הי' נמכר לעבד לכך לא שכיח כנ"ל וא"ש. וא"ש דפירש"י ז"ל הואיל ודבר שאינו קצוב הוא רק להיות נמכר כו' דלכך לא שכיח:

ומיושבים ממילא דברי הרמב"ם ז"ל דשבת וריפוי דנין כיון דזה הוא תמיד חסרון כיס ממילא הוא שכיח ג"כ כיון דדנין אותו תמיד אף אי לא רבי' נמכר כו' וא"ש:

ומיושב ג"כ דברי הר"ש והרי"ף ז"ל דמקבלין עדות אי תפס שיהי' מהני כנ"ל. דכיון דבאמת נזק הוא ג"כ שכיח וגם יש חסרון כיס היכא שהי' נמכר רק דבשביל זה לא שכיח משום דלא שכיח שנהי' דנין דבאין חסרון אין דנין. וא"כ לענין החיוב שיהי' מהני תפיסה זה הוא שפיר שכיח כיון דאף בלא הי' נמכר ואין חסרון כיס ג"כ מהני תפיסה רק דאין דנין א"כ זה שיהי' מהני תפיסה הוא שפיר שכיח תמיד ואף בלא נמכר כנ"ל. וגוף הנזק הוא באמת שכיח ולכך פסקו שפיר דמקבלין עדות שיהי' מהני אי תפס כיון דעכשיו הוא חסרון כיס וגם שכיח כנ"ל ומהני בנזק כנ"ל:

אבל בהא דאין מועד בבבל בקנס אתי שפיר דלא מהני קבלת עדות אם תפס דשם אין דנין עכשיו כלל וגם קבלת עדות זה הוא לקנס ואין מקבלין כלל דכל זמן שלא תפס אין דנין דיני קנסות כנ"ל ולכך אין מועד בבבל. ומיושב קושית הרא"ש ז"ל וא"ש:

לסימן ו

סנהדרין דף ל"ד ע"ב

גמ' דנין ביום וגומרין בלילה. מנה"מ כו' דא"ק ושפטו כו'. ע"כ הקושיא מה"מ דגמ"ד כשר בלילה דע"ז התירוץ כו'. ותמוה דהול"ל מקודם מנ"ל דפסול תחילת דין בלילה כיון דלא ידע מביום הנחילו דאח"כ פריך א"ה ת"ד נמי וצ"ל דידע מביום כו' רק דפריך א"ה נילף מושפטו כו' גם ת"ד ודוחק. וי"ל דהוי ס"ד כיון דד"נ פסול מנגד השמש כו' דקאי אגמ"ד ובמידי דלאו זכות וחובה ילפינן ממשפט א' כמבואר במשנה א' ד"מ וא' ד"נ כו'. ופריך שפיר מנ"ל שיהי' ד"מ חלוק מד"נ ומשני מדכ' ושפטו כו' ופריך א"ה כיון דגלי דאין שוה לד"נ שוב גם ת"ד יהי' כשר ומשני מביום הנחילו כו' כנ"ל. אך א"כ קשה לר"מ דגם גמ"ד פסול למה לי' היקישא דריבים לנגעים הא בל"ז נילף ממשפט א'. ואפשר לומר דבד"נ גופי' לא מוכח רק גמ"ד דוהוקע כו' אגמ"ד קאי. רק ת"ד פסול דלא גרע מד"מ ממשפט א'. וא"כ בלאו קרא בד"מ לא הוי ידעינן לפסול ת"ד לא בד"מ ולא בד"נ ומיושב דפריך הש"ס מקודם מה"מ להכשיר גמ"ד בד"מ נילף מד"נ ממשפט א' דגמ"ד מפורש בד"נ לפסול ומשני מושפטו בכל עת ופריך א"ה ת"ד נמי דאין לימוד לפסול משתיהן ומשני מביום הנחילו וממילא גם בד"נ פסול. ומיושב קושית התוס' נימא להיפוך ביום אגמ"ד ושפטו את"ד ע"ש. ולהנ"ל א"ש דא"כ למה לי ב' הפסוקים ביום כו' ושפטו כנ"ל בל"ז הוי אמרינן דגמ"ד פסול ות"ד כשר ממשפט א' כנ"ל. וע"כ להיפוך ואיצטריך הכל כנ"ל. ומיושב דצריך לר"מ ההיקש כיון דלא דריש ביום הנחילו למיפסל לילה אין לנו לימוד פסול ת"ד בין ד"מ בין ד"נ מצריך ההיקש דריבים וממילא פסול בין ת"ד בין גמ"ד בין ד"מ ובין ד"נ. והא דאיצטריך בד"נ והוקע כו' וי"ל לענין גוף המיתה דצריך ג"כ ביום. או דלר"מ באמת לא דריש כנ"ל. עוד י"ל דאף דכתיב משפט א' מ"מ הא גלי קרא ושפטו בכל עת והוי מכשירינן לילה. דבשלמא עכשיו דיליף ר"מ מהיקישא דריבים לנגעים לענין לילה וסומא שפיר אמרינן בכל עת על יום המעונן דאין רואין נגעים כדאמר בש"ס. אבל אי לאו היקשא רק ממשפט א' לא הי' אפשר לומר בכל עת על יום מעונן דמאי ענין זה לזה וגם ד"נ כשר. וע"כ בכל עת להכשיר לילה ולכך אמר ההיקש ואין שום הוכחה מבכל עת דצריך ליום המעונן כנ"ל:

ומיושב תמיהת תוס' מתני' דלא כר"מ מנ"ל דילמא בסומא סברא מתני' היקש' לנגעים רק מושפטו בכל עת מכשירינן לילה לגמ"ד כמו דמפיק ממשמעותא דביום הנחילו כו' ע"ש. ולהנ"ל מיושב דאי סבר היקשא לנגעים שוב צריך בכל עת להכשיר יום המעונן ומנ"ל להכשיר לילה. דהא מה שהקשו תוס' על מה דאמר סתמא אחרינא לכאורה תמוה דהי' להם להקשות אהא דאמר מתני' דלא כר"מ דילמא ר"מ גופי' מודה מבכל עת דכשר לילה לג"ד. וצ"ל מדכללו בהדי סומא ודוחק. ויש לפרש דלר"מ ע"כ לא ס"ל מושפטו דאין היקש למחצה וכיון דגלי קרא בכל עת דגמ"ד לילה כשר שוב גם ת"ד ליכא למילף מנגעים דהא גלי שאין לדמותם כמ"ש תוס' ריש סנהדרין ע"ש. וע"כ ר"מ סבר דגמ"ד ג"כ פסול. משא"כ אהא דסתמא אחריני אשכח הקשו שפיר נהי דלענין לילה באמת סבר מתני' דלא כר"מ דלא ילפי' כלל מהיקשא לנגעים משום דגלי ושפטו בכל עת, דגמ"ד כשר ממילא לא הוקש לזה ומה דפסול ת"ד הוא מביום הנחילו כו' אבל לענין סומא י"ל דסבר ההיקש לגמרי ופסול בין ת"ד ובין גמ"ד. והיינו דסיימו תוס' אל לענין סומא מקשין כנ"ל ע"ש. וא"כ למ"ש מיושב תמיהת תוס' דאי נימא דסבר המשנה ההיקש לנגעים שוב צריך בכל עת ליום המעונן ומנ"ל באמת להכשיר לילה. וא"ל כיון דלא הוקש ליום המעונן שוב לא הוקש כלל דהא לר"מ גופי' אמרינן כן וע"כ דיום מעונן דלא אימעוט מקרא דביום כו' רק מסברא דעזה נראית כהה לא שייך לומר כן דלא הוקש דנימא בשביל זה דלא הוקש למה דכ' בקרא לפסול כנ"ל ממילא לא הי' מוכח לדידן להכשיר גמ"ד לילה וע"כ דמתני' לא ס"ל ההיקש כלל אף לסומין כנ"ל:

עוד י"ל דלא מצינו למילף מד"נ די"ל דבאמת קרא דוהוקע כו' אינו מוכח רק גמ"ד רק ממילא ידעינן ת"ד די"ל דצריך הלנת דין כל הלילה דוקא וממילא אם יהי' ת"ד בלילה א"א לגמ"ד למחר דיצטריך עוד לילה להלין וב' ימים ליבא אינשי כדאמר שאין דנין ע"ש מה"ט וזה מדאורייתא כמ"ש הרי"ף ז"ל. ואפשר דקרא דוהוקע כו' רק על המיתה כפשטי' רק ממילא גם גמ"ד אינו בלילה דהוי עינוי דין וממילא גם ת"ד, א"א בלילה דיצטריך עוד לילה להלנת דין וא"א כנ"ל. ושוב אין ללמוד ד"מ מד"נ לענין זה דהלנה ועינוי הוא כמו מה דתליא בזכות וחובה כמ"ש תוס':

עוד י"ל תמיהת תוס' הנ"ל. דלכאורה קשה דיליף ריבים מנגעים לגמ"ד וע"כ משום דגם בנגעים פסול בין הראי' מקרא דביום הראות כו' שהוא הת"ד ובין אמירת הכהן שטמא שהוא הגמ"ד ג"כ פסול בלילה דכ' ביום כו' יטמא קאי ג"כ איום. וכ"כ הר"ן בחי' מקרא דלהורות ביום כו' ע"ש. ולכאורה מה דמיון הוא בשלמא לענין ראי' ות"ד שפיר אבל הגמ"ד בממון אינו מחייבתו כלל רק גילוי מילתא שחייב מקודם דמש"ה ריש מכות בחד בשבא עמנו הייתם כו' פטורים דכבר חייב קודם שעמד בדין. משא"כ בנגעים דאף שיש שיעור נגע אינו טמא עד שאומר הכהן טמא וגמ"ד הוא המחייבם ופסול בלילה משא"כ בממון שכבר הי' המו"מ ביום שחייב אין האמירה זכאי חייב עושה כלל ולא שייך כלל ההיקש. אך הש"ס פריך שפיר דהא מתני' מיירי בדיני קנסות כדמשני לעיל הא דא' ד"מ בדו"ח כו' ובקנס קודם גמ"ד לאו בר חיובא כלל כדאמר שם במכות כו'. ואיך תני במשנה גמ"ד בלילה כשר בקנס הא בזה שפיר היקשא דריבים לנגעים שג"כ גמ"ד המחייבתו כנ"ל. וא"כ שוב אין ללמוד כלל להכשיר גמ"ד בלילה מושפטו בכל עת דשפיר בממון דלא שייך ההיקש לנגעים ורק מביום הנחילו וכשר גמ"ד מבכל עת משא"כ בקנס נשאר ההיקש כנ"ל. וע"כ דמתני' לא סברא ההיקש כלל רק תפסול ת"ד מביום הנחילו וכיון דושפטו כו' להכשיר גמ"ד בלילה שוב אין טעם לחלק בין קנס לממון וגם קנס כשר גמ"ד. משא"כ אי הוי סבר היקשא שפיר היו מחלקין כנ"ל ולא מוכח מבכל עת להכשיר בקנס כלל כנ"ל. ומ"מ פריך שפיר אר"מ ושפטו בכל עת מאי עביד לי' כו' דלא איצטריך:

לדידי' כיון דלא סבר הפסול מביום הנחילו רק מהיקשא ושוב א"א ללמוד לפסול גמ"ד רק בקנס וממילא בממון יהי' כשר גמ"ד ות"ד יהי' פסול גם בממון דלענין ת"ד אין חילוק בין ממון לקנס ופסול מהיקשא כו':

תוס' הקשו דרבא למד מקרא דכנגע נראה לי ולא לאורי כו' ע"ש. וי"ל פשוט דר"מ דבעי למיפסל גמ"ד היינו אמירת הכהן טמא זה לא מוכח מנראה לי דקאי רק על הראי' שהוא ס"ד ולכך מיותר וביום הראות כו' יטמא שא"י לטמאו רק ביום שיכול לראות דאמירתו צריך ביום ומקיש דגם גמ"ד פסול. ומיושב גם קושיא הנ"ל דמזה עצמו דייק הש"ס דר"מ לא סבר מושפטו בכל עת להכשיר גמ"ד וריבים כו' רק לת"ד דא"כ למה לא מייתי קרא דנראה לי ולא לאורי וע"כ דבעי למיפסל גם גמ"ד:

ומיושב הרמב"ם שכ' לדידן היקשא דריבים לנגעי' די"ל למסקנא דביום הנחילו לאין ע"נ דיין גם לדידן כן דנו בכל עת אתי לאורויי דג"ד כשר וריבים רק ח"ד וילפינן רק מכנגע נראה לי. וגם בנגעים גמ"ד כשר בלילה אמירתו דלא מצאנו בש"ס להיפוך. וביום הראות אתי לחתן כדאמר הגמ', ורק דלא כר"מ דמייתי ביום גם אגמ"ד כנ"ל:

בבא בתרא דף קי"ג ע"ב

ביום הנחילו כו' דנין נחלות כו' לחוקת משפט כו' אורעה כל הפרשה כולה לחיות דין כו'. ופי' רשב"ם דס"ד דהוי כחלוקת שותפים כו'. ותמוה דחלוקת שותפים אי מכחישים ויש דו"ד ביניהם ג"כ דין הוא ואי מודים ומרוצים פשיטא וכן תמה בהג"א. וי"ל דפי' הגמ' להיות דין כו' היינו שאינו כשאר מתנה דקי"ל בחצי שדה אני נותן לך משמנין ונוטל כחוש וכה"ג דהנותן נקרא מוחזק והמקבל מתנה מוציא וידו עה"ת. והיינו לפי שצריך לזכות ממנו משא"כ ב' שותפים שקנו שדה אין לזה זכות יותר מזה וקמ"ל קרא במתנת ש"מ שנותן לא' חצי שדה לא אמרינן שהיורש מוחזק כמו אביו דבמקום אבוה קאי והמקבל מתנה חשוב מוציא כנ"ל. דז"א דקרי' קרא נחלה כירושה ונעשה המקבל מתנה יורש על החצי כמו היורש וכשותפין כנ"ל שאין לו ליורש זכות יותר מהמקבל מתנה. דיליף מביום הנחילו התורה נתנה כו' להנחיל לכל מי שירצה. ואם הי' מתנה מעכשיו לגמרי הי' גרע דהי' היורש יורש זכות אביו והי' נותן הגרוע למקבל כנ"ל ועתה שהוא מתנת ש"מ בקנין אף שהוא מעכשיו אם ימות לא אמרינן כשמת א"כ הי' מעכשיו ושוב יורש זכותו. רק כיון שהוא אם ימות הוי כירושה כנ"ל. ומה"ט אמר בגמ' דמודה שמואל במתנת ש"מ שא"י למחול א"א דאורייתא כו' וכ' תוס' משום דמאי אולמא האי יורש מהאי יורש והיינו כנ"ל דהוי כיורש גמור. וגם למאי דמסיק מש"מ דרבנן וכירושה שוי' רבנן ג"כ כנ"ל. ונראה דגם במש"מ במקצת בקנין ג"כ אין היורש יכול למחול ואף דאם הי' נותנו מעכשיו לגמרי הי' היורש יכול למחול היינו דכבר הי' לאביו זכות זה ויורשיו. משא"כ המש"מ דרק אם ימות אף שהוא למפרע וכמ"ש תוס' דבהכי מיירי. ולריב"ב אפשר דדוקא בראוי ליורשו בזה דמטעם ירושה אתי גלי קרא דיכול להנחיל כנ"ל. ואין לנו הוכחה דמתנת ש"מ במקצת בקנין יהי' כירושה דאפשר כיון דמהני מעכשיו אם ימות איגלאי מילתא א"מ שזכה המקבל מתנה מחיים ושוב הי' לאביו זכות למחול. וכן ליתן הכחוש ושוב היורש יורשו כנ"ל. ולכך ס"ד דאינו דין רק כשבאים לחייב א' אבל מה שאינו רק גילוי מילתא שכבר יש לו דבר זה והוא מוחזק בו כבר אין זה דין כלל דהא איגלאי מילתא שהוא יורש ובחזקתו כנ"ל וא"צ להוציא כלל מיורש האחר וכמ"ש הרי"ף ז"ל על ועשאוהו כשל תורה כמאן דמטי לידא דמקבל ע"ש שהקשו עליו. והפי' הפשוט כנ"ל והוי כא' מוחזק בדבר וחבירו בא לגזלו ממנו שאין מניחין אף בלילה ואין זה דין כן כנ"ל כיון שכבר זכה ובחזקתו כנ"ל. ואם היורש אינו מניחו הוי כרוצה לגזול מרשותו כנ"ל. ומדברי הרשב"ם שכ' אהא דעושין דין כו' שפלוני יטול חלק זה כו' שדמיהן בשוה כו'. משמע דאם בירר הש"מ החלקים באמת אף בלילה הי' רשאין כל א' בשלו דלא חשיב דין. רק כשלא בירר רק שזה יטול מחצה וכה"ג והן מחלקין זה חשיב דין. וגם ע"ז הוי ס"ד שאינו א ואפשר דאי יש ברירה ואחין שחלקו הוברר דזה חלקו ואינן כלקוחות. א"כ ע"י שחולקין איגלאי מילתא שזה הי' חלקו מקודם שחלקו כבר. וקמ"ל דדוקא כשיש להן דין ב"ד והחלוקה ע"פ ב"ד אז הוברר למפרע שזה חלקו או שחולקין מדעת. אבל כשאין להן דין ב"ד אינו חלוקה ולא הוברר כנ"ל. ושייך ג"כ בי' אין עד נעשה דיין. אך קי"ל אין ברירה. אך י"ל דס"ד כמו חלוקת שותפות כשידוע שהן שותפין כמו כן כיון שיודעין שהן שותפין ע"י הצוואה אף שראו בלילה. מ"מ מה ששמין אח"כ החלקים לא מיקרי דין על מה שראו שהן שותפין דזה דין אחר לשום ולחלוק ביניהם וכיון דהחלוקה ביום שפיר ס"ד דרשאין ולא שייך בי' אין עד נעשה ד' דאין הדין לחייב היורשים ע"פ עדותם. רק ע"י ראייתם יודעין שהוא בחזקת שניהם. ושוב החלוקה דין אחר כשאר חלוקת שותפים כשידוע שהן שותפים ושפיר מיקרי שכל הזמן ביום. וקמ"ל דגם זה מיקרי דין כיון דא"א לחלוק רק כשיתברר מקודם שהן שותפים וזה ע"פ שראו הצוואה וגלי קרא דמה שחשוב דין פסוק וא"צ להעמדה בדין רק כשהוא ביום ובפני ג' אבל בלילה הוא רק עדות. ושוב אין דנין לחלוק ג"כ אפי' ביום ושייך בי' אין עד נעשה ד' כנ"ל:

תוס' פירשו להיות דין כו' שע"כ של בנים נעשים דיינים וא"י לומר לב"ד הגדול קאזילנא או לב"ד חשוב שבעירו כו' ע"ש. וטעמא בעי. ונראה דיליף דהצוואה עצמה הוי כגמר דין שאינו מחוסר שום דבר וזה זוכה כשאמרו הב"ד איש פלוני אתה חייב. וכן מ"ה דכ' על הנחילו כו' לחוקת משפט אורעה כו' להיות דין שהוא דין פסוק ע"י הצואה כנגמר הדין. ובודאי דכשכבר נגמר הדין א"י הבע"ד לומר שרוצה לחזור ולדון לפני ב"ד אחר רק דהיכא ששנים ראו שנגמר הדין בב"ד מ"מ אין יכולין אותן הב' למיחות לנכסיו של החייב. דא"כ להאמין להם מנ"ל שאמת כדבריהם ויכול לומר שרוצה לדון בפני ב"ד וצריכין הב' להעיד שראו שנגמר הדין. וממילא אפשר דהן עצמם אינם יכולין לדון דשוב שייך בי' אין עד נעשה ד' כיון דצריכין לדון ע"פ עדותן שראו שנגמר הדין אבל שלשה שהן ב"ד שראו שנגמר הדין לחייבו ודאי דיכולין למיחת לנכסי וליתן לו וא"י לומר שרוצה לחזור ולדון דהא הן ב"ד ויודעין שכבר נגמר הדין לחייבו וא"ל לדון עוד:

ומיושב מה שתירץ ר"י דס"ד כיון שמשונה משאר דינין אף בע"כ ה"א דדנין אפילו בלילה קמ"ל ע"ש. ותמוה מה ענין זה לזה. ולמ"ש א"ש כיון דהטעם דא"י לומר לב"ד אחר היינו משום דהא כבר נגמר הדין. ולכך בשלמא ב' שפיר אין עושין דין דמאי בכך שראו שנגמר הדין מ"מ הן רק עדים ע"ז ואין נעשין דייני' דצריכין להעיד ע"ז כנ"ל. אבל ג' שראו אף בלילה שפיר ס"ד דמהני דהא אף דאין דנין בלילה היינו דיינים אבל צוואת הש"מ שהוא דין ודאי דלא שייך פסול לילה ע"ז דיליף רק ריבים לנגעים אל השופט וכהן כו' אבל לא מה שחשיב דברי הש"מ עצמו כדין וכיון דכשר א"כ שוב ראו ג' דהן ב"ד שכבר נגמר הדין וא"צ ב"ד עוד ושפיר יכולין אח"כ ביום להשליט כל א' בשלו כנ"ל. וקמ"ל דמ"מ כיון שהן אינם ב"ד בלילה הוי רק כראיית עדים שנגמר הדין ואין חילוק בעדים בין ג' לב' ועדיין צריכין להעיד ע"ז שנגמר הדין ושייך בי' אין עד נעשה ד'. או דלא אמרה תורה כלל שהוא דין פסוק רק כשהוא בשעה שראוי לדון ולא בלילה והיינו דיליף מביום הנחילו ביום אתה מפיל כו' דין נחלות כו' מחוקת משפט כו' שיהי' דין פסוק כמו נגמר הדין זה דוקא ביום בשעה שראוי לדון בב"ד לא בלילה כו' ומייתי עלה דר"י שפיר. ואיצטריך קרא גם לר"מ. דזה לא הוי ילפינן כלל מהיקשא דריבים כו' שוב ראיתי לשון רש"י ז"ל בסנהדרין ממש כמ"ש דהוי פסוק שא"צ עוד דיינים ע"ש כמ"ש דהוי כנגמר הדין כנ"ל:

עוד נראה לע"ד עיקר דהא כשכבר טענו בפני ב"ד א"י לומר אחר הטענות לב"ד אחר אזילנא כדאמר בש"ס פרק ז"ב ופוסקין הדין בע"כ. וכן כשהודה בפניהם באודיתא היכא דקבעו דוכתי כו' ודאי דיכולין לגמור הדין אחר שהודה וא"י לומר לב"ד גדול אזילנא כו'. רק קודם יכול לומר כנ"ל. וא"כ בצוואת ש"מ כשהן ג' והן ב"ד ומודה בפניהם ואמרה תורה חוקת משפט כו' להיות דין כו' שנעשים השומעין דיינים א"כ הוי ממילא כהתחיל לטעון וכבר טען והודה בפניהם שמגיע לזה המקבל כנ"ל וודאי דיכולין לגמור הדין בע"כ. רק דס"ד דהיורשים מ"מ יכולין לומר לב"ד אחר אזילנא דנגד היורשים לא הי' כלל שום התחלה לענין דין שלהם דלא טענו כלל ויהיו רשאין לדון בב"ד אחר. דבשלמא אם הי' אביהם מודה מעכשיו ודאי דהי' יכולין לגמור הדין בע"כ ושוב אף שמת אין היורשים יכולין לומר לב"ד אחר אזילנא ע"ז הדין עצמו דהא כבר דנו זה הדין בחיי האב. אבל כיון דזה המתנה הוא רק על אחר מיתה ואינו נוגע לו כלל רק להם א"כ מה שהודה הוא לא הוי נגדם דין כלל ונגדו לא הי' דין דאין שום חיוב עליו ולא חשוב טענתו כלל לענין זה התחלת דין כנ"ל. וקמ"ל קרא דביום הנחילו כו' דכיון שהוא מתנת ש"מ מצד שהתורה נתנה לו רשות להנחיל למי שירצה א"כ חשוב זה הזכות על אחר מיתה ג"כ זכות שלו שיכול להוריש על א"מ מי שרוצה ושוב הוי הודאתו וצואה שלו בפני ב"ד התחלה לטעון שיכולין הם לגמור הדין ואין היורשים יכולין לומר לב"ד אחר כו'. דהוא הי' בע"ד אף לענין הזכות שעל א"מ. וכ' תוס' שפיר דלריב"ב כן בראוי ליורשו כו' דאף שהוא על א"מ ואז אין שלו הנכסים מ"מ הוא זכות שלו שיכול להוריש על א"מ הוא בשביל שלענין זה הנכסים שלו ונתנה תורה לו רשות כנ"ל ושפיר הוי בע"ד. וכן לרבנן במתנה במקצת בקנין כיון שהוא מעכשיו ולא"מ אף שבחיים אינו נוגע לו מ"מ מה שמועיל הוא משום מעכשיו על א"מ הוי הוא הבע"ד וכיון שהודה וציוה בפניהם (נעשו כבר דיינים על ראי' זה אין היורשין יכולין לומר לב"ד אחר אזילנא כמו בכבר טענו כנ"ל. וזה דוקא בפני ג' וביום אבל בלילה אינו כלל התחלה מדין ושפיר אין יכולין אח"כ לדון בע"כ כלל ויכולין לומר לב"ד אחר כו' דלא הי' כלל התחלת דין. וי"ל ג"כ פי' תוס' כיון דמשונה שדנין אף בע"כ יהי' כשר בלילה ג"כ כו'. די"ל כמבואר בש"ע דכשיבאו הבע"ד בעצמם לדון בלילה הוי קיבלו עליהם דמהני. וא"כ כאן כמו דיכולין לדון בע"כ דיורשים משום דאביהן הי' חשיב הבע"ד וציוה והודה בפניהם והתורה אמרה שהן דיינים א"כ גם בלילה ס"ד דהוי קבלו עליו הש"מ לב"ד. דבסתם הן ב"ד ומהני אף בלילה. וקמ"ל דבלילה אינם כלל ב"ד בסתם רק תורת עדים עליהם ושוב אין כאן קבלה כלל רק כהודה בפני עדים. דבסתם הוא שמקבל כמו שאמרה תורה כמ"ש תוס' ריש סנהדרין גבי פשרה כו' כמו שרגילין כו'. בפרט לרשב"ם דדיעבד מהני בלילה וגמ"ד כשר בלילה הוי ס"ד דזה הוי דיעבד דכבר ציוה בפניהם והי' תחלת דין ושוב יכולין לגמור גם בלילה וקמ"ל דלא מיקרי דיעבד דנעשו רק עדים וכשהוא בלילה לא הי' כאן תחלת דין כלל רק ראיית עדים כנ"ל. ובזה מיושב מה דקשה למה נקיט רצו כותבין ש הוי לי' למימר רצו מעידין בפני ב"ד אחר רצו עושין דין ומה לו להזכיר הכתיבה לכאן. ושרשות לכתוב צוואת ש"מ אינו ענין לכאן. ולמ"ש א"ש דקי"ל שטר שאינו מדעת המתחייב הוי מפי כתבם דלא מהני. וא"כ אף דהש"מ רוצה מ"מ כיון שנוגע רק נגד היורשים דאינו מתחייב (מחייב) כלום רק הם ומה מהני ריצוי שלו נגדם אינו מדעת המתחייב רק מטעם הנ"ל עצמו דעושין דין בע"כ דיורשים משום שהזכות שלו גם על א"מ ואמרה תורה דדנין בע"כ לפי שהוא נתרצה מטעם זה עצמו רצו כותבין אף שהוא שלא מדעת היורשים דהוא מדעת הש"מ שנקר' הבע"ד כנ"ל ושפיר אמר הכא רצו כותבין רצו עושין דין כנ"ל:

לסימן יב

סנהדרין דף ח' ע"כ

גמ' יפה כח, פשרה מכח הדין שב' שדנו בע"ד יכולין לחזור בהן וב' שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן. ותמוה כמ"ש תוספ' הא מדעת גם ב' שדנו מהני דומיא דפשרה. ותירוצם אינו מובן כמו שרגילין לעשות בדין שייך כמו שרגילין לדון היינו בע"כ שצריך ג' א"כ לא נתרצו רק על ג'. אבל בפשרה שלעולם רק מדעת בע"ד מה שייך כמו שרגילין כמו שמרוצים כן הוא. וצ"ל דלא קיבלו עליהם כלל יותר מכפי הדין. רק נתרצו שאם כפי ד"ת יכולין לדון ידונו ובזה צריך ג'. ובפשרה באופן זה סגי בב'. ודוחק. עוד קשה למה נקיט יכולין לחזור הול"ל אינו דין כיון דלא חשוב קבלו עלי'. ולע"ד נראה דהנה ענין הפשרה אינו כפי שירצה דהא בירושלמי אמר דפשרה צריך הכרע דעת וע"כ שהוא נוטה למי שנוטה היושר יותר כך מפשרין. ולכך לחד מ"ד אסור לבצוע. ואף שהוא מדעת מ"מ כיון שאין הבע"ד רוצים ליתן מתנה או למחול רק בתור פשרה כנ"ל. ואיך יהי' להמפשרים דעת נוטה נגד הד"ת הא כמו שהוא הד"ת כך הוא. ולדידן דמותר ומצוה ילפינן לה מקראי דמשפט שלום שפטו כו' דאמרה תורה דיש משפט כזה שהוא משפט שלום לב' הצדדים. ודין אין שלום כמו שאמר בגמ' וע"כ זו פשרה. והתירה תורה לשפוט משפט כזה כפי נטיות הדעת שלא ע"פ דין. שיזכה כל א' קצת מטענתו כפי הכרע הדעת למי נוטה יותר וזה משפט שלום. אמנם חילקה תורה שדין דנין בע"כ של בע"ד אבל משפט זה של פשרה אין יכולין לדון בע"כ רק ברצון הבע"ד. אבל כשהוא ברצון שוב נקרא גם כן משפט כנ"ל. וא"כ י"ל שפיר דסבר רשב"ג דבקיבל עליו ב' במקום ג' בדין או נאמן עלי אבא כו' באתן לך אף לאחר גמ"ד יכולין לחזור בהן כדאמר חד מ"ד לקמן. ובפשרה סבר שפיר דכשנתרצו ועשו פשרה א"י לחזור בהן דבדין דהצריכה תורה ג' רק דקיבלו עליהם ב' אף שפסולין שפיר שייך שיכולין לחזור מקבלה זו אף אחר גמ"ד בלי קנין. אבל בפשרה שמשפט זה די באחד או ב' רק שלא מרצון בע"ד א"י לדון משפט זה. אבל ברצון שפיר הוי משפט ושוב דנו כדין ב"ד גמור כמו שאמרה תורה וא"י לחזור בהן כמו בדין כשדנו ג' דאין בפשרה בתורת קבלה. רק שכשהוא ברצון שוב הוי משפט ומשפט זה כשר א' לדון. ושפיר א"י לחזור אחר גמ"ד שעשו פשר'. משא"כ בדין דאף שקיבלו עליהם הוי רק קבלה דאף שע"פ הדין אין יכולין לדון קיבלו עליהם ולכך יכולין לחזור מהקבלה כנ"ל. ומיושב שפיר דברי רשב"ג כפשטי' יפה כח פשרה מכח הדין ב' שדנו יכולין לחזור אף שקבלו עליהם. וב' שעשו פשרה א"י לחזור כיון דדין פשרה בב' והקדים מקודם הדין בג' ופשרה בב' ואח"כ אמר יפה כח כנ"ל:

ומיושב מה דנקיט יכולין לחזור דהא קבלו עליהן רק שיכולין לחזור בהן כנ"ל. גם מיושב מאי דפליגי ר"מ סבר פשרה בג' דמקיש לדין וחכמים א' פשרה ביחיד. ולפי' תוס' מה שייך היקש בזה אטו מיירי קרא ג"כ באומר דונו כמו שרגילין. והא בריצוי גם בדין סגי כמו שמרוצים. ולמ"ש מיושב דר"מ סבר דפשרה שצריך הכרע דעת גם משפט זה צריך ג' דמקשין לדין וממילא אף דאי נתרצו על ב' מהני מטעם הרצוי שוב זה רק מצד קיבלו עליהן ושוב יכולין לחזור בהן כמו בדין קיבלו ב' במקום ג'. גם בפשרה הוי רק קבלה ב' במקום ג'. וחכמים סברי פשרה ביחיד דמשפט זה שהוא ברצון בע"ד סגי בחד ע"פ דין ושוב אינו מצד הקבלה וא"י לחזור בהן כשעשו פשרה כרשב"ג כנ"ל. אך למאי דמסקינן פשרה צריכה קנין א"כ גם ברשב"ג ע"כ הפי' בקנין והוי בתורת מתנה קשה במה יפה הא גם ב' שדנו בקנין לכ"ע א"י לחזור בהן כדאמר לקמן אין אחר קנין כלום. ואפשר לומר דלכאורה מה שייך קנין הא אינו מתחייב לקיים פסקם אם טעו בדין דהא קבלו למידן ד"ת. רק אין דינם דין וא"צ לקיים פסקם אף שלא נודע אם טעו או לא והקנין רק ע"ז לקיים כל זמן שלא נודע שטעו וזה הוי קנין דברים כמו לחלוק פ"ק דב"ב. דהא אינו מתחייב שום דבר ע"י הקנין דאם אינו מתחייב עדיין אינו מתחייב אם פסקו שלא כדין ואם כדין בל"ז חייב רק שא"צ לסמוך עליהם וע"י הקנין יהי' מחויב לקיים. והא עדיין שמא טעו ואינו חייב. ושוב הקנין רק קנין דברים. וצ"ל דמתחייב על תנאי אם לא יתברר שטעו מתחייב באמת שיהי' חייב כשיפסקו אף אם טעו. וזה דוחק. וי"ל דזה הוי רק בתורת תנאי כמתנה על מ"ש בתורה בדבר שבממון דקיים ע"מ שאין דין אונאה דאף שאמרה תורה דין אונאה הוא לזכות אבל כשמתנה שאינו רוצה מהני וכן ש"ח כשואל. פלוני יירש במקום שיש בן וכה"ג. וכן בזה שאמרה תורה דדיינים כשרים מהני דינם ומחויבים לקיים פסקם כל שלא נודע שטעו. ופסולין או שנים א"י לדון ואינו מחויב לקיים אבל כשמתנים שיהי' דין הב' כג' מאחר שרוצים מהני תנאי זה דבדבר שבממון תנאו קיים. והוא ג"כ כעין מחילה דברי בש"ס ידע ומחיל כו' כן בזה מהני קבלתו ומ"מ צריך קנין קבלה זו כמ"ש תוספ' בפשרה בשביל שדומה לאסמכתא. וא"כ י"ל רשב"ג לטעמי' ריש הכותב דמתנה עמש"ב תנאו בטל בדבר שבממון. י"ל דלא מהני קנין בדין קיבל ב' כג' דמצד תנאו לא מהני ובתורת קנין הוי קנין דברים. אבל בפשרה שפיר מהני הקנין דבזה הוא חיוב ממש במה שאינו חייב כנ"ל. ושפיר אמר יפה כח פשרה כו' דא"י לחזור משא"כ דין. ועיקר נראה לע"ד לפרש בעזה"י. דהא חזינן בב' שדנו כדין ובאמת חייב שיש עדים וכה"ג מ"מ אמרה תורה שאין דיניהם דין ואם נחתו לנכסי' הוי גזל כדאמר בסנהדרין פ"ח בזקן ממרא ע"ש. דדוקא ב"ד יש להם רשות לגבות בע"כ ולדון על החיוב לפסוק שחייב כנ"ל. וא"כ בפשרה בקנין נהי דמהני הקנין שכמו שיאמרו שחייב הוא מחייב עצמו מ"מ מה בכך החיוב הוא כדין מ"מ אין להם תורת ב"ד לפסוק החיוב ולמיחות לנכסי' דלענין זה הי' ראוי להצטרך ב"ד של ג' שיפסקו על החיוב שנתחייב בקנין על הפשרה. כמו היכא שחייב ע"פ דין ואעפ"כ צריך ב"ד של ג' לפסוק החיוב כנ"ל. ובשלמא בדין כשקיבל ב' לדון בקנין שפיר יש להן דין ב"ד לפסוק ולגבות דהא כל הקנין הוא רק על זה שיוכלו להיות ב"ד. דגוף החיוב בלא הקנין הוא דהא דין תורה דנין. ושפיר הקנין שיהי' להתחייב כמו שיאמרו וא"כ נהי דע"י הקנין חייב הוי החיוב כדין. מ"מ לענין לפסוק על החיוב בתורת ב"ד ולגבות זה אינו נכלל בהקנין כלל אם לא פירש בהדיא. ועדיין יצטרך ג' לענין לפסוק אף שהחיוב כדין בקנין כמו שאר חיובים. שזה דבר אחר שיהי' להם תורת ב"ד רק דמ"מ סברי רבנן דמהני דפשרה ביחיד היינו דמה דאמרה תורה דצריך ג' לב"ד היינו במשפט של דין כג' אלקים אבל המשפט של פשרה די ביחיד ויש לו דין ב"ד על זה המשפט לחייב ולגבות וכיון שהי' בקנין ומועיל הפשרה שפיר ממילא דנין אף שאין זה בכלל הקנין כנ"ל. ובזה שפיר פליגי ר"מ ורבנן דר"מ סבר פשרה גם כן בג' דמקשינן לדין ושוב אף שהי' בקנין מ"מ לענין לדון בעי ג' דגם משפט זה צריך ב"ד ורבנן סברי בחד כנ"ל. ושפיר מיושב דאמר רשב"ג יפה כח פשרה מכח הדין דפשרה היינו המשפט של פשרה שפיר בב' משא"כ משפט של דין בעי ג' בלי קנין. והפשרה אף שאינו בכלל הקנין שיהי' ב"ד מ"מ סגי בב' כנ"ל. ומיושב לשון ר' אשי דאמר ש"מ פ' א"צ קנין דאי ס"ד צריכה למ"ד בג' ל"ל תסגי בתרי וליקני מני' ע"ש. מה לו לומר תסגי כו' וליקני מני' הא ע"כ הוא בקנין והול"ל מה לי תלתא מה לי תרי. ולמ"ש מיושב דהא לא קשה למ"ש דשפיר אף בקנין פליגי רק דדייק תסגי בתרי וליקני מני' גם על זה שיהי' להן דין ב"ד כנ"ל. ויש לישב גם כן רשב"ג דא"י לחזור בהן. וגם עוד קשה מאחר דרשב"ג מיירי בקנין קודם הפשרה א"כ למה אמר ב' שעשו פשרה א"י לחזור הול"ל רבותא דאפי' קודם שעשו א"י לחזור מאחר שקנו דקי"ל לפני גמ"ד וקנו מידו א"י לחזור. אמנם למ"ש י"ל אף דלא נימא הסברא כנ"ל דמשפט זה של פשרה די בחד רק שהוא כשאר חיוב. וא"כ קשה כנ"ל דאף שיועיל הקנין להחיוב מ"מ על הפסק לבעי ג'. וי"ל דהא בדין קי"ל בקיבל ב' כג' דלאחר גמ"ד א"י לחזור אף בלא קנין. ורק בפשרה צריך קנין וכתב ר"ן הטעם דשם הי' הקבלה לדון כדין משא"כ בפשרה דהוי חיוב מה שאינו חייב ולכך צריך קנין כנ"ל. וא"כ ממילא לא קשה דבפשרה בקנין דשוב לגוף החיוב מועיל הקנין וא"כ שוב כשפוסקין שחייב פוסקין ממילא כדין דהא חייב כמו שיאמרו ושוב לענין הפסק שיהי' ב"ד אף שאינו נכלל בהקנין שוב מהני הקבלה גרידא דהוי אחר גמר דין שא"י לחזור בהן כמו בדין דגם בזה החיוב כדין ע"י הקנין ושוב מהני בתורת הקבלה לב"ד דעכ"פ קבלה הוי גם לענין זה שיפסקו ויגבו דהא אפי' כשבאין מעצמם לדון בפני ב"ד הוי קבלה. רק דהוא בלא קנין והא א"צ לזה קנין וגם משום הקבלה א"י לחזור לאחר גמ"ד וממילא נקיט דוקא ב' שעשו פשרה א"י לחזור אבל קודם שעשו פשרה נהי דא"י לחזור בהן מהחיוב כיון שהוא קנין אבל יכולין לחזור שלא ידונו על החיוב בתורת ב"ד דלענין זה הוי רק קבלה גרידא וקודם גמ"ד יכולין לחזור בהן ולכך נקיט ב' שעשו פשרה כנ"ל וא"ש:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה