אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות גניבה

הלכות פקדון

סימן שמח

סעיף א

(א) אסור כו' כ"ש. כ' הה"מ כמו חצי שיעור דאסור מה"ת ע"ש וכן בגזלה כן הובא בסמ"ע. ומשמע דמצטרף אם גנב אח"כ עוד חצי פ' חייב כפל ועבר אלאו. ולכאורה הא אמר בסנהדרין נ"ז דבישראל מחיל ע"ש. וא"כ כדאמר שבת פ' המוציא (דף פ') בהוציא ח"ש והניחה והגבי' וחזר והוציא ח"ש פטור כיון דבטל הנחה ראשונה בשעת הב' וכמו קלטה כו' או נשרף כו' וכן בגזל דבשעת גזילה דח"פ שני' כבר נמחל ח"פ ראשונה ובטל הגזל. גם בגזילה הוי יאוש בודאי דל"ש נקיטנא לי' בדינא דפחות מש"פ אין יוצא כו'. וגם לא שייך מדמי מי קמייאש. וכיון דליכא והשיב קנאו. וא"כ אין מצטרף כלל עם ח"פ דאח"כ כנ"ל. וגם בגניבה למ"ד ישל"מ הוי יאיש. ובזה הי' אפשר לומר כיון דהלאו מצד עצמו אם הי' ברור לנו שלא מחל ולא נתיאש הי' מצטרף עם חצי פרוטה אחרת ללקות רק אח"כ מחל מ"מ הלאו מצד עצמו חזי לאצטרופי ואסור מה"ת ככל חצי שיעור כמו שלא אכל אח"כ יותר. אך בלאו ה"ט ג"כ לא מצינו שיצטרף והא בהקדש דאתרבי פחות מש"פ להשבון בש"ס ב"מ פ' הזהב (דנ"ה). ומ"מ חשיב לחידוש (מס' מעילה וכריתות ט"ו) הא דצירף את המעילה לזמן מרובה. וברמב"ם ז"ל פ"ט מה' שגגות מפורש על הגזל כו' משוה פרוטה ומעל' כו' על המעילה כיצד כו' חומרא יתירה יש במעילה כו' ומצטרפת לזמן מרובה כו' ע"ש. מבואר דגם דאתרבי להשבון מ"מ חומרא חשוב מה דמצטרף א"כ ממילא בהדיוט אף בלא המחילה לא הי' מצטרף ולא שייך לאסור חצי פרוטה משום חזי לצרף כנ"ל. ונראה דהה"מ ס"ל דאין הפי' בש"ס יומא (דף ע"ד) כיון דחזי לטאטרופי איסורא אכיל שיהי' ראוי באמת לצירוף שיאכל אח"כ תוך כא"פ ויהי' חייב רק גם שהוא ב"ש סוף היום מיה"כ או חמץ שא"א לאכול עוד מ"מ אסור מה"ת דאם הי' מצרף עוד ח"ש ואוכל ביחד הי' החיוב על כולו שוב ח"ש מקצת מן האיסור השלם ומקצת האיסור אסור ג"כ מה"ת אף שאין לוקין וכמו לר"ש כ"ש למכות לא נאמרו שיעורין אלא לקרבן כן לדידן לא נ' שיעורין אלא למכות ועונשין לא לאיסור דבכמה דוכתי פליגי אם מקצת ככל (סנהדרין ע"ח וב"ק י' נ"א) דסבר ר' אחר שניהם לנזקין ע"ש כן לאיסור כנ"ל. וממילא כ' הה"מ דגם פחות מש"פ גזל אסור מה"ת כיון דאם הי' עוד חצי הי' לאו גמור אסור כ"ש מה"ת כנ"ל:

ובש"ס חולין ע"ט ובכורות פ"ק סבר ר"י בכור כולי' בכור כתב כל דאפי' כל. דהו. כן נראה הרבוי דכל חלב כו' מקצת אכילה היינו חצי שיעור. ועיין תוס' חולין פ"ח שהביאו היכא דפליגי במקצת ככל ושאין לדמות ע"ש:

ובתוס' חולין ע"ט ד"ה עייל כ' די"ל דסבר. ר' יוחנן דפליגי במקצת שה למלקות אבל איסורא איכא א"נ לא אמרינן אפי' מקצת שה ושאני חלב דרבי קרא כדדרשינן פ"ב דיומא כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור ע"ש. ויתישב מה דתמוה מנ"ל לרבות מכל תרווייהו ע"ש בתוס' שכ' דא"ל טעמא דחזי לצירוף הוי מוקי לכוי לחוד ע"ש:

ולמ"ש מיושב דחד טעמא תרווייהו דהוי מקצת בהמה ומקצת איסור כנ"ל. אך בל"ז ג"כ לא קשה דלכאורה לתוס' חולין די"ל שאני חלב דרבי קרא א"כ גם חצי שיעור אין ללמוד. וגם בלא"ה איך נלמוד איסורים קלים מחלב. וצ"ל כמ"ש הר"ן דמשום הסברא דחזי לאצטרופי אמרינן טעמא דקרא מש"ה וילפינן הכל ע"ש. וג"כ דוחק כיון דטעם צירוף לא מהני לעונש מנ"ל למילף איסור קל מחלב דחמור לענין איסור ג"כ. והפשוט נראה דקושית הש"ס אינו כלל מהלימוד דוכל חלב רק אדרבא מלשון הברייתא א"ל אלא כל שיש בעונש כו' ח"ש מנין. מוכח דבכל מקום ח"ש מה"ת בלאו קרא רק משום דחזי כר"י רק בחלב דתלי קרא האיסור בעונש כי כל כו' א"כ ח"ש שאינו בעונש אינו בכלל האיסור ע"ז יליף וכל חלב גם בכאן בכלל האיסור אף דאינו בעונש כנ"ל. וממילא ילפינן ספק וח"ש דגלי אף שאינו בעונש כו'. שוב הן ככל איסורין דספק וח"ש אסור מה"ת. ופריך שפיר דאי ח"ש מותר מה"ת בכל מקום מנ"ל תרווייהו כנ"ל ומיושב כנ"ל:

והנה בש"ס סנהד' נ"ז דאמר ר"פ ל"נ אלא לפחות מש"פ ופריך א"ה כותי בישראל אסור הא בר מחילה הוא ומשני נהי דבתר הכי מחיל צערא בשעתא מי לית לי' כותי כו' כיוצא בהן כיון דלאו ב"מ גזל מעלי' הוא ע"ש. ופירש"י ד"ה צערא הילכך גזל הוא אלא שאין ב"ד נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל לי' ובישראל כו' נמי אסור ומיעבר לא עבר דכ' לא תגזול והשיב כו' אמידי דהשבון קרוי גזל ע"ש. דמוכרח לזה דאל"כ כמו דבחובל דריבתה תורה לתשלומין וקי"ל הכאה שאינו ש"פ לוקה א"כ גם בגזל שאינו ש"פ ילקה כיון דלאו דגזל יש בו ועשה דוהשיב ליתא וע"כ כיון דלאו בר השבון לא עבר כנ"ל. והגם דבשאר לאו הניתק לעשה לא מצינו זה. בתמורה שניתק לעשה דוהי' הוא כו' קודש כדאמר ריש תמורה ובצבור ושותפין עבר ואינו קודש ואדרבא ראוי להיות לוקה. ופסחים כ"ה דקרינן וישלחו כו' קרינן ולא יטמאו כו' לא דמי דמשמע משום שהמחנה טהור מוזהר משא"כ כדלא מקוים וישלחו כו'. אך גבי כל טהור יאכל בשר ע"ש ג"כ לא דמי. ונראה דחשוב פירוש כמו דדריש בש"ס (ע"ז ס"ח) נבילה כו' לגר אשר כו' הראוי לגר קרוי נבלה כו' דהוא פירוש שאינו בלאו רק הראוי כו':

ובזה הי' מיושב הא דיומא ל"ו בלאו דנבילה פליגי ר"י סבר לא לאו מעלי' רק כעין ניתק לעשה ותמוה מאד כמ"ש תוס' למה לא נקיט טרפה דכ' לכלב כו' גם שביק לאו דפאה ע"ש די"ל דס"ל לר"י דתעזוב מעיקרא כו'. ולא קרי ניתק מצד המצוה כמ"ש רש"י בפרט לר"י מנחות נ"ו דאף השמר דעשה לאו. רק דמ"מ ס"ל לר"י דחשיב כמו ניתוק למ"ש תוס' פ"ק דר"ה ומפירש בש"ס (חולין קל"ד ע"ב) דכשאין עניים מותר ללקט דכת' לא תלקט כו' לעני ולגר כו' ולא לעטלפים. א"כ ג"כ העשה פירוש ומיעוט להלאו דליכא לא תלקט רק כשיש העשה דלעני כו' וחשב ניתק לעשה לר"י כו' ולכך נקיט הש"ס לאו דנבלה דא"א לומר דזה עשה לגר כו' או מכור לנכרי רק מ"מ לא משום מצוה רק ניתוק לפירוש ומיעוט דוקא כששייך לשון העשה דראוי לגר כנ"ל. משא"כ טריפה לא שייך כלל דאינו ראוי לכלב א"צ מיעוט כנ"ל. ולכך לא נקיט לקט ופאה דאיירי בה דה"א משום המצוה ניתק כנ"ל ולכך אמר כנ"ל:

אך זה תלי' במ"ש תוס' שבועות כ"ד דגריס סרוחה כו' דקרוי נבלה ומ"מ התירה תורה ע"ש. אך בנבלה אף איסורא ליכא ואם גם בגזילה הי' הפי' כן מנ"ל אסורא. ונראה דוקא בגזילה דכ' והשיב הגזילה קודם לאו דלא תגזול שפיר עלה קאי הלאו דוקא מה דבר השבון כנ"ל:

ונראה דכוונת רש"י דהא שיעור נאמר בכל דבר ודאי דהגם דצערא בשעתי' אית לי' כדאמר בגמ' מ"מ ודאי לא שוה צערא דפחות מש"פ לש"פ דהא מחיל מיד. א"כ גם בשעת גזילה אינו שוה. רק סתם מלא תגזול הי' חייב עונש גם על הצער דפמש"פ. לכך כ' רש"י דכ' והשיב מה דבר השבה היינו מפרש השיעור דדוקא על צער הש"פ יש עונש לאו לא על פחות ואעפ"כ הוא ככל חצי שיעור דלענין הצער חזי לאיצטרופי שיהי' חסר פרוטה ומלקות בלא"ה ליכא. ולכך כותי גם על הצער דפחות מש"פ חייב כנ"ל:

וברמב"ם ה' מלכים פ"ט כ' ג"כ פחות מש"פ בכלל חצי שיעור לא נאמרו שיעורין לכותים דסובר דגם באבמה"ח חייב חצי שיעור. ולרש"י משמע דוקא בגזל. לכאורה דוקא בגזל דפחות מש"פ הוי דבר שאין בעה"ב מקפיד דמותר כדאמר (פסחים ו' ע"ב) סופי תאנים כו' בשאין מקפיד מותר משום גזל אף מחצר משתמר. רק גזל אסור דהא רואין שמקפיד. משא"כ גניבה פחות מש"פ. והא אה"ע סי' כ"ח קדשה בדבר שאין כו' ע"ש שפירשו בפחות מש"פ דסתמא אינו מקפיד ודוחק לומר דדוקא בידוע שזה מקפיד. או כשמקפיד כשנודע לו דנימא הוכיח כדאמר גבי כלך כו' גבי מרי בר איסק (ב"מ כ"ב) ע"ש. דהא משמע דעביד איסור מיד ונראה לע"ד דדוקא דומיא דסופי תאנים שאין מקפיד על מין פירות אלו. משא"כ סתם בשביל שאינו ש"פ אם יהי' מותר יגנבו הרבה פעמים פחות פחות מש"פ ומקפיד כנ"ל. ואף דלכאורה דמי להא דסופי ת' ומשמר מפני ענבים כו' או כה"ג דלא חשוב קפידא מה דמנטר בשביל דבר אחר וכן בהנ"ל על פחות מש"פ שנוטל זה אינו מקפיד רק בשביל שמא יקחו עוד דבר אחר כה"ג לא חשוב קפידא כנ"ל. לא דמי לע"ד דהתם על סופי תאנים וכה"ג אינו מקפיד ומה שמשמר מפני ענבים גם אם יקחו תאנים וענבים יהי' הקפידא רק משום ענבים ולכך לא חשוב נגד התאנים מנטר כנ"ל. משא"כ פחות מש"פ שע"י שיהי' מותר יקח עוד פחות מש"פ ויהי' צירוף פרוטה ויהי' הקפידא גם על החצי פרוטה שכבר לקח א"כ חשוב שפיר משתמר בשביל דבר זה עצמו. ואדרבא מוכח משם ריש פסחים דדוקא בגווני דהתם לא חשוב מנטר משא"כ בהנ"ל חשוב קפידא מיד כנ"ל ואסור. מ"מ לענין קדושין י"ל דהוי ס' דלענין אסור שפיר אם יהי' מותר יקחו עוד ומה"ט מקפיד ואסור אבל כיון שהדין דאסור לא חשוב שוב קפידא אם עבר ולקח דהא מחיל והוי ס' לגבי קדושין כנ"ל:

(ב) כל שהוא כו'. מ"מ הלאו לא עבר וכשר לעדות עד שיש בו ש"פ. ובכלי כמו מחט וכה"ג משמע לדברי הגאונים סי' פ"ח דחשוב גזל כמו ש"פ דיצאו כלים כו' לחייב שבועה ודאי דיש חיוב השבה. והי' מיושב מה דקשה בש"ם פ' א"מ (דף כ"ז) ממעט באבידה אשר תאבד כו' ומצאת פרט לשאינו בה ש"פ ע"ש ל"ל קרא כיון דגם בגזל אינו בר השבה. ולהנ"ל א"ש כיון דקרא על שור כו' שלמה כו' שיש בו סימן והיא כלי א"כ גם פחות מש"פ חשוב ומ"מ ממעט באבידה. אך א"כ יהי' חשוב לקרא תאבד או ומצאת. אולם גם לתוס' וש"פ דגם בכלי בעי ש"פ מ"מ לא קשה מהא דצריך קרא באבידה. דהא גזלן יש לו קנין לענין זה שכשישתנה וכה"ג דלא יקוים והשיב הוא שלו דמה"ט שינוי קונה משא"כ כשאינו גזלן. א"כ לכך לשיטת תוספ' דגם כלי פחות מש"פ לאו ממון ואינו בר השבה שוב הוי שלו בגזל. משא"כ באבידה שאינו רוצה לגזול אף פחות מש"פ ס"ד דחייב מ"מ הוא של חבירו וקמ"ל דפטור כנ"ל. ובמחט להגאונים הי' נראה כיון דסתם גניבה יאוש לדידן קנאו למ"ש תוס' פ' מרובה ד"ה כל הנלקט דהא דאין קונה יאוש מטעם הפקר משום דצריך גזלן לשלם דמיו ע"ש. ומחט פחות מש"פ אי קני שוב אינו בהשבה דמיו ומיאש מדמי ג"כ. ומ"מ אינו מוכרח ונ"מ רבתי לענין קדושין:

הרמב"ם ז"ל ר"ה גזילה דאינו לוקה משום דניתק לעשה והשיב כו' ואף שרף משלם ע"ש. ובגניבה כ' דאינו לוקה שהרי חייבתו תורה בתשלומין משמע דניתק לא הוי בגנב רק ממה שחייב מוכח דאינו לוקה כמו חובל דבפירוש כו' לתשלומין וא"כ בפחות מש"פ יהי' כמו בחובל דלקי דלא שייך טעם רש"י ז"ל (סנהדרין נ"ז) כיון דאינו ניתק. וצ"ל כמ"ש לעיל דמ"מ נאמר שיעור למלקות ודוקא הכהו הכאה שאינו ש"פ שאינו שייך הכאה להפסד ממון בין ש"פ בין פחות הכאה הוא ולכך לוקה כשאין די תשלומין משא"כ גנב וגזלן דאיסור משום ממון חבירו פטור על חצי שיעור. אך קשה דבכתובות פ' א"נ (ל"ב ע"ב) דיליף מחובל כ' תוס' שם דלא מוקי קרא בלא אתרו בי' משום דמיותר כן ינתן בו ע"ש. א"כ איך מוכח מדחייבה תורה גנב לשלם דילמא דוקא בלא אתרו בי'. ועוד מקרא דחיים שנים כו' דלמא דוקא כשמשלם כפל מתקן הלאו לא בקרן. גם א"ל דילפינן מגזל דהא חזינן דהחמירה תורה בגנב מגזלן. וא"כ מנ"ל דלא לקי. וכן ירושלמי הובא תוס' פ"ק דב"ק (די"א) אין שמין כו' ע"כ לגנב גזל מנין ע"ש דאין לומד זה מזה. ונראה לענ"ד דאמר סנהדרין ע"ב מחתרת כו' גגו חצירו מנין ת"ל ימצא הגנב מ"מ ומת"ל מחתרת זו התראתו משא"כ גגו כו' בעי התראה. ועלה כ' אם כו' דמים לו שלם ישלם מוכח דגם באתרו בי' משלם קרן דמותרה לחמור כו' (כתובות ל"ג) ואף למ"ד אין מותרה לקל מ"מ מוכח דומיא דמותר' אף שהתרו בו למלקות מ"מ משלם. וזה קאי על קרן לחוד דכ' אם א"ל ונמכר כו' דקי"ל (קדושין י"ח) בגניבתו ולא בכפילו א"כ מוכח תרווייהו דגם באתרו בי' מתקן בתשלומין ובקרן לחוד ג"כ כנ"ל. ומה"ט סוף חולין אמר בש"ס להדיא גנב וגזלן אינו בכלל מלקות משום ניתק לעשה ע"ש כנ"ל:

(ג) דין תורה ואסיר דרך שחוק וע"מ להחזיר או כדי לשלם כפל או כדי לצערו כו' שלא ירגיל כו'. ע"ש. מדפלגינהו משמע דפמש"פ דאורייתא. והני דרבנן והוא לשון הרמב"ם ז"ל. ותמוה דמבואר בש"ס דעיקר הלאו ע"ז ע"ש בלח"מ מה שתירץ אינו מספיק כלל ודחה בעצמו ע"ש. וברא"ש כ' כלשון הגמ' וכן בתוספתא ב"ק,. לכאורה כיון דקי"ל ע"מ להחזיר הוי נתינה וקנין ממילא חשוב גניבה וגזילה ג"כ. ולרמב"ם (פ"ה מה' אישות) דס"ל בקדושין דמי' לחליפין דכיון שהוא עמ"ל פחות מש"פ, א"כ גם בגניבה חשוב כמו פחות מש"פ אבל תוספ' (קדושין ו' ע"ב) ורוב הפ' דהתם משום גזירה דדמיו ע"ש. ומה"ת מקודשת כיון דגוף החפץ שוה פרוטה גם ע"מ להחזיר מיד ממילא חשוב גניבה שוה פרוטה ול"ל קרא כנ"ל, אך נראה החילוק דהא דלא דמי לשיור משום דתנאי מילתא אחריתי וכשמקיים תנאו ומחזיר הי' לגמרי שלו אף בלא חזרה וכמו החילוק בין ע"מ שלא תנשא לפלוני ובין חוץ מפלוני דאינו גט ע"ש (גטין דף פ"ב) א"כ זה דוקא בקנין מדעת כמכר ומתנה וקדושין דמהני בי' תנאי כנ"ל. משא"כ כשגונב או גוזל לא שייך בי' תנאי דהא לא מצי ע"י שליח דצא גנוב פטור כדאמר בש"ם (ב"מ דף ח'). וגם שאין הכוונה כלל שגונב ע"מ להחזיר בתנאי גמור שא"ל יחזיר לא יקנה בתורת גניבה סל רק יהי' ברשות בעליו. רק הפי' שיחזיר אח"כ וממילא הוי רק שיור שאינו גונב לגמרי וכמו בגט ותחזיר ע"ש,. רק לזמן ולא הי' מחויב א"ל קרא דלא תגנובו. גם לא יועיל תנאי הנ"ל כמו גנב שאינו רוצה שיקרא גניבה דהוי מתנה עמש"ב. כדפריך בשואל מתנה כו'. וכאן לא שייך לא שיעבד נפשי' ע"ש (ב"מ צ"ד):

לתוס' פ"ב דפסחים דמשהה חמץ כדי לבערו לא עבר לפי שניתק ע"ש (דף כ"ט ע"ב). ואם יהי' הדין כן בכל לאו הניתק. א"כ גונב כדי לשלם א"ל קרא לא הי' אסור. אך לא מצינו כלל בשאר לאוי הניתק שיהי' הדין כן המותר פטור אבל לא שיהי' מותר. וצ"ל גם שם רק כשעוסק ופודה החמץ כדי לבערו ועוסק בביעורו ע"ש. וי"ל דוקא בחמץ דלא יראה לך בעל בלבך כמ"ש הר"ן מירושלמי רק לאחר זמן לאו ברשותי' דלבטלי' אבל כשפודהו לשורפו אינו מתחיל כלל שיהי' נקרא יראה לך כיון שהוא כדי לקיים העשה שלא יראה. משא"כ בשאר לאו הניתק לעשה כנ"ל. גם י"ל שם דהוי כדבר שאינו מתכוין. ואף דהוי פ"ר, מ"מ פ"ר דלא ניחא לי' להרבה פ' שרי. ולכאורה לא יחשב א"כ ניתק לעשה כלל דזה שגנב ע"מ להחזיר לא מתוקן בחזרה כיון דהלאו היא כן. ומ"מ ז"א דאף דהלאו כשגונב עמ"ל מ"מ רק כשאינו מחזיר עבר אבל כשמחזיר באמת מתוקן הלאו ע"י העשה. וא"כ נראה בין למ"ד בטלו ובין למ"ד קיימו (מכות ט"ו ע"ב) הי' חשוב בעובר ע"מ לקיים העשה כדבר שאינו. מתכוין דאינו מתכוין לעבור ואף שלא קיים לא עבר. וכנ"ל בחמץ וצריך קרא לאסור כנ"ל:

בסמ"ע כ' דאין הפי' בש"ע למיקט דזה כ' אח"כ רק לקחו לצרכו ואח"כ יחזיר ע"ש. משמע לצרכו להשתמש. ותמוה דקי"ל שואל של"מ גזלן ואף שיחזירו אח"כ א"כ הוי גניבה גמורה מה"ת כשגנב כדי להשתמש כנ"ל. ואף שלא נתכוין כלל רק לתשמיש כדאמר ב"מ (דף מ"א) טלטלה להביא עלי' גוזלות כו'. וי"ל באין בתשמיש ש"פ דנראה כיון דבעי' בש"ס (דצ"ו) שאלה לעשות פחות מש"פ ממילא כן לענין שואל שלא מדעת דאינו גזלן. וקאי אדלעיל אפי' פחות מש"פ ד' תורה כו' ואפי' ע"מ להחזיר והשימוש פחות משוה פרוטה כנ"ל. מ"מ דוחק:

וי"ל עוד דהכוונה להחזיר ולשלם מה שנשתמש דאינו גזלן דדוקא שואל ש"מ דלא ישלם משא"כ ברוצה לשלם הוא כדקי"ל (סי' שמ"ג) בספינה רצה פחתה נוטל שכרה נוטל. דגזלן אינו משלם מה שנהנה בשמוש ממילא כשנוטל להשתמש ולא לשלם וזה מצד קנינו בהחפץ בתור גזילה הוי גזלן מיד בהגבהה ע"ד כן. משא"כ בנוטל ע"מ לשלם י"ל דאינו גזלן כיון שאינו רוצה לקנות כלל ולהחזיר ויש נ"מ גדולה לאונסין ולכפל כנ"ל. די"ל אף שלקחה לשמוש הוי גוזלה לפירות דלאו כק' הגוף. וע"כ הא דחשוב גזלן על כולו מטעם הנ"ל כמו בחבית יין סוף פ' המפקיד דליטול רביעית נעשה כל החבית בסיס כן בהנ"ל לענין שיפטור משכר שמוש צריך כולו כנ"ל משא"כ ברוצה לשלם:

(ד) לשלם כפל כו'. ופירש"י דבוש ליקח ורוצה לההנותו באופן זה. ואף דבגזילה שעורין לשלם חטין כ' (סי' שנ"ט) דזכות הוא, אך שם דוקא במוכן החטין ע"ש. כ"כ ש"ך ריש ה' גזילה ובמזכה ע"י אחר. מ"מ יש להסתפק אי חשוב גנב גמור וחייב כפל ד' וה' אף שחוזר בו ואינו רוצה. או כיון דמתכוין לזכות כמשמעות הש"ע דמדרבנן שלא ירגיל אבל כפל ד' וה' י"ל דאינו חייב וכן אונסין. ולע"ד ראי' ממתני' פ' מרובה ע"ט גנב ברשות בעלים פטור כו' גנב חוץ מרשותו וטבח א"מ ברשותו חייב ע"ש. משמע אף דהניחו ברשות' שטבח ולא לקחו ג"כ חייב ד' וה'. לכאורה למ"ד (ב"ק קי"ח) שלא לדעת א"צ דעת נחשב חזרה כיון שהחזירו לרשות בעלים. ומה שטבח אח"כ הוא מחדש והוי גנב וטבח ברשותו דפטור וממילא אף שמודה פטור בקנס. וכ"ש לרמ"ה ורמב"ן (סי' שס"א) דגוזל בעדים נאמן החזרתי מכ"ש שרואין שהחזיר. וצ"ל דהא קי"ל (סי' רמ"ה) נהי דהוכיח סופו על תחלתו הוי ספק אי כרשב"ג אי כרבנן מ"מ היכא שהתחלה וסוף מבורר רק שנאמר באמצע נשתנה זה לא אמרינן גבי נגעים ל"א שבנתיים (חולין י' ע"ב) וגבי חולה (גטין ע"ג) ובכורות ל"ח ע"ב בחרוור דבעי בדיקה גם באמצע משום שכן דרכו כמ"ש רש"י ע"ש. ומה"ט במשנה הנ"ל שראו שגנב ולבסוף טבח הוכיח תחלתו וסופו על החזרה שלא הי' בתורת החזרה והשבה רק כדי לטבחה שם מאיזה טעם כנ"ל. וא"כ אי נימא דבגונב ע"מ לשלם כפל ד' וה' לא חשוב גנב וכשחוזר ואינו רוצה אין מחייבין בד' וה'. עדיין קשה הא כל המעשה מורה שגנב כדי לשלם ד' וה' ולכך החזיר לרשות בעלים וטבח שם והניח שאינו רוצה לגזול כלל וממילא יפטר מד' וה'. וע"כ דבאמת חייב אף שגנב כדי לשלם כנ"ל. ומ"מ יש לדחות..

בש"ך ז"ל שכ' החילוק דאינו מזכה ע"י אחר ע"ש דאי מזכה ע"י אחר לא מיקרי גנב. ותמוה דברוצה שלם דבר אחר צריך לזכות אבל כאן ע"מ להחזיר גוף הדבר מה צריך זכוי. וכיון שבדעתו להחזיר ולשלם כפל ג"כ יחשב זכות כמו שעורין ועדשים. וצ"ל דמ"מ כל שלא העידו בב"ד אין כפל ואין לו שום זכות דאדרבא כמו שסובר שנגנב ודאי לא ניחא לי' במה שהוא אצל גנב וס' כפל וניחא לי' יותר אם ברשותו כדאמר סוף, פ"ק דגטין בהולך כו' בהוחזק כפרן דלא ניחא לי' שיהי' אצלו ולכך מזכה ע"י אחר מהני משא"כ כאן שנשאר אצלו. ואף שבאמת ברשותי' דמריה קאי כיון שאין רוצה רק להחזירו מ"מ כשיודע לו שנגנב סבור שיצא מרשותו. ומ"מ אפשר דהוי כגונב ברשות בעלים אף שמטמינו וסבורים שנגנב דלא חשוב גנב ופטור. רק בכלל ע"מ למיקט הוא דמ"מ יצטער. אבל א"ד אינו וכן פטור מאונסין וכפל דאלו ידע הכל הוי ניחא לי' וחשוב זכות. וב"ח ודו"פ כ' דבגנב אסרו אפי' לשלם יותר שלא ירגיל ואף בגווני דבגזל מותר בגניבה אסור. והש"ך חולק. ומ"ש ש"ך ז"ל כיון שידע האחר כו' משמע משום דאינו מיטמר והא אף דיש ב' שגנב המחייבים כפל ומ"מ חשוב גנב וא"ל דמיירי בהן ראו והוא אינו רואה אותן. דברש"י ז"ל ב"ק ע"ט ע"ב כ' כיון דאחרים הם ולא איכפת להו חשוב גנב דמיטמר מבעלים ע"ש:

ולע"ד החילוק פשוט דבגזילה שעורין שלא בפניו ומזכה לו חטין שפיר כיון דבכל זכות ל"ח שמא לא יתרצה כשיודע לו דמסתמא ניחא לי' א"כ ליקח שעורין שלא בפניו ע"מ להודיע לו שזוכה לו חטין ואין גזילה כלל. משא"כ בגונב ע"מ לשלם כפל וכה"ג דעכ"פ כשיודע לו שנגנב ממנו א"י אם יוחזר לו ולא עדיף פחות מש"פ דצערא בשעתא מי לית לי' אף דמחיל מכ"ש זה שאצלו הוי גניבה גמורה. ואף דאם הי' יודע מחשבת הגנב הי' ניחא לי' מ"מ עתה מקפיד וגרע מיאוש שלא מדעת בפרט כיון דע"כ רוצה להחזיר ע"פ ב"ד שיתחייב כפל ושייך שאינו רוצה למיקם בדינא כמו באינו מזכה שכתב הרא"ש ע"ש. וי"ל גם כוונת הש"ך ז"ל כן. דהא חזינן במפקיד דניחא לי' להקנות הכפל. וד' וה' לנפקד כדי שישלם הקרן מכ"ש דלא ניחא לי' בספק כפל ד' וה' מס' שלא יוחזר הקרן. ומ"ש הש"ך דאם מזכה וכו' ל"מ גנב י"ל כוונתו אם מזכה ע"י אחר המעות או שיחד כלי לכפל כמ"ש תוספ' פ' נערה יחד כלי בקנס ע"ש ומצוה להאחר שיתבענו ע"י העדים קודם שיודע להנגנב ויתחייב כפל ואח"כ יודיע לבעל החפץ שנגנב ושזכה בכפל עבור דבזה הוי דומיא דחטין כו' ע"ז כ' דכה"ג לא מיקרי גנב:

ולדינא נראה דבגונב להשתמש ולהחזירו חייב כפל וד' וה'. אך קשה לי לשון הגמ' בכל דוכתי שואל שלא מדעת גזלן ולמה לא אמר גנב כיון שהוא שלא מדעת בעלים ונ"מ להתחייב כפל. וכן קשה דאמר פ' הגוזל וש"ע לקמן שנ"א דטוען טענת גנב אם שלח בו יד קודם פטור לר"ש מכפל ולמה לא יתחייב על השליחות יד כפל כשנשתמש שלא מדעת כנ"ל. וצ"ל דבשומר כיון דא"א ללמוד מגנב כדאמר ריש פ' מרובה שיליף ק"ו גנב מטוען ט"ג דבהתירא אתי לידי' ע"ש. א"כ אין ללמוד שומר מגנב לחייב כפל רק בטוען ט"ג דגלי קרא ומיעט האחרים ע"ש ממילא גם שליחות יד אימעוט מדין כפל וכן שואל שלא מדעת כשהוא שואל או שומר עליו כיון דבהתירא א"ל. וי"ל דמה"ט אמר שואל של"מ גזלן דרוב דוכתי מיירי בשומר או שואל ע"ש. אבל בנוטל בהמה וכה"ג מחבירו שלא מדעת להשתמש י"ל דבאמת גנב הוא וחייב כפל. מ"מ קשה דלא אישתמיט בשום מקום לומר גנב. ואפשר כיון דאחזוקי בגזלנא לא מחזקינן. וסתמא אמרי' שנוטל להשתמש לשלם שכר שמוש דכה"ג לאו גנב להתחייב כפל כמ"ש לעיל. רק בנחית אדעתא דגזלנותא וע"כ לחייב כפל כשאומר לפני עדים שנוטל להשתמש בחנם בלי שכר. ושוב חשוב גזלן. דעד כאן לא כ' רש"י ז"ל ב"ק ע"ט דגונב בעדים אף דלא מיטמר מינייהו לא חשוב גזלן רק משום דלא איכפת להו היינו שסבור שאין משגיחין כלל אם נוטל שלו או של אחרים ע"ש. אבל כה"ג דע"כ שאומר לעדים שלוקח של אחרים להשתמש בגזילה י"ל דלכ"ע גזלן הוא דלא מיטמר כנ"ל. וא"כ לא משכחת חיוב כפל כנ"ל. אך א"כ בדבר דלא קיימא לאגרא דאמר ב"ק צ"ז דחשוב סתמא גזלן אף אם הי' רוצה לשלם ע"ש. והכי קי"ל. א"כ שפיר יחשב גנב בסתם נוטל להשתמש וחייב כפל כנ"ל. אך בל"ז הא חייב כפל שעדים רואים שנוטל שלא מדעת וע"כ שיאמר לעדים שרוצה רק להשתמש וי"ל ג"כ דחשיב גזלן דלא מיטמר כנ"ל. ואינו מוכרח. דא"כ גם בגונב ע"מ לשלם כפל וכה"ג שייך ג"כ דבסתם שראו עדים חייב וע"כ שאומר להם א"כ אף אם הי' חיוב הי' חשוב גזלן:

ולכאורה מוכח דע"מ לשלם לא חשוב גנב דאל"כ מנ"ל לש"ס דש"ש אינו חייב בטוען ט"ג כפל מה בכך דחייב עצמו לשלם בטענת נגנבה מ"מ הוי גנב ע"מ לשלם. ושבועה שאינו ברשותו נשבע מדר' שמא עיניו נתן בה וליש פ' סבר ר"ה דשבועה זו ג"כ מה"ת וגם למה דקי"ל שהוא דרבנן משכחת לה בע"א העיד שברשותו. וע"כ דלא חשוב כפירת ממון כיון שמשלם רק בלא תחמוד קאי להרמב"ם ז"ל מה"ת ולתוספ' רק מדרבנן. וממילא דלא חשוב גנב להתחייב כפל שאינו גונב שיוי ממון. מ"מ אינו נראה כיון דלא אמר רוצה אני הוי גזלן וגנב. והראי' משומר שכר יש לדחות דב"ד א"א לחייבו רק תשלומין והא משלם. ממילא אין חיוב שבועה מה"ת גם בע"א כנ"ל. משא"כ לענין כפל:

ולשון הש"ס ורמב"ם וש"ע י"ל עמ"ל י"ל שאינו רוצה כלל להשתמש רק ע"מ למיקט ועדיין ברשותי' דמרי' קאי רק יהי' סבור שאינו ברשותו וכדאמר פ"ג (ל"א ע"ב) דכתובות באפקי' לר"ה דכיון דלא לרשותו ברשותיה דמרי' קאי ונכלל בלשון המשנה גנב ברשות הבעלים ע"ש. ומ"ש סמ"ע שכ' הש"ע בסוף ואפילו כו' כדי לצערו ע"ש. י"ל שאפי' שאינו מוציא מרשות בעלים כלל רק גונבו ברשותו שמטמינו ויסבור שנגנב. דלשון המשנה גנב ברשות בעלים ע"כ הפי' כן וקרי לי' גונב. ובהני באמת מדרבנן וקרא אסמכתא:

בש"ך ציין אסור כו' בש"ס ב"ק משמע דגנב ח"ל מעידית כמזיק ע"ש. תמוה מאי משמע הא מפורש גנב וגזלן כו' כולן כאבות לשלם ממיטב. גם מפורש לקמן בש"ע ס"ה. ולקמן ה' גזילה כתב לשון זה דעכ"פ אינו בש"ע משא"כ כאן. ונ"ל כוונתו דהא יש סברא ריש ב"ק ז' לחלק בין מדעתו דלא אטרחי' לב"ד שקיל אפי' סובין ואמר דוקא נמי מיטב כו' ישלם בע"כ ודחי מי כ' ישולם ישלם כ' מדעתו משמע. ושם ה' ע"א דגמיר כאבות כו' תחת כו' ישלם כסף פירש"י כפל דכ' ישלם שנים ד' וה' ה' בקר ישלם כו' וקרן דגנב בכלל כפל ע"ש וא"כ הך ישלם ע"כ בב"ד דבקנס ירשיעון כו' וא"כ י"ל דקרן לחוד כשמשלם בעצמו ולא אטרחי' א"צ לשלם מיטב. וזה אינו מפורש בגמ'. גם מש"ע ס' ה' אין ראי' דכ' ב"ד יורדין לנכסיו כו'. ולכך כ' ש"ך ז"ל כאן דמיירי מהאיסור דקאי עלי' לצי"ש כ' דגם שמשלם מעצמו צריך לשלם מיטב. דכיון דאמר בש"ס כולן כאבות משמע דשוה לנזקין ושם דחי הש"ס דאין חילוק בין מדעתו כו':

סעיף ד

(ה) משעה שמשך הגניבה כו'. לשון המשנה (ב"ק ע"ט) גנב ברשות בעלים וטו"מ חוץ מרשותם חייב. ואינו מובן דהא חייב משום שהוציא מרשותם. והול"ל גנב מרשות בעלים. ונראה דקמ"ל אף שגנב ברשותם היינו שהטמין שם הבהמה עד שכשחפשו הבעלים היו סבורים שנגנבה כבר ואח"כ הוציא וטו"מ דס"ד דפטור כמו בקנין עודר בנכסי גר וסבור שלו לא קני דלא נתכוין כן בהנ"ל דסבור שכבר קנאו בתורת גניבה ע"י הטמנה ולא נתכוין במה שהוציא מרשותם לקנין גניבה. קמ"ל דדוקא בקנין שייך כנ"ל משא"כ בגנב דעכ"פ נתכוין בהוצאה זו להוציא מרשות בעלים ובזה נעשה גנב. ואף למ"ד לסימטא מ"מ כשנתכוין להכניס לרשות שנעשה קנין גניבה לא מהני מה שאינו מכוין לקנין כנ"ל:

עוד י"ל דקמ"ל אף דגנב ברשותו והטמין כנ"ל א"כ כבר נתיאש דסתם גניבה ק"ל יאוש וחשוב כשהוציא בהתירא אתי' לידי' אחר יאוש וקני ושלו הוא טובח. קמ"ל דלא הי' מועיל היאוש שהי' סבור שנגנב ובאמת הי' עדיין ברשותו וכמ"ש הרמב"ן באבידה דלא מהני יאוש כשהוא ברשותו גם הוי בטעות. או אפשר דסני כשראו עדים רק שגנב ברשות בעלים ואח"כ ראו שטבח חוץ כו' אף דלא ראו ההוצאה מרשות בעלי':

עוד שם במשנה גנב חוץ מרשותם וטו"מ ברשותם כו'. משמע שהגניבה הי' חוץ גם שהי' עומדת בסימטא ומשכה כמו שקונה בקנין כן לחשב גניבה ומ"מ נראה דתני גנב חוץ כו' שיהי' נראה שמטמין א"ע במשיכתה שנראה דרך גניבה וכדאמר הטמין בחורשין ע"ש. דאין סברא שכ"א מכיש בהמת חבירו בסימטא ורצתה] שנחייבו כפל אם לא שאומר להעדים שרוצה לגנבה א"כ לא מיטמר כלל ולרש"י ז"ל לא חשוב גנב. רק אפשר דמתני' שטבח ומכר אח"כ י"ל הוכיח ס פו ע"ת שמשיכתו הי' לגניבה דהיכא דמוכח טובא מודים חכמים דאמרינן הוכיח סופו כו' ולר"ע (ד"ע ע"ב) יהי' דוקא אותן עדים עצמם דאל"ה הוי חצי דבר דע"ג לא מהני בלי עדי טביחה באופן הנ"ל:

גם קמ"ל אף דהחזירה לרשות בעלים ולחד מ"ד א"צ דעת מ"מ לא אמרינן דחשוב השבה כמ"ש לעיל ומשמע דטבח ברשות בעלים אף שנשאר מונח שם. גם י"ל כדאמר סוף ב"ק באנס בא כנגדו דלא חשוב השבה משמע התם דגם קודם שלוקחו רק שבא כשא"י להציל ע"ש. א"כ כיון שטבח ועדיין גנב הוא א"כ ההשבה לרשות בעלים והגנב עומד עליו לא חשוב השבה כלל כמו לחצר שאינה משתמרת:

עוד י"ל דלא תני גנב מרשות בעלים. דלכאורה קשה הא אמר בשבועות פ' כ"ה אף בהטמין כלים ואין דרכו להטמין כו' מ"מ בטוען גנובין נאמן הוא לקוח דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. וא"כ אף בלקח דרך הטמנה מ"מ יהי' נאמן לקוח וממילא אף שמודה פטור בקנס דהעדים א"י לידע אם אינו לקוח. אמנם תי' ע"ז מבואר מדברי הרי"ף ז"ל שם שכ' שער י' דהא דר"י דוקא דאיתא לבעה"ב גבי' אבל ראו שנטלן שלא בפניו ואמר לקוח אינו נאמן דאלת"ה קשיא הא דר"ל דגודרת א"ל חזקה כו' אלא אשכח אבראי ותפיס לה כו' ואי ס"ד דמאן דתפיס מידי דלחברי' קמי סהדי דלא באפי חברי' ואמר לקוח נאמן גודרת אמאי כו' השתא ודאי כו' ע"ש. וכן מעזי כו'. וכ' דהך תשובה מגאון בעסק חד גברא דא"ל לחברי' אית לי חד סהדי דאתית לביתאי ופתחת לי' דלאו באנפאי ושקלת מיני' חד טעינה דכיתנא וא"ל אידך אין פתחי ושקלי ואת אמרת לי שקלי' בחושבנא דא"ל גבאי וקא מהדר גאון דליכא עלי' אלא היסת כו' אפילו ב' עדים כו' ראו שהטמין כו' ודאי שגגה הוא הא דר"י באיתי' לבע"ה בביתי' ואיהו קמסר לי' האי עובדא לא באפי' שקלי וכל דאיתי' בביתא דאיניש ברשותי' ובחזקתי' קאי כו' ומאן דשקיל חייב לאהדורי ודמי לנסכא דר"א ע"ש:

ולע"ד ד' גאון מיושבים דמשמעות הלשון הוא שהי' בית נעול והלך ופתחו ולקח טעינא ומה דאמר דלאו באנפאי הוא טענת בעה"ב אבל העד א"י זה אם הי' בביתו אם לא וסתם בית יכול להיות שבעה"ב בביתו דהא מבואר פ' בן סורר מחתרת א"ל כו' נגו וקרפיפו מנין ת"ל המצא כו' ופי' הרמב"ם (פ"ט מה' גניבה) וטור סי' תכ"ה בין ביום כו' שבעה"ב מצוי בהם ע"ש. וא"כ כיון שמותר להרגו ודאי דעדיף מהא דמגלא ותובילא (ב"ב ל"ג ע"ב) דלא חציף כו' ונאמן. כ"ש זה שפתח ביתו של חבירו והי' אפשר שבעה"ב בביתו אף שבאמת לא הי' בביתו מ"מ כיון שהוא במקום שהי' מצוי שיהי' ודאי דנאמן לקוח ושנכנס ברשות:

ונראה שגם הרי"ף ז"ל יודה בזה לדינא רק דהי' מפרש דברי הגאון שהי' ידוע דלאו באנפי' הוי. וגם אפי' כשהי' ידוע שאין בעה"ב בביתו נראה דכשלא הי' ניכר שעושה בדרך גניבה רק הלך ופתח ולקח ועדים רואין נאמן ג"כ לקוח כמבואר בש"ס ב"ב ל"ו איזיל אגדר לדיקלא דפלניא. ובטור וש"ע סי' קל"ז דאפי' בצנעה כשאינו נראה דרך גניבה לה"ר חזקי' נאמן. והראי' שהביא רי"ף ז"ל מגודרת אינו מובן דלא שייך לא חציף רק לילך לרשות חבירו אבל ליקח מר"ה או מסימטא וכ"ש בגודרת די"ל שבאו לביתו מעצמם. ומה שכופר דחשוב גזלן ונימא אחזוקי בגזלן לא מחזקינן. א"א דהא חייבה תורה שבועה שאינו ברשותו ושנא שלח יד אף דהוי גזלן וחזינן דאין ראי' זו פוטרתו אפילו משבועה וע"כ דל"א אחזוקי בגנב או גזלן לא מחזקינן דוקא מרשות חבירו. וכן הראי' מעזי דאכלו חושלא דשם נכנסו לרשותו. ואפשר דהרי"ף ז"ל ס"ל דאין ללמוד משבועה שהטילה תורה לברר ספק ואף דהחשש רחוק חייבתו תורה משא"כ לענין ממון וס"ל דשייך גם ברשותו אחזקינן בגזלן כו'. והוא דלא כמהר"מ והרא"ש ריש ב"מ. דלדידהו וש"פ שהוכיחו דעד מסייע פוטר מדפטר סיוע לשון השטר ע"ש. וממילא מדלא מהני אף לפטרו משבוע' סברא דאחזוקי כו' כ"ש דלא מהני לממון נגד חזקת מ"ק וע"כ לחלק בין מרשות בעלים כנ"ל. וממילא י"ל דנקיט במשנה גנב חוץ מרשותם דכה"ג לעולם חייב כפל משא"כ מרשות בעלים דדוקא דרך גניבה או מוחזק בגנב כמ"ש הרי"ף ז"ל. דאל"ה מצי אמר לקוח וכשמודה פטור כנ"ל:

ובגודרת אף דקי"ל אין לו חזקה ואינו נאמן לקוח מ"מ נראה דדוקא לענין קרן דמהני חזקת מ"ק כשאין הוכחה אבל לא לחייבו כפל דזה הוי להוציא ממש. ואף דמלשון רי"ף ז"ל הנ"ל משמע דמדמי גורדת דחשבינן לי' לגניבה מ"מ היינו לענין קרן דמזה מיירי שם לא לכפל או ד' וה'. וראי' לזה דמבואר במשנה (ב"ק ע"ב) בהוזמו עדי גניבה כו' שאם אין גניבה אין טביחה כו' ופירש"י ז"ל דדלמא בעלים מכרוהו לו והא גודרת א"ל חזקה דמשמע אפילו גסה דלא מסירי לרועה. וא"כ כיון דמכירין שהי' של בעלים יהי' חייב ע"פ עדי טביחה לחוד, ומוכח דעכ"פ כפל ד' וה' לא מחייב. משמע ג"כ אף שלא טען לקוח מ"מ הי' חשוב מודה בקנס כיון דמצי לטעון והי' פטור כנ"ל:

(ו) ואם הכניסה לרשותו אפילו לגגו כו' משתמרת חייב אע"פ שלא משכה. לא ביאר היך הא כשהכניס לרשותו הוי משיכה. רש"י ז"ל פי' ב"מ י' ע"ב גגו חצירו כו' שאם נכנסה שם ונעל בפני' לגונבה שהוא חייב ע"ש. והוכרח מטעם הנ"ל דאל"ה ל"ל לרבוי הא לחד מ"ד (כתובות ל"א ע"ב) בהוציא מרשות בעלים לר"ה סגי ולאידך סגי לסימטא עכ"פ הוי משיכה כנ"ל. ולכך פי' בנכנסה מאלי' דלא משך רק בתורת חצר, וי"ל דוקא נעל היינו שלא הית' משתמרת בחצר וע"י שנעל ונעשה חצר המשתמרת חשוב בא מרשות בעלים לרשותו דכל שלא הכניס לרשותו ברשות בעלים חשוב כדאמר כתובות (שם) ע"ש. אבל אם הי' חצר המשתמרת בלי נעילה ונכנסה מאלי' לא חשוב גנב גם בנעל כיון שלא עשה בבהמה שום דבר וכבר היתה ברשותו רק מוסיף שמירה. וא"ל דכמו בנפקד קני בדבור לחוד דברשות הלה המופקדים כו' (ב"ב דף פ"ה) כן בקנין בתורת גניבה וגזילה כשכבר ברשותו כמו דמדמי בש"ס (שם). דז"א דבפקדון מדעת הטעם דהי' ביתו שאול למפקיד לשמירת ממונו ועכשיו נסתלק וממילא בא לרשותו משא"כ בהנ"ל. ועוד דא"כ ל"ל קרא סוף פ' המפקיד בחושב לשלוח יד דהיינו בדבור כמ"ש תוס' דיליף מדבר פשע הא בלא"ה חשוב גזילה בדבור גרידא כמו בקנין מדעת. וכן במשנה לא הגביה כו' ברש"י ז"ל עד שימשוך או יגבי' כו' ע"ש. אך אפשר באינו עומד בחצירו. וכן ב"מ מ"א דפריך וכי עודן עליו מאי הוי הא לא משכה ע"ש בתוס'. אך שם להדיא באינו בחצירו:

גם י"ל כיון דנכנס לחצירו המשתמר נעשה שומר אבדה עליו ושוב הוי כשומר דלא מיחייב כפל רק בטוען טענת גנב ונשבע דאימעט מקרא היכא דבהתירא אתי לידי' ע"ש ריש מרובה. וכשאינו משתמר אף שעמד אצלו דחשוב עומד בצדו כמשתמר (ב"מ י"א). מ"מ נראה דבגניבה אינו מועיל דצריך להיות משתמר נגד הבעלים ונגדם לא חשוב משתמר ע"י שעומד בצידו. ומ"מ י"ל:

ותוס' ב"ק ס"ה ד"ה א"ל אלא בידו כו' פי' שגנבו בידו ממש גגו חצירו כלומר שהכישה במקל מחצירו של בעה"ב ונכנסה לגגו חצירו כו' ואיצטרך לרבוי דחצר קני אף לחובתו ע"ש. וקשה ג"כ הא בהכישה קני בתורת משיכה אף אם לא הי' חצר כיד או שליחות אך להך מ"ד דבעי משיכה לסימטא דוקא לא בהוצאה לחוד י"ל דדוקא אחר דילפינן מהמצא כו' דגם לחצירו חייב דחשוב כידו או שליחו שוב מהני גם לסימטא דהוי כמו חצירו לענין משיכה דיש רשות להניח שם. משא"כ אי לא הו' מרבינן חצר לחוב גם משיכה לא הי' מועיל ודוקא הגבהה וכה"ג בידו ממש. ודוחק. גם למ"ד דסגי במושך לר"ה כיון דעכ"פ הוציא מרשות בעלים לא שייך הנ"ל. ולכך נראה הפי' בתוס' דהכישה במקל וכה"ג בחצר בעה"ב וע"י הכשה זו הלכה לחצירו של גנב דבתורת משיכה לא קני כה"ג דמה שהכישה הי' ברשות בעלים ואח"כ הלכה בלא מעשה שלו. רק כיון דאיתרבי חצירו חייב דעכ"פ הכניסה לחצירו בתורת גניבה וחייב כנ"ל. וכן י"ל בטור וש"ע ג"כ דהכניסה לרשותו באופן הנ"ל דאינו משיכה כנ"ל:

(ז) בטור בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר כו' שמחויב א"ע בקרן כו' אבל אם אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב והודה שטבח או מכר ואח"כ באו עדים שטו"מ חייב ד' וה' כו'. ובגמ' (ב"ק ע"ה) ג"כ כמה פעמים לשון זה שאמר לא גנבתי כו'. ולכאור' למה לי' הא ולא נקיט סתם שבאו עדים שגנב. ובסמ"ע כ' אבל אם לא אמר שגנב ובאו עדים ע"ש. ושינה מלשון הגמ' והטור. והנה לדעת רמ"ה הובא בר"ן פ"ב דכתובות דהגוזל בעדים א"צ להחזיר בעדים ודייק מדלא פריך וליתני מודה כו' באומר גזלתי ע"ש. וממילא מראי' זו מוכח ג"כ גנב דהגונב בעדים ג"כ נאמן החזרתי. וא"כ הי' אפשר דדוקא כשאמר מקודם לא גנבתי דכל האומר כו' כאומר לא החזרתי אז חייב כפל אם באו עדים אף שאין מעידים שלא זזה ידם או שראו בידו. אבל אם לא אמר כלל אף שבאו עדים יכול לומר החזרתי. וי"ל אף שאינו אומר הוי מודה בקנס ופטור מכפל. רק גם אי נימא דאין הדין כן דאף שיכול לומר החזרתי מ"מ במה שלא טען איזה טענה לפטור לא חשוב מודה בקנס דעכ"פ כל דלא טעין החזרתי מחייבין לי' כנ"ל כיון שאינו אומר דרך הודאה. אמנם מ"מ לענין כשמודה אח"כ שטבח ומכר י"ל שפיר דחשוב מחייב עצמו בקרן בהודאה זו שטבח דמודה שלא החזיר ובלא הודאתו הי' יכול לטעון החזרתי אף שהעידו שגנב ובהודאתו שטבח חייב עצמו שלא יוכל לטעון החזרתי כנ"ל. וכיון שיש קצת חיוב לקרן בהודאתו שוב מודה ואח"כ באו עדים פטור. וי"ל דוקא שאמר לא גנבתי קודם שהעידו דכל האומר כו' לא חשוב אחר כך טבח ומכר מחייב עצמו כנ"ל משא"כ אם לא כפר מקודם כנ"ל:

ומ"מ יש להסתפק דאין זה תליא במה שהודה שטבח רק שלא החזיר א"כ כל ההודאה שטבח הוא רק לחיוב ד' וה'. משא"כ הודאה שגנב אף שהי' יכול להודות בקרן בלי שיאמר שגנב רק שיש לו משל פלוני כו'. מ"מ חיוב חזרתו בשביל שגנב וחשוב מחייב א"ע בהודאתו. משא"כ בהנ"ל שאין שייך כלל למה שטבח רק למה שלא החזיר. מ"מ אינו מוכרח כלל. עוד נראה דאם הודה שטבח ובזמן שאומר הוקרה ששוה יותר מבשעת גניבה נראה דחשוב מחיוב א"ע בקרן דאיתבר ממילא הי' רק כמעיקרא וע"י הודאתו שטבח דחברי' משלם ד' (ב"ק ס"ה) ופטור מד' וה' כשבאו עדים אח"כ כנ"ל:

מ"ש לעיל דנאמן החזרתי וכ"כ סמ"ע בסי' צ' דדעת טו"מ דא"צ להחזיר בעדים, ותמוה לע"ד מ"ש מכל הוחזק כפרן דקי"ל (סי' ע"ט) אמר לא לויתי ובאו עדים וחזר ואמר פרעתי אח"כ א"נ. וא"כ כ"ש כופר בפקדון להד"ם ובאו עדי' וטען אח"כ החזרתי דא"נ דהוחזק כפרן לאותו ממון וא"כ בכופר בפקדון דנעשה גזלן כ"ש גזלן ממש דהוחזק שרוצה לגזול או לגנוב אותו ממון דא"נ החזרתי. דאין סברא כלל דכל שלא הוחזק לכפור כו' יהי' עדיף:.

וטעם זה אין ראי' כלל לדחות ממה דלא פריך וליתני מודה ר"י באומר גזלתי. דהא גם על פירכת הש"ס קשה דגם רישא לא מיתוקמי דא"צ למיגו דמלוה בלא עדים לד"ה נאמן וע"כ באומר לויתי בעדים ופרעתי כו' דיהי' מטעם מיגו. וא"כ גם בגוזל יהי' הקושיא כנ"ל באומר גזלתי בעדים כו' וזה שייך אי מצ"ע צריך להחזיר בעדים כיון שגזל בעדים. וא"כ יהי' נאמן רק משום מיגו. אבל לטעם הנ"ל דהוחזק כפרן. א"כ באומר גזלתי בעדים דלא הוחזק כפרן ע"י עצמו נאמן החזרתי בלי מיגו ולא קשה וליתני כו':

וא"כ י"ל דרמ"ה והפ' לא אמרו רק כשקודם שהעידו עדים לפני ב"ד שגזל אמר הוא החזרתי אף דהלה תבעו הגזילה. ואח"כ באו עדים שגזל בזה לא הוחזק כפרן ולא גזלן בב"ד קודם טענתו ס"ל דנאמן. דרק מצד דנימא מסתמא לא החזיר ע"ז חולקין פ' הנ"ל דנאמן אבל בהוחזק כפרן או גזלן בב"ד קודם שטען החזרתי י"ל דמודים פ' הנ"ל שאינו נאמן. וא"כ י"ל גם בלא אמר כלום כשהעידו שגנב ג"כ לא הי' נאמן החזרתי אח"כ ושוב לא חשוב מחייב א"ע אח"כ כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה