אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות פקדון

הלכות מקח וממכר

סימן רצה

סעיף א

ש"ח שאמר הריני משלם ואיני נשבע אם הי' הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו כגון פירות כו' ה"ז משלם ואינו נשבע אבל אם הי' הפקדון בהמה או בגד מצויד או כלי מתוקן או דבר שאינו מצוי לקנות כמותו בשוק חוששין שמא עיניו נתן בה ומשביעין אותו בנק"ח שאינה ברשותו ואח"כ משלם וה"ה לשאר השומרין כגון השואל שאומר מתה או נגנבה וש"ש והשוכר שאמרו נגנבה או אבדה אע"פ שהן חייבין לשלם משביעין אותם ש' שא"ב ואח"כ משלמים כו' שאנו חוששין שמא ענ"ב ואם אמרו הבעלים יתר על זה הי' שוה כולל בשבועתו שאינו שוה אלא כך וכך:

(א) ש"ח שאמר ה"מ כו'. כן גירסת הרי"ף וכתב הרא"ש דאף שילם כו' ולא אמרינן שמחל לו השבועה במה שקיבל התשלומין דמסתבר טפי לומר שקיבל כו' כדי שלא יחזור בו כו'. והקשה ב"ח הא א"י לחזור כיון שקיבל עליו בב"ד. וכתב הש"ך ז"ל דלק"מ שהמפקיד סובר שיחזור בו ויצטרך בדינא ודיינא כו' ע"ש. ולע"ד נהי דכאן אפשר לפרש כדבריהם. אבל מ"ש הרא"ש אח"כ דלענין הקנאת כפל קאמר דלא ס"ד כל שלא נשבע או שילם דאומר עיניו נתן בה וקודם שישבע או ישלם יחזור בו הלכך אכתי לא מקני לי' כו' ע"ש. ואין לשונו מתפרש כלל כדבריהם דמה אמר קודם שישבע או ישלם. הא ע"כ ישלם וישבע והי' ל"ל קודם שישלם וישבע יחזור ויצטרך לטרוח בדינא וגם גוף הסברא מנ"ל נהי דתוס' מפרשים מיהדר הדר בי' כו'. ויצטרך לטרוח כו' היינו כשרואין שחוזר בו. אבל כל שלא ראינו שחזר בו. אם הי' זה סברא לא הי' מועיל כלל אמר הריני משלם דאכתי לא מקני שמא יחזור ויצטרך לטרוח בדינא אף שחייב. וע"כ דל"ח דכל דלא הדר בי' מסתמא במלתי' קאי כיון שע"פ דין א"י לחזור. וא"כ מה בכך שלא נשבע:

ולע"ד אינני מבין כלל דבריהם. שכוונת הרא"ש נראה פשוט לע"ד ע"פ מה שכ' סוף מס' שבועות מי שנתחייב שבועה וראה שמגלגלין עליו ורצה לשלם תביעה ראשונה כו' צריך לשלם הכל או לישבע על הגלגולים כו' ומיירי שכבר תבעו הדברים אחרים כו' ואח"כ כ' אמנם בהא איכא לאסתפוקי אם אחר שחייבו כו' לפרוע הכל או לישבע אם יוכל לחזור בו מב' דינרין. כי אדעתא ליפטר משבועה רצה ליתנם ואפילו יצא מב"ד יוכל לחזור בו א"ד כיון דאודי אודי. והדעת מכרעת שיכול לחזור בו ע"ש. והובא להלכה בטור וש"ע סי' צ"ד. ואף דהא קודם שרצה לשלם כבר תבעו הגלגולים. והוא אמר סתם שישלם העיקר מ"מ אמרינן שהי' סבור שיפטור לגמרי. ולא ע"ד שיצטרך עוד לישבע שוב רוצה לישבע על הכל אף שלא פירש כשאמר שרוצה לשלם הב' דינרין דאי פירש לא הי' מסופק הרא"ש:

והנה מבואר שם ברא"ש ז"ל שכ' אע"ג דמשמע דשבוע' דשאינו ברשותו דאורייתא הוא כו' דכ' שבועת השם כו' דהיינו ש"ש אגב נשבע ג"כ שאינו ברשותו אבל כשמשלם וחושדין אותו שעיניו נתן בה כו' שבועה זו דרבנן ע"ש. שסובר דעיקר שבועת שומרין שלא פשעתי ושא"ב רק גלגול. לכאורה קשה הא הוי ממש דין הנ"ל דכשמשלם הוי שמשלם בעד העיקר שבועה היינו שלא פשעתי אבל עדיין כיון שלא החזיר גוף החפץ נשאר הגלגול שאינו ברשותו שהי' עליו ועדיין לא נפטר מהחיוב של הגלגול או להחזיר החפץ או לישבע שא"ב. והוי שבועת התורה מגלגול כנ"ל. ולמה כ' הרא"ש שהוא דרבנן. אך הטעם לע"ד או דסבר הרא"ש כמ"ש ב"י ובש"ע סי' צ"ד דדוקא במגלגל בטענת ברי הדין כנ"ל. אבל בשמא כשמשלם העיקר נפטר מהגלגול ע"ש ס' ג' ובש"ך:

עוד נראה עיקר דמה שחייבתו תורה גלגול שא"ב להרא"ש הוא דוקא, על כפירת ממון והיינו במה שפוטר עצמו בטענת גניבה ואבידה דאף דאינו ברשותו לחוד לא הי' משביעין דבגזלנא לא מחזקינן אבל ע"י גלגול על שלא פשעתי שפיר יכול להשביע גם על החשד גזילה שלגמרי אצלו וכופר ופוטר עצמו בשקר אבל זה החשד שמא עיניו נתן בה כשמשלם ע"ז לא חייבה תורה כלל גם ע"י גלגול או דלא הוי כפירת ממון או דלא חשדו תורה בכך וא"כ כשמשלם לא שייך שעדיין נשאר הגלגול. דז"א דאין כאן עוד שבועה זו של הגלגול שהי' עליו קודם התשלומין. דעל זה הספק דעיניו נ"ב כשמשלם מעולם לא הי' עליו חיוב שבועה זו גם ע"י גלגול דלאו כפירת ממון או דלא חשדו תורה גם לגלגל כנ"ל ושפיר רק שבועה דרבנן. ועכשיו דחששו חכמים שמא עיניו נ"ב שפיר שייך ע"י גלגול ג"כ דעדיין לא נסתלק חיוב זה מדרבנן. אך אין חילוק דבין כך ובין כך השבועה מדרבנן כנ"ל. וא"כ עכ"פ הדין כנ"ל דאף שטען נגנבה ש"ח ויש עליו חיובי שבועות הנ"ל ואמר הריני משלם ואיני נשבע אף דא"י לחזור בו מ"מ כשמשביעין אותו שא"ב שפיר יכול אח"כ לחזור בו דלא רצה לשלם רק אדעתא כדי ליפטר מכל השבועות אבל כשיצטרך לישבע ישבע על הכל ממש כמ"ש הרא"ש בדין הגלגולים כנ"ל אף שבשעה שקיבל עליו לשלם כבר הי' עליו חיוב הגלגולים מ"מ יכול לחזור בו ולומר שרק כדי לפטור לגמרי רצה לשלם כנ"ל. אבל כשכבר שילם ודאי מודה הרא"ש דא"י להוציא באומדנא זו דלא שילם רק אם יפטור לגמרי דהא הרא"ש כ' רק והדעת מכרעת שיכול לחזור כו' היינו שאין יכולין להוציא ממנו אבל לא שהוא יוכל להוציא כיון דלא פירש רק שילם סתם:

וא"כ מיושבים כל דברי הרא"ש ז"ל כאן כפשטם. שמקודם כתב דבשילם אין לומר שמחל השבועה מדקיבל סתם ולא תבע שישבע. דאדרבא לכך קיבל סתם כדי שלא יחזור בו דאם הי' רוצה להשביעו שא"ב הי' יכול לחזור. בו ולישבע על הכל דלא נתחייב רק אם יפטור לגמרי כנ"ל ולא הי' יכול להוציא ממנו. ולכך קיבל התשלומין ועדיין יכול להשביעו שא"ב ולא מהני שיאמר אדעתא לפטור שלמתי דא"י להוציא כנ"ל. ומהשבועה מי פטרו דגם אם הוא יהיב אדעתא דהכי המפקיד לא קיבל ע"ד כן כנ"ל. וכתב שפיר הרא"ש אח"כ דרק לענין הקנאת הכפל דלא מקני' לי' במה שאמר הריני משלם כל שלא נשבע שא"ב דהא הרא"ש כתב לפשוט דדוקא בב"ד משום דלא מצי הדר בי' מקני כפילא אבל היכא דמצי הדר בי' ודאי לא מקני ע"ש. וממילא שפיר לא סמכא דעתי' אף שאמר ה"מ דסובר כשישביעו שאינו ברשותו יחזור בו קודם שישבע או ישלם כיון דהברירה בידו לחזור בו ולישבע על הכל דא"י להוציא ממנו כנ"ל. וממילא לא מקני לי' כמו חוץ לב"ד באמירה הריני משלם כנ"ל. עד שכבר נשבע שא"ב ולא כלל שאר השבועות לפטור עצמו דאז לא יוכל לחזור בו דרואין מה שנתחייב הי' בעד שאר השבועות או עד שישלם דאז לא יועיל חזרתו להוציא שפיר מקני לי' גם קודם שנשבע דע"כ יצטרך לישבע שא"ב כנ"ל:

ומ"ש הרא"ש דאומר שמא עיניו נתן בה וקודם שישבע או ישלם יחזור בו. דתמוה הלשון מאד דמה זה ענין אם עיניו נתן בה אדרבא לא ישבע לשקר וע"כ יחזור לו גוף החפץ או ישלם. ומה יהי' החזרה קודם שישבע שא"ב או ישלם. הא עכ"פ יהי' לו או החפץ או תשלומין ואי משום דחושדו עיניו נתן בה וברשותו ואינו רוצה להקנות לו הכפל אף שמשלם. א"כ גם בשילם ולא נשבע שא"ב שייך זה. ועוד דלענין הקנין להקנות לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני. מה מזיק לו החשד דעיניו נתן בה א"כ לא נגנב ואינו מקנה לו כלום. וא"כ זה הקנין לכשתגנב הא שפיר מקני לי' דא"כ אינו ברשותו ומשלם. ולמ"ש הפי' פשוט כיון דהטעם דלא מקני באמירה כל שלא נשבע הוא משום דיוכל לחזור בו ע"פ דין כשישביעו שא"ב דאדעתא שיהי' שבועה לא נתחייב כנ"ל. וא"כ הא בידו שלא להשביעו כלל שא"ב ואז לא יוכל לחזור מחיובו ושפיר נקנה לו כנ"ל. ע"ז כ' הרא"ש דאומר עיניו נתן בה. וא"כ באמת רוצה להשביע שא"ב ושוב קודם השבוע' יוכל לחזור בו ולישבע על הכל וממילא לא מקני לי' כנ"ל ומיושב הכל בעז"ה ולע"ד ברור:

וממילא הי' נראה דע"כ לא קאמר הרא"ש אלא בש"ח שאמר נגנבה והריני משלם ואיני נשבע דשייך טעם הנ"ל אבל באומר פשעתי דגם כן קני כפילא קני אף שלא נשבע עדיין שא"ב דהא לא מצי הדר בי' כיון שהודה בב"ד שפשע. אולם משמעות לשון הטור אינו כן ע"ש. אף שאפשר לפרש דבריו כן. דברישא נקיט ב' הדינים בין אמר נגנב וה"מ ואפילו אומר פשעתי ושילם כו' ואח"כ כ' רק אבל אמר הריני משלם ולא נשבע לא קני כו' ולא הזכיר פשעתי. מ"מ פשוט לשונו ברישא דנקיט אפילו אמר פשעתי והריני משלם ושילם כו' משמע דוקא שילם אף שאמר פשעתי ע"ש:

וצ"ל דהא נראה מהטור דאף דאומר פשעתי צ"ל ג"כ הריני משלם מדהזכיר שאמר פשעתי וה"מ ושילם וע"כ דלא סגי באמירה פשעתי שאין ראי' שישלם בעצמו אף שחייב. וממילא י"ל גם שאמר ה"מ כוונתו אדעתא ליפטר משבועה. וכשיחייבוהו שא"ב לא ירצה לשלם וממילא כל שלא נשבע הוי כאמר פשעתי לחוד בלא אמירת הריני משלם דלא מהני להטור כנ"ל. אך הסברא תמוה ובין לפי' הנ"ל ובין לפי' הש"ך ז"ל מנ"ל להטור זה בהרא"ש. דבשלמא באמר נגנבה והר"מ דהתשלומין בעד השבועה שייך שהי' כוונתו רק ע"ד לפטור לגמרי משבועה כמ"ש הרא"ש כיון שמוותר לשלם בחנם לפי דבריו. וכשמחייבין אותו ששא"ב יחזור בו לישבע על הכל. ואו דמהני חזרתו כנ"ל או לש"ך דלא מהני עכ"פ שייך שיחזור בו ויצטרך לטרוח אבל באומר פשעתי והריני משלם שמה דרצה לשלם הוא מחמת שחייב כדין וכיון שהדין דאף שמשלם חייב לישבע שא"ב. מה הוכחה יש לנו שזה טעה בדין ושכשיחייבוהו שבועה שא"ב יחזור בו מנ"ל הא אמר ה"מ בעד הפשיעה ומה ענין זה לשלא ישלם בשביל שיצטרך לישבע שא"ב. וכשאין הוכחה מדבריו לא אמרינן בשום דוכתי שטעה כנ"ל:

ולכך נראה דיותר ראוי לדחוק קצת בלשון הטור כמ"ש דרק ברבותא דרישא נקיט אפילו פשעתי וה"מ ושילם דמקני לי' אף שחייב ע"פ דין אבל בסיפא דלא מקני באמת לא הזכיר רק הריני משלם לחוד. ובל"ז הב"י חולק לגמרי על הרא"ש דאף דאמר ה"מ מקני לי' אף שלא נשבע עדיין שא"ב. ונראה לע"ד לדינא דנהי דנראה דהמוחזק יכול לומר קים לי כהרב"י ואי תפס הכפל או יוקרא לא מפקינן מיני' אף שלא נשבע שא"ב. מ"מ נראה דלא מצי אמר קים לי בש"ח שאמר נגנבה והריני משלם דהא כיון דעכ"פ יהי' הדין דיכול לחזור בו כשיחייבוהו שבועה שא"ב דהא להוציא לא יוכל ממנו כמ"ש לעיל ועכ"פ יוכל לומר קים לי דהא ליש פ' יכול לחזור בו אף שקיבל בב"ד ממילא כיון שיכול לחזור לא מקני לי' דעכ"פ לא יוכל להוציא. והרא"ש כ' זה לפשוט ולא נחלקו עליו. וממילא אין ספק וודאי לא מקני לי' וא"י לומר אח"כ קים לי כהב"י דע"כ לא אמר הב"י רק דלהפ' הנ"ל לא יוכל לחזור אבל אם הי' יכול לחזור מודה דלא מקרי וא"כ כיון שיוכל לומר קים לי אם יחזור שוב גם להב"י י"ל דלא אקני לי' כנ"ל. וזה נראה דא"י לומר קים לי כהפ' דאף במצי הדר בי' מקני כל שלא חזר. דהא ר"ת עצמו חזר בו ופי' כהפ' דא"י לחזור משמע דמודה דאם הי' יכול לחזור לא מקני כנ"ל.. אבל בש"ח שאמר פשעתי והר"מ שפיר יכול התופס לומר ק"ל דקני אף שלא נשבע כהרב"י דהא לא הי' יכול לחזור בו שהודה פשעתי רק החשש לא סמכא דעתי' וע"ז חולקים הראשונים לדעת הב"י כנ"ל ולא שייך טעם הנ"ל. ובפרט דנראה דגם הרא"ש מודה וגם בטור אינו מפורש כנ"ל. ואפשר דגם תפיסת המפקיד לא מהני כמ"ש דלגמרי הדין בזה כהב"י כנ"ל. ומכ"ש כשאמר בפירוש הריני משלם ואשבע שאינו ברשותי. נראה דמודה הרא"ש והטור דלא שייך שמא יחזור בו. כמו דל"ח באומר ה"מ לחוד שמא יחזור בו כנ"ל ולכ"ע קני. אמנם למ"ש ס"ק ב' שי"ל פי' אחר בדברי הרא"ש וטור דגם אם אמר פשעתי וה"מ ואשבע שא"ב מ"מ לא קני כפילא כל שלא נשבע שאינו ברשותו:

(ב) שאמר כו'. הרב"י חולק על הרא"ש וטור דאין חילוק בין אמר לשילם. ומה שהביא הרי"ף אמר כו' משום דמימרא דר"ה מרחקא ממתני' ע"ש. ותמוה דהרי"ף הפך והביאו מיד אמתניתין ואעפ"כ גרס אמר ה"מ משביעין כו'. ודו"פ דחה ג"כ דברי ב"י כנ"ל ע"ש. ובאמת ודאי שפשט לשון הגמ' לגירסת הרי"ף הוא א' מב'. או דאין חייב כלל שבועה שא"ב רק קודם ששילם. וגם הרמב"ם דייק משביעין כו' ואח"כ משלם ומה להם לזה אם השבועה קודם או אח"כ וכן בש"ע דמ"ש הש"ך שמא ע"י השבועה יודה ויחזיר החפץ ע"ש. ומה בכך שישלם קודם ואח"כ יודה קודם השבועה ויחזיר החפץ. וע"כ משמע דדינא הכי ואינו מובן למה. והיינו כהב"ח או דאם כהרא"ש ז"ל וכמ"ש כל הפ' דגם שילם משביעין שא"כ וצריך ע"כ לפרש מה דדייק ר"ה אמר הריני משלם דיש חילוק לענין הכפל כמ"ש הרא"ש דכיון דקאי אמתניתין הי' לו לומר שילם כלשון המשנה מה לו להזכיר אמר שלא הוזכר במשנה. וע"כ שיש איזה חילוק:

ולגירסת רש"י דאשילם קאי א"א למידק היך דינו לענין כפל או דהדין כב"י דכיון שלא הוזכר חילוק ממילא גם באמר מקני אף קודם שבועה שא"ב או אפשר להיפוך דגם שילם לא אקני עד שישבע שא"ב דהכי דייק טפי מדאמרה ר"ה אמשנה דהכא ולא אמתני' דד' שומרין דש"ש משלם כו' הי' לו לומר דגם שמשלם משביעין שא"ב וזה רבותא טפי מהיכא דמשלם בחנם כמ"ש הסמ"ע. ומדאמרה אמתניתין משמע דשייך לקנין הכפל כנ"ל:

ובאמת הי' נראה כן דהשבועה שייך לגוף התשלומין כיון דקי"ל (סי' פ"ח) תבעו דוקא והודה בשוה הוי ט"ח והל"ב כו' דאינו רוצה בשיוי רק גוף החפץ וא"כ זה הספק שהטילה תורה שבועה שאינ' ברשותו ואז מגיע לו החפץ ואין הדמים תשלומין כלל. א"כ אחר תקנה ר"ה התשלומין ע"י שתי אלו שנשבע שא"ב ואז כשנותן דמיו הוי תשלומין אבל כל שלא נשבע שא"ב דחושדו שצריך להחזיר החפץ לא שילם לו כלל. דדמיו אינו רוצה כלל כשמגיע לו החפץ א"כ כל שלא נשבע שא"ב חסר מגוף התשלומין אף דשילם דמיו. וגרע משילם מחצה שנפרע אותו מחצה כראוי אבל כל שלא נשבע שא"ב חסר לגמרי מהתשלומין. א"כ י"ל דלא קני אף ששילם כל שלא נשבע שא"ב:

ונראה לע"ד דזה עצמו טעם החילוק בין אמר לשילם כמ"ש הרא"ש ז"ל דכשלא שילם רק אמר ה"מ ודאי דבידו שלא לקבל התשלומין עד שישבע שא"ב דשמא בידו החפץ ואינו רוצה בדמיו כלל. ופרעון ע"כ כה"ג לא שמי' פרעון כיון דספק אם ברשותו ואינו מגיע לו הדמים כלל. וכיון דטעם שבועה דר"ה הוא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו כו' כדאמר ריש ב"מ. ממילא כשאינו רוצה לגזול לגמרי רק להיות חמסן והיינו כשמקבל המעות אף שמטעה אותו. אבל ודאי דאם אינו רוצה לקבל מחמת ספק דברשותו ואינו רוצה בדמים. א"א לכופו עד שישבע שא"ב כנ"ל. וממילא הוי זה גזלן גמור אם ברשותו. ושפיר כ' הרא"ש ז"ל דלא סמכא דעתי' שמא עיניו נתן בה וקודם שישבע או ישלם יחזור בו כו' דתמוה כמ"ש לעיל ולהנ"ל א"ש דחשדו שעיניו נ"ב ורוצה לשלם ולא תחמוד כו' אבל לא לגזול לגמרי כו'. וא"כ לא ס"ד אף דאמר בפירוש ה"מ ואשבע שא"ב מ"מ קודם שישבע יחזור בו ולא ירצה לישבע לשקר. ואז אף שירצה לשלם לא יקבל הוא ממנו דעל הספק אינו רוצה לקבל כל שלא נשבע שא"ב כנ"ל. וממילא ע"י כן יחזיר החפץ כדי שלא יהי' גזלן גמור וכיון דלא ס"ד מטעם הנ"ל לא חשוב כלל אמירתו הריני משלם לתשלומין כל שלא נשבע עדיין שא"ב. דבשלמא לענין אמירת הריני משלם לא אמרינן שמא יחזור בו דלמה נחוש לחזרה. אבל בשבועה ודאי דאף שאומר שישבע חוששין שכשיבא לכך לא ישבע דעיקר השבועה הוא זה דמסתמא לא ישבע שקר ושפיר לא סמכא דעתי דשמא יחזור בו ולא ירצה לישבע ואז אף שירצה לשלם לא ירצה לקבל ממנו כנ"ל ואין כאן אמירת הריני משלם כנ"ל. אבל כשכבר שילם סתם קודם שנשבע שא"ב וזה קיבל סתם. נהי דלא מחל לו השבועה כמ"ש הרא"ש מ"מ על הספק אם ברשותו או לאו כבר נתרצה לקבל דמיו אף שמסופק דהא לא נשבע עדיין וא"כ שוב אין שייכות השבועה להתשלומין כלל וחשוב שפיר שילם דאקני לי' כפל כשישלם אף שלא ירצה לישבע שא"ב. כיון שאין התשלומין תלוין בזה כנ"ל ומיושב שפיר דברי הטור דאף באומר פשעתי והריני משלם ג"כ לא קני כל שלא נשבע שא"ב כנ"ל. ודו"פ הניח בצ"ע דברי הרא"ש דגם בשילם נימא דלא ס"ד ע"ש ולמ"ש מיושב בעזה"י. והיינו דדייק הרמב"ם ז"ל ושאר פ' דמשביעין אותו ואח"כ משלם דבידו שלא לקבל התשלומין עד שישבע שא"ב:

ונראה דיש נ"מ טובא בש"ח דכשאומר נגנבה ופטור דיש עליו שבועה דאוריי' שא"ב והדין דנחתינן לנכסי' או מכין עד שתצא נפשו לישבע או לשלם. וממילא דלא סגי במה שנוציא הממון רק מכין או משמתינן עד שישבע שא"ב או שיחזור החפץ כיון שהשבועה שא"ב דאורייתא היא בשאינו משלם וכמ"ש בח"מ סי' צ"ד ס' ג' בגלגול אף שרוצה לשלם וזה רוצה החפץ ע"ש. וא"כ אף דאומר הריני משלם יש חילוק דאם שילם קודם השבועה וזה קיבל שוב נסתלק השבועה דאורייתא ואין עליו רק שבועה דרבנן ואין היו מנדין רק ל' יום כדין שד"ר שאינו רוצה לישבע. אבל כל שלא שילם בודאי דהברירה ביד המפקיד שאינו רוצה לקבל התשלומין עד שנכוף אותו לישבע שא"ב כיון שלדבריו פטור ויש עליו שבועה דאורייתא על גוף החפץ ומכין אותו עשת"נ כמו גזל דאורייתא עד שישבע שא"ב או יחזור גוף החפץ כנ"ל. ואין יכול לכופו לקבל תשלומין מה שאינו חייב לפי טענתו ולעשות מהשבוע' שא"ב שבועה דרבנן כנ"ל. ושפיר דייקו דהדין הוא דמשביעין אותו ואח"כ ישלם כנ"ל. ולע"ד זה פי' הירושלמי אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד ופי' הרא"ש סוף שבועות דהיינו שמא ברשותו ע"ש. ואח"כ אמר שם אמר נשבע אני וראה שמגלגלין עליו שבועות אחרות וחזר ואמר משלם אני חוששין אמר ר"י לא חייבה אותו התורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל שאם רצה לשלם ישלם ואם רצה לישבע ישבע ע"ש. והביאו הרי"ף סוף שבועות דר"י פליג את"ק ופסק כת"ק והרא"ש דחה שם דבריו דמיירי לענין הקנאת הכפל ע"ש. וכבר כתבתי בחי' לגמ' לעיל דגם הרי"ף מפרשו כן ואע"פ כן פי' שפיר דברי הירושלמי. ולהנ"ל הפי' כפשוטו דאף שאמר ה"מ חוששין שמא ברשותו ואין תשלומין כלל וא"צ לקבל עד שישבע שא"ב. וכן במגלגלין עליו ואמר משלם אני חוששין היינו דג"כ פרעון בע"כ לא שמי' פרעון דהא עי"ז יפסיד שבועות הגלגולים. וממילא אין הלה רוצה לקבל התשלומין עד שישבע הגלגול או ישלם הכל. דאם הי' פרעון ע"כ שמי' פרעון הי' נפטר דלא הי' עליו אלא לשלם כשלא ישבע. רק כשמפסיד עי"ז לא הוי פרעון ושפיר דומה ממש לדין הנ"ל. ואו דקאי על הך ש"ח שטוען נגנבה רק שהי' מרוצה בתשלומי החפץ ולא הי' משביעו שא"ב רק משום הגלגולים אינו מרוצה. ג"כ יכול לומר לדבריך שנגנב איני רוצה לקבל בחנם רק שישבע כמו שנתחייב וממילא גם הגלגולים צריך לישבע או דקאי אשאר שבועות ולא קאי כלל אפקדון רק בשאר דוכתי שנתחייב שבועה וגלגול דא"י לכופו שיפסיד ואעפ"כ סמכו לדין הנ"ל דטעם אחד הוא. ולא קשה קושית הרא"ש שם דעכ"פ חייב מדרבנן ומגלגלין ע"ש. ולהנ"ל לא שייך זה רק באומר נגנבה וה"מ כנ"ל אבל באומר פשעתי מעולם לא הי' חיוב שבועה. אך מ"מ י"ל דכשאינו מחזיר הפקדון יש עליו חיוב ששא"ב מה"ת לכופו לישבע או להחזיר החפץ ולא להפטר בתשלומין וממילא במה שטוען פשעתי לא מהני הודאתו רק לחייב עצמו כשרוצה הלה בתשלומין אבל לא להפסידו אם אינו רוצה לקבל דמיו רק לכופו לישבע שא"ב או להחזיר החפץ וג"כ פרעון בע"כ לא שמי' פרעון אף שלדבריו חייב כנ"ל עכ"פ מיושב שפיר חילוק הרא"ש דכשלא שילם שייך השבועה לתשלומין ולא מיקרי כלל הר"מ כל שלא נשבע שא"ב משא"כ כששילם וקיבל סתם אף שיש חיוב שבועה שא"ב מ"מ אינו שייך לתשלומין וקני כפילא כנ"ל. ולא ידעתי להרב"י איך יפרש הירושלמי דנקיט ג"כ דינא דר"ה באמר ה"מ חוששין שמא ש"י דהפי' שבועה שא"ב כמ"ש הרא"ש ולמה לא נקטי' בשילם. ובירושלמי לא מרחק ממתניתין ומפורש ג"כ כלשון הרי"ף. וגם דו"פ דחה דברי ב"י ע"ש והכריע כהרא"ש וכ"כ הסמ"ע. וא"י למה הכריע הש"ך כהב"י לחלוק מסברא על הרא"ש וטור ור"י מה שאינו מפורש בשום פוסק לחלוק עליהם. ומה שהביא מסתימת הרמב"ם אין ראי' כלל דדרכו לכתוב רק המבואר בגמרא וכיון דכ' (פ"ח מה' שאלה) אמר הריני משלם כו' ומבואר כדבריו פ"ו אמר ה"מ ואיני נשבע משביעין אותו שא"ב ואח"כ משלם ע"ש. משמע מדבריו דלא מהני אמירתו ה"מ ואיני נשבע עד שישבע שא"ב. וממילא י"ל דנכלל במה שכ' פ"ח אמר ה"מ כו' דהיינו כשנשבע שא"ב. גם דאפשר לפרש שנתרצה המפקיד לקבל התשלומין קודם השבועה ואח"כ להשביעו דבזה שפיר קני הכפל אף שלא נשבע עדיין שא"ב כנ"ל. משא"כ בסתם לא חשוב אמירה כלל כנ"ל דלא מועיל כנ"ל. ולע"ד אין הכרע כלל שיחלקו על הפוסקים הנ"ל. ומ"ש הש"ך שגם הב"ח פסק כן לע"ד הב"ח לטעמי' דאחר ששילם א"צ כלל לישבע שא"ב כמ"ש ש"ך ס"ק א' בשמו. ושפיר מפרש דברי הרי"ף כפשטם אמר ה"מ משביעין ממילא א"ש דקני אף שלא נשבע. משא"כ. להכרעת הש"ך כהרא"ש דגם שילם משביעין שא"ב. ודאי דא"א לפרש דברי הרי"ף וירושלמי רק כפי' הרא"ש לענין הכפל כנ"ל:

שוב ראיתי בב"ח שלא נראה כלל מדבריו שפוסק כב"י אדרבא מקודם כ' שהוא חידוש דין שלא נמצא רק בהרא"ש והב"י תמה עליו והאריך כו' ואח"כ כתב מיהו הר"י גם הוא נמשך אחר דברי הרא"ש בזה ע"ש. דנראה מדבריו מאחר שגם הר"י פסק כן דכן יש לפסוק. וגם שכ' רק על הב"י שתמה ע"ש. ולא ידעתי למה כתב הש"ך בשמו שפוסק כהב"י. ולע"ד פשוט לדינא שיש לפסוק כהרא"ש וטור ור"י וסמ"ע לכתחלה דאף אם ספיקא הוא מוקמינן אחזקת מ"ק אי אקני לי' כמ"ש הרא"ש בהנך בעיות דר"פ המפקיד רק בתפס הנפקד אפשר דיכול לומר קים לי כב"י וש"ך מאחר דלפי' רש"י ותוס' אשילם קאי ולא גרסי כלל בדר"ה אמר ה"מ ומשמע דאין חילוק והגם שי"ל דגם בשילם לא מקני עד שישבע כמ"ש לעיל מ"מ א"י להוציא. גם אם היו סוברים תוס' כהרא"ש ז"ל לא היו צריכין לדחוק בקושיא דמתני' דנקיט שילם די"ל הפי' ולא רצה לישבע גם שבועה שא"ב ולכך דוקא שילם וכן כ' הדו"פ דיש לפרש כן. א"כ משמע דלא ס"ל כהרא"ש ומהני תפיסה לומר קים לי. אך מטעם שכתבתי ס"ק א' י"ל דלא מהני גם תפס רק באופן שכתבנו שם כנ"ל ומ"מ נראה דמהני תפיסה כמו שיתבאר לקמן בעזה"י:

(ג) ה"מ ואיני נשבע. אינו מובן למה לי' הך ואיני נשבע ובברייתא השוכר כו', ואמר ה"מ ואיני נשבע דאתי לאורויי דאיירי למ"ד כש"ח או ליסטם מזוין בגווני דאי בעי פטר בשבועה כדדייק פ' הכונס. אך על הברייתא גופ' ג"כ קשה כיון דבאמת אף שחייב ע"פ דין ג"כ קני למה לי' ואיני נשבע הל"ל סתם הריני משלם דקני והוי לכ"ע בין אי שוכר כש"ח ובין אי כש"ש. ולהרא"ש ז"ל אפשר דמיירי שאמר ה"מ ואיני נשבע ונתרצה זה ופטרו לגמרי גם משבועה שא"ב ולכך קני כפילא משא"כ אמר ה"מ לחוד דלא נפטר משבועה שא"ב וכל שלא נשבע לא קני כפילא כנ"ל. וא"ל דא"כ מה פריך פ' הכונס מכלל דא"ב פטר בשבועה ע"ש. הא איכא לפרושי אף דשוכר כש"ש רק ואיני נשבע היינו שא"ב דר"ה ומה"ט קני. ז"א דה"מ ואיני נשבע מכלל דאם הי' נשבע לא הי' משלם ושפיר דייק. אך דוחק שלא הוזכר שנתרצה רק סתם אמר. וי"ל דלרבותא נקטי' להרא"ש דס"ד כיון דפי' ואיני נשבע ע"כ אדעתא ליפטר לגמרי כי הי' סבור שפטור ואח"כ שהדין דמשביעין שא"ב יחזור בו וממילא אף שנשבע אח"כ שא"ב מ"מ ס"ד לא אקני' לי' שמא יחזור ממה שרצה לשלם וקמ"ל שנשבע שא"ב ולא חזר בו לא תועיל עוד החזרה כיון שלא נשבע שאר השבועות שלא פשע. וממילא אין חושש שיחזור בו ויטריחו לב"ד כנ"ל כיון שאינו מועיל כנ"ל:

ולדעת ב"י דמיירי שלא נשבע שא"ב י"ל ודאי דס"ד שהוא בטעות דסבור שלא יצטרך לישבע כלל כמו שאמר ואיני נשבע וכיון שהדין דחייב ששא"ב אדעתא דהכי לא רצה לשלם. וא"כ הוי כלא אמר כלל כיון שלא בא לידי שבועה שנדע הבירור אם הי' כוונתו כנ"ל. קמ"ל דמ"מ קני דלשון ה"מ ואיני נשבע היינו אותן השבועות שבעד התשלומין לא אותה שבועה שמוטל עליו גם כשמשלם כנ"ל. ושפיר לא מצי הדר בי' גם שחייב לישבע שא"ב:

ונראה דגם בש"ע נקטי' המחבר מה"ט לאשמועינן כשאמר ה"מ וא"נ דמשביעין אותו ואח"כ משלם וא"י לחזור בו לומר אדעתא דהכי לא נתחייבתי לשלם כמ"ש הרא"ש בגלגולים וש"ע סי' צ"ד וכמ"ש ס"ק א'. וקמ"ל דיש חילוק דשם אינו מוטל עליו הגילגול מצד עצמו רק בתורת גלגול על העיקר שבועה שייך כשאמר הריני משלם הב' דינרים דאדעתא שלא ישבע כלל דרצה לשלם שלא יהי' שבועת העיקר כלל עליו וממילא א עליו גלגול ויכול לחזור בו כשהדין דצריך לישבע הגלגול כנ"ל. משא"כ הכא דשבועה שא"ב יש עליו בין אינו משלם ובין שישלם רק כשאינו משלם יש עליו גם שבועה של"פ ושלא ש"י. וממילא הלשון הריני משלם ואיני נשבע היינו שמשלם רק בעד אותן השבועות שהן בעד התשלומין לא השבועה שא"ב שעליו ב"כ וב"כ ושפיר א"י לחזור אף דדינו שמשביעין אותו שא"ב כנ"ל. והרא"ש לטעמי' דעיקר שבועה שלא פשעתי ושא"ב רק גילגול כמ"ש סוף שבועות א"ש מ"ש לעיל ס"ק א' בדבריו דממש כנ"ל משא"כ ש"ע דסובר שא"ב עיקר שפיר פ' כנ"ל דא"י לחזור בו:

בהכי מיושב מאי דתמוה לדעת ב"י דגם בלא נשבע שא"ב מקני כפל למה אמר ר"ה אמר ואמתני' דהמפקיד כנ"ל (בס"ק ב'). ולהנ"ל י"ל דקמ"ל דאמר ה"מ משביעין אותו שא"ב ואעפ"כ לא יכול לחזור בו וקני כפל דלא מצי אמר אדעתא שיפטור לגמרי רצה לשלם כנ"ל אבל ודאי דסגי באמר ה"מ לחוד אף שלא אמר ואיני נשבע דלא מסתבר למימר דילמא טעה ששומר חנם חייב בגניבה ואבידה כל שלא אמר שבעד השבועה רק נגנבה והריני משלם. וכשיודע לו הדין יחזור בו ולכך צריך איני נשבע. דאין סברא לתלות בטעות והא בגמ' לא הזכיר רק ה"מ בר"י והנך אבעיות ולא הוזכר איני נשבע. וכן הרי"ף ז"ל רק דלרבותא נקטי' כנ"ל:

אך לכאורה ליסגי באיני נשבע לחוד בלא אמירת ה"מ דלשיטת רש"י איני נשבע פוטרין אותו מיד שא"י לחזור וצריך לשלם דהוי כאומר אשלם ולא אשבע ע"ש וכן פסקו תוס' ובש"ע סי' כ"ב. וע"ש בסמ"ע שכ' דאומר איני נשבע י"ל אלא אהפך וש"ך ס"ק י"ז הביא בשם ב"ח דהא מבואר בש"ס דאיני נשבע לחוד הוי כאומר אשלם והש"ך דחה דזה בש"ד דלא מהפכינן ע"ש דבש"ד מודה הש"ך דאיני נשבע הוי כאשלם וא"כ שבועת שומרין דאורייתא וגם טענת ספק דא"א להפך ממילא ראוי' להיות די באיני משלם לחוד. ובאמת משמע מש"ע דדוקא שאמר ג"כ הריני משלם. דא"ל או או קתני דדוחק. אך הטעם פשוט דודאי דאפשר לפרש איני נשבע וגם לשלם איני רוצה. רק שם לענין חזרה ב"כ וב"כ חייב וא"י לחזור כיון שחייבוהו ב"ד שבועת התורה ואומר שאינו רוצה לישבע נתחייב לשלם דאף אי"ל חייב מכ"ש, כשאינו רוצה וא"י לחזור בו שישבע כמו במשואיל"מ דלא מהני חזרה דהוי מחיוב לפטור כמ"ש ש"ך סי' ע"ה (ס"ק כ"ט) ואי כוונתו איני נשבע אלא אשלם ג"כ א"י לחזור בו כנ"ל משא"כ לענין להקנות הכפל לא סגי באיני נשבע לחוד דשמא כוונתו שאינו רוצה לישבע ולא לשלם, אף דמ"מ יהי' חייב אבל ע"כ אטרחי' לב"ד שיצטרכו ב"ד להוציא דלא אמר כלל שישלם בעצמו ולא אקני לי'. ולכך שפיר דוקא כשאמר הריני משלם. וכן מבואר בברייתא דהשוכר כו' ואמר ה"מ ואיני נשבע דלא סגי באיני נשבע. וממילא בשבועה דרבנן אין צורך לטעם הסמ"ע סי' כ"ב דיכול לומר איני נשבע אלא אהפך ע"ש רק בל"ז י"ל שאמר לא אשבע ולא אשלם. ואעפ"כ לא נתחייב ממון דבדרבנן אין עליו חיוב ממון דלא נחתינן לנכסי' ושפיר יכול לומר אח"כ שרוצה לקיים התקנת חכמים ולישבע, דאטו נתחייב במה שאמר שלא יקיים דרק עבריין הוא דהוי ודאי מהני כשמקיים אח"כ. וממילא נ"מ גם בשבועה דרבנן הבאה על טענת ספק שא"א להפך ג"כ אין לחייבו כשאמר לא אשבע לחוד רק שאמר אלא אשלם. כן נלע"ד. (ד):

(ד) אם הי' כו' מצוי בשוק לקנות כו'. זה דעת הרמב"ם והמרדכי בשם הגאונים. ומהרש"ק וס' גי"ת תמהו דא"כ מאי פריך אר"ה ממלוה על המשכון כיון דמשתבע שא"ב היך מצי מפיק לה לוקמי במינו מצוי והניחו בצ"ע. והג' ח"צ בתשובה סי' כ' ושאר אחרונים נתחבטו הרבה בקושיא זו ותירוצם דחוק ע"ש:

ולענ"ד פשוט דלק"מ דלפירש"י ז"ל החשש שמא יוציא הפקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה והדבר תמוה איך נחוש שהוא באמת כדברי המלוה ומחזיקו עד שישבע הלוה שקר ויוציאו לפסלו למה יעשה כן להכשיל חבירו בשבועת שקר דקי"ל שהשבועה חלה על המשביע שקר כמו על הנשבע ובכל מקום אמרינן חזקה אין אדם חוטא ולא לו וכאן נחוש שיעשה רק להכשיל ולפסול לחבירו בלי תועלת הא יכול להראותו קודם השבועה שהוא כדבריו. אמנם הטעם פשוט דהא חיישינן שמא עיניו נתן בה ול"ת בלא דמי משמע להו ורוצה החפץ בעד שויו כיון שמשלם א"כ קודם השבועה אינו רוצה להראות החפץ דסובר שלא ישבע הלוה ששוה ג' דינרים וישאר החפץ שלו בעד שקל כמו ששוה דישלם המותר כשלא ישבע. אבל אחר שישבע הלוה שקר ג' דינרים הי' שוה א"כ יפסיד המלוה דינר יתר משיווי החפץ כשלא יראה אותו ובעד יותר מדמיו אינו רוצה כלל אז יוציא הפקדון להראות שכדבריו ויחזור החפץ ויצטרך הלוה לשלם לו וממילא יפסל הלוה לעדות ולשבועה ושפיר החשש כנ"ל. וא"כ א"א לאוקמי כלל במינו מצוי בשוק דלא שייך בי' עיניו נתן בה דא"כ לא שייך כלל החשש דשמא יוציא כו' דלמה לא יוציא מיד קודם השבועה כיון שהוא כדבריו ולק"מ וברור ופשוט. ומאי דמשני ביש עדים שנגנבה ואמר דטרח ומייתי לה ג"כ אין הפי' שיטרח כדי לפסלו רק כדי להציל הפסדו. ופריך דליטרח לוה כו' היינו דאם אמת כדברי לוה ואם מלוה ישבע שקר יטרח הוא להציל דינר שלו שהפסיד בשבועת המלוה ומשני לא ידע כו'. אך לשיטת תוס' ור"ח דפי' שמא יוציא ויהי' ש' לבטלה דהפי' להיפוך שאמת כלוה ורוצה להרויח וכשישבע הלוה ולא ירויח יוציאנו, א"כ עדיין קשה כנ"ל דלוקי במינו מצוי. ונהי דעל הרמב"ם לא קשה די"ל דסבר כרש"י אבל אין סברא שיחלקו על דין הנ"ל התוס' ור"ח:

אך ג"כ נראה בפשיטות דלא קשה דהא ע"כ הקושיא דאף דלדברי הלוה לא שייך מינו מצוי דבעד זה הסך לא יוכל לקנותו. רק דזה הוי רק כפירת שבועה דלדברי מלוה ששוה רק שקל ומשלם הוי מינו מצוי דא"צ לישבע כלל שא"ב. ועל כפירת שבועה לא מחייב שבועה דהא טוען ברי שפטור משבועה שא"ב:

אמנם. למה שכ' לעיל דעיקר הטעם דשבועה שא"ב אף שמשלם משום דכשהחפץ ברשותו אין זה רוצה למכרו וליקח דמיו כלל א"כ תובע עדיין החפץ וא"כ גם במינו מצוי מ"מ הא ודאי דא"י לכופו אף שמצוי וא"כ ג"כ שייך כנ"ל דישביעו שא"ב דאם בידו אינו רוצה למכרו וליקח דמיו ועדיין התביעה על כל החפץ כמו כשאינו משלם כו'. אך הטעם כמ"ש הה"מ למה נחשוד אותו כיון שמצוי ע"ש. והוא מטעם ראי' דהא יש הוכחה שודאי אומר אמת דלמה ישקר אם ברשותו לומר שא"ב ולשלם כיון שמצוי לקנותו. ואין הטעם כלל דלא שייכא השבועה דשפיר שייך כיון שאינו רוצה הדמים כנ"ל. רק מצד ראי' שכדבריו והוכחה זו פוטרתו. וא"כ לא קשה כלל כיון דלוה אומר ששוה יותר א"כ אין כאן הוכחה לפטרו ושוב שפיר חייב לישבע שא"ב גם שמצוי דלא שייך כלל כפירת שבועה. דממילא כיון שאין ראי' כדבריו נשאר השבועה שא"ב אף לפי טענתו רק דאם היינו יודעין שטוען אמת הי' ראי' וכיון דאין ראי' ממילא חייב ופריך שפיר כנ"ל:

ולטעם הנ"ל א"כ הדין שסיים בש"ע כשהמפקיד טוען ששוה יותר נשבע שא"ב וכולל כמה הי' שוה ממילא גם במינו מצוי כן. ולשון הש"ע לא משמע הכי. וכן לשון בעה"ת שער מ"ט וטור וש"ע סי' ע"ב שכתבו דרק משום חשש שמא יוציא צריך מלוה לישבע שא"ב אף שמצוי ע"ש (סט"ו) הא לא"ה אף שמחולקין בשיוי לא מחייב. אך י"ל דלטעמייהו אזלי כהרא"ש ז"ל דעיקר שבועה בשומרין שלא פשע ושא"ב רק גלגול וממילא כשמשלם אין כאן שבועה של"פ ואין כאן שבועה שא"ב כלל כמ"ש לעיל רק תקנה מיוחדת הא דר"ה שמא עיניו נתן בה וא"כ במצוי לא תקנו ולא שייך טעם הנ"ל והם י"ל דסברי טעם שמא יוציא כרש"י ולא קשה. והתוס' לטעמייהו דשא"ב ג"כ עיקר שבועה א"כ הא דר"ה משום שלא נפטר מהחיוב שבועה שא"ב. ושפיר כיון שיש נ"מ שמחולקין חייב כנ"ל. ובמלוה לא מקרי שכבר שילם דהדין זה גובה וזה גובה ואם החפץ בעין אינו רוצה לנכות כנ"ל:

עוד י"ל בפשיטות דהא ב"מ פ' א"נ דאף יצא השער אין פוסקין ומעות אין לו אף שיש בידו החיוב שיתחייב לשלם לו ויוכל לקנות בעד מעות אלו בשוק מ"מ זה אינו רק חוב ולא ימצא לקנות בעד חוב והא מחוסר גוביינא וחשוב אין לו מעות ע"ש. א"ש גם כאן. ע"כ לא קאמר הרמב"ם ז"ל רק באומר הריני משלם מעות דכיון דיש לו מעות יכול לקנות כיון שמצוי. משא"כ התם דאין משלם המשכון רק בחוב שיש לו על הלוה א"כ הוי אינו מצוי דאינו מוצא לקנות מאחרים בחובו של זה דמחוסר גוביינא ולא מיקרי כלל מינו מצוי. והרמב"ם באמת לא הזכיר כלל במשכון החילוק של מינו מצוי:

(ה) בשוק לקנות כמותו כו'. ויש להקשות הא כיון דח' עיניו נתן בה רק שמצוי לקנות בדמים אלו. והא אם יוזל יוכל להחזירו למפקיד שמצאו ויצטרך להחזיר לו דמים שנתן. ואם יתיקר יוכל להחזיקו בעד דמים שנתן וא"כ תמיד אינו מצוי לקנות כמותו שיהי' ליוקרא שלו וזולא לא יפסיד וא"כ אף שמצוי שייך החשש ויצטרך לישבע שא"ב. וצ"ל כיון דהא דחושדין ומשביעין אותו הוא משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וב"ק פ' הגוזל פחות מש"פ לחד מ"ד חוששין שמא יתיקר ולאידך לא חיישינן ע"ש (דק"ה) אבל עכ"פ אם ברשותו ונתיקר הוי גזלן גמור דהא לא קנאו שהי' בטעות דסבור שאינו ברשותו. רק כל זמן שלא נתיקר הוי רק חמסן דהא יהיב כל דמיו אבל כשנתיקר באמת אח"כ הוי גזלן על היוקרא. וא"כ בשלמא בסתם חפץ צריך לישבע שא"ב משום לא תחמוד בלאו דמי ומורי דנותן דמיו. ואף דאם יתיקר יהי' גזלן א"צ לחוש לזה כמו בפחות מש"פ דל"ח שמא יתייקר. אבל במינו מצוי רק דנחוש שכוונתו להחזיקו שאם יתיקר ג"כ יחזיקנו בעד דמים שנתן א"כ יהי' גזלן בלי דמים וע"ז לא תיקנו שא"ב. ואף דלא אמרו בגמ' הא דל"ת בלא דמי רק על קושית מיגו דחשוד. מ"מ גם לאביי דמשום ס' מ"י א"כ בהא דמשלם לא שייך ס' מ"י. וע"כ גם למסקנא משום ל"ת בלא דמי משמע כו'. רק להפ' חשוד אממונא ל"ח אשבועתא א"צ למסקנא לטעם הנ"ל. מ"מ י"ל דלא תיקנו שבועה דר"ה רק משום מורי היתרא דל"ת בלא דמי כו'. אך לא משמע כן בגמ' דא"כ מאי פריך אר"ה מיגו דחשיד כיון דכל התקנה רק מטעם הנ"ל וי"ל:

ואף להרמב"ם דכשמשלם קנה יוקרא דהוי שבחא דמעלמא ואעפ"כ גוף החפץ חוזר לבעליו. וא"כ אם הוזל ומחזירו יצטרך להחזיר דמיו ויוקרא קונה מדינא א"כ אינו גזלן רק חמסן דכיון שמשלם א"כ כשיתיקר יהי' היוקרא שלא כדין ועדיין אינו מצוי לקנות ז"א דלא מקני לי' שבח דמעלמא רק אם גנבו אחר או נאבד אבל אם משקר והוא ברשותו אף ששילם לא קני יוקרא:

(ו) משביעין אותו בנק"ח שא"ב ואח"כ משלם. ברמב"ם מפורש שהוא ש' דרבנן וכן ברא"ש סוף שבועות. וקשה למה אינו ש' דאורייתא כמ"ש בחי' לגמרא כיון שכבר הי' עליו חיוב ש' שא"ב מה"ת ובמה שרוצה לשלם לא נפטר עדיין משבועה וחשש זה שברשותו ומגיע לו גוף החפץ. והא כמו שאם משלם עיקר השבועה לא מהני לפטור מן הגלגול כיון שכבר נתחייב מכש"כ מעיקר השבועה עצמו שכבר נתחייב על החפץ איך יפטור במה שמשלם ממה שנשאר עדיין התביעה שבועה על החפץ. ואי משום דאינו כפירת ממון כיון דמשלם השיווי דא"כ בכלים עכ"פ דקי"ל (רס"י פ"ח) יצאו למה שהן אף פחות מש"פ להגאונים ז"ל. וא"כ כפירה זו דגוף הכלי אף שמשלם נהי דאין זה ש"פ מ"מ הא כלי א"צ פרוטה. ודוחק לחלק דעכ"פ שוה פחות מפרוטה מהני חשיבות דכלי למשוי' דבר חשוב משא"כ כאן דמשלם כל השיווי ולא נשאר כלום רק חשיבות דכלי לחוד. דדוחק דאין חילוק בכל דוכתי בין פחות מש"פ ללא כלום. ועוד כמ"ש לעיל כיון דט"ח והל"ב חשוב כפירה לגמרי שזה הודה או מחל ואינו רוצה בשעורין וכן טענו דוקא חפץ וזה מודה בשוה הוי ט"ח כו' אף שמודה כל שויו שזה אינו רוצה רק החפץ. וכן בשומרין שחייבה תורה שבועה על ספק שמא ברשותו ואם הוא ברשותו אין זה רוצה למכרו כלל ואינו רוצה בדמיו כלל. א"כ שאומר פשעתי ואפי' במידי דלאו כלי רק חפץ מ"מ עדיין הספק שמא ברשותו ואינו מחזירו ואף שרוצה לשלם היינו שרוצה להטעותו במה שאומר שנאבד. אבל אם ברשותו א"י לכופו להיות חמסן ועדיין הוי כפירת ממון כל החפץ דפירעון בע"כ לא שמי' פירעון דמים בעד החפץ והוי שפיר כפירה דחפץ דיש עליו שבועה שא"ב. דאף דאמר ריש מסכת ב"מ אהא דר"ה דלא תחמוד בלא דמי כו' היינו כשכבר קיבל תשלומי החפץ על הספק אם ברשותו או לא י"ל שנתרצה בין שהוא ברשותו או לא כמו תלוה וזבין דלהרמב"ם אף בלא אמר רוצה אני מהני. ולכך אם לא הי' משביעין אותו שא"ב הי' מורה היתר להטעותו ולשלם דל"ת בלא דמי כו'. אבל לענין השבועה דע"ז דנין עכשיו והלה אינו רוצה לקבל דמיו אם החפץ ברשותו א"כ שפיר יש עליו שבועה שא"ב דהוי כפירת החפץ כפירה. ואין לומר דלא חייבה תורה שבועה רק במה שאם לא ישבע אפשר למיחות לנכסי' משא"כ בזה דא"א למיחות דהא משלם. דז"א כמ"ש בגמ' דהא לר"פ בכל חוב רק מכין עשת"נ. וכן כאן נכוף אותו להחזיר החפץ או לישבע שא"ב. ועוד דבש"ס ב"ק ק"ה ע"ב וכחש פרט למודה בעיקר מפרש שורי גנבת אתה מכרת לי דאמר לא יהבית לך דמי שקול תורך וזיל ע"ש. וכן העתיק הרמב"ם ז"ל שאומר לו קח השור. ולמה לי' זה הא כיון שהוא מודה שחייב דמיו לדבריו שקנאו במשיכה ולא נתן דמיו אין כאן כפירת ממון. וע"כ דכפירת השור הי' חשוב כפירה רק כשאומר שיקח השור אין כאן כפירה כלל כנ"ל. אך יש לדחות בטענו דוקא והודה שוה הוי ט"ח והודה לו בשעו' דפטור גם מדמי שעורין וממילא כיון דטוען גנבת שורי ותובע השור וזה טוען שמכרו וקנאו במשיכה וחייב דמיו מודה שוה ופטור אף מדמיו והי' כפירה לגמרי. ולכך דוקא באומר טול שורך כנ"ל. א"כ אין ראי' להנ"ל. אך מדברי הגאונים דסברי בכלי אף פחות מש"פ חייב שבועה והא א"א למיחות לנכסי' דפחות מש"פ לא נוציא מ"מ הוי כפירה גוף הכלי שנכוף שיחזור כנ"ל. ואף די"ל בב' המחטין לפנינו וטוען א' שהוא שלו. מ"מ מדסתמו דבריהם משמע דלעולם משביעין אף דאין לפנינו:

ואף בש"ש או שומר חנם שאמר פשעתי ג"כ י"ל דהשבועה מה"ת דהא מיד שאינו מחזיר החפץ יש עליו חיוב שבועה שא"ב. וא"כ אף שמודה דפשע לא מהני הודאתו להפסיד התובע תביעת גוף החפץ כמ"ש לעיל:

ולהרא"ש ז"ל דעיקר שבועה הוא שלא פשעתי. ואינה ברשותו הוא רק ע"י גלגול ע"ש סוף שבועות. א"ש דלא חשדה אותו התורה בגזלו רק שפשע וע"י גלגול משביעין אף שאין חושדין כנ"ל. אבל באומר פשעתי אין עליו עוד שבועה דגם בחמסן י"ל דלא חשדו תורה כנ"ל. אבל למשמעות רוב הפוסקים דשאינו ברשותו עיקר שבועה קשה כנ"ל:

וצ"ל דמה"ת אין חושדין כלל שעיניו נתן בה רק כשאינו משלם אבל כשמשלם לא הטילה התורה ספק זה עליו כלל שיכפור בחפץ שמשלם עבורו. וכיון דקרא מיירי בכפירת ממון לא נוכל ללמוד מזה שיהי' חיוב שבועה כה"ג וממילא י"ל גם בש"ח כנ"ל כמ"ש לעיל. או דמהימן במיגו דפשעתי כיון שמשלם כמ"ש בגמ'. עכ"פ עתה דמדרבנן יש חשד זה דעיניו נתן בה מדר"ה א"כ י"ל דלא חייבוהו רק קודם שמשלם. והוא באמת מטעם הנ"ל דזה אינו רוצה לקבל דמיו אם החפץ ברשותו ובתורת ראי' דודאי אומר אמת כיון שמשלם אין כאן ראי' מדרבנן דח' שמא עיניו נתן בה. אבל כשכבר שילם סתם וזה קיבל על הספק אף דאפשר שברשותו כבר נתרצה עכ"פ בתשלומין על הספק וי"ל דאח"כ לא הטילו עליו כלל שבועה שא"ב דאינו עוד כפירת ממון כלל די"ל אגב זוזי גמר ומקני אף שהי' בטעות אין זה בטעות כיון שהי' אצלו הספק ברשותו וקיבל סתם ולא השביעו כנ"ל. ואדרבה להיפוך הוי לי' לאתנויי דעדיין ישביעו שא"ב. וי"ל דלא תיקנו כלל אחר ששילם סתם וכדברי הב"ח ז"ל. והוי שפיר ל' הרי"ף ורמב"ם וטור וש"ע וסמ"ג אמר ה"מ משביעין אותו ואח"כ משלם שכל התקנה הי' רק קודם התשלומין. וה"ה שילם והתנה מפורש שמקבל רק אם אינו ברשותו כנ"ל אבל קיבל סתם א"י להשביעו כמ"ש הב"ח. וי"ל דהרא"ש לטעמי' דשלא פשעתי עיקר שבועה א"כ אין טעם לחלק בין קודם תשלומין לאח"כ כנ"ל משא"כ לרוב הפוסקים כנ"ל יש טעם נכון לחלק. א"כ כיון דגי' הרי"ף להדיא אמר ה"מ משביעין שפיר יש לחלק כנ"ל. וגם לגי' רש"י דאשילם קאי י"ל ג"כ באומר בפירו' דרוצה להשביעו שא"ב ולא בסתם כנ"ל:

עוד. נראה כמו בכל הנשבעין ונוטלין שותפין ואריסין ושלוחין שתיקנו חכמים השבועה משום מורי היתרא קי"ל חלקו ונסתלקו ולא השביעם קודם א"י להשביעם אח"כ ע"ש (סי' צ"ג). וא"כ כאן שבועה דר"ה דגם משום מורי היתרא דלא תחמוד בלא דמי משמע כו'. י"ל דוקא קודם ששילם אבל אחר ששילם ונסתלקו מחל לו וא"י עוד להשביעו כנ"ל. דבשלמא לדעת הרמ"ה סי' צ"ג דדוקא בשותפין שהניחו ליקח חלקו ולא השביעו יש ראי' שמחל לו השבועה ולא בשאר. א"ש כאן דלא הניחו כלום רק לקח ממנו כמ"ש הרמ"ה ז"ל. אבל לדעת טור וש"ע שם דגם בשלוחין ואריסין שלא לקח כלום מ"מ אמרינן כשלא תבעו בשעה שהביא לו החפץ מחל לו ממילא י"ל כאן ג"כ דכשקיבל תשלומי דמיו על הספק אם ברשותו ולא השביעו מחל לו השבועה. וכאן סברא יותר משם דלקח משלו בחנם וכאן י"ל אגב זוזי גמר ומקני גם שברשותו. ועכ"פ לא גרע משם דהתם קיבל מהשליח רק מה שב"כ וב"כ שלו אף שקנה בפחות ואעפ"כ אמרי' דמחל השבועה משלא תבע אז כ"ש כאן דקיבל המעות סתם מה שאם ברשותו אינו רוצה כלל לקנות המעות. וע"כ דמחל לו השבועה או שנתרצה למכרו אף אם ברשותו וכ"ש שא"י להשביעו אחר שקיבל דמיו סתם. ובפרט דבאומר פשעתי או בש"ש לא שייך כלל שקיבל שמא יחזור בו דלכ"ע א"י לחזור מהודאתו שחייב. לכן לע"ד אין לדחות דברי הב"ח דבשילם א"י להשביעו שא"ב. ויותר מורין כן דברי רי"ף ורמב"ם וסמ"ג ממ"ש הב"י לענין כפל לחלוק על הרא"ש דקני קודם שנשבע שא"ב מדסתמו אמר ה"מ כו' שפשט לשונם מורה כהב"ח דדוקא קודם ששילם משביעין. ועכ"פ אתי לאפוקי קיבל התשלומין סתם כנ"ל. שא"י אח"כ להשביעו כנ"ל. ואין ראי' ממה דפריך ממלוה על המשכון דשם בשעת התשלומין דנין כנ"ל:

שוב מצאתי בריטב"א חי' ב"מ שהביא דברי רמב"ם וכ' ותמהתי ע"ז הלשון דקאמר משביעין שא"ב ואח"כ משלמין דמשמע שאם קידם ושילם דשוב אין משביעין אותו. וכ"כ הגאונים ז"ל שכתבו הא מילתא דר"ה גבי מילתא דר"י דכיון שאמר ה"מ משביעין אותו שא"ב דמשמע הא שילם לא. וזה תימה למה יהי' פטור בשביל ששילם אי משום דלקח ולא תבעו מסתמא מחל כו' הא ליתא דלקח מפני שאי"ל שאבד הפקדון דאי הוי ידע שבעין לא הוי שקיל דמי כו'. והניח בצ"ע דנראה דדר"ה אמתני' נמי קאי כדפירש"י. ועוד דאשואל נמי מסתמא קאי ובשואל בעינן שילם ע"ש. ולע"ד אינו קו' על הגאונים דנהי דקאי אשואל דבעי שילם אבל בדפירש להדיא שמקבל דמיו רק אם נאבד ושרוצה להשביעו שא"ב אבל בסתם י"ל דמוחל. וקושיא הא' דבטעות י"ל כמ"ש לעיל דעכ"פ התביעה על הספק מחל בקבלתו סתם והיינו השבועה כנ"ל:

עכ"פ שמבואר שגם להריטב"א משמע לי' לשון הגאוני' והרמב"ם ז"ל כהב"ח דאחר ששילם סתם א"צ לישבע שא"ב. ולע"ד צ"ע דאפשר יכול המוחזק לומר קים לי כהב"ח וכמשמעות הפ' הנ"ל דאחר שקיבל התשלומין סתם א"צ לישבע שא"ב ואין עליו רק ח"ס על הספק וגם נ"מ לענין גלגול. מ"מ הביא שם ורבינו יצ"ו דעתו דאפי' שילם משביעין אותו כו'. וא"כ מ"מ קשה לומר ק"ל נגד הרא"ש וריטב"א ורבו וב"י והש"ך המפורשים משום דברי הגאונים הסתומים. וגם מצאתי בריטב"א ז"ל מחלוקת אשבועה דר"ה ז"ל איכא פלוגתא ביני רבוותא א"ד דאורייתא היא ואיכא מ"ד דרבנן והניח בצ"ע. וסוף הפ' כ' ג"כ מטעם גלגול כמ"ש ושמחתי שכוונתי בעז"ה לדעת הראשונים ז"ל:

(ז) משביעין כו'. ריטב"א בחי' ב"מ נסתפק אי טוענין לי' ב"ד שישביעוהו כו' או דכל דלא טעין לא טענינן לי' וכתב מדקאמר משביעין כו' דאפילו לא טעין כו' ורבינו יצ"ו חזר בו כר' דלא טענין לי' וצ"ע. ומסתימת הש"ע משמע דמשביעין אותו אף דלא טעין. וכן משמע מקושית הש"ס ממשכון. וגם משנויא דר"א מי נשבע תחלה שלא הזכיר תחלה במשנה והי' לו לומר דכה"ג נשבע אף שלא טען זה. אך י"ל דהיינו דאמר זה נשבע תחלה. וכן ממאי דמשני במאמינו י"ל דלא טעין חשוב כמאמינו. ודוחק. וכן מתוס' לא משמע כן ע"ש. אבל בשילם סתם וקיבל לע"ד דאין להשביעו סתם עד שטוען עכ"פ שרוצה החפץ שמא לא נאבד כנ"ל:

(ח) ואח"כ ישלם כו'. לכאורה לשיטת הפ' דבשילם אף שלא נשבע שא"ב מקני לי' כפילא והתנאי הי' בשעת משיכה לכשתגנב ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו וכדאמר בש"ס. וא"כ כיון שנתקיים התנאי והוי שלו למפרע איך ישביעו אותו אח"כ שבועה שא"ב הא אינו שומר כלל. דנהי דנימא דאם באמת ברשותו אדעתא דהכי לא אקני לי'. מ"מ שוב בזה הוי כשאר תביעה מספק שזה טוען ברי שקנה החפץ למפרע וזה טוען שמא לא קני ולא שייך בזה שבועת שומרין וכשאר טענה דלקוח ביודעין הספק לפנינו שקנאו על תנאי וזה טוען ברי שנתקיים כיון ששילם וזה טוען שמא לא נתקיים. ואף דהוא שבועה דרבנן מ"מ תקנו רק כעין שבועת שומרין דאורייתא משא"כ טענת לקוח כנ"ל דא"י להשביעו בטענת ספק. ובשלמא אי אמרינן דכל שלא נשבע שא"ב לא אקני לי' דהשבועה שייך להתשלומין כמ"ש לעיל. א"כ שפיר לא מקרי נתקיים התנאי עד שישבע וישלם כנ"ל. אבל להפ' הנ"ל דבשילם אף שלא נשבע קני א"כ אין השבועה שייך לתשלומין וכבר נתקיים התנאי בפנינו. רק שמא לא נתקיים דברשותו. וזה כשאר טענה כנ"ל:

אך י"ל דהא בתנאי שבקום ועשה קי"ל דעל המקיים להביא ראיה שנתקיים דמוקמינן אחזקה. א"כ כאן דכל שלא נאבד ועדיין ברשותו לא אקני לי'. א"כ הוי קיום התנאי בקום ועשה אם נעשה מעשה שנגנב או נאבד. ולכאורה אף בשבועה לא יהי' נאמן. רק כיון דהאמינוהו בשבועה שוב חשוב קיום התנאי. אבל כשאינו נשבע א"כ מצד עצמו שיהי' נאמן לקוח אינו נאמן שנתקיים התנאי במעשה דמוקמינן אחזקה שלא נגנב כלל ולא נתקיים אף ששילם כנ"ל. אך א"כ גם בשבועה לא יהי' נאמן דכיון דהשבועה אין שייך להקנין א"כ גם על הנאמנות אין שייכות אף שנשבע כמו שאינו נאמן בשבוע' לומר שנתקיים תנאו. ובשלמא נמצא הגנב א"כ איגלאי מילתא שנתקיים אז התנאי שלא הי' ברשותו אבל כעובדא דכיפי שנאבד ואח"כ נמצא ונתיקר דעדיין א"י אם נאבד אז א"כ אף שנשבע שא"ב לא יהי' נאמן ליטול היוקרא. וצ"ל דא"כ לעולם לא יקנה באבד והא רוצה להקנות לו. אך ז"א דלמא באמת רק כשנתברר שנאבד אז או נגנב וע"כ צ"ל דלא חשוב קום ועשה. ועוד דברי ושמא ברי עדיף כה"ג דהספק לפנינו. א"כ שוב קשה דגם בלא שבוע' נאמן כנ"ל:

אך י"ל דאי נאמר כנ"ל שע"י קנין זה יפטור משבועה שא"ב א"כ הוי שבחא דמגופא דלא אקני לי' כיון שע"י הקנין יפסיד מגוף תביעת החפץ שיש לו חיוב שבועה שא"ב אף שמשלם כנ"ל. וא"ל דממ"נ הא תלי' זה בזה. א"כ שוב באמת לא אקני לי' כיון שיהי' נפסד כל שלא נשבע שא"ב וכמ"ש. די"ל דהטעם דלא שייך באמת החיוב שבועה לתשלומין הוא משום דהא אין לו עליו רק חיוב ששא"ב דרבנן ולא נחתינן לנכסי' רק עבריין הוא דהוי. וא"כ כששילם הא עדיין יש לו חיוב שבועה זו עליו דהא צריך לישבע שא"ב ואם לא ישבע יהי' עבריין ומעולם לא הי' לו עליו יותר. ולכך כששילם מקני לי' אף שלא נשבע עדיין דהחיוב שבועה יש לו עליו. אבל לומר שבשביל התנאי יפטור מהשבועה א"כ שוב שייך לתשלומין דהוי שבחא דמגופא דלא אקני שיהי' נפסד ע"י הקנין כנ"ל. ושפיר עדיין צריך לישבע שא"ב דשייך לקוים התנאי כנ"ל. דנהי דהשבועה לא שייך לקיום התנאי היינו כשנשאר החיוב עליו. אבל החיוב שבועה שפיר שייך לקיום התנאי שלא יהי' נפסד כנ"ל. ושפיר משביעין אף דשילם דאם יהי' הדין דפטור לא יהי' חשוב קיום התנאי כלל כנ"ל. אולם גם להנ"ל טעם נכון שלא תקנו שבועה רק קודם ששילם כמשמעות הראשונים ז"ל. דאז עדיין חסר מהתשלומין ולא אקני לי' הוי שבועת שומרין. משא"כ כשכבר שילם סתם. וכמו שהדבר לפנינו כבר נתקיים התנאי כשתרצה כו' שוב הוי כשאר טענה אם לקוח או לא כנ"ל:

(ט) ואח"כ משלם. למ"ש ס"ק ב' נראה לענ"ד לדינא דאף דבשבועה דרבנן משמתינן לי' רק ל' יום ומתירין כי היכי דלא ליהוי נקטי' בכובסי' כו'. מ"מ כאן הברירה ביד המפקיד כשאינו רוצה לקבל התשלומין רק שישבע שא"ב דשמא החפץ בידו. וכשאינו משלם השבועה מה"ת. אז משמתינן לי' שישבע שא"ב ול שרינן לי' אחר ל' עד שישבע שא"ב או יחזיר החפץ. כיון שעתה השבועה מה"ת א"י לכופו לקבל התשלומין ולעשות השבועה דרבנן כדי שיתירו לו כיון שאין זה רוצה למכור החפץ. רק כשרוצה שיהי' נחתינן לנכסי' לשלם עכ"פ שוב אח"כ השבועה דרבנן ומתירין השמתא אחר ל' יום. משא"כ כשרוצה שישאר כפיית השמתא ולא יכופו לשלם רק להחזיר או לישבע כנ"ל. והיינו בש"ח שאומר נגנבה וכה"ג שפוטר עצמו ואומר הר"מ בזה ודאי הדין כנ"ל. ובש"ח שאומר פשעתי וכה"ג כמחייב עצמו בהודאתו בזה יש להסתפק אם הברירה ביד המפקיד כנ"ל דכשכבר מחויב לשלם השבועה רק דרבנן כנ"ל. ומ"מ נראה דתליא בפלוגתא דהרא"ש סוף שבועות דעיקר שבועה שלא פשע ושא"ב רק גלגול ממילא כשהודה פשע לא נשאר חיוב שבועה מה"ת לחוש שבידו. ומיד השבועה דרבנן ושרינן אחר ל' כשא"ר לישבע כנ"ל. משא"כ לרמב"ם וש"פ דשא"ב עיקר שבועה א"כ כל נפקד שאינו מחזיר הפקדון חשדתו תורה שמא ברשותו לחייבו שבועה מה"ת א"כ מה שמודה פשעתי לא מהני ההודאה לחוב ורק כשכבר שילם השבועה דרבנן אבל הברירה גם כן ביד המפקיד שלא לגבות ויש חיוב מה"ת לישבע שא"ב ולכופו ע"י שמתא שלא להתיר לו עד שישבע שא"ב או להחזיר החפץ כנ"ל. והיינו דנקטו שישבע שא"ב ואח"כ משלם דנפקא מינה כנ"ל שאין מתירין לו משא"כ כשכבר שילם מתירין אחר ל' כנ"ל. ונראה דהברירה בידו כו' דאף אי ספיקא הוי מ"מ כיון דחל עליו שמתא וספק אם לא נתיר לו ממילא מספק אין מתירין לו דשמא השבועה דאורייתא דהא הריטב"א הביא האיכא מרבותא שהוא שבועת התורה ע"ש. ועכ"פ כשאינו מקבל התשלומין לענ"ד כנ"ל. ואפשר בכל ספק אם השבועה דאורייתא או דרבנן הדין כן דמשמתינן לי' דאף אי דרבנן משמתינן ושוב א"א להתיר לו אחר ל' מספק שמא השבועה דאורייתא כנ"ל:

ונראה דמה"ט פסק הרמב"ם וש"ע סי' ע"ב שפיר בא"י כמה שוה בגלגול על שא"ב דהוי מתוך שאיל"מ ע"ש שתמהו דשא"ב דרבנן ובדרבנן לא אמרינן משאיל"מ. ולהנ"ל א"ש דהברירה בידו שלא לגבות ואז השבועה דאורייתא. רק דבכל מקום אין תועלת לו דא"כ לא יגבה וטוב לו יותר שעכ"פ יהי' נחתינן לנכסי' לגבות התשלומין ושישאר השבועה שא"ב דרבנן כנ"ל. משא"כ שם אדרבא טוב לו יותר שלא יגבה רק שישאר חיוב שבועה שא"ב מדאורייתא וממילא ע"י גלגול הוי מתוך שאיל"מ על הכל ושפיר יהי' נחתינן לנכסי' על כל התביעה כנ"ל. ואף דאי משלם השבועה דרבנן מה בכך מ"מ כבר נתחייב ש"ד והדין מתוך שאיל"מ כנ"ל ושפיר משלם הכל. משא"כ בכל מקום טוב לו שישלם לכופו כנ"ל. אבל אם רוצה שיהי' הכפי' ע"י הנדוי להחזיר החפץ או לישבע שא"ב שפיר בידו כנ"ל:

(י) וה"ה לשאר השומרין כו'. סמ"ע כתב דרבותא דל"מ כשטוען ש"ח נגנבה כו' דודאי יש לחוש לרמאות כיון דפטור למה רוצה לשלם א"ו עיניו נ"ב כו' רק אף כשחייב ע"ש. ולע"ד אם הי' זה סברא לחלק מאי פריך הש"ס על ר"ה ממלוה על המשכון דלמא באמת ר"ה דוקא בש"ח שאמר ה"מ קאמר כגירס' הרי"ף והגאונים דפטור שייך כנ"ל משא"כ מלוה עה"מ דש"ש. וע"כ דאינו סברא לחלק כנ"ל. ולמ"ש לעיל י"ל דקמ"ל רבותא דגם בזה משביעין שא"ב ואח"כ משלם. דל"מ היכא שפטור דהשבועה שא"ב מה"ת עליו ודאי דיכול לומר איני רוצה לקבל בחנם ועדיין עליך שבועה שא"ב מה"ת רק אפילו שחייב מ"מ ג"כ משביעין אותו ואח"כ משלם. אף דכבר השבועה אינו מה"ת דחייב כנ"ל:

(יא) ואם אמרו הבעלים יתר ע"ז הי' שוה כולל בשבועתו שאינו שוה אלא כו"כ. קשה כיון דמיירי בש"ש שאומר נגנבה בגווני דחייב א"כ השבועת מודה מקצת מה"ת ושא"ב דרבנן. איפכא הוי לי' למימר דנשבע שכך הי' שוה וכולל שא"ב דגם הגלגול דאורייתא ונחתינן לנכסי' כשאינו משלם כפי תביעתו וכשאומר א"י משלם. משא"כ ללשון המחבר משמע דנשבע שא"ב שהוא דרבנן וכולל שבועת כו"כ הי' שוה דהכל דרבנן דלא עדיף הגלגול מהעיקר:

ולכאורה למ"ש ר"י הובא בש"ך סי' פ"ח ס"ק נ"ד תובע בשמא ומתוך הודאות הנתבע חזר טענתו ברי שהודה במקצת חייב שבועת התורה וגדולי המורים חלקו עליו. וכ' ש"ך דדעת הפ' כגדולי המורים ע"ש. וגם כאן טענתו שמא דאם נאנסה פטור רק ע"י הודאתו נגנב או פשעתי חזר טענתו ברי ואין כאן שבועת מ"מ מה"ת רק גלגול על ששא"ב כנ"ל. אך נראה דז"א דדוקא כשיש מיגו וכמו אומר לויתי ופרעתי חצי והלה א"י מהלואה רק אומר ברי שלא נפרע דאם לא הי' אומר לויתי לא הי' חיוב שבועה משא"כ כאן דכשיהי' טוען נאנסה ג"כ הי' חיוב שבועה עליו על כל השיוי שטוען כנ"ל:

אך י"ל בלשון שכ' המחבר דמשמע שטענו החפץ והשיב שפשע וכה"ג והוא שוה ב' דינרין ואשלם לך והתובע אימר אח"כ שהי' שוה יותר נראה דחשוב קדמה הודאה לתביעה דפטור מה"ת משבועת מ"מ כמבואר בש"ע סי' פ"ח ס' ט"ז בחטין ושעורין ובש"ך ס"ק ל"א דגם במין אחד כשבאו לב"ד וקדם הנתבע ואמר חייב אני לך כ' זהו' והשיב התובע אתה חייב לי עוד נ' זוזי והוא כופר פטור משבועת התורה ע"ש. והיינו דדייק בש"ע ואם אמר כו' יתר ע"ז הי' שוה היינו שאומר אחר כך ששוה יותר וקדמה הודאה לתביעה כנ"ל. ואף שיש לחלק דהתם לא תבע כלל קודם הודאתו. ובחטין מה שתבע הודה לו ושעורין לא תבע אז. משא"כ כאן שתבע החפץ רק שלא הי' מבורר כמה תובע. א"כ אחר הודאה של השומר שאומר ששוה יותר הוא רק מברר דבריו הראשונים שהי' תביעת של החפץ על שיוי כך וכך. והוי קדמה תביעה. מ"מ נראה כיון דצריך שתבענו דבר שבמדה ומשקל ומנין וכן ההודאה. א"כ מה שתבע החפץ בלא שיוי כמה הי' שוה הוי לגבי השיוי כיון שנאבד דבר שאינו במדה ומשקל ומנין רק דעכ"פ פרוטה תבע וזה הודה לו. וא"כ תביעה זו שבמדה שאומר עתה שהי' שוה כו"כ הוי אחר ההודאה ושפיר קדמה ההודא' לאותו תביעה שיתחייב עליו שבועה. דמשמע דגם בבית מלא פירות מסרתי לך כו' אף דאחר הודאה של זה מפרש דבריו שהי' כוונתו בית מלא שמחזיק כו"כ כורין מ"מ פטור דקדמה הודאה לתביעה זו ויצאה הודאה מפיו בפטור ע"ש (סכ"ד) וכן כאן כנ"ל. וכ' ש"ע שפיר רק ע"י גלגול שא"ב כנ"ל. רק היכא שתבעו החפץ והשיב שנאבד ופשע וכה"ג ואחר כך תבעו שהי' שוה כו"כ וזה משיב שהי' שוה פחות רק כו"כ. בזה נראה דחייב שבועת מ"מ מה"ת. ואף דלכאורה הוי ג"כ שטענו דבר שאינו במדה כו' וגם הודאתו הוי דבר שאינו במומו"מ דיכול להיות שאינו תובע רק פרוטה ויכול להיות שמודה הפרוטה ולא שייך טעם הרמב"ן ז"ל ע"ש. ואף שעכשיו מבררין דבריהם הראשונים שזה אומר כו"כ הי' שוה וזה אומר פחות מ"מ הא גם בבית זה כו' וזה אומר מה שהנחת כו' ג"כ אח"כ נתברר שיש ביניהם טענה וכפירה ואעפ"כ כיון שיצאה הודאה בפטור פטור אף שנתברר אח"כ וכמ"ש הר"ן ז"ל שם ומה חילוק בין שנתברר ע"י מדידה או ע"י טענתם כנ"ל:

אך מ"מ נראה דלא דמי דשם אין על מה לחייב שבועה רק על ההודאה מה שהנחת כו' ואותה הודאה הי' בפטור שלא הי' אז דבר שבמדה. ואף דאח"כ נמדד ואיגלאי שהי' כפירה מ"מ כיון דבשעת הודאה לא הי' דבר שבמדה אין חיוב על הודאה זו כנ"ל. משא"כ כאן חשוב שתי הודאות דמה שהודה שפשע לא הי' אפשר לחייבו בהודאה זו רק ש"פ לא יותר. וא"כ לא הי' חשוב הודאה רק פרוטה וכמ"ש הרמב"ן בא"י כמה הי' שוה דחשוב הודאת פרוטה כיון שא"א לחייבו יותר ע"ש ובש"ך סי' ע"ב ס"ק נ' רק כאן מ"מ פטור על הודאה זו כיון שגם זה תבע סתם חפץ וג"כ אינו מוכר מתביעתו רק ש"פ וזה יכול להיות שמודה כל טענתו. אבל אח"כ שזה תובע כו"כ הי' שוה וזה מודה מקצת. א"כ יש כאן תביעה והודאה אחרת מלבד הודאה ראשונה שהי' חשוב רק הודאת פרוטה ועתה מודה יותר וכן התובע. א"כ יש כאן תביעה והודאה חדשה מדבר שבמדה כו' והודאה זו מעולם לא יצאה מפיו בפטור ושפיר חייב כנ"ל. אך זה נראה דצריך עכ"פ הודאה ב' פרוטות היינו ש"פ יותר על הודאה ראשונה. דאל"כ לא מחייב. דעל ש"פ הי' הודאה ראשונה בפטור ולא נוסף כנ"ל. רק כשמודה ב' פרוטות וכן הכפירה ב"כ לבד ש"פ מתביעה והודאה ראשונה שפיר חייב שבועת התורה מחמת הודאה שני' כנ"ל דשם גבי מה שהנחת כו' הי' עומד להתברר ולא הי' יכול לכפור אחר כך ואין כאן רק הודאה ראשונה משא"כ כאן דאף דהודה שפשע הי' יכול לכפור שרק ש"פ וחשוב עתה שמודה כו"כ הודאה לחייב שבועה. וכן משמעות המשנה דמלוה על המשכון ונאבד כו' דמתחלה הודה שנאבד וחייב ואח"כ טוענין על שיוי המשכון ואעפ"כ ש חשוב מודה מקצת כנ"ל:

ולמ"ש נראה דכשאומר אח"כ א"י כמה הי' שוה לא הוי מתוך שאיל"מ דלא שייך טעם הרמב"ן הובא בש"ך סי' ע"ב דלכך הוי דבר שבמדה ומשקל כו' משום דעכ"פ שוה פרוטה וא"א לחייב יותר הוי השאר כפירה וכשא"י שייך מתוך ע"ש. וכאן הא על שוה פרוטה קדמה הודאה לתביעה דמיד שהודה שנאבד הי' הודאה פרוטה ואז לא הי' התביעה דבר שבמדה. ואחר התביע' שכו"כ הי' שוה שוב אין ההודאה דבר שבמדה כיון שאומר א"י אין כאן הודאה על יותר מפרוטה דבר שבמדה ועל הודאת פרוטה כבר נפטר כנ"ל. ואין עליו רק גלגול על ששא"ב דרבנן ולא עדיף מעיקר דלא אמרינן בי' מתוך אך עדיין צ"ע דסתימת לשון הפ' גבי משכון שאומר א"י כמה הי' שוה דחייב לא משמע כן ע"ש:

(יב) שהי' שוה יותר כו' כולל בשבועתו כו'. משמע דקאי גם אדין שהתחיל ש"ח שאמר נגנבה והריני משלם דצריך לישבע שא"ב וכשאומר שיותר הי' שוה צריך לכלול ע"י גלגול. ולכאורה הא הוי רק כפירת שבועה דאף אי שוה יותר אין עליו רק חיוב שבועה שנגנב. וכופר ששוה רק כו"כ ומשלם כך ואין עליו חיוב שבועה ובכפירת שבועה גם ע"י גלגול א"י להשביע כמ"ש בש"ע סי' צ"ג בלא נשתתפתי. אך למ"ש ש"ך שם דנהי דא"י לגלגל אם נשתתף מ"מ על שלא הרויח יכול ע"ש. כן כאן כיון שמגלגלין בטענת ספק שפיר לפי טענתו שהי' שוה יותר גוזלו אם פשע יכול להשביעו בגלגול. אך א"י להשביעו בגלגול אלא סתם שלא גזלו אבל לא שאינו שוה יותר דזה רק אם יודה יתחייב שבועה כמבואר שם בש"ע. וי"ל כיון שכבר אמר הריני משלם ואיני נשבע ואמר בב"ד דלא מצי הדר בי' א"כ כבר יש עליו חיוב ממון ושוב זה שתובע שהי' שוה א"כ כבר מחויב ממון יותר ע"י שאמר הריני משלם בעד שיוי החפץ ונהי דמודה מקצת לא חשוב רק כמחויב מתוך טענתו מ"מ ע"י גלגול שפיר משביעו אם לא הי' שוה יותר דאז חייב יותר מחמת אמירתו הריני משלם כנ"ל. וא"כ נראה דוקא שאמר סתם מתחלה נגנב והריני משלם ואיני נשבע ואחר כך נחלקו בשיוי. אבל אם אמר מיד נגנבה והי' שוה דינר ואשלם הדינר וזה אומר שהי' שוה יותר דלא מהני אמירתו ה"מ דינר לחייבו ביותר אפילו הי' שוה יותר דמ"מ לא נתחייב ביותר ממה שאמר. שוב הוי רק כפירת שבועה דעדיין יכול לישבע שנגנב ושלא ישלם המותר אף אם שוה יותר כנ"ל. אך אף אם אמר סתם הר"מ ג"כ י"ל למ"ש בש"ע סי' צ"ד דכשמגלגל עליו יכול לחזור בו ממה שרצה לשלם כיון דע"כ ישבע שוב רוצה לישבע על הכל. וא"כ נהי דנימא לענין שבועה שא"ב לא שייך זה כמ"ש לעיל לדעת ב"י דלשון הר"מ ואיני נשבע משמעותו בעד השבועה של התשלומין לא משום שבועה שא"ב שחייב אף שמשלם וא"י לחזור בו. מ"מ כשטוען אח"כ שהי' שוה יותר ורוצה לגלגל עליו אף שמשלם שוב י"ל דיכול לחזור לגמרי ממה שאמר הריני משלם כיון דע"כ יצטרך לישבע ויכול לומר שע"ד שיתבענו יותר משום שיצטרך עדיין לישבע לא נתרצה לשלם כלל. ויכול לישבע על הכל שנגנבה ושוב עדיין רק כפירת שבועה כנ"ל. ולא יוכל לגלגל שלא הי' שוה יותר כנ"ל:

אך מ"מ נראה דז"א דכיון שאמר סתם הריני משלם אך כיון שהלה טוען ברי שכך הי' שוה א"כ לפי טענתו נתחייב מיד לשלם כל שוי' רק עתה אחר כ"ד רוצה לחזור לגזלו וכופר שהי' שוה פחות ובשביל כפירתו לא נפטר מחיוב שלו. ואם היינו יודעין באמת שהי' שוה כדברי התובע לא הי' יכול לחזור מאמירתו הריני משלם והי' חייב לשלם כל שוי' א"כ טוען התובע ברי שחייב ע"י אמירתו כך וכך וממילא שפיר יכול לגלגל על שבועה שא"ב שלא הי' שוה יותר כנ"ל:

ואפשר דחשוב מודה במקצת גמור להתחייב שבועת התורה כמ"ש הר"ן סוף פ' ש"ה לענין נ' דחבלה ע"ש דכאן החיוב נעשה רק מחמת אמירתו הריני משלם. א"כ מעולם לא יצאה הודאה מפיו בפטור דהחיוב נולד אחר הודאה היינו אמירתו הריני משלם. ותבעו עתה שהי' שוה כו"כ וממילא נתחייבת אז באמירתך כו"כ והוא מודה פחות ולא נתחייב רק מקצת ע"י אמירתו ה"מ. וא"כ כשמודה יותר מפרוטה שהי' יכול לכפור שפיר הוי מודה מקצת שמחולקים על החיוב כמה נתחייב כנ"ל. דכשאינו מודה רק פרוטה הי' שוה י"ל דעל פרוטה הוי הילך שכבר נתחייב בב"ד וכמלוה בשטר דמי ע"י שאמר בב"ד הר"מ ואינו יכול לכפור פרוטה זו ולא מחייב עכשיו בהודאתו שהי' ש"פ כנ"ל. אבל כשמודה עתה שהי' שוה ב' פרוטות ע"כ שפיר הוי מודה מקצת דמצד אמירתו סתם הריני משלם הי' יכול לכפור שרק ש"פ ושפיר מודה בחיובו ב' פרוטות ש"פ הודאה כסלעין דינרין וחייב שבועת התורה משום מודה במקצת כנ"ל רק להפ' דקודם שיצא מב"ד או עסוקין באותו ענין יכול לחזור כשאמר הריני משלם א"כ גם בהנ"ל י"ל דאינו חשוב מ"מ כנ"ל. ומ"מ יכול לגלגל עליו כיון דכל זמן שאינו חוזר בו יש עליו חיוב תשלומין ע"י אמירתו. ואם יודה שהי' שוה יותר יצטרך לשלם כיון שאינו חוזר בו כנ"ל. ובל"ז מבואר סי' פ"ז בטור הובא בש"ך שם ס"ק ס"ה דדוקא בשבועה דרבנן אבל בשבועה דאורייתא אם אומר נשבעתי יכול להשביעו היסת ע"ש. והטעם נראה דדוקא שבועה דרבנן לא מיקרי חיוב ממון דהא לא נחתינן לנכסי' אבל שבועת התורה דכל שאינו נשבע חייב לשלם. א"כ תובעו חיוב ממון שלדבריו יש עליו ש"ד וכיון שלא נשבע מחויב לשלם לו. ונהי דשבועת התורה ליכא על חיוב שבועה דהוי רק גורם לממון כדאמר (פ' שה"ע) במשביע ע"א כו' מ"מ הוי כשטרות דאימעוטי מש"ד אבל היסת שפיר נשבעין כנ"ל. וא"כ ממילא גם גלגול שפיר יכול לגלגל על חיוב שבועה כמו שמגלגלין על שטרות וקרקעות דזוקקין כו'. וא"כ כאן שטוען שהי' שוה יותר וממילא כל שלא נשבע שנגנבה שבועת שומרין מה"ת מחויב לשלם כל שוי' וממילא יכול שפיר לגלגל על שבועה שא"ב שלא הי' שוה יותר כנ"ל. וי"ל דמה"ט נקיט המחבר העיקר ששא"ב וגלגול שלא הי' שוה יותר כמ"ש ס"ק הקודם משום דרוצה לכלול ב' הדינים שגם בש"ח שאמר נגנבה והר"מ הדין כן ובזה העיקר שא"ב וכמה הי' שוה ע"י גלגול כנ"ל:

סעיף כ

נמצא כל שומר שנשבע שה"ש כולל בשבועתו ג' דברים ששמר כדרך השומרי' ושאירעו כו"כ ושא"ב ושלא שלח בו יד קודם שאירע המאורע הפוטרתו וא"ר לשלם נשבע שא"ב וכולל שכו"כ הי' שוה. (שילם ולא רצה לישבע ואח"כ חוכר הגגב קנה כל שבח דאתי, מעלמא אכל לא שכח דמגופא):

(יג) ג' דברים. עיין סמ"ע הניח בצ"ע דבש"ש איך שייך ג' שבועות דכיון שמתה א"צ שא"ב ע"ש. ולע"ד דאין שייך שאירעו כו"כ לשבועת שלא פשעתי רק קאי אדלמטה על שבועה שא"ב דכן מבואר לשון הרמב"ם פ"ד מה' שאלה שעיקר השבועה שכדבריו שנגנבה בש"ח ובש"ש שנאנסה והיינו שא"ב. ועוד ב' שבועות על קודם המאורע היינו שלא פשע קודם דאז חייב אפילו נגנב או נאנס בהא דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ועוד שלא שלח יד קודם דאז ג"כ חייב באונסין כנ"ל. ומה דשינה פ"ו מה' שאלה מלשון הגמ' דסבר דלא סגי סתם שלא פשעתי דהא קי"ל דצריך לברר דבריו שמא טועה בדין וסבר שאינו חייב וישבע שקר כמ"ש רמב"ם פ"ו מה"ט וש"ע סי' ע"ה ולכך כשישבע סתם שלא פשע שמא סובר שאינו פשיעה ובאמת חשוב פשיעה ע"פ דין ולכך צריך לפרש ששמר כדרך השומרין ושאירעו כו"כ ואינה ברשותו דברמב"ם לא כ' ושאינה ברשותו רק שאירעו כו"כ ואינה ברשותו והיא שבועה אחת בש"ח צריך לפרש שנגנבה או אבדה ואינה ברשותו דלא סגי בנגנבה לחוד דשמא החזירה כמ"ש סמ"ע. ואינה ברשותו לחוד לא סגי דשמא סבור דקיימא באגם חשוב אינ' ברשותו. ולכך צריך לפרש שע"י המאורע אינו ברשותו ע"י הגניבה וכה"ג וכן בשיטה מקובצת ריש ב"מ כ' אהא דג' שבועות ש' שא"ב ש"ח שא"ב שנגנבה וש"ש שא"ב שמתה ושואל שא"ב שמתה מ"מ ע"ש הרי להדיא כנ"ל. דזה שאירעו כו"כ שייך לשבועה שא"ב. ובש"ח צריך לפרש שניהן שנגנבה וא"ב. וש"ש שנשבע שמתה ממילא נכלל בזה. שא"ב ועדיין ג' שבועות הן שמתה ושלא פשע קודם ושלא שלח יד קודם כנ"ל ולא קשה קושית סמ"ע כלל. ועוד די"ל דגם בש"ש לא סגי במתה לחוד דשמא נגנבה קודם ואח"כ מתה בי גנב דקי"ל דחייב. ויודע שמתה אצל הגנב ונשמע כן ואעפ"כ חייב. ולכך צריך לפרש בשבועתו שע"י המאורע אינה ברשותו היינו בש"ש שמתה וע"י זה אינה ברשותו כנ"ל. ושפיר הלשון על כל השומרין כנ"ל. והש"ס דנקיט השבועות בלשון אחר היינו דזה אף דיעבד שא"י לברר כגון שיודע שנאבד וא"י אם ע"י גניבה או אבידה וכה"ג סגי שלא פשעתי ושא"ב כנ"ל. משא"כ לכתחלה צריך לברר המאורע נגנב או אבד וכה"ג. כמ"ש סי' ע"ה דצריך לברר הלוית או הפקדת אף דב"כ וב"כ חייב מ"מ צריך לכתחלה לברר וכן בהנ"ל:

(יד) שילם ולא רצה לישבע כו'. תמוה מאד לשון רמ"א שהשמיט דסגי באמר הריני משלם אף שלא שילם עדיין כמבואר בש"ס וכל הפוסקים,. ולמה נקיט שילם לקנות שבחא דמעלמא מה שמבואר בגמ' להדיא דלא בעי שילם. ואף אי סבר כהרא"ש וטור עכ"פ הי' לו לומר כשאמר ה"מ ונשבע שא"ב דלכ"ע סגי לקנות שבח כנ"ל:

ונראה לע"ד דהא התוס' מחולקים אי מצי הדר בי' באמר ה"מ או לא. והרא"ש כ' לדבר פשוט דדוקא אמר בב"ד דא"י לחזור בו אז מקני לי' אבל שלא בב"ד דמצי הדר בי' ודאי לא אקני לי' בדבורא ע"ש. וא"כ נהי דמפורש בש"ס דסגי באמר ע"כ א' מב' או משום דא"י לחזור בו או דאי כמ"ש תוס' דמצי הדר בי' א"כ מוכח מגמ' דאף כשיכול לחזור בו מקני לי' כל כמה דלא הדר בי'. והנה זה פשוט להרא"ש ז"ל שחולק על הרי"ף דבהנך בעיא דמספקא להו לש"ס מוקמינן אחזקת מ"ק דלא אקני לי' ע"ש. והנה בש"ע סי' כ"ב ס"ג כתב רמ"א ב' דיעות מי שמחויב לישבע ואמר לפני ב"ד ה"מ ואיני רוצה לישבע ויצא חוץ לב"ד א"י לחזור בו ויש חולקין כו' ולא הכריע ע"ש. וא"כ מיושב כאן דבאמר לא קני כלל שבחא דהא אם יחזור בו לא יוכל להוציא ממנו דיוכל לומר קים לי כהחולקין דמצי הדר בי'. וא"כ שוב עתה הספק להיפוך שמא כהפ' דלא מצי הדר בי' וא"כ לא אקני לי' רק היכא דא"י לחזור בו כמ"ש הרא"ש. וכיון שאם יחזור תועיל חזרתו מספק שלא יוכל להוציא שוב להפ' הנ"ל דכשיוכל לחזור לא קני א"כ לא קני כלל בדבור דאף שבאמת הדין דא"י לחזור בו ויהי' שלא כדין כשיחזור בו ולא ישלם מ"מ הא לא נוכל להוציא מספק. ואף דלהפ' הנ"ל שיכול לחזור הדין דאף אי יכול לחזור מקני לי'. מ"מ הא מספק מוקמינן אחזקת מ"ק ולא קני שבחא דשמא כהפ' דא"י לחזור דממילא כשיכול לחזור לא קני וכאן יוכל לחזור דלא נוציא ממנו כנ"ל. ושפיר כ' רמ"א ז"ל דוקא שילם אקני לי' ולא באמר כנ"ל. וצ"ע לדינא ולפי הכרעת הש"ך ז"ל שם דא"י לחזור בו. ממילא גם אמר קני. אך קשה להוציא נגד הרמ"א:

עוד י"ל למ"ש בחי' לגמרא ד' ל"ד פי' תוספ' אינו מדויק בעיית הש"ס דלהפ' דא"י לחזור קשה הלשון מיהדר קא הדר בי' כמ"ש תוס' דמשמע דמהני החזרה דלפי' דמשום דאטרחי' לב"ד עיקר חסר. וגם להפ' דיכול לחזור קשה מה דאמר א"ד דחויי קא מדחי. למה נימא שמדחה כיון דמהני חזרתו. וכתבנו די"ל דלא תליא כלל בגירסת נשבע או ונשבע. רק דזה עצמו הספק דהך לכשתגנב ותרצה כו' קנויה לך הוי בתורת מכר בעד דמי החפץ שישלם וכיון דקי"ל משיכה קונה ונתחייב בדמיו א"כ מאחר דהמשיכה הי' ע"ת לכשתגנב כו' ותרצה היינו שיאמר הריני משלם. נתקיים התנאי וקנאו למפרע בתורת מכר במשיכה שוב מחויב בדמיו וא"י לחזור כלל כמו בכל מכר דמשיכה קונה. כיון דאמירת הריני משלם הוי קיום התנאי כנ"ל. רק הספק בגמ' הוא כמו בעייל ונפיק אזוזי דלא קני. כן כאן אף שהקנין הי' ע"ת שירצה ויאמר הריני משלם. היינו כשלא יחזור בו אבל כשיחזור בו ויצטרך לטרוח בדינא לא אקני לי' ושוב לא נתקיים התנאי ושוב באמת מהני חזרתו דלא נתקיים ולא נגמר המקח. או דילמא דחויי מדחי כו' וא"כ מיד שאמר ה"מ נתקיים התנאי שאף שחוזר אין הלה חושש בזה ושוב כיון שנתקיים לא מהני כלל חזרתו דנתקיים ונתחייב במשיכה ובאמת רק דחויי מדחי ומיושב ב' הלשונות בגמרא כנ"ל וא"כ כיון דנשאר הבעיא בתיקו בחזר ואמר איני משלם שוב הדין דא"י להוציא ממנו כשחוזר בו דשמא לא אקני לי' ומהני חזרתו כו' וכפסק רמ"א סי' כ"ב כנ"ל. ושוב אינו קונה כלל באמר שמא כהך צד דבעיא דדחויי כו' וא"י לחזור א"כ לא אקני לי' באמר רק משום שא"י לחזור בו כדברי הרא"ש הנ"ל. וכיון שא"י להוציא אם יחזור לא ד. קני כלל ודוקא שילם כנ"ל וא"ש:

(טו) שילם. הש"ך ז"ל כ' ה"ה אמר רק בשואל עד שישלם כדאמר בש"ס משום כל הנאה שלו וגם אם התנה שואל להיות כש"ח ג"כ לא קני עד שישלם כמ"ש הנ"י בשם הר"ן וכ"כ תוספ' ע"ש. אף דלכאורה אין ראי' מתוספ' דלהלכה כן. דהנ"י דקאי בשיטת הרי"ף דגרס לל"ק הוי תיובתא דאף שילם לא קני. א"כ דחה ש"ס ב' לשונות דר"פ ופ' שפיר כר' זביד דתניא כוותי' וממילא גם בשואל שהתנה כש"ח כן כנ"ל אבל לרש"י ותוס' דגרסי לל"ק לא הוי תיובתא דמחלק ג"כ בין אמר לשילם בשואל. רק תוס' מפרשים לנ"מ בין ר"פ לל"ק ובין ר' זביד דרוצים לישב לל"ק דמחלק בין אמר לשילם ג"כ א"כ מה נחלק עליו ר"ז ה"א אביי שואל עד שישלם. ולכך פירשו דגם מ"ט דאמר ר"ז הכל מדברי אביי דאמר שואל עד שישלם מ"ט הואיל וכל הנאה שלו כו' לא משום דממ"מ לא שכיח. ונ"מ בשואל שהתנה כש"ח כנ"ל. וא"כ לגירסא זו אין לנו ראי' לפסוק כר"ז נגד ר"פ דהפ' פסקו מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אף כתלמידיהם ומאחר שהכל מדברי אביי י"ל דהלכה כר"פ דליכא הוכחה מהברייתא נגד ל"ק דר"פ. ואף דר"ז משמע דסבר כאביי ג"כ אין הוכחה לפסוק כמותו נגד ר"פ. מ"מ נראה לדינא כן מאחר שהרי"ף ורא"ש פ' להדיא כן וגם תוס' הביאו שני הגירסות ולגירסת ר"ח ודאי הלכה כר"ז. וגם לגירסא הנ"ל אין הכרח ועוד דלשון הש"ס תניא כוותי' דר"ז. ולגירסת רש"י למה לא אמר כר"ז וכל"ק דר"פ. וע"כ דמספקא לש"ס בל"ק דר"פ רק דלא הוי תיובתא ומשמע ג"כ דסתם גמרא סבר כר"ז וממילא הלכה כן כנ"ל:

אך לכאורה דילמא גם ר"ז מודה לסברת ר"פ דממ"מ לא שכיח רק דמוסיף בשואל דוקא דכל הנאה שלו לא מקני במאי דמצי פטר נפשי' במאי דל"ש עד שישלם משא"כ בהתנה כש"ח י"ל דגם בשואל מקני בדיבור דבשלמא לגירסת רי"ף לא מצינו סברא זו דאי מצי פטר במילתא דל"ש מהני גם אמר קני ואי לא מהני משום דלא שכיח גם שילם לא קני. א"כ ר"ז מחלק רק משום כל הנאה שלו. אבל לגירסת רש"י סבר ר"פ עצמו החילוק בין אמר לשילם משום ל"ש. א"כ י"ל דגם ר"ז סבר כן רק סבר דלא סגי בטעם זה רק בשואל כנ"ל ונ"מ להיפוך בשוכר שהתנה להיות כשואל שאין כל הנאה שלו קני משום דא"ב פטר בממ"מ אף דל"ש. אבל שואל כש"ח שיכול לפטור במה דשכיח שפיר קני באמר אף דכל ה"ש. דז"א דלא משמע כן לישנא דר"ז דפליג ואמר שואל עד שישלם הואיל וכל ה"ש משמע דבשואל הוא דפליג אר"פ לל"ק ג"כ והיינו כתוס' דנ"מ בשואל שהתנה כש"ח דאי כנ"ל אינו חולק על ר"פ בשואל רק בשוכר שהתנה כשואל דבשואל אין נ"מ כנ"ל. וממילא למ"ש נראה דבשוכר שהתנה להיות כשואל קי"ל כר"ז דכיון דאין כל הנאה שלו מהני מאי דאי בעי פטר נפשי' בממ"מ אף דלא שכיח וקני באמר לחוד כנ"ל. ותוס' שלא כ' נ"מ זו היינו דרוצים לישב מה שחולק ר"ז על ר"פ לל"ק ומשמע דבשואל נחלק כנ"ל. אבל לדינא גם בשוכר שהתנה כשואל נ"מ כנ"ל והלכה כר"ז. ותמהני על הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' שאלה שכ' ש"ח כו' שיכול לפטור כו' וכן ש"ש ושוכר כו' שאלו רצה הי' אומר מתה והי' פטור אבל השואל אינו קונה הכפל עד שישלם מעצמו. והשמיט הטעם המפורש בגמ' בר"ז הואיל וכל הנאה שלו ע"ש. ולמה הא יש יש נ"מ הרבה. וקצת משמעות לשונו כל"ק דר"פ כגירסת רש"י משום דאינו יכול לפטור במידי דשכיח מאחר שכ' הטעמים בש"ח וש"ש שהי' יכול לפטור ובשואל כ' סתם או דמספקא לי' אם הלכה כל"ק דר"פ אי כר"ז ולכך סתם בשואל ולא הזכיר הטעם:

ולכאורה י"ל דסבר דאין נ"מ כלל דכל למעט בפלוגתא עדיף. וכיון דר"ז סבר דשואל דכל הנאה שלו לא מקני בדבור. א"כ י"ל דגם ר"פ מודה סברא זו רק די"ל דשואל לא מיקרי כלל כ"ה שלו דהא חייב באונסין בשביל מה שמשתמש בו וחיוב ספק אחריות זה ודאי דש"פ יותר משוכר. רק דהתורה חייבתו באונסין מה"ט דאם לא הי' חייב באונסין הי' כל הנאה שלו בחנם ומה"ט חייבתו התורה באונסין אבל עכשיו שכבר חייב באונסין לא שייך הסברא דאינו מקנה לו בדבור שמוטל עליו להפיס דעתו שנהנה בחנם כמ"ש רש"י ז"ל דעכשיו לא מיקרי כלל שנשתמש בחנם דיש עליו בשביל התשמיש אחריות אונסין. ולכך סבר ר"פ דגם שואל הי' מקנה בדבור ורק משום דלא מצי פטר נפשי' בממ"מ דל"ש. וא"כ בשואל שהתנה להיות כש"ח כו' שוב גם לר"פ לא קני בדבורא דבזה שאין עליו אחריות אונסין דשוב לגמרי כל הנאה שלו וממילא גם לר"פ לא אקני לי' בדבורא לחוד אף דמצי פטר נפשי' שבזה לא חולק כלל על ר"ז. ומ"מ שפיר הוצרך ר"ז לומר לר"פ סברת אביי בשואל הואיל וכ"ה שלו. ועכשיו אין נ"מ כלל. דגם לר"פ לא קני בדבורא בין בשואל סתם משום דלא מצי פטר ובין שהתנה כש"ח דשוב כ"ה שלו כנ"ל וסתם שפיר הרמב"ם ז"ל. ומ"מ יש נ"מ כמ"ש בשוכר שהתנה כשואל כנ"ל דלדידן כר' זביד קני כנ"ל:

ולכאורה בשואל שהתנה להיות כש"ח נימא דגם זה בכלל התנאי שמקנה לו לכשתגנב ותרצה ותשלם כו' כיון דבש"ח הדין כן דמקנה לו והוא התנה להיות כש"ח א"כ התנאי על כל דין ש"ח. והי' אפשר דנקטי רק לדוגמא שהתנה לפטור מאחריות אבל לא בפירש להיות כש"ח נכלל גם קנין שבחא. אך לא משמע כן לכון תוס' ונ"י בשם הר"ן רק אפילו התנה בפירוש להיות כש"ח מפרשינן לי' רק על פטור מן אחריות ומ"מ כיון דכל הנאה שלו לא הי' כוונת המשאיל לכשתרצה כו' רק כשישל'. וכן ממילא שוכר שהתנה להיות כשואל לא אמרינן גם להיפוך אף להוציא שהי' כוונתו גם זה שלא יקנה שבחא עד שישלם כמו שואל. דבשביל שנותן תוספת שכירות גם להתחייב באונסין לא יגרע כחו כנ"ל:

וש"ח וש"ש שהתנה להיות כשואל נראה דלכ"ע לא קני שבחא דהא לא מצי פטר נפשי' כלל דמ"מ מלאכה לא שייך גבי' דהא שולח יד. וא"כ אפילו שילם לא קני. דאף להרשב"א דסבר כהירושלמי דאפילו יש עדים שפשע קני. היינו משום דמתחלה כשהפקיד אצלו ידע שיכול לפטור עצמו שוב מקני אף שיהי' עדים כמ"ש הנ"י להדיא משא"כ בזה דמתחלה יודע שא"א לפטור עצמו כלל כנ"ל:

ולכאורה דוקא באפקיד לי' בשטר אבל בלא"ה אי בעי פטר נפשי' בלהד"ם או החזרתי. אך אינו נראה כן דא"כ לגירסת לל"ק הוי תיובתא מה פריך דלמא ר"פ באפקיד בשטר דלא מצי פטר רק בממ"מ ול"ש וברייתא באפקיד והשאיל סתם לכך קני שילם דא"ב פטר נפשי' בהחזרתי כנ"ל. לדידן דקי"ל דשבועת שומרין אף בלא שטר. אך י"ל דאין ראי' דפריך א"כ גם באפקיד בשטר מצי פטר נפשי' בהחזרתי דהי' נאמן במיגו דמתה מחמת מלאכה. ולמה אמר ר"פ דלא קני. אך יש לדחות דאף לדידן דקי"ל (סי' רצ"ו) דמשאיל בשטר נאמן החזרתי במיגו דממ"מ היינו משום דלא קי"ל כל"ק דר"פ והוי מיגו אף דלא שכיח. אבל למאי דסבר ר"פ דלא מיקרי מצי פטר נפשי' במאי שלא שכיח. א"כ גם מיגו לא חשוב ולא הי' נאמן החזרתי בשטר מיגו דממ"מ ועדיין מה פריך על ל"ק דר"פ דלמא ברייתא בלא שטר. ומשמע דס"ל לש"ס דאין חילוק. דזה לא מיקרי מצי פטר נפשי' בכפירה של גוף הפקדון:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה