חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות מקח וממכר
סימן קפט
סעיף א
(א) אין המקח נגמר בדברים כו' אפילו כו' ואמרו להם הוו עלינו עדים שזה מכר וזה לקח אינו כלום כו'. זה לשון הרמב"ם וטור וב"י כ' שנתבאר כו' ע"ש. וא"י היכן מבואר וקשיא לע"ד שהרי הרמב"ם פ' דמחייב א"ע במה שאינו חייב באומר אתם עדי ע"ש פ' י"א מה' מכירה אע"פ שהם והעדים יודעים שאינו חייב לו כלום כו' שאמר הוו עלי עדים ע"ש וכן בש"ע סי' מ' דמפרש פ' הנושא או דאמר א"ע כפשטי' ע"ש. וא"כ ס"ל דאודיתא הוי קנין דמה חילוק בין מודה שחייב או מודה שהקנה לזה. ולמה לא יועיל כאן שאמרו שניהם הוו עלינו עדים שזה מודה שמכר וזה מודה שלקח ומחויב המעות. והי' אפשר לומר כיון שמודה רק שמכר א"כ לא הקנה רק כשיהי' הלה מחויב מעות ונגדו לא מהני הודאתו וכיון שאינו מחויב לא הוי אודיתא שהקנה וכן הלוקח מודה רק שחייב כך כשזה מחויב ליתן לו החפץ וזה לא מהני ושוב גם הודאת שניהם לא מהני דאין כאן אודיתא. או די"ל דאמירת כל שב א' א"ע הוא רק על חבירי שהמוכר אומר א"ע שזה לקח והלוקח שזה מכר ולכך נקיט שזה מכר ובטור פלוני ולא נקיט שמכרתי כו'. והוא דוחק גדול. וגם עדיין תמוה שסיים הרמב"ם וכן בנותן מתנה ומקבלה. וקאי גם על הוו עלי עדים ע"ש ברמב"ם. ובזה הנותן אומר רק הוו עני עדים שנתתי לפלוני כו'. והא גבי נתתי שדה זו לפלוני מפורש בש"ס (גטין ד"מ ע"ב) דמהני מטעם הודאה כו'. ולא ראיתי מי שעמד בזה:
והי' נראה לע"ד מדקי"ל כשיש קנין טוב יותר נא קני בגרוע כמו ד' שדרכן, בהגבהה לא קני במשיכה דאין מורה שנעשה שנו מדאינו מגביה כיון שאפשר. וכן מסירה ומשיכה ורשב"ם בתוספ' ע"ש (ב"ב דף ע"ו). וא"כ י"ל דוקא במחייב כו' דאין קנין טוב יותר דבשטר יהי' ג"כ רק חיוב. ואין רוצה חיוב בשטר רק בע"פ של יגבה ממשעבדי. ועל חיוב בע"פ אין טוב יותר ומורה הודאה שפיר על קנין החיוב וכן באיסור גיורא לא הי' קנין אחר כמבואר שם היכא ליקני כו' ע"ש (דף קמ"ט). וכן בקרקע ג"כ לעולם אין קנין חשוב יותר מאודיתא אבל במטלטלין שמודה שהקנה לו ואינו נותנו לו י"ל דאינו קונה כלל שהרי דרכו במשיכה והגבהה שמושכו לרשותו כשהוא שלו י"ל דלא קני כנ"ל:
והיו מיושבים קושיות תוס' בכמה דוכתי ב"ב פ' ח"ה וכתובות כו' שהקשו ניקני באודיתא ע"ש. וגם אזדי לה מה שהמציאו אחרונים לענין חמץ ובכור קנין אודיתא. אולם לקמן סי' קצ"א דשטרי דידן שטרי קנין הם אף שכ' לשון עבר מכרתי. אבל שטר ראי' של הודא' לא מהני לקנין וע"ש בר"ן פ"ק ד"ק ומחלק בין לשון הודאה בעלמא ע"ש שאינו מבואר יפה החילוק. ורמ"א ז"ל נראה שמפרש דבריו שכ' בפירוש שהשטר אינו אלא ראי' ולא מסר לו בשטר ע"ש. מ"מ צ"ל דמ"מ כיון שכ' הודאה לראי' יקנה באודיתא. ואפשר משום דא"כ עדיין יקנה בשטר זה והוא פירש שאינו מקנהו בשטר זה:
(ב) בטור אלא א"כ יקנה כו'. אבל אם הי' לו פקדון בידו וכיוון לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן למפקיד לא קנה ע"ש. וב"י תמה ומגי' ע"ש דהא קי"ל ברשות הלה המופקדין אצלו קני ע"ש. ולענ"ד י"ל דהא קי"ל (סי' קצ"ז) דצ"ל לך משוך וקני כו' ובפניו כמה דאמר לי'. והיינו כיון דמושך את שלו בפניו ושותק הוי כאמר לי'. אבל בזה המופקד אצלו דכל שלא קנה החפץ הוי ברשותא דמפקיד דהשאיל לשמירת ממונו ביתו קרינן כמ"ש הרא"ש ריש פסחים. וא"כ הא דקני הנפקד בדבור ע"כ כמו גיטו וחצירו באין כא' ע"י שקונה נעשה ביתו ורשותו כנ"ל. אבל לענין שיחשב כאמר לי' משוך וקני נראה דלא מהני גם בפניו אף שאומר שרוצה לקנותו בסכום שא"ל כבר. דהא כל זמן שלא קנה אינו משיכה כלל לרשותו אין השתיקה ראי' כלל שמקנהו כנ"ל. והוי כהאי דבעי בש"ס ריש ב"מ הקדישה בלי תקפה מהו. כיון דאינו ברשותו כל שלא הי' הודאה ואין כאן תפיסה של כלום שוב אין השתיקה ראי' כלל כנ"ל:
עוד י"ל למ"ש הש"ך ז"ל דלא מהני קנין חצר בב"א רק שהוא חצירו קודם ואח"כ קונה ע"ש הוכיח ממ"ד ציבורין בקנין אגב ע"ש. ומה שתמהו עליו האחרונים מש"ס דגיטו וחצירו באין כא' לע"ד לק"מ דבגט מטעם יד מהני מה שבא מידו לידה בב"א. משא"כ חצר דגברא מטעם שליחות בעי שיהי' מקודם שליחו ואח"כ נקנה וכן י"ל בין מה דמהני בע"כ. עכ"פ לדעתו ז"ל למה יועיל גבי פקדון בדבור הא בב"א עם הקנין כנ"ל. וצ"ל דהא מהני סילוק עכ"פ בנפקד שאומר לו טול שלך ושוב פסק שאלת ביתו לממונו וקונה מיד בתורת חצר. וא"כ זה שייך רק בפניו דמפקיד אבל כשאמר לו מפקיד פעם א' שרוצה למכור בזה הסך ואז לא השיב שרוצה. רק אח"כ שלא בפניו יאמר או יכוין לקנות בסך הנ"ל. ושלא בפניו א"י להסתלק משמירת הפקדון והוי ביתו. רק אם יקנה ואין כאן התחלת קנין כמ"ש ש"ך ז"ל כנ"ל:
עוד י"ל למ"ש הטור (סי' קצ"ז) בשם רמ"ה הובא ב"י כאן להקשות דבא"ל משוך וקני גלי דעתו דלא בעי דלקני לו רשותי' והוכיח ב"י דאל"ה קני לי' רשותא. וא"כ י"ל דאף שאמר לי' מפקיד כבר שרוצה למכור החפץ בכו"כ סך מעות כיון דקי"ל כר"י ד"ת מעות קונה וגם מדרבנן כגון שמושכר כו' דלא שייך נשרפו חטיך כו' ע"ש בש"ס (ב"מ מ"ט ע"ב). וא"כ כיון שהחפץ ברשות הנפקד שוב קנין מעות טוב יותר שיקנה בכסף דמהני מה"ת וגם מדרבנן. וא"כ במה שאמר שרוצה למכרו לך בכו"כ היינו שיתן לו המעות ויקנה בכסף כנ"ל ואינו נכלל באה שרוצה להקנותו במשיכה בלי כסף והוי כאמר משוך כו'. וא"כ שפיר לא מהני בין שא"ל משוך ובין שאמר בכסף. רק באומר בפירוש כנ"ל:
סימן קב
סעיף ב
בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו כסף ש"פ קנה ואין א מהן יכול לחזור בו ואפילו נתן לו הכסף ע"מ שיחזירהו לו קנה:
(א) בכסף. כ' ש"ך ז"ל דמלוה אינו קונה. קשה שלא הביא ד' רמב"ם (פ"ז מה' מכירה) ורי"ף להרבה פ' דבמכר קני. דס"ל עיקר כסתמא דש"ס פ' הזהב דמי שור בפרה כו' ע"ש. והקושיא מש"ס קדושין י"ל בכמה אנפי. די"ל לרב דס"ל שלד' פריך שפיר דא"כ גם במכר לא קני. אבל לדידן דשיעבודא דאוריי' א"כ הא ודאי לאביי דלמפרע גובה הוי מעכשיו דקני בכסף שמלוה שהי' מיד לשם קנין אם לא ישלם. וממילא גם לרבא דמכאן ולהבא מ"מ כיון דגובה מלקוחות מה"ת ע"כ שאינו קנין לאחר ל' רק מעכשיו ולאחר ל'. דמהני כסף שנתן אף שנתאכלו משום דנתנו לקנין כן ג"כ במלוה לענין קנין זה בתורת שיעבוד שפיר נתנו לזה. דאף דצריך גיבוי לבסוף היינו משום דבכך ענין השיעבוד רק ערבות וכשיגב' אבל כשגובה נעשה שלו ג"כ בעד הכסף כנ"ל. וא"כ י"ל דשפיר קנה במכר דכשמוכרו בחובו מגבהו בעצמו. וגם שכ' טור וש"ע (סי' ק"ג) בירד בלי רשות ב"ד לא זכה מ"מ גם שם יש חולקין בעבר זמן הפרעון. וגם להנ"ל רק משום דצריך שומא. וכדאמר פ' אלמנה מאן שם לך משא"כ בפסקו דמים ומכרו בעד החוב כו"כ א"כ שם אותו לוה עצמו. גם כ' ב"י סי' ק"ג בשם ר"י אהא דאגבי' מרצונו דקי"ל לא הדר דהוי כמכירה מ"מ לא אמרינן דבמכירה זו נפטר מחובו ויהי' בע"ח מאוחר גובה ממנו דקדים לקנין משום דעדיין שיעבודו קיים ע"ש. ומה"ט אמר פ' הזהב ייחד כלי להלואתו ע"ש:
וגם בפשיטות דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דמחילת מלוה לא מהני בקדושין דאינו נתינה. וי"ל כמ"ש מהרי"ל בת' שפ' דטלי ק' מעג"ק לא מהני והקשה למה בפקדון מקודשת ותי' דבנתינה בא לידה דגם בגט כה"ג מהני ע"ש. א"כ במלוה דהנתינה להיות שלה והחוב לא נתן לה מעולם. והוי מחילת מלוה טלי מע"ג דלא מהני. משא"כ במכר דודאי מהני טלי מעג"ק. והש"ס דפריך הוא לס"ד דמקדש במלוה אין בו מחילת מלוה רק שמקנה המלוה עצמו שזה לא מהני דאין כאן כלל מחילת החוב כמו מי שקנה חפץ ונתחייב דמיו בקנין גמור. ואח"כ נתן לו מוכר החפץ במתנה ודאי שלא נפטר מהדמים. דלא נתן לו כלום שכבר שלו והחוב לא מחל כנ"ל כן במלוה שכבר קנה מעות שהלוה רק שחייב לשלם משלו. א"כ במה שהקנה מעות ההלואה לא נפטר כלל מחובו. ולכך בעי למימר כתנאי מ"ס להוצאה ניתנה ומ"ס לאו להוצאה ע"ש. ופריך שפיר אי להוצאה כו' והטעם כנ"ל גם במכר לא קני והוצרך לשנוי' כנ"ל, אבל למסקנא דגם באומר התקדשי בשט"ח לא מהני. ולעיל (דף ו' ע"ב) דאמר סתמא דש"ס היינו מלוה כו' אלא דארוח לה זימנא כו' דמפרש לה הרמב"ם בשעת הלואה דוקא דיש כאן נתינה לקדושין אבל במחילת החוב לא מהני. וע"כ דאינו חשוב נתינה אף דהוי מחילה ונפטרת מחובה. שפיר לא קשה ממכר כלל כנ"ל. וי"ל דש"ך ז"ל סתם דהא גם אי ספק מוקמין קרקע אחזקת מ"ק. אך הלוקח אף שס' אי מחויב המותר כשהחוב רק מקצת דמי הקרקע מ"מ י"ל דלא מהני תפיסת המוכר מאחר שקרקע אין לו מספק לא סמכא דעתייהו שניהם וגרע ממקום שכותבין שטר. ובאומר במחילת מלוה קני לכ"ע במכר כנ"ל. ובמלוה ופרוטה יש להסתפק קצת די"ל באשה דעתה אפרוטה דחפצה להתקדש בש"פ משא"כ במכר דפוסק דמים. ונראה דתלי' בהך אי במלוה חשוב מחילה מהני דהא יהי' לו כל דמי המכר. ואי בלשון מלוה אין מחילה כלל כנ"ל י"ל דלא מהני במכר.
נראה דאף דכשנותן לה החוב שלה לא מהני מ"מ כשאמרה תן לפלוני חוב שלי ואתקדש לך ונותן לו או שט"ח בכו"מ או ע"פ במעמ"ג מקודשת דלגבי המקבל חשוב שט"ח דאחרים חוב שלה והוי נתינה. אך לירושלמי שתן לפלני מטעם זכי' בשבילה י"ל דלא מהני כאלו נתן לה. אולם פשטא דש"ס דילן הוא דחשוב נתינה ממש כנ"ל וכן במכר. וא"ל דהו"ל לאוקמי בהכי (דף מ"ז ע"ב) מ"ד מקודשת ז"א דעדיפא משני בשט"ח דאחרים כיון דגם בחוב דידה נצטרך לומר משום דהוי כשט"ח דאחרים. וא"כ גם למ"ש הש"ך ז"ל דבשט"ח שיכול למחול לא מהני במכר. מ"מ כשאומרת תן לפלוני שט"ח שלו מהני דלא שייך לא ס"ד שמא ימחול מה בכך עכ"פ יהי' לה ומה שהמקבל לא ס"ד י"ל דאינו מגרע דהא בידה ליתן לו אף שימחול לה. ומ"מ צ"ע. וכן בקדושין כה"ג דמ"מ כיון שרצונה להתקדש רק בנתינה בפלוני ולא סמכא דעתה שיחשב אצל המקבל נתינה כיון דלא ס"ד דמקבל שמא ימחול אפשר דגרע דלא שייך לא שביק לדידי כנ"ל. נראה דהש"ך חשיב ד' רמב"ם יחידאי כי פי' ד' הרי"ף דלא כוותי' וגם מצאתי בשיטה מק' ב"מ בסוגי' דעורבין פ' האומנין ת' רי"ף בארוכה מפורש דמלוה אינו במכר ע"ש.
(ב) כיצר כו'. כ' ש"ך ז"ל דבממרני שכ' לכל מי שמוציאו כיון שא"י למחול קני וכן בקדושין ע"ש ולע"ד צ"ע כיון דהטעם דא"י למחול דהוי כנשתעבד בשעת הלואה לכל המוציאו א"כ עכשיו נותן לה הממרני ויהי' ממילא למפרע החיוב לה. א"כ אינו נותן לה משלו כלל רק גורם שיהי' חיוב של הלוה לה מכבר. והוי כמקדש בחלקו שכ' תוס' (דף נ"ב ע"ב) דאף דנהנית ושוה אצלה מ"מ אין ההנאה משלו אף שהוא נותן לה זו ההנאה משל גבוה ע"ש. וראי' לזה לע"ד מדפריך הש"ס על פקדון אי דקיבל אחריות היינו מלוה ע"ש (דף מ"ז ע"ב). ומאי פריך הא אמר ריש המפקיד דהוי כאומר בכל פקדון לכשתגנב ותרצה לשלם קנוי' לך מעכשיו לחד לישנא וגם באמירת פשעתי או הריני משלם קנה למפרע וא"כ י"ל דפקדון שקיבלה אחריות כיון שאומרת שרצונה להתקדש בזה החיוב אומרת הריני משלם וקנתה למפרע גוף הפקדון וחשוב נתינה בעין טפי ממלוה. וע"כ דלא מיקדשה כה"ג מה שנעשה למפרע שלה שלא הי' בתורת קדושין. ויש לחלק. ומ"מ צ"ע דכאן גרע שנותן שיהי' שלה למפרע מאדם אחר. והא בהילך ק' והתקדשי לפלוני לא מהני אי לאו מדין ע"כ. והא נותן לה ע"י שמקדשה שנעשה שלה מה שנתן הלה וע"כ דלא מהני רק מדין ע"כ ולרמב"ם (פ"א מה' מכירה ה"ו) במכר לא מהני כלל כנ"ל. מ"מ שלא יש לחלק דגם שכ' לכל מוציאו הוא שלו והנוטלו מדעתו גזל הוא ממילא חשוב נתינה משלו כנ"ל. ומ"מ צ"ע דא"כ הי' נתפס בו קנין מה"ת מה שנותן או מוכר שט"ח זה שיהי' למפרע השיעבוד לו. ולמה דחקו תוס' בפ"ק דשבועות שממעט אין פודין בשטרות או אונאה. והא משכחת בממרני כנ"ל דמ"מ הוי רק גורם כנ"ל. ובנתן שט"ח סתם כ' הש"ך דלא קני דלא ס"ד לכ"ע שיוכל למחול. אולם תוספ' ב"ב קמ"ז כתב דאי צריך המוחל להחזיר כל שוי' למה לא ס"ד ע"ש שכ' מיהו יש לדחות כי שמא הי' לה בושת לבא לב"ד ולתבוע מבעלה מה שמחלה ולכך לא ס"ד בכך יוסר ע"ש. מ"מ שם גופי' משמע מתוס' דרק לדיחוי בעלמא כ' דהא סובב על דברי ר"י דאצ"ל רק דמים שנתן. ועיקר ראייתו מהא דקדושין ולא ס"ל דיחוי הנ"ל. דפשוט דאין בזה טעם שלא יירא הבעל מלמחול שמא לא תבוש. וכשאצ"ל רק דמים שנתן י"ל דיעשה קנוניא ויקח מעות מלוה משא"כ כשמשלם הכל. ועוד הא יכולה למכור לאחר השט"ח וכשימחול יתבענו כנ"ל. דהא בל"ז נראה דשמין כפי ששוה השט"ח למכור כמבואר סי' ס"ו כפי אלמות הבע"ח ועשרו דהא קי"ל גורם לאו כממון רק שטר ששוה למכור כמ"ש תוספ' פ' מרובה (דף ע"א ע"ב). ונגד הלוקח אין חשש מחילה דיתבענו מדד"ג. אך הא א"כ מאי קאמר דלא ס"ד שמא ימחול הא גם זה בכלל הספק שיוי השטר ואעפ"כ נשום כמה יתן הלוקח אף שיש ספק מחילה ואם ש"פ תהי' מקודשת כמו ט"ה דכתובה. וע"כ דהחשש שמא ימחול מיד קודם שתמכור. וא"כ גם תי' הנ"ל לא שייך דשמא ימחול מיד והוא כסיפא כנ"ל משא"כ במכר. גם י"ל להפ' דצריך לשלם הכל מ"מ שמא ימחול מקצת דינר וכה"ג דבזה מפורש בש"ס דק' חסר דינר כסיפא למיתבעי' משא"כ במכר כדמוקי ר"נ (דמ"ז) ושוין במכר שקנה כנ"ל:
גם י"ל בכותב בשטר שאם ימחול מחויב מעכשיו לשלם דכה"ג לכאורה לא שייך לא ס"ד שאף אם ימחול קודם שתמכור תוכל למכור זה החוב שעליו בכו"מ והלוקח יתבענו. אך בקדושין י"ל דלא תמצא ק נה כלל דכל לגבי בעלה ודאי מחלה כדאמר בהחובל וזה החוב שעליו תמחול היא ושמא ישאנה ואין לה לשלם כנ"ל. משא"כ במכר כה"ג שפיר יוכל למכור בכה"ג ושוה אצלו כנ"ל אולם כיון שיש ב' דיעות סי' ס"ו אי מחל אם משלם הכל או רק דמים שנתן ויכול לומר קים לי ממילא לא ס"ד דמוכר דא"י להוציא כנ"ל. אך גם להפ' דמים שנתן מ"מ הא כתב הרא"ש סוף פ"ק דב"מ שישלם רק ש"פ דמי הקדושין. אבל במכר שפסקו דמים ונותן השט"ח. א"כ דמים שנתן הוא כל דמי המקח. גם אם התנה מוכר שאם ימחול לא יהי' מכירה. י"ל דלא שייך לא ס"ד ואפשר גם בקדושין כן אך הא בחסר כו' אמר דחשוב תנאי דע"מ וישלים ואעפ"כ אמר דכסיפא כו'. ויש לדחות. גם בשטרי דידן דהם בעיסקא יש להסתפק אי קני וכמ"ש רש"י ז"ל גבי מקדש במלוה. בל"ז יש להבין ענין לא ס"ד הא בל"ז נימא לא ס"ד שמא לא ישלם או יעני וכה"ג וע"כ כיון דמ"מ ש"פ עתה למכור א"כ גם הס' מחילה כנ"ל. וצ"ל דמה שאינו מצידו אמרינן דמ"מ שוה משא"כ מצידו או במכר מצד המוכר או הקונה. ומ"מ אינו מובן ולכאורה הטעם כמ"ש ר"ת פ"ק דקדושין (הובא ברא"ש ור"ן) גבי שיראי לא צריכי שומא דדבר שאין שומתו בקל לכ"ע צריך שומא. וי"ל דספק מחילה אין ידוע כלל לשום מ"מ הרי חולקין הפ' על ר"ת. וצ"ל דס' מחילה הוא שאין יודעת אם יש לה זה הדבר שנותן בעד הקדושין שהוא החוב ואם ימחול אין לה. משא"כ ס' יעני וכה"ג דמ"מ יש לה החוב. וכמו במקום שכותבין שטר דלא ס"ד עד שיכתוב כו'. ויתיישב בזה דקשה למ"ד (שם ד' מ"ח) לא שבק לדידי ומחל. הא שמא יטעון הלוה אשתבע לי ולא ירצה מקדש לישבע דגם שבועת אמת אמר מי יימר דמשתבע (שבועות ל"ב ע"ב) וכן להפ' דאין צריך לשלם כשאינו רוצה לישבע א"כ גם לדידן שייך. ולהנ"ל י"ל כיון דהחוב יהי' לה רק שלא תוכל לגבות כל שאינו נשבע הוי כשמא יעני כנ"ל מ"מ יש לדחות:
(ג) ונתן לו כסף כו'. בסמ"ע כ' דוקא מקצת דמי המקח. וט"ז חולק. וראייתו מקדושין אינו מובן דג"כ שיוי הקדושין. ויראה דזה עיקר החילוק בין קנין כסף לחליפין למ"ד מטבע נ"ח שפי' רש"י פ' הזה שאינו נותן לו בתורת דמים כדרך מקח וממכר כו' בתורת קנין כמו סודר שהקונה נתן לו סודר והוא מקנה לו הקרקע כו' ע"ש כדכ' לקיים כ"ד שיהי' הקנין קיים ע"י נתינה זו. משא"כ כסף הוא דמי המקח. ולכך מתנה ע"מ להחזיר דמי לחליפין ואינו מועיל בקדושין. דלכך דרך ק' חליפין גם עמ"ל כיון שאינו דמי המקח רק כדי שיקנה ויתקיים המכר ולא ינכה כלל שיוי הסודר מהדמים. וגם חליפין שוה בשוה הוא ג"כ שזה נותן לזה וזה לזה. ולשון המשנה כל הנעשה דמים באחר נראה דלרבותא נקיט לס"ד אף מטבע שדרך לעשותו דמים היינו דמי המקח כשאומר חליפין קני ולא הוי כדמי. ואדרבא משמע כסמ"ע הנ"ל. ואין קושיא ממה שמועיל מתנה עמ"ל בתורת כסף. דגם שיהי מחויב להחזיר בתורת קיום תנאי זה מלתא אחריתי. וגוף נתינת הכסף שפיר דמי המקח. וזה מוכרח דהא פחות מש"פ לא מהני לקנות ומתנה עמ"ל אפילו אחר יום או שעה שאין שוה פ' ע"י התנאי ומ"מ קני. וע"כ דדנין השיוי מצ"ע בלי התנאי דתנאי מלתא אחריתי. כדמחלק כש"ס בין חוץ מפלוני ובין ע"מ שלא תנשאי וקי"ל הכי ע"ש (ר"פ המגרש). ובפרט דאינו מוכרח בש"ם די"ל במכר קני באמת בתורת חליפין בעמ"ל לפי' הרמב"ם בהא דלבר מאשה לפי שא"נ בחליפין לא משם גזירה ע"ש (פ"ה מה' אישות ה' כ"ד):
וקצת ראי' בסי' רמ"א גבי מתנה כתב הטור צריך שיקנה בשטר או חזקה וקנין כסף לא הזכיר כלל. ומוכח כסמ"ע דמתנה לא שייך כלל שיתן פ' ויקנה המתנה דאינו דמיו כלל משא"כ לט"ז. ואפשר דמודה ט"ז במתנה או דכיון דיתן לו ש"פ לא נק' מתנה. אף שהוא ש"פ על ק' מנה מ"מ הוי כמכר שיודע שיש אונאה דמהני לסמ"ע אם נותן לו המעות במתנה ואומר שעבור מתנה זו יקנה הקרקע לא קני דאין דמי המקח. וא"כ הא באשה בהנאת מחילת מלוה מהני. וע"כ שאינו שיוי הקדושין. וי"ל מזה הוכחת ט"ז. אולם לענ"ד במחלוקת שנוי'. שזה טעם רש"י ז"ל כתובות ע"ד שמוחל המלוה ואינה מקודשת ותוס' כ' צ"ל בין הנאת מלוה ובין מחילת כו' ור"י מסופק שמא אין חילוק ע"ש. ואינו מובן. ולהנ"ל א"ש דרש"י ס"ל ממ"נ לא מהני קדושין במלוה אם שיהי' מעות המלוה דמי הקדושין אינו נותן כלום דיהי' הקדושין פרעון והא כל שלא מקודשת אין נפרע. ובלשון הנ"ל שמוחל ובעד מחילת המלוה תתקדש אינו דמי הק' ותוס' לשיטתם שפי' קדושין ד"ז מתנה עמ"ל בתורת מעות דא"א דהוי חליפין דמטבע א"נ חליפין רק גזירה כו'. וס"ל דעמ"ל שאינו שיוי ומהני. אולם הרמב"ם ז"ל לע"ד מבואר להדיא דרק בתורת חליפין מהני לא בתורת כסף ע"ש שבפ"א מה' מכירה גבי קניני כסף לא הזכיר מעמ"ל רק פ"ה גבי קנין חליפין ע"ש. וע"כ דמפרש בכולהו קני לא קאי אהילך מנה רק כלי וכה"ג. ותמהני על המ"מ והב"י דמשמע מדבריהם מתנה עמ"ל לרמב"ם בתורת מעות ע"ש סי' קצ"ה:
(ד) כסף ש"פ כו'. אבל פחות מש"פ לא מיקרי כסף ולא קנה. כ"כ הטור וכ' עלה הב"י שכתב ר"י דהכי איתא פ"ק דקדושין וכ"כ הה"מ. ונראה דהיינו מדאמרינן ריש קדושין אשה בפחות מש"פ לא מקניא ה"ג ר"ת וכ' התוס' דטעמא משום דגמר קיחה כו' משדה עפרון דכתיב בי' כסף ובפחות מש"פ לא מיקרי כסף עכ"ל, ותמוה מאד על מרן הב"י איך תלי לה בדברי תוס' הל מפורש בש"ס להדיא פ"ק דקדושין י"ג ע"א אמר ר' אסי כו' כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ כך אין קרקע נקנית בפחות מש"פ ע"ש. ולכאורה גרם מה שנרשם בהה"מ פ"ק דקדושין ג' ודף ג' הוא מ"ש הב"י דאשה פחות מש"פ לא מקני'. אבל הדבר פשוט דראוי להיות בהה"מ י"ג והיינו בש"ס הנ"ל. וגם שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב מה שאינו בש"ס. אך תימה לומר כן על הב"י דנהירין לי' הש"ס. וכן הפרישה כ' ג"כ כלשון הב"י. ובבאה"ג ציין ג"כ כדברי ב"י. ותימה על האחרונים שלא עמדו בזה. ונראה לישב דלכאורה הי' לחלק דכיון דכסף היינו מדמי שיוי הקרקע כמ"ש הסמ"ע וכן באשה פרוט' הוא דמי שיוי הקדושין ולא כמו שדחה הט"ז דברי סמ"ע. וכ"כ תוספ' פ"ק דקדושין גבי רבית דארוח לה כו'. והרא"ש פ"ב גבי קדשה בשט"ח דאחרים דלהפ' דמוחל משלם דמים שנתן צריך לשלם לה פרוטה דזה מיקרי דמי הקדושין ע"ש. וא"כ הי' אפשר לפרש הש"ס כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ היינו דכיון שאמרה תורה דדמי הקדושין ש"פ. א"כ כשנותן פחות מש"פ אף שמתחייב המותר לא מהני כמו כן בקרקע השוה יותר רק שנותן לקנין מקצת דמי הקרקע דבש"פ מהני ונקנה והשאר חוב משא"כ באינו נותן על דמי שיוי הקרקע רק פחות מש"פ לא מהני והיינו דומיא דאשה שאינו נותן כל דמי שיוי הקדושין רק מקצת. אבל לא מוכח מש"ס הנ"ל היכא שאין הקרקע שוה באמת רק פחות מפרוטה ונותן לו פחות מפרוטה כל דמי שוי' הי' אפשר דשפיר קונה בכסף זה שהוא כל כסף השדה שאין יותר. ואדרבא הי' משמע קצת כן דהוא תמוה כמ"ש תוספ' שם למה תלי לה באשה אדרבה קנין דאשה משדה ילפינן ולהנ"ל הי' א"ש דתלי לה באשה דדוקא כמו שאשה אינה נקנית פחות מש"פ כיון שאינו כל דמי שיוי הקדושין כנ"ל. ולכך הביא הב"י מש"ס הנ"ל דמוכח שפיר דאמר דלכך לא מקני' בחליפין בתורת כסף דאשה פחות מש"פ לא מקני' ולפי ר"ת שם דמוכיח מזה דאינו בתורת כסף משום דאיתא פחות מש"פ ואשה לא מיקני' שאינו כסף וא"כ אי נימא דבכל שוי' גם פחות מש"פ מיקרי כסף. וא"כ בשלמא עכשיו דכבר ידעינן שאין אשה מתקדשת פחות מש"פ ודמי הקדושין הם ש"פ א"כ כשנותן פחות מש"פ הוי מקצת שיוי כנ"ל. אבל איך הוכיח הש"ס מזה דלא תתקדש בחליפין בתורת כסף אף פחות מש"פ הא אם יהי' הדין דמקודשת פחות מש"פ א"כ הוי פחות מש"פ כל דמי שיוי הקדושין וכה"ג מיקרי כסף גם פחות מש"פ. ומוכח שפיר דאין לחלק ובקרקע אף שכל שוי' פחות מפרוטה אינו נקנה בפחות מש"פ דאין כאן תורת כסף וצריך קנין אחר כמו מתנה:
ובלבד שהי' אפשר לחלק כן מסברא י"ל ג"כ למאי שהקשה בתוס' שם (דכ"ו) למה יליף קנין כסף משדות בכסף ולא משדה עפרון. ותירצו דשאני נכרי דכל קנינו בכסף ע"ש. ולשיטת תוס' לעיל י"ד אין זה פירכא רק על קנין עבד עברי דאדרבה בשאר דברים קי"ל דבישראל מעות קונה מה"ת ולא בנכרי ע"ש. והמפ' תירצו דלא מצינן למילף משדה עפרון רק כשנותן כל דמי השדה כמו שם אבל לא מוכח שיהי' קנין במקצת דמיו שנותן ש"פ על דמי השדה ולכך יליף מבכסף יקנו דמשמע שיקנה בכל שנקרא כסף אף בפרוטה ע"ש:
והנה הא כסף שבתורה אין הפי' מטבע דהא לא הי' מטבע פחותה ממעה רק הפי' כסף ממש רק שקיבלו דמשקל כסף פחות מש"פ לא חשיב כסף כיון דאין בו משום גזל ושאר דברים ולכך כסף האמור בתורה היינו מה שהוא כסף חשוב עכ"פ דהוא ש"פ. וא"כ בכותי דקי"ל דנהרג על פחות מש"פ דלגבי דידי' חשוב כסף אף פחות מש"פ לכל הדברים. א"כ י"ל לענין קנין ג"כ דישראל מכותי קונה קרקע אף בפחות מש"פ. דהא כ' תוס' ב"ב נ"ד גבי כותי מכי מטא זוזי לידי' אסתלק לי' כו' דילפינן משדה עפרון כו' וא"כ כיון דתלי' בו במה שמקבל דמי השדה ולגבי דידי' חשוב כסף פחות מש"פ ג"כ א"כ שפיר קיבל דמי השדה. ואף דילפינן קדושין משדה עפרון ויליף דבש"פ דוקא היינו משום דלא ילפינן רק דקנין אשה בכסף מקיחה קיחה וכיון דבעי כסף ובישראל ממילא לא הוי פחות מש"פ כסף. משא"כ בכותי (דהא כל הקנינים הוא מה שהקנין מורה שנעשה שלו כמבואר בש"ס ונתינת הכסף והמוכר מקבלו ומה לו לקבל מעות אחרים מורה שמחמת המכירה. משא"כ פחות מש"פ שבל"ז אין מקפידין. משא"כ בכותי). וא"כ הי' אפשר לחלק כנ"ל דכשאינו נותן כל דמי הקרקע דבזה לא מצינו למילף משדה עפרון רק משדות בכסף יקנו דהוא בישראל ולכך צריך פרוטה דוקא. משא"כ בנותן כל דמי הקרקע ששוה רק פחות מפרוטה דבזה מצינן למילף משדה עפרון. שוב י"ל דגם בפחות מש"פ מהני דשם בנכרי מיקרי כסף ומהני. דבשלמא באשה לא ילפינן גוף הקנין משדה עפרון רק שהוא בכסף משא"כ בקרקע דילפינן גוף הקנין. וי"ל כמו התם דבכל דמיו יקנה שפיר בפחות מש"פ. והוצרך הב"י להוכיח כנ"ל:
ומיושב במ"ש תמיהת התוס' בש"ס הנ"ל. כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ כך אין קרקע כו' והא אדרבה אשה ילפינן מקרקע. ולמ"ש עיקר הראי' להיפוך דבשדה הוי ילפינן משדה עפרון בכל שוי' פחות מפרוטה דנקנה דבנכרי חשוב כסף רק יליף בהיפוך כשם שאין אשה נקנית כו' דגבי אשה ילפינן רק שהקיחה בכסף וממילא בעינן כסף שנקרא לגבי האשה דהיינו ש"פ כך אין קרקע נקנית כו' אף שהוא כל שוי' כנ"ל. ולא מצינו למילף משדה עפרון רק במה שהוא כסף וכיון דבעי כסף צריך ש"פ שיהי' כסף גבי ישראל כנ"ל:.
אמנם גם דין הנ"ל מבואר להדי' בש"ס עירובין מ"ט ע"א למ"ד עירוב משום קנין לא מהני פחות מש"פ כו'. מבואר להדיא דאף שזה כל שיווי שכירות הקרקע שמקנה בפחות מש"פ מ"מ לא מהני גם בעירוב שהקילו ומכש"כ בקנין גמור:
(ה) שוה פרוטה כו'. וישראל מעכו"ם כבר כתבנו דיש להסתפק דאפשר דקני בפחות מש"פ כיון דלגבי דידי' חשוב כסף. ואף דלגבי הנותן לא הוי כסף מ"מ הא כ' הר"ן ריש חולין דאף בקדושין בחלופי איסורי הנאה אף דאסורין לו ולא ש"פ מ"מ כיון דלגבי דידה ש' מהני והוכיח מגזל אחר יאוש ע"ש. או אפשר כיון דילפינן מכסף דקרא ובתורה לא נקרא כסף רק ש"פ וממילא גם בכותי לא קני:
שוב ראיתי מפורש בש"ס עירובין ס"ב ע"א גבי שכירות בריאה כו' ופריך מאי רעועה כו' אילימא פחות מפרוטה מי איכא למ"ד בנכרי מש"פ לא הא שלח כו' משמי' דר"י שוכרין מן הנכרי אפילו בפחות מש"פ ואמר רחב"א כו' ב"נ נהרג על פחות מש"פ כו'. ומבואר דשכירו' קרקע שיקנה בכסף נקנה בעכו"ם בפחות מש"פ ואף די"ל דגם זה מקולי עירוב אף דלא מהני בשאר שכירות. ז"א דא"כ לא כוי לי' להש"ס למיפרך בפשיטות מאי שכירות רעועה ומאי בריאה כו' הא שפיר מיקרי בריאה בש"פ דקני באמת משא"כ פחות מש"פ דלא קני רק בעירוב. ועוד דהא פריך אהא דאמר דירא דילמא יחזיקו בו הניחא למ"ד שכירות בריאה כו' אבל אי רעועה לא שייך שמא יחזיקו ועלה אמר מאי רעועה אי פחות מש"פ ומשמע דאי הוי מפרשינן רעועה בפחות מש"פ לא הוי קשה דהא שייך שפיר דילמא מחזקי ע"פ הדין ומוכר דקונה לגמרי דאנ"ה לא הוי צריך להקושיא לפרושי דאין הכונה רעועה בפחות מש"פ דגם אם הפי' כן קשה דנא שייך שיחזיקו כיון דלא קני ע"פ דין רק בעירוב. וע"כ דאי הוי מפרשינן בפחות מש"פ הי' קנין גמור כנ"ל. ועוד מדמייתי עלה הא דאמר ר"י ב"נ נהרג על פחות מש"פ ולא סגי לי' במאי דאמר ר"י להדיא ששוכרין בפחות מש"פ ומה צריך עוד להוכחה וע"כ דבעי לאתויי שהוא קנין גמור ולא בעירוב לחוד כנ"ל דבלא"ה לא הוי קשה דאף דאמר ר"י שוכרין ה"א (דרק בעירוב ושפיר קרי לי' רעועה ומייתי כנ"ל:
אמנם יש ג"כ משמעות משם להיפוך דאי נימא דבכל קנין קני מכותים בפחות מש"פ למה באמת הוצרך ר"י לשלוח הוו יודעין ששוכרין מהכותי בפחות מש"פ מהיכי תיתי שלא יועיל כיון שקרקע וקנין גמור קונין ממנו ג"כ בפחות מש"פ. וכן לקמן בש"ס ס"ו דמפרש מאי דאמר ר"י שוכר כמערב דמי לקולא דמה מערב בפחות מש"פ אף שוכר כו'. ומשמע דהוא רק מקולי עירוב כנ"ל. אך יש לדחות דאף דבכל מקום קונין מכותי בפחות מש"פ מ"מ כיון דעיקר התקנה עד שישכור הי' כדי שיקשה על הישראל לדור. ומה"ט מצרכי יש פ' לשכור דוקא בכל ע"ש. וא"כ מה"ט גופי' הוי ס"ד דבעי ש"פ דוקא שיהי' ממון ולגבי הישראל שמפסיד ומאי מהני מה שחשיב כסף לגבי הנכרי ושפיר הוצרך להשמיענו דסגי בפחות מש"פ כנ"ל:
אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דאינו קונה פחות. מש"פ רק מקולי עירוב שכ' פ"ב מה' עירובין ה' י"ב שוכרין מן העכו"ם אפילו בשבת שהשכירות כביטול רשות הוא שאינו שכירות ודאית אלא היכר בלבד לפיכך שוכרין מן העכו"ם אפי' בפחות מש"פ ואשתו משכרת כו' ע"ש. ומבואר דכולל זה ששוכרין בפחות מש"פ בהדי הנך מטעם שאינו שכירות גמור ומבואר דשכירות גמור לא הי' מועיל בפחות מש"פ. ונראה דלענין סילוק הנכרי כדאמר פ' חזקת מכי מטי זוזי לידי' איסתלק לי' וישראל לא קני אלא בשטר ע"ש נ"ד ע"ב ודאי כשמוכר קרקע בפחות מש"פ שזה כל דמי הקרקע שפיר איסתלק לי' כיון דלגבי דידי' חשיב כסף וכבר קיבל כל דעי הקרקע. אבל לענין שיקנה הישראל בכסף זה כגון בשכירות דקונה בכסף לחוד כמבואר סי' קצ"ד או בפירוש שיקנה בכסף ע"ש. או היכא שאינו נותן כל דמי הקרקע רק מקצת ולא איסתלק רק שיקנה בתורת קנין כסף בזה לא מהני בפחות מש"פ כיון דילפינן מכסף דקרא ואינו נקרא כסף בתורה פחות מש"פ. ואף דסני במה שהוא כסף לגבי המקבל כמ"ש הר"ן ז"ל היינו במה ששוה פרוטה לגבי המקבל ויש אצלו כסף האמור בתורה משא"כ פחות מש"פ שגם אצל הכותי אין כאן כסף דקרא רק שחשוב אצלו מה שאינו נקרא כסף ג"כ ולא קני כנ"ל:
ומיושב שפיר דשם בעירוב דקי"ל דף ס"ו דשוכר כמבטל רשות הוא רק דתקנת חכמים הי' שביטול רשות זה לא יהי' בדיבור לבד כמו בישראל רק בשכירות דוקא ולכך מהני שפיר אף בפחות מש"פ כיון שזה כל דמי השכירות ולענין הסילוק של הכותי שפיר קני דלגבי דידי' חשיב כנ"ל ומכי מטי לידי' איסתלק לי' כנ"ל ואף שלא קנה הישראל מהני כנ"ל. ולכך לס"ד (שם דס"ב) דירא שמא יחזיקו בו ברשותו שייך שפיר גם בפחות מש"פ כיון דמועיל לסילוק יכולין להחזיק כמו בהפקר והוצרך שפיר לאתויי הא דב"נ נהרג כו'. ולכך כ' הרמב"ם ז"ל שאינו שכירות אלא ביטול רשות וע"ז קאי הלפיכך שוכרין אף בפחות מש"פ דלענין ביטול שפיר מהני משא"כ אם הי' צריך לקנין שיקנה הישראל דלא הי' מהני רק בש"פ. ואף שכ' הרמב"ם שאינו שכירות ודאי אלא היכר ואח"כ כ' הלפיכך. מ"מ הא מבואר מלשונו שאין זה רק טעם א' שאינו אלא ביטול רשות שאינו שכירות ודאי אלא היכר והי' לו לכתוב בשני טעמים שאינו אלא ביטול ואינו אלא היכר ומדכללינהו בטעם א' מבואר כוונתו שזה עצמו הוא הקולא שהצריכו רק ביטול רשות וממילא אינו שכירות ודאי כו' ולכך מהני בפחות מש"פ. ושפיר י"ל דלענין הסילוק מהני מדינא בפחות מש"פ כנ"ל:
סימן קצה
סעיף א
(א) בקנין כו' יתן לו כו'. לכאורה אפשר דבעי נתינה מיד ליד וטלי מע"ג קרקע לא יועיל דכ' ונתן כו'. דבשלמא בכסף ושאר דכ' ונתן דקאי בתורת נתינת ממון הכונה רק שיהי' שלו הממון ואין קפידא בגוף הנתינה איך הוא משא"כ בק"ס דנתינת נעל הוא לא בתורת ממון דאף פחות מש"פ מהני כמבואר בגמ' ותוס' שם (ב"מ דמ"ז) דדמי לגט דונתן כו' א"כ י"ל דהקנין דוקא בנתינה ממש. והי' נראה ראי' לזה מב"מ ז' דאמר סודרא כיון דתפיס ג' כמאן דפסיק כו' ופריך מ"ש מדר"ח גט כו' יכול לנתקו כו' ומשני התם כריתות כו' נתינה כו'. ומאי פריך מנ"ל דבסודר יכול לנתקו דילמא בתופס בכח שאין הלה יכול לנתקו ומאי פשיטא לי' ואי כנ"ל א"ש דבקפצה ידה בחוזק עד שא"י לנתקו הוי טלי כו' כמ"ש תוס' שם (גטין ע"ח) ולא הוי נתינה. א"כ בסודר כיון דמקצת ביד בעליו וכשנותן ג' על ג' למקנה א"כ בנתינתו לבד יכול לנתקו ורק ע"י קפיצת ידו א"י לנתקו הוי טלי כו' ואינו ונתן ופריך שפיר ומשני שם בעי נתינה של כריתות דלא להיות אגוד בי' הגט משא"כ סתם ונתן אף שיכול לנתקו הוי נתינה אבל מ"מ בעי נתינה וטלי לא הני. והי' מיושב מה דמייתי תוס' שם הדין דקפצה ידה כו' שהובא אגב גררא לגט ולמ"ש מוכח משם. אך מסתימת הפ' לא נראה כן. ונ"ל החילוק דהא עייק חרצי' ושלפתי' מהני (שם) דמסייע שתוכל ליטלו חשוב ונתן וא"כ בקנין דונתן הכלי לא סגי בנתינה לחוד רק עם הקנאה שיקנה לו הכלי והיינו נתינה שיש בו הקנאה. ולזה מסייעו במה שמקנה לו ומצוה ליטלו דבלא דיבורו לא הי' שלו ולא הי' נתינה של הקנאה והוי' כעייק כו'. ודוקא בגט דמהני בע"כ וכשנותן בע"כ מ"מ נעשה הגט שלה א"כ הנתינה רק מצד עצמו. ולכך בטלי לענין שיהי' בידה אין אמירתו מסייע כלל. וההקנאה אין צורך להנתינה ולא מהני משא"כ בהנ"ל. אך א"כ בקדושין למה מספקא לב"ש (ר"ס ל') בטלי מעג"ק וכבר כתבתי שם בעזה"י. וי"ל מטעם ויצאה והיתה דלהרבה פ' גם ק' כסף איתקש. עוד יש לחלק בין ונתן בידה לונתן כו':
(ב) ויאמר לו קנה זה חלף הקרקע כו' בשוה בשוה שייך לשון זה שהוא חליפי החפץ. אבל בק"ס המכירה דבר בפני עצמו שהלה מתחייב דמי המכירה. ואין הסודר חלופי הקרקע או החפץ רק גזה"כ לקיים כל דבר שבנתינת הכלי נגמר דבורם של המכירה בעד כמה שדיברו ופסקו. ומה שייך חלף הקרקע כו'. אך בגמ' ג"כ הלשון ניחא לי' דליהוי מקנה קונה כו'. וצ"ל דהכלי חלופי הקנין לא חלופי הקרקע. היינו שהמכירה טובת שניהם בזביני מיצעא ואף ברעה מ"מ זה רוצה לקנות ובעד הכלי שמקבל מקנה לו הקרקע בעד הדמים שפסקו ולכך כ' חלף הקרקע שמכרת או נתת לו. ומה"ט לע"ד להפ' דאי תפיס לי' מתפיס אינו יכול לנכות לו הסודר או הכלי מדמי המכירה שפסקו בכו"כ שאין זה דמי החפץ רק מתנה שבעד זה מקנה החפץ בדמים שפסקו ומה"ט גופי' לר"נ (נדרים מ"ח) אי תפיס לא מתפיס דמסתמא אינו נותן מתנה כשדי בל"ז וכיון דעמ"ל סגי בקנין לא אמרינן שנתן יותר דקי"ל בסתם מעות פקדון דלא יהבי מתנה כו' וממילא גם לר' אשי כן דע"כ המנהג שאינו מנכה לו. וזה עיקר החילוק בין קנין כסף לק"ס דשם הוי דמי החפץ וכשנותן לו מתנה מעות כדי שמקנה לו החפץ במתנה לא קני בתורת כסף כיון שנתן המעות במתנה אין כאן במה לקנות הקרקע כו' משא"כ בק"ס בעד המתנה דכלי יקנה לו הקרקע הן במכירה בעד דמיו והן במתנה. ומה"ט לא מהני בקידושין ק"ס אף דשו"פ שכיון דאין זה דמי הקדושין רק במה שנותן לה הסודר במתנה יקנה אותה להתקדש לו א"כ במאי תהי' מקודשת דממילא הקדושין בחנם כנ"ל. ולכך במתנה עמ"ל אמר בגמ' דדמי לחליפין שאינו דמי החפץ דבדמי החפץ סתמא לא הי' מוכר מרוצה ע"מ להחזיר ולכך אף שמתרצית בתורת כסף שייך הגזירה אטו ק"ס:
ובזה מיושב לע"ד מה שהק' לר"ת ז"ל דשוה בשוה מקרא דעל התמור' דאף בפירות כו' והא כיון דקי"ל ד"ת מעות קונה למה קרא הא ממילא כל א' דמי המכירה של החפץ הב'. ולמ"ש א"ש דגם בשוה בשוה הוא כן שזה נותן לזה במתנה חפץ זה שיקנה לו במתנה חפץ זה. ולא הי' מהני כלל מדין כסף שאינו דמי החפץ כלל רק זה מתנה וזה מתנה ואף שהוא כתנאי ואם לא יקנה לו זה לא יקנה גם הוא מ"מ לא מהני מדין כסף. שגם בתנאי אם נותן לא' כסף במתנה ע"מ שיתן לו קרקע במתנה אין זה קנין כסף וצריך להקנות לו אח"כ הקרקע בקנין וכן בהנ"ל ורק מדין חליפין קני. וזה לע"ד טעם הפ' כפשטא דש"ס דאין בקנין חליפין דין אונאה דלאו מכר הוא רק מתנה כנ"ל ואף בשוה בשוה כנ"ל. ומ"מ כשזה חוזר ואינו מקנה לא קנה הכלי דאדעתא דהכי נתן לו במתנה כדי להקנות וא"צ דיני תנאי באומדנא וג"ד סגי. ואף דלכאורה אפשר דהכלי חלופי הקרקע ממש ואעפ"כ נתחייב לו זה המעות שפסק דלקיים כל דבר כתיב ואף דאם הכלי דמיו במאי נתחייב זה בדמים. י"ל דמשום הקנין כמחייב א"ע במה שאינו חייב דמהני בקנין. דז"א דלענין החיוב דמים במה שא"ח הוי זה כליו של מקנה דלא מהני. וע"כ דהחיוב דמים בא ממילא בעד החפץ שקנה בקנין כלי של קונה וממילא כשקונה החפץ והקרקע מחויב בדמי החפץ כמו משיכה וכה"ג. וא"כ ע"כ שאין הסודר והכלי דמי החפץ רק דמי הקנין כנ"ל. והי' צ"ל דהסודר והדמים שניהם דמי החפץ ואין זה משמעות הלשון חלף כו' ולכך העיקר כנ"ל. ומ"מ בשוה בשוה משמע סי' ר"ג דלא כנ"ל רק שכל א' דמי הב'. וכן לשון המשנה כל הנעשה או נישום דמים באחר כו'. ע"ש לקמן סי' ר"ג:
(ג) קנה חלף כו' שמכרת או נתת לי. ואף דבכל קנין צריך שיאמר המוכר שדי, קנוי לך כו' כדאמר בגמ' מ"מ כאן בסודר הוא המקנה הסודר. וממילא כשאומר כנ"ל והלה מקבל הסודר ע"ד כן הוי שתיקה בשעת מ"מ דמהני כדבור. וא"כ נראה דדוקא בנותן הסודר ומקבל כנ"ל יש הוכחה משניהם על ריצוי המכירה. משא"כ כשעדים קונים מהמוכר ואומרים שמוכר בעד כו"כ אין כאן שום הוכחה מהלוקח על הקנין וחיוב המעות ואף בפניו דקי"ל (סי' קצ"ז) במשיכה בפניו הוי כאומר משוך וקני. היינו דמה שמושך חפץ שלו מורה על ריצוי כדאמר פ"ק דב"מ בתקפה דאודויי אודי כו' משא"כ מה שאחר עושה בפניו ואינו עושה מעש' בשלו כלל הוי כהקדישה כו' שם וגרע דמה איכפת לי' בדבורו וכשתיקה לאחר מ"מ דלא מהני וצריך שיאמר שמרוצה כנ"ל או שיקנו מלוקח ג"כ:
ולכך י"ל דנקיט בדוקא שהקונה יאמר כשמקנה הכלי קנה כנ"ל דאז יש הוכחה משניהם זה בנתינה וזה בקבל' הסודר ע"ד כן משא"כ אם הי' נותן סתם הסודר וזה אומר בעד שאני זוכה בסודר יהי' קנוי לך הקרקע וכה"ג אין כאן הוכחה מלוקח שרצה לקנות להתחייב כמו שפסקו וצ"ל הן. ואפשר אף דאמר אין או דיבר מקודם מ"מ כיון שנתן סתם יש דיעות דבמתנה הוי סתם א"כ לר"ל (כריתות כ"ד) דנותן מתנה ואמר א"א הוי הפקר א"כ אף שזה מתנה בזכי' שלו מ"מ מרשות המקנה יצא הכלי ב"כ וב"כ אף שלא יקנה לו הקרקע ושוב לא מיקרי ונתן שיהי' קנין וגרע ממ"ש הר"ן ריש קדושין בנתנה היא כו'. גם אפשר כיון דילפינן הקנין מונתן לרעהו צריך דוקא שיהי' הנתינה כדי לקנות לא הקבלה א"כ לא מהני במה שאומר שמקבל כדי שיקנה זה רק הנותן צריך לומר כנ"ל:
(ד) שמכרת כו'. לכאורה למה נקיט לשון עבר דפרק השולח בטל הוא כו' לא מהני ולעיל סי' קצ"א יש דיעות בשטרי דידן אי שטרי קנין הם. ואף למ"ש בש"ע שם דקנין הם ואף שכתב לעבר שמכרתי או נתתי כמ"ש הר"ן הובא ב"י סי' ק"צ. מ"מ הראיות שהביא משמע דוקא בע"ד עצמו שכותב נתתי מכרתי כו' הודאה זו כלשון קנין הוא אבל כאן שהקונה אומר שמכרת לי ואין בידו להודות מנ"ל שיהי' קבלת הכלי של המוכר ראי' לקנין. ומכ"ש הטור שפ' סי' קצ"א דגם ש"ד ראי' ולא קנין למה הביא כאן לשון הרמב"ם הנ"ל שמכרת כו'. ואף שי"ל דגם כן מצד הודאה דקנין מהני בהודאה כמ"ש סי' ל"ט וכשזה אומר מכרת כו' וזה קונה בשתיקה הוי הודאה בקנין דמהני דא"כ הי' צריך עדים דוקא באמירה כנ"ל ככל הודאה ובש"ע אינו מחלק דמהני בלא עדים אף בלשון הנ"ל. וצ"ל דדוקא בשטר שי"ל לראי' חולק הטור דשמא אינו לקנין משא"כ בקנין שלא בעדים דלא יועיל כלל שוב אמרינן דהוי לשון קנין כמו נתתי כסף כו' דמסתמא באופן המועיל כמ"ש רמ"א לקמן וביד בעה"ש עה"ת דלא אמרינן כשיבטל כנ"ל (ע"ש סי' מ"ב). ואף דגם שם בשטר לא יועיל אי לראי' מ"מ י"ל דהי' כוונתו לראי' כשיהי' קנין אחר משא"כ כאן. ודוחק:
גם י"ל דלמ"ש רשב"ם ב"ב מ"ג יש מפרשים בדין ודברים אין לי כו' ג"כ הטעם משום דלשון עבר הוא ואינו אמת ע"ש. ומ"מ ק"ל בקנו מידו דמגופה של קרקע קנו מידו כו' וברמב"ן שהביא ב"י ס' זה. וא"כ הקנין משוה לשון זה לשון קנין אף דאומר לשון עבר כנ"ל. עוד נראה עיקר דשייך לשון זה בק"ס דילפינן מלקיים כל דבר היינו שמה שדיברו ופסקו המקח בכו"כ בדבור מקיים הק"ס זה הדבור של המכירה שיהי' מועיל כמ"ש רש"י ז"ל פרק הזהב. וא"כ שייך שפיר לשון שמכרתי כו' בפסיקה שדברו דקנין זה מקיים שיועיל הדבור שמקודם. ואפשר דשפיר טפי מלשון קנוי לי כיון שרק מקיים הדבור שמקודם. ונראה דמה"ט שלא יהי' ספיקות בלשון כ' רמ"א וטור שאין מנהג לומר כלל רק בסתם שהוא באופן המועיל וגם רמב"ם ז"ל מודה דמהני סתם רק שכ' הלשון שיש לומר וממילא בסתם מסתמא בלשון המועיל:
(ה) וכיון שמשך כו'. ולעיל יתן הקונה כו' יש להסתפק אם מקנה לו הכלי בשאר קנין שלא ע"י נתינה ומשיכה אגב קרקע או בסודר של מקנה לענין קנין הכלי שנשאר ברשותו ומ"מ קנה זה הכלי אם יקנה הקרקע ע"י. ובגמ' פ"ק דב"מ דמתנות כהונה נתינה כ' בי' ומ"מ באגב מיקרי נתינה. אך שם נתינה בתורת ממון מהני איך שיהי' כיון דנעשה שלו. אך גם בגט אי לאו משום דכ' ונתן בידה הי' מהני קנין אגב ושאר קנינים כמ"ש הר"ן פ' הזורק לחלוק על רש"י מלקני' לדוכתא כו' ורק משום דלא מיקרי נתינה לידה אבל בק"ס ונתן לרעהו י"ל דההקנאה מיקרי נתינה. וא"כ בחמור בפרה וטלה שמבואר בגמ' ולקמן סי' ר"ג דמשך הפרה לחוד לא מהני דוקא כשהחליף ואמר בעד שתיהן וכל שלא משך גם הטלה לא מהני. אבל אם החליף בעד שתיהן כנ"ל ואמר לו משוך הפרה ויקנה לי החמור ותקנה אתה גם הטלה בשביל החמור שפיר מהני להפ' דחמור ופרה חשיבי כלי דהא קנה החמור ע"י קנין הפרה ושוב הוי החמור כליו דקונה מקנה זה הטלה ע"י קנית זה החמור בק"ס ויגמר קנין שניהם ביחד כנ"ל אי לא בעי נתינה ממש כנ"ל:
אמנם נראה דוקא במקנה הסודר והכלי לגמרי או עמ"ל אחר זמן אבל בקני ע"מ להקנות אפשר דאינו מועיל בין שהכלי ברשות המקנה ומקנהו לזה באיזה קנין על רגע זו להקנות לא חשוב כלי הראוי לתשמיש כלל דאחר הקנין מוחזר הוא לבעליו והוא ברשותו. וי"ל דדוקא כשעכ"פ הכלי בידו רגע זו משא"כ בהנ"ל. אך אפשר דמיקרי ראוי לנתקו כו' לרמב"ם דמהני דהי' יכול להביאו אצלו כיון שקנאו אז. ואינו מוכרח דלשון הגמ' סודרא דתפיס בי' משמע דצריך שיהי' בידו ועכ"פ משמע דבקני עמ"ל צריך שיהי' רגע זו בידו ממש כנ"ל:
(ו) אפילו אין עדים והן מודים כו'. רשב"ם פרק ח"ה פ' דקנין בפני ב' דוקא ואל"ה לא מהני ותוס' דחו מהא דהי' עומד בגורן. וי"ל דנראה דהא באתרא דכ' שטרא לא קני בכסף דלא ס"ד עד שיכתוב שטר כמבואר לעיל סי' ק"צ. וא"כ זה דמהני בק"ס אף באתרא דכ' בשטר הוא משום דסתם קנין לכתיבה עומד וסמכא דעתי' כאלו כתבו וזה דוקא כשהקנין בפני עדים שייך כנ"ל שיכתבו לו דא"צ לאמלוכי בי' משא"כ בלי עדים שעדיין תלוי ביד המוכר לא קנה עד שיכתבו לו שטר ושפיר תלי בש"ס ב' הדינים דקנין בפני ב' א"צ לומר כתבו כו' דמה"ט הוי כשטר וקני אף באתרי כו' משא"כ בלא עדים וממילא במטלטלין כהאי דגורן שפיר קונה בלי עדים:
עוד למאי דקי"ל (סי' קצ"א) במכר לא קני בשטר עד שיתן דמים והר"ן פ"ק דקדושין מסתפק בקנין אי ג"כ דוקא עד שיתן דמים או דאלים ע"ש. ולכאורה למה יהי' עדיף משטר. וי"ל הטעם דאי לא יקנה עד שיתן דמים הדר ס' למרי' דמה"ט קנין סתם מעכשיו דסתמא באופן המועיל וזה אפשר דוקא בפני עדים כמו שאין עשוי להשטות כו'. כן שיעשה דבר שאינו מועיל וא"כ בגורן דמתנה לא שייך זה. אך כל הפ' לא חילקו דבלא עדים כמו בעדים. אך באתרא דכ' שטר צ"ע אי מהני בלא עדים כנ"ל. וא"ל דכיון שלא הי' עדים, א"כ ידע כו' והוי כפירש אקנה כו' בלא שטר דמהני. דז"א דגם בכסף בלא עדים נימא כנ"ל. וע"כ דסמך דאח"כ יצוה לעדים לכתוב שטר וכן בקנין כנ"ל. וי"ל דסמכא דעתי' בקנין דהא כיון דמחשש כפירה לא אמרינן דלא ס"ד דא"כ גם כסף ושום קנין לא הי' מועיל בלי עדים וע"כ דסומך שיאמר האמת. וא"כ כמו דסתם קנין לכתיב' מטעם כיון שהקנה בעין יפה רוצה שיכתבו לו כן הקונה עצמו י"ל דסמכא דעתי' דמסתמא יכתוב לו שטר כיון שהקנה בקנין ויאמר לעדים ודוקא בכסף וכה"ג דכמו דהעדים אין רשאין בלי ציוי לכתוב כן אינו סומך דעת הקונה כנ"ל משא"כ בקנין כנ"ל ומהני. וממילא הדין אף דהי' הקנין בלא עדים ואח"כ אינו רוצה שיכתבו לו שטר יכול הקונה לחזור בו כמ"ש ח"מ סי' ל"ט דאף בלא עדים אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד שיצוה אח"כ לעדים וע"ד כן קנה ממנו כנ"ל. ומ"מ צ"ע שלא מצינו שיהי' שייך סתם קנין לכתיבה עומד כשהי' שלא בפני עדים כלל דמה שיצוה אח"כ ענין חדש דדוקא בפ"ע דממילא רשאין לכתוב כנ"ל וא"כ אין המלוה יכול לחזור בו כשאינו רוצה לכתוב:
(ז) אם מודים כו'. לכאורה דוקא במודים שהי' כוונתו להקנאה גמורה דע"ז הוכחת הרי"ף ותוס' קדושין פ' האומר אי מקיימי מלתא בלא סהדי לצי"ש שלא יהי' גזל וכן ראי' דגורן כו'. אבל באומר משטה וכה"ג אפשר דכמ"ש הראב"ד ובעה"מ (פר' ז"ב) דהודאה בע"א אף דאמר א"ע מצי אמר משטה כיון שיודע שיכול לכפור עביד להשטות אף שאומר א"ע. א"כ גם בקנין י"ל כן בלא עדים כיון שיכול לכפור וממילא אף דמודה שקנה בק"ס רק שאומר שהי' כוונתו להשטות נאמן במיגו. אך מסתימת הפ' ודחיות תוס' ב"ב פ' ח"ה ד' ריב"ם בפי' דקנין בפני ב' משמע דגם כה"ג אינו נאמן. וכמו משיכה ושאר קנינים במודה ואומר שכיוון להשטות דלא מהני דהוי דברים שבלב דדוקא הודאה ודבור עשוי להשטות ולא מעשה קנין. דמגמ' פ"ב קדושין (דף מ"ג) א"מ קידש ולא אמר א"ע כו' הוכיחו הפוס' דבמעשה לא שייך משטה. א"כ גם בלא עדים כלל כיון דלא עביד הכי להשטות במעשה קנין הוי דברים שבלב וא"ד אף אי נאמן שהי' כוונתו להשטות וממילא גם ק"ס כן אין חילוק בין שאר קנינים:
אמנם בהודאה דקנין שכ' בש"ע סי' פ"א ס' י"ז דמהני ולא מצי אמר משטה ע"ש. בזה נראה דבלא עדים נאמן משטה דאין הקנין לחיוב רק לאלים ההודאה דלא יהי' להשטות וכמ"ש גי"ת שער מ"ב ונאמן דלהשטות ואין הודאה והקנין כלום ובלא הוסיף חיוב בהודאה ודאי כן. רק אף בהוסיף לזמן שכ' סמ"ע וש"ך ריש סי' ל"ט דחל הקנין ע"ש. מ"מ נראה כנ"ל דבלא עדים נאמן משטה כיון דלא הי' חיוב חדש בהודאתו רק הזמן. והא בל"ז הש"ך סי' פ"א ס"ק כ"ב מביא פ' דקנין בלא עדים לא מהני כלל כהריב"ם ודעתו נוטה כן. הגם שלדינא גם קים לי לא מצי אמר דגם הש"ך רק בהודאה דע"א מסיק שם דמהני קי"ל לא בקנין מ"מ בהודאה בקנין נראה כנ"ל דמהני אף בהרחיב זמן בלא עדים. ובפני ע"א יש להסתפק דאפשר דל"מ קי"ל מאחר שרוב הפוס' חולקים על בעה"מ גם בהודאה לחוד מ"מ בלא הוסיף הרחבת זמן נראה דלא מהני בלא עדים כנ"ל. דנאמן משטה וכן משמע מת' הרא"ש כלל ס"ו ע"ש:
(ח) רמ"א וכן אם קבלו קנין לפני פסולי עדות הוי קנין הואיל ומודים זל"ז שקנה כו'. תמוה לשון רמ"א מאי קמ"ל כיון דבלא עדים כלל מהני למה יגרע פ"ע והרא"ש בת' הוצרך לזה דשם טען שהמעות הי' משחוק קוביא שלא נתחייב בו ואם הי' כדבריו הי' פטור וכ' שם דכיון דהיו עדים פסולין לא מהימן במיגו שהי' מכחיש עדים פסולין ע"ש כלל ס"ו. אבל רמ"א ז"ל שלא הזכיר מיגו רק שמודים למה הוצרך לכתבו. וצ"ל דהוזכר שם בשאלה שטען שבשביל שידעתי שהיו עדים פסולים לא חששתי להקנות לך כי הי' כוונתי לרמותך ע"ש והרא"ש השיב רק דאינו נאמן שהי' משחוק ע"ש. וקמ"ל בהזמין עדים פסולין לקנין דס"ד דגרע מבלי עדים שבכונה הזמין שלא יועיל. ומוכח מהרא"ש דלא אמרינן זה כנ"ל. ודוחק. ויותר נראה דקמ"ל דלא מצי למטען משטה וכה"ג כמ"ש לעיל דכן מוכח מהרא"ש הנ"ל דאי לאו דהי' מעות משחוק לא הי' מהני טענה זו שכוונתו לרמות אף אם הי' לו מיגו ע"ש לשונו:
ולכך אף דלא הכריע רמ"א כרא"ש בזה דמיגו להכחיש פ"ע ל"א דהרבה חולקים ולכך לא העתיק כל הדין. רק עכ"פ זה מוכח דכשאינו טוען רק שהי' כוונתו לרמות או להשטות לא מהני אף במיגו. אך א"כ אין הוכחה כ"כ די"ל אף דלא שייך שסמך עצמו שיטעון שקר מ"מ על המיגו סמך שיהי' נאמן כשיטעון האמת משטה במיגו וכמ"ש סמ"ע (סי' ק"ח ס"ק י"ז) והרבה פ' לענין שטרך בידי מאי בעי שסמך על המיגו. וא"כ הרא"ש לטעמי' דמיגו להכחיש פ"ע לא אמרינן א"כ לא שייך שסמך אמיגו ולא מהני. משא"כ להחולקים דמהני מיגו לפ"ע אינו מוכח כלל. וי"ל דשוב משטה לחוד ג"כ מצי טעין שסמך על המיגו דיהי' נאמן ואינו כלל דברים שבלב. ועוד דא"כ הי' לרמ"א לכתוב רבותא יותר אף בלא עדים כלל. ואפשר דכוונת רמ"א דס"ד כמו בש"מ בקנין דגרע שמא לא הי' כוונתו להקנות אלא בשטר ואין שטר לא"מ ע"ש (ב"ב קנ"ב). וא"כ י"ל דבלא עדים כלל מהני הקנין דלא אמרינן כלל לכתיבה עומד ורצה להקנות רק בהקנין ומהני גם בלי. עדים משא"כ בפני עדים י"ל דלא גמר להקנות אלא בשטר וכיון דעדים פסולין ולא הוי שטר בטל לגמרי קמ"ל דלא כמו שמוכח מת' הרא"ש שם דלא אמרינן כנ"ל. וכן לקמן סי' רמ"א כ' רמ"א במחילה שא"צ קנין הך רבותא כשקנה לפני פסולין ופי' הסמ"ע כנ"ל. הגם דשם ג"כ קשה לע"ד שבמהרי"ק לא הוזכר כלל לפני פסולין שזה אינו מגרע הקנין רק שהי' קנין גרוע דמשמע קנין שאינו מועיל וס"ד אף דמחילה א"צ קנין מ"מ כשהי' קנין גלי דדוקא בקנין רוצה והקנין לא מהני קמ"ל דלא ע"ש:
סעיף ב
(ט) ואין קונין באיסורי הנאה. הנה בתחלה בל"ז אסור דחשוב הנאה אף דא"צ ש"פ כמ"ש תוס' פ"ב דגטין דוקא כ' על א"ה דיעבד כו' רק אפילו דיעבד לא מהני דלא חשוב כלי שאינו ראוי לתשמיש. ומשמע מזה דא"ה חשוב שלו ויכול להקנותו. והא בגט צריך ג"כ נייר שלו ומהני ועיין בפוס' שנחלקו ובחליפי א"ה שאסורין למחליף יש להסתפק כיון דמכרו וקדש כו' מקודשת. די"ל שם בתורת כסף סגי כיון דלה מותר בהנאה מקבלת כסף. אף דבעי ריש קדושין ב' בנותיך בש"פ אי בתר נותן או מקבל היינו שגם הנותן אינו נותן למקבל דבר הש"פ אבל חליפי א"ה נותן למקבל דבר הש"פ אצלה משא"כ כאן דהקנין בנתינה דכ' נעלו ונתן שהוא יתן כלי ולגבי דידי' לאו כלי. או אפשר דסגי ג"כ כשנותן לרעהו מה שהוא כלי אצלו:
(י) אלא בכלי. כתב סמ"ע ולכך כותבין במנא כו' ומהרא"י סי' י"ו כ' דאם לא כ' כן אין מוציאין:. ממון בשטר ההוא ע"ש. ולא ראה דברי ב"י בבד"ה סוף סי' זה שהביא ד' מהרא"י וכ' ואין ד' נראין לי דמסתמא אמרינן שקנה במנא דכשר ומה שנוהגין לכתוב רק לרוחא ע"ש. אמנם עיינתי במהרא"י סי' ר"ו ודברי ב"י וסמ"ע תמוהין מאד שמבואר שם להיפוך דהשואל הי' דעתו דסתם קנין הוא ק"ס והי' שם דבר שאינו נקנה בק"ס וחליפין כמטבע וכה"ג והי' דעתו לפסול הקנין דסתמא ק"ס וכ' מהרא"י דאדרבה מוכח דהאי קנין לאו חליפין מדלא כ' במנא דכשר כו' שהוא ל' שגור בפי כל וכ' קנין גמור ר"ל קנין המועיל וכשר ואח"כ מסיק דמ"מ יד בעה"ש עה"ת ומייתי ראי' מקנין הפירות שלא נכתב שהקנה הקרקע לפירות רק שהקנה הפירות קנין גמור לא הי' מהני ע"ש והיינו דבהנ"ל ג"כ היו צריכין להוסיף על לשון סתם קנין שהי' אגב קרקע ובזה סבר דיד בעה"ש עה"ת כיון שלפי משמעות הלשון לא הי' מועיל הקנין ע"ש דמבואר להדיא כן. אבל היכא דמהני קנין רק שלא נכתב במנא דכשר רק שנעשה בקנין לא עלה כלל על דעת מהרא"י לפסול. וממילא לע"ד פשוט כהרב"י לדינא דמהני. והייתי חושד עצמי לטועה נגד רבותינו ז"ל ב"י וסמ"ע עד שמצאתי להגאון ח"צ ז"ל שהוא המגי' בט"ז לעיל ח"מ סי' מ"ב ס"ה כ' ממש כדברי הנ"ל וב"ה שכוונתי לדעתו ז"ל:
(יא) ואין קונה בכליו של מקנה. משמע אף באדם חשוב ואף בנותן לחלוטין ודברי הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין שהקשה לרב וללוי דלא מפליגו בין אדם חשוב כו' ותי' ללוי דפחות מש"פ הוא גם בסתם ב"א ולרב תי' דדוקא במתנה גמורה אבל עמ"ל אין הנותן מתחשב בשביל כך ולכך סתם ק"ס עמ"ל הוא ומש"ה דוקא בכליו של קונה אבל בשל מקנה לא וקי"ל כרב עכ"ל. משמע דבנותן לגמרי שיהי' הסודר שלו מהני באדם חשוב גם לדידן וממילא להפ' דסודר אי תפיס לי' מיתפיס לעולם קני באדם חשוב. אך בזה י"ל דהוי תרתי דסתרי דהר"ן לטעמי' בנדרים מ"ט דא"ת לא מתפיס וא"כ סתם ק"ס עמ"ל ולכך אין ראי' מרב ופ' כנ"ל. משא"כ להפ' דא"ת מתפיס א"כ סתם ק"ס אינו עמ"ל. וא"כ מוכח מדאמר רב סתם בכליו דקונה דוקא דלא מהני אף באדם חשוב בסתם ק"ס אף דנותן לגמרי א"כ א"א לתפוס הני תרתי שיהי' הדין דמתפיס וכר"ן דסתרי כנ"ל. ואין להקשות להר"ן מאי מספקא לר' אשי הי' לו להוכיח דא"ת לא מתפיס דאל"כ יועיל באדם חשוב. ז"א דאין כ"כ הכרח לאקשויי מזה אבל עכ"פ להר"ן ז"ל בנותן לחלוטין יהי' מהני כנ"ל בחשוב וכל הפ' לא חילקו. ולכך לע"ד נראה דהא אינו מובן מנ"ל להר"ן ז"ל כיון דקי"ל דפירי לע"ח רק כלי אם כן באדם חשוב נהי דהנאה ש"פ בתורת כסף אבל כלי לא מיקרי הנאה זו. ואף דללוי מהני היינו משום דכך גזה"כ כמ"ש תוספ' ב"מ מ"ז דהא כלי ממש שנותן למקנה לא מהני והנאת קבלת כלי מהני משא"כ לרב דכפשטי' שדוקא בקבלת כלי מקנה ודאי דלא נוכל ללמוד מזה שיהי' הנאת קבלת כלי ככלי. וא"ל דעל סברא זו דלא מצינו שחולק רב אלוי משווין להו. ז"א דהא בהא תלי' דללוי נלמד מדכ' נעל כלי ואמר שמקנה נותן ע"כ כנ"ל משא"כ לרב ועוד דהא גם להר"ן ע"כ שחולק דא"כ גם באינו חשוב יועיל בנותן לגמרי דללוי חשוב כלי שאינו ש"פ וע"כ כנ"ל. ולכך י"ל דע"כ לא כ' הר"ן זה רק שלא יקשה מרב אר' ששת דנעל ל"ד ופירי נמי עבדי חליפין א"כ למה לא מפליג רב דבחשוב מהני דההנאה פירי הוי וכמ"ש תוס' ב"מ מ"ו ד"ה פירי דאין סברא שיחלוק ר"נ ארב ולוי ע"ש. ולכך כ' הר"ן חילוקו הנ"ל דעמ"ל לא חשוב הנאה לרב אבל למאי דקי"ל דכלי דוקא שפיר לא מהני לרב אף שנותנו לגמרי בכליו דמקנה דלאו כלי הוא אף בחשוב ושפיר לא חלקו הפוסקים:
ובזה מיושב לע"ד לשון הברייתא ב"מ מ"ז כתנאי וזאת לפנים כו' שלף כו' ונתן לרעהו כו' מי נתן למי בועז נתן לגואל ור"י אומר גואל נתן לבועז. ותמוה דקרא קאי על הקנין דעלמא מה להם להזכיר גואל ובועז הול"ל קונה למקנה ולהיפוך או דהוי להן להעמיד פלוגתייהו על וישלוף נעלו דקרא דנאמר על הגואל מי שלף לא על וזאת כו' ולהזכיר גואל ובועז. ולמ"ש מיושב דקמ"ל אף דבועז שהי' השופט ומ"מ לא מהני נתינה לאדם חשוב בכליו דמקנה רק דוקא בועז וגואל וקמ"ל רבותא לת"ק דקי"ל כוותי' דמינה בכל ק"ס כן אף שנותנו לגמרי וממילא מוכח מגמ' ג"כ כמ"ש דאל"כ מה מייתי כתנאי דלמא ע"כ לא אמר ר"י אלא גואל לבועז באדם חשוב והי' הנתינה לגמרי דלא הוזכר שם ע"מ להחזיר ובזה מודה רב וע"כ כנ"ל דס"ל לגמ' דאין חילוק וגם לר"ן ז"ל י"ל דש"ס דקאמר כתנאי היינו למאי דקי"ל כר"נ דבעי כלי וממילא אין חילוק וא"כ גם הר"ן ז"ל מודה לדידן דגם באדם חשוב כנ"ל:
עוד די"ל למ"ש בשיטה מ' שם דפשטא דקרא כלוי דגואל לבועז רק רב פליג מסברא וע"ז הוי קשי' להר"ן דבאדם חשוב ראוי שיועיל ולוקי כנ"ל בקרא דגואל כו'. וע"ז כ' כיון דמשמע קרא דרק בנתינת נעל לחוד הקנין אף עמ"ל. ולכך ע"כ קרא דוקא בכליו דקונה ובועז לגואל. וממילא לא מהני אף בנותן לגמרי כיון דקרא בכליו דקונה דוקא וכדאמר ריש קדושין דגם בש"פ לא מהני בחליפין כיון דאיתנהו בפחות מש"פ ע"כ לאו בתורת כסף כנ"ל. אולם אין כן משמעות לשון הר"ן ז"ל אולם גבי הילך מנה כ' ר"ן בשם ר"ח להדיא דקני בתורת חליפין אם נתן אפי' מעות לקונה דהנאה זו חשיבא כלי והוי ככליו של קונה דקני בחליפין ועדיף בזה כשנותן המקנה מכשנותן הקונה דבעי כלי. ולכאורה לר"ן הנ"ל א"כ גם בסתם אדם כן דעכ"פ פחות מש"פ וג"כ מהני ובמה שלא מוכח דפליג רב אלוי למה נימא דפליג וכיון דרב לא מפליג דמהני בחשוב וע"כ כטעם הר"ן דמיירי בעמ"ל כסתם סודר. וא"כ בנותן לגמרי כמו דמהני באדם חשוב כן דמהני באינו חשוב דהוי ככלי פחות מש"פ כלוי דלא פליג אלוי רק דעמ"ל לא חשוב הקבלה משא"כ לגמרי. אך באמת ליתא דמפו' בד' ר"ח ז"ל דוקא באדם חשוב והטעם דתלי' הא בהא ללוי דהנאה מועטת מקבלה דע"מ להחזיר סגי לחשוב כלי לאקנוי וממילא גם באינו חשוב. משא"כ לרב דלא חשוב קבלה עמ"ל כן לא סגי בהנאה מעוטה דקבלת אדם סתם לשוי' כלי כנ"ל. אך בחשוב דעת ר"ח ז"ל דמהני ככלי. ורמב"ן ז"ל חולק ורשב"א בחי' פ"ק דקדושין הסכים לדברי ר"ח. וא"כ כיון דר"ח ורשב"א ור"ן סברי כן ספיקא הוי ותמי' שסתם בש"ע ומ"מ דוקא באדם חשוב ונותן לחלוטין אז מהני בשל מקנה לפוסקים הנ"ל. וגם אפשר דדוקא בפירש בהנאת מתנה זו שקבלת אני מקנה לך אף להפ' דבכסף אינו צריך מ"מ כאן י"ל דעתו רק בנתינתו יקנה כלוי ודוקא מפרש כנ"ל. אולם הריטב"א שם סובר כרמב"ן דדוקא בתורת כסף אבל כלי לא הוי ע"ש ולר"ח ופ' הנ"ל צ"ל דהא דמייתי מגואל ובועז כתנאי דשם גוף דין הקנין קמ"ל ולא בהנאת קבלה וגם דרק הנתינ' הי' וג"כ עמ"ל ככל ק"ס:
(יב) של מקנה. אם המקנ' נתן לקונה סודרו ע"מ להחזיר וכיון שפ' הפוסקים דעמ"ל צריך לחזור ולהקנו' לו א"כ שוב במה שמחזירו קונה דהוי כליו דקונה ואף דצריך ההקנאה דחזרה לקיום התנאי מ"מ מועיל כיון שהוא הקנאה משלו למפרע כנ"ל. אך הוי כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דבשעת חזרה סבור דשלו כבר במה שקיבל הסודר. ואף להפ' בדעת אחרת מקנה א"צ כוונה מ"מ דוקא כד' רשב"א פ"ב דגטין שהמקנה נתכוין להקנות בקנין זה סגי בכוונה שלו. משא"כ דגם מקנה הי' סבור שכבר קנה ולא נתכוין להקנות בקבלת הסודר בחזרה כנ"ל:
הנה במכר כשקנה בכליו דמקנה מלוקח לכאורה בקרקע יהי' מהני דלענין החיוב דמי הקרקע מהני דלענין החיוב הוי כליו דקונה ומתחייב לוקח הדמים בקנין זה ושוב הוי ככ' שטרא אדמי' דהיינו כסף שהקרקע נקנה בו. אך כיון דנתכוין לקנות הקרקע לא להתחייב אף שממילא יתחייב ע"י קנין הקרקע מ"מ כיון דלא קני הקרקע בקנין זה אין כאן חיוב. ואינו מוכרח דמ"מ נתכוין שיתחייב ג"כ. מ"מ נראה כן דהוי כגלי דעתי' דבקנין ניחא לי' דליקני לא בכסף. ועוד דאיכא קפידא מצד המקנה כמו לך משוך דלא קני במסירה וגם נגד הקונה דבכסף לא קני עד שיכתוב שטר ובקנין קני מיד. עוד יש לדחות:
סעיף ג
(יג) הקנה א' כלי למוכר כדי כו' זכה לוקח כו'. יש להסתפק אי מצד דנתינה של אחר בשבילו מהני כהא דפ"ק דקדושין הילך ק' והתקדשי לפלוני מדין עבד כנעני. בזה יש לחלק דוקא שם בתורת כסף מהני דמ"מ מקבלת משא"כ כאן דבעי נתינה והא כ' נעלו ונתן. ולכך אמר בכליו של קונה י"ל דלא מהני נתינה של אחר דהא יבמות ק"ג בנעל שאינו שלו הוי פסלינן מנעלו רק נעל נעל ריבה ע"ש. וא"כ הכא דכ' נעלו דוקא דקונה רק די"ל דמהני מטעם זכי' שהמוכר זוכה בשביל הקונה וחוזר וזוכה לעצמו וכטעם הירושלמי בהא דהילך מנה כו' וע"ש. וזה י"ל טעם הפ' דלא מהני קנין שלא בפניו. כיון דבש"ס דידן לא אמר טעם זכי' כו' ע"כ דלא מהני. די"ל דחשוב לא חזרה שליחות כו' דמספקא בגטין פ"ב (דף כ"ד) כי מטית התם כו' דא"א להיות קונה ומקנה בב"א וכהפ' דשליח למכור א"י למכור לעצמו וכן זה שזוכה בשבילו היך יזכה אח"כ ורק משום דנתינת האחר בשבילו מהני מצד עצמו כאלו נתן המקדש וזה לא מהני גבי חליפין וק"ס דצריך להיות שלו כנ"ל וגם הקנין מצד נתינת הקונה כלי שלו לא מהני נתינת אחר בשבילו כמו דלא מהני בגט כשאין הנייר של בעל כיון שמצד הנתינה לא בתורת כסף כו'. ומכ"ש להרמב"ם וש"פ דדוקא בקדושין מהני מדין עבד דאיתקש לא בממון וכמבואר לעיל סי' ק"צ. וע"כ דלא ס"ל ב' הטעמים דגם משום זכי' לא מהני. ותמוה לי למה שפי' הר"ן (פ"ק דקדושין) ד' רי"ף ורמב"ם דס"ל דלא מהני הלכך מנה כו' במכר מדין ע"כ וכ"כ ב"י והכ"מ פ"א מה' מכירה ע"ש. א"כ למה פ' הרמב"ם פ"ה הך דינא בק"ס הקנה א' למוכר כדי שיקנה כו' זכה לוקח וכתב הה"מ עלה זה פשוט ע"ש ולמה הא אי לא מהני בקנין כסף הילך מנה כו' כ"ש בחליפין דכ' נעלו ונתן וב' הטעמים שייכים יותר בכסף מק"ס. וגם דמיון דגמ' לקדושין שייך יותר בכסף ומהתימ' שלא העיר כלום הכ"מ והמפרשים. וצ"ל לע"ד דהרמב"ם סבר דהא דלא אמר בגמ' הטעם כירושלמי משום זכי' ולמה לי' משום ע"כ. אמנם הא ודאי דכשאומר הילך מנה והתקדשי לפלוני או שדך קנוי לפלוני דנימא שזוכה בשביל הקונה א"א לומר שיוכל הקונה לזכות שיהי' המנה שלו לגמרי אף לפ' אי תפס מתפס דהא אין בלשון הילך מנה שיהי' לפלוני ע"י זכי' של זה אף אם לא ירצה קדושין או קנית הקרקע רק קני ע"מ להחזיר לזה חשוב דאנו מפרשין כיון שזה אומר הילך כו' שתתקדש בזה הוי כאומר שתזכה בשבילו ע"מ להקנות לה המנה עבור הקדושין וכן בקנין קרקע כנ"ל. אבל אם לא ירצה בקדושין לא יזכה במנה כנ"ל והנה הה"מ כ' על דין דהקנה ע"מ להחזיר שלמדו הרמב"ם מהא דקדושין ו' בכולהו קני לבר מאשה שא"נ בחליפין ע"ש. ותמוה דלמה השמיטו הרמב"ם פ"א בדין כסף בקרקע דמזה מיירי הגמ' שם דומיא דקדושין:
ונראה לע"ד ברור בדעת הרמב"ם ז"ל דהא אינו גורס שם שמא יאמרו כו' רק לבר מאשה שאינה נקנית בחליפין וכמבואר בדבריו להדיא פ"ה מה"א אם החזירתה הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום ע"ש דמפר כיון דבקדושין הכסף שיווי הקדושין וכן בקרקע הכסף שיווי המקח ודמיו כמ"ש סמ"ע סי' ק"צ וכן עיקר דלא כט"ז. ולכך נותן עמ"ל אף דחשוב נתינה אבל דמי המקח אין כאן שהרי אין הנאה של כלום בנתינה זו ולענין קנין חליפין שהקנין בנתינה אף שאינו ש"פ שפיר עמ"ל חשוב נתינה לא במה שהוא בתורת כסף ולכך לא מהני בקדושין מה"ת. ובתוס' שם ד"ה לבר כו' הוכיחו שהוא מדרבנן כו' דאי כחליפין במכר אמאי קני הא אין מטבע נעשה חליפין וכן בפדיון למה פדוי הא כסף כו' ולא חליפין כו' ע"ש. ולרמב"ם ז"ל שהוא מה"ת מ"מ לא ק' למה פדוי דשפיר חשוב גם נתינת כסף עמ"ל רק מ"מ דמי ושיוי המקח לא הוי דעיקר הקנין במה שקיבל דמי ושיוי המקח ומסתלק מחפצו עי"ז ואין חפץ נמכר בדמים שלא יהי' לו הנאה ממנו וכדמחלק ב"ב פ' י"נ בין שתחזירהו מוקדש ומוחזר ובין שתחזרהו לי מידי דחזי לי קאמר וכן בקדושין האשה מסלקת עצמה ע"י שיווי הקדושין כמו בקרקע דילפינן מקרקע כנ"ל. משא"כ בפדיון שפיר פדוי דהוי נתינת כסף כו' ומ"ש תוס' דאין מנ"ח ג"כ לא קשה דמה דאמר רבא הילך מנה כו' אינה מקודשת היינו משום קדושין וכלל מכר ג"כ גם למ"ד מנ"ח לא קני ודמסיק בכולהו קנה לבר מאשה היינו בפדיון וכן בתרומה ובמכר ג"כ בתורת חליפין בכלי או במעות למ"ד מנ"ח כיון דמסיים מלתי' דבאשה לא קני משום דאין נקנה בחליפין ממילא הדיוק דמכר קנה בחליפין לא בתורת מעות כנ"ל וה"ד בכלי או גם מעות למ"ד נ"ח כדינו כנ"ל ולכך לע"ד קשה שסתם בש"ע סי' ק"צ בקנין כסף דעמ"ל קני ולא כ' שהרמב"ם חולק דכמו דדייק ר"ן וב"י מדהשמיט הך דינא דהילך מנה כו' אף שכ' פ"ה בחליפין דמכר דלא מהני בכסף כנ"ל. ממילא מוכח על עמ"ל גם כן מדהשמיטו בכסף וכ' בחליפין כנ"ל. וכמפורש בהה"מ דמפרש שם עמ"ל בחליפין כנ"ל. רק בהה"מ י"ל דדייק דחליפין עמ"ל כמ"ש ר"ן נדרים. א"כ כיון דעמ"ל לא מהני בתורת, כסף כו' א"כ אם אחר נתן עמ"ל להמקדש או הקונה גם כן לא מהני לרמב"ם ורמ"א אה"ע סי' כ"ט הוא לתוס' ורא"ש וא"כ גם כשנותן א' ע"מ להקנות לה או למוכר נראה דג"כ לא מהני דאף שישאר שלה מ"מ זה אינו נותן המקדש והוא נותן בעד הקדושין רק מה שאינה נהנית בנתינה שלו וכמו מקדש בחלקו דאף שיכולה לאכלו מ"מ נותן לה דבר אף שיהי' לה הנאה. אולם לא תהי' הנאה ממה שהוא שלו ול"ד לאחר יאוש (בא"ע סי' כ"ח) דמה ששלה הוא מצד קנייתו ביאוש לענין שיכול למכור כנ"ל. וממילא כיון שאין לו בהחפץ יותר רק ע"מ ליתנו לה אינו נותן לה יותר משלו ולא מהני רק מדין עבד כ' דמהני נתינה של האחר בשבילו כנ"ל. וא"כ מיושב דלא אמר בגמ' בהילך מנה טעם הירושלמי משום זכי' שזוכית עבורו כנ"ל. כיון שאין בלשון הילך מנה שתזכה בשבילו לגמרי דהא נותן לה רק שתזכה עבורו ע"מ להקנות לה מיד א"כ לא הי' מהני כלל דשוב הנתינה כחליפין בלא הנאה כנ"ל ורק משום עבד כ' כנ"ל. וא"כ הרמב"ם דגרס זה רק אקדושין דיליף מע"כ לא במכר א"כ כיון דלא מהני מדין ע"כ שוב גם מטעם זכי' לא מהני דאין כאן דמי המקח בתורת כסף כמו עמ"ל דלא מהני כנ"ל. ושפיר השמיט הרמב"ם בכסף הך דהילך מנה כו'. אבל כאן בחליפין כ' שפיר דין הנ"ל דהקנה אחד כו' כדי שיקנה הקונה. דמהני מטעם זכי' שזוכה בשבילו וחוזר וזוכה ממנו דבחליפין שפיר מהני הך נתינה דע"מ להקנות. ומדויק שכלל הרמב"ם ז"ל ב' הדיני' הקנה א' כו' ועמ"ל. וכן הה"מ שכ' שנלמד מהך דקדושין כנ"ל דתלוים הך בהך כנ"ל. וממילא אי מטעם זכי' בנכרי לא מהני נתינת אחר כנ"ל. והפ' דשלא בפניו לא מהני קנין הוא מטעם הנ"ל כיון דמשום ע"כ לא מהני בחליפין או דסברי כרי"ף ורמב"ם דבמכר לא קני מדין ע"כ. ומשום זכי' לא מהני דלא חזרה כנ"ל. או דסברי דגמ' לא אמר טעם זכי' דאין כלל במשמע לשון זה הילך כנ"ל שיזכה בשביל המקדש או הקונה. רק שבנתינה זו יקנה וזה לא מהני רק בקדושין כנ"ל מדין ע"כ:
(יד) ואפילו עמ"ל כו'. קשיא לי מה אפילו הא אדרבא סתם קנין למ"ש ב"י והרמ"א דק"ל אי תפיס לא מתפיס גרוע מעמ"ל דאפי' לשעה אינו מתנה גמורה רק כדי להקנות ע"י כמבואר בר"ן נדרים מ"ח דהיינו פלוגתא דר"נ ור"א ובעמ"ל לכ"ע שמה נתינה:
עוד קשה למה השמיט הדין דקני ע"מ להקנות דקני ולהרא"ש נדרים שם משמע קצת דדא ודא אחת היא משא"כ להר"ן ז"ל ועכ"פ הי' להם להביא דין הנ"ל וגם דלהרא"ש אפשר דוקא בעמ"ל אבל בפי' רק ע"מ להקנו' לא מהני. ועוד חילוק יש דבקני עמ"ל אף שלא החזירו אח"כ לא נתבטל הקנין דיכול להוציאו ממנו שלא הקנה רק לזה אבל מ"מ לא הי' התנאי להחזיר שיהי' תלוי בזה הנתינה. וכיון שנגמר הקנין גם לא החזיר קנה. משא"כ בע"מ להחזיר דדוקא החזירו כמו בקדושין ואתרוג. וגם הי' לו לומר בש"ע דלא החזירו לא קנה:
ואפשר לומר דאף בעמ"ל ולא החזירו ג"כ קני והיינו דקמ"ל כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות לחלק בין תנאי לאמנה דתנאי שבידו חשוב מיד יצא הדבר מרשותו דהא בידו לקיימו והבטול מצד התנאי מלתא אחריתי הוא. וא"כ י"ל דאף דבקדושין ושאר דברים כשלא החזיר בטל דצריך נתינה גמורה ובטל משא"כ בקנין דסגי בנתינה כל דהו כדי להקנות ממילא גם זו הנתינה ע"ת שבידו לקיימו חשוב נתינה מיד לקנות ע"י בין מתקיים התנאי או לא כיון דמיקרי שיצא מרשותו מיד כנ"ל. עוד לפי ע"ד למ"ש ס' ד' לרמב"ם ז"ל דמהני אחז פחות מג' כשיכול לנתקו ולהביאו אצלו כו' וכ' הש"ך ס"ק ו' דדוקא לענין ק"ס מהני יכול לנתקו כו' אבל לענין שיקנה כולו לא מהני מה שיכול לנתקו כו' ע"ש שנ"ל עיקר כן. וע"כ דס"ל דאף שלא קני מ"מ חשוב זה נתינה בשעה זו שהי' יכול לנתקו ולקנותו כנ"ל דזה מהני בק"ס כנ"ל. וא"כ בתנאי מעכשיו שבידו כמו ע"מ להחזיר א"כ הוי עכ"פ יכול לנתקו ולהביאו אצלו דהא בידו לקיימו ויהי' למפרע שלו לגמרי. א"כ אף שלא נתקיים מ"מ הוי נתינה בק"ס לקנות ע"י כנ"ל. כיון שיצא מרשותו מקצת כמ"ש הר"ן הנ"ל ויכול לנתקו לגמרי שיהי' שלו כנ"ל. ומ"מ צ"ע לדינא בלא החזירו בפירש ע"מ להחזיר:
עוד נ"ל להפ' דגם בע"מ בעי דיני תנאי והא דמהני בע"מ להחזיר משום אומדנא כמ"ש תוספ' פ"ק דקדושין דמסתמא אינו רוצה ליתן שלו לחלוטין כיון שיש גלוי דעת שאומר ע"מ להחזיר ע"ש. וא"כ זה שייך בכל דוכתי דאי לאו תנאו יהי' של זה לגמרי. משא"כ בק"ס דקי"ל דקני ע"מ להקנות הוא וגם בסתם אי תפיס לא מתפיס רק שאינו תלוי בתנאי. וא"כ שוב אף שפירש ע"מ להחזיר לא סגי בלא דיני תנאי. דלענין שיהי' הקנין כדי להקנות על תנאי אם יחזירו ע"ז ליכא כלל אומדנא דבלא תנאי יוכל להוציא ממנו כנ"ל. ושפיר בסתם עמ"ל בלא כפלי' ושאר ד"ת מהני הקנין גם בלא החזירו כנ"ל. ואפשר לפרש דכוונת הש"ע ואפי' עמ"ל היינו אפי' שסתמו עמ"ל דבקונה עצמו אין הוכחה סתם שנותנו עמ"ל דהרב' פ' דאי תפיס מתפיס. רק דמהני סתם ממ"נ אם הדין דמתפיס א"כ סתמא נותנו לגמרי דהא רוצה לקנות. אבל שנותן כלי דלא עבידי בסתם דיהבי מתנה לאחריני כדאמר בגמ' (ב"מ ט"ו ע"ב). וא"כ י"ל דלכ"ע סתמא רק כדי להקנות ולא קני להפ' דמיתפס עד שיפרש שנותנו לגמרי וקמ"ל כהפ' הנ"ל דמהני בסתם אף שהוא עמ"ל. ודוחק דבד' הגאון שהביא ב"י (ס"ו) דלא חציף אינש למיתפס דאחריני ע"ש מבואר דאין חילוק ולמ"ד דמיתפס גם באחר שנותן סודרו הדין דמיתפס ונותנו לגמרי כנ"ל. אך אפשר דקמ"ל הא גופי' דבסתם להפ' הנ"ל מיתפס. ולכך קני וא"כ בפי' עמ"ל לא קני להפ' הנ"ל. וקמ"ל כשאר פוסקים דמהני אף פירש עמ"ל כנ"ל:
ולכאורה הי' נראה דבש"ע לא הכריע כלל בקני ע"מ להקנות מפורש אי מהני בק"ס דלהר"ן ז"ל דלכ"ע בע"מ להחזיר מהני. א"כ הפי' בדברי ר"א מאן ל"ל דאי תפיס לא מיתפס. היינו דעכ"פ קנוי לו לשעה. אבל מ"מ י"ל דסתמא ע"מ להחזיר כיון דסגי בהכי אינו מקנה יותר. וא"כ אין לנו ראי' כלל לדחות ד' ר"א מהא דקדושין שהביא רא"ש ור"ן. דנרא' כוונת הר"ן בהראי' מגזירה ש"י אשה נ' בח' דכיון דעמ"ל מהני גם באשה מדינא איזה חליפין אינו מועיל ולא שייך הגזירה. וע"כ דק"ס ע"מ להקנות שגם לשעה אינו וזה לא מהני בקדושין ולכך ע"מ להחזיר גזור ג"כ כנ"ל ע"ש. וא"כ לרמב"ם והפ' בע"מ להחזיר בקדושין מדינא לא מהני רק בחליפין א"כ לא מוכח כלל רק דק"ס מהני ע"מ להחזיר לזה מודה גם ר' אשי. וא"כ בע"מ להקנות י"ל דהלכה כר"א כ' דלא מהני כלל גם בק"ס. ולכך כ' הרמב"ם וש"ע רק דע"מ להחזיר מהני. וסתמא ג"כ עמ"ל אבל פירש רק ע"מ להקנות אינו מוכרח שיועיל אי הלכה כר"נ או כר' אשי דבתרא הוא כנ"ל:
ואפשר דסבר ש"ע דע"כ לא מחלק הר"ן בין עמ"ל לע"מ להקנות רק לס"ד ולחילוק קמא דאי מתפיס או לא. אבל למאי דאמר ר' אשי ועוד סודרא קני עמ"ל וקני מהשתא כו' הדר ס' כו' ממילא גם בסודר שע"מ להקנות מ"מ מקנה הסודר מעכשיו וע"מ להקנות רק תנאי וכשמקנה הסודר שלו למפרע. ודוקא בהאי דבר ברי' שלבנו אסור בהנאה אין לו קנין כלל בנכסים רק להקנותם ולא מעכשיו והיינו דדחו כמו בהדר סודר כו' כמו שפי' הרא"ש שם. משא"כ בסודר ממילא הוי כע"מ להחזיר ושפיר מוכח מראיית ר"ן ורא"ש כמו דע"מ להחזיר קי"ל דמהני כן ע"מ להקנות. ובפירש שלא יהי' לו זכות בהסודר רק להקנות ע"י י"ל דלא מהני והוי ספיקא. ואף דבחלופי א"ה מקודשת וגזילה אחר יאוש כמ"ש הר"ן ריש חולין אף שבב"א עם הקנין ע"ש. י"ל דשם עכ"פ שלו לגמרי משא"כ כל שאין לו זכות כלל רק לזה שיקנה ע"י וכיון שאינו שלו לא מהני להקנות ע"י אך גטין פ' השולח במוכר עבדו לקנס אי אדם מקנה דשלב"ל דהי' מהני ואף דהא לא חייבה תורה רק על שהפסידו עבדו ולא הי' שלו לשום דבר רק לקנס ולמה חייב לו הקנס. וע"כ דלענין זה שמכר חשוב כולו שלו וכן ע"מ להקנות ע"י חשוב לזה כהכל שלו מ"מ יש לחלק. וב"ב קל"ז אמר באתרוג דגם לרבי דקנין פירות לאו כקנין הגוף מ"מ מודה דאי מיפק לא נפיק בי' למאי יהבי' נהלי' ע"ש. ואף דהא אינו שלו לשום דבר דמכרה או אכלה לא הני כדאמר שם וא"כ ממילא לא נפיק בי' וע"כ דכשההקנא' לפירות דא"א בלי קנין הגוף לכ"ע מהני. וכן בע"מ להקנות כיון דא"א אם אין לו קנין בו שוב למאי יהבי' נהלי'. ממילא יש בזה הזכות דע"מ להקנות קנין הגוף כנ"ל. והגם דלכאורה יש לדחות דשם כיון דרשב"ג סבר באחריך דקנה ראשון ממילא גם לרבי דבשאר דברים פליג דסגי בקנין פירות אבל באתרוג דלמאי יהבי' כו' שוב מודה ר' דנתנו שיהי' לו קנין הגוף לשעה. משא"כ בפירש רק להקנות כנ"ל. דז"א דהא אמר שם בגמ' הנ"ל באתרוג מכרה או אכלה באנו למחלוקת ר' ורשב"ג ועיקר הרבות' דלא נימא כו' דבזה דלמאי יהבי' ע"כ דגם לרבי מהני ושוב יהי' הדין כמו לרשב"ג דאין לב' אלא מה ששייר א'. וקמ"ל דליתא דעדיין לרבי רק קנין פירות אף באתרוג רק ענין פירות אלו לצאת שא"א בלי קנין הגוף הוי לגבי פירות אלו קנין הגוף ולא לשאר דברים. וא"כ ממילא גם בפירש רק כדי להקנות כן דלפירות אלו שיהי' צריך קנין הגוף שפיר חשוב קנין הנ"ל. מ"מ יש לחלק דהא לא משמע שיהי' תלי' שם בפלוגתא דר"נ ופומבדיתאי (דנדרים שם). וע"כ דבדבר שהוא זכות לעצמו כמו לצאת או לקנס חשוב קנין זכות בגוף הדבר. משא"כ ע"מ להקנות לאחר שקנין זה אינו כלל זכות לו רק לאחר לא חשוב כלל זכות וקנין בהחפץ כמו ט"ה דקי"ל אינו ממון. ולכך בתורת כסף אפשר דלכ"ע מהני דהא יש לו בו קנין דמים ליתן הדמים בעד החפץ שקונה עבור המעות והוי זכות וקנין בגוף המעות. משא"כ בק"ס דאין. זה דמי החפץ רק גורם שע"י שנותן הסודר קונה במתנה או במכר וצריך שמקודם יהי' נתינה והא מצד עצמו אין לו כלום בסודר זה וממילא א"י להקנות ע"י קבלה זו. ואף במכר הוי רק גורם לממון דקי"ל לאו כממון דמי. וי"ל דלא חשו זכות בגופו כל והא מדברי תוס' קדושין כ"ו שכ' דקנין שלא בפניו מהני ומקיים הגירסא דניתי למקבל שכ' כיון דמיתפס הי' ירא שלא יחזיק בסודר ולמה לא פירש ע"מ להחזיר או כדי להקנות. וע"כ די"ל דלמ"ד מתפיס לא הני כדי להקנות וגם ע"מ להחזיר. ובעמ"ל אפשר דלא רצה שיהי' ביד הלה לבטל המתנה כשלא יחזירו. אבל אם מהני כדי להקנות קשה. וע"כ דס"ל דלא מהני נר' אשי ופסקו כן אם הגירסא דליתא ע"כ דסתם גמ' ס"ל כן,. וכן גאון ז"ל שהביא ב"י דתקנו עדים קינין כי היכא דלא יחזיק בסודר ע"ש והא יכול לפרש ע"מ להקנות. ומוכח ג"כ דס"ל דלא מהני ולכך נראה דס' הוי:
ובמ"ש י"ל התמי' שם בקדושין דמשני דליתי' למאי דקי"ל דקנין שלא בפניו מהני וכל התירוצים שכ' תוס' תמוהים לדידן דא"ת לא מיתפס ומ"מ מהני הי' לו לפרש עמ"ל ולא הי' חשש שיחזיק בסודר. וגם מ"ש שלא הי' מי שרצה ליתן סודר שלו ג"כ לדידן הא הי' יכול להקנות סודר שלו עמ"ל ואח"כ ליתן לו לקנין כנ"ל ולהנ"ל י"ל דנהי דקני ע"מ להקנות מהני. היינו כיון דבאה"נ אסור ליתן מתנה מה"ת וע"כ דחשוב הנאה גמורה מה שנותן שזה מחזיק טובה והוי כמכר ממילא חשוב זה זכותא וקנין בגוף הדבר כדי להקנות אף במתנה. משא"כ מתנה ע"מ להחזיר שכ' הר"ן דאף באדם חשיב אין זה הנאה דלא שייך טובה במתנה א"כ י"ל דלא מהני כלל קני ע"מ להקנות לאחר במתנה עמ"ל דשוב להקנות במתנ' עמ"ל אין זה הנאה כלום ולא חשוב זכות ממילא בגופו כשאין לו אף כדי להקנות לגמרי רק עמ"ל. וממילא שם שירא שיחזיק רק שיזכה סודר שיזכו עבורו כדי להקנות עמ"ל לא מהני כנ"ל. וי"ל. ומיושב מכל קנין דמהני שלא בפניו די"ל שזוכה עבורו כדי להקנות לגמרי. ומ"מ מרמ"א וש"ע משמע דגם כדי להקנות עמ"ל ג"כ קני:
(טו) רמ"א ולכך הורגלו כו'. וגאון כתב הטעם שמא יחזיק בו וליתי לאנצויי ובשל אחרים לא חציף להחזיק אף דשלו מדינא (הובא בב"י ס"ו). ולמ"ש רמ"א דלא מתפיס י"ל להיפוך הטעם דהא גבי פדיון דמהני עמ"ל ואעפ"כ בנתנו סתם ואזיל ואתי כו' (בכורות נ"א) לא פדוי כלל כיון שלא התנה ומ"מ לא גמר ואקני. וזה לא רצה לזכות עמ"ל רק לגמרי לא מהני כלל וגם בזה כיון שנותן סתם ואין אומדנא כשהקונה נותן סודר שלו כדי לקנות שיהי' דוקא עמ"ל. ואם רוצה אחר כך שיחזירו וזה מחזיק בו א"כ לא גמר ויהיב. וזה אפשר שקיבלו לזכות לגמרי. דבשלמא למ"ד לא מתפיס א"כ לעולם הנתינה עמ"ל וכאלו פירש וזה קיבל ממילא ע"ד כן. ואי מתפיס א"כ לעולם לגמרי. משא"כ לדידן דספיקא הוי יש לחוש שנתנו רק עמ"ל וזה קיבל לגמרי ולא מהני כלל ולכך בסודר דעדים דאומדנא שאין נותן לגמרי דניכרא נינהו ושפיר בסתם קיבל ע"ד כן עמ"ל כנ"ל. וכשהעדים קונין במכר בפני לוקח נראה דבשתיקת לוקח אפשר דלא מהני אף שפסקו דמים מקודם כשתיקה לאחר מ"מ דאין הוכחה כלל מצד הלוקח שמרוצה בחיוב דמיו של החפץ. כיון שאין עושין מעשה בשלו. ולא דמי למושך בפניו דהוי כאמר משוך וקני שזה עושה מעשה בחפץ שלו שמושכו כנ"ל. משא"כ במה שקונין מהמוכר בסודר שלהם אין הוכחה ללוקח וצריך שיהי' בריצוי בפירוש. או לקנות גם מלוקח על חיוב דמיו כנ"ל:
(טז) היינו כמתנה וכיוצא בזה דודאי ניחא לי' אכל במקח שאפשר שאיני חפץ לקנות לא קנה ושניהם חוזרין. וסמ"ע כ' בת' מהרי"ו כתב דאף במתנה י"ל דלא ניחא לי' לזכות בה משום שונא מתנות יחי' ומ"ה מסיק וכ' שם דאין לחלק בין מתנה למכר וגם כ' דלא קנה בשניהם אא"כ ידעינן דהי' ניחא לי' בשעת הקנין כו' ע"ש. והנה אין זה במהרי"ו רק שמחלק בין מתנה למכר. ובד"מ הביא מהרי"ו הנ"ל וכ' ואפשר דגם במתנה סיום דברים שבסמ"ע הנ"ל והן דברי רמ"א ז"ל בעצמו בד"מ לחלוק על מהרי"ו. והסמ"ע ז"ל או שהי' סבור שהכל ממהרי"ו כי חסר ההפסק בד"מ. או שחסר בסמ"ע וד"מ כ'. וכוונתו היינו במתנה כ' בת' מהרי"ו כו' וד"מ כ' דאפי' במתנה י"ל כו'. וכל האחרונים תמהו על הסמ"ע מי איכא למ"ד דמתנה לאו זכות הא מלא בש"ס זכין לאדם ע"י אחר עיין בס' קצה"ח דחה דבריו ואין לחשוד לרמ"א וסמ"ע לטועים ח"ו בפשוט. ולע"ד נראה קשה עוד דסי' רל"ה ס' כ"ג פ' בש"ע במוכר שזיכה ע"י אחר יד הלוקח ע"ה אם רצה מקבל ואם ל"ר תחזור כו' ולא הגיה רמ"א כלום. וע"כ דגם מכר זכות. גם תמוה הא מפורש בגמ' חולין סוף פרק אוא"ב וערובין פ"א במוכר שנתן מעות דד' פרקים דזכות הוא כו' שאר ימות השנה דחוב לא מהני. שוב ראיתי בספר מחנה אפרים לחלק בין דבר מאכל י"ל שאינו חפץ להוציא הוצאו' משא"כ בחפץ מטלטלין או קרקע ע"ש. ודוחק גדול. גם קשה דאמר התם לפיכך מת ללוקח כו' הא קי"ל בכל זכות אף דנולד אח"כ שאינו זכות ג"כ לא הפסיד הזוכה דיכול למחות למפרע דמה"ט סוף פ"ק דגטין בהולך אף הוא כזכי מ"מ חייב באחריותו ע"ש. וצ"ל דהפי' מת ללוקח כשנודע ללוקח ושתק דבמידי דזכות אמר כתובות י"א כשלא מיחה שעה א' שוב א"י למחות משא"כ שאר ימות השנה דחוב אף דשתק מ"מ מת אח"כ למוכר דלא זכה כלל. וג"כ מ"מ דוחק דסתמא קתני אם מת ללוקח דמשמע מצד שקנה במה שזיכה לו כנ"ל: