אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות חזקת קרקעות

הלכות חזקת מטלטלין

סימן קמ

סעיף א

קרקע בחזקת בעלי' עומדת שקרקע הידוע לראובן בעדים שיודעים שהי' בחזקתו אפילו יום א' והוא עתה בחזקת שמעון ומחזיק בו ואוכל פירותיו וטוען שלקחה וראובן מערער לומר שגזולה בידו נאמן וישבע היסת ונוטל את שלו אא"כ החזיק בו שמעון כראוי ובטענה אז אין מוציאין אותו מידו אלא נשבע ועומד בשלו ואש אין עדים לראובן שהי' שלו א"צ שמעון עדי חזקה אלא נשבע ועומד בשלו אע"פ שלא החזיק בו (ועיין לעיל כו' דאין נשבעין על קרקעות רק היסת):

(א) קרקע כו' בטעם חזקת ג"ש אמר הש"ס (ב"ב דף כ"ט מעיקרא דעד ג"ש לא קפיד ג' קפיד כו' ופריך א"מ הני כו' דקפדי כו' אלא אמר רבא עד ג"ש מזדהיר איניש בשטרא טפי לא מזדהר כו'. ופי' הרמב"ן בחי' ד' מ"ב דטעמא דחזקה לאו משום איזדהורי דידי' בלחוד אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר אלא שתוך ג' אמרינן למחזיק אחוי שטרך ולאחר ג' כיון דלא מזדהיר איתרע לי' האי טענה כו' ע"ש. וצ"ל דהא דאמר אלא היינו דלא מהני טעמא דקפיד לחוד כיון דאיכא ריעותא אחוי שטרך. או דמסיק דגם סתם בני אדם קפדי גם תוך ג' רק דאמרינן אחוי שטרך. דע"כ כן לרמב"ן דבדין קטן שכ' טעם הנ"ל לא מיירי בהני דבר אלישיב דוקא וע"כ דלמסקנא קפדי מיד. ועוד למאי דמפרש הרמב"ן גמ' ל"ג ע"ב קושית הגמ' א"ה ארעא נמי כפשטי' דלא כתוס' רק שגם לענין הקרקע יהי' נאמן שלא להוציאו משום לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דילי' ומשני רק משום אחוי שטרך ע"ש. א"כ שפיר קאמר אלא בלא טעם קפדי אחר ג"ש דליכא ריעותא שוב נאמן משום לא חציף כנ"ל:

אמנם קשיא לי דא"כ למה צריך עדי חזקה על כל הג"ש תסגי בעדים על שנה או ב' כו' והוא טוען שאכל כל ג"ש דשוב מהימן דיש ראי' דקפיד גם על שנה וב' או לא חציף ואין כאן ריעותא אחוי שטרך דנימא מש"ה לא נזהר שאכל ג"ש כיון דמסופקין אם יש ריעותא שוב מורה הראי' שהניחו לאכול דשלו הוא ומסתמא אין ריעותא רק כדבריו כן הוא שג"ש אכל ולא הי' לו להיות נזהר בשטרו. דאין לומר דאף שבאמת אכל ג"ש מ"מ כשאין לו עדים הי' לו לזהר בשטר. ז"א דמוכח מגמ' (ב"ב דף ל"ד) בנסכא דר"א דאמר חד סהדא לסיוע קאתי. ואי כנ"ל אין כאן סיוע דאף שאכל ג"ש כל שאין עדים הי' לו לזהר. ועוד מתוס' (ב"ב ל"ג ע"ב ד"ה ואי טעין) והפ' דלא הדרי פירי בהודאתו שאכל ג"ש משום ממ"נ דאי כדבריו הקרקע שלו. ומוכח דאי ג"ש אכל אף בלא עדים הוי חזקה באמת וא"צ ליזהר כנ"ל. וא"כ קשה כנ"ל. גם א"ל דזה עצמו ריעותא דאם אכל ג"ש הי' ראוי למצא עדים כיון שהוא דבר הנראה ומורה שלא אכל. דז"א דא"כ קשה בבתים דפריך ביממא ידעו בלילי לא ידעו (ע"ש ב"ב דף כ"ט). והא כיון שאין ראוי להמצא עדים עד בלילה שוב סגי בעדותן על יום. וממילא נאמן שדר גם בלילות דמדלא קפיד על ביום ודאי שלו ומה שלא נזהר בשטר מורה שדר גם בלילה וא"צ ליזהר וריעותא ליכא. וכן למסקנא למה לא מהני שיבבי בטוען ברי שלא דר בלילה שא"א למצא עדים ע"ש הא שוב נאמן על בלילה כשישינים שדר בו בלי עדים כנ"ל. ולכאורה י"ל דהא אי טעין לפירות הורדתיו דאמר בש"ס (דל"ה ע"ב) דמ"מ איבעי לי' למחויי כשאוכל ג"ש. וא"כ כשאין עדים על ג"ש דעכ"פ לפירות הורדתיו ודאי נאמן דאין שם ראי' מדלא קפיד דאם לא אכל ג"ש לא הו"ל למחות. ושוב נאמן במיגו דלפירות הורדתיו ויאמר שלא שילם לו בעד הפירות עדיין ולא הוי לחצי טענה. אך ז"א דעכ"פ למה הדרי פירי בעדים על ב"ש אף שטוען שאכל ג"ש. דהא ליכא מיגו שגם אם יטעון לפירות הורדתיו לא יזכה להוציא הפירות במה שיאמר שלא שילם כשאר תביעה ע"פ. וי"ל כיון שטוען לקוח הקרקע יהי' כל האומר לא לויתי כאל"פ כו' ואף דלענין הפירות הוי מיגו להוציא הא רמב"ן ז"ל סובר דאמרינן מיגו להוציא. ועוד כיון דהקרקע חוזרת כו' כמ"ש תוס' (שם דל"ג). ודוחק. ועיקר נראה כמ"ש רמב"ן ז"ל גבי אותיות לדידן דאין נקנין במסירה לכ"ע צריך להביא ראי' וא"נ שטר הי' לו ואבד. דלא דמי לשאר דברים שאין עשוין להשאיל כו'. כיון דצריך כו"מ אין תפיסתן מוכחת ולא חשוב מוחזק כלל. כן בקרקע קודם ג"ש דבעי לאזדהרי בשטרא אין תפיסתו בקרקע מוכחת בלא השטר ואף דקפיד והוי כמו במטלטלין ד' שא"ע להשאיל כו' מ"מ לא מהני כמו באותיות וכמ"ש תוס' יבמות קט"ז ע"ש. משא"כ אחר ג' דלא מזדהר שוב תפיסתו מוכחת ע"י דקפיד כנ"ל וחשיב מוחזק. ולכך כל זמן שאין החזקה מבוררת לפנינו בחזקת מ"ק קאי אף שאין ריעותא מבוררת מ"מ כיון שאין לו שטר אין תפיסתו מוכחת רק אחר ג"ש כנ"ל. ואף להרמב"ם וש"פ סי' ס"ו דנאמן בשטר לענין קנייתו שטר הי' לי ואבד מ"מ דוקא בשטר דסוברים דחשיב תפיסתו בשטר כתפיסה בחוב כדאמר בגמ' (ב"מ ז') גבי ב' אדוקין בשטר דמדמי לטלית כו'. משא"כ בקרקע דלא תפיס בגוף הקרקע רק ע"י ההוכחה כנ"ל:

עוד י"ל דדוקא לס"ד באינשי דקפדי מיד ראוי להם להוציא מיד וממילא ראוי להיות הדין דלאלתר הוי חזקה. משא"כ למסקנא דעד ג' ריעא טענת המחזיק דל"ל שטר. שוב לא קפדי כלל קודם ג"ש דמתי שירצה יוציא מידו כיון דל"ל שטרא ויודעים הכל דמחזיק שלא כדין. ומה"ט ניחא דמהני מחאה כשיכולין לומר אף שמעידים שלא אמרו כלל. ולא הוי ריעותא מה שלא נזהר בשטרו. דשוב יועיל מה שלא קפיד עד שמחה דהא מהני מחאה אף סוף ג' ולהנ"ל א"ש דסומך שוב ולא קפיד כ"כ. ומ"מ נראה דגם הרמב"ן סובר כנ"י דהי' תקנת חכמים חזקת ג"ש משום דדרך להיות נזהר בשטרו עד ג'. והיינו לענין זה שהי' צריכין לחלק בין הני דקפדי או לא כמו שיש חילוק במטלטלין בין עשוי להשאיל כו' לזה האיש ע"ש (סי' ע"ב סי"ט). ולא רצו לתת לשיעורין כדאמר בגמ' ולכך השוו מדותיהם עד ג"ש. ושוב ממילא לא קפדי קודם ג"ש כיון דאינו מועיל ואחר ג"ש כ"ע קפדי שוב כיון שיודע דמהני וא"י להוציא כנ"ל. וגם נ"י י"ל דס"ל כן דעכשיו שתיקנו ג"ש ממילא מדינא הדין כנ"ל. וכן מבואר ברמב"ם פי"א מה"ט כרמב"ן דהטעם למה שתק ואין ריעותא אחר ג"ש משטר שא"צ ליזהר ע"ש:

(ב) בחזקתו אפילו יום א'. רשב"א ונ"י שלא מצינו ג"ש אלא למחזיק לא למערער ע"ש. וקשה כמו בבר שטיא דאמר פ"ב דכתובות גבי תרי ותרי דאי ל"ל חזקה דאבהתי' אמרינן כשהוא שוטה זבין כו'. ואף דבחזקתו קיימא וקודם שהחזיק זה הלוקח לא הי' מוציאין ממנו מספק שלא הי' שום מערער ואעפ"כ עכשיו שלקח זה ומוחזק א"י להוציא ממנו ולא מוקמינן בחזקת ב"ש דלא הי' לו חזקה ברורה רק כשהי' מוחזק א"י להוציא וממילא כשזה מוחזק א"י להוציא ג"כ. וא"כ כאן כשאין עדי אבהתי' רק מה שהי' דר בו יום א' ואותו הראי' עצמה יש ג"כ למחזיק בה עתה שהחזיק ב' שנים יותר מהמערער ולא הי' מעולם בחזקת המערער רק שא"י להוציא ממנו. ממילא למה נוציא עתה מזה שלקחה. הא לענין להוציא ממוחזק לא היתה כלל מעולם בחזקת המערער דיכול להיות שאינו שלו רק מחמת שדר בו וראי' זו יש לזה ג"כ כנ"ל:

וי"ל דלא קשה דכמ"ש תוס' החילוק לסומכוס דררא דממונא שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד משא"כ כשבלא טענה אין ספק לב"ד חשוב חזקה ברורה וגם סומכוס מודה דקודם שטען זה הי' מוחזק גמור בלי ספק כן לדידן בקרקע דשם בר שטיא כיון דעתים חלים כו' וחשוב ספק זה דד"מ שבלי טענה הספק אי כשהוא פקח זבין וזבן. א"כ מעולם לא הי' בר שטיא מוחזק בתורת ודאי רק בתורת ספק דאף שלא הי' מערער מ"מ הספק לב"ד בלא טענה רק שא"י להוציא ועתה שנוציא מלוקח ג"כ מחמת ספק זה א"י דספק זה על קנייתו ג"כ כל משא"כ כאן בלא טענותיהם אין ס' לב"ד כלל דהמוחזק בקרקע כשאין מערער עליו בחזקת שלו הוא בודאי כמו במטלטלין והחוטף נקרא גזלן. ורק ע"י טענה הספק לב"ד. וא"כ גם עתה שזה טוען לקוח עדיין אין מערער על מה שהי' מוחזק המערער בה מקודם. ושפיר חשיב חזקת המערער ברורה שדר בה יום א' כיון דאין טענה עליו לא הוי ספק כלל וחזקת המחזיק שזה מערער עליו הוי ספק ומוקמינן בחזקת מ"ק כנ"ל. אך כשהמחזיק טוען דשלו הוא מקודם ומה שדר בו המערער יום א' הי' שלא ברשות דלכאורה למה לא יהי' המחזיק נאמן הא כמו שזה מערער על חזקה של זה כן הוא מערער על חזקה של המערער ואותו ראי' שיש לזה שדר יום א' בלי ערעור אותו ראי' יש להמחזיק ג"כ שדר ב' שנים וכה"ג בלי ערעור. ועתה שזה מערער הרי גם זה מערער על מה שדר המחזיק כנ"ל ושם בהנ"ל שטוען לקוח שייך הוי לי' לזהר בשטרו שמא יהי' לו עדים. משא"כ בטוען דאבהתי' דלא הי' לו שטר כנ"ל. ולמה נוציא ממנו. וא"כ ממילא גם שטוען לקוח יהי' נאמן במיגו דלא הי' שלך מעולם. וא"כ ע"כ דגם שטוען כנ"ל לא מהימן בלי ג"ש:

וצ"ל הטעם גם לענין זה מוקמינן בחזקת מ"ק וכמו אז כשהי' זה מוחזק והי' זה מערער דשל אבותיו הוא דלא הי' ערעורו כלום דאף דאין מוחזק ושניהם טוענין דכל דאלים גבר ותפס א' מוציאין מהב' כשתפס ממנו. ואף להחולקין מודים בתפוס א' קודם הספק דלא מהני ערעור של זה אף שתפס ממנו. וממילא גם עכשיו שזה מוחזק כל שלא נתברר איך בא לידו הוי כעדיין ברשות שהי' קודם בחזקת המערער וזה בא להוציא. ועיקר הטעם נראה כדקי"ל גבי מום וכה"ג דכאן נמצא וכאן הי' דכל שהספק נולד ברשותו ע"ה ע"ש פ' המדיר והטעם כ' תוס' דמוקמינן הרשות בחזקתו וכיון דברשות הראשון לא אתילד ריעותא רק ברשות זה נולד הספק אינו מבטל רשות הברור ע"ש. וכאן דבלא טענה לא הוי ספק והי' ברשות הראשון בלי ערעור. ועתה נולדו הטענות ברשות המחזיק אין טענת המחזיק עושה ספק על זמן הקודם שהי' ברשות המערער. ומ"מ הי' צריכין ראי' לדין זה בפרט היכא שזה המחזיק טוען שהי' שלו מעולם ולפירות הורדתיך מה שדר איזה זמן ואח"כ החזרת לי דאין שום ריעותא בטענתו לא ממחאה ולא מזהירת שטר למה יהי' זה נאמן להוציא ע"י שדר יום אחד. ובגמ' לא מצינו דר חד יומא רק לענין לטעון ללוקח שיהי' חשוב איזה חזקה. ולא להוציא כנ"ל. ואדרבא לשון הש"ס תמיד סהדי דאבהתי' וי"ל שראו שקנה או שראו שטר אצל אביו או ג"ש. ובש"ס ל"ג ע"ב דהאי אייתי סהדי דאבהתי' והאי דאכל שני חזקה דהימני' ר"ח במיגו ואביי ורבא ס"ל דמיגו במקום עדים לא אמרינן ע"ש. ואם הפי' דאבהתי' שראו בחזקתו יום א' למה לא יהי' נאמן זה דאבהתי' וזה החזיק שלא כדין במיגו דמינך זבינתי' או בראי' זו עצמה דג"ש ולמה חשוב במקום עדים. אך מר"ח איכא למידוק להיפוך דאם הי' עדים ממש הי' מודה ע"ש. ומ"מ קשה שיחשב במקום עדים לדידן דקי"ל כאביי ורבא. וכן במשנה פ"ב דכתובות אם יש עדים שהי' של אבותיו משמע שלהם ממש. דאי רק בחזקתו יום א' מה פריך אי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן. מאי פשיטות הא טובא קמ"ל אף שזה היורש א"י כלל והוא הי' טוען דשלו מעולם ולפירי אחתי' לאביו והחזירה לו שאין ריעותא ומוחזק וטוען ברי וקמ"ל דלא מהימן דא"כ הי' נאמן לקוח במיגו כנ"ל. וצ"ל להפ' הנ"ל דגם זה פשוט וקצת ראי' דגם במטלטלין ד' העשוין להשאיל דמוציאין בעדים שהי' ברשותו מקודם ולא מהימן שיטעון להיפוך שהוא שלו מקודם והשאילו לזה המערער והחזירו לו. וממילא אף שאינו טוען כן יהי' נאמן במיגו. וע"כ דגם בזה מוקמינן בחזקת מ"ק כנ"ל:

(ג) וישבע היסת ונוטל את שלו כו'. לשון הטור ג"כ כן דמשמע דצריך לישבע קודם שנוטל הקרקע. וגבי שטר אמנה (סי' פ"ב) או פרוע תוך זמנו וכה"ג וכמה דוכתי דאף דמשביעו היסת דוקא אחר הפירעון ולא קודם. ונראה הטעם דהתם כשעדיין לא שילם לו אין לו תביעה על התובע רק שלא יצטרך לשלם וכיון דאין עליו שבועת נוטל מחויב לשלם. ואז יוכל לתבעו שחייב לו דלקח שלא כדין ויתחייב היסת משא"כ קודם ששילם. אבל בקרקע כיון דבחזקת בעלי' עומדת א"כ אף שעדיין לא הוציאו ב"ד הקרקע מידו ברשות מערער קאי כיון שיכול להוציא בדיינין ברשותו קיימא כדאמר פ"ק דב"מ א"כ יש עליו תביעת לקוח שיתן לו הקרקע כמו אחר שהחזיר הקרקע דאין חילוק. וממילא צריך לישבע היסת קודם שנוטל הקרקע ואי אינו רוצה לישבע אף דלא נחתינן לנכסי' מ"מ אין הב"ד נזקקין להוציא הקרקע מהמחזיק כיון שיש חיוב עליו היסת ואינו רוצה לקיים תקנ"ח. והרי רדב"ז הזקן בת' סי' רי"ז פסק בחיוב היסת ותפס שכנגדו לא מפקינן מיני' כל שלא נשבע זה ע"ש. וממילא גם בקרקע כיון שזה תפיס ועומד והחיוב היסת יש עתה. וא"ל דא"כ לא הוי ברשותו דא"י להוציא בב"ד ושוב אין חיוב עליו היסת עד שיטול ז"א כיון דבידו לישבע היסת וליטול חשוב ברשותו כנ"ל ויש חיוב כו' וממילא אין נזקקין ולכך לעיל סי' קל"ג וקל"ד כ' הש"ע דמוציאין ואח"כ נשבע היסת ע"ש במטלטלין באומן ודברים העשלו"ל כו'. וכן בשכל א' אומר דידי דהדין כד"ג ודאי דא"י להשביע היסת על מה שאינו מניח לו ליקח קרקע שלו ע"י שטוען שלי. רק כשכבר גבר א' יכול שכנגדו להשביע היסת כמ"ש סי' קל"ט וסי' רס"ז בסימנין וס' וע"א שפסקו דלא כהרא"ש דליכא שבועה שיהי' מונח ע"ש. היינו דהא אינו ברשותו ואין תביעת ממון עליו רק שיניחנו ליקח את שלו משא"כ כאן דע"י אמירתו בשקר דשלו הוא חשוב ברשותו כיון שיכול להוציאו בדיינים שפיר יש לו תביעת ממון עליו והיסת דלודי ויהי' ברשותו כנ"ל. ואפשר דאף ר"מ רקאנטי דמסופק במחויב היסת ותפס שכנגדו אי מפקינין ע"ש מודה כאן דשם התפיסה ממון אחר שחייב להחזיר וא"נ יש לי בידך כנגדו כיון שאין עליו רק היסת ואין חיוב ממון. וכמו תופס עד שיתן לו פטורים שכ' רמ"א סי' ע"ב וסי"ז דלא מהני תפיסתו אף בדבר שצריך הלה לעשות כיון שאינו ממון וממילא י"ל דנזקקין ב"ד להוציא. משא"כ כאן דההיסת הוא על אותה קרקע שהחיוב עליו עתה י"ל דלכ"ע אין נזקקין במה שזה נקרא עבריין שאינו רוצה לישבע דלא דמי לכסף דאף דאיכא מש"פ מ"מ מוציאין דשם לא תיקנו רק מש"פ דאין לנו כו' משא"כ היסת דצריך לברר ע"י השבועה שכדבריו. ולא אמר בגמ' רק דלא נחתינן לנכסי' אבל לא שיהי' נזקקין להיפוך כנ"ל ומ"מ יש להסתפק קצת כיון דתביעה בממון שלא יטול רק בשבועה לא חשוב ממון רק גורם לממון משום מי יימר דמשתבע כמבואר בש"ע ואין חיוב שבועה אף מדרבנן בממון כזה שאף שיודה כו' כמ"ש הר"ן בחבלה פ' שה"ד. א"כ אם יהי' הדין דאין מוציאין בב"ד כל שלא נשבע שוב לא חשוב ברשותו קודם שנשבע רק גורם דמ"י דמשתבע בפרט לדברי מחזיק ששבועת שקר הוא. א"כ שוב אין עליו חיוב היסת עתה קודם שנוטל הקרקע וא"כ איך נעכב מלגבות הקרקע משום שאינו נשבע היסת כיון דאם יהי' הדין כן אין עתה עליו חיוב היסת כלל כמטלטלין כנ"ל. ואף דאם יהי' הדין דאין מעכבין ומוציאין שוב יש עליו חיוב. מ"מ מודה למחבר במוחזק שא"צ לישבע כלל נגד היתומים דלא שייך שבועת הגאונים במוחזק בקרקע ע"ש. וא"כ לא הוצרך לטעם רשב"א דבמוחזק לא שייך א"א מש"ל כיון דלא הי' צריך לישבע כלל. ורשב"א סבר דצריך לישבע אף מוחזק הוצרך לטעם הנ"ל. משא"כ לדידן לא הי' צריך סמ"ע להביא דברי רשב"א. וצ"ל דהביא דזה לכ"ע אף לדיעות הפ' דצריך לישבע:

@@@חסר כאן כמה עמודים@@@

(ז) ואם אין עדים כו'. משמע דב' עדים בעי. ולהפ' שהביא הרא"ש פ"ק דב"מ דהיכא דתנן עדים דוקא ב' א"כ במשנה פ"ב דכתובות אם יש עדים שהי' שלו כו' בדוקא. ולכאורה להפ' (סי' ע"ה וטור סי' רכ"ג) דבגלגול אמרינן מתוך שאיל"מ בפרט בנסכא דר"א י"ל לכ"ע כן דמ"מ המיגו להכחיש העד ולישבע. וא"כ כיון דידוע שאכל פירות אם יטעון לא הי' שלך מעולם בע"א יצטרך לישבע על הפירות והקרקע וא"כ בע"א סגי באומר לקוח דהוי מתוך. ובמשנה י"ל דלא אכל משא"כ בטוש"ע משמע דגם בידוע שאכל דכ' מחזיק בו ואוכל פירותיו כו'. וצ"ל דנקט ב' לכלול בלא אכל. או להפ' דל"א מתוך בגלגול ודוחק. ואפשר דאף שיש עדים שאכל הוי חצי דבר עם העד דשל אבותיו דבשלמא ב' של אבותיו וב' על שאכל פירות לא הוי ח"ד אף דעדי אכילה לחוד לא מהני מ"מ העדים דאבהתי' לחוד מהני להוציא הקרקע שוב הוי כוליה דבר כדאמר גבי גניבה כו' (ב"ק ד"ע). משא"כ בעד א' דשל אבותיו דבלא עדי אכילה אינו מועיל כלום גם לשבועה דהוי קרקע לחוד ואין נשבעין רק ע"י עדי אכילת פירות יועיל לשבועה. וגם הם אינם כלום בלא העד דאבהתי' שוב הוי חצי דבר ולא יתחייב שבועה כלל וליכא מתוך ודוקא שאותו העד עצמו דאבהתי' מעיד שאכל ומזה לא מיירי:

עוד י"ל למ"ש ס"ק ב' דהא דמהני שהי' בחזקתו יום א' כו' ולא מהימן מחזיק דשלו מעולם רק זה הי' אוכל שלא ברשות או לפירי אחתי' על זמן שאכל והחזיר לו ע"כ דמוקמינן הקרקע בחזקת מי שהי' אצלו בלי ערעור אז ע"ש. וא"כ זה שפיר לענין הקרקע אבל להוציא הפירות דאמר בגמ' (דף ל"ג ע"ב) שיהי' נאמן בלי חזקה משום לא חציף כו' אף שטוען לקוח על הקרקע כו' ומשני אחוי שטרך. וא"כ לענין שהי' שלו מעולם דא"צ שטר וליכא ריעותא שוב ראוי להיות נאמן דאף דחשבינן הקרקע בחזקת המערער שהי' בחזקתו. מ"מ לענין הפירות נאמן אף שזה מוחזק אי לאו ריעותא דאחוי שטרך וכמו שהי' נאמן לקוח אי לא הי' ריעותא כן יהי' נאמן שלו כנ"ל דאין ריעותא. וע"כ צ"ל הטעם משום כיון דהקרקע יוצא מת"י ממילא צריך לשלם הפירות כמ"ש תוס' גבי קריבי דר' אידי כו'. ואף דלענין לא חציף אף דאינו נאמן על הקרקע דהוי מכאן ולהבא מ"מ פריך דיהי' נאמן לפירות אי לאו דאחוי שטרך כו' כמ"ש תוס' שם. היינו משום דמטעם לא חציף ראוי להיות נאמן גם על הקרקע. ורק משום דאם יהי' נאמן לא יהי' שייך לא חציף כמ"ש רמב"ן ולכך לא שייך טעם הנ"ל דהא לענין למפרע נאמן גם על הקרקע. משא"כ כאן דעל הקרקע שהי' מוחזק חשוב כאלו עדיין מערער מוחזק ולא מהני לא חציף לבטל החזקה בלי ערעור בטענת דאז הי' שלו דלא דמי ללקוח שמבטל רק לזמן שהי' הוא מוחזק לא כנ"ל. וכיון דאינו נאמן על הקרקע ממילא צריך לשלם הפירות כתוס' הנ"ל. וא"כ י"ל דלא שייך כלל בע"א שהי' בחזקת מערער איזה זמן שנאמר זוקקין כו' דהא זה שייך כיון דצריך לישבע על המטלטלין יש גלגול על הקרקע אבל כאן דמצד הפירות הי' נאמן אף שהוא כדברי העד משום לא חציף והי' נאמן דגם אז הי' שלו. ורק משום דכיון שעל הקרקע אינו נאמן ממילא צריך לשלם הפירות והא על הקרקע נאמן להכחיש העד בלי שבועה ואינו יוצא כלל מת"י. ואיך יהי' שייך זוקקין כיון דעל הפירות מצד עצמם אין צריך שבועה כלל נגד העד. ושפיר דוקא ב':

סעיף ב

זה שהחזיק נ"ש אין מוסרין אותו לשבועה אכל אם רצה להחרים ס' על כל מי שהחזיק בשלו שלא כדין הרשות בידו זהו סברא אחרת כו'):

(ח) זהו סברא אחרת. ותמוה מאוד שהמחבר יסתור דבריו זא"ח. ומ"ש הט"ז א"י איך יפרש מה שסיים להזהיר כו' שהחזיק שלא כדין הא צריך לישבע ע"ז. וגם מה ענין להשביע המחזיק אם לא מיחה המערער. גם בב"י לא הזכיר כלום מזה. ולע"ד הי' נראה פשוט דהא רשב"ם ז"ל בעובדא דרב"ש כ' ב' טעמים דא"נ על קרקעות וגם דראי' חזקת ג"ש פוטרת מהיסת ע"ש דגוף הדין לישבע היסת בקרקע אינו מוסכם דא"ז בהג"א ריש ב"מ כ' הלכה למעשה דא"נ היסת על קרקע ושאר פ' ע"ש במרדכי. ואין שום ראי' מכרחת לחייב. דהה"מ (פ"ה מה' טוען) כ' שנלמד מהך דהכותב כו' ושם שבועת נוטל. וזה רק ראי' דלא נימא דלא תיקנו רק במה דכוותי' בדאוריי' כדאמר ריש ב"מ בהילך ע"ש ע"ז ראי' דשבועת המשנה גם בשיעבוד ק' דליתא מה"ת. אבל מה שיש עוד טעם דעיקר היסת אמר בגמ' (שבועות ד"מ ע"ב) אדרבא כו' אישתמוטי ובקרקע לא שייך. ואין ראי' משבועת פוגם וכה"ג וע"ז הביאו תוס' ראי' מדפריך ריש ב"מ על מיגו דחשיד כו' מדר"נ דקשה נימא אישתמוטי וע"כ דפשיטא לש"ס דשייך דר"נ אף באומר חפץ זה שבידך שלי דלא שייך אישתמוטי דכיון שתיקנו משום אישתמוטי לא חלקו כו'. וע"ז הביאו ד' ר' האי דכ' דנשבעין היסת על קרקעות ואע"ג דל"ש אישתמוטי ע"ש (ד"ו). אבל הוכחה אין כלל מגמ' דאדרבא די"ל בשלמא שבועות פוגם וכה"ג דשייך טעם התקנה גם בשיעבוד קרקעות ועיקר נתקן כן שפיר מדרבנן נשבעין אף דהתורה לא חייבה. אבל היסת דהיכא דלא שייך אישתמוטי לא שייך התקנה כלל דאדרבא כנ"ל. ורק משום לא פלוג כיון שתיקנו ולא שייך לא פלוג רק לענין חפץ זה שבידך שלי לא חילקו חכמים באיזה תביעה בין שייך הטעם או לא, אבל בקרקע דלעולם לא שייך אישתמוטי ולמה נימא לא פלוג במה שהתורה חילקה בפירוש דמטלטלין חייב וקרקע פטור למה יתקנו נגד התורה במה שאין שום טעם לדבר ומאי לא פלוג שייך בזה שיהי' חלוק קרקע ממטלטלין לעולם כדין ולא שייך טעם התקנה. ובמטלטלין דל"ש משתמט כגון חפץ זה שפיר לא פלוג כנ"ל. וא"כ אין שום ראי' דעל מיגו דחשיד פריך שפיר כמ"ש תוס' מחפץ זה כו' ושבועת פוגם וכה"ג דשייך הטעם חייב גם בש"ק משא"כ היסת. ובל"ז למה שפירש הראב"ד הובא בש"מ ריש ב"מ אין שום ראי' ע"ש. אך מ"מ סוגיא דעלמא כר' האי ורמב"ם וש"ע דנשבעין היסת בקרקע אבל ביש ראי' דחזקת ג"ש דג"כ הרבה פ' דפוטר דהכי שדר גאון ממתיבתא ורשב"א ומרדכי. ושפיר בצירוף ב' הטעמים פסק ב"י דאין מוסרין לשבועה בהחזיק ג' שנים כנ"ל. וכמו שצירף רשב"ם ב' הטעמים אף דחד לחוד לא הי' פוסק כן. ולכך ס"א דכ' דשמחזיק ואוכל פירות וזה טוען בגזל אכל ע"ש דתובע גם הפירות א"כ אף להפ' דא"נ על קרקע היסת מ"מ ע"י גלגול צריך לישבע כיון דחייב היסת על הפירות. וא"כ אין כאן רק מטעם הפ' דראיי' ח' ג"ש פוטרת וע"ז לחוד אין הב"י סומך לפטור. משא"כ ס"ב נקיט סתם זה שהחזיק ג"ש כו' ומיירי בתביעת הקרקע לחוד באומר לפירי אחתי' או בחצר דלא קיימא לאגרא וכה"ג שאין תובע רק הקרקע וזה החזיק ג"ש שפיר אין מוסרין בשבועה כנ"ל דשייך ב' טעמים הנ"ל. ועיין ש"ך סי' צ"ה ס"ק ה' וסי' קמ"ט דכ' הה"מ ובש"ך לענין שבועת הגאונים בקרקע ע"ש:

עוד י"ל דהא באמנה או תוך זמנו שיכול לחזור ולתבוע ולהשביע היסת. והא כמ"ש הרא"ש (ריש ב"מ) דע"א פוטר מטעם איזה כח מרובה כח המוחזק כו' ואי מחייב שבועה כ"ש דפוטר המוחזק. א"כ ק"ו זה להנ"ל ג"כ אם חזקה שאינו אמנה או א"א פת"ז מהני לחייב ממון יותר מע"א כב' כ"ש שתפטור מהיסת כ"ש מע"א דה מועיל להוציא ממון מהמוחזק. וצ"ל דהא יש חזקת ממון ומהני להוציא שוב נשאר ספק וכמו שע"א אינו עושה ב' פעולות דכיון שהועיל לחייב ממון לא נשאר ראי' שלו לשבועה (ע"ש בטור סי' ל' ובש"ך סק"י) וכן כאן אף דראי' מג"ש מהני להוציא מחזקת מ"ק למה לא יועיל לפטור מהיסת וע"כ כנ"ל כיון דמהני להוציא נשאר ספק וממילא באין עדים למערער דשלו וא"צ לראי' דחזקה להחזיק שפיר מהני ראי' דג"ש לפטרו מהיסת. וזה כונת סמ"ע דלכאורה שיש ב' ראיות החזקה ג"ש והמיגו. וקשה דא"כ אי משום ב' ראיות יהי' פטור מהיסת שוב ליכא מיגו דכשאומר לא הי' שלך מעולם יהי' חייב היסת ושייך איערומי כדאמר פ"ק דב"מ א"כ נשאר רק חזקה וחייב היסת. ולמ"ש א"ש דגם כשיטעון לא הי' שלך מעולם ויש לו עדי חזקה דאכל ג"ש ג"כ יפטר מהיסת דלהחזיק נאמן ככל כ"ה, וראי' דג"ש מורה דהוא שלו כמו שמורה על לקוח ושייך ק"ו הנ"ל אם מהני להוציא ממון ראי' דג"ש כ"ש שפוטר מהיסת כשא"צ להוציא ע"י החזקה כנ"ל. והחולקין צ"ל דס"ל כטעם ב' שכ' רא"ש פ"ק דב"מ לא מק"ו רק דע"א קם לשבועה בין לחיוב בין לפטור ע"ש ובחזקה לא שייך. וכמו דמיגו ל"א לפטורי משבועה כן חזקה דמה בכך שישבע וחשוב איכא לברורי:

עוד י"ל כמ"ש הפ' במיגו דמהני לממון שמועיל לשבוע' ג"כ כיון שאנו מחזיקין המיגו ומאמינים לממון אין סברא לחייב שבועה ע"ש (ברא"ש ר"פ כל הנשבעין) וכאן באמנה או פרוע תוך זמנו שייך ג"כ כנ"ל כיון שהב"ד דקי"ל (בא"ע סי' קס"ג) קם דינא אף בדבר שסותר אח"כ ופסקו ודאי שלא כדין מ"מ כיון דאז הי' כדין קם דינא אף דממ"נ כספק ויבם וכה"ג כ"ש כאן. דבשלמא בשאר מוחזק אף שפוסקין דפטור אין פוסקין מטעם ודאי רק שא"י להוציא ממון מספק ושפיר שבועה משביעין ואין זה סותר. אבל בתוך זמנו וכה"ג שפוסקין ומוציאין ממון מטעם ודאי שלא פרע. ואיך אח"כ יוכל לתבעו ונחייבו שבועה שפרע שלא כדין הא קם דינא וסותר כנ"ל. אך י"ל דאז קודם שפרע לא הי' כלל תביעה זו מחיוב היסת ותביעה זו נולד אחר שפרע א"כ לא חשוב שפסקו ע"ז כלל וגם טעם א' לא שייך כיון שאנו מחזיקין לודאי כו'. דאז שדנו על הממון להוציא לא הי' שייך דין זה לחייב היסת או לא. ואחר שפרע שוב דנין רק על השבועה לא על הממון דכבר מוחזק ברשות וא"צ לדון רק על השבועת היסת וחייב כנ"ל. משא"כ כאן בקרקע דחזקת ג"ש מהני להוציא מחזקת בעלי' דבחזקת מ"ק קאי וגם החיוב היסת עתה א"כ דנין ביחד להוציא ע"י ג"ש ומ"מ נחייב היסת וזה סותר דכיון שמחזיקין הראי' לודאי שמוציאין ממילא א"א לחשבו לספק ולהשביע היסת כנ"ל. ואח"כ שכבר פסקו שזכה ממילא א"י לחייבו היסת כנ"ל. דמשמע שם בגמ' פרק הכותב אי פיקח סמך סהדי קמא כו' דיכול מחזיקין שאינו פרוע איך יחזרו וישביעו ע"ז. וכ"ש למאי לחזור ולתבעו רק על מעות הראשון דמוקי לקמאי במלוה כו'. אבל לא שיתבענו על מעות זה שפרע עכשיו שפרע שלא כדין ולחייבו שבועה. דכיון שהב"ד פוסקין דצריך לשלם א"י לתבעו לחייב שבועה וע"כ החילוק כנ"ל. ובנוטל כך הדין שאין הראי' ברורה שיטול רק בשבועה. משא"כ כשהדין שנוטל בלא שבועה, ואח"כ כשכבר נטל ומוחזק יצטרך לישבע. וי"ל דגם באמנה ופרוע ת"ז ג"כ הטעם רק דאנו חושבין התביעה אח"כ רק דעכ"פ חייב לו וא"צ לדון בשביל מה חייב. דאף שתובע שחייב לו עי"ז שכבר פרע מ"מ כפרן לא חשוב ע"י החזקה ונשאר התביעה דעכ"פ חייב לו. וא"כ י"ל דזה דוקא בשוה משא"כ בדוקא לא שייך כנ"ל. דאף אם הי' מודה לו אחרת הי' ט"ח והל"ב דפטור כיון שתובע קרקע זו א"כ א"א לחייב רק על תביעת קרקע זו וע"ז אינו נאמן לחייב היסת. רק שם באמנה כו' דתובע חיוב ואם הוא חיוב אחר ג"כ חייב דשוה הכל בכלל אך ז"א דא"כ הי' חשוב עכ"פ כלא בירר דבריו ממה חייב לו דג"כ א"י להשביע היסת כמ"ש סי' ע"ה ע"ש. וע"כ דעל טענה זו מחייבין היסת כנ"ל. ועוד לעיל בד' העשוין להשאיל דג"כ דוקא ומ"מ מחייבין היסת ושייך כנ"ל. ונדחה גם טעם הקדום כנ"ל. אך י"ל דנקיט באמת שם השבועה קודם שמוציא וי"ל דצירף דעת הראב"ד ע"ש ויש לדחות:

עוד לע"ד דהא פריך הש"ס (דכ"ח ע"ב) א"מ חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה ופי' תוס' משום מחילה וע"ש. וי"ל עיקר משום הודאה דהא תקפה כו' ושתיק ולבסוף צוח אמר פ"ק דב"מ דהוי הודאה מה שהניחו לתפסו מידו והרא"ש כ' דאפי' עדים לא מהני ע"ש. וא"כ כיון דאמר דבאכילת ג"ש נפקא מרשות מוכר וקיימא ברשות לוקח ע"ש חשוב כתקפה ושתק דהא אם הי' מוחה לא הי' חשוב תפיסה כלל והי' עדיין ברשותו. וא"כ במה ששתק ג"ש הוי כהניחו להוציא מרשותו דחשוב הודאה. ומשני דטעם חזקה רק דלמא כדאמר כו' ע"ש. והיינו כיון דלא החזיק בטענה לא חשוב הודאה כלל. וגם שם בתקפה הוא רק משום דאמר דידי כנ"ל. וא"כ בחזקה גמורה שיש עמה טענה שוב שפיר חשוב הודאה כמו בתקפה כנ"ל. וממילא אין מחייבין שבועה כמו הודאת בע"ד או כת"י דפוטר משבועה כנ"ל. אמנם בטוען איזה אמתלא על ששתק כגון אם טוען שלא ידע או שמיחה וא"י להביא עדי מחאה ע"ז נהי דאינו נאמן להוציא הקרקע מ"מ מהני אמתלא דלא יחשב הודאה ויכול לחייבו היסת כנ"ל. ולכך בס' א' י"ל דנקיט בגזל לדוגמא שמוחזק אצלו בגזלן וגזלן אין לו חזקה ולא מיחה מיראה ואף דודאי דאינו נאמן כשאינו מוחזק בגזלן מ"מ היסת מחייב. אבל כאן נקיט זה שהחזיק ג"ש הייני שאין טוען שום טענה נגד החזקה למה הניחו לאכול ג"ש. י"ל שפיר דאין מוסרין לשבועה דהודאתו פוטרתו כיון דגם לדבריו הוי הודאה כנ"ל:

גם הי' אפשר לפרש הלשון אין מוסרין כו' שלא נאמר דקרקע בחזקת בעלי' גם אחר ג"ש רק דמהני הראי' כמו שטר אף להוציא וממילא הוי ליטול דכשטוען אישתבע לי יש עליו שבועת המשנה כמו בשטר פרוע ומחילה ותנאי שאינו מכחיש גוף השטר. והחזקה אינו אלא ראי' שלקוח אבל מ"מ בטענתו שלא מכר אינו מכחיש החזקה רק הראי' וכמו פרוע שמכחיש החזקה דשטרך בידי מ"ב. וממילא ביורש הי' טוענין להשביע מספק. וע"ז כ' שאין מוסרין אותו לשבועה ומהיסת לא איירי רק כנ"ל דחשוב מוחזק. וממילא בברי יש היסת לא ביורש כנ"ל. שוב ראיתי בתומים שפי' ד' המחבר כעין זה וכ' שבת רשב"א אין זה הלשון אין מוסרין כו' ולכך שינה המחבר ע"ש. ולא ראה ד' רשב"א בס' תולדת אדם סי' רנ"ח שכ' זה הלשון חזקה כשמה שאמר גאון ז"ל כך נראין הדברים ששבועה זו קלושה מאד חדא שא"נ על הקרקעות ד"ת אלא מדרבנן וזה שהחזיק ג"ש חזקתו חזקה ואין מוסרין אותו לשבועה כדברי גאון ז"ל. מיהו אם רצה להזהיר כו' הרשות בידו ע"ש ממש כלשון המחבר אלא שמה שסיים הרשב"א ז"ל שם וכ' ואפשר וקרוב הדבר בעיני שלא אמר גאון אלא בחזקת הקרקעות שהוא על ג"ש אבל חזקת המטלטלין שהוא לאלתר לא אמר עכ"ל. ותמוה מי איכא למ"ד בחזקת מטלטלין שיפטור מהיסת. וצ"ל די"ל משום דלא שייך אישתמוטי הוא טעם הגאון וכמו שהוצרכו תוס' לראיה מגאון מקרקע דגם בחפץ זה שלי שייך היסת ע"ש ריש ב"מ. ולכך כ' רשב"א שאין טעמו כנ"ל. ודוחק:

או י"ל דג"כ משום שדנין ביחד ומהני הראי' דאיך בא לידו להוציא מחזקת מ"ק ס"ד דיועיל לפטור מהיסת כנ"ל כמ"ש לעיל קמ"ל דלא. או דכוונתו דמטלטלין שאין עשוין להשאיל כו' אף שהחזיק ג"ש לא מהני לפטרו מהיסת כיון דאין דין חזקתו בג"ש רק לאלתר שוב לא חלקו חכמים בין זמן מרובה למועט:

וסי' שפ"ג כתב מי שהחזיק כו' מי מהימן בלא שבועה כו' כך הסכימו הראשונים נ"ע דאין אחר חזקה כלום וכודאי משווין לי' ומאי חזקה כשמה דבר חזק שאין אחריו כלום. ע"ש. ולע"ד דגאון מפרש חזקה כשמה כו' הוא כמו הוחזקה נדה כו' דלוקין ואיש ואשתו כו' בנה כו' דסוקלין כו' על החזקות (קדושין ד"פ) היינו בדבר מפורסים והמשך זמן שהוחזק כן חשבינן לודאי אף בלי עדות ממש. וכן הוחזק ל' יום בשם זה כו' (ב"ב קס"ז ע"ב). כן בחזקת ג' שנים שאוכל ודר כשלו והוחזק שהוא של המחזיק חשוב כודאי. ולזה הוצרך רשב"א דבמטלטלין אף דהוחזק שצו חייב היסת כיון דאינו בהמשך זמן ופרסום כנ"ל. והחולקין נראה דמפרשים חזקת כו' שיהי' חשוב מוחזק להיות ברשותו וכלשון הגמ' קיימא ברשות לוקח כו' וממילא רק שא"י להוציא אבל היסת חייב וי"ל דסוברים דלא חשוב הוחזק דהוחזק שיש לו שטר והא אין לו וגם י"ל דחשוב קצת ריעותא מה שאין לו השטר גם אחר ג' אף דלא מזדהר כ"כ כמו קודם אבל מ"מ הוי ריעותא לענין היסת שיברר כנ"ל. ובזה הי' אפשר לפרש גם כן דברי הגאון שכ' רשב"א סי' שפ"ג שלא הזכיר היסת מפורש רק מי שהחזיק ג"ש כו' בטענת מקח ושאבד השטר אי משבעינן לי' כו' ע"ש וא"כ י"ל כמו שנחלקו רמב"ם וראב"ד וש"ע סי' מ"א בעדים שתוך זמנו דאינו נאמן מ"מ בהי' לו שטר ואבד גרע דאיתרע ואינו גובה לרמב"ם. ולראב"ד שבועה בעי כפי' הפ' בכל איתרע שטרא דצריך לישבע ע"ש (שבועות נ"ב). וא"כ י"ל נהי דקודם ג"ש ודאי מזדהיר אבל אחר ג' מ"מ הוי כשאר שטר דנהי דאם לא הי' השטר הי' החזקה מהני להוציא הקרקע מחזקת בעלי' אבל כיון דהי' שטר ואבד איתרע מדנפל שהי' שטר פסול וכמו שם בתוך זמנו. וגרע דהא חזקה מכח שטר אתי. ונהי דלא דמי לגמרי לשם אף דכשהוא תוך זמנו א"צ ליזהר מ"מ צריך ליזהר אולי ימשך לאחר זמנו משא"כ כאן. מ"מ עכ"פ איתרע דחייב שבועת המשנה כהראב"ד שם דהא חזקה במקום שטר קאי ומ"מ איתרע במה שאבד השטר הוי כיש לו שטר ריעא דבעי אישתבועי כנ"ל והשיב דלא חשוב כלל ריעותא אחר ג"ש דהוי כהי' לו שטר אבל מהיסת לא מיירי. וי"ל גם בש"ע כן מ"מ רשב"א עצמו אינו מפרש כן דברי הגאון. וכן רמב"ן בסוגי' דרב"ש ע"ש. ובלי אמתלא צ"ע אם להשביעו היסת הגם שש"ך נש ז"ל כתב דנראה לו עיקר כדיעה א' מ"מ אין להכריע בין מחלוקת הגאונים במה שרמב"ן ורשב"א לא הכריעו ואדרב' רשב"א מפורש דפטור גם רשב"ם שם וש"פ ודעת הסמ"ע כדיעה ב'. וי"ל דגם הש"ך כ' באיזה אמתלא למה הניחו לאכול ג' שנים דכן אורחא דמלתא שנותן איזה טעם. ובנתחייב שבועה ד' ע"י גלגול על קרקע שהחזיק ג' שנים הדעת נוטה דאין החזקה פוטרתו. דנראה דרשב"א צירף גם כן דקלישא שבועת קרקע והיינו דלית דכותי' מה"ת משא"כ בגלגול דמה"ת נשבעין. וכן רשב"ם צירף ב' הטעמים דא"נ על קרקעות ועוד כו' ע"ש. ומ"ש ש"ך בשם הג"א בטוען חזרתי ולקחתי ממך אין הכרעה די"ל דעדיף שאינו מכחיש החזקה וככל טענה המחייבת היסת. וטעם הג"א נראה דפ' כלישנא דבעי דררא דממונא וטוען להד"ם. או בחזקה שחזר ומכרה לא חשוב דד"מ אף דהי' שלו כיון שכבר החזיק כנ"ל. וכ"כ ב"י סוף סי' זה. ומהתימה על ש"ך ז"ל שלא הביא ד' ב"י דלדידן דא"צ דד"מ חייב. אולם דסיים שם בטעם דכיון דכל הקונה כותב שטר וזה אין לו פשיטא דא"י להשביעו. מוכח דגם לל"ק דלא בעי דררא דממונא פוטרו בקרקע מטעם הראי' דאין לו שטר. ובטוען דהי' לו שטר ואבד י"ל דמודה הג"א דצ"ש. וכן הא אמר פ"ק דקדושין ל"ש אלא במקום שאין כותבין שטר. וע"כ כוונתו דכל הקונה כו' שטר ראי' ושם קאי על שטר קנין כמ"ש הר"ן וזה איכא דלא כתבי אבל לראי' כותבין הכל. וא"כ כשטוען שמכר לו ותובע שיכתוב לו השטר וזה מכחיש אין ריעותא מה שאין לו שטר י"ל גם כן דמודה דצ"ש דהא איכא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא. רק בטוען שכך קנה בלא שטר ריעא טענתי' כנ"ל. וראיתי בס' העיטור ד' ע"ז הביא ת' לגאון חזקה כשמה כו' ומעשה כו' ולא חייבנו שבועה ומסתברא אי טעין משבעינן לי' ואי לא לא דחזקה מכח שטר אתי עכ"ל. ומיושב לשון הרשב"א וש"ע ג"כ דאין מוסרין לשבוע' לפסוק מעצמינו דחייב היסת אבל אי טוען שישבע מחייבין היסת. ולע"ד שכן ראוי להורות:

סעיף ג

טען שמעון שיש לו שטר שמכרה לו ור' אומר ששטרו מזויף או אמנה יתקיים השטר בחותמיו וא"ל נתקיים מוציאין השדה מידו כו':

(ט) מזויף או אמנה. לכאורה לא דמי דבמזויף גם הפירות ישלם. משא"כ אמנה דנאמן רק מיגו דמזויף הוי להוציא לענין הפירות דלרוב הפ' לא אמרינן מיגו להוציא. הגם דלכאורה אפשר גם בטוען מזויף א"י להוציא הפירות דהא איכא לא חציף כו' ואמר בגמ' רק משום אחוי שטרך והא יש לו שטר ומה שאינו מוצא עדי קיום אין בירור שמזויף דלחשוב ריעותא ונשאר טעם לא חציף. וגם טעם הקיום דל"ש חיי לא שייך כיון דלא חציף כו'. מ"מ אינו נראה דמשמעות הפ' דבלי קיום שטרא כמאן דליתא. אף שאין ריעותא ברורה מוציאין הפירות דגם אם טוען דאכיל שני חזקה מפקינן הפירות ע"י ב' עדים דאכל כמבואר בגמ' והא לדבריו ליכא ריעותא דאחוי כו' וע"כ דמוציאין כיון דאינו נאמן אבל באמנה קשה. וצ"ל כמ"ש תוס' ל"ג גבי ק' דר' אידי כו' כיון דעל הקרקע לית לי' מיגו ומוציאין ממילא צריך לשלם הפירות ולא מהני המיגו ע"ש. וגם כאן כיון דעל הקרקע הוא להחזיק חייב הפירות. ומ"מ לא דמי דהא ע"כ לחלק בין הא דפריך א"ה ארעא נמי. ולפי' תוס' שם אף דעל הקרקע לא מהני מ"מ פריך דיהי' נאמן על הפירות ודוחק לומר דלר"ח פריך. וע"כ החילוק דשם רק להבא אינו נאמן משום לא חציף ע"ש. וא"כ לענין למפרע נאמן גם על הקרקע משום לא חציף. ודוקא גבי ק' דר' אידי דכשלא הי' לו מיגו הי' הקרקע בחזקת בעלים ומי שאוכל הפירות צריך לשלם דנטל מרשות בעלים. ורק עתה יהי' לענין הפירות דידי' אכל במיגו דלא אכלתי. והא על הקרקע ל"ל מיגו והא אינו טוען על הפירות רק שלקח הקרקע וע"ז אינו נאמן כנ"ל ועדיין לא יצאה הקרקע מחזקת מרא קמא שוב לא מהני המיגו על הפירות שלקח הקרקע דהא אינו נאמן שלקח הקרקע וכמו גבי גרשתי למפרע דל"א בחד דבור פ"ד (ב"ק ל"א). וא"כ לא דמי לכאן דהמיגו על הקרקע והפירות ולהוציא לא, אמרינן והא אדרבא יש לזה שטר וע"י שאינו מוציא עתה לקיימו יש למערער מיגו וכיון דלהוציא אין מיגו חשוב ראי' א"כ לענין הפירות לא חשוב שיש ראי' גם על הקרקע דרק כמו כשמספק הוא בחזקת מ"ק. וצ"ל הטעם כהפוסקים דבחזקה מסייע אמרינן מיגו להוציא כמו בשטר מסייע ע"ש (סי' פ"ב) בכ"מ וכן כאן מסייע החזקת מ"ק למיגו. דבב"מ ק"ב דק' בחזקת מ"ק גם לענין מה שכבר אכל ע"ש. ואין לומר דנגד החזקה איכא לא חציף על הפירות דלא שייך אחוי שטר דיש לו ובאמת כת"י העדים רק דאינו מוצא קיום. דז"א דאף שהוא אמנה מ"מ השטר מסייעו ולא שייך לא חציף כו' כיון דשטרו בידו ושפיר מסייע חמ"ק להמיגו כנ"ל מ"מ נראה דא"י להוציא הפירות באומר אמנה דנהי דא"י לומר ק"ל בפרוע כרשב"ם וראב"ן דפ' מב"ש א"צ לקיימו מ"מ באמנה ד' תוס' והרבה פ' דקי"ל כר"נ דא"נ אף באין כ"י יממ"א ובש"ך סוף סי' מ"ו פסק כוותי' וע"כ מה שלא העיר הש"ך ריש סי' מ"ו על אומר אמנה הוא משום דלהחזיק נאמן אמנה שא"י להוציא ע"ש. וא"כ בקרקע באומר אמנה דתוס' ב"ב מ"ע כתב להדיא דהאי ברייתא דאמנה במכר מוקי לה ר"נ כד"ה ע"ש. וא"כ לכאורה גם הקרקע הי' ראוי להיות היכא דקיימא תיקום ככל ספיקא דדינא ולמה פ' דמוציאין. אך זה דוקא בספק שקול ע"ש פרק ח"ה תוס' ל"ב ע"ב. אבל רוב פוסקים נגד מיעוט בתורת קים לי לא שייך בקרקע דבחזקת מרא קמא קאי כמו דמיגו מהני דלא חשוב להוציא. רק בס' שקול לא עבדינן עובדא להוציא. ולכך על הקרקע פ' שפיר בש"ע באמנה משא"כ על הפירות שפיר א"י להוציא בס' דדינא דמהני קי"ל כרשב"ם וראב"ן ותוס' וש"פ הנ"ל דא"נ אמנה כלל. דודאי דלא שייך בס' דדינא כיון שהקרקע יוצא מת"י לא יהי' יוכל לומר קי"ל על הפירות. וי"ל דמש"ה דייק טור ומחבר בלישני' מוציאין השדה מידו כנ"ל:

(י) אמנה כו'. משנת בר קפרא ב"ב קנ"ד הרי שהי' אוכל כו' ש' פסים או אמנה שמכרתי לך ולא נתת לי דמים ע"ש. וא"י למה הרי"ף והרמב"ם לא כ' דין הברייתא דלדידן דמב"ש צריך לקיימו נאמן ודלא כר"י שם. דאין ללמדו ממ"ש גבי לוה דשם להחזיק ואיכא רבותא להוציא הקרקע מטעם מיגו הנ"ל דגרוע משאר מיגו. והרי"ף השמיט אמנה גם בלוה. וצ"ל שנכלל בלשון מב"ש צ' לקיימו פ"ק דב"מ ע"ש. והנה למאי שפ' בש"ע סי' קצ"א דבאתרא דכ' שטרא והדר יהבי זוזי לעולם נאמן המוכר שלא נתן דמים אף במקוים. וא"כ ע"כ כאן מיירי במקום שנותנין מעות ואח"כ כותבין דאינו נאמן בלי מיגו דנגד המנהג ועיין מהרי"ט סי' קנ"ב דמדמי לה כל נגד מנהג ולהא דב"מ ק"י ע"ש. והא משם הוכיחו הפ' דמיגו נגד מנהג המדינה לא מהני וכ"פ הש"ך ז"ל בכ"מ. א"כ למה יהי' נאמן אמנה שנתן השטר קודם נתינת המעות במיגו. ונראה דלא דמי לנגד מנהג דאריס לפלגא כו' וכה"ג דלמה נאמר שנשתנה מהמנהג משא"כ בשטר דע"כ א' צריך להאמין או שנותן השטר קודם או המעות. וכשהמנהג דכותבין ואח"כ נותנין מעות לא חשוב אמנה כלל שאין הוכחה כלל מהשטר שקיבל המעות כיון שכן המנהג ולעולם צריך לוקח לברר נתינת המעות ובמקום שנותנין ואח"כ כותבין דא"א לברר בסתם שוב חשוב אמנה כשנזדמן שלא הי' לו מעות אז ונתן השטר וא"נ בלי מיגו. אבל במיגו דנאמן אמנה לא חשוב נגד המנהג. דכל אחד כפי מה שיראה לו שזה נאמן מאמינו לפעמים דאל"כ אאפת"ז למה מהני מיגו וכן נגד כל החזקות דלא עבדי אינשי הכי וע"כ דלא דמי כנ"ל. ובשט"ח דנאמן אמנה ולא חילקו כלל בין אתרא כו' דסתמא נותנין אח"כ השטר דעיקרו רק ראיה שלוה ומ"מ מהני מיגו כנ"ל:

אמנם מד' רשב"א ז"ל הובא ב"י סי' קצ"א שכ' גם לר' האי באתרא דנותנין מעות קודם מודה דלוקח נאמן כיון שהעיד על עצמו שקיבל. והוא ז"ל חולק עליו אף שאינו מקום שנותנין ואח"כ כותבין דהמקח נגמר והמעות כמלוה ע"פ דנאמן לוקח והביא ראי' מבחזקת שנתן כו' ומהך ברייתא דשטר פסים ואמנה הנ"ל ע"ש. א"כ משמע דאינו רוצה לפרש שם במקום דיהבי זוזי והדר כתבי והוא אומר שכתב קודם משום דגם במיגו אינו נאמן. או דהוי נגד מנהג או דהוי נגד הודאתו שקיבל וגרע מנגד נאמנות כי"ל. ולכך מוקי לה רשב"א שאינו מקום כנ"ל ומ"מ בלא מיגו לוקח נאמן ורק משום מיגו נאמן המוכר. ודין הנ"ל ספיקא הוא כמ"ש מהרי"ט סי' הנ"ל. וכן בש"ע סי' קצ"א כ' רק דמקום שנותנין והודה שקיבל כו' לוקח נאמן שזה מוסכם גם לר' האי. וההיפוך לא הזכיר משמע דמספקא לי'. וא"כ כאן באמנה תלי' ג"כ בהנ"ל דלר"ה נאמן אמנה במיגו אף במקום שנותנין קודם דע"כ יתפרש כן ולרשב"א גם במיגו אינו נאמן רק במקום שכותבין כו' או שאין ידוע כלל וכל אחד עושה כמו שרוצה ג"כ נאמן במיגו. ולמ"ש מהרי"ט שם דהיכא דאין המקח בטל כגון מפני רעתה או התנה וכה"ג ורק הדמים חוב גם ר"ה מודה דלוקח נאמן כמלוה ע"פ ולא נחלקו רק בסתם דלא קנה עד שיתן דמים קונה למפרע מכתיבת השטר בזה סובר ר"ה דקרקע בח' מ"ק שלא נתן דמיו ולא קנה הקרקע. ורשב"א סובר דגם בזה נאמן לוקח ע"ש. וא"כ כשהמקח נגמר הוי רק תביעת ממון אחר באינו ממושכן דהוי מיגו להוציא ע"ש לקמן סי' קמ"ט וק"נ וצ"ל כמ"ש הנ"י שם לענין מיגו מממון לממון דל"א מ"מ דכיון שהן דמי הקרקע חשוב דבר א' ע"ש. משמע דאף בגווני דאין המקח בטל ע"ש. וי"ל גם לענין להוציא דלא הוי. דהא תוס' כ' ריש ב"מ דאי בעי שתיק אמרינן גם להוציא ע"ש כיון דבלא דבורו הי' מוציאין. וא"כ הא ודאי דבטוען אמנה ושנגמר המקח ותובע דמי הקרקע שאינו נאמן לחייב הלוקח מעות. דהא אי הוי טעין מזויף לא הי' לו תביעת מעות רק הקרקע. וע"כ שאינו נאמן רק שיחזיק הקרקע עד שיתן דמיו וכמו בעזי דאכלי חושלא (דל"ו) דנאמן עד כ"ד מיגו דלקוח אף דעתה תובע מעות לא חשוב לחצי טענה. כן בקרקע להחזיקו או להגבותו בדמיו ולענין הקרקע בלא הודאתו הי' עומדת בחזקתו כיון דלא נתקיים השטר. ורק ע"י הודאתו שכ' ונאמן אמנה דכוי כמו א"ב שתיק כנ"ל. גם י"ל כמ"ש תוספ' פ"ב דכתובות (י"ח ע"ב) כיון דתוך כ"ד כו' לא חשוב קיום כן י"ל גם בבע"ד דנאמן לבטל השטר וממילא בחזקתו. אך זה לא שייך באמנה כנ"ל דהשטר כדין רק המעות תובע כנ"ל. אולם באמנה גמורה י"ל לענין הפירות שכ' ס"ק הקודם דהוי להוציא וי"ל סברת תוס' הנ"ל דכיון דמבטל הקיום תוך כ"ד ממילא בטל השטר וכמאן דליתי' וממילא דינו כלא הי' שטר דממילא הי' מחזיר הפירות ולא חשוב מיגו להוציא רק לבטל השטר. ולכך משוי בש"ע מזויף ואמנה:

גם מ"ש לעיל דלא ניתן לכתוב י"ל דאמנה במכר דהוי מעכשיו כשיתן דמים הוי רק כתנאי לפי מ"ש הר"ן פ"ב דכתובות. דהא גם כן תלי' רק בלוקח ליתן מעות וכשאר תנאי. אך מ"מ תוספ' ב"ב מ"ט כ' להדיא דהך ברייתא דאמנה במכר לר"נ אתי' כהלכתא ע"ש. והא התוס' (כתובות י"ט ע"ב) כ' גבי תנאי דלא חשוב מרע אך למסקנא שם למיעקר כו' גם בתנאי לפי' התוס' ושפיר כ' אף דחשוב תנאי. ועוד דמ"מ לענין מה שכ' בשטר שקיבל דמי הקרקע חשוב מרע לשטר'. וכן לשאר פוסקי' חשוב לא ניתן לכתוב כנ"ל נהי דניתן לכתוב המכר מ"מ שקיבל המעות לא נ"ל כנ"ל:

(יא) מוציאין השדה מידו. לרבותא נקיט דכ"ש כשהלה מוחזק וזה מוציא שטר מכירה עליו דנאמן כנ"ל. אולם בברייתא (דקנ"ד ע"ב) דסבר מודה כו' א"צ לקיימו קשה למה נקיט הי' אוכל בחזקת שלו ולא נקיט רבותא אף דזה מוחזק והלה מוציא שטר א"צ לקיימו כיון שמודה דהא בשט"ח חייב לשלם למ"ד א"צ לקיימו ולא מהני המיגו להחזיק ג"כ ובש"ס מדמי לה וע"כ דאין חילוק:

והי' אפשר דדוקא כשזה אוכל כו' משא"כ כשהמוכר אוכל בל"ז אינו נאמן אמנה כו' שלא נתת לי דמיו כיון דהפי' אם יתן דמיו הקנין מעכשיו א"כ הא מבואר בש"ס ב"מ פ' א"נ דמוכר אוכל פירות אסור במעכשיו דהוי צד א' ברבית והיכא דמשים עצמו רשע אינו נאמן במיגו להרבה פ'. ונקיט רבותא בלוקח אוכל פירות דהטעם דא"נ רק משום מודה בשטר שכ' א"צ לקיימו. משא"כ כשמוכר אוכל בל"ז אינו נאמן. וא"כ י"ל לדידן אף דמודה בשטר שכ' צריך לקיימו מ"מ במוכר אוכל פירות תלי' בב' הדיעות שבש"ע יו"ד סי' קס"ט אי בע"ד נאמן במיגו היכא דמשוי נפשי' רשע. ולש"ך ז"ל אף דמוחזק אינו נאמן במיגו ע"ש. אך י"ל דכאן מ"מ נאמן אמנה במיגו דבזה שהי אמנה ולא נתן מעות לא משוי נפשי' רשע רק במה שאכל פירות אח"כ שפיר נאמן במיגו עכ"פ על חיוב המעות. ואף דאם כדבריו עשה איסור אח"כ מ"מ בגוף הטענה נאמן כיון שלא נעשה רשע בזה. רק דזה יכול לנכות הפירות שאכל כיון דאמר מעכשיו. ועוד דלאו כ"ע דינא גמירי דצד א' ברבית אסור. וכהאי דאין כותבין שטר ללוה דכ' הר"ן (ריש ר"ה) דמאן דלא ידע לאו רשע מיקרי ע"ש. ולתוס' פ' א"נ א"י לנכות רק כשמשלם במילואו אז חייב לשלם הפירות ואפשר דלענין זה אינו נאמן שזה התנאי הוא אסור ואמרינן שלא התנה ויכול לנכות:

סעיף ח

בתים שהם לדירה צריך להביא עדים שדר בו או השכירו ג"ש רצופות ומשהביא עדים כו' הוי חזקה ואם יטעון המערער אני יודע שלא דר בו בלילות אז צריך המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש גם על הלילות וע"פ השכנים שיעידו שלא הרגישו בו שיצא בלילות אלא כפי ניהוג עולם ראינו כו' ואם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא ממנו בלילות אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה אא"כ יביא עדים שיאמרו שכרנו ממנו הבית ודרנו בו ימים ולילות ואם הי' מערער רוכל כו' טענינן לי' ולהרמב"ם אפילו כו' אלא שמא לא דר כו' צריך להביא כו' ואם הי' המחזיק רוכל כו' (ור"ת ורא"ש חולקין על כל זה כו'):

(יב) שהם לדירה כו'. יש להסתפק בלא קיימא לאגרא דקי"ל דפטור הדר אם הוי חזקה די"ל דהוי כאכלה ערלה כיון דאין הבעלים מקפידין בזה נהנה וזה לא חסר. אך נראה דל"ד דשם הוי כדלא אכלי אינשי וא"צ למחות אבל בזה נהנה בכל מה שראוי להנות מחצר זה ומ"מ א"צ ליזהר בשטרו לעולם. ולא עדיף מה שאינו מקפיד מאם לפירי אחתי' בפירוש דמ"מ איבעי לי' למחויי כיון שנראה שמחזיק כאדם בשלו. הגם דלפי מה שמחלק רשב"ם (דמ"ט) גבי בעל בנכסי אשתו דפריך כיון דאית לי' פירי כו' דדבר ידוע משא"כ לפירי אחתי' אין זה ידוע שהורידו לפירות והי' לו למחות. א"כ י"ל דחצר דלא קיימא לאגרא ג"כ ידוע מ"מ אין י לדמותו לבעל שידוע לכל. משא"כ זה דל"ק לאגרא. ומלשון הסמ"ע ס"ק י"א משמע דהוי חזקה ולכאור' ראי' מדפריך הני נוגעין בעדותן כו' ומאי קושיא דלמא בלא קיימא לאגרא דיהיו פטורין לשלם למערער אף ששכרו מזה כמבואר בש"ע סי' שס"ג ס"ט. ומוכח דכה"ג אינו חזקה כלל. דז"א כיון דקושית הש"ס אמתניתין דחזקת הבתים דלא משכחת לרבא רק באנן אגרינן מיני' כו' וסתם בתים קיימי לאגרא. ואיך יעמוד המשנה דוקא בל"ק לאגרא. אך למ"ש הפ' דלא פליג אאביי רק שמשכחת לה ע"ש ברא"ש. א"כ המ"ל בלק"ל בפרט למ"ש רמ"א דכשאין הבעלים כאן חשוב לק"ל ע"ש ס"י. דאין לומר דאף אם כשדר בעצמו הוי חזקה דמ"מ אכל פירות ג"ש אבל בהשכירו ולא ק"ל דכשהוא דמערער באמת פטורין א"כ במה שלקח מהם שלא. כדין אין זה חשוב פירות הבית רק גזל מהם מעות שאין זה צריך למחות. דז"א דמ"מ כיון דלפי דברי המחזיק החזיק כראוי ואכל פירות ג"ש שהשכירו שוב צריך למחות וא"צ ליזהר בשטרו דמ"מ נראה כשלו בג"ש כנ"ל. רק כנ"ל דלא בעי לאוקמי דוקא בלק"ל. ולכאורה הא בקיימא לאגרא הי' ראוי שלא יהי' חזקה כלל דהוי דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דאין תפיסתו מוכחת כלל. וממילא כשמשכירו וקיימא לאגרא למה יצטרך למחות כיון שידוע דעשוי להשכיר הוי כבעל כו' דפירי אכיל. ול"ד לשאר קרקע דלפירי אחתי' דאין עומד סתמא להוריד לפירות משא"כ בתים דקיימא לאגרא. וע"כ דגם זה אינו ידוע דקיימא לאגרא ויהי' נראה כשלו. וא"כ אי בלא קיימא לאגרא לא הוי חזקה דזה לא חסר. א"כ שוב גם בקיימא לא יהי' חזקה דממ"נ אינו נראה כשלו וכמו בעל כו'. דאי קיימא כו' מסתמא מושכר אצלו כמטלטלין העשוין להשכיר ואי יחשבו דלא קיימא לאגרא ג"כ אינו נראה כשלו אף שדר בו דזה לא חסר כנ"ל. ומוכח דבלא קיימא כו' הוי חזקה דמ"מ זה אוכל ונהנה כשלו ושוב שפיר גם בקיימא לאגרא הוי חזקה דיהי' נראה שלו דאין ידוע דקיימא כנ"ל. אך מ"מ אינו מוכרח דבקיימא לאגרא שפיר הוי חזקה אף שאין תפיסתו מוכחת לא מבעי' לטעם הר"י הובא בטור סימן קל"ג דמטלטלין שעשוין לו"ל דל"מ חזקת ג"ש דשמא שכח למי השכיר כו' ע"ש. א"כ סבר דאף דאין תפיסתו מוכחת צריך למחות ובקרקע דלא שייך שכח מהני. רק אף לדברי הטור שכ' מטעם א' שלפעמים משאילין ליותר מג"ש. מ"מ היינו רק דלא נימא דעל לך ג"ש יהי' אינו עשוי להשאיל כ' כנ"ל. אבל בקרקע לא חילקו כלום דאף שעשוי להשכיר לזמן ארוך מ"מ אין ידוע שהשכירו אף שעומד להשכיר וצריך למחות דאל"כ יצטרך לשמור שטרו לעולם בקיימא לאגרא. וכמ"ש תוספ' גבי לפירי אחתי' דלא ס"ד שיהי' נאמן אחר ג' ולא דמי לבעל שידוע כנ"ל. אך ברמ"א סי' קמ"ט ס"ח אשה כו' לחתנה מקום כו' שדרך להשאיל זו לזה כו' וצ"ל דגם שם ידוע שדרך להשאיל לאדם זה משא"כ סתם דרך להשאיל ולהשכיר:

(יג) שדר בו או השכירו ג' שנים. לכאורה בהשכירו למה בעי שידורו השוכרים ביום ולילה. הא כיון שהוא השכירו על כל הג"ש אכל פירות ג' שנים אף שהם לא דרו בלילה מ"מ חייבים השכירות והמחזיק אכל כדרך להשכירו. דבשלמא בדר בעצמו צריך שפיר כיון דעושה פירות תדיר ודירתו הוי פירותיו לא אכל רצופין משא"כ בהשכיר כנ"ל. ובגמ' שפיר כיון דמיירי בנקיטי אגר ביתא שעדיין לא נתנו והקשה הרמב"ן ז"ל הא חרש וזרע ולא הכניס פירות לביתו לא הוי חזקה וכיון דלא קיבל השכירות לא הכניס ותירץ דהם דרים בשליחותו חשוב הדירה שלהם כאלו דר הוא והוי כהכניס כנ"ל ע"ש. וא"כ לכך שפיר בעינן דדרו יום ולילה כיון דבתורת אכילת פירות דמי השכירות לא מהני דלא הכניס רק מצד דירה שלהם כדר הוא ושפיר בעי רצופין יום ולילה משא"כ בנתנו לו דמי השכירות דמהני חזקתו בתורת אכילת פירות. י"ל שפיר דאף שהם לא דרו בלילה מ"מ כיון שהוא השכיר להם על ג"ש יום ולילה ושלמו לו א"כ אכל פירות כל הג"ש דיום ולילה ומהני שלא בתורת דירתם בשליחותו:

והי' מיושב בזה לשון הגמ' דפריך הני נוגעין כו' וא"ל רבא דייני דשפילי כו' מי לא עסקינן דנקיטא אגר ביתא כו'. והלשון תמוה כאלו הי' פשוט דמיירי כן הול"ל דמשכחת לה בנקיטי כו'. ולמ"ש מדויק דכל קושית הש"ס הי' בתים ביממא ידעו בלילה לא כו' היינו רק בדר בעצמו כנ"ל. ומשני אביי שיבבי כו'. ורבא דמשני אנן אגרינן כו' שהשכיר א"כ שוב לא קשה כלל דיכולין אחרים להעיד שהשכיר ג"ש ודרו ג"ש אף דאין יודעין הלילות מהני. רק בלא נתנו השכירות דרק מטעם שליחות אז צריך שיעידו הם בעצמם ושיעידו שדרו גם בלילות. א"כ רבא דאמר דאמרי אנן אגרינן ודרינן ביממא ובלילה לא הוצרך רק על נקיטא אגר ביתא ושפיר דחה דייני דשפילי כו' מי לא עסקינן דנקיטי כו' הא באחרים סגי ביום לחוד כשהשכירו ומה דאמרנא אנן כו' ובלילי הוא רק בלא נתנו עדיין השכירות. ובנתנו שאין הם נאמנים שוב מהני אחרים כנ"ל:

ומיושב מה שמקשין דלמא כבר נתנו והא דנקיטי אגר ביתא כדי שיהיו נאמנים. ולהנ"ל א"ש דאי כבר נתנו באמת לא יצטרכו לשלם למערער אף אם לא דרו בלילות דיועיל עדות האחרים על סתם ג' שנים כיון דאכל כנ"ל. וממ"נ נאמנים בנקיטי אגר ביתא כנ"ל. דלא הוי נוגעין. אמנם זה שפיר בידוע ע"פ עדים אחרים שהשכיר להם ושדרו ג"ש רק על לילות א"א לידע ע"ז שוב השוכרים נאמנים בנקיטי אגר כו' דלא שייך דנקיטי בשביל הנגיעה דאי נתנו ג"כ יהיו פטורים ע"פ העדי ג"ש. אבל אם אין עדים כלל שהשכיר להם על ג"ש יום ולילה רק הם עצמם י"ל שפיר דלא מהימני אף דנקיטי אגר כו' דשמא נתנו כנ"ל דבזה אם נתנו אינם נאמנים דשמא לא דרו ולא השכיר להם כלל על לילות א"כ לא אכל כנ"ל. ויש לישב בזה ד' הרמב"ם ז"ל פ' י"ב מה' טוען ה"ב התמוהים מאד הביא עדים שהי' דר כו' ג"ש או ששכרה ג"ש ה"ז חזקה טען בעה"ח שמא לא שכן בה ביום ובלילה או שמא אלו שהשכירו להם לא שכנו בה ביום ובלילה ה"ז טענה אומרים למחזיק או תביא עדים ששנים אלו גמורות ביום ובלילה או תסתלק. אפי' באו עדים ואומרים לנו שכר ואנו דרנו בה ביום ובלילה וטען בע"ה ואמר יביא עדים שדרו בה ביום ובלילה צריכין אלו השוכרים להביא ראי' שדרו בה ביום ובלילה שזה תלוי בהן ואינו תלוי בט' המחזיק כדי שיעידו לו כו' ע"ש. ופי' הה"מ דמיירי בנקיטי אגר ביתא כמ"ש ה' עדות וכך הבין הראב"ד והא מפורש בגמ' דנאמנים. וגם לפי' הש"ך עכ"פ הא כבר כתב שטען שמא לא דרו. וע"כ דמפרש הגמ' כן דדוקא טען וא"ל א"צ שוכרין. א"כ אין תועלת כלל בעדות השוכרין דאמר רבא דממ"נ אי טען לא מהני ואי לא טעין אינו צריך וגם לשון הרמב"ם הא כבר כתב שטען ולמה כפל אח"כ שכשהביא השוכרים חזר וטען ועוד קושיות ע"ש:

ולמ"ש א"ש דמקודם כ' שהביא עדים שהשכירו להם ושדרו ג"ש רק שטען שמא לא שכנו אלו שהשכיר להם ביום ובלילה ע"ז כתב שפיר או יביא עדים ששנים אלו גמורות יום ולילה דסגי בעדות השוכרים ע"ז לבד שהשנים שמעידים אלו דרו יום ולילה דכיון דנקיטי אגר ביתא כמ"ש ה' עדות אין נוגעין דממ"נ אם נתנו הן פטורין ע"י העדים אחרים שהשכיר ושדרו ג"ש דאף אי לא דרו בלילה עכ"פ השכיר ואכל פירות כנ"ל. וזה הוא פירוש דברי רבא בגמ' דמשני על הקושיא דלא משכחת עדים רק על הימים ומשני דנוסף על העדים אחרים מעידים השוכרים שדרו יום ולילה ומהני בנקיטי אגר ממ"נ כנ"ל. ואח"כ כתב הרמב"ם אפי' באו כו' ואומרים לנו שכר ואנו דרנו כו' היינו כשאין עדים אחרים על השכירות כלל כמ"ש שהם המעידים לנו שכר והמערער טוען שמא משקרים ולא דרו בלילה ולא יודע שהשכיר להם כלל על הלילות וטוען שיביאו עדים אחרים שדרו יום ולילה וזה דין אחר ממ"ש למעלה שפיר צריכין להביא כו' דאף דנקיטי אגר כו' נוגעין וכ' שתלוי בהן כו' דדלמא כבר נתנו ובמכוין נקיטי אגר דליהימני דלא השכיר כלל על הלילות ולא אכל אף שנתנו ונוגעין כנ"ל. וזה פירוש ד' מר זוטרא בגמ' אי טעין ליתי תרי סהדי כו'. ולכך שינה הלשון דברישא סגי בטענתו שמא לא שכנו בלילה דאפשר שנזדמן שלא דרו' בלילה ולכך לא מחה שלא החזיק. וכאן לא סגי בטענה זו דגם אם לא דרו אם שכרו על ג"ש שלימות הי' מועיל בנתנו. וצריך לחוש שלא שכרו על הלילות וזה לא שכיח וצריך לטעון יביאו עדים אחרים. וברוכלים טענינן שלא שכרו ג"כ כנ"ל ומיושב:

אמנם מלשון כל הפוסקים מבואר דאף בידוע בעדים שהשכיר לג"ש ולא דרו כל הג"ש או חסרו הלילות דמ"מ לא הוי חזקה אף ששילמו השכירות. ולכך נראה דלא מבעי' כששכרו שלא בשטר דבזה להפ' דדמי ללקוחות דג' לא מהני רק א' כל הג' שנים דלא ידע ששכרו רק שהי"ל למחות שלא יחזיק המחזיק שהוא לקח ממנו כיון שדר כל הג"ש. דבזה ודאי בעי שדרו ג"ש יום ולילה אף ששלמו דלא מהני מצד אכילת פירות של המשכיר דלא ידע שהשכיר ומשום השוכר עצמו אין מתירא שדירת עצמו צריך יום ולילה ולא איבעי למחויי כנ"ל. רק אף בשכר בשטר או להפ' דשם המשכיר נקרא וידע שהשכיר כנ"ל. מ"מ לא מהני מצד אכילת פירות די"ל דוקא הכנסת פירות משדה וכה"ג שהוא בפירסו' משא"כ נתינת השכירות אף שידוע שבשכירות מ"מ אין ידוע ששלמו ושאכל. וזה קצת דוחק דכיון שידע שהשכיר הי' לו לחקור דגם הכנסת פירות הוא ביום א' או בלילה ומ"מ אמרינן דצריך לחקור כיון שזרע כו'. רק דנראה כמו דקי"ל בש"ס ל"ו דקל נערה שמשיר פירותיו דלא הוי חזקה ובש"ע סי' קמ"א ס' ט"ו דדוקא ג' גדירות כו' שתולשן מן המחובר הוי חזקה בקרקע משא"כ כשנתלשו מה שהכניס פירות תלושין אינו ענין ליחשב חזקה בהקרקע או באילן רק כלוקח מטלטלין של זה ע"ש דאף שגדלו כל צרכן לר' האי ז"ל. וא"כ שכירות הבית שקיבל המשכיר הוי רק פירות תלושין ואף שקיבל זה מעותיו שלא כדין אין זה חזקה בהבית. ודוקא הדירה שדר בו שזה פירותיו של הבית שנוטלין מהבית עצמו כלקיטת פירות ממחובר משא"כ השכירות מהדירה. ולכך לא מהני רק מצד שדרים שליחותו הוי כדר המשכיר בעצמו בהבית כנ"ל. וממילא בעינן שידורו השוכרים ג"ש יום ולילה כמו בעצמו אף ששילמו השכירות בזמנו כנ"ל. כיון דלא מהני החזקה על המשכיר רק מצד הדירה בשליחותו כנ"ל וא"ש. וראי' לזה כיון דמוקי מתני' בהשכיר הבית א"כ למה לר' ישמעאל ור"ע בבתים ג"ש הא באספסתא סגי בג' חדשים. א"כ משכיר בית סתם דהוא ל' יום. ובחורף ו' חדשים (סי' שי"ב) א"כ כשהשכיר ג' פעמים על ל' יום יהי' חזקה כאספסתא דהא דרך להשכיר כן ולא מיקרי משמט שמיט והוי כאספסתא כנ"ל דעושה פירות א' לל' יום. וע"כ כמ"ש כיון דאין לשכירות אלא לבסוף ואז הוי תלושין מהבית ולא מהני רק מצד הדירה שבמחובר וזה צריך ג' שנים גם לר"י ור"ע דעושה תדיר כנ"ל. וא"כ מ"ש המחבר שדר בו או השכירו ג"ש רצופות אינו מדויק שהי' לו לפרש שהשכירו ודרו בו השוכרים ג"ש רצופות. דע"כ כונתו כן כמבואר בפ'. וס"ט כ' כן על השוכרים שדרו בו כו' ע"ש. וכמבואר ברמב"ם להדיא ע"ש. אך מ"מ י"ל דברי רמב"ם כנ"ל. דבש"ס דרבא משני לר"ה דסתמא כרב רבי' ס"ל דדקל נערה הוי חזקה. וממילא מהני מצד אכילת פירות אף שתלושין. ולכך אמר שפיר מל"ע דנקיטי אגר דאי נתנו בל"ז הוי חזקה. ומועיל נקיטי דאין נוגעין כו' משא"כ לדידן לא מהני נקיטי כו' דבכונה נקיטי כנ"ל וא"ש ד' הרמב"ם:

(יד) ואם יאמר כו' שיעידו בפירוש כו'. זה לשון הרא"ש ע"ש וסובר דבסתם שהעידו ג' שנים רצופות כוונת העדים מסתמא גם בלילות רק כשטוען צריך לחקור אותם ושיעידו' בפירוש. וממילא כשאמרו מפורש שא"י מהלילות לא מהני עדותם אף דלא טען וקשה שלא רביא דעת התוס' שכ' בפירוש להיפוך לדעת רשב"ם דאם הספק בכוונת העדים הי' צריך לשואלם גם כשלא טען דבכל עדיות אנו דורשין יפה. רק דאף שפירשו שא"י הלילות ג"כ מהני דמסתמא דר גם בלילות ודוקא טוען ברי שלא דר בלילה. וגם לשון הרא"ש ז"ל תמוה דכ' ודאי אי לא טעין כו' והעידו עדים סתם כו' מסתמא גם על הלילות העידו וא"צ לדרוש ולחקור דמסתמא הוי כאלו חקרנום כל זמן שאינו טוען. אבל אי טעין כו' ט"ט וצריך להביא עדים על ימים ולילות עפ"ע שכנים כדאביי או שוכרים כדרבא ואי טעין ראיתיו יוצא כו' דוקא שוכרים כו'. ותמוה בשלמא לענין שא"צ דו"ח בסתם וכשטוען צריך דו"ח הי' שייך. אבל כיון שכ' דהוי כאלו חקרום שמעידין גם אלילות. א"כ מה מהני שטוען נגד עדותם. דלדבריו אין העדים רשאין להעיד סתם ג"ש רצופין אי א"י על הלילות ג"כ. וגם למה כתב אי טעין כו' להביא עדים כו' הול"ל שצריך לחקור אותם בפירוש. ואי כשיאמר א"י יהי' חוזר ומגיד א"כ די בעדותן סתם. ועוד כיון דמיירי הרא"ש מעיקרא בסתם עדים דאח"כ כתב ע"פ שכנים כו'. א"כ איך אפשר דנאמר מסתמא כחקרו שמעידים אלילות הא בגמ' פריך לפשוט בתים בלילי לא ידעי ומשני שכנים כו' דא"א לאחרים לידע ואיך נימא בסתם כנ"ל. ולכך נראה דהרא"ש ז"ל מחלק לג' חילוקים דסתם עדים יכולין ג"כ לידע תחלת הלילה כמו שיכולין לידע ביום ג"ש. וכשא"י כלום מהלילות אין רשאין להעיד סתם ג"ש רצופין אם לא שיודעין על התחלת הלילה ג"כ כמו שאפשר לאחרים לידע. ולכך הוי כאלו חקרום ע"ז וכשלא טען אמרינן שוב כיון שדר ימים ותחלת לילה אין סברא שיצא משם אח"כ ולא מצאו זה דר שמסתמא דר כל הלילות. ואי טעין ברי שבא בלילה ולא מצאו לא סגי באחרים לא בסתם ולא בפירוש דמעידים רק כדרכם לידע תחלת ועדיין טענתו קיימת שבא בלילה ולא דר. וצריך להביא שכנים ואלו גם בסתם שמעידין על ימים ולילות סתמא עד שהולכים לישן. ושוב אין חוששין בסתם שאח"כ יצא וכשטוען גם ע"ז ברי שאח"כ בא ולא דר צריך שוכרי' דוקא כנ"ל. ולכך כתב צריך כו' על ימים ולילות עפ"י שכנים ולא כ' שיעידו בפירוש כו'. ולכך אינו מביא ד' תוס' החולקין שנראה לו שתוס' לא הקשו רק ע"ז שנאמר דמסתמא יודעין על כל הלילות כשלא טעין שזה דבר דלא שכיח על אחרים ע"ז הקשו למה לא נשאל שמא א"י ולא נוציא ממון של"כ כיון שהדבר רחוק שידעו. ולכך כ' דאף שא"י סתמא דר אבל לענין שידעו מתחלת הלילה שפיר בסתם נכלל בעדותן כאלו פירשו באמרם ג"ש רצופין דאם לא היו יודעין מה שאפשר לידע לא היו מעידין סתם. ושוב על שאר הלילה אף דא"י בפירוש ג"כ ל"ח שיצא משם אי לא טעין כמ"ש תוס'. וא"כ שוין בדין דמעידין אחרים מפורש שא"י כלל מלילה לא מהני גם לתוס' דלא חשוב ג"ש כלל. רק ביודעין כמו שהדרך כנ"ל מתחלת הלילות. וממילא גם במעידין סתם כן אז אי לא טעין מהני דמסתמא כל הלילה דר. אף אי אמרו בפירוש שיודעין רק מתחלת כנ"ל. ואי טעין שבא כו' צריך שכנים. ובשכנים נראה אף שהעידו סתם מתחלה ג"כ מהני. רק אי טעין אחר שישנו צריך שוכרים כנ"ל. ואין מחלוקת בין תוס' להרא"ש כנלע"ד. ומהתימה שלא ביארו האחרונים כלל. ובשוכרים שהעידו סתם והלכו להם מהני ולא מצי טעין כלל כמבואר בהרא"ש שם ע"ש. אולם הי' לו להזכיר גם בשכנים כן. ומשמע קצת דכיון דטעין צריך לשאול השכנים אם יותר מתחלת הלילה. אך ז"א דעל שוכרים הזכיר הרא"ש לישב מה דנקיט רבא בלישני' אגרינן כו' ודרינן יממא ולילא. והא סגי במעידין סתם. לכך כתב דנקיט לאפוקי מהמקשה אבל בשכנים לא הוזכר יומא ולילא בגמ' פשוט דבסתם סגי. ולתוס' ג"כ לכאורה הא קי"ל ברור אכילתך (כ"ט ע"ב) ואי סמכינן על המסתמא דר בלילה מה יועיל טענת ברי שלו. דלא קשה דמצינו בכמה דוכתי בלא שכיח דל"ח וכשטוען ברי טענתו טענה. גם י"ל דבלא טעם ודאי שלא יצא בלילה. רק דנאמר שידע שיבא הבעלים ולכך יצא ולא מצאו דר. ושוב הי' למערער לידע שלא מצאו ויש ריעות' כשאינו טוען ברי ואמרינן כיון שאין מערער יודע שוב מסתמא דר. משא"כ בטוען ברי יש טעם לתלות ולא שייך מסתמא כנ"ל. וגם הי' לו למחות כיון דידע מיום וסתמא דר גם בלילה. ואי ידע שלא מצאו בלילה א"כ כיון שע"ז סמך שלא מיחה רמיא עליו והי' לו לטעון שלא מצאו דר בלילה וכיון דלא טעין לא מהני משא"כ בטעין כנ"ל. דמוכרח לומר כן דהרא"ש כתב על רוכלין כיון דמחמת שלא הי' בעיר לכך א"י לטעון ברי טענינן לי'. ומה טעם זה מ"מ אינו טוען ברי. אי סתמא לא מספקינן רק משום שטוען. וע"כ להיפוך דכשאינו טוען ברי יש ריעותא דאיך סמך שלא למחות הא מסתמא דר גם בלילה והי' לו לילך לראות אם דר בלילה או לא כיון שהוא בעיר ואי באמת ראה שלא דר למה אינו טוען ברי. ולכך לא טענינן לי'. משא"כ רוכל טענינן לי' שסמך ע"ז שלא שמע שדר בלילות כנ"ל דאין ריעותא כנ"ל:

ומ"ש הרא"ש בתחלה ע"ד רבא דאית לי' נמי שנויא דאביי כו' אלא שהשיב ע"ד המקשה דאף בלא עדות שכנים משכחת עדות יומם ולילה ע"פ שוכרים כו' וקשה למה לא כתב דהוצרך רבא לשוכרים כשטוען אחר שישנו השכנים כמ"ש אח"כ דהא גם לשכנים לא הוצרך רק כשטוען כנ"ל. ועוד דמה פריך בתים כו' הא כשלא טען מהני סתם והי"ל לשנויי בלא טען. ואי הי' הפירכא למה תני סתם דמשמע דלא מהני שום טענה א"כ גם תי' אביי דשכנים לא מהני דעדיין מצי טעין וע"כ הוצרך רבא לשוכרים. ולומר דמ"ש הרא"ש בתחלה הוא ע"פ דברי ר"ת שמביא בסוף אינו במשמע לשון הרא"ש ז"ל. ונראה דלפי' שפי' מתחלה כרשב"ם סובר דמר זוטרא פליג על אביי ורבא במ"ד ואי טעין דהא לפי' ר"ת כ' הרא"ש דמ"ז לפרושי מלתא דאביי ורבא ע"ש דמשמע דלפי' ראשון לא קאי אמלתייהו לפרש דכוונתם אי טעין דוקא רק דהם ס"ל דאין חילוק דגם בלא טעין בעי שכנים או שוכרים וגם רבא מודה דסגי או שכנים כנ"ל. וגם בטען מהני שכנים ולכך פריך ומשני כפשטי'. ומ"ז פליג דוקא טען כנ"ל ובאמת ל"ק ממתני' דמיירי בלא טען ופוסק כמ"ז. וי"ל הטעם דרבא לטעמי' גבי שכוני גוואי דכיון דהחזקה בסתם מהני ואין חוששין שמא הי' בשכוני גואי אינו נאמן לבטל החזקה דחשוב מוציא מחע"ה. וממילא א"א לחלק בין טעין דאי בלא טעין אין חוששין שמא לא דר בלילות שוב חשוב מוחזק ואינו נאמן אף שטוען לבטל החזקה. ולדידן דקי"ל כר"נ ברור אכילתך דנאמן שפיר מחלק מ"ז בין טעין כנ"ל. וממילא קי"ל כמ"ז דהא קי"ל כר"נ. אולם מ"מ הי' לו לכתוב טעם למה פ' כמ"ז. ולכך צ"ל כמ"ש נ"י דמ"ז אמלתא דאביי קאי הא דסגי לאביי בשכנים דוקא בלא טעין אבל טעין מודה לרבא דשוכרים דוקא. אך שוב קשה מנ"ל להרא"ש ז"ל דגם הא דבעי שכנים דוקא בטעין הא אדרבא פשט הסוגיא דפריך בתים כו' ומשני מאן מסהיד כו' שיבבי. דאחרים לא מהני כלל. וגם בלא טעין בעי שכנים רק בטעין בעי שוכרים וזה הוא דפירש מר זוטרא דאביי מודה בטעין וגם רבא לא פליג בלא טעין דסגי בשכנים רק דשני רבא דמשכחת בלא שכנים בשוכרים. ואף דמתני' בלא טעין סגי בשנוי' דאביי מ"מ נ"מ בטעין בעי שוכרים דוקא. וכן מבואר בנ"י בשם הר"ן דקאי רק על אביי דכיון דמה דחשיב עדותם רק משום סתמא שהיו מרגישין אם הי' יוצא בלילות. לא מהני עדות כזה בטוען ברי שלא דר בלילות. ואצ"ל כלל שיצא אחר שישנו דוקא רק ברי כנ"ל. וכן מאחרים לא מיירי מ"ז כלל ע"ש. וצ"ל דמשמע לי' דלא קאי על אביי לחוד דסתמא אמר וקאי אתרווייהו דהא דבעי שכנים דוקא בטעין והא דבעי רבא שוכרים ג"כ בטעין אף על השכנים אחר שישנו כו'. ומ"ש אח"כ בר"ת לפרושי כו' לא בא לדיוקא כו'. שגם לפי' הראשון אתי מר זוטרא לפרושי מלתא דאביי ורבא. ודוחק. וגם צ"ע שלע"ד הרא"ש ז"ל בין חילוקים הנ"ל יחידאי הוא. שרשב"ם וריב"ם וש"פ דמפרשים מלתא דמ"ז באפי נפשי' סוברים רק ב' חילוקים בין טעין ברי שלא דר בלילות או לא וסוברים דאביי ורבא פליגיי בטעין לאביי סגי בשכנים וא"צ יותר רק כניהוג כו' דלא הרגישו יוצא ולרבא בטעין ברי לא סגי בשכנים רק בעי שוכרים והיינו דאמר מ"ז דוקא אי טעין ואי ל"ט א"צ כלל וסגי בעדים אחרים וקי"ל כרבא דבטוען ברי צריך שוכרים דוקא ובלא טעין די בעדות יום לחוד כמ"ש תוספ'. ואותן המפרשים דרבא לא פליג אאביי וסוברים דסגי בשכנים או שוכרים מפרשים דמ"ז קאי על אביי לחוד ומפרש דל"פ דבטעין מודה. ובלא טעין גם שכנים א"צ ואין כאן רק ב' חילוקים. אבל הג' שכ' הרא"ש ז"ל וכן החילוק לטעין דוקא אחר שישנו. לא משמע כלל כן משאר פוסקים. וכ"כ רשב"ם להדיא בקושית הש"ס בלילא לא ידעי דמצי טעין ברי וע"ז משני אביי ורבא וכן מפרש בשנוי' דאביי ולא בדרבא ע"ש:

(טו) ולרמב"ם אפילו ל"ט אלא שמא כו' צריך כו'. ותמוה אי מהני שמא גם בלא טענה למה יועיל וכקושית תוס' וכמ"ש הש"ך ז"ל ומ"ש הש"ך ז"ל אינו במשמע כלל בלשון הרמב"ם שמפורש שמא והש"ך מפר' ברי. ולענ"ד פשוט דהא לשון הגמ' מורה כד' הרמב"ם ז"ל דאי טעין ליתי תרי סהדי דדרו כו' ולא הוזכר כלל שיטעון ברי שלא מצאו. אולם גם הרמב"ם ז"ל מודה דהחילוק בין טוען ברי דאף דאמרינן מסתמא דר גם בלילה מ"מ בטוען ברי שלא דר מהני כמ"ש הרשב"ם והרא"ש רק דממילא כמ"ש הסמ"ע וטור סי' ס"ט לענין פרוע במיגו דמזויף דל"ש שטרך בידי מה בעי שסמך עצמו שיוכל לומר מזויף ואינו חושש להניח. והחולקין על בעה"ת הוא רק משום דכיון שאינו מזויף מסתמא יוכל לקיימו ע"ש. וכ"כ רשב"ם ב"ב ע' לענין החזרתי מיגו דנאנסה. ומה דצריך שבועה דג"כ לא שייך כ"כ שסמך דהא יצטרך לישבע כו'. ואף דלכאורה למה סמך על טענת שקר שיוכל לטעון. ז"א דסמך שלא יתבענו הלה חנם בשקר כיון שיודע שיכול לפטור בטענת שקר ג"כ וסמך כנ"ל וכ"כ רמב"ן גבי מחאה בע"א ע"ש. וא"כ י"ל כאן דכמו דמבואר ברמב"ם וכל הפ' דכשחסר יום א' מהג"ש שאין מביא עדים דלא הוי חזקה כלל אף שאינו טוען ברי דא"צ למחות כשלא נשמע לו שמחזיק ג"ש שלימות רק בלילות אמרינן מסתמא כשדר ביום דר ג"כ בלילות. וממילא כיון דכשטוען ברי שלא דר מהני שוב אף דטעין שמא מהני דלא הי' צריך למחות שסמך שלא יחזיק בשקר לטעון לקוח כיון שיכול לטעון ברי שלא דר בלילה. וזה צריך ליזהר בשטרו מה"ט שמא יטעון ברי כמ"ש תוספ' גבי לפירי אחתי' דאם הי' נאמן בטוען הי' צריך לשמור שטרו שמא יטעון לפירי כו' ע"ש ל"ה ע"ב ושפיר מהני גם בטעין שמא כנ"ל כיון דברי מהני. ואף להחולקין במזויף דימצא עדי קיום כנ"ל. משא"כ בבתים דלא אפשר כלל בעדים כדפריך הש"ס שפיר שייך שסמך ע"ז דכיון שדר בעצמו ולא השכירו לא מהני גם שכנים ולא הי' צריך למחות. וכן בהשכיר להרמב"ם ז"ל דלא מהני עדותן שדרו יום ולילה בטוען רק אחרים דוקא. ושוב יכול לסמוך ע"ז דודאי רחוק מאד שיהי' עדים אחרים אלילות כדאמר בש"ס. ומדויק לשון הגמ' אי טעין ליתי ב' סהדי דדרו בי' יממא ולילא דלכאורה גם לפי' הרמב"ם למה זה שאומר יביא עדים כו'. ולמ"ש מיושב דזה עיקר הטענה יביא עדים שדר כו' דסמך ע"ז שודאי לא ימצא עדים כנ"ל. ומזה גופי' הוכיח הרמב"ם דהשוכרים גם כן אין נאמנים דאל"כ כשהשכיר לא הי' מהני שמא ולא היו צריכין להעיד איום ולילה רק סתם דלא שייך סמך דהא יוכלו להעיד וע"כ דאין נאמנים וצריך אחרים ושפיר כנ"ל ואמר ליתי סהדי דדרו בי' היינו אחרים דוקא ומהני טענתו אף בשוכרים שכיון שאם הי' טוען ברי הי' מהני שוב גם שמא מהני. וממילא מיושב מה שצריך לטעון שמא כו' דהא כ' פ' י"א במביא עדי חזקה מעמידין בידו שאומרים לזה למה הנחת כו' ולא מחית ע"ש. וא"כ כיון דאינו טוען ברי ואנו אומרים מסתמא דר גם בלילה רק דזה סמך שלא מיחה מטעם הנ"ל א"כ רמיא עליו וצריך לטעון זה שמא לא דר בלילה וכשרואין שעולה ע"ד ספק זה שוב הוי אמתלא על מה שלא מיחה. אבל כשאינו טוען כלל שמא לא דר שפיר נשאר החזקה דמסתמא דר דאין לתלות כלל שמש"ה לא מיחה משום הלילות דהא חזינן דאינו טוען כלל. וע"כ דגם אצלו הי' המסתמא שדר בלילה ולא סמך כלל על טענה שלא דר בלילה. וכשטוען שמא שפיר מהני כנ"ל. וברוכל המחזיק דמסתמא לא אמרינן כלל שדר אף דלא טעין טענינן לי' דחסר מגוף החזקה כמו חסר ימים דא"צ לטעון כנ"ל. רק במאי דמסתמא דר רק דסמך כנ"ל בזה דוקא כשטוען שמא כנ"ל. ואף דמשמע גבי ע"א לסייע אתי כו' דאף אי החזיק ואין עדים מ"מ הוי חזקה. היינו דראוי לימצא עדים ול"ש שסמך וא"צ ליזהר משא"כ בתים שידוע דא"א עדים וגם זה יודע מחזיק שהמערער באמת א"י אם דר בלילות כנ"ל:

עוד נראה דהא במודה מערער שזה החזיק ג' שנים ואעפ"כ טוען שלא מכרה. דנאמן נגד החזקת ג"ש במיגו דלא הי' מודה על החזקה וכ"כ רמב"ן ז"ל לה' דדבר ברור הוא דחזקה לאו כעדים ומיגו במקום חזקה דג"ש אמרינן ע"ש. וא"כ כיון דטוען ברי שלא דר בלילה אין כאן חזקה שוב אף שאינו טוען רק שלא מכרה לו ג"כ נאמן דמה בכך דאמרינן כשלא טען מסתמא דר בלילה. הא אף דהוי חזקה נאמן שלא מכרה במיגו שהי' מבטל החזקה שהי' טוען ברי שלא דר בלילה כנ"ל ובשלמא לשיטת הרמב"ם לא קשה דאף שאינו טוען שמא לא דר יהי' נאמן ששלו מיגו דטעין שמא. ז"א איך שייך הוכחה שאומר אמת דשלו דא"ר לשקר הי' טוען שמא. הא גם כשאינו משקר דשלו הי' לו לטעון שמא לא דר כו' דאין שקר וע"כ שא"י טענה זו ואין כאן מיגו והוכחה. משא"כ לתוס' ורא"ש דדוקא בטוען ברי שלא דר שוב שפיר יהי' נאמן דהוכחה דאומר אמת שלא מכרה אף דהחזיק שאם רצה לשקר הי' טוען ברי שלא דר וע"כ שאינו רוצה לשקר ויהי' נאמן ממילא אף באינו טוען ברי רק דשלו כנ"ל:

אמנם תוס' כתובות פ"ה גבי מחיים תפיסנא כו' אית לך סהדי דתבעינהו מחיים ולא יהבית כו' תי' דלא חשוב מיגו דעכשיו הוי מיגו למפרע ומשום דא"ב אמרה לקוחין בשעה שאמרה מחיים תפיסנא כו' דסבורה היתה שהיא טענ' מעולה ולא הי' יודעת שצריכה לטעון תבע' כו' מדלא טענה מעצמה כו' ע"ש. והפ"י תמה שם דבכל מיגו לא אמרינן שמא א"י הדין והי' סבור שטענה טובה ע"ש. ולק"מ דשאר מיגו דעל טענת שקר זו מיגו דשקר אחר. ודאי כמו שחקר על טענה זו לזכות הי' יכול לחקור גם על אחרת ומה טעם לתלות שיודע יותר פרוע ממזויף וכה"ג. משא"כ במחיים תפיסנא דטענה זו הי' צריכה לטעון רק שהי' יכולה לומר טענה נוספת דתבעה מחיים. וכיון דלא טענה מעצמה נראה שלא עלה ע"ד שצריכה לטעון כנ"ל וא"כ גם כאן א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דכשאינו טוען כלל שמא לא דר בלילה לא מהימן דלא מכר במיגו דברי שלא דר. דזו טענה נוספת דגם שיאמר ברי שלא דר הי' צריך לטעון מה שטען שלא מכר. רק שיכול לומר עוד שלא דר אמרינן שלא עלה ע"ד כלל שצריך יום ולילה לברר דמסתמא גם בלילה ולכך לא טעין וג"כ ראי' מדלא טעין מעצמו כמ"ש תוס'. משא"כ בטוען באמת שמא לא דר דחזינן שיודע החילוק שצריך בירור אלילות שוב שפיר נאמן ששלו הבית ולא מכר במיגו שהי' טוען ברי דל"ש מדלא טעין. ומוכח מיגו כנ"ל שאין רוצה לשקר אף שיודע כנ"ל וא"ש כפשוטו. והגם דלא דמי ממש לד' תוס' גבי מחיים תפיסנא דשם רק פירוש כ' תוס' שפיר דיש הוכחה שהי' סבורה שדי בטענתה מחיים מדלא טענה. דהא גם שנוכיח מהמיגו שאמרה אמת ותבעה מחיים עדיין למה לא פירשה מחיים תבעה כו'. וע"כ דסברה שא"צ ולהוכיח שפי' דברי' כן זה לא שייך המיגו משא"כ נ"ד דאין הוכחה שלא ידע. אך משמעות תוס' שם כפשטי' מדלא טען. וזה שייך גם כאן דעכ"פ כשמביאין עדי דירה הי' לו לומר שמא לא דר בלילה לקיים טענתו דלא מכר כנ"ל ומוכח שא"י כנ"ל. ועכשיו הדין שפיר דטוען ליתי סהדי כו' גם בשמא נאמן במיגו על ששלו משא"כ לא טען כלל שייך ג"כ עכשיו ממש כד' תוס' הנ"ל דאם יודע גם שנוכיח שאומר אמת דשלו עדיין למה לא טען שמא לא דר דאינו שקר וע"כ שא"י ואינו נאמן כנ"ל:

גם י"ל כמ"ש תוס' דא"נ מיגו דלפירי אחתי' דהוי לגרוע שרוצה לתבעו גם הפירות ע"ש (ל"ה ע"ב). וא"כ י"ל דלא הוי מיגו שלא דר בלילות דרוצה לתבוע מכל הדירה דיום ולילה השכירות. ואף דהדין דא"י להוציא מג"ש פירות משום ממ"נ. מ"מ באמת מגרע דהא פסק הרמב"ם ז"ל דמשביעו היסת גם על הפירות דג"ש דאין פוטרו מהיסת. וא"כ עכשיו שטען רק דלא מכר ממ"נ אם לא יהי' עדי חזקה יוציא הכל ואם יהי' ע"ח ויהי' הדין דדי בסתם שמעידין אף שא"י מלילות מ"מ הוא יטעון ברי שדר גם בלילות וישביעו היסת על הכל משא"כ כשיטעון ברי שלא דר בלילות לא יוכל להשביעו היסת על הלילות כנ"ל. והוי מיגו לגרוע טענתו דלא אמרינן. וזה כשלא טען כלל אבל כשטוען שמא לא דר בלילות, א"כ גם עתה לא יוכל להשביע היסת על לילות דא"נ ע"ד ספק. וגם בגלגול א"נ בלי רגלים לדבר וגם כשישלם השאר די. שוב נאמן במיגו דאינו לגרוע:

אך יש לדחות. ומיושב דאביי ורבא דקאי על מתני' דלא הי' היסת הי' מהני אף דלא טעין במיגו כנ"ל רק לדידן אמר מ"ז אי טעין דוקא אף בשמא כנ"ל. אך ז"א דגם בשמא יוכל להשביעו היסת ע"פ הודאת המחזיק שדר בלילות משא"כ כשיטעון ברי דהודאתו סותרת כנ"ל. ותוס' לטעמייהו שכ' ב"מ ק"י דלא מהני מיגו נגד חזקה דג"ש דהוי כמקום עדים. או דהוי להוציא כיון דהחזיק ג"ש ע"ש. ולכך פי' כאן שפיר דוקא בטוען ברי משא"כ לדידן. אך למאי דמסקי תוס' אין הכרח דסוברים כן דרק מכח קושיתם הוצרכו לתרץ כן ואינו מוכרח למסקנא ע"ש. ואפשר דגם רשב"ם דנקיט ברי כוונתו כן דכיון דברי מהני שוב י"ל גם בטוען שמא מהני כנ"ל. ורמב"ן ז"ל בחי' פ' ג"כ דאף דלא טעין ברי רק לייתי סהדי כו' מהני כלשון הגמ' דדייק הכי:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה