אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות חזקת מטלטלין

הלכות הרשאה

סימן קלג

סעיף א

(א) ואם טען שלך הוא אכל משכון הוא בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת החפץן ונוטל כו'. וכתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג מה' מלוה) הטעם דאף דאם יטעון לקוח גם שבועה אינו צריך. מ"מ עכשיו כיון דלאו על גופי' דחפץ קטעין רק חוב צריך לישבע. ואף דאית לי' מיגו לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. ואינו מובן דהא גם לענין ממון אי אפשר להאמינו רק באותו מיגו דלקוח והוי המיגו לענין ממון וממילא נפטר משבועה כמבואר בכ"מ דהיכא דצריך המיגו לממון פטור משבועה ג"כ ע"ש וצ"ל דנאמן במשכון לטענה מצד עצמה להרמב"ם ז"ל לעיל סי' ע"ב דהיכא דיש עדים שבא לידו בתורת משכון רק שא"י כמה חייב לו נאמן המלוה בלא מיגו שכך וכך חייב לו ע"ש (בש"ך ס"ק ט'). וא"כ י"ל דזה הוי כב' דברים נפרדים שע"ז נאמן במיגו שעכ"פ בא לידו בתורת משכון וחייב לו עליו במיגו דלקוח ושוב נאמן ממילא כמה חייב לו מצד עצמו בלא מיגו כמו ביש עדים ובשבועה כיון דלאו אגוף החפץ טעין. ואינו צריך להמיגו דלקוח לענין כמה חייב לו רק שמשכון בידו וממילא נאמן כנ"ל. רק דנאמין לו גם על כמה חייב מיגו דלקוח כדי לפוטרו משבועה. וזה הוי לפטורי משבועה לחוד דלא אמרינן שאין צורך למיגו זו לענין ממון כנ"ל. ולכך צריך לישבע כמה חייב לו כנ"ל. אך להחולקים שם דאף ביש עדים שמשכון בידו צריך מיגו קשה כנ"ל:

ואפשר ליתן טעם דהנה בש"ס ב"מ דפריך מיגו דחשוד אממונא כו' ומשני שמא ס' מלוה ישינה יש לו עליו כו'. ואמר בש"ס שם אהא דר"ה דשבועה שאינו ברשותו נימא מיגו דחשוד כו' ומשני לא תחמוד בלא דמי משמע להו. ולדעת הרמב"ם (פ"א מה' גזילה) ושאר פ' אין האמת כן רק מיטעי טעי. וא"כ קשה לכאורה איך נאמן במשכון עד כדי דמיו במיגו דלקוח ובשבועה. הא כיון שנותנין לו שבועה ולא אמרינן מיגו דחשוד כו' ובנוטל לא שייך אישתמוטי כו'. וע"כ משום ס' מלוה ישינה כו' וא"כ כיון דע"כ צריכין לומר שאינו ודאי גזלן רק שיש לו ספק מלוה עליו ומשקר מספק לודאי אבל אינו רוצה לעשות ודאי איסור דלכך נותנין לו שבועה. וא"כ מה מיגו הוא דלקוח הא יעבור בלא תחמוד בודאי דבאמת הוי גם ביהיב דמי כנ"ל ואף שיש לו מלוה יעבור בלא תחמוד כנ"ל. ולענין זה הוי ודאי ודלמא אינו טועה ויודע שעובר כנ"ל. וודאי איסור אינו רוצה ולכך אינו טוען רק משכון משום ספק מלוה כנ"ל. וכיון שאין מחזיקין לודאי גזלן שוב ליכא מיגו ולא יהי' נאמן כלל כדי דמיו כנ"ל:

אמנם י"ל כיון שנותנין לו שבועה שפיר נאמן דאיך נאמר שנשבע שקר ג"כ א"כ שוב הוי שפיר מיגו דלקוח ולא שייך טעם הנ"ל דאינו רוצה לעשות איסור דהא נשבע כנ"ל ולכך נאמן. וא"כ מיושב קושית פ' הנ"ל דאיך נפטור אותו משבועה ג"כ במיגו דלקוח הא אם נאמר שיהי' נאמן בלא שבועה שוב לא יהא נאמן כלל דליכא מיגו דאינו רוצה לעבור כנ"ל. וכל מה דמהני מיגו הנ"ל הוא בשביל שנשבע. ואז שייך להאמינו דאי שקר הי' לו לעבור בלא תחמוד ג"כ משא"כ אם נפסוק דנאמן בלא שבועה ליכא כלל מיגו כנ"ל.

עוד נראה דלא קשה למ"ש תוס' דלכך כופר בפקדון פסול וגזלן כו' ולא אמרינן שמא ספק מלוה ישינה כו' וכ' משום דאין ספק מוציא מידי ודאי כיון שידוע שגזל אין חוששין כו' ודוקא לענין מיגו דחשוד כו' שאינו ודאי רק שאומרים ממ"נ וע"ז שייך לתלות כו' ע"ש. וא"כ גם בטוען עד כדי דמיו דאית לי' מיגו דלקוח ויש ראי' בפנינו שאומר אמת רק דנימא שמא יש לו ס' מלוה כו' אמרינן גם כן אין ספק מוציא מידי ודאי לבטל המיגו דמהיכא תיתי ניחוש לזה ושפיר נאמן:

ומיושב ג"כ קושי' הנ"ל דיהי' פטור משבועה ג"כ מיגו דלקוח. דז"א דהא כל תועלת השבועה הוא רק משום שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו דאל"ה אין תועלת ובשביל זה נותנין לו שבועה וא"כ איך נפטרנו משבועה ונאמר דודאי אומר אמת ולא משום ספק מלוה כו' דא"כ הי' טוען לקוח כו' דז"א דאם באמת יש לו ספק מלוה כו' אין כאן כלל מיגו דלקוח דאינו רוצה לעבור בודאי לא תחמוד כנ"ל. וא"כ לענין לפטרו משבועה שהוא רק מחשש ס' מ"י ע"ז ליכא המיגו כלל רק לענין ממון שייך טעם הנ"ל:

(ב) בש"ך סק"ב דאי אמרינן חזקה דאנן סהדי גם כאן לא מהימן במיגו. ויש לדחות דשם ע"כ הי' כוונתו במה שאמר אל תחזירני כדי לבטלו המיגו דאל"ה לא פעל כלום כיון שעדיין יהי' נאמן. משא"כ כאן דהי' הפעולה במה שאמר אל תחזירני כו' שלא יהי' נאמן בלא שבועה דבמיגו דנאנסה שבועה בעי ואם לא אמר נאמן בלא שבועה כנ"ל:

או י"ל דהתם שייך החזקה משום דלא הימני' כלל. ואף דיוכל לומר בפני פלוני ופלוני. מ"מ יהי' נראה שקר משום הרוצה לשקר וגם הם סברי סברא הנ"ל רק לענין מיגו אינו מזיק אבל מ"מ המלוה סמך שלא יאמר כן ולא הימני' כלל ולכך אנן סהדי דלא החזיר כנ"ל. אבל כאן עכ"פ הימני' שיוכל לומר נאנסה. ועכ"פ בשבועה הימני' ושוב ליכא אנן סהדי ונאמן גם עכשיו בשבועה:

הש"ך ז"ל הביא ראיה מתוס' ב"ב שכ' דטעמא דמ"ד המפקיד בעדים צריך להחזיר בעדים ולא מהימן במיגו הוא משום דהוי כאמר אל תחזיר אלא בעדים כו' וא"כ גם לדידן עכ"פ באמר אל תחזיר כו' לא מהימן במיגו ע"ש. ויש לדחות דמבואר מדברי הר"ן ז"ל שבועות (דמ"א) הטעם למ"ד מלוה בעדים צריך להחזיר בעדים משום דידוע שלא האמינו דהלוהו בעדים ואף דהא הימני' שיוכל לומר פרעתי מ"מ מחזיקין להיפוך ואומרים שאינו נאמן ושוב לא הימני' כלל ולא הי' לפרוע בלא עדים ושפיר אינו נאמן. ומ"ד אין צריך להחזיר בעדים אמרינן להיפוך כיון דראוי להיות נאמן שוב הימני' דיוכל לומר פרעתי וליכא חזקה ונאמן באמת ע"ש דהא בהא תליא. וא"כ אין ראי' דגם באל תחזיר אלא בעדים תלי' בזה דאם הי' הדין ברור דאינו נאמן במיגו באמת הי' אנן סהדי דלא החזיר כיון שלא האמינו כלל דגם פרעתי לא יהי' נאמן ושוב באמת אינו נאמן כיון דתופסין זה הצד דאינו נאמן. אבל אם להיפוך שפוסקין הדין דנאמן במיגו שוב ליכא כלל אנן סהדי דהא הימני' שיהי' נאמן רעתי במיגו כנ"ל. ולכך כ' תוספ' שפיר דלמ"ד מפקיד בעדים צריך להחזיר וע"כ כסברא א' של הר"ן דיותר ראוי לתפוס הצד שאינו נאמן ולכך גם מיגו לא מהני באל תחזיר. משא"כ לדידן דא"צ לפרעו כו' דתופסין זה הצד שנאמן שוב מהני המיגו גם באל תחזיר כו' דליכא חזקה דהא הימני' כנ"ל כיון דהדין דנאמן במיגו כנ"ל:

או י"ל דבאל תפרעני אלא בעדים יש עוד חזקה כמו אין אדם פורע תוך זמנו. דכל זמן שלא הי' לו עדים לא הי' לו לפרוע דלא הי' מחויב כיון שהתנה וכמו קובע זמן משא"כ בפיקדון דלא שייך אין אדם כו' כיון שאינו משתמש במעות וליכא ראי' הנ"ל ופסק הש"ע דנאמן במיגו כנ"ל:

(ג) בש"ך ס"ק ג' לא ש"ד ממש אלא כעין דאורייתא כו' ונ"מ דלא נחתינן לנכסי' כשאינו רוצה ע"ש (סי' רצ"ו). וקשה דא"כ מה"ת דאין בהחזרתי שבועה כלל א"כ לא יהי' נאמן כלל דכיון שאמר אל תחזיר כו' או בשטר דיש ראי' שלא החזיר ואין נאמן שהחזיר רק מיגו דנאנסה וא"כ מה"ת לא הוי מיגו דכשיטעון נאנסה יצטרך לישבע משא"כ החזרתי דנאמינו בלא שבועה כיון דאי אפשר להשביעו מה"ת בהחזרתי וכיון דליכא מיגו אינו נאמן כלל. וא"כ להיפך רק מדרבנן נאמן משום דמשביעין אותו גם עתה בטענת החזרתי וא"כ למה כ' הש"ך דלא נחתינן לנכסי' הא באותן שמה"ת לא הי' נאמן כלל רק מדרבנן נאמן בשבועה שפיר נחתינן לנכסי' ע"ש. ומ"ש הש"ך שם דבטענת ברי לא חייבה התורה שבועה כיון שכנגדו יודע ע"ש סי' רצ"ו. ואינו מובן כלל דזה אמת דלא חייבה התורה היכא דטוען ברי אבל זה לא שייך רק שיתחייב מצד עצמו שבועה כמו בהחזרתי שפיר נאמן כמו שאר כופר הכל. אבל אין זה ראי' בטוען נגד שטר דמצד עצמו אינו נאמן כלל החזרתי רק במיגו דנאנסה דבזה אי אפשר לפטרו דא"כ לא יהי' נאמן כלל. ואין יכולין להעדיף כחו ומה מועיל זה שהוא טענת ברי:

ונראה די"ל למ"ש הרמ"א סי' ע"ב דאף במשכון שיהי' איסור כשיאמר להד"ם כמו דבר שעושין אוכל נפש מ"מ לא הפסיד מיגו שלו ע"ש (סי"ז). וע"כ דמ"מ הוי מיגו שהי' עושה איסור והי' נאמן כנ"ל. וא"כ שפיר דברי הש"ך דמה"ת דליכא שבועה בהחזרתי נאמן גם נגד שטר במיגו שהי' טוען נאנסה והי' נשבע ג"כ דהי' נאמן ואף שהי' עושה עוד איסור מ"מ מה בכך הוי כמו התם ברחים ורכב ולא הפסיד המיגו ושפיר נאמן החזרתי בלא שבועה במיגו שהי' טוען נאנסה והי' נשבע לשקר. ואף דהא חזינן דנותנין שבועה וע"כ דחשיד אממון לא חשיד על שבועה וא"כ איך הוי מיגו כשיצטרך לישבע ז"א דדוקא בטענה שחייבה תורה עלי' שבועה רק דנפטור אותו משום מיגו דחשיד בזה אין פוטרין דשמא לא חשיד. אבל בדבר שלא חייבה תורה שבועה שפיר אין מפסידין המיגו בשביל זה ונאמן מה"ת בלא שבועה במיגו כנ"ל. רק מדרבנן משום דלמא איערומי קמערים חייב שבועה ע"ש:

או י"ל דאמרינן דלא חשיד אשבועה משום ס' מלוה ישינה כו' וכ' תוס' ריש ב"מ דמ"מ כופר בפיקדון פסול וגזלן ולא אמרינן ס' מלוה כו' משום דאין ס' מוציא מידי ודאי כיון דזה ודאי לפנינו ואף דגם לענין מיגו דחשיד כו' הוא ממ"נ מ"מ אינו רק ס' לב"ד ע"ש. וא"כ שפיר דבשלמא דבר שחייבה תורה שבועה רק דנימא דאין תועלת ממ"נ אמרינן שמא ס' מלוה כו' ויהי' תועלת משא"כ בהחזרתי וכה"ג דבלא טעמא דס' מלוה שפיר נאמן במיגו דאם היינו יודעין שאין לו ס' מלוה רק או דמשקר במזיד או אומר אמת ע"ז הי' שפיר המיגו שהי' אומר נאנסה והי' נשבע כיון שאין לו ס' מלוה וחשיד. א"כ מבורר שאומר אמת רק דנימא שמא יש לו ס' מלוה כו' ונתבטל המיגו וע"ז לא חיישינן כלל דאין ס' מוציא מידי ודאי כיון שודאי לפנינו דמיגו כעדים והוי כמו בכופר בפיקדון דאמרינן אין ס' מוציא כו' להיפך כמו כן בהנ"ל ושפיר פטור מה"ת רק מדרבנן כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה