חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות הרשאה
טור חו"מ סימן קכב
(א) אע"פ כו' פטור אם ירצה לא ישלחנו כו' אפילו אם יש עדים כו' עד שיבא בהרשאה וטעמא משום שי"ל לחוש שמא ביטל כו' או מת כו' שאלו מת או ביטל כו' ונתן כו' ונאבד חייב באחריותו אע"פ שלא ידע כו'. ותמוה שבא הרא"ש ז"ל ליתן טעם דלא סגי בשליחות שיהי' צריך ליתן בע"כ. והרי הרא"ש ז"ל עצמו כ' שגם לרי"ף דיכול לבטל ההרשאה מ"מ אם נתן ולא ידע פטור והביאו טור לקמן. ובשלמא לפי האמת נראה דהחילוק הוא דבלא הרשאה רק שליח בעדים אף דרשאי ליתן מ"מ כיון שאינו מחויב אינו אונס וכיון דבאמת ביטל או אמתלא הוי פרעון וחייב וע"ז הוא שחולק בעה"ע עם הרא"ש. משא"כ בהרשאה גם לרי"ף ז"ל דמהני חזרה וביטול מ"מ כיון דמוכרח ליתן להמורשה איך יתחייב משום שביטל עכ"פ הוי אנוס ע"י שהרשה לזה ובזה לכ"ע פטור כמ"ש הרא"ש כנ"ל. אבל מה שנותן הרא"ש והטור טעם לתיקון צורך הרשאה שמדינא שלוחו כמותו ומחויב ליתן לו כיון שיש עדים ונימא הטעם שמא ביטל ויהי' חייב באחריות. זה תמוה דאם נאמר דגם בשליח גרידא מחויב ליתן יהי' הדין ממילא דפטור מאחריות אף שביטל כיון דאנוס כמו בהרשאה כנ"ל. ובד' הרא"ש ז"ל י"ל דהפי' הוא כיון דראוי להיות חייב באחריות כיון שביטל ורק משום דנימא דמחויב ליתן ואנוס כנ"ל. אמרינין להיפוך דבאמת מה"ט לא יהי' מחויב ליתן ואינו אנוס כיון דאפשר הי' לו ליתן הרשאה דלהרא"ש א"י לבטל והי' שפיר מחויב א"כ אין צורך שוב בלא הרשאה דנאמר שחייב ולהיות אנוס ולכך א"צ ליתן מחשש שמא ביטל ואינו אונס עד שיהי' הרשאה. אבל להרי"ף דהרשאה ג"כ יכול לבטל ואעפ"כ תיקנו שמחויב ליתן ודאי הדין אמת גם לרי"ף דפטור מאחריות דאנוס. אבל טעם תיקון ההרשאה באמת לא שייך להרי"ף דכמו כן בשליח לחוד אם הי' מחויב ליתן הי' פטור מאחריות וצריך ליתן טעם אחר על שאינו מחויב בלי הרשאה. והטעם כ' רק אליבא דנפשי'. ולדינא שוב בין לרי"ף ובין לרא"ש בהרשאה שמחויב פטור ובלי הרשאה שאינו מחויב חייב אם ביטל:
וי"ל לרא"ש ז"ל דלכך לא תקנו בשליח גרידא דאפשר בהרשאה שהוא כקנין שאין חשש ביטול אף בלי טעמא דאנוס כנ"ל. יש ליישב בזה תמיהת תוס' (ב"ק ע' בכורות מ"ט) דלישנא קמא דלא כ' אורכתא אמטלטלין משום דר"י דגזל כו' איך מישבים משנה דבכורות דע"כ בהרשאה ובמטלטלין ע"ש. ולהנ"ל י"ל להיפוך דל"ק דלא כתבינן אורכתא במטלטלין שא"י להקנות שוב מהני מטעם שליחות לחוד כיון שאין חלוק בין הרשאה או לא ואדרבא דוקא קרקע דכשיכול להוציא בב"ד ברשותי' קאי ומהני הרשאה וקנין שוב בלא הרשאה אינו מועיל שמא בטל או מת ואינו בע"ד שלו אף דאחריות לא שייך בקרקע מ"מ שמא ביטל ולא בע"ד דידי' משא"כ מטלטלי לא כ' אורכתא דלא מהני בתורת קנין ומהני בלא הרשאה ושוב א"ש דנוהגין בהרשאה מלוה שכ' תוס' דאף אי ס' אי כל"ק או ל"ב מ"מ ממ"נ מהני או דמועיל הרשאה ולל"ק מועיל משום שליחות כנ"ל. אך בקרקע לא שייך כנ"ל דמשמעות הרא"ש דא"ל משום חיוב אחריות לא הי' פוטר א"ע מחשש שמא ביטל ולאו ב"ד דידי' כיון דאין חשש הפסד. אך זה קשה בל"ז על טעם הרא"ש א"כ למה צריך הרשאה בקרקע לל"ק דמשמע לא כ' אמטלטלי רק אקרקע והא כיון דאין חשש אחריות סגי בשליחות גרידא. וצ"ל אף דסגי מ"מ מהני הרשאה בתורת קנין ג"כ כיון דיכול להקנות א"כ י"ל כנ"ל. דמטלטלין מהני בלא הרשאה כנ"ל:
וי"ל דאפשר באמת הטעם רק שמא ביטל או מת ולאו בע"ד דידי' בלי טעם אחריות אינו מחויב ליתן כנ"ל. ושוב כ' שאלו ביטל כו' חייב כיון דאינו מחויב. אך הלשון לא משמע כן. רק דא"ל הי' חשש הפסד לא הוי ח' למיעוטא והוי מוקי אחזקה שלא ביטל כיון דאף אם ביטל אין לו הפסד רק שאינו מחויב לא שייך אין הולכין בממון כו':
ובזה מיושב מה דקשה לכאורה לטעם הרא"ש הנ"ל. א"כ בבכורות מ"ט בספק דפריך לדחויי ומשני בהרשאה כו' ופריך עלה מהא דנהרדעי כו'. והא שם שפיר בלי הרשאה יועיל משום שליחות דלא שייך שמא ביטל וחייב באחריות דשם אם משלם לא' אף שביטל ויהי' נאבד ג"כ יהי' פטור מספק דלאחד א"צ ליתן דמדחי לי' וכיון שכבר שילם הכהן לא' יפטור לגמרי מאחריות ואף תפיסה אינו מועיל בטענת ס'. ול"ל הרשאה. ולמ"ש י"ל דשם סגי בטעמא בשמא ביטל לחוד ושוב פטור לגמרי דמדחי לי' ואין הולכין בממון כו' להוציא. וא"צ לטעם חיוב אחריות כנ"ל:
אך בל"ז י"ל דלא מהני התם מטעם שליחות נהי דע"כ לא שייך כל דאיהו לא מצי עביד א"י לעשות שליח דא"כ גם הרשאה לא הי' מהני דקי"ל שליח שוי' מ"מ בתורת שליחות עדיין לא עדיף ממשלחו ויכול לדחות לא לך אני חייב רק להמשלח ולו א"צ לשלם מספק. ועוד דהוי חב לאחרים לרוב הפ' דלא מהני שליח כיון דבלא השליחות הי' פטור מן הדין לגמרי היי חב ללוה ואין מועיל שליחות כנ"ל. וצ"ל דבהרשאה אף דקי"ל שליח שוי' מ"מ כיון דהי' תקנה להיות כמו קנין מהני כמו בקנין אף דחב לאחרים כנ"ל. ומיושב בזה דלא הוזכר במשנה שם שכתבו הרשאה ע"ש. ולהנ"ל י"ל כיון דאפשר בהרשאה שוב הוי איהו מצי עביד ע"י הרשאה דדין שליחות הוא שהוא כמותו ולא מכירה והוא שלו ומ"מ יכול להוציא הוי שפיר מצי עביד ולחוב לזה שוב משוי שליח ומהני שליחות גרידא אף בלי כ' הרשאה כנ"ל דחשש אחריות אין כאן שיהי' פטור כנ"ל:
עוד י"ל בלשון הטור כיון דמדינא ראוי להיות חייב אם ביטל רק דאנוס כיון שמחויב ליתן א"כ כיון דאם ידע הנפקד שכבר ביטל ונתנו לשליח חייב דהוי פשיעה א"כ י"ל דיכול מפקיד להשביעו ש"ד ככל שבועות של פשעתי דמשביע בטענות ספק. דבשלמא אם הי' חשוב פרעון הוי כטוען פרעתי דאי"ל בספק. אבל כיון שביטל וחייב באחריותו והפטור רק דאנוס ואלו ידע הוי פשיעה צריך לישבע בטוען נאנסה. ושפיר יכול לומר דאינו מחויב ליתן שמא יאבד ויהי' חייב אם לא ישבע ש"ד שלא ידע. והפי' הוא שאלו ביטל חייב אף שלא ידע רק הפטור משום אונס צריך לישבע כנ"ל. ומ"מ ז"א דנראה דא"צ לישבע ל"מ להפ' דעיקר שבועה שא"ב ושלא פשעתי רק גלגול ודאי דפטור דידוע שנתנו לשליח רק שמא ידע שביטל. רק גם להפ' דהוי עיקר מ"מ דוקא משום דזה ג"כ רגלים לדבר שאם לא פשע לא הי' נאבד וסתמא בפשיעה וחייב שבועה מה"ת. משא"כ בהנ"ל אדרבא אם הי' יודע שביטל מסתמא לא הי' נותן ורגלים לדבר שלא פשע דלא ידע כנ"ל:
עוד י"ל גם להרי"ף החלוק בין שליחות להרשאה. דלכאורה בשלמא בפקדון פטור כשמחויב ליתן אף דביטל או מת דהא אנוס על הנתינה ופטור מאונסין. אבל הלואה דחייב באונסין כיון דבאמת בטל השליחות ונתן מעותיו לאחר ולא הי' פרעון א"כ עדיין חייב למלוה ובמה נפטר אף שהי' מחויב ליתן מעותיו נפסד. וי"ל דמטעם גרמי עכ"פ המלוה חייב כעדי שקר שגרמו שב"ד יוציאו ממון שלא כדין דחייב באין להלה לשלם כמ"ש סי' א וכן כאן המלוה במה שנתן הרשאה או שליח וגרם דב"ד יוציאו ממונו ליתן למי שאינו שלוחו כיון שבטלו ונאבד עכ"פ מחויב מדד"ג וממילא פטור מחובו דיש לו בידו כנגדו. אמנם הא בעי בש"ס פ"ב דב"ק (י"ז ע"ב) זרק כלי מראש הגג כו' אי בתר מעיקרא אי בתר תבר מנא אזלינין ע"ש. וא"כ לענין החשש שמא מת שוב בלוה לא יהי' נפטר מאחריות כיון שלא הי' פירעון ואף דמלוה גרם היזק שיכופוהו ליתן מ"מ תבר מנא הוא כשכופין ונותן ואז כבר מת ואין חיוב למת וממילא יורשין פטורין אף למ"ד קנסו בנו אחריו בדד"ג מ"מ כיון שההיזק בא לא"מ פטור כנ"ל. א"כ עדיין יהי' חייב באחריות. ואם הטעם כמו תן מנה ואתחייב כו' ג"כ במת קודם שנתן לא מחייבי יורשים. אך פסקו שם כמ"ד דבתר מעיקרא אזלינין כיון שהי' עומד לשבר וא"כ נתחייב מיד. אך תוס' כ' בזרק אבן מגג על הכלי לכ"ע בתר תבר מנא אזלינן ע"ש החילוק בין זרק כלי לאבן כו'. א"כ שפיר החלוק דבשליחות גרידא אם הי' מועיל שוב במלוה הי' חייב באחריות. דלענין חיוב שלו מחמת גרמי הוי כזורק אבן על הכלי דגרם בעשיית השליח שיוכל להוציא אבל לא עשה בגוף המעות כלום. ושוב במת פטור ויהי' חייב באחריות כנ"ל. וממילא גם הרשאה לא הי' מהני כיון שא"צ להרשאה לא נעשה ההיזק ע"י זה אבל כשתקנו הרשאה דוקא ואי"ל בלי הרשאה שכ' אפיק לנפשיך דהוי מקצת קנין בהמעות שוב הוי כזרק כלי דהגרם היזק במה שהקנהו לזה המורשה ושפיר בתר מעיקרא אזלינין ויהי' חיוב אחריות על המלוה אף שמת כנ"ל. אך י"ל דאז לא הי' גרם היזק כלל רק לגבות שלו דהי' שליח רק כשמת בטל השליחות ואז אין חיוב.. מ"מ י"ל כנ"ל דהוי כמו שכבר הוציא המעות כיון דבתר מעיקרא אזלינן ואינו מוכרח:
עוד י"ל דקשה למה נחוש שמא מת הא קי"ל (גיטין כ"ח) שולח גט או חטאתו כו' בחזקת שקיים להתיר א"א וכן שמא ביטל ל"ח בגט גם קודם תקנת ר"ג וגם להוציא ממון קי"ל כר"ג (כתובות י"ב) דחזקת הגוף עדיף ואף דדוקא בבו"ש מ"מ היכא דלא אתרע החזקה לכ"ע מהני להוציא. וצ"ל דאדרבה כשדנין לחייב או לפטור מוקמינין אחזקה שהדין עם זה יותר מעם זה אבל בזה דב"כ וב"כ ישלם רק אם שיתן לשלוחו או למלוה גופי' בזה כשיש שום ספק א"צ ליתן לזה רק למלוה שבודאי יהי' כדין דהוי כמו לכתחלה בכל דבר דחוששין כנ"ל כיון שלא יפסיד מי שהממון שלו כלום וא"כ מה"ט גופי' בהרשאה שתקנו כמו קנין דחשיב שלו זכי ואפיק לנפשך שוב אף שיכול לבטל כו' או מת בטל. אבל כל שלא ביטל חשוב כתובע לעצמו ממילא החשש שמא ביטל או מת הוא שאינו חייב להמורשה ושוב מהני החזקה להוציא ואמרינין שלא ביטל וקיים כנ"ל. ולכך שפיר גם לרי"ף ז"ל מהני הרשאה דל"ח שמא ביטל משא"כ שליח גרידא כנ"ל. וי"ל דהיינו טעמא דלישנא קמא דלא כ אמטלטלין כיון דאינו ברשותו ולא מהני קנין ס"ל כיון דרק שליח שוי ויוכל לחזור כמ"ש הרי"ף חשוב מ"מ שדנין רק אם יתן לספק או לודאי כנ"ל:
ומיושב בזה תמיהת תוס' מהא דבכורות דהתם אם ניחוש שמא ביטל או מת ולא יועיל השליחות לא ישלם כלל דמצי מדחי לי' שוב מוקמינין אחזקה שלא ביטל וקיים ומחויב לשלם כנ"ל גם לל"ק. ואדרבא רק לל"ב דמהני הרשאה במטלטלי דחשיב כקנין לענין זה. ואז מטעם שליחות בלי הרשאה א"י להוציא גם שם כיון דיוכל לגבות בהרשאה ויהי' ודאי ולא יפסיד הלה ולכך מוקי שמואל בהרשאה ופריך עלה כו' ומשני בלא כפרי' כתבינין אבל לל"ק לכ"ע מהני שם כנ"ל:
ונראה דהחילוק הוא דהא אינו מובן להרי"ף מה תועלת בהרשאה יותר משליחות גרידא ולמה תיקנו לשון קנין דאפיק לנפשיך מקצת שליחות ומקצת קנין כמ"ש נ"י כיון דב"כ וב"כ יכול לבטל. ונראה דחכמים עשו נגד הלוה יחשב קנין ולכך יכול לתבעו ומחויב ליתן לו. רק נגד המשלח הוי רק כשליחות. ומה"ט מהני נגד הלוה כאלו הי' החוב שלו. משא"כ לענין אי תפיס שהוא נגד המלוה לא מהני דשליח שוי'. ומה"ט י"ל החלוק לענין אחריות ג"כ אם בטל השליחות או ההרשאה. דבהרשאה חשיב כאלו שילם למי שהחוב שלו ונפטר ממילא ושפיר לענין זה לא מהני כלל הבטול והחזרה שלא יפטר הלוה כשיתן להמורשה דלענין זה הי' קנין שיהי' נגד הלוה כשלו. ומהני הבטול רק כשלא גבה ומה"ט כ' הרי"ף ואוריכי אינש אחרינ' ע"ש. משא"כ שליחות גרידא כיון שביטל לא נתן למי שהוא שלו וי"ל דחייב באחריותו כנ"ל:
עוד י"ל דחשיב חב ללוה כמ"ש הר"ן גטין ע"ש. דאף דתופס לבע"ח באח"ל לא חשיב חב משום דמחויב לשלם וכיון שאינו רוצה הדין לתפוס ולהציל עשוק כמ"ש הרא"ש ב"ק. אבל שליחות כיון דחשוב אשר לא טוב כו' (שבועות ל"א) שהוא רק לנגשו במה שרוצה לשלם חשוב חב דלא מהני גם עשאו שליח לרוב הפ' ולכך תיקנו הרשאה דחשיב קנין לענין זה דאפיק לנפשיך דמהני השליחות כנ"ל. וי"ל עוד דשניהם אמת שהוא קנין וגם שליחות והיינו דמקנה לו אם לא יועיל בתורת שליחות לגבות מקנה לו שיהי' שלו. ושוב מהני בתורת שליחות דלא מקרי שוב חב בשליחות זה כיון דאם לא יועיל הוא שלו ויגבה ממנו א"כ אין השליחות חוב ושוב מהני בתורת שליחות דעדיף ממיגו דזכי לנפשי' כו' ושפיר אי תפיס מפקינין דשליח שוי'. וכמ"ש הפוס' אהא דע"מ שאין לרבו או לבעלך רשות בו כיון דאם יזכה לא תזכה גם הוא שפיר אינו זכות לו והוא שלה וכן בהנ"ל. ומיושב שפיר בש"ס תרתי לישני בהרשאה דון ואפיק לנפשיך וכל דמתעני כו' בתורת שליחות דמה"ט הוא דמהני השליחות כיון דאם לא יהי' מועיל יוכל להוציא לנפשי' כנ"ל. ומיושב הא דאי כ' למחצה כו' מגו כו' דהוי כמיגו דזכי לנפשי' שהגביהו מציאה כנ"ל:
ומיושב ג"כ החילוק לענין אחריות דאם יהי' חייב באחריות אם ביטל לא יועיל להוציא בתורת שליחות דשמא בטל ושוב יהי' של המורשה בתורת קנין א"כ יפטור באחריות ויהי' של השליח אי תפיס. א"כ ע"כ דעת מלוה שיהי' לוה פטור מאחריות גם אם ביטל השליחות דהרשאה ויתנו למורשה. דשפיר יכול להוציא בתורת שליחות ולכך פטור. משא"כ בשליח גרידא כנ"ל. וא"ש:
עוד י"ל בגמ' דהוי כמו קני ע"מ להקנות דמהני וחשיב קנין כדאמר בנדרים (מ"ח ע"ב) כן יקנה להמורשה ע"מ שמיד אחר דאפיק לנפשי' יהי' של המרשה וכמתנה ע"מ להחזיר ואף דצריך להקנות בעמ"ל כן כאן אי תפיס מפקינין מיני' דקשה לשון הגמ' דלא אמר דלא מהני או לא קני רק דמפקינין מיני'. ולמ"ש א"ש דבאמת קני רק עמ"ל ואי תפיס ואינו רוצה לא קיים התנאי ובטל הקנין ושוב גבי מיני' מדר"נ. וקרי' לי' דשליח שוי' כיון דאינו שלו באמת כנ"ל:
וטעם זה הוא לדברי הרא"ש שאינו מועיל בטול ומת בהרשאה כיון דהוי קנין כנ"ל. ולכך לכאורה הי' אפשר דחייב לוה באחריות כשביטל שאינו בתורת שליחות רק קנין ולא נתקיים כשנאבד ובטל למפרע ועדיין חייב. רק מצד אונסא כמאן דעביד ע"ש גבי מתנה עמ"ל. או משום דעכ"פ הלוה הי' מוכרח לשלם ופטור כנ"ל:
או י"ל דהוי קנין לזמן דמהני עד ל' יום. כן הלשון זכי ואפיק לנפשיך שיהי' שלו לזמן החוב עד שיגבנו מלוה ואחר הגבוי הוי דמלוה ככל קנין לזמן וא"צ להקנות למלוה כנ"ל. וממילא מיפטר לוה מאחריות דאז כשפרע לוה הי' החוב של המורשה כנ"ל. ולא מהני ביטל ומת כיון דשלו אז ולטעם הזה הי' המורשה פטור מאחריות כמ"ש תוס' במתנה לזמן דשלו נאבד ע"ש:
עוד י"ל לשון הטור שמא ביטל כו' חייב באחריות כו', להפ' דקבלת עדות שלא בפני בע"ד גם דיעבד לא מהני. ואפילו שקבלו לדבר שהי' מועיל לא מהני למה שנוגע לחוב מי שהוא שלו בפניו כדפי' ריב"א הזמה שלא בפניהם כו' הכחשה הוי כו' ומ"מ להזמה בטל ע"ש (בהגהת אשר"י פ"ב דכתובות) א"כ כיון דשליח שעשאו שלא בעדים לא מהני לפטור מאחריות א"כ אף שעשאו בעדים ומעידים כאן מ"מ לא יועיל שלא בפני מלוה לענין האחריות כשיאבד דזה לחובתו ובטל שלא בבע"ד וכשלא יהי' אח"כ העדים בפנינו יהי' נאמן שלא עשאו שליח בעדים כלל. רק כשמצוה ניתן מקבלין שלא בפניו. וע"ז שפיר יש חשש שחזר וביטל או מת דכיון שחזר מציויו שוב בטל הקבלת עדות משום שלא בפניו ויוכל לומר שלא עשאו שליח בעדים כלל ובטל השליחות בפני עדים סתם שלא אמר השליחות בעדים כנ"ל. ויהי' זה חייב באחריות. ואטו כיפ' תלוי בעדים שיהי' אז ולכך אינו מחויב ליתן משא"כ הרשאה דמקיימין שלא בפני בע"ד שפיר מחויב ליתן דלא שייך כנ"ל:
ויש לדחות דא"כ שליח בשטר בלי אפיק לנפשי' יועיל אך י"ל כיון שאין לו דין שטר אין מקיימינין שלא בפני בע"ד דצריך קיום מה"ת משא"כ הרשאה יש לו דין שטר דהא לכך תיקנוהו כנ"ל. ועוד דמהני אפיק לנפשך שיחשב בפני בע"ד כנ"ל. ומ"מ יש לדחות:
בטור הנ"ל שמא ביטל או מת ויהי' חייב כו'. וקשה מקרקע כמ"ש לעיל דל"ק רק על קרקע תיקון הרשאה והא בזה סגי שליחות דליכא חשש אחריות כנ"ל. ואפשר דהא י"ל הטעם דלא מהני שליחות כמ"ש הר"ן נדרים (ע"ב) גבי הפרת בעל דלא מהני שליח שיהי' שמועתו כשמיעת הבעל דבמידי דממילא לא מהני שליחות להיות כמותו רק המעשה כאלו עשאו המשלח ע"ש. וא"כ מה"ט נהי דשליח בעדים מהני לענין שאם נתן לו הלוה כמו נתנו למשלח שזה מעשה ככל ש' לקבלה. אבל לענין שיוכל לתבעו שיהי' חייב לוה ליתן שבזה אין שום מעשה ולא שייך שלוחו כמותו ועדיין לאו ב"ד דידי את כיון שאינו ממונו ולא כגופו של מלוה איך יוכל לתבעו. ולכך צריך הרשאה אפיק לנפשיך כמו קנין כנ"ל. ולא ק' תמיהת הרא"ש הא פיו כפיו ע"ש:
אולם נראה דהרא"ש סובר כיון דבמעשה מהני שליחות א"כ נעשה כמותו לכל מה שצורך להמעשה כמו לקדש וכה"ג. כן בזה שכדי לקבל המעות צריך התביעה בב"ד ושאר דברים מהני. ולכך צריך לטעמו הנ"ל. וא"כ בקרקע שאין כאן שום מעשה קבלה רק התביעה והזכי' בב"ד להיות של פלוני שפיר אין בזה דין שליחות כלל בלא טעם אחריות ובעי הרשאה בלא"ה כנ"ל וא"ש:
מ"ש לעיל דקשה לטעם הנ"ל מהא דבכורות שאם יתן לא' יפטור מאחריות דמדחי לי' ול"ל הרשאה כנ"ל וי"ל דהא דלא מיקרי תופס לבע"ח חב ללוה כמ"ש לעיל דהא ע"כ חייב לשלם ולא מיקרי חב ומהני שליח. אבל התם דאי לאו ההרשאה ושליחות מצי מדחי ופטור מדינא מספק רק ע"י השליחות ממ"נ הוי חב דלא מהני מטעם שליחות כלל רק בהרשאה וא"ש כנ"ל. ומיושב ג"כ לישנא קמא די"ל דס"ל תופס לבע"ח קני ומהני כנ"ל:
אולם בהרא"ש לא הוזכר כלל חיוב אחריות רק שמא ביטל או מת. וי"ל דהטעם רק דלא בע"ד דידי' ומה"ט אינו מחויב וממילא חייב באחריות. והטור הוסיף זה י"ל דמשמע לי' דא"ל חשש הפסד לא הוי חיישינין לח' רחוק שביטל. ואפשר לומר דאף דבש"ס (ב"ק ק"ד) הוזכר רק חשש מת י"ל דבא ליישב דהא קי"ל בחזקת שקיים. דכאן צירוף ב' החששות משוי למיעוט המצוי ביטל או מת וא"כ אפשר בנסתלק חשש א' ל"ח לחד לחוד כנ"ל. אך מטור לא משמע כן כנ"ל:
(ב) בב"י כ' שמא יבטל. והי' ל"ל שמא ביטל. דהא דנין אם יתחייב ליתן לשליח ובמה שיבטל אח"כ לא יפסיד לוה. וי"ל דכונת הרא"ש דהגם דל"ח שמא ביטל כשדנין על דבר מיוחד מ"מ ודאי שמזדמן לפעמים שמבטל ויוכל לוה לבא להפסד ולכך תיקנו הרשאה אך א"כ צ"ל דהי' התקנה דבלא הרשאה לא יוכל לכוף רק בהרשאה ונא משמע כן:
גם י"ל דהא דלא חשיב כל שליח לגבות חב ללוה הוא משום דהא חייב לפרוע ואין זה הפסד. אבל בזה שיוכל ע"י שליחות זה שיבא לוה לידי הפסד אם יבטל מלוה השליחות ולוה יהי' מחויב לשלם דל"ח שביטל ויתחייב באחריות וזה הוא שלא מחויב וכיון דבשעת שליחות חב בטל כמו תופס לב"ח. ושפיר הלשון שמא יבטל כנ"ל:
גם י"ל דכמו דאמר ב"ב קי"ד דלמא הדר בי' ופירשב"ם דכיון שאפשר שיחזור בו יובטל הדין אין שם ש וב"ד ע"ז אף דלא הדר בי' אח"כ ע"ש ובתוס'. א"כ י"ל דמה"ט בשליח גרידא א"י לתבעו בב"ד ללוה ושיפסקו דחייב ליתן לו. דשייך שמא יחזור בו מלוה ויבטל השליחות אחר הפסק קודם שישלם לוה לשליח ויבטל הפסק דלא יוכל ליתנו לשליח דאז יהי' חייב באחריות כיון שיבטל ויודיע ללוה או לב"ד שביטל. ומה"ט א"י להוציא בב"ד דאין שם דין ע"ז כנ"ל. רק בהרשאה דאי"ל כנ"ל. וג"כ א"ש שמא יבטל כנ"ל ויודיע ובזה שפיר כ' דחייב באחריות כנ"ל ועי"ז לא יצטרך ליתן כנ"ל:
(ג) ובעה"ע כ' כו' סמכתי עליך כו' שכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כן חזקה שבעה"ב עומד בשליחותו כו'. קשה דתלי תניא כו' הך חזקה דשליח עושה שליחותו לא מהני רק בדרבנן כדמסיק בש"ס עירובין (דל"ב) וחזקה דלא ביטל המשלח השליחות מהני גם בדאורייתא דהאשה מותרת להנשא בשלח גט גם קודם תקנת ר"ג ול"ח שמא ביטל דאל"ה לא הי' חשש ממזרות ע"ש (גיטין ל"ג) דע"כ חזקה גמורה וכן דל"ח שמא מת מפורש במשנה (שם כ"ח) השולח ממדה"י כו'. וגם קשה להרא"ש באמת איך חיישינן שמא ביטל הא חזקה כנ"ל. ולכן נראה דלא שייך הכא חזקה הנ"ל. דשם בגט וקידושין כיון שהי' בדעתו לשלוח גט חזקה שלא נשתנה דעתו ולא ביטל מה שעשה דכשביטל אינו גט או קידושין משא"כ כאן דהי' הכונה בשליחות רק שיביא לו המעות רק דהוצרך לעשותו שליח בעדים כדי שיתן לו הלוה. שייך שפיר שמא ביטל דבמה שמבטל השליחות לא נתבטל מה שהי' בדעתו שעדיין יביא לו מעותיו. ותועלת לו בענין חיוב אחריות שיהי' אלוה שייך שפיר שמא ביטל ואין כאן חזקה כנ"ל דאין הוכחה שלא הי' מיד בעת עשיית שליח דעתו לבטלו אח"כ כדי לחייב לוה כנ"ל,. ומ"מ הוצרך לעשות שליח שיוכל לגבות כנ"ל. אם נאמר דחייב באחריות ע"י שביטל כנ"ל. משא"כ בגט וכה"ג שאר מעשה דע"כ רצה בשליחותו לקיום המעשה ומוקמינן אחזקה כנ"ל. ולכך הבעה"ע מדמי לה רק לחזקה שליח ע"ש ולא ח' שנזדמן לשליח עסק שלו וכה"ג והוא רק משום שהמשלח סומך על דבורו סתמא מקיים משום לא יעשו עולה כו' וכן בזה מסתמא אינו חוזר כיון שהלוה יסמוך עליו ויתן לשליח כנ"ל. והרא"ש סובר דבאמת מה"ט אינו מחויב לוה לסמוך עליו דמה"ט בדאורייתא ל"א חזקה שליח ע"ש כנ"ל:
ומיושב בזה מאי דקשה על הרא"ש למה נקיט הש"ס גבי ר' אבא דלמא שכיב כו' ולא נקיט שמא ביטל כנ"ל. ולמ"ש א"ש דר' אבא ודאי מתחלה עשהו שליח באמת ושוב מוקמינן אחזקה שלא ביטל שלא נשתנה דעתו כנ"ל:
עוד י"ל להרא"ש אף דב"ק וגיטין ל"ח שמא ביטל דעל גוף הדבר ל"ח שחזר בו מלגרש כו' ולחוש שביטל שליח זה ולעשות ע"י שליח אחר למה יעשה כן שאין שום תועלת לגוף המעשה ע"י זה או ע"י אחר. אבל כאן נהי דל"ח שביטל השליחות לענין לגבות מלוה אבל שייך שנזדמן לו שליח שהוא איש מהימן יותר ביטל שליח זה שאינו רוצה להאמינו על המעות ועשה שליח אחר הנאמן יותר. וי"ל בזה דבאמת ה"ט דלישנא קמא דלא כ' אורכתא אמטלטלין כיון דבתורת קנין לא מהני דאינו ברשותו רק בתורת שליחות שייך שמא ביטל כנ"ל מטעם הנ"ל. ול"ב ס"ל דתיקנו חכמים שיועיל גם שא"ב בתורת קנין לענין שא"י לחזור בו כמ"ש הרא"ש ז"ל כנ"ל. ומיושב תמיהת תוס' מהא דבכורות לל"ק דלמ"ש התם לא שייך כלל שמא ביטל שליח זה לעשות אחר דהא א"א לאחר לגבות כלל דמדחי' לי' וא"א להרשות רק לזה ממ"נ וע"כ לחוש שמא ביטל לגמרי וע"ז מוקמינן אחזקה ועוד למה יבטל הא לא יגבה כלל כשיבטל כנ"ל וגם לל"ק מהני כנ"ל:
עוד י"ל בגמ' דקשה במאי פליגי הני ב' לישני דודאי גם ל"ב ס"ל כר"י דא"י להקנות דבר שאינו ברשותו דהכי קי"ל. וי"ל דהא קצת פוסקים ס"ל לכשתלד קנה ע"ש בש"ע (סי' ר"ט) להרבה פו' דשלב"ל במקנה לכשיבא לעולם קני וכן מה דא"ב לכשיהי' ברשותו וא"כ כיון דעמד בדין כמאן דגבוי דמי וחשוב ברשותו א"כ מה שכותב דון זכי ואפיק לנפשך היינו שמקנה לו אז לכשיזכה בדין ואז הוי ברשותו וקני. ואף די"ל דמ"מ אינו מחויב לדון עמו שע"י כן יהי' בע"ד כיון דכל שלא זכה אינו ברשותו ולא קני מצי א"ל לאו בע"ד דידי את. דז"א דמיד חשוב בע"ד כיון שיש לו חלק אם יזכה. ועדיף מהא דגיטו וידו באין כא'. אך לטעם הרא"ש דבלא הרשאה כיון שיכול לבטל אינו מחויב ליתן רק בהרשאה משום דא"י לבטל כו'. וא"כ כיון דקי"ל בכל קנין לאחר ל' דיכול לחזור בו קודם א"כ במה דאינו ברשותו כיון דמעכשיו לא מהני הקנין רק שיועיל לכשיהי' ברשותו שיזכה כנ"ל וא"כ עדיין אף בהרשאה מהני הבטול והחזרה קודם שזכה בדין עדיין לא קני כמו בלאחר ל' כנ"ל. וא"כ שוב. אינו מחויב לוה ליתן דשייך עדיין החשש שמא ביטל וחזר בו ולכך ס"ל לל"ק דלא כ' אורכתא אמטלטלין דאינו ברשותו ולא מהני מעכשיו רק אז ומהני חזרה כנ"ל:
ומיושב ג"כ הא דבכורות דשם לא שייך כלל שמא חזר בו דא"כ לא יגבה כלל כנ"ל. ול"ב ס"ל כיון דאי תפיס מפקינן מיני' וע"כ הקנין כמ"ש לעיל רק לזמן שיוכל לגבות ואח"כ יהי' של מלוה או כמו קני ע"מ להקנות. וא"כ אף דהקנין רק כשיהי' ברשותו. מ"מ זה הוי שוב כמתנה מועטת דקי"ל א"י לחזור בו אף קודם שחל הקנין כמ"ש תוס' פ' הזהב לענין ט"ה כור תרומה לי בידך דהוי כשלו וברשותו דרשאי כהן לעשותו תרומת מעשר ע"ש בגמ' (דמ"ט) וא"כ לדידן א"י לחזור בו ומהני הרשאה גם במאי דאינו ברשותו לכשיהא ברשותו ומ"מ אי"ל קודם כנ"ל ול"ק ס"ל דסבר כאמימר דאי תפוס מהני והוי קנין לחלוטין ויכול לחזור בו ולא מהני כלל כנ"ל:
ובזה י"ל הפי' א' שברש"י אי תפיס מפקינן ללוה. דמשמע לשון הגמ' אף דלא תפיס לעצמו רק עבור המלוה היכא דלא הי' מועיל תופס לבע"ח כגון דחב לאחרים או שאינו רוצה לקבל אחריות. ולהנ"ל י"ל דוקא שזוכה ע"פ דין בב"ד נעשה ברשותו וזוכה ומחויב ליתן לו ואף דהוי רק קנין לזמן ואחר שמוציא הוא דמלוה מ"מ יכול להוציא דעכשיו הוא של המורשה כיון שכבר פסקו שחייב וברשותי' דמלוה ומהני הקנין לזמן וכמו כל קנין לזמן דבונה והורס כו'. משא"כ תופס שלא ע"פ ב"ד דקודם שתפס אינו ברשותו ואחר שתפס אינו שלו רק דמלוה א"כ אין למורשה שום זכות והוא כאחר דלאו בע"ד דידי' ומפקינין מיני' ואין מועיל כמו שאר תופס לבע"ח כנ"ל. ומטעם שמיט ואכיל לא מהני דאין כאן מחילה ע"ש:
(ד) הב"י כ' דהעיטור חולק, רק אביטל אבל מת מודה דמשמע מש"ס ע"ש וכ' הטעם דביטל מלוה דאפסיד אנפשי' במה שביטל משא"כ מת ע"ש. ואינו מובן אטו בחזרה וביטול גרם הפסד החזרה הי' רק במה שביטל דין שליחות ממנו וכיון דע"פ דין יכול לבטל למה יפסיד עי"ז וממ"נ אם נפטר לוה במה שנתן א"כ גם מת יהי' פטור וא"ל גם ביטל יהי' חייב. ולע"ד החילוק פשוט דכיון שאמר לו שישלח עי"ז א"כ כיון דלעולם הדין שיכול לבטל הוי כאומר לו שיתן לזה אף שיש לחוש שביטל וכיון דסמך עליו ונתן ע"פ ציויו נפטר וכאומר לחבירו תן מנה פלוני ואתחייב לך דקי"ל (סי' ק"צ) דחייב מדין ערב ודאי שגם אם חזר בו שלא בפני הנותן ולא הודיעו וזה נתן ע"פ ציויו דחייב דהוי כאומר שיתן ע"פ ולא יחוש אף אם יבטל כיון דלעולם חשש הזה והוא מצוהו ליתן וכמ"ש הר"ן פ"ק דכתובות ט' גבי פ"פ כיון דאל"כ לעולם לא יהי' חיוב ע"ש. וגם כאן הוי כמצוה ליתן לשליח אף אם יבטל כל שלא יודיעו כנ"ל. אבל במת מה יועיל חיובו אף אם הי' מתחייב בפירוש אף שימות' מ"מ אין חיוב לא"מ כיון שמת קודם שנתחייב ובתן ק' לפלוני ואתחייב ומת קודם שנתן אף שלא ידע זו ודאי דיורשין פטורין דמ"מ החיוב רק בשעה שנותן ע"פ ציווי ואז מת. וכן כאן נהי דאמירתו תן לשליח ויפטור אז מ"מ כשמת פקע כחו כנ"ל. ומדויק לשון הגמ' דלמא שכיב ר"א והתקבלתי לאו כלום כו' וטעם הרא"ש נראה דבתן לפלוני דוקא משום דסומך עליו דהא במראה דינר צ"ל עלך סמיכנא רק בתן הוי כאומר משא"כ בזה השליח שאינו מחויב ליתן לא הוי כעלך סמיכנא וממילא מהני הביטול. וי"ל בזה מה דנקיט הרא"ש ביטל או מת והש"ס נקיט רק דילמא שכיב. דא"ל טעמא דדילמא שכיב אדרבא יהי' מחויב ליתן והי' חשוב כמו עלך סמיכנא וממילא אף שביטל הי' נפטר כיון שנתן ע"פ ציויו ומחויב וכנ"ל. משא"כ כדאמר בש"ס דלמא שכיב ופקע החיוב וממילא מה"ט אינו מחויב ליתן ושוב גם ביטול שייך דלא סמיך עלי' כיון דאינו מחויב כנ"ל:
מ"ש ב"י משמע כו' הא מפורש בש"ס דילמא שכיב כו' ולאו כלום כו'. אפשר כמ"ש לעיל דכיון דאינו מחויב ליתנו לשליח רק דלא הוי פשיעה דסמך שלא ביטל ומת. א"כ יצטרך לישבע שלא ידע שמת ר' אבא דהיינו שלא פשעתי. אך למ"ש לעיל א"צ לישבע. גם י"ל דלא דנא יאמינו שעשאו אביהם שליח כלל כשלא יהי' עדים בפנינו וכה"ג. והיינו שכ' רש"י ותבעי לי' לא שיוכלו להוציא רק שבועה עכ"פ. אך הא כ' התקבלתי בקבלת ר' ספרא. ועכ"פ הוי עדות על השליחות. גם י"ל למ"ש רש"י שזקן ר' אבא א"כ י"ל דוקא הגיע לגבורות דח' שמא מת כדקי"ל בגיטין ולא הי' לו ליתן דהוי לי' למיחש דילמא שכיב ושוב כשמת חייב משא"כ בשאר אינשי דא"צ לחוש שמא מת ורשאי לסמוך וליתן שוב פטור אף שמת כנ"ל ולכך כתב משמע כו':
(ה) על כן כ' א"א כו' הוי כאלו נתנה לו במתנה כו' אע"ג דקי"ל שליח שויו היינו דלא מצי תפיס לנפשי' אבל אהני כו' לענין זה שלא יכול לבטל השליחות אכל הרמב"ם כ' כו'. דעת הטור דלהרא"ש לא מהני הביטול כלל ואף שידע שביטל ונתנו פטור וב"י חילק דכ' הרא"ש רק שא"י לבטל לענין שיתחייב כשלא ידע שביטל ואין מחלוקת ע"ש. ולע"ד טור הוכיח שהרא"ש הקשה למה לא בתורת שליחות הרי פיו כפיו וע"ז תי' שמא ביטל כו' אבל הרשאה ע"ש פ' הגוזל. ולב"י מה תירץ הקושי' הלא אם בשליחות לחוד יהי' הדין דמחויב ליתן א"כ ודאי דכשיתן ולא ידע שביטל יהי' פטור כמו בהרשאה כיון דהפטור מטעם אנוס כמ"ש לעיל וגם בהרשאה הפטור משום אנוס כיון דמהני הביטול. וע"כ דס"ל דלא משוינין חיוב ושיחשב אנוס כמ"ש לעיל ולכך כיון דמדינא מהני הביטול והוא באחריות הנפקד ולוה אין אומרים שיהי' חייב ויחשב אנוס ואדרבא אינו חייב ליתן מה"ט שמא ביטל. וא"כ ע"כ ס"ל דבהרשאה א"י לבטל כלל דהוי קנין דאל"ה עדיין קשה כנ"ל:
ומ"מ י"ל דגם טור מודה בידע שביטל דאינו נותן למורשה ולא נפטר כשנתן. דהטעם כמ"ש הרא"ש פ' מרובה לר"ת דגם מלוה מהני הרשאה כו' שתיקנו שיהי' לענין שליחות כאלו הוא עצמו קונה קנין גמור' ע"ש. וא"כ ממילא שא"י לבטל. והיינו דאל"כ עדיין לא יהי' מחויב ליתן שמא ביטל וע"כ נכלל בתקנה זו שאף ביטל לא מהני או דהוי כאומר תן כו' והפטר כיון דניתן לו הרשאה דהוי כקנין א"כ א"ל והפטר ואף אם יבטל ויתן ג"כ יפטור כיון דאל"ה א"צ ליתן אבל לענין אם יבטל וידע לוה בביטול ענין זה לא אמר והפטר וכן לא הי' התקנה לענין זה כיון שאין צורך לענין הגוביינא דמ"מ יהי' מחויב ליתן כיון שלא נודע שביטל. וא"כ בנודע לא תיקנו כלל שיחשב קנין גמור מה שא"צ להגיבוי. ושפיר כ' בת' דיכול להרשות להרבה דמי מהם שיבא קודם לגבות מהני דהא נודע שביטל הראשון והיינו שע"כ הטעם כמ"ש לעיל דלא עשאוהו כקנין רק נגד הלוה לא נגד המלוה דנגדו הוי רק שליח א"כ לענין פיטור הלוה כשיתן לו הוי קנין דנותן למי שהחוב שלו ולא מהני הבטול כמו בקנין. אבל אם נודע קודם שגבה א"כ כיון דנגד המלוה רק שליחות ובטל ממילא אינו רשאי לגבות מלוה ואין ב"ד מחייבין ואינו רשאי ליתן וחייב כנ"ל והא הטור בעצמו סי' קכ"ג דיכול להרשות לאחר וע"כ כנ"ל:
גם י"ל דבהרשאה דכ' זכי ואפיק כו' דמשמע דמקנה לו אז כשיזכה ויוציא. ונהי דזמנו ש"ש מוכיח הוי מעכשיו כשיוציא מ"מ הוי כתנאי ע"מ להחזיר. ואף דקודם שזוכה אינו שלו. מ"מ אי"ל לב"ד דידי את דשפיר יכול לתבעו בתורת שליחות כמ"ש הרא"ש ואין חשש שמא ביטל ויהי' חייב באחריותו דהא אם יזכה ויוציא הוי קנין למפרע ולא מהני הביטול וכיון דאינו חשש אחריות ל"ח שביטל כמ"ש הטור. ולכך אי תפיס מפקינן דאינו מקיים תנאי להחזיר ובטל הקנין ומפקינן דהוי רק משום שליחות משא"כ כשמחזיר ומקיים כנ"ל. ואם נאבד שאינו מחזיר ע"י אונס חשוב נתקיים דקי"ל יש אונס בכל ד' חוץ גטין. והוי קנין למפרע ופטור לוה שנתן לו אף שביטל שהי' שלו ולא מהני ביטל. ומ"מ אמר שפיר שליח שויו דא"ל בתורת שליחות לא הי' יכול לתבוע כדי שיזכה ויקנה למפרע דעדיין לאו בעד"ד רק בתורת שליחות דאין חשש אחריות דכשיתן יפטר דהוי קנין כנ"ל וא"כ שפיר מהני הביטול כשנודע דכיון דהשליחות בטל שוב א"י לתבוע כדי להוציא דעדיין אינו קנין והשליחות בטל כנ"ל וממילא אף שעבר ונתן לו חייב דכיון שע"פ דין א"י לתבוע גם הקנין בטל דהתנה דון וזכי כו'. וא"ש דאף שהוא קנין יש חילוק בין נודע הביטול או לא כנ"ל:
(ו) ואפילו לדבריהם אם דן ונתחייב כו' כיון דנזקקין ב"ד לדון כו' דינם דין כו'. ואינו מובן למה כיון שנודע שביטל מקודם ובטעות מה שדנו עם איש א' שאינו שלוחו. ובהג"א (פ' מרובה) כתב משום מה כח ב"ד יפה והא"ז חילק דלא שייך כו' דלא הם הרשוהו ע"ש. ונראה דהרא"ש מדמי לה להא דיתומים שבאו לחלוק ב"ד בוררין כו'. דקי"ל כר"נ דבלא טעו הגדילו א"י למחות משום מה כח ב"ד יפה ע"ש כתובות ק' ואף דהוא מטעם זכין של"ב דהוא כשליחות וכשמוחה כשהגדיל איגלאי שלא הי' זכות ולא הוי שליחות ומ"מ אמרינן כיון דאז הי' כדין ע"י ב"ד שא"צ לחוש שימחה אמרינן מה כח כו' כן כאן בהרשאה כנ"ל. ומ"מ אין ראי' כלל משם דנולד אח"כ מה שמוחה רק דנימא איגלאי כו' משא"כ בזה דנודע שביטל מקודם ולא הי' ראוי לדון אז כלל דהוי כטעו או הביא עדים לראי' דסותר הדין. ונראה הטעם דאם יועיל הביטול א"כ לא ידונו כלל שמא ביטל ויצטרך לדון פעם אחרת דאינו מחויב כמ"ש הרמב"ם בשותף ע"ש (פ"ג מה"ש) א"כ שוב כיון שכ' זיל דון כו' הוי כקיבל עליו גם שיבטל מ"מ יועיל מה שידין כל שלא יהי' נודע הביטול כיון דאל"ה לא יצטרך לדון אף שלא יבטל מחשש שמא ביטל וכמו נאמנת עלי שלא פייסתי (דפ"ג דגטין כ"ט ע"ב). וכיון שכ' זיל דון כו' ע"כ כנ"ל דאף אם יבטל חוזר ומקבל עליו מה שידונו ע"פ כנ"ל ואף שחוזר גם. מזה מ"מ קיבל גם על אחר שיחזור בו וכמ"ש הר"ן נדרים כ"ח ע"ב בשם הרשב"א עד שיקצצו או עד שילך לירושלים דפדאן חוזר וקדוש ע"ש וממילא להעיטור והפ' דל"ח שמא ביטל וא"כ צריך לדון עמו אף אם יועיל הביטול שוב י"ל כשביטל לא מהני גם שדן דאינו נכלל במה שכ' דון כו' שיועיל כשיבטל כיון דמ"מ יצטרך לדון כנ"ל:
ואפשר דגם בקיבל עליו קא"פ דקי"ל (סי' כ"ב) לפני גמ"ד יכול לחזור ולא אחר גמ"ד. דאם חזר בו שלא בפני ב"ד ודנו וגמרו די"ל דלא מהני. די"ל דהוי כחיוב מעכשיו כשיפסקו ולכך דוקא קודם גמ"ד שאז מהני החזרה דאין רשאין לגמור. משא"כ כשלא ידעו ופסקו דהחיוב למפרע ולא הועיל החזרה כלל. כן י"ל כיון דכ' כל דמתעני מן דינא כו' הוי מעכשיו וכיון שפסקו לא הועיל הבטול כנ"ל. ויש לדחות:
(ז) ב"י ג' חלוקים במת אף ולא ידע כו' חייב. בפקדון תמוה דעכ"פ אונס הוא כיון שמחויב ליתן ובהך דר' אבא או משום דא"צ ליתן מה"ט שמא מת דזקן ר"א כמ"ש רש"י ולכך אם נתן חייב. אבל למה שפסקו דל"ח שמא מת ממילא פטור. רק אם הי' זמן שיוכל לידע שמת י"ל דהי' לו לחקור. רק במלוה דחייב באונסין א"כ אף שנתן מ"מ כיון דלא חשוב פרעון שוב שלו נאנס. וי"ל דהוי כתן לפלוני והפטר די"ל כדאמר בנדרים (כ"ט ע"ב) עולה לאחר ל' כיון דכמסירה להדיוט הוי כמעכשיו דא"י לחזור ע"ש בר"ן. א"כ י"ל דדוקא מקדש או מקנה לאחר ל' יכול לחזור קודם אבל אם פוטר או מוחל לאחר ל' חשוב כמו מעכשיו דאי"ל. וא"כ י"ל ג"כ החילוק בין שליחות גרידא נהי דהוי כאומר תן לשלוחי והפטר וחשוב כמעכשיו מ"מ בחזר וביטל השליחות ממילא לא נתן לשלוחו ולא נתקיים התנאי או מת כנ"ל. משא"כ הרשאה נהי דשליח שוי' היינו דדינו כשליח אבל חשוב עכ"פ כאומר תן לפלוני והפטר לא לשלוחי כיון דגבי מצד הרשאה כמקצת קנין ושוב לא מהני החזרה או מת נגד הלוה להתחייב דהוי כמעכשיו כנ"ל. כיון שהוא לפטור מחובו ולענין גוף הפטור אינו מועיל החזרה כנ"ל:
(ח) אבל אם הקנה לו אגב ק' כבר זכה והוא שלו אף אם מת כו'. וכ' ב"י דכ' הרא"ש ואע"פ שאי"ל הלואתי גם באג"ק כו' מ"מ לענין הרשאה תקנו כאלו לעצמו כו'. ומטור משמע שמחלק בין ק"ס לאג"ק ואינו מובן כיון דשניהם לא מהני רק תקנה א"כ גם בק"ס יהי' שייך התקנה כנ"ל. וי"ל נהי דח' תקנו גם במלוה להרא"ש היינו אף דאינו ברשותו יהי' כמו ברשותו ומהני אג"ק אבל ק"ס כיון דאין מטבע נקנה בח' אף שברשותו לא עדיף קנין דהרשאה כנ"ל. ונראה דהרא"ש מפרש הא דר"א כו' מסיק הלואה ובקנין אגב בהרשאה כמ"ש רשב"ם ב"ב ק"נ ע"ב ומוכח דמהני גם במת כדאמר התם כנ"ל:
ולע"ד מוכרח חילוק שכתבנו דקשיא לי להרא"ש דמחלק בין הקנין להרשאה דמהני אף דאין מלוה נקנה באג"ק. קשה דשם ב"ב ק"נ הוכיח הש"ס דזוזי אקרי נכסי מהא דר"פ דאקני זוזי אג"ק. ובמשנה תנן נכסים כו' נקנין עם נכסי' שיל"א בכסף כו' ואי לא אקרי נכסי מנ"ל לר"פ דנקנין אג"ק ע"ש. ומה הוכחה הא בתורת הרשאה הקנה אף דמלוה אינו נקנה א"כ גם שאינו נקנה באג"ק נקנה להרשאה ומנ"ל דזוזי אקרי נכסי. ולמ"ש חילוק הנ"ל א"ש דנהי דלענין הרשאת מלוה תקנו כאלו ברשותו אבל אם לא הי' נקנה אג"ק גם כשהוא ברשותו לא הי' מהני גם בהרשאה. וממילא שפיר מחלק הרא"ש בין אג"ק לק"ס דאין מטבע נקנה גם במה שברשותו לא מהני הרשאה ג"כ כנ"ל:
חו"מ הלכות הרשאה סימן קכב
סעיף א
(א) אע"פ כו' אם ירצה כו' אפילו אם יש עדים שעשאו שליח. כ' מ"ע הול"ל רבותא דאמר ללוה שלח ע"י זה ע"ש. ולע"ד הא דנקיט הוי רבותא טפי דנהי דלענין פטור כשנתן שלח עדיף. אבל לענין שיוכל לתבוע ליתן מה בכך דא"ל שלח כיון שאינו רוצה ולא עשה לזה שליח לתבעו ולהוציא. אטו האומר תן לפלוני מחויב זה ליתן. ועיקר הרבותא אף דעשה לזה שליח לתבוע ולהוציא לא מהני לאפוקי ק' הרא"ש כיון דשלוחו כמותו ופיו כפיו אמאי א"י בלא הרשאה ע"ש:
(ב) נוהגין האידנא כו'. ת"ה כתב להרא"ש פעמים שאי"ל אח"כ לדין מדינא זכין שלא בפניו ע"ש. וקשה מהא דבכורות (מ"ח ע"ב) דמדחי לי' ומוקי בהרשאה ולהנ"ל מהני זכין שלא בפניו כשליח דבלא"ה א"י להוציא ויוכל כל א' להוציא ממ"נ אם לי ואם לו תתן לי מטעם זכין עבורו. וי"ל דכל דלא מצי עביד כו' (נזיר י"ב). ועוד דהוי חב ללוה כיון דמדינא מצי מדחי והוי כתופס במ' שחב לאחרים ות"ה מיירי דוקא שחייב ואינו מק' חב לזה שע"פ דין חייב משא"כ התם. ועוד דאם יהי' הדין כן יכול גם הב' לתבוע ויהי' הוא מוחזק שוב אינו זכות מה שהוא מוציא, עבור הב'. ועוד דכשיהי' מוחזק לא יוכל הב' להוציא ממנו ואינו זכות:
ונראה דוקא שחייב בבירור אבל להשביע כשכופר א"י בשביל אחר. אף שהוא טוען ברי לא מהני דשלא בפניו אין טוענין עבורו שיחשב ברי להשביע. אך י"ל דהוי כהוגד לי והי' יכול להשביע ע"י ברי של זה. וכן אם הוא כשר י"ל בספק ע"פ עד א"כ יוכל גם הוא להשביע. אך כיון די"ל קודם השבועה בטל כל ראי' כו' משום שמא ישבע זה כו' ויפסלנו כו'. ובמבטל כו' כיון דמהני לענין ממון מסתמא לא יחפש עדים אח"כ דאל"ה לא הי' מבטל. משא"כ זה האחר אף שמבטל ומעמיד ערב שייך שמא התובע גופי' ימצא עדים ויפסלנו כו'. ועוד דאינו זכות שמא אינו רוצה להשביע דחלה על שניהם ואף די"ל שיודה ע"י השבועה מ"מ א"י לפסוק חיוב שבועה כיון דלא שייך זכין לאדם. ועוד דהוי חב לישבע גם שבועת אמת ולא מהני זכי' בחב לא'. דבשלמא בחיוב ממון ממ"נ אם יזכה בדין אינו חב ואם יתחייב הרי חיוב ולא מק' חב משא"כ בשבועה אף דחייב שבועה מ"מ אם אמת עמו משביעו חנם וחב. וכיון דמצד מנהג הבו דלא לוסיף עלה:
(ג) והטעם כו'. הש"ך פ' כבעה"ע ובעה"ת דמחויב לשלחו ע"י שלוחו דאע"ג דאב"ל מצי לבטולי מ"מ לא מצי למדחי' ע"ש. ולע"ד נהי דמצי למימר קים לי' דאם לא ידע בביטול פטור כמ"ש הש"ך בשם ר"א ששון. אבל כיון דיועיל תפיסה לומר קי"ל דחייב ממילא א"צ ליתן כלל לשליח שישאר ס' דדינא עליו ושיוכל לתפוס. וגם בעה"ע מודה אם הי' נשאר שום הפסד עליו דא"צ ליתן. גם לע"ד ברור דא"י לכופו כלל ואף כשאינו רוצה להשיב לו כלל כמפורש ברי"ף ובעה"ע ובעה"ת גופי' ומ"ש בעה"ע וסה"ת אי מצי למדחי' היינו כשרוצה ליתן רק שטוען לדחותו מחשש ביטול ע"ז כתב שאי"ל מה"ט דכשיתן לו יהי' פטור אף שביטל אבל לא שיהי' מחויב. ומ"ש לחלק בין יש לו טענות או כופר לא הוזכר כלל ברי"ף ורמב"ם וכל הפ' רק דלאו בע"ד דידי'. ואין חיוב להשיב רק למי ששלו. ואפשר דהיכא דלא חסר כלום הוי ככופין ע"מ סדום. אבל מסתמא יש לו איזה טעם שאינו רוצה ליתן ע"י השליח. וכמו אפי' פקדון מעות מותרין דיכול להוציא עד שיבאו בעליו והשליח תובעו א"צ להשיב אף כדי שיוכל להשתמש בהן וכ"ש למ"ש שיהי' ס' דדינא אם ביטל ויאבד. וכן מוכח למ"ד א"צ שובר, א"צ לשלם מחשש שמא יאבד השובר אף דקי"ל שמא יבקע הנוד ל"ח. וע"כ כיון שיש איזה חשש לפרוע ב' פעמים ל נתחייב. וגם דקי"ל כ' שובר כדי שלא יאכל וחדי. משא"כ. כאן דאפשר בהרשאה או בעצמו. וברמב"ם ה"ש מפורש שאין שום חיוב עליו ליתן בשליח בעדים בלי הרשאה רק אם ירצה יתן וא"ל ירצה לא יתן ע"ש. גם א"א כלל לומר כד' ש"ך ז"ל לע"ד דכוונת הרי"ף כשיש טו"ת וכופר וכה"ג דבזה בל"ז הדבר פשוט דא"צ לדון כמו בנתבע דא"י למנות שליח כמ"ש בש"ע (סי' י"ז) וברא"ש ריש פרק שה"ע בשם רי"ף וגאון דאין סנהדרין רשאין לשמוע מפי התורגמן טענות שקר ע"ש דשמוע בין אחיכם כתיב ולא מהני שליח כמו דעדים א"י לעשות שליח להעד וכן ברמב"ם פ' כ"א מה"ס ע"ש. וממילא גם התובע דל"מ שליח בלי הרשאה לענין לטעון טענות דשייך כל טעמים הנ"ל וכי עדיף מנתבע וא"צ להשיב על טענות השליח דשמוע כ'. גם בעינן ועמדו כו' להם הריב כו'. וע"ז לא הי' מקשה הרא"ש כלל שיועיל שליח. וע"כ רק לענין לחייבו ליתן לו המעות אף שמודה שחייב. וגם בזה א"צ דלאו בע"ד דידי' כנ"ל:
ולע"ד נראה דעיקר הטעם כמ"ש הרשב"א ור"ן נדרים (דע"ב ע"ב). גבי שמועה דבעל דל"מ שליחות רק במעשה כאלו עשאו המשלח אבל במידי דממילא שיהי' גופו כגוף המשלח ושמיעתו כשמועה דבעל לא שייך שליחות. ומה"ט במצות שבגופו ל"מ. וכן בזה לענין שאם נותן לו הנפקד והלוה יפטר הוי קבלת השליח כקבלתו ופטור. אבל לענין לדון ולחייבו ליתן דהיכא דלאו בע"ד א"צ לדון וליתן א"כ לענין שיהי' השליח כמשלחו להעשות בע"ד וממילא לא מהני שליחות כלל ואינו בע"ד כלל וא"י לכופו ליתן כנ"ל ע"ד ברור ולע"ד י"ל דגם הרא"ש ס"ל כן רק דקושייתו הוא למה נותן יד כו' כיון שאין שום טעם לשלא יתן לשליח א"כ הב"ד רואין ערמה וראוי להיות כופין ע"מ סדום דהלה נהנה וזל"ח כלום כשיתן לשליח. וע"ז תי' הרא"ש שפיר שמא ביטל או מת. דתמהו הפ' הא מוקמינן אחזקה דחי ולא בטיל כמ"ש בעה"ע ע"ש. ולמ"ש א"ש כיון דבאמת לא מהני השליחות כלל לחיוב רק משום דלא חסר נכופו. ולכך כשיש שום חשש הפסד אף שוב א"י לכופו כנ"ל. דאף חסרון פחות מש"פ קי"ל דחשוב חוב כמ"ש תוס' פ"ק דב"ב. ומיושב מה שתמהו ג"כ מה חילוק בין הרשאה להרי"ף דיכול לבטל למה יכופו ע"ש. ולמ"ש מיושב דבהרשאה דמדינא יכול לתבעו ולכופו רק דנחוש באמת שמא ביטל שפיר מוקמינן אחזקה דלא ביטל כנ"ל:
גם י"ל דהרא"ש ס"ל כמ"ש בחי' לעיל על הטור כיון דהשליחות על מעשה לקבל המעות שהוא כמותו וע"ז מהני השליחות שוב מועיל לכל מה ששייך להמעשה היינו לדון ולכוף ליתן דשייך להקבלה כנ"ל. ומיושב בזה מאי דתמוה לע"ד לטעם הרא"ש וטור דרק משום שמא ביטל ויהי' חיוב אחריות. א"כ ל"ק (ב"ק ד"ע) דלא כ' אורכתא אמטלטלין רק בקרקע. והא בקרקע ל"ש חיוב אחריות ואונסין ומה צורך להרשאה בל"ז מדין שליחות מהני דל"ש שמא ביטל. ולהנ"ל א"ש דבקרקע אין שום מעשה לקבל מזה רק ממילא לדון שיהי' חשוב בע"ד שיזכה הקרקע וכנ"ל מודה הרא"ש דלא שייך שליחות בממילא כנ"ל. ולא מהני רק בהרשאה כנ"ל בלאו ח' דביטול כנ"ל. גם לטעם א' י"ל דכיון דמדינא לא מהני רק ק' הרא"ש שכיון שמודה ואינו רוצה ליתן ואין חשש הפסד ע"כ רואין ב"ד שיש ערמה ורוצה להבריח וראוי לכופו. אבל קרקע דל"ש חשש הברחה לא הי' מהני כלל שליחות וצריך הרשאה כנ"ל ובפ' מהרא"י סי' רי"ז מצד מנהג כו'. נראה ג"כ שמפרש כן ד' הרא"ש דעכ"פ מוכח מהם דאם לא הי' שום חשש הפסד ראוי לכוף ולחוש לערמה. ולכך המנהג שאם רוצה ערוב הרשאה כו' היינו שלא ישאר שום ח' הפסד שוב ראוי שיועיל מטעם הרא"ש דכופין דזה נהנה כו' וזכין. כו'. ולכך כ' דס"ל דלא כרמב"ם שמפורש בדבריו דבלי חשש הפסד כלל ג"כ א"י לכופו כלל גם אחר תקנת הג' במלוה בהרשאה רק לאיים. והא עכ"פ הועיל תקנת הג' לפטור הלוה מאחריות אף שביטל ומת ושוב ממילא יהי' מחויב וראוי לכופו כיון דאין שום חשש הפסד. וע"כ דא"א לכופו גם שאין שום חשש הפסד ולכך לכוף להוציא אין כח בתקנת הג'. וכ"ש בלי הרשאה אף שזה יערוב שלא יפסיד כנ"ל. והרש"ל ז"ל ביש"ש כ' ושרי לי' מרי' דהרמב"ם מיירי במלוה ע"ש. ובחנם השיג והפי' ברור כמ"ש ע"ש. ומצד מנהג לערוב על הרשאה נראה דצריך הערבות גם על החשש תפיסה בביטל ומת כמ"ש שלא יהי' שום מיחוש הפסד כנ"ל. ומדינא גם זה לא מהני כנ"ל:
ומ"מ בשלח בכתב שישלם לו ע"י שלוחו זה אין טעם למה יהי' שייך לאו בע"ד דידי' הלא מלוה תובעו ובשלמא בב"ד אין לשמוע טענות בכתב אבל כשאין טו"ת חשוב תביעת בע"ד בכתב דבליכא לימוד חשוב כתב כפיו ומצוהו לפרוע ע"י יד שלוחו שהוא כרשותו:
(ד) והטעם כו'. כ' סמ"ע דלא כתב טעם ביטול דס"ל כבעה"ע ומור"ם כ' כו' דלטעם חשש ביטול א"צ אג"ק ע"ש. ולע"ד דע"כ לא פסק רמ"א דבלא הרשאה חייב בביטל היינו עכשיו דהדין שאינו מחויב ליתן בלי הרשאה לא חשוב אונס משא"כ בהרשאה שמחויב ליתן. אבל להוסיף זה בהטעם שנאמר דמש"ה אינו מחויב ליתן מחשש ביטול הא ליתא כשיהי' הדין דמחויב ליתן בלי הרשאה ג"כ יהי' הדין דפטור אף שביטל. ולכך נקיט הטעם רק שמא מת. והגם דג"כ תמוה מה חילוק בין הרשאה כבר כתבתי בטור לישב בעזה"י ע"ש. עוד נראה דאם מת והי' אפשר ללוה לידע שמת לא מיפטר דקלא אית לי'. ועכ"פ יוכלו יתומים לתבעו שמא ידעת ועכ"פ יהי' תרעומת עליו וג"כ א"צ ליתן שמא מת כבר ועבר זמן שאפשר לידע כנ"ל. וכיון דאינו מחויב נקיט הרא"ש שוב החשש שמא ביטל כמ"ש רמ"א. בש"ך ציין על מ"ש יהי' חייב דיש פ' דפטור דמיתה לא מבטל הרשאה. ותמוה דהמחבר קאי על בלי הרשאה. וצ"ל דקאי עמ"ש רמ"א בידע שמת כו':
מ"ש ש"ך דעת הפ' דאף דביטל מהני מ"מ מיתה לא מבטל. אינו מובן כלל אי הוי קנין ל"מ ביטול ואי שליח פשוט בכמה משניות במת בטל שליחות. ואפשר אף דהוי קנין הוא מתקנ"ח כמ"ש תוס' ורא"ש (ב"ק ד"ע) דתקנו שיהי' כשלו. וי"ל דמהני בטול מצד דהוי א"א בתקנ"ח דניתקן לטובתו שיוכל להוציא בשבילו וכשאומר א"א אין כאן קנין כל שלא הוציא אבל כל שלא חזר נשאר התקנה דהוי קנין ואין המיתה מבטל דהוי קנין מעכשיו כנ"ל. וכן היורשים יכולין לבטל מה"ט כנ"ל. עוד י"ל למ"ש דהוי קנין דקני ע"מ להקנות וכמו מתנה ע"מ להחזיר דקי"ל דחשוב קנין ואף שא"י ליהנות כלום זה עצמו חשוב זכות ע"מ להקנות כיון דמתנה כמכר והוי זכות ממון. ולכך אי תפיס לא מהני שאינו מקיים התנאי:
שוב מצאתי במרדכי שכ' דהוי כמעמ"ל ע"ש. ונראה דכשאינו רוצה לקנות שוב בטל קנין של הקונה אף דשאר תנאי יכול לקיים בע"כ מ"מ בזה שאין שום זכות רק במה שיקנה לזה ואינו רוצה אין להלה שום זכות וליכא קנין כלל א"כ שפיר מהני ביטול וחזרה כנ"ל. משא"כ מת ולא ביטל כנ"ל. גם לטעם ג' שכ' בחי' הטור דאף דהקנין כשיוציא יהי' למפרע מעכשיו דא"צ ליתן כדי שיהי' קנין למפרע דעכשיו לאו בע"ד כו' רק שיכול לכוף בתורת שליחות ולא מצי א"ל חשש ביטול וחיוב אחריות כיון דאם יתן יהי' הקנין למפרע ולא יועיל הביטול וא"כ כשביטל באמת ונודע דאין כאן שליחות שוב א"צ ליתן כנ"ל. ולטעם זה גם במת כן אף דאם לא נודע א"צ לחוש ויכול ליתן וכשיותן יפטר מ"מ א"צ ליתן אם מת או ביטל ונודע כנ"ל. והש"ך ג"כ מסכים לדינא דא"צ ליתן אם יודע שמת דשמא בטלו יורשים ע"ש. ומ"ש הש"ך בשליחות גרידא דהפ' סברי דג"כ אין מיתה מבטל דהוי כאפוטרופוס שמינה אביהן. תמוה לע"ד מ"ש לדינא דלקמן סי' ר"צ מבואר בש"ע ת' הרא"ש זו להלכה דאין זה מנוי אפוטרופוס כלל שלא ציוה על בניו רק בחייו ובטל כשמת ע"ש (ס"א בהג"ה) ולא כתב ש"ך שום חילוק. וא"כ לא שייך כאן כלל. ועוד ביתומים גדולים מה שייכות לאפוטרופוס ומצוה לקיים לא שייך כה"ג כלל:.
טור סימן קכה
(א) ראובן שהי' חייב כו' ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון כו'. תמהני למה שינה מלשון הגמ' דאמר הולך מנה זה שאני חייב כו'. א' מוכח דאף שא"י אם חייב לו כלל רק במה שאמר הולך כו'. דאי לאו כזכי אפשר דהי' יכול לטעון שלא להשביע מ"מ הוי כזכי וכאלו נתנו לידו דלא מ"ל שלא להשביע. ומלשון הטור משמע שידוע בלא"ה שחייב ומגמ' מוכח כנ"ל. ואפשר דגם במוחזקין שאינו חייב לו. דלכאורה ההודאה רק כמחייב א"ע בדבר שאינו חייב ושוב הוי מתנה דלאו כזכי וממילא גם חיוב אין כאן כיון דלא אמר א"ע כנ"ל. אך י"ל כדפשיט הש"ס ב"ב קמ"ט שכ"מ שהודה לפי' תוס' אי הוי כמתנה כיון דמוחזק שאינו חייב ואם עמד חוזר או דהוי הודאה. כן בזה. דכיון דלפי הודאתו הוי חוב והוי כזכי מהני ההודאה גם ע"ז דאמירתו הולך כזכי בפירוש. ומיושב ק' הרא"ש (פ"ק דגטין) לשמואל נהי דהולך לאו כזכי יועיל בתורת תפיסה לבע"ח. ולהנ"ל לא קשה דאם אינו כזכי גם בחוב שוב אינו הודאה כלל כנ"ל. ואפשר דגם אי לאו כזכי הוי עכ"פ מעשה דל"ש שלא להשביע כמו כ"י וקנין אך סי' פ"א כ' דאף דכשמוסר שטר הוי הודאה אבל הודה בפני עדים ואמר כתבו לא הוי הודאה ע"ש (סי"ח). וגם מהרא"ש ב"ב קע"ה ולקמן סי' רנ"ה שכ' גם בלי שטר אומר תנו מהני ע"ש יש לחלק בין ש"מ לבריא ע"ש:
גם קשה עוד בש"ס דוקא שאמר לשליח שאני חייב אבל כמ"ש בטור אף שבאמת הי' חייב לו ולא אמר לשליח שאני חייב ולא ידע השליח שחייב לו א"כ לא נתכוין לזכות כלל עבור הבע"ח דלפי דעתו הולך אינו זכי. ובזה לא מהני דא' מקנה שיזכה עבור אחר באינו מתכוין וברמב"ם אף שכ' ראובן שהי' חייב כו' מ"מ כ' גם אח"כ שאמר, לשליח שאני חייב ע"ש (פ' ט"ז מה' מלוה). וצ"ל דגם הטור כוונתו שא"ל כן וקיצר:
(ב) שהי' חייב. משמע דגם במלוה בשטר הדין כן דהולך כזכי אף שאינו מחויב לשלם כל שאינו מחזיר השטר מ"מ הוי כתוך זמנו דמ"מ חייב והוי כזכי כנ"ל. ולכאורה קשה דלמה קי"ל בעובדא דאבימי (כתובות פ"ה) בסטראי דחייב השליח לשלם כשנתן קודם קבלת השטר דלתקוני שדרתיך כו'. דבשלמא אי לאו כזכי והמעות של משלח א"כ פשע במעותיו וחייב דהוי ש"ח עכ"פ. אבל כיון דהוא כזכי ונעשה מיד המעות של מלוה א"כ החזיר למלוה מה ששלו מכבר והפשיעה אינו רק על השטר שציוה לקבלו ולא קיבל והוי לענין זה כאדם אחר שלא קיים ציוי המשלח. ושטרות פטור מפשיעה לרוב הפ' מכ"ש שלא נעש' שומר על השטר מעולם והוי רק גרמא בלי מעשה כנ"ל רק שלא עשה ציויו במעות דמלוה ולא חייב בזה כלל כנ"ל וי"ל כיון דלענין אחריות המעות עדיין באחריות שלו שאם נגנב או אבד יתחייב למלוה. וא"כ נהי דקי"ל גורם לאו כממון. מ"מ חזינן בשומר שמסר לשומר אם הראשון חייב נעשה הב' שומר דראשון אף דהחפץ אינו שלו מ"מ כיון דבאחריותו שוב הב' שומר שלו להתחייב באחריות לשלם לשומר א'. ואף לר"י כן כ"ש כאן דהי' שלו לא יצא מרשותו כל שעדיין חייב באחריות כמ"ש תוס' ב"מ פ' א"נ גבי צאן ברזל לחלק בין בהמת ארנונא ע"ש. וא"כ כיון דכל שלא נתן למלוה המעות הן באחריות הלוה א"כ עדיין השליח שומר שלו להתחייב בפשיעה לו והרי פשע במעות אלו שנתנו למלוה באופן שלא נפטר ממנו וכאלו נתנו לאחר שאח"ל שהי' חייב ללוה כנ"ל. אולם הא קי"ל (ב"ב קל"ח) בזיכה ע"י אחר ושתק זכה לגמרי שא"י לחזור רק היכא דצוח אח"כ פליגי אי הוכיח סופו כו'. וכן בגר קטן הגדיל שעה א' ולא מיחה שוב אי"ל כו' (כתובות י"א). וא"כ מיד שהודיע השליח למלוה שהביא לו מעותיו מה שזיכה לו א"כ זכה לגמרי לפרעון ונפטר לוה מאחריות אף אם יאבד משליח דכששתק זכה לגמרי והוי פרעון. וא"כ שוב כלתה שמירתו שאינו השליח עוד שומר דלוה כלל על המעות. א"כ כשנתנם לו אא"כ אף שלא קיבל השטר אמאי חייב הא הפשיעה במעות המלוה מה שאין לוה חייב באחריותן כלל כנ"ל. וא"ל כיון דאומר סטראי הוי כשתק ובסוף צוח דאיגלאי דלא רצה בשתיקתו לזכות על פרעון זה שזיכה לו הלוה. ז"א חדא דגם בהנ"ל ספק הוא ולא הי' חייב. ועוד דבצוח סתם איגלאי שלא רצה משא"כ סטראי אם שקר ורוצה לגזול מוקמינן אחזקת כשרות דבשעת קבלה הוא דאיתרע כנ"ל. וא"כ אחר השתיקה אם הי' השליח זורקו לים ג"כ הי' פטור מלוה שכבר נפטר א"כ גם שנתנו למלוה יפטר. ולרמב"ם דאחריות אלם חשוב ג"כ אחריות י"ל דעכ"פ חשוב באחריות לוה שגם שיאבד אחר שתיקה יוכל מלוה לגבות שלא כדין כל שהשטר בידו חשוב ג"כ באחריותו והוי שומר שלו על המעות כל שלא קיבל השטר. אך הפ' חולקין ועוד דא"י שירצה שלא כדין כנ"ל:
וי"ל או דהדין באמת כשהזכיר השטר אף דאמר הב זוזי ושקול שטרא חשוב כאומר ושקול קודם. וא"כ אף דתן כזכי רק תן גרידא לא כשאמר שקול שטרא ותן לא הוי כזכי עד שיקח השטר. וכן גם שאומר הב כו' ובאמת יוכל לחזור בו כה"ג. והו"ל לפ' להזכיר זה החילוק. עוד י"ל דבשתיקה לא נפטר הלוה מאחריות כלל דאף דמתנה בזיכה כו' וכן הגדיל שעה א' הוא משום שהגירות כבר והי' לו למחות וכן זיכה ושתיק סתמא כיון דהוי זכות נתרצה כנ"ל. משא"כ כשאמר הולך ותן כו'. כשהביא המעות שוב אינו זכות כלל מה שיחשב פרעון בזיכוי דמעיקרא דאדרבא טוב לו שעדיין באחריות לוה עד שיבא המעות לידו דגם אם לא יהי' מועיל הזיכוי יתן לו המעות לפרעון חובו ואין הוכחה כלל מהשתיקה על שיועיל הזיכוי דמעיקרא כנ"ל. א"כ כיון שעדיין באחריותו שוב הוי שליח שומר דלוה וחייב:
ובזה נתישב לי בעזה"י דברי ב"י התמוהים מאד. דהביא מקודם דין הש"ס דקי"ל כרב דחייב באחריות ואם בא לחזור אינו חוזר. ואח"כ ציין ב' ומ"ש ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כ"כ הרמב"ם ובעה"ת כו' ע"ש. ותמה בהגהות וכנה"ג מ"ל לרמב"ם ובעה"ת הלא מפו' בגמ' שהביא בעצמו ע"ש. ולמ"ש א"ש דהא שמיד שהודיעו שליח שקיבל המעות וזכה לו נפטר לוה מאחריות כיון דשתק כנ"ל. וזה לא מוכח כלל מגמ'. וקמ"ל עד שיגיע ליד המלוה כנ"ל כמ"ש. ומדויק שציין ב"י הוא באחריותו עד שיגיע ליד כו' וע"ז כ' מהרמב"ם כו' שכתבו לשון זה ומוכח כמ"ש מהא דאבימי כו'. ומ"מ יש לדחות דאין ראי' כלל כיון דתן רק בחוב כזכי וא"כ דהוי כזכי אף בשטר כמו בתוך זמנו מ"מ דוקא כשלוקח אח"כ השטר ממלוה קודם פרעון שבאופן זה הי' חייב לפרוע ובפרעון הוי כזכי אף קודם הזמן. אבל כל שפרע ולא קיבל השטר שפרעון זה אינו מחויב כלל דהא למ"ד א"כ שובר גם מחשש רחוק שיצטרך לפרוע א"צ כ"ש כל שאינו מחזיר כלל גם לדידן כמפורש בש"ע (סי' נ"ד). וא"כ על אופן זה שפרע השליח לא הי' חיוב כלל גם אח"כ ולא הוי כזכי. ואף שאמר לו זכי בפירוש מ"מ שאמר לפרעון חובו הוי שזוכה לו ע"ת כשיפרע אח"כ כדינו שמחויב לפרוע היינו בחזרת השטר יהי' זכי' מעכשיו משא"כ כשפרע שלא כדין בטל למפרע הזכי'. וא"צ תנאי כפול בזה דמוכח כנ"ל. ושוב פשע במעות הלוה וחייב כנ"ל. וי"ל שפיר דמיד שיודע ושתק נפטר לוה מאחריות כנ"ל. וגם י"ל דבטוען סטראי הוכיח סופו כמו בשתק ולבסוף צוח דלא כמ"ש לעיל דהא בנפל מהגג דג"כ רשע הוא ומהני הוכיח סופו ע"ש. משא"כ בנאבד אח"כ והוי כאלו זיכה לו בפניו ע"י אחר דנפטר כנ"ל. ועכ"פ לא הי' לב"י, לכתוב דפשוט הוא:
עוד י"ל דלכאורה כיון דהוחזק כפרן או השליח רגיל בעלים להפקיד דמה"ט הוי זכות בפקדון. א"כ להרבה פ' לקמן סי' רצ"א נפטר הראשון כיון של"ש את מהימנת כו'. וע"כ החיוב עליו כאן רק משום סכנת דרך כמ"ש תוס' ב"ק (ק"ד) דגם הוא עצמו הי' חייב כשהי' הולך בסכנת דרכים ע"ש גבי שליח שעשאו כו'. וא"כ נהי דכשלא חזר בו חייב כיון שציוה להולך בדרך חייב באונסא דאורחא שלא הי' לו להוליכו וכיון שבשליחותו מוליך חייב דמטעם זכי לא נפטר. אבל כשחזר בו שרוצה שיחזיר לו ולא יוליכנו רק דהדין שא"י לחזור ואינו רוצה להחזירו. אבל עכ"פ אונס הוא על מה שזה מוליכו בסכנת דרכים בע"כ דלענין שליחותו הרי חזר בו. והוי כהאי דב"מ (ל"ו) בהוליכו למרעה טוב ואח"כ לא הי' יכול לתקפ' דפטור ע"ש בתוס' כיון דמתחלה לא פשע ואח"כ אונס וכן בהנ"ל. ודין זה לא מוכח מהש"ס דהלשון חייב באחריות ואב"ל אינו חוזר. א"כ י"ל דתרי מילי נינהו דחייב באחריות כשאינו חוזר ואב"ל א"י ומ"מ נפטר מאחריות דרך כנ"ל. רק מרמב"ם וטור שהפכו הלשון שכ' מקודם שא"י לחזור ואח"כ כ' דמ"מ חייב באחריות והיינו דאף שחזר בו חייב באחריות כנ"ל. וכ' ב"י שפיר דמלשונם מוכח כנ"ל. והטעם צ"ל דמיד שאמר הולך והדין דא"י לחזור ודאי יוליכנו ולא יוכל לעכב נתחייב מיד באונסא דאורחא כנ"ל וא"ש:
(ג) ואם החזיר והעני כו'. קשה שלא הביאו כלל ש"ס דגטין ר"פ התקבל דפריך דרב אדרב ומשני דספק אי הולך כזכי ומ"מ א"י לחזור ע"ש. וא"כ מאחר דהא דקי"ל כרב דתניא כוותי' עכ"פ דאינו אלא ס' אי כזכי גם בחוב א"כ למה יהי' חייב לשלם כשהחזיר שמא אינו כזכי והא ודאי דלרב דפסק חולצת כו' ס"ל דברייתא שתניא כוותי' ס"ל ג"כ דספיקא הוי ע"ש. וכ"ש כיון דשמואל פליג דודאי אינו כזכי והלכה בדינא כוותי' רק משום דאמר בש"ס ת"כ אבל אא"ל יותר ממה דס"ל לרב דס' הוא. ולא מבעיא להפ' גם בגט כרב דספיקא וחולצת כו' ע"ש באה"ע (סי' ק"מ) א"כ ודאי דהי' לפסוק כאן כנ"ל כמפורש בש"ס. רק אף להחולקין שם היינו דפסק כאביי (ר"פ השולח) דשליח מתנה כשליח הגט משמע דאינו כזכי. אבל לענין זה דבפרעון חוב ספק לא מצאנו חולק על רב. ואדרבא כיון דלרב אלים הולך שגם בגט ספק מ"מ בחוב הוי ג"כ רק ספק מכ"ש לאביי דבגט ודאי לאו כזכי מכ"ש דבחוב אינו אלא ספק כנ"ל. ואפשר כיון דסתמא דש"ס פ"ק דגטין מוקי פלוגתא דברייתא דמ"ד יחלוקו מספקא לי' אי הולך כזכי ע"ש. א"כ פליג סתם הש"ס בסברא זו על רב דס"ל ס' א"י לחזור. וא"כ מוכח מברייתא דתניא כוותי' דהוי ודאי כזכי דמס' הי' יחלוקו כנ"ל. ודוחק דאין ראיה ממתנה לחוב כמ"ש בגמ' דאף אי במתנה מס' יחלוקו או שודא מ"מ בחוב בספק י"ל דא"י לחזור כלל ע"ש. דא"א לדחות עי"ז דברי רב. ולתוס' דבהולך ותן שוים י"ל דמוכח ממתני' דשיחרור שכ' תוס' דהוי כחוב עכ"פ מוכח דחוב הוי ודאי כזכי דמותר בב"ח אך לרמב"ם דתן גם במתנה כזכי אין ראיה כלל וגם לתוס' הא ע"כ רב מישב מתניתין אליבי' דס"ל ספק. ואיך יהי' הוכחה דלא כוותי'. ואפשר דס"ל להפ' דפי' כיון דספק ממונא לקולא וא"י לחזור בו מספק שוב הוי ודאי כזכי דיודע כשאומר הולך שלא יוכל לחזור בו מספק שוב אם לא הי' דעתו זכי הי' לו לפרש שלא יזכה כמש"כ בש"ע (סי' נ"ד) החילוק בין שטר לשובר גבי סלעין דינרין סתם אף דא"מ תפיסה מהני בשובר דיודע כו' ע"ש. ודוחק. דהרי בגמ' לא ס"ל הך סברא דא"כ למה בספק במתנה יחלוקו הא כיון דהדין יחלוקו ומפסיד הי' לו לפרש ויהי' ודאי כזכי וע"כ דלא כנ"ל. ואפשר דרב דאמר סתם אינו חוזר משמע ודאי א"כ ע"כ ס"ל דע"י שספק ממון לקולא נעשה ודאי כנ"ל:
למ"ש ב"י בשם רשב"א החילוק במציאה דלאו כזכי תן משום דמצי המגביה לומר כשאמרת תן לא הי' בדעתו שאמרת שאזכה ע"ש. ומשמע החילוק דתלו בדעתו והיא מוחזק וכמ"ש תוס' (ר"פ המניח) גבי אין הולכין בממון אחר הרוב דמא"ל קים לי שאני מהמיעוט ע"ש. א"כ כשהחזיר יוכל ג"כ לטעון השליח חשבתי דאמירתך ולך ותן לאו כזכי ולכך החזרתי דודאי אם אינו מתכוין לזכות עבורו אינו זוכה. וג"כ א"י להוציא לחייב לשלם. וצ"ל דס"ל כחילוק התוס' (ב"מ ד"י) בין דא' מקנה לא כרשב"א הנ"ל. וצ"ל שאינו נאמן לומר לא כוונתי לזכות עבורך כלל ולכך החזרתי. דכיון דא"ל הולך שהוא כזכי וקיבל סתמא הוי רצוי ומורה שע"ד כן קיבל וזכה. כדקי"ל פ"ק דב"מ דאם א"ל זכה לי והגביה סתם א"נ לומר לעצמי קניתי. אלא סתמא לזכות עבורו כמו שאמר לו כנ"ל. אולם משמע בהולך אף שאינו מוסר מיד ליד אלא שכבר בידו הוי כזכי דעדיף הולך בחוב מתן במתנ' וכה"ג בשתיקה אפשר כיון דאין מעשה המוכיח שזכה בשבילו א"י להוציא ממנו כשהחזיר כדקי"ל בשתיקה לאחר מ"מ דאינו הוכחה כנ"ל:
(ד) כתב בעה"ת שליח כו' אם יש נכסים למלוה כו'. משמע דאף דא"ל רק קרקעות. והא דינו דמלוה בזוזי כשיש לו וכאן הא יש לו דכשיתרצה למה שזכה בשבילו אית לי' זוזי וכמ"ש ט"ז ס"ט בשוחד כשיתבענו דכופין אותו לתבוע כדי לקיים פריעת בע"ח ע"ש. וי"ל דשם דוקא שאין לו כלל. משא"כ בא"ל קרקע כמו שהדין דל"א לי' זיל זבין ואייתי זוזי דכך הדין כשאין לו מעות צריך ליקח קרקע. ממילא אין לכופו להתרצות להזכי' שיהי' לו מעות ויכול לומר קח קרקע כל שלא זכה בהמעות וממילא מחויב השליח ליתן לו המעות כנ"ל. ומ"מ קשה דמשמע שם (כתובות פ"ו) זיל טרח וזבין ל"א דהטורח למכור אינו מוטל עליו משא"כ כאן דברצוי לחוד די. מ"מ נראה דלא פלוג. אך הא ק"ל דגם שטרות יכול ליקח ובכל השיוי ודאי יכול ליקח ע"ש לעיל (סי' ק"א). ואף להחולקים רק משום דהן רק גורם לממון. וגורם כזה שמיד נעשה ממון לכ"ע כממון. וא"כ אף אי נימא דלא נפטר יכול ליקח החוב בחובו ושוב יהי' ממון גמור דכבר בידו אף אי לא שייך שיעבודא דר"נ. אך י"ל דשוב ליקח השטר והחוב כמו מטלטלין ויכול ליתן לו מטלטלין אחרים שהברירה ביד לוה. אך כיון דנותנין מה דמקרבי למעות טפי כמבואר בש"ע וכאן מטלטלין אלו היינו החוב מקרב למעות טפי משאר מטלטלי שהרי יהי' מיד מעות. וי"ל ג"כ דלא פלוג במטלטלין אי מקרב טפי דא"כ הי' תמיד מלוה יכול לומר לדידי שוה לי מטלטל זה כמעות ומ"מ ק"ל דהברירה ללוה ע"ש:
(ה) וכנגד המשלח א"ל מיגו דהחזרתי לך הואיל כו'. תמוה מאד ד' בעה"ת וטור כמובן דאי הפי' מיגו שיהי' נאמן לפטור המשלח הא אם יאמר החזרתי חייב המשלח. וי"ל הפי' כמ"ש הרמב"ן ב"ב פ' י"נ (קל"ד ע"ב) גבי זה בני אף דנאמן רק מיגו דמגרשה והי' פסולה לכהן מ"מ כיון דאין לו נ"מ אי מותרת לכהן או לא ואית לי' מיגו ונאמן שיש לו בנים שוב ממילא מותרת לכהן ע"ש. ול"ד למיגו לחצי טענה דשם נוגע לו ורוצה בטענה זו ואין לו מיגו משא"כ בהנ"ל. וא"כ כאן נהי דאם הי' דנין להאמין לשליח שחייב לו המלוה לענין לפטור המשלח הי' שייך דלית לי' מיגו כלל דאם רוצה לפטור משלח ל"ל מיגו דכשיאמר החזרתי יהי' מחויב. אבל אמרינן ממילא כיון דנאמן נגד המלוה שחייב, לו מיגו דהחזרתי למלוה כנ"ל או ללוה דלא איכפת לי' אם יתחייב לוה או לא וממילא נאמן יש לי בידך כנגדו במיגו המורה שאמת כדבריו שחייב לו ושוב ממילא מהני נאמנות שלו במיגו לפטור הלוה דכשחייב מגיע לו מדר"נ כיון שהמלוה כופר כנ"ל. דבהא דשליח אינו נעשה עד כשנוגע (קדושין מ"ג) אף דנאמן לעצמו היינו דא"צ למיגו רק דלעצמו נאמן החזרתי מצ"ע שא"י להוציא ממון אבל לא מצד ראי' שיועיל לפטור הלוה. משא"כ בזה דטענת י"ל בידך כנגדו נאמנותו רק משום מיגו ושוב הראי' מהני נגד הלוה ג"כ. דהא הוגד לי מע"א או נאמן הוי ברי לענין שבועה. א"כ הא דלא מהני בא"י אם פרעתי הוגד כו'. הוא משום דא"כ יועיל הגדה של זה לממון ואין ע"א קם לממון וכ"ש פסול אבל כאן מהני הוגד כו' שיהי' ברי דהוי הוגד ונאמן משום מיגו כו' ולא מתורת עדות כנ"ל. והנה כאן חיוב הלוה כשהשליח טוען שמלוה חייב לו. הוא משני טעמים דהוי א"י אם פרעתי דא"י אם יש לשליח כו' וגם דאם הי' טוען ברי ג"כ א"נ יש לי כנגדו בלא מיגו כנ"ל. וא"כ מיושב דהוגד לי מפי פסול כשאינו נוגע הוי ברי א"כ אם לא הי' נוגע השליח די"ל החזרתי ללוה אף דהוי עד הצ"ש הוי רק פסול מגזה"כ והי' חשוב ברי דלא שייך אין פסול קם לממון כיון דמטעם מיגו כנ"ל. וגם טעם ב' לא שייך לחייב הלוה דכמו דנאמן בא"ל מיגו יש לו כנגדו כן מהני מיגו דשליח דמאמינים לו במיגו כיון דאין לו נ"מ בין שחייב לוה או לא כנ"ל. אבל כיון דהוי נוגע דאם יטעון החזרתי למשלח יתחייב. וע"כ צ"ל יש לי כנגדו או פרע למלוה שוב לא חשוב ברי וחייב משלח משום א"י אם פרעתי ולא מהני המיגו לענין לפטור הלוה כנ"ל. ומ"מ באמת לא דמי להא דבידו לגרשה דשם יש ראי' שיש לו בנים כדבריו אף עכשיו דנאמן במיגו דלמה לא יגרשנה ויהי' כדין וע"כ שבאמת יש לו בנים. משא"כ שאר מיגו דעכשיו דנאמן יש לו כנגדו במיגו דהחזרתי והי' אומר שקר אחר ומה חילוק לו רק דאי נימא שלא יהי' נאמן יש לו כו'. א"כ הי' יכול לטעון טענה שהי' נאמן וע"כ נאמן אבל עכשיו שנאמן אין הוכחה לענין להאמין נגד המשלח כנ"ל:
אך מ"מ י"ל כהאי דפ"ק דסנהדרין מתוך שנאמן כו' דלא פלגינן דבורי' ע"ש (ד"י ברש"י ותוס') לכאורה תליא במחלוקת הפ' (סי' נ"ח) גבי סטראי דלהפ' דא"י לתפוס כיון שיצטרך השליח לשלם גם כאן י"ל אף דלדבריו שחייב לו יכול ליקח לעצמו מ"מ כיון שעי"ז יצטרך לוה לשלם והוא אינו חייב לך אי"ל וצריך ליתן המעות למלוה משא"כ להפ' שם דיכול לתפוס ואין לו לחוש מה שיגרום הפסד לשליח גם כאן י"ל כן דמ"מ הרי מגיע לו ואף שיצטרך לוה לשלם כמו התם. ומשמע דכאן לכ"ע א"י לתפוס. ונראה החילוק דשם שפיר המלוה תופס המעות דלוה לחוב אחר שהוא כדין כיון שמגיע לו ואף דע"י זה גורם שהשליח צריך לשלם זה כשאר גזלן שיקח ממנו שלא כדין ע"י שכופר. וכיון שהגזלן בא על ממון השליח א"צ להפסיד ולהציל בממונו ואינו מכוין לגרום היזק כנ"ל משא"כ כאן שאף אי חייב לו מלוה מ"מ א"י ליקח מעות זה רק משיעבודא דר"נ שכיון דמלוה אינו רוצה בהזכי' למפרע בטל הזיכוי והמעות של משלח רק לדברי השליח דמלוה חייב לו וכופר מהני תפיסתו אף שהוא מעות לוה מדר"נ. ודר"נ הוא רק דאותו חיוב שזה חייב לזה חייב למלוה שלו. וכיון דהיכא שיש רק חשש שיצטרך לפרוע עוד הפעם אינו מחויב לפרוע דמה"ט כשהשטר בעולם אין כ' שובר דא"צ לפרוע כנ"ל. וא"כ כאן כיון דמלוה כופר ויצטרך לפרוע עוד הפעם אינו חייב כלל לפרוע לזה מדר"נ שפרעון זה אינו חייב כלל לפרוע למלוה שלו באופן שיכול לתבעו עוד הפעם. וממילא גם למלוה של המלוה א"צ לפרוע מדר"נ דלא עדיף רק כהבע"ח עצמו כנ"ל וא"כ אף שהאמת כדברי שליח שחייב לו המלוה ג"כ א"י ליקח מעות הלוה מדר"נ כנ"ל וא"ש:
(ו) הרמ"ה כתב דהולך אף דכזכי הוי כע"מ שתתני לפלוני ואי מקיים כו'. לכאורה א"כ בהולך ומת למה יתנו ליורשי מי שנשתלחו לו הא לא מקיים התנאי דכוונתו לו ולא ליורשיו כדאמר בש"ס אי הולך לאו כזכי ע"ש. וי"ל דקי"ל יש אונס בשאר דבר רק בגטין תקנה ע"ש וריש כתובות). ומת הוי אונס שלא נתקיים התנאי דמעכשיו ושפיר זכה מחיים למפרע. משא"כ כשתופס השליח ואינו נותן כנ"ל., אך א"כ כשמת יהי' שליח יכול לתפוס גם לרמ"ה דכבר נתבטל התנאי מחמת אונס ושוב נשאר הזכוי למפרע בלי תנאי. אך כשיש בטול התנאי שלא מחמת אונס ג"כ י"ל דגם אח"כ מבטל. אך א"צ לתנאי הרי בכל זכוי הגדילו יכול למחות ובטל הזכוי וא"י לתפוס לשיטת הרמ"ה כנ"ל. וא"כ למה נקיט בהולך אף בזכי ממש שייך הדין כנ"ל. וע"כ שמחלק ר"ת ז"ל דתן ג"כ לאו כזכי במתנה. ובשחרור כתב משום דא"ל דעביד נייח נפשי' כו' הוי כחוב. ע"ש שהקשה הרא"ש (ספ"ק דגטין) דגם במתנה אמרינן כו'. וכ' דפעמים לאוהבו כו'. וע"ש:
וי"ל למ"ש הפ' כיון דמשחרר עובר בעשה אין שליח לד"ע ובטל השליחות לתוס' ב"מ (ד"י ע"ב). ותירצו דזכי ה"ה שליח של העבד שאינו עושה איסור כ"כ בת' נב"י. אולם לא ישב כלום הא דתן אי לאו כזכי דתנן יכול לחזור אבל כשאינו חוזר עכ"פ מהני וכתבתי במקום אחר. אולם להפ' דהיכא דמשום נייח נפשי' טובא כשמשחרר אינו איסור דדוקא בחנם כמ"ש רשב"א ע"ש. וא"כ י"ל דמה"ט גופי' תן כזכי בשחרור ממ"נ אי לא משום נייח משחרר,. א"כ ע"כ כוונתו זכי דתן יהי' בטל השליחות לגמרי דאין שליח לד"ע. ואי משום נייח הוי כחוב דכוונתו זכי משא"כ במתנה. אך מגט קשה דתני במתני' דאין חבין הא גם אי זכות לא הי' מועיל תן. ואפשר דנקיט תן לרבותא דעבד ומפרש דבאשה חוב ואף זכי לא מהני. או דגם בגט א"ל דבר גדול לא הי' מגרש והוי כשחרור כנ"ל. או דבהנך דמחויב להוציא דהוי כחוב דהי' תן כזכי. או דבתר תקנת ר"ג א"י לבטל שלא בפני שליח י"ל דהוי כזכי כיון שבדעתו שלא יחזור מהשליחות אף א"ל כזכי. דלרדוף אחרי השליח לא שכיח כנ"ל. עוד י"ל דבשלמא מתנה אף דא"ל דעביד לי' נייח כו' מ"מ מה שרוצה לעשות נייח למקבל וליתן לו מתנה מ"מ זה הנייחא הוא רק, כשיודע למקבל ולמה לו שיהי' כזכי מיד שלא בפניו. משא"כ פרעון חוב דרוצה לפטור עצמו לקיים פריעת בע"ח רוצה מיד הוא טובתו ג"כ אף שחייב באחריות מ"מ כבר, פרע. שהוא טובתו ג"כ אף שחייב באחריות מ"מ כבר פרע. וממילא גם שחרור וגט דע"כ יש לו טעם שרוצה לשחררו שיהי' ב"ח ובגט שתהי' מגורשת ממנו והוי כפרעון שהוא רק סלוק שיעבודו לא מצד המקבל דאף בע"כ מהני שפיר רוצה מיד כנ"ל. או כמ"ש הר"ן (נדרים פ"ז) הטעם דבמגרש תוך כ"ד לא מצי הדר משום דעושה בהסכמת דעתו שלא יחזור בו. מה"ט תן כזכי ג"כ שאין בדעתו לחזור בו מסתמא כנ"ל:
ולהרמב"ם ז"ל תן במתנה כזכי. לישב ראיות ר"ת ז"ל בפשיטות מה דנקיט הולך ותן במלוה ופקדון והא מה הולך כו' כ"ש תן דבמתנה כזכי ע"ש ובב"י וי"ל דבש"ס דמשני בפקדון בהוחזק כפרן ולא משני שהזוכה רגיל בעלים להפקיד כמ"ש הר"ן וש"ע. נראה כמ"ש בגמ' דפקדון אין שום זכות שהוא אצל השליח או אצלו דהא הפקיד אצלו ומה בכך שרגיל כו' וע"כ מה שרוצה להוליכו אליו וא"כ בשלמא הולך י"ל דרשאי להוליך אף שיש אחריות הדרך וגם אחריות זה חייב המשלח דהא א"ל הולך ונתרצה אבל תן י"ל כשיבא לא להוליכו וממילא אין זכות כלל. ודוקא הוחזק כפרן. ואדרבא במתנה תן שייך כזכי דגוף הדבר זכות משא"כ פקדון כנ"ל. אולם באמת אף הולך כן דאף שחייב באחריות הדרך מ"מ כיון דהוי פשיעה מה שמוליכו בדרך כמ"ש תוספ' ב"ק (ק"ד) גבי שליח בעדים כו' א"כ אף דחייב לשלם כשנאנס מ"מ אינו זכות דאין הלה רוצה ל"מ בחפץ דודאי אינו רוצה אף שישלם רק אפי' מעות מ"מ מבעין לחיוב שיהי' לו עליהם חשוב חוב כמו דחשוב זכות במלוה מה שנעשה מחיוב בעין כן בהנ"ל. ובלא הולכה אינו זכות כלל ולכך דוקא הוחזק כפרן שגוף ההוצאה מידו זכות ושפיר תני הולך ותן לאשמעינן דהולך דומיא דתן דוקא בכפרן כנ"ל. גם דהוי ס"ד דתן אינו כזכי כלל בחוב דאדרבא במתנה הוי זכות כנ"ל והולך עדיף משום ההולכה משא"כ תן דלא קיבל עליו כלל להוליכו וקמ"ל כנ"ל:
החילוק בין הולך לתן דלשון הולך משמע שאינו רוצה שיזכה כאן רק לשם ואף אם יעשה המלוה שליח לקבל ממנו כאן אינו רוצה ליתן לו ממילא לא שייך שיעשה עצמו שליח כמ"ש הר"ן וממילא אין כוונתו זכי. משא"כ תן אם נעשה שליח מקוים תן דשלוחו כמותו ממילא יכול לעשות עצמו ג"כ והוי כזכי. אך ז"א דא"ל משום זילותא וכו' אשה ע"ש לקבל משליח בעלה (גטין ס"ג) והיא בעצמה יכולה לקבל ממנו אף הולך וע"כ אין קפידא כנ"ל:
(ז) בטור דוקא במוסר מיד ליד כו'. אינו מובן החילוק כיון שהוא ברשותו. ואפשר לומר למ"ש הרא"ש גטין (ר"פ הזורק) גבי תיחוד ותפתח דל מהני סגורה לחוד כיון דגם מקודם הי' משתמשת לנעול כו' אין המעשה מורה על הקנין ע"ש. וכן במשיכה צריך להיות מורה המשיכה שנעשה שלו. וא"כ למה במקנה לנפקד קני דקי"ל (סי' ר') ברשות המופקדין אצלו כו' דרשותו קונה לו והא גם מקודם הי' ברשותו ואינו מורה כלל שנעשה שלו. וע"כ הטעם כיון דנסתלק בדבור ואף דמקודם כיון שהשאיל ביתו לשמירת ממונו קרוי ביתו כמ"ש הרא"ש ריש פסחים. מ"מ כשהקנה לו נסתלק משמירה ואינו עוד בית המפקיד וממילא מורה מה שברשותו שהוא בתורת קנין ששלו וחשוב בא מרשותו לרשותו כשוכר את מקומו דקנה. אולם במפקיד שאמר לו זכי בשלמא במתנה מהני ג"כ דנסתלק מלהיות עוד שומר דמפקיד רק דמקבל מתנה והוי ג"כ בא מרשותו כו'. אבל בפרעון חוב כיון דאף שאמר לו זכי חייב באחריות כדקי"ל וא"כ עדיין הוא שומר של מפקיד ג"כ דלענין חיוב אחריות חשוב שומר שלו וא"כ אין זה משיכה כלל מרשות מפקיד להחשב רשות מלוה כנ"ל כיון דמקודם הי' חשוב רשות מפקיד וכן עכשיו כנ"ל. אולם ז"א דהאחריות בפרעון אינו על הלוה מצד המעות שהפקיד רק שלא נפטר מהחוב עדיין דמה"ט חייב גם באונסין אבל גוף הדבר שזיכה למלוה ובזכי במתנה חשוב נסתלק שגם כשיאבד יהי' חייב למקבל מתנה לא לנותן. וא"כ בתן י"ל למ"ש רמ"ה דהוי כתנאי אם יתן לו יהי' זכי' למפרע ואי לא לא ובטל למפרע ככל תנאי דמעכשיו ע"ש בטור. וא"כ אם יאבד לא יקוים התנאי ובטל הזכוי ושוב יהי' חייב בפשיעה לשלם לנותן א"כ לא נסתלק ועדיין שומר דנותן ושוב לא זכי כלל דאין כאן משיכה משא"כ מוסר מיד ליד. וא"ש בתן במתנה דאינו כזכי אא"כ מיד ליד כנ"ל. משא"כ זכי בפירוש גם חצרו קני. אך מ"מ אינו עיקר דמה שקרוי ביתו כיון שהשאיל אינו מצד חיוב תשלומי אחריות רק חיוב השמירה שלא יאבד וזה מיד שזכה אף שהוא ע"ת שיתן לו מ"מ חשוב משאיל ביתו לשמירת ממון המקבל מתנה. דאף דכשיאבד ישלם לנותן זה מחמת שלא קיים התנאי. אבל שלא יאבד הוא לממון המקבל. מ"מ כיון דחייב גם לו י"ל דהוי כרשות של שניהם שלא חשוב משיכה אא"כ מודד כו' וצריך מיד ליד כנ"ל:
עוד י"ל די"ל תן אינו מקפיד אם יזכה אח"כ וממילא יוכל לעשות עצמו שליח לזכות ויקוים תן כמ"ש הר"ן גטין (י"א ע"ב) וכאלו עשה המקבל לאדם אחר שליח לקבל. אולם י"ל כמו קרע כסותי ולא"ל לפטור חייב באתי לידי' בתורת שמירה משא"כ בלא א"ל בת"ש ע"ש (ס"פ החובל). דהטעם נהי שאינו מקפיד על הקריעה אבל אינו מסלק אחריות כאלו נקרע ע"י פשיעה ע"ש. א"כ כמו מוחל דחשוב גרמי אף דמדינא מצי מחיל מ"מ מפסידו ע"ש (סי' ס"ו). כן י"ל בשלמא בפירוש זכי שפיר הוי כהפטור. משא"כ תן רק אינו מקפיד שלא יזכה אח"כ דוקא לא עדיף מקרע בא"ל בתורת שמירה כיון שכבר אצלו בפקדון ושוב אם אינו כזכי לא יוכל לזכות מה"ט אינו כזכי. משא"כ כשמוסרו לשם כן וא"ל תן ושאינו מקפיד עכ"פ לא אתי לידי' בת"ש רק ליתן ויוכל לזכות מעצמו ושוב הוי כזכי כנ"ל. אך גם ז"א אמת דא"כ בלא בא לידי' בתורת פקדון רק מראה לו ואינו נותן מיד ליד הי' ראוי להיות כזכי ואינו כן. ובל"ז ג"כ יש לדחות:
ונראה עיקר הטעם דרשות הנפקד לא חשוב משיכה דהא סימטא שיש לכל א' רשות להניח שלו ומשיכה קונה דהוי כמושך לרשותו ומורה על הקנין. ומ"מ ל"א שיקנה בדבור גרידא דאם יקנה ויעשה שלו ממילא יהי' חשוב כמונח ברשותו וע"כ דצריך מעשה המורה כו' וכן הנפקד דאף כשיקנה יהי' שומר המקבל מ"מ באמירת הנותן גרידא לא עשה מעשה שיורה שהוא שומר דמקבל ולכך צריך להיות מיד ליד וכקנין מסירה שהוא מצד הנותן לחוד כנ"ל:
ב"י בשם ר"י דתן שטר מתנה זה לפלוני הוי כזכי ע"ש. ותמה בד"מ ושאר פוסקים וסמ"ע וש"ך הא לא עדיף מחפץ שנותן במתנה דתן לאו כזכי ואיך שטר יהי' עדיף ע"ש שנדחקו. ולע"ד י"ל פשוט דהטעם דא"י לעשו' לעצמו שליח אח"כ ולזכות דאף דאמר תן יקוים כאלו עשה מקבל שליח וכמ"ש הר"ן דשיחשב חב לאחרים דוחק כיון דעכשיו אינו מקפיד. ולכך י"ל דהטעם דלא חזרה שליחות דגם בממון א"י להיות קונה ומקנה ביחד בב"א ואם עושה עצמו שליח לזכות ולקנות אין כאן מקנה כו'. אולם ר"י לטעמי' דס"ל כהרא"ש דקי"ל כאביי דבכל שטר עבחז"ל והוי מעכשיו רק בעינן מטי לידי'. א"כ שוב לענין מטי לידי' ודאי דאינו מזיק מה דלא חזרה שליחות דעכ"פ בא לידו מדעת ונתקיים התנאי דמטי לידי' ושוב זכה למפרע משעת החתימה ושפיר בתן שטר מתנה הוי כזכי ועדיף מחפץ ומעות כנ"ל: