חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות העושה שליח
סימן קכא
סעיף א
שלח לו חובו או פקדונו ע"י שליח אם אמר לו המלוה לשלחו ע"י ונאבדו פטור אפילו לא אמר לו פה אל פה אלא ששלח לו בכתב שלח לי ע"י פ' ושלחם ע"י ונאבדו פטור כו':
(א) אם אמר לו המלוה לשלוח כו'. אינו מובן למה הוא ממש להיפוך משליחות קדושין וגטין דאם עשתה שליח לקבלה ידו כידה ומגורשת מיד. ואם אמר לבעלה שלח לי גט הפי' שליח להולכה שהוא כמותו. וכאן בעשה מלוה שליח לקבל מעותיו לא מהני להיות כמותו אלא א"כ עשאו בעדים כו' ומטעם דטרח כו' וגם בזה פליגי. ובאומר שלח מהני. ולמה לא נימא ג"כ כונתו שיהי' שלוחך שהוא כמותך עד שיביא לידו כנ"ל. ולכאורה הטעם בלא אמר שלח אמרינן כמו בכל מקום דלא תלינין סתם במחילה או פטור מה שאינו ע"פ דין. ולכך כיון דצריך הלוה לפרוע ליד המלוה למה יפטרנו מן אחריות עד שיגיע לידו ולכך סתמא לא הוי שליח רק מטעם דטרח כו'. אך א"כ הי' חלוק בין שלוה או הפקיד שם במקום המלוה והלוה או נפקד הלך משם ובין כשלוה כו' במקום הלוה והוא הלך משם דא"צ לשלחו לשם רק שיקח ממנו כאן ויחשב שליח כנ"ל. והא לא חלקו כלל הש"ס והפ'. ועוד דא"כ מה פריך ב"ק ק"ד ממתני' דהגוזל לא יתן לשלוחו כו' דלמא מתני' משום דנשבע ומדינא יוליך אחריו מש"ה לא הוי שליח מסתמא לפטרו ופלוגתייהו היכא דא"צ. אך י"ל כיון דתני אבל נותן לשליח ב"ד ושוב א"צ להוליך וממילא גם לשלוחו יתן. אך כיון דזה הי' תקנה לפירש"י כדי שלא יוציא ק' על ק' וא"כ כיון שיש כאן שלוחו דנגזל שיוכל לשלחו בלי הוצאה רק שיהי' באחריותו שוב לא סגי בנתינה לשליח ב"ד וצריך לשלחו ואחריותו עלי' וממילא י"ל דלא פטרו נגזל בעשיית שליח כנ"ל. אך אפשר דא"צ להאמין לאחר אף שעשאו שליח וג"כ סגי שיתן לשליח ב"ד כנ"ל:
ובזה מיושב לע"ד תמיהת תוס' שם ד"ה בשכירו כו' אמאי לא אמרה ר"ח אהא. וגם למה לא פריך ממתניתין דקאי עלה מעיקרא ע"ש. ולמ"ש י"ל דלא מצי פריך ממתניתין דהוי מ"ל כנ"ל דר"ח לא קאי אמתניתי' דנשבע רק היכא דא"צ להוליכו למקום המלוה או נפקד שלוה כאן והלך לו המלוה כנ"ל. ולא קשה ממתני' דצריך כנ"ל ולכך פריך ממתני' דהשואל דתנן וכן בחזרה ואמר עלה ר"ח גופי' (ד"פ ע"ב) דדוקא תוך ימי שאלה ע"ש וא"כ ג"כ א"צ להוליכה לשם ומ"מ חייב. ומשני כדאמר ר"ח בשכירו כו'. דמשאלה אין קושיא די"ל דלא רצה להתחייב באונסין עד שיבוא לידו שיהי' הנאה שלו רק מחזרה ומשני כנ"ל. ושוב כיון דבחזרה דוקא שכירו אבל שליח מהני ממילא גם בשאלה כן. ובזה תלוי בו שלא רצה להתחייב וכמו בפטור היכא דצריך להוליכו ואעפ"כ הוי שליח לר"ח ושוב פריך ממתני' דהגוזל אף דצריך להוליכו יועיל שליח. וכן ר"ח עצמו דבאמת קאי אמתני' אף שצריך סבר דהוי שליח ומוקי בשכירו ולקיטו כנ"ל. עכ"פ מוכח שפיר דאין חילוק בין שצריך או א"צ:
וי"ל הטעם למאי דאמר ספ"ק דגטין תן הולך כו' בא לחזור אינו חוזר ושמואל ס' מתוך שחייב באחריות יכול לחזור ע"ש. והטעם נראה נהי דהוי כזכי שמחויב לפרוע אבל אינו מחויב לפרוע רק בענין שיפטור מאחריות אבל זה אין חיוב עליו שיהי' ב' הריעותות שיהי' באחריותו ולא יוכל לחזור. ולכך הוי כמתנה ויכול לחזור בו ג"כ דאינו רוצה במה שאינו חיוב עליו. ואנן דקי"ל כרב משום דכיון שנותן סתם ממילא זכה עבורו. ומ"מ הדין ממילא דחייב באחריות דאין חבין כו' וכשאינו רוצה הי' לו להתנות שלא יזכה כנ"ל. וא"כ בעושה שליח שלא בעדים שלא ידע לוה או נפקד שהוא שלוחו. ממילא גם אם יהי' איש מהימן ללוה ויתן לו מ"מ מסתמא אינו רוצה שיהי' ב' הריעותות. ובאמת נפרש מסתמא שיוכל לחזור בו כיון שחייב באחריות ושוב באופן זה שיוכל לחזור אין המלוה רוצה שיהי' באחריותו דהוי נגדו ב' ריעותות אף שעושהו שליח כנ"ל. רק בעשאו בעדים דיהי' לו קול או יקח ח"י וכה"ג או שיהי' עבידא לגלויי ויאמין לשליח שהוא שלוחו דאז יתן לו באמת שלא יוכל לחזור ויהי' אחריות אמלוה הוי שליח לר"ח. ולרבה כיון דמסתמא העדים לא ילכו לשם ג"כ שייך טעם הנ"ל דממ"נ אם לא יאמין לא יאמין שעשאו שליח לפטור מאחריות וג"כ יתנה שיוכל לחזור כנ"ל וממילא אינו רוצה שיהי' באחריותו. ור"ח סבר דלהכי טרח בעדים דלוקי ברשותי'. היינו כדי שעי"ז ידע הלוה או נפקד שזה שלוחו ויתן לו לגמרי בלי תנאי שיודע שפטור מאחריות. וא"ל דליקו ברשותי' אין תועלת בעדים דעדיין לא יתן כנ"ל:
ובאמרו ללוה שלח אף היכא דצריך להוליכו למקומו וא"כ למה לא נאמר דכונתו לשלוח ע"י שלוחו דלוה. ובשלמא כשא"ל ע"י פלוני א"כ מורה זה דליקו ברשותי' דלהיות שליח דלוה מה לו לצוות ע"י מי. וזה נראה טעם הפ' דדוקא מיחד איש. אבל רוב הפ' דגם סתם שלח או ע"י מי שתרצה. ובזה אין הוכחה כלל כנ"ל. וי"ל או דכיון דאם א"ל שלח ואח"כ עשה שליח לקבל ודאי דהי' מהני דשוב הוי שליח לקבלה דכמותו דלא שייך ב' הטעמים דלעיל דהא יודע לוה. וא"כ אף שלא חזר ועשאו שליח הוי כאומר אמרו שמצוה ללוה לעשות שליח עבורו למי שירצה. והוי שלח הפי' שיעשה ש"ק וכיון דעושהו מדעת הלוה מהני לכ"ע. אך למה נפרש כן. ועוד בנכרי וחשו"ק לא שייך כנ"ל:
או י"ל דהוי כאומר תן מנה לפלוני כו' (קדושין ד"ז). דמה שנותן בציויו הוי כאלו נתן לה ומקודשת מדין ערב. משא"כ באינו אומר רק לאחר קבל מזה מנה לא מהני מדין ערב וע"כ כמ"ש הרא"ש גבי אומר צאי וקבלי קדושיך (שם י"ט) דלא מהני מדין ערב כיון שלא אמר לנותן ע"ש וכ"כ תוס'. א"כ כאן דוקא באמר לשליח לקבל צריך מדין שליחות כנ"ל. משא"כ אומר ללוה שלח או תן לפלוני מה שאתה חייב לי ונותן הוי כאלו נתן ופרע למלוה. ואף דשם צ"ל ואתחייב לך או ואתקדש וכאן אין צ"ל והפטר. היינו דשם א"ל ואתחייב נהי דהוי כאלו נתן לו ולא אמר כלום אמרינן מתנה יהיב כמ"ש הרבה פ' וצ"ל ואתחייב משא"כ בלוה שחייב ונתן סתם דלכ"ע לפירעון לא מתנה דלא שביק איניש כו' כמ"ש הפ' ממילא סגי באומר תן לפלוני לחוד כאלו נתן למלוה סתם דהוי פירעון כ"ש שאמר בפירוש מנה שאתה חייב לי כנ"ל:
אך עדיין אינו ברור דבאומר תן שיהי' של פלוני שייך מה שנותן בציויו כי' אבל באומר שלח א"כ אין הכונה ליתן למי שירצה שיהי' שלו שיהי' שייך דין ערב רק בתורת שליחות א"כ עדיין י"ל בתורת שליחות דלוה כנ"ל:
והסמ"ע לעיל ריש סי' ק"כ כ' החלוק דגבי זרוק כו' בעי דוקא והפטר וכאן בשלח סגי בל"א והפטר. וכ' הטעם דשם תיב ונטר קאמר משא"כ שלח אין סברא שילך עמו לשמור ע"ש. ואינו מובן לע"ד הא גם אם יהי' באחריותו ג"כ אינו עם השליח לשמור. והא זה עצמו שיהי' שלוחו דלוה חשיב תיב ונטר היינו ששלוחו ישמרנו ויהי' באחריותו ולמה יהי' הפי' יותר שהוא ישמרנו ע"י שיחשב שלוחו יותר משמירת לוה ע"י שיהי' שלוחו כנ"ל. ונראה לע"ד דהטעם דלרוב הפ' דזרוק מנה לים ג"כ חייב מדין ערב דע"י שמוציא מעות מרשותו בציויו חייב ע"ש בר"ן פ"ק דקדושין ואף דבקרע כסותי בא"ל בתורת שמירה חייב. ולכאורה הא עכ"פ בציויו והוי כזרוק לים דשוב חייב המצוה ושוב יפטור. אך י"ל דשם אינו מוציא מרשותו כלל ע"פ ציויו וכיון דלא א"ל והפטר אין דין ערב. משא"כ זרוק לים דמוציא מרשותו כנ"ל רק לעיל בזרוק חובי כיון שהוא מקום המשתמר ויכול לשמרו א"כ ברשותי' דמרי' איתא ולא חשיב כלל מוציא מרשותו בציויו דתיב ונטר כנ"ל. וממילא כאן בשלח כו' כיון דקי"ל הולך ותן כזכי בחוב א"כ במה שנותן לזה אף שיחשב שליח דלוה ג"כ קי"ל כרב דבא לחזור אינו חוזר רק באחריותו הוא דאין חבין כו'. אבל באמר שלח כו' כיון דזכה שא"י לחזור שוב הוציא ממון מרשותו והוא ע"פ ציוי מלוה ושוב מדין ערב הוי כנתן לו ונפטר מאחריות כנ"ל כיון דיצא עכ"פ מרשותו כנ"ל. אף שאינו של השליח כנ"ל לא מגרע כנ"ל. ואף שמואל דסבר יכול לחזר ר ג"כ מודה דהא גם לדידי' א"י לחזור דזכה רק מתוך שחייב באחריות יכול לחזור. א"כ בהנ"ל דאמר שלח כו' דאם יהי' הדין דא"י לחזור שוב הוציא מרשותו ואין הלוה חייב באחריות ממילא א"י לחזור כנ"ל. רק לתוס' שם דבלאו ה"ט ס"ל הולך ותן לאו כזכי לא שייך כנ"ל. ואינו מועיל שוב אף שאומר לוה זכי דמ"מ באחריותו דבאמירת מלוה שלח אין בכלל שיהי' ע"י שיאמר זכי כיון דסתם הולך ותן לאו כזכי. א"כ שוב אף דאומר זכי לא הוציא מרשותו בציוי מלוה רק מעצמו ואין דין ערב וממילא הוא חייב באחריותו כנ"ל. והי' מיושב תמיהת תוס' דפריך לשמואל מה תקנתי' הא י"ל שלח ולהנ"ל לשמואל לא יועיל. וצ"ל במשנה באומר שיזכה לו ובזה לא מיירי כנ"ל. אבל לדידן כרב דהולך ותן כזכי שוב במה שאומר שלח בכללו שיאמר הולך ותן דכזכי וחשיב מוציא מרשותו כנ"ל. בציוי ונפטר מאחריות כנ"ל. וא"כ עכ"פ צ"ל הולך ותן וכשהי' מקודם ביד שליח שאינו כזכי לא הי' פטור. וכן נכרי שאינו בר זכי' חשוב כאלו עדיין ברשותו כיון שיכול לחזור וממילא באחריותו כנ"ל. וכן אם לא אמר הולך כו' רק צאי ופרעו כו' ג"כ לא נפטר אף שאמר שלח כו':
גם י"ל כיון דאמר שלח הפי' כדין שמחויב לשלם לו או להחזירו. וכיון דב' הריעותות אין חיוב על לוה שלא יוכל לחזור בו ושיהי' חייב באחריות כמ"ש לעיל א"כ כיון שא"י לחזור בו בהולך ותן ממילא יהי' פטור מאחריות. דגוף הסברא מודה רב דמתוך שחייב באחריות כו'. רק כיון דאמר הולך או זכי א"כ נתרצה לוה באופן זה דיודע שאי"ל ולאחריות אין חבין עכ"פ כו'. אבל כשהוא מדעת מלוה א"כ ודאי דהלוה רוצה ליפטר מאחריות כיון שלא יוכל לחזור וכשאמר מלוה שלח הוא על אופן דסתמא ישלח הלוה כן שיפטר וממילא דעת מלוה לפטרו אף שלא פירש כנ"ל. וא"כ דוקא כשאומר הולך ותן כו' אבל צאו כו' או פי' שיוכל לחזור לא נפטר כלל כנ"ל:
שוב מצאתי בנ"י פ' השואל ובש"מ בשם הראב"ד ז"ל שם שתמה ג"כ אהא דא"ל שלח דהא שלוחו דמשאיל הוא. ותי' ב' התי' הנ"ל או דאמר להם שעשאן שלוחים ע"י וא"ל לזכות בשבילו או משום דהוציא מרשותו מדין ערב ע"ש. עכ"פ מבואר ג"כ דוקא באומר להשליח שהוא שליחו דעשאו ע"י. או דא"ל זכי. ועל תי' א' ג"כ קשה דבאמירת שלח אין בכלל שעושהו שליח קבלה וע"כ צ"ל כמ"ש. וכן תי' ב' קשה ג"כ דלא הוציא כלל מרשותו וצ"ל ג"כ כנ"ל. וממילא באינו מודיע לשליח שהוא פרעון רק סתם שיתן לפלוני דבמתנה לא הוי כזכי כנ"ל. אינו מכוין לזכות כלל לפלוני ממילא לא נפטר אף שאמר שלח ומסתימת הפ' לא משמע כן. ובפקדון עכ"פ הוי רגיל להפקיד ומהימן למפקיד כיון שא"ל שלח ופטור כשומר שמסר לשומר ברגיל כנ"ל משא"כ בהלואה כנ"ל. ובאמר ללוה שלח עי"פ ועשה אותו שליח בשבילו לקבל נראה דג"כ מהני אף שלא בעדים אף דאלו עשאו עצמו שליח לא הי' מהני מ"מ ע"י הלוה הוי כעשאו בעדים שהרי יודע לוה בבירור. כן משמע מנ"י שם פ' השואל ואף דלא אמר לו שלח רק שיעשה שליח בשבילו לקבל כנ"ל. וממילא ג"כ באמר ללוה או כתב לו שעשה את פלוני שליח נקבל מעותיו מהני ג"כ כעשאו בעדים. ורמב"ן במלחמות ב"ק שם מפורש דבאומר שלח ע"י פלוני היינו שמפורש ע"י פלוני שעשיתיו. שלוחי. ומשמע דתרתי בעי ואפשר דכונתו כיון דא"ל שלח לי ע"י פלוני מסתמא הפי' בשביל שעשיתיו שליח לקבל ולכך אפשר דאף אי באמת לא עשה שליח לפלוני מ"מ כיון דא"ל שלח ע"י פלוני שמשמעותי' שעשה לפלוני שליח וממילא נפטר זה מאחריות כשיתן לו שוב הוי כאומר והפטר כנ"ל ואף שלא עשאו שליח פטור כנ"ל. וממילא לרמב"ן ז"ל בלא ייחד פלוני רק ביד מי שתרצה לא מיפטר עד שיאמר זכה לי ע"י מי שתרצה וכה"ג. ובריטב"א מפורש ג"כ בשם הראב"ד כנ"ל דדוקא או שאמר המשאיל לשליח הולך לפלוני שציוה שתהי' שלוחו לקבל. או שציוה שתזכה בשבילו ע"ש:
(ב) ואפילו לא אמר לו פא"פ כו' בכתב כו'. בסמ"ע וש"ך דט"ס ברי"ף דבזה א"צ למנהג רק בכ' סתם שלח לי ונתנו למוביל הכתב בזה מצד המנהג ע"ש בדו"פ שנדחקו בטעות זה. ואמת כדבריהם שמצאתי בתמים דעים להראב"ד ז"ל סי' ס"ג שהביא ד' הרי"ף דהיכא דאתנו מעיקרא כו' תנאי ממון וקיים כו' פטור מאונסין. וע"ז כ' א"א והוא שלא פשע שאם שלח ביד מוחזק כפרן כו' ע"ש. עוד כ' הרב ז"ל והיכא דשדר לי' חבר' כתבא וא"ל שדר לי האי מידי דא"ל גבך ויהבינהו ניהלי' לא מיחייב באחריותו דהכי נהגי תגרי האידנא כו' ע"ז כ' א"א כו' ואפשר שכך נהגו התגרים שהם מוסרים ממון לזה משיביא להם הכתב והוא שנהגו כו' ע"ש. מפורש גירסתו ברי"ף שכ' סתם שדר לי כו' ויהבינה נהלי' היינו למביא הכתב. ותימה על הש"ך ז"ל שס' תומת ישרים הי' נדפס כבר שמפורש כנ"ל. וגם בנ"י וברא"ש כ' לשון הרי"ף והיכא דשדר לחברי' כתבא וא"ל שדר לי מידי דא"ל גבך בהדי פלניא ויהבינה ניהלי' לא מיחייב דהכי נהגי ע"ש. א"כ א"צ להג"ה כלל רק בהדי פלניא צ"ל מוקדם דשדר כתבא בהדי פלניא וא"ל שדר לי כו' ויהיבני' ניהלי' כנ"ל. וא"כ אם שלחו ביד אחר חייב גם לפי המנהג. ובא"ל שלח ביד מי שתרצה כ' ב"י וסמ"ע דהוי כייחד אדם. והגי"ת כ' שהוא דבר זר דסתם שדר לי ג"כ ע"כ הפי' ביד איזה שתשלח ע"ש ולע"ד אינו קושיא דסתם שדר לי הוא רק תביעה שיחזור לו מעותיו ואינו ענין אל השליחות. וכן משמע לשון בעה"ת שם שער נ' ח"ט אם שלח המלוה כ' אגרת של שלום וכ' בכללה ק' שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי וכן עשה ע"ז כ' הרב כו' והיכא דשדר כתבא כו' שדרינהו ניהלי' כו' דהכי נהגי כו' ומשמע למאן דדאיק בלישנא שאע"פ שלא ייחד לו המביא אם רצה לוה יש לו למסור המעות ליד מי שמביא הכתב ומיפטר כו'. אבל רמב"ם ז"ל משמע דס"ל דצריך ליחד לו השליח בפי' כו' והראב"ד כ' במנהג כו' ע"ש. ולפי גרסתו ג"כ לא כ' הרי"ף ביד פלניא כו'. והנה דבריו תמוהים הרבה לע"ד שהתחיל ביד פלניא וכ' ע"ז כ' הרי"ף כו' והא בייחד לכ"ע פטור א"ל נאמר שגם בבעה"ת ט"ס. וגם למה כ' מאן דדאיק הא מפורש כיון דלא גרס ביד פלניא ועוד קשה להיפוך כיון דהמנהג לשלחו ביד מביא הכתב א"כ הוי כייחד פלוני ששולח ע"י הכתב. גם מה מביא מהרמב"ם שחילק הא כ' מדינא וגם הרי"ף מודה דמדינא חייב. ותימה על גי"ת שלא העיר כלל. גם תמוה לשונו שכ' אגרת שלום למה לי' זה. ולכך צ"ל שזה עיקר הספק שלו שאם הי' כותב שלח ביד פלוני פשוט דמהני רק כשכותב בכלל אגרת שלום נראה שאין הכונה על השליחות רק דרך אגב והוי כממציא לו שליח אם ירצה ישלח ע"י ומפרש גם ד' הרי"ף כן שכ' והיכא דשדר כתבא לחברי' וא"ל שדרינהו כו' ולא כ' דשדר כתבא שדרינהו משמע שאין זה עיקר הכתב רק דשדר כתבא אגרת שלום וא"ל היינו בכללו כמו שהתחיל בעה"ת כנ"ל. וע"ז כ' מנהג מלתא כו'. וע"ז כ' מאן דדאיק בלישני'. משמע דאם הי' הכתב רק שדרינהו אף שלא ייחד אדם הי' מהני ביד מי שירצה וא"צ למנהג רק לפי שהכתב ענין אחר ובכללה א"ל שדרינהו הוא מצד מנהג וע"ז כ' שמשמעות הרמב"ם דוקא ייחד כו'. כן צ"ל דבריו בדוחק. והפ' לא חלקו כלל בין בפירוש בין בכללו כנ"ל. ועכ"פ לשיטת ב"י שפיר יש לחלק בין סתם שלח שהכונה רק להחזיר מעותיו. ובין ביד מי שתרצה דע"כ מיותר והכונה על השליחות והוי כייחד שמי שירצה יהי' שלוחו כנ"ל:
ומ"מ לדינא צ"ע לע"ד דהרי מפורש בהרי"ף ז"ל והיכא דאתנו מעיקרא לשדורי ביד מאן דבעי כו' תנאי ממון הוא וקיים ע"ש. ומבואר דדוקא אתנו מתחילה א"כ מעולם לא נתחייב לשלם רק למי שירצה לשלוח ע"י אבל הלוה סתם ולא אתנו רק אמר אח"כ שלח ביד מי שתרצה לא נפטר כיון דלא שייך טעם הרמב"ן ז"ל שעשיתיו שליח כיון שא"י ע"י מי וכן מדין ערב לא שייך שסומך על נאמנותו ואדרבא משמע להיפוך דסומך על הלוה שיעשה שליח נאמן והוי כאומר עשה אתה שליח וממילא באחריותו וכן הרמב"ם ז"ל מפורש ע"י פלוני. וסתם משנה ג"כ שלח ע"י בנך עבדך כו' ואף דתני ביד שלוחך מ"מ הא מוקי בשכירו ולקיטו דג"כ הוי כייחד. ועוד דמיותר ביד שלוחך דע"י מי שישלח יהי' שלוחו וע"כ הפי' דפוטרו. משא"כ סתם. וי"ל ג"כ ביד מי שתרצה הוא מיותר כמו שלוחך והוי כאומר והפטר שעושה שליח למי שירצה לשלוח ע"י. ואף אי נימא דתלי' בדין ברירה מ"מ להחזיק בתולה בד' אחרים יש ברירה. אבל בשלח לו סתם שאין כאן שום יתור לשון נראה כדעת ב"י דלא הוי כייחד אדם והוי הפי' רק שיהי' שלוחו דלוה ולא נפטר כנ"ל:
והיכא שנתן לשליח שלא בעדים אף דאמר ביד מי שתרצה נראה דאם השליח כופר דחייב לוה דהוי פשיעה שלא נתן בעדים כמו שפי' הרמ"א לקמן ס' י"א דלא שייך שסמך עליו דנאמן הוא כיון שלא אמר למי ע"ש. וא"כ אפשר דאף שנאנס חייב דהוי תחלתו בפשיעה ענין כפירה שמסר שלא בעדים וסופו באונס דחייב. וגם (חסר סיום הענין):
סעיף ה
טען המלוה או המפקיד אין זה כתב ידי כו' אם זה ממון נפקד אצלו שלא בעדים כו' מתוך שיכול לומר להד"ם או החזרתים לך מידי לידך נאמן כו' ואם הוא מלוה בשטר אין הלוה נאמן וחייב לשלם אחר שישבע המלוה שבועה חמורה שאין זה כתב ידו אם טען הלוה ישבע לי (השליח) צריך לישבע שה"ש:
(ג) מתוך שי"ל להד"ם או החזרתים לך מידי לידך נאמן כו'. לכאורה ל"ל מיגו הא טוען ברי החזרתי כיון שהכרתי כ"י כאלו נתן לידו. ומשמע דכיון שאומר שנתן לאחר רק דטוען שזה שלוחו צריך לברר וכמו מחלת דא"נ בלי מיגו שאינו עומד לכך כפירעון, וכן זה ליתן ע"י אחר. אך זה שייך אם טען מלוה שלא הסכים כלל. אבל הלשון משמע שיש עדים שהסכימו שישלח ע"י המביא כו'. וא"כ עומד לפרוע באופן זה. וצ"ל כמ"ש הש"ך בס' בשובר דיד בעה"ש עה"ת היכא שבלא השובר הי' חיוב בלי שטר ע"ש גבי סלעין דינרין. וכן מלוה ע"פ תוך זמנו ויש לו שובר דלא מהני כשאינו מקוים. גם בזה כיון דהי' ודאי חייב להחזיר לידו ואחריות עליו רק שרוצה להיפטר ע"י שאמר שישלח ע"י כו' צריך לברר שהוא כו':
לכאורה א"כ מה מיגו הוא דלהד"ם או החזרתי הא השליח הוי עד ראה שנתן לו וכשיטעון להד"ם או החזרתי יצטרך לישבע והא משאיל"מ. דאינו נוגע ע"ז שקבל אדרבה יהי' פטור משבועה אם יאמר שלא קיבל דהלוה מודה וגם שטוען נאנס מידי מ"מ ע"ז שקיבל א"צ שבועה והוי עד שלא החזיר מיד ליד. ואפשר דמיירי שהשליח אינו מכיר אם זה הפקדון ולא אמר לו הלוה רק ששולח זה ע"י לפלוני. והי' מיושב לשון הטור דנקיט אם הסכימו תחלה דלמותר לכאורה גם בלא הסכימו מהני כ"י שלחה לי ע"י זה כמ"ש לעיל. ולהנ"ל א"ש דא"כ הי' שליח יודע כנ"ל ודוחק. וי"ל כיון דכה"ג אמרינן מיגו בשנים כמ"ש תוס' קדושין (מ"ג) כיון שנוגע להם אף דב"כ וב"כ פטורין ע"ש א"כ גם בהנ"ל כיון שע"כ צריכין לחשוד ששניהם משקרין וא"כ אית להו מיגו דהוי שתיק השליח והלוה הי' טוען להד"ם או החזרתי לידך. וכן מ"ש בשטר מיגו דנאנסה והא העד מעיד שקיבל מידו ולא נאנסה אצל הנפקד. וכאומר לא לויתי כאל"פ דמי. וצ"ל ג"כ כנ"ל דיש לעד מיגו דשתיק והי' לוה נאמן במיגו כנ"ל:
עוד י"ל כאן מיגו שראה שנאנס ביד השליח דהא שומר שמסר לשומר ג"כ פטור כשיכול לישבע דקי"ל כרבא דרק משום את מהימנת כו'. וממילא הי' פטור גם לפי טענת מלוה שלא עשאו שליח. דעכ"פ הוי נפקד שלו ונאמן בשבועה נאנסה כנ"ל. אך א"כ יהי' נאמן בלא שבועה חמורה דכשטוען נאנסה ביד השליח שראה יהי' השליח עד מסייעו שאינו נוגע דיכול לומר שלא קיבל או החזיר ולא יצטרך לישבע כיון דלוה מודה שראה שנאנס ופטור כמ"ש טור לקמן כשראה שעשה שליחותו. וי"ל מ"מ עתה שטוען שליח נאנס הוי עד הצ"ש נגד המלוה כיון שזכה עבורו אף לפ"ד מלוה שלא שלחו מ"מ הולך כזכי וחייב להחזיר למלוה אם יש בידו. וא"י לפטור הנפקד. ולכאורה יהי' אצל הנפקד רק כפירת שבועה דטוען שהי' כת"י ונפטר ואינו צריך לישבע שנאנס כלל ביד שליח. אך ז"א כיון דא"נ בלא מגו שהי' כת"י שוב צריך לישבע שנאנס ביד שליח. וגם עכשיו צריך לישבע שכת"י כנ"ל:
(ד) ואם הוא לוה בשטר כו' וחייב כו'. אף דכיון שהסכים לשלוח בלי חזרת השטר א"כ אין כאן חזקה דשטרא בידי מ"ב מ"מ הכת"י הוי כשובר ועדיין כשאינו מקוים שייך החזקה. ומה שצריך מלוה שבועה חמורה לכאורה כחנוני על פנקסו כיון דלוה מפסיד עכ"פ אך כשאין עדים כשנתן לשליח כלל יכול מלוה לטעון שמא לא נתת כלל ואינך מפסיד ואין עלי חיוב שבועה כלל. והוי ככפירת שבועה. אולם נראה ליישב בזה ד' בעה"ת הובא ב"י הטעם שזה דומה למה שאמרו ואי טעין אישתבע לי משתבע ע"ש ותמוה מה ענינו. אי טעין ודאי גם כאן חייב ואי לא טעין מה קאמר ולמ"ש א"ש דגם בעה"ת סבר הטעם משום שמפסיד לוה רק די"ל כנ"ל שאין המלוה מאמין שמפסיד כלל ע"ז שייך שפיר דהא הוי כטוען אישתבע לי כיון דלדברי לוה והשליח עכ"פ מפסיד וחייב מלוה שבועה שוב אף שא"י אם אמת מ"מ הוי שוב כטוען אשתבע לי וחייב כנ"ל:
(ה) צריך לישבע שבועת השומרין. לכאורה הא לוה מודה שאינו שומר שלו כיון שכת"י ונפטר מיד שנתן לוה ומלוה מודה ג"כ דאינו שומר שלו רק דלוה שלא ציוה. ועדיף הודאת תובע מנתבע ואף דשליח מודה שהוא שומר של מלוה הוי כט"ח כו' ופטור משה"ש. וצ"ל דמ"מ אף שלא ציוה מ"מ נתכוין לזכות בשבילו וחייב בשמירתו:
ולמ"ש לקמן שכיון שתובע את הלוה אינו רוצה בזכות שזכה עבורו שלא מדעתו ובטל. ממילא אינו שומר שלו והלוה אומר שמדעת מלוה ונפטר ואינו שומר שלו. ואף דקודם ששילם הלוה יכול מלוה לתבוע מדר"נ ולא יועיל הודאת לוה ז"א דאית לי' נכסים כיון שמחויב כו' ואחר ששילם שהלוה יכול לתבעו מדר"נ שמגיע לו ממלוה שפרעו שלא כדין והשליח חייב למלוה שזכה בציויו ולא מועיל הודאת מלוה בשיעבודא דר"נ וכאן חשיב ל"ל נכסי דהרי כופר מלוה. והי' מיושב בזה מה דנקיטו הטור והמחבר שבועת מלוה קודם ואח"כ שהשליח ישבע ג"כ. דלכאורה שבועת שליח ש"ד ממש ודמלוה דרבנן. וכן שמא ישלם שליח ואיך מלוה ישבע קידם. ולהנ"ל א"ש דאין שליח חייב שה"ש רק כשלוה שילם כבר וממילא צריך מלוה לישבע קודם וליטול כנ"ל. או י"ל למה דאמר פ' הכותב אי פיקח כו' מוקי להני קמאי במלוה דמשמע דאף שנתן בתורת פירעון א"כ פרעון השני צריך לתבוע. וע"כ דלא פרע רק שיפטור אבל כשחייב לשלם שנית נעשה פירעון הראשון כמלוה ע"ש (דפ"ח) וא"כ גם כאן כיון דמלוה כופר וצריך לשלם שוב נעשה מה שנתן לשליח אף שהי' בציוי מלוה כמלוה ושפיר הוי שומר שלו כנ"ל. אך גם שם צריך טעם כיון שכבר פרע הוי כגוזל עכשיו ואיך יבטל למפרע:
סעיף ו
אם התובע מודה שהוא כ"י אלא שאומר לשליח איני מאמינך שנאנסו כו' הי' מחרים על הלוה או הנפקד שנתנו כו':
(ו) הי' מחרים כו'. משמע גם בשטר כן אף דלא עדיף שליח ממלוה גופי' דא"נ פרעתי כן לשליח דשטרא בידי מ"ב וסתמא לא נתן לו. צ"ל כיון דכת"י לשלוח לו ע"י זה בלא השטר הוי כשובר ואין כאן חזקה הנ"ל. ואף שאינו מחויב ליתן צריך לומר דל"ד לתוך זמנו והוי כסתם הלואה כנ"ל:
סעיף ז
בד"א שהשליח מודה כו' אכל אם כופר במלוה או במפקיד כו' והם אומרים לא קבלנו אינו נאמן אפילו הם ב' מפני שהם נוגעים בדבר כו':
(ז) שהם נוגעין לפי שצריכין לישבע. אינו מובן לי לשון זה דבנידון ש"ס (קידושין מ"ג) דשלוחי לוה שייך נוגעין. אבל כאן דמודה שכת"י הם בע"ד גמורים שחייבים למלוה וטוענים פרעתי ומ"ל להזכיר עד הצ' שבועה כאן. ואם לענין לפטור הלוה מח"ס שקיבלו לענין זה לא הוי נוגעין דאדרבא מחייבין א"ע שקיבלו ואינו ענין למה שצ' שבועה על שנתנו למלוה. ואף דא"א להם למיפטר מלוה אא"כ אומרים שקבלו ונתנו למלוה דאל"ה יצטרכו לישבע שלא קיבלו מ"מ גם שנתנו למלוה צ' לישבע ואין נגיעה רק פסול דעהצ"ש כמ"ש תוס' שם והא א"צ על שקיבלו מלוה. וצ"ל דמ"מ חשיב כנ"ל:
סעיף ח
אם השליח כופר בנפקד או בלוה כו' נשבע השליח ללוה או לנפקד:
(ח) נשבע שליח ללוה כו'. היינו במעמד לוה דהא הפטור נגד המלוה. והלוה נשבע היסת וי"א כו' [עכ"ל הטור] כ' ב"י אף שהוא ט' ספק מ"מ הוי הוגד מפי ע"א אף שנוגע כו' ע"ש. והא פסקו סי' ע"ה דהוגד מפי נוגע אינו חשוב ברי לחייב היסת רק שאר פסולין מגזה"כ לא נוגע. וי"ל כמ"ש תוס' דהא אינו נוגע די"ל פרעתי למלוה וב"כ וב"כ צריך לישבע. רק עהצ"ש פסול וזה שוב מגזה"כ והוי הוגד מפי פסול דמשביע היסת כנ"ל:
סעיף ט
בד"א כו' הולך לפלוני מעותיו שבידי כו' שהשליח אינו נאמן לפי שהוא נוגע כו':
(ט) שהוא נוגע כו'. זה דין הש"ס דקודם היסת אינם נוגעין דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה ע"ש (קדושין מ"ג). וקשה דקי"ל (סי' קכ"ה) הולך ותן כזכי ואם בא לחזור אינו חוזר. ואם החזיר והעני לוה ואי"ל ממנו מחוי המחזיר לשלם. א"כ אם יאמרו אהדרינהו חייבין. שוב ראיתי בש"ך בשם ראב"ן הקשה כן. ודוחק שהתנה בפי' שלא יזכו דסתמא אמר. והגמ' י"ל כיון דפליג שמואל בהולך כו' מתוך שחייב באחריות חוזר כו' דמסתמא אינו רוצה שיהי' אחריות עליו ולא יוכל לחזור כו' רק רב ס"ל דמ"מ כן א"כ י"ל במעות מותרין דהוי היתר תשמיש מודה רב דאמרינן סתמא שיהי' השליח יכול להוציא עד שיתן למלוה ויהי' באחריותו דמתוך שאינו חוזר ודאי הי' כונתו שלא יחייב באחריותו רק השליח כנ"ל וכה"ג אין קבלת השליח כלל זכי' עבור המלוה רק לעצמו בתורת הלואה ושישלם למלוה דמלוה ברשות בעלים קי"ל להוצאה ואף דהיתר תשמיש רק ש"ש היינו דלא רצה רק לפקדון רק כשורצה להוציא יתחייב משא"כ בזה דקני מיד כדי להוציא הוי כמלוה דאם יזכה עבור המלוה לא יהי' רשאי להוציא שלא מדעת מלוה. ושוב אינו מכוין לזכות רק לעצמו בתורת לוה דל"ד לפקדון מותרין דאף שלא יזכה מיד יהי' רשאי להוציא כשירצה משא"כ כאן. והולך ותן אינו מפורש זכי רק אם ירצה יוכל לזכות כמ"ש הר"ן פ"ק דגטין. וכ"ש כאן כדאמר בש"ס (ב"ק ק"ד) גבי שליח שעשאו בעדים דלהכי טרח בעדים כדי דליקו ברשותי' לאונסין ע"ש. כן בהנ"ל כשנתן המעות להשלוחי' בעדים אמרינין דטרח בעדים כדי שיהי' הלואה בעדים לס"ד דמלוה בעדים צל"פ בעדים כו' משא"כ פקדון דיהי' נאמן גם בעדים מיגו דנאנסה. וא"כ כיון שזכה לעצמו בתור הלואה לא זכה עדיין עבור המלוה ויכול לשלם ללוה ומצי אמר אהדרינהו כו'. ומיושב תמיהת תוס' פ"ב דקדושין מה פריך אי סבר מלוה בעדים צריך לפ"ב כו' הא פקדון לכ"ע א"צ. ותי' דצ"ש נאנסה אבל עדיין ק' למה נקיט מלוה ולא מפקיד. ולמ"ש א"ש דהיינו מלוה דאל"ה אי"ל אהדרינהו כו' וס"ד דסבר צלפכ"ע ולכך טרח בעדים שלא יהי' נאמן פרעתי וע"כ שיהי' הלואה. ומשני קסבר א"צ לפב"ע ומ"מ לא דמי למפקיד שאינו רוצה שישתמש סתם שמא יצטרך משא"כ כאן כדי ליתן למלוה י"ל דודאי רוצה להתיר להוציאו ואפשר גם שאינו שולחני כנ"ל. או דרוצה שיוכל להשתמש כדי שיוכל להיות עדים שפרעו למלוה או דמה"ט לאו כזכי כדי שיוכלו לומר אהדרינהו ויהיו נאמנים פרענו בת"ע. א"כ עכשיו דב"כ וב"כ הוי עהצ"ש היסת שוב הוי כזכי ואי"ל כלל אהדרינהו כנ"ל. ויש לדחות כל הנ"ל:
ונראה עיקר דיכולין לומר שנאבד בפשיעה ושלמו ללוה כיון דלענין אחריות קי"ל דברשות לוה הוא שעדיין חייב באחריות א"כ לענין אם נאבד אצלם חייבין לשלם ללוה דלענין זה אינו זכות כלל וברשות לוה הוי ושפיר מצי אמרי אהדרינהו ודינא כשאר טענת פרעתי דקודם דתיקון היסת היו נאמנים בל"ש. דאף דשבועה דר"ה שייך שמא עיניו נתן בה מ"מ זה דוקא בחפץ משא"כ כאן במעות ואף דשבועה שא"ב מה"ת א"כ המלוה תובע שמא ברשותו והוא שלו שזכו בשבילו ויוכל להשביעם מספק ש"ש שא"ב ז"א דכיון דלענין חיוב אחריות ברשות לוה קאי לא נעשו כלל שומרין דמלוה רק דלוה ואצ"ל ש"ש כלל כיון שנגד לוה טוענין ברי שפרעו כנ"ל. בפרט למ"ש תוס' ב"מ פ' א"נ גבי צאן ברזל דדבר שהי' שלו אף שיצא מרשותו כיון דעדיין באחריותו חשוב שלו ע"ש החלוק בין בהמת ארנונא כו'. והוי רק שומר דלוה כנ"ל. וכ"ש לל"ק ריש המפקיד דכל נפקד באומר פשעתי הוי לכשיגנב ותרצה ותשלם קני לו מעכשיו ע"כ טוענין שהי' למפרע שלהם ולא זכו כלל למלוה כיון שנאבד ושילמו כנ"ל: