אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ › לסימן לו

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן לו

לסימן לא

מכות דף ה' ע"ב

מתני'. על פי ב' עדים כו' אם מתקיימת בכ' למה פרט לך בג'. נראה דאין הקושיא דהיינו יודעין שגם בג' יש בכללן ב' ונפסיק הדין ע"פ ב' מהג' דע"ז אינו ק"ו כלל דבשלמא בב' אנו יודעין ע"י מי גומרין הדין משא"כ בג' שנגמור הדין ע"פ ב' מהם א"י ע"י איזה עדים גומרין הדין. ועוד דכיון דיש א' שלא נגמר הדין על פיו א"כ גם השנים הוי עשאאי"ל דגם אם יוזמו כולן יהיו פטורין דהא א' מהם פטור דאין העדים כו' עד שיוגמר הדין ע"פ וא"י איזהו וכולן פטורין דנתערב בא' הפטור בב' חייבין כדאמר בש"ס סנהדרין ד' ע"ט דלא אזלינן בתר רובא לחייב הפטור ועוד דבד' ליכא רוב כנ"ל ואף דמשמע לקמן דגם כה"ג חייבין מהא דב' מחלון זה כו' דג"כ ב' הכתות ראוים לגמור הדין ע"פ וכיון דאין להם צירוף גומרין ע"פ כת א' מהם ואעפ"כ כל כת שהוזמו נהרגת. י"ל דשם הגמ"ד ע"פ ב' הכתות היינו ע"י כל כת מהם כיון שיש די בכל כת לחייבו. משא"כ כשנשאר א' ונחייב רק ע"י שנים מהם. ועכ"פ אינו ק"ו אלא הפי' הוא דהיינו יודעין מסברא מק"ו דע"פ ג' נחייב גם כן ע"י כל הג' דיש בירור יותר כשג' מעידין מב' ואי"ל דא"כ נימא אין עונשין מן הדין כמו הרגו ואחותו בת אביו ואמו כו' דבשלמא אם הי' הפי' שבכלל א"כ אינו ק"ו כלל רק דהא יש כאן ב'. אבל להנ"ל דאין מחייבין על ידי ב' רק הק"ו שג' מחייבין ושייך כנ"ל. אך ז"א דזה שייך כשהדבר חמור יותר לענין העונש כמ"ש הפוסקים הטעם דשמא אינו מכופר בעונש זה וכה"ג משא"כ בזה דהוא על מעשה זה עצמו רק דהבירור יותר טוב שהמעשה אמת וחייב העונש לא שייך בזה אין עונשין כו'. והא בסנהדרין עצמם שראו שהרג דחייב ומאן דפטר הוא מטעם כיון דחזו דקטל כו' אבל לא אמרינן דהא כ' ע"פ ב' עדים כנ"ל והוי ק"ו ואין עונשין כו' וע"כ כנ"ל שהוא רק לענין הבירור כנ"ל. אך עדיין קשה דכיון שע"י כל הג' מחייבין לא תועיל הזמה עד שיוזמו כל הג' א"כ מגרע כח הזמה ג' על הב' דלא תועיל עד שיוזמו כל הג' ובב' סגי שיוזמו הב'. ואינו ק"ו. דהא בא"י באיזה שעה או שא"י יום השבוע אף שיודעין כמה בחודש פי' רש"י ז"ל במשנה דהיו בודקין כיון דמגרע קצת כח ההזמה דלפעמים המזימים לא סלקא אדעתייהו כו' ע"ש. וא"כ י"ל דוקא ב' האמינה תורה שמתיראים מהזמה אבל ג' ההזמה לא שכיח יותר על כל הג' וכן יותר מג' ועכ"פ מגרע כנ"ל. ועוד דעכשיו לס"ד דקיימינן דה"א דדוקא ג' מזימין את הב' שצריך מזימין יותר מהעדים א"כ שוב אין כאן ק"ו דבב' יכול להזימם ע"י ג' משא"כ ג' שיצטרך להזימם ע"י ד' וכן יותר ומגרע כח ההזמה ולא מהני כנ"ל. אך י"ל כיון דמה דצריך יותר הוא בשביל המעלה שג' יש להם נאמנות יותר וצריך ד' להזימם ואיך נחשוב זה לגריעותא לענין הנאמנות. ודוחק. ועוד דהא פ"ק דב"מ פריך מפיו אעדים שאינו בתורת הזמה למאן דפליג אר"ח ע"ש בתוס' וכ"ש כאן דהוי פירכא דמ"מ הוי יותר אי"ל מבשנים כנ"ל:

ונראה דהקושיא הוא לא לכתוב כלל ב' וג' כיון דבאמת מהני ג' וגם יותר דכ' עדים וא"כ לכתוב רק ע"פ עדים יומת כו' והי' נכלל בין ב' או ג' ויותר. ואף דבש"ס פ' שה"ע יליף מע"פ שני עדים ג"ש אהא דועמדו שני האנשים למיפסל נשים לעדות היינו הך שני דע"פ שני עדים יקום דבר דכתיב בממון וכאן יליף משנים או שלשה יומת כו' דמיותר גם השנים כנ"ל. ומיושב בזה קושית התוס' אר' יוסי דדוקא בד"נ ותמהו דגם בממון כתיב ע"פ שני עדים או שלשה ונקיש ג' לב' כו'. ולמ"ש לא קשה דהא בממון דלא מייתר ואצטריך למיכתב שני עדים למיפסל נשים שוב צריך שלשה ג"כ דלא הוי ידעינן דשלשה כשרין ויותר שאינו ק"ו כנ"ל. ודוקא בהך ע"פ שנים דמיתה דלא אצטריך גם מה דכ' שנים דייק שפיר אם מתקיימת בב' למה פרט ג' לכתוב רק ע"פ עדים כנ"ל משא"כ התם:

להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין הב' אף ב' מזימין הג'. והג' ר"י פיק מגיה להקיש שנים לשלשה. ואינו אמת. והתימה עליו לשלוח יד להגיה שקול דעתו ואיך לא ראה שהתיו"ט העיד שגרסינן הכי בכל הנוסחאות. וכ' ולכאורה איפכא הוי לי' למתני. ובאמת לא קשה כלל שהפי' כפשוטו דהא היכן נזכר הזמה בקרא התם רק דיליף דעדות ב' וג' שוה ואין מעלה יותר לעדות ג' וקאמר על הניזומים מה ב' ניזומין מג' כו' רק הא דנקיט להיפוך היינו משום דלכאורה אין הלימוד, שוה דאי על המזימים א"כ יש ללמוד מה ג' מזימים ב' אף ב מזימים ב' ואיך לומד שמזימים ג' ואי על הניזומים א"כ בהיפוך מה ב' ניזומים מג' אף ג' ניזומים מג' ולא נלמוד שניזומים מב' כנ"ל. ולכך אמרינן ההיקש על שתיהם שמקודם מקשינן המזימין כמו שג' מזימין הב' כך ב' מזימין הב' ושוב כיון דיודעין דב' ניזומין מב' למידן על הניזומין מה ב' ניזומין מב' אף ג' ניזומין מב'. ומדוקדק שפיר להקיש שלשה לשנים היינו על העדות שהתחיל ע"פ ב' דלא עדיף יותר עדות ג' שיהיו ניזומין מעדות ב' שניזומין מב' וקאמר אופן ההיקש שמתחיל מהמזימין מה ג' מזימין הב' כן ב' מזימין ב' ושוב מה ב' ניזומין מב' אף ג' ניזומין מב' והיינו אף ב' מזימין הג' כנ"ל:

מה ג' מזימין את הב' כו'. היינו כיון דכתיב והנה עד שקר כו' דבהזמה מאמינים להאחרונים וחדוש הוא דמה חזית כו' ולכך ה"א דלא חדשה התורה כלל בהזמה לענין הנאמנו' רק דצריכין המזימין להיות רוב. ואף דלכאורה מה מהני רוב נגד העדים וגם הא בממון אין הולכין אחר הרוב. אך ז"א דהוי רובא דאיתא קמן וכמו בסנהדרין דאמרה תורה אחרי רבים כו' כיון שמסופקין איזה מהדיינים אומרים הדעת אמת אמרינן שמסתמא הרוב אמת כמו כן בעדים אף בהכחשה ג' נגד ב' אף דלא שייך מטעם סלק ב' נגד ב' דא"כ נשאר רק א' בג' ולא הי' מהני כנ"ל. רק דה"א כיון שהם הרוב מסתמא האמת עם הרוב כיון שיודעין שכת א' מהם משקרים וא"י איזהו מסתמא הרוב אמת וזה שייך אף בג' נגד ב'. ואף דבדיינים אין א' מכריע לחוב בד"נ זה דוקא בד"נ בדיינים ולא גמרינן מינה דבשאר רוב סני בחד. וגם בהכחשה הי' הדין כן דהרוב מהני רק מה דכ' עד שקר כו' גופה של עדות דדוקא בהזמה היינו לענין לחייב העדים לא חייבה תורה רק בהזמה משא"כ בהכחשה אף דהאחרונים נאמנים דהא בא הרוג ברגליו ג"כ פטורים אבל לענין הנאמנות ה"א דאינו חדוש כלל רק משום רוב כנ"ל:

אך למ"ש תוס' ריש סנהדרין דמה דמהני באמת רוב דיינים מחייבין בממון אף דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו משום דמיעוט דידהו חשוב כאלו אינו וב"ד מפקא מני' ע"ש. והאחרונים פירשו משום דבכל רוב ומיעוט גם המיעוט אמת ואינו מכחיש להרוב משא"כ בדיינים דאם המיעוט אמת הרוב שקר ולכך חשוב המיעוט כאינו. וא"כ גם בעדים הי' שייך טעם הנ"ל. אך באמת אין הפי' כן בתוס' דא"כ פ"ק דחולין לא הוי יליף רובא דאיתא קמן מסנהדרין גם ט' חנויות דשם אין המיעוט מכחיש וישנו ג"כ וי"ל דחיישינן להמיעוט משא"כ בסנהדרין דהמיעוט מכחיש להרוב לא חיישינן לי' וגם פירוך מנ"ל אחרי רבים כו'. וגם למסקנא אף רובא דליתא קמן ילפינן מסנהדרין כמ"ש רש"י ז"ל. ולע"ד הפי' הפשוט בדברי התוס' דדוקא במה שמסופקין ציותה התורה ללכת אחר הרוב ובממון אין הרוב מכריע נגד החזקה. אבל ברוב דסנהדרין בשלמא אם הי' ב"ד אחר דנים ומסופקין אם האמת עם רוב הסנהד' או עם המיעוט הי' שייך אין הולכין בממון כו'. אבל אותו הב"ד שדנין הרוב ב"ד שאומרים חייב אצלם הוא חייב בבירור ואין מסופקין כלל שמא האמת עם המיעוט וכן המיעוט אינן מסופקין כלל שמא חייב ואי לא הוי אזלינן בתר רובא לא הי' כאן ב"ד המחייב כלל ואמרה תורה אחרי רבים כו'. שהרוב עיקר והמיעוט בטלים לגבייהו ושוב כל הב"ד מחייבין כמו הרוב והן הן המחייבין כודאי ולא מהני אלף חזקות ולא שייך כלל אין הולכין בממון כו' שאינו ספק רק דיליף שפיר דהולכין אחר הרוב דאל"כ מה חזית דהרוב עיקר. משא"כ אי אזלינן בתר רובא והמיעוט בטל והא חזינן דאף דב' אינם ב"ד ולא מצי לחייב מ"מ ב' מתוך ג' מחייבין וע"כ כיון שציותה תורה שהמיעוט יבטל כל הג' הם כמו אותו הדעת של הרוב ואצלם הוא ודאי וזה שסיימו תוס' דב"ד מפקא מני' וזה פשוט בפשט התוס' ולכך מצינן למימר קים לי במיעוט הפ' נגד הרוב דלא דמי כלל שזה הוא ב"ד אחר שמסופקין האמת עם מי לא עדיף משאר רוב שאינו מכריע נגד חזקת ממון כנ"ל. וא"כ בעדים ב' נגד ג' שוב הב"ד שמסופקין לא מהני להכריע מצד הרוב בממון כנ"ל ואיך ס"ד מטעם רוב. וי"ל דבאמת הוי אמרינן דהולכין בממון ג"כ אחרי הרוב דאטו קרא איכא דאין הולכין כו' ודוחק:

עוד י"ל דהפשט בתוס' דבשלמא אם הי' דנין על המעש' אם זה חייב או לא שייך דחזקת ממון מסייעתו שאינו מחויב ולא מהני הרוב שהוא חייב אבל אנו [דנין] על הב"ד ומכריע הרוב שזה האמת דהמיעוט בטל. ושוב ב"ד מחייבין וזה אמרה התורה שב"ד מוציאין ממון דאין שייכות להחזקת ממון לסייע להבירור של האמת עם הרוב או עם המיעוט. וא"כ גם בעדים כן דהא אמרה תורה דעדים מחייבין ממון רק הספק על העדים וכיון שדנין על העדים איזה הכשרים וע"ז מכריע הרוב שהג' הכשרים וממילא עדים מחייבין נגד החזקת ממון כנ"ל:

עוד קשה לכאורה דהא הטעם דבב"ד מהני הרוב אף שהמיעוט קבוע וקי"ל כל קבוע כו'. ותי' הא' של המרדכי דהדבור חשוב פירש כו' אינו מובן דהא פירש בפנינו הוי קבוע דאורייתא לרוב הפ'. ועיקר התי' הוא דכשאנו דנין על דבר א' אם מהרוב כו' שייך כיון שעכ"פ המיעוט ניכר ואינו בטל הוי קבוע ומה"ט בחד בתרי בטל לא הוי קבוע כיון שהמיעוט בטל כמ"ש הר"ן ז"ל וממילא בב"ד דא"א לדון על מקצת מהב"ד דכל הב"ד דנין הדין וכשהולכין אחר הרוב בטל המיעוט וצריכין גם המיעוט לפסוק כהרוב ודנין כל הב"ד לחיוב וכאן שיהי' המיעוט בטל אי נלך אחר הרוב אין כאן שום מיעוט קבוע כמו חד בתרי כנ"ל. וא"כ לכאורה בעדים שהם ב' כתות נפרדים ב' נגד ג' איך ה"א שיועיל מטעם רוב הא שפיר הוי קבוע דהב' נכרים כמו הג' וגם הם עדים בפ"ע שהאמינת' התורה. אך י"ל דהעדים אינם קבועים כלל במה שמעידים לפני ב"ד כמו בשוקא אשכח וקדיש דאין זה מקום קביעותם ויש לדחות. ועוד דהא חזינן אף בב' בתי דינין גבי ב"ש וב"ה דאזלינן בתר רובא דב"ה רובא דאמר להדיא בפ"ק דיבמו' דהוי ב' בתי דינים וא"כ מה בכך דב"ה רובא הא הוי המיעוט קבוע שגם הם ב"ד קבוע. וב"ד אחר שמסופקין יהיו יכולין לפסוק כהמיעוט שקבוע כנ"ל. וע"כ דדוקא בט' חנויות שאף שהרוב הוא כשר מ"מ המיעוט ישנו ג"כ משא"כ בב"ד דהפסק שהוא הדין האמת אינו רק עם הא' ואותו שפוסקין שלא כדין כמאן דליתא דמי ומכריע הרוב שהאמת עם הרוב וב"ד המיעוט שלא כדין ושוב אינו מיעוט קבוע וכנ"ל. וממילא גם בעדים דאותן המשקרים כמאן דליתא דמי ומכריע הרוב שהג' אומרים אמת ושוב הב' פסולין ואין כאן מיעוט קבוע כנ"ל. ושפיר הוי ס"ד מטעם רוב וצריך קרא דע"פ ב' או ג' דאין שום מעלה יותר בעדות ג' מב'. ומזה ידעינן בכל מקום דתרי כמאה אף בהכחש'. ואי"ל דלמא דוקא בהזמה דחדוש הוא ולא ילפי' מינה דהא לא נזכר הזמה בקרא רק דאמרינן דשוה עדות ג' לב' וממילא לעולם הדין כן בין בהכחשה ובין בהזמה ולכך בפסולין שאינו מטעם עדות שוב הולכין אחר רוב דעות כנ"ל:

מנין אפילו ק' כו'. דס"ד נהי דחדשה תורה בג' דלא מהני מטעם רוב היינו דוקא ב' נגד ג' דאי נימא סלק ב' נגד ב' לא נשאר רק ע"א דלא מהני א"כ בהכחש' הי' ספק ושוב בהזמה מהני לגמרי ורוב לא מהני נגד עדים. משא"כ ד' נגד ב' נימא סלק ונשאר ב' דמהני בתורת עדות ולכך כ' עדים. ומיושב דברי תוס' ד"ה מנין דלמא קרא אתי רק לד' ונמצא א' קו"פ יותר מג' כו' אבל יותר לא והגיה מהר"ם שט"ס או שהוא קושיא בפ"ע גם אהא דנמצא א' כו' ע"ש. ותמוה למה הביאו אן ודלגו הא דאין נעשים כו'. ולמ"ש א"ש דהא תירוצם פשוט דעל יותר מד' אין סברא לחלק. רק די"ל דבל"ז אי"ל כנ"ל דבד' שב' מזימין נימא סלק ונשאר ב' בתורתן עדות] דהא כיון דנמצא א' קו"פ בטלה כול' שוב כיון דב' מהני בהן ההזמה שוב גם ב' השנים בטלים מטעם נמצא כו' ולא נשאר בתורת עדות ומהני שוב גם עליהם ההזמה כנ"ל. אך א"כ לא הוי צריך קרא גם אד' דהוי כמו ג'. וע"כ דכיון דהא דנמצא א' שיהי' בטל לגמרי אינו מסברא אמרינן רק מה דגלי גלי ואי הוי כ' ג' ה"א דהדין דנמצא א' כו' ג"כ רק בג' ולא בד' ושוב כשמזימין ד' נשאר ב' בת"ע דלא נתבטל והקשו שפיר דעדיין לא מוכח יותר מד' ודלמא דוקא בד' נמצא א' כו' שזה אינו מסברא אבל ביותר לא ושוב דלמא דוקא ד' יכולין ב' להזים דאף אי סלק לא נשאר עדות הכל מטעם נמצא כו' משא"כ יותר דלא אמרינן בי' נמצא כו' ותירצו כיון דכת אחת מזמת ב' כתות כו' היינו דמ"מ מסברא דאין שייך לומר בשביל דבטל מטעם נמצא א' כו' דהא אין יודעין כלל שהם הפסולין דאי ישאר עדות הראשונים משום שנשאר ב' בתורת עדות שוב אין שם פסול כלל וכיון דנאמנים האחרוני' גם ג' אין חילוק. ויש לדחות דבד' שב' פסולין הוי כמו אחד בג' כנ"ל.

ר"ש אומר כו'. דסבר דלא צריך קרא דב' כמאה דהא כיון דרוב לא מהני כלל נגד עדים א"כ גם להכריע לא מהני דהא העדים מעידים נגד הרוב וכיון דב' הן עדים כמו ג' הוי עדים נגד עדים ואין מעלה מה שהם הרוב. ומזה ראי' לתי' הא' שבתוס' פ' חזקת דמיגו של האחרונים לא מהני להכריע נגד העדים ולשאר התי' דע"כ כיון שהם ג"כ עדים מהני להכריע שהם האמיתים למה לא נצרך קרא דב' כג' דה"א דהרוב מכריע לנטות שהם אמת כיון שמכחישין וע"כ איזה מהם שקר כמו בב"ד שמחולקין ומכריעין כהרוב. וצ"ל כיון דב' עדים נאמנים לחייב ג' ג"כ בתורת בע"ד וא"כ הא הב' מעידין על הג' שמשקרין ופסולין רק שהג' מעידין עליהם ג"כ שהם פסולין ושוב הוי רק עדות נגד עדות ולא שייך בתורת רוב דהא עדים מעידים עליהם שפסולין כנ"ל. ונראה מזה גם כן כהרי"ף פ"ב דכתובות דבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה דהא העדים מפקי מהחזקה ואף שיש ג"כ עדים דנין רק מצד העדים. ולתוס' ושאר פ' דמה"ת מוקמינן אחזקה בתרי ותרי נראה הטעם דחזקה הוא מצד ב' דברים א' שמכריע שהמעשה כך הי' דמסתמא לא נשתנה ב' שאף בלא ראי' מ"מ דבר שהוחזק כן אין אנו מוציאין בלא ראי' מחזקתו הראשונה מספק וכמו בממון וכדאמר ביבמות ד"א אשה זו בחזקת היתר ומס' אתה בא לאסרה אל תאסרנה מספק ע"ש. וטעם הא' לא מהני בתרי ותרי מצד בירור שהחזק' תברר בכת א' מן העדים. דז"א כיון דעדים מפקו מינה וגם דלא עדיף מאם הי' עוד ב' דתרי כמאה כמ"ש תוס' לענין מיגו דלא מהני רק מטעם הב' מהני דכיון שהוא תרי ותרי והוי ספק נשאר הדבר בחזקתו ומס' אין מוציאין ממה שהי' ולכך מה"ת מוקמינן אחזקה בתרי ותרי. משא"כ מיגו ורוב שמטעם ל לא מהני כלל להכריע כנ"ל:

ובזה נתיישב לי תמיהת תוספ' על רש"י קדושין פרק האומר גבי ינאי אילימא תרי אמרי אשתבאי כו' מאי חזית דסמכת אהני כו' ופרש"י ז"ל משום דלגבי ינאי ליכא חזקת כשרות שהוא ס' נולד בפסול ותמהו תוספ' הלא קי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כו' ע"ש. ולמ"ש לא קשה דהא ודאי החזקה שמצד ראי' שמברר האמת שלא נשתנה שפיר מהני חזקת האם להבת והבן דמה חילוק כיון דיש ראי' שהיתה כשרה גם הבת כשרה כיון דא"א א' בלא הב' אבל בלי הראי' רק מצד שאמרה תורה שאין להוציא דבר מחזקתו מספק ע"ז ודאי דיש חילוק בין האם שהוחזקה מקודם בחזקה דכשרות אין מוציאין בלא בירור משא"כ הבת או הבן דמתחלת לידתו מסופקין אין אנו מוציאין שום דבר מחזקתו שלא הוחזק כלל ודאי לא מהני חזקת האם לבת כיון שאינו מטעם הוכחה רק מה שהוחזק הוחזק ומה דלא הוחזק לא. ומיושב דמאי דקי"ל לדברי המכשיר כו' גם בבתה היינו בכל ספק שדנין על החזקה משום הראי' ומהני ראיה של האם נגד הבת ג"כ כנ"ל. משא"כ בס' דתרי ותרי דא"א לדון החזקה מצד ראיה דלא עדיף מעוד ב' דב' כמאה כנ"ל. וע"כ לדון רק מצד שאין להוציא הדבר מחזקתו מספק וזה ודאי דאינו מועיל להבן שהוא ספק מתחלתו ולא הוחזק מעולם ומצד ראי' הוי תרי ותרי ופרש"י ז"ל שפיר דלא מהני בתרי ותרי חזקת אם להבן כנ"ל. וזה ברור לע"ד וע"ש שיתישבו כמה קושיות תוס' על רש"י:

מה ב' כו' עד שיוזמו כו' אף ג' כו' אפילו ד' כו'. לכאורה בד' אם מזימין רק ב' א"כ כיון דאיירי בראו זה את זה דאל"ה הוי ב' עדיות כמבואר במשנה לקמן כו' וא"כ אותן ב' האחרים שלא הוזמו מעידין שאלו הב' ראו ולא היו עם המזימין ויש כאן הכחשה דתרי ותרי כמו אלו ב' אחרים הכחישו המזימים שלא היו עמהם ואיך ס"ד שבד' יהי' סגי בהזמה דשנים. ואף דדעת הרא"ש דפלוני הי' עמי כו' אינו הכחשה היינו בד"מ ע"ש. וצ"ל דהפי' הוא מנין אפילו ד' דלא סגי בהזמה דג' שנשאר רק א' המעיד עליהם והוי תרי בחד כנ"ל:

ר"ע אומר כו' אלא להחמיר עליו כו'. ופרש"י דהא בעד שיוזמו שלשתן ידעינן מסברא כיון דכ' עד שקר וכל הג' עדות א' צריך שיוזמו כולו. ולכאורה א"כ איך ס"ד שהג' לא יתחייב בהזמה א"כ שוב גם הב' יהיו פטורין דעד שיוזמו כולן היינו שיהי' דין הזמה בכולן אך ז"א דהא בהא תליא דבאמת עכשיו שגם הג' חייב ואנו דנין ע"י כל הג' שוב ודאי אין נעשין זוממין עד שיוזמו שלשתן דאל"ה לא נשקר כל העדות, משא"כ אי הוי אמרינן דהג' פטור כשמעידין תוך כ"ד כל א' תוך כ"ד של חברו משום דגם בלא עדותו כבר נתחייב ע"י ב' שכבר העידו כמ"ש הנ"י וא"כ שוב לא הי' גומרין הדין רק ע"פ הב' שהעידו בראשונה וממילא לא הי' צריך להזים רק אלו הב' שגמרו הדין על פיהם והי' מקרי נשקר כל העדות שפסקו ע"פ וכמו במעיד אחר כ"ד דסגי בהזמ' הראשונים כו'. ומיושב בזה מה דקשה איך ס"ד דהג' פטור לשיטת תוס' פ' היו בודקין דכשאחד. א"י החקירות בטלה גם עדות הב' היודעין מטעם נמצא א' קו"פ ולרש"י שום אין נעשים כו' עד שיוזמו כולן כו'. וא"כ שוב כאן דהג' פטור הוי הוא עשאאי"ל וממילא גם הב' ראשונים בטלה עדותן. ואף דלא הוו ידעינן גם הא דנמצא א' קו"פ בלא ההיקש מ"מ הוי סגי למימר רק מה ב' נמצא, א' כו' וממילא הוי ידעינן גם הנ"ל דהג' חייב. ולמ"ש א"ש דאי הוי אמרי' דהג' פטור היו פוסקין רק ע"פ ב' הראשוני' לא מצרפי כלל הבאים אח"כ ולא היו פוסלין הכשרים כלל. ונראה דזה עצמו הוא הטעם שהג' חייב גם כן דגלתה ונראה דזה עצמו הוא הטעם שהג' חייב גם כן דגלתה התורה ע"פ ב' או ג' כו' היינו דכמו בשנים גומרין ע"פ הב' היינו חצי ע"פ של זה וחצי ע"פ של זה ומה"ט לא מהני נכי ריבעא אפומא דחד כמ"ש רש"י ז"ל פ"ב דכתובות דע"פ ב' היינו חצי כו' ע"ש. כמו כן כששלשה מעידין פוסקי ע"פ כל השלשה ע"י כל א' שליש העדות. שכולן הם עדות א' ולכך ממילא חייב גם הג' דאף דאם לא הי' מעיד היו פוסקין ע"פ הב' שכבר העידו והי' ג"כ חייב מ"מ עכשיו כשמעיד שוב אין פוסקין ע"פ לבד רק גם על ידו ושפיר חייב. דהא לכאורה איך ס"ד שיהי' פטור משום שהי' מחויב זולתו. הא לקמן במשנה בב' מחלון זה וב' מחלון זה כשהוזמו כת אחת הוא והן נהרגין אף דהי' חייב זולתם מחמת כת האחרת והתם תני נמצאת כת א' דמשמע בין ראשונה ובין האחרונה. אך החילוק דהתם כיון דבכל כת די לחייבו גומרין הדין ע"פ אלו וע"פ אלו ושפיר חייבין דמה שגמרו ע"פ אלו הי' שלא כדין ובעידנא דאסהידו גברא לאו בר חיובא כדאמר לעיל גבי בתרי בשבא והמזימין אומרין בחד בשבא כו' ואף דכאן החיוב הוא על שעת גמר דין ואז שפיר בר חיובא מחמת כת האחרת ובא בב"א מ"מ צ"ל דמ"מ בשעת עדות לא הוי בר חיובא והחיוב בא מ"מ עיקר על שעת העדות כנ"ל. משא"כ כאן לס"ד גומרין רק ע"פ ב' ראשונים ושוב הג' פטור. ולכך כ' ע"פ ג' דעכשיו שמעיד גם הג' שוב גומרין ע"פ כל הג' וממילא חייב אף שגם בלא עדותו הי' חייב דהא בעידנ' דאסהיד לאו בר חיובא דעדיין לא נגמר הדין ועתה הגמר דין גם ע"פ וכמו בב' מחלון זה כנ"ל. ומיושב מה דאמר אח"כ ומה ב' נמצא א' קו"פ כו' והקשו מנ"ל הא אינו מיותר דצריך להחמיר עליו כו'. ולמ"ש ממילא ילפינן דכיון דאמרינן דהג' חייב וע"כ משום דגומרין ע"פ כל הג' ממילא כמו בב' בטל נמצא א' כמו כן בג' כיון דשליש ע"פ כל א' ונמצא א' קו"פ לא נשאר כאן עדות כנ"ל:

גם יש לפרש דבזה פליגי ר"ש ור"ע דאמר לא בא הג' להקל אלא גם להחמיר עליו כו' כמו שרצו תוס' פ"ק לפרש ע"ש. והיינו דסבר דמוכח ממילא כיון דאתי קרא כר"ש דאין נעשים כו' עד שיוזמו שלשתן וע"כ דחשיבי עדות א' ולא מקרי נשקר כל העדות אם אין ניזום גם הג' א"כ שוב מוכח דהג' ג"כ חייב כשהוזמו דאל"כ רק שהוא פטור א"כ עדות הג' אינו עדות דהוי עשאאי"ל ושוב בטלה כל העדות משום נמצא א' קו"פ כיון דע"כ דנין ע"פ כולן דמטעם זה אין נעשים כו' עד שיוזמו כל הג' ומוכח שוב ממילא שגם להחמיר עליו שחייב ג"כ כשהוזם ולכך סמך ומה ב' כו' נמצא כו'. ור"ש סבר לא מקרי נמצא קו"פ מה שאין עדותו מועיל מצד עשאאי"ל. ולכך לא נוכל ללמוד מקרא כנ"ל רק מסברא כיון שהן עדות א' שפיר גם הג' חייב:

ומיושב בזה היטב הש"ס פ' היו בודקין מ"א ע"ב גבי א' א"י בחקירות דאמר דבטל כמאן כר"ע ואי לא בטל דלא כר"ע ותמוה מאד כמ"ש תוס' שם. ולשיטת תוספ' תמוה ג"כ דהוי לי' למימר כר"ש ע"ש. ולמ"ש א"ש כמאן כר"ע דלדידי' ע"כ כשאחר אין יכול להזימו מקרי נמצא א' קו"פ כנ"ל וממילא כשא' א"י החקירות ג"כ מבטל כל העדות. ומאן דסבר דאינו מבטל הוא דלא כר"ע רק כר"ש דאין יכולין ללמוד מטעם הנ"ל שאינו מבטל רק מסברא ושוב כה"ג אינו בטל כנ"ל:

הנ"י הביא הרי"ץ גאות דמפרש שהג' חייב אף שלא הוזם רק שנטפל להב' שהוזמו כו' ותמוה מאד שלא העיד שקר איך יתחייב. וצ"ל כיון דבד"נ צריך שיהיו רואין זא"ז והעיד הג' על הב' שראו ג"כ וכיון שהוזמו הב' א"כ הג' מוכחש מב' המזימים שהעיד שקר על הב' עדים שראו ולא ראו ועל זה הוי תרי בחד. רק בכל מקום בהכחשה פטרה תורה גם בא הרוג ברגליו. אבל עכ"פ לוקה לר"י עדים שהוכחשו בנפש כו'. אבל כאן בהזמה שנטפל להמוזמין וגם הוא מוכחש ע"י הזמת הראשונים שפיר י"ל דחייב לר"ע ומה דאמר מנין אפילו ד' אין הפי' שהוזמו רק ב' דא"כ הי' לגמרי פטורין דהוי תרי ותרי שאותן שלא הוזמו מכחישין המזימין. רק אפילו ד' והוזמו ג' ג"כ חייב הד' שנשאר תרי בחד ונטפל כנ"ל. וזה פי' דברי הרמב"ם שתמה הראב"ד ע"ש:

ומה ב' נמצא א' קו"פ כו' אף ג' כו'. ותמוה דנהי דמקשינן ג' עדים לב' היינו דעדות ג' הוי כעדות ב' אבל הא לא מקשינן שיהיו שנים כא' דהא אמרה תורה דב' נאמנים וא' לא מהימן וא"כ איך שייך להקיש ג' וא' פסול שיש ב' כשרים לב' וא' פסול שאין כאן רק א' כשר. וגם למה דמסיק יקום דבר במקיימי דבר איך נקראים הפסולים מקיימי דבר. והי' נראה לכאורה דהא תני נמצא א' קו"פ ולא תני שהי' ביניהם ובש"ס ריש יבמות דייק מדתני נמצא ולא שהי' דמיירי בלא הכיר בה ע"ש. והי' נראה דגם כאן מיירי שבשעה שהעידו לא היו יודעין כלל שיש פסול והעידו ג' ואח"כ נמצא שא' פסול. ולכך כמו דאמרינן גבי נכי ריבעא כו' דכ' ע"פ ב' יקום דבר חצי ע"פ של זה כו' וממילא גם בג' אין מחייבין ע"י הב' מהג' רק ע"י כל הג' ומעיד כל א' רק שליש מהעדות. ולכך כשנמצא א' פסול לא נשאר כלל עדות שלם דלא העידו כלל הב' לחייב ע"פ עדותם לבד רק כל הג'. ומיושב שפיר דההיקש באמת רק על עדות כשרים שע"פ ג' הוקש לב' שמחייבין ע"פ כל הג' כמ"ש לעיל וממילא בטל כנ"ל. ולהנ"ל מיושב שפיר מה דסבר ר"י דדוקא ד"נ אבל ד"מ תתקיים בשאר ותמהו בתוס' למה הא כ' משפט א' וגם ע"פ ב' כו'. ולמ"ש א"ש דהא סנהדרין פ' ז"ב קי"ל בד"נ עדותן אינו מועיל עד שיגידו שניהם כא' ובממון פליגי רבנן ור' נתן ומפרש הטעם דעד א' כי אתי לשבועה אתי כו'. ומבואר שם הטעם דצריך שכשמעידין יהי' בכוונת עדותם לחייבו ממון ולכך כשהי' רק הוא לבדו לא כיוון בעדותו לחייבו ממון ולא מהני להצטרף אח"כ ובד"נ לכ"ע הדין כן ע"ש. וכן פי' הרמב"ם ז"ל. ולכך ממילא כאן כשהעידו כל הג' והדין הוא דמקשינן כו' שמחייבין ע"י כל הג' א"כ לא כיוון בעדותו רק כל א' לשליש עדות שיהי' צירוף אל עוד ב' לחייבו ולא ע"י ב' מהם וממילא כשנתבטל עדות א' מהם שפיר לא נשאר עדות הראוי לחייב כלל דהב' שנשארו לא אתו כלל לחייב לבדם וכמו התם בע"א. אבל בממון דקי"ל כר"נ שומעין דבריו של זה היום כו' דאף שלא ידע כלל בשעת עדותו שיש עוד עד ולא כיוון בעדותו לחייב ממון ג"כ מהני כנ"ל. וממילא גם בהנ"ל לא נתבטל עדות הכשרים דמה בכך שלא כיוונו רק לחייב בתורת ג' מ"מ נשארו ב' שיכולין לחייב ע"פ עדותם כנ"ל. ולא קשה מהא דמשפט א' דהא חזינן דבזה יש חילוק בין ד"נ לד"מ וגם מהא דעל פי ב' וג' כו' ג"כ לא קשה דהא מקשינן רק בכשרים שהם מקיימי דבר רק בד"נ כיון שאז שסברו שהם כשרים היו מחייבין ע"פ כל הג' שוב א"א עתה לחייב ע"פ הב' כשנמצא א' פסול דכי אתי כו' משא"כ בממון מחייבין עתה ע"פ הב' כנ"ל. ורבי דסבר גם בממון כן או די"ל דסבר כרבנן דהתם. או דאף לר"נ דוקא התם אמרינן ע"א כי אתי אתי לממון היינו שיצטרף עם עוד עד לחייב ממון דחיוב שבועה לא מקרי חיוב כלל ע"ש אבל כאן הא בא רק לחייב ממון ע"י הצטרפות משלשה שיהיו כולם עדים ושפיר גם לר"נ שייך כי אתי כנ"ל. וממילא בטל כשנפסל א' כנ"ל. ולכך אמר שפיר אימתי בזמן שהתרו בו כו' דאם הכשרים אמרו שלא כיוונו להצטרף כלל עם הג' א"כ באו להעיד לחייב ע"פ עדותם לבד ושפיר אף שנמצא א' פסול לא נתבטל כלל עדותם דהא הפסול אינו מבטל כלל והם כיוונו לחייב ע"י עדות שניהם והם כשרים כנ"ל. ולס"ד הוי סבר דהפסול פוסל הכשרים כפשוטו ופריך הרוג יציל כו' ומשני יקום דבר במקיימי דבר כו' דלא הוקש ג' לב' רק כשרים המקיימי דבר רק דשוב ממילא בטל כשנמצא א' פסול כיון דבשעת עדות חשבו שכשרים כנ"ל:

ואף אי נימא כהפ' דראי' לחוד ג"כ פוסל כשנצטרפו מ"מ יש לפרש כמ"ש. דהא לרבנן דריב"ק בסנהדרין אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כא' ובד"נ לכ"ע פסול א' מחלון זה עד דחזו תרווייהו כחד כו' והיינו שיתכוונו בשעת ראיה שזה מחויב מיתה ע"פ עדותם וצריך שיראה שיש כאן עוד עד שיהי' עדותו עדות המחייב מיתה בצירופו. ולכך כשיש ג' או ד' ורואין כל א' א"כ כוונת עדותו בשעת ראי' לחייב ע"פ הג' שיהי' עדותו רק צירוף לעוד ב' או לג' כיון שהדין בכשרים שמחייבין ע"פ כל העדים אפילו ק' כנ"ל א"כ בנמצא א' פסול לא נשאר עדות שלא כיוון שיהי' ע"פ ב' החיוב כנ"ל. משא"כ בממון דעדות מיוחדת כשר. ורבי דפוסל גם בממון י"ל גם כן החילוק כנ"ל דבע"א הי' כוונתו בשעת ראיה להצטרף עם עוד א' כדי לחייב ממון משא"כ כשהיו ג' דנתכוין רק לצירוף ג' כנ"ל. או אפשר דבאמת בממון אינו פוסל רק בהגדה ומשום דבהגדה ודאי בעינן שיהי' בכוונת עדותו לחייבו ממון כנ"ל:

גם י"ל דבממון טעמא אחרינא כיון דקי"ל בהזמה משלשין בממון וא"כ בג' שהעידו יחד ואח"כ נמצא א' פסול אף שנאמר דעדות הכשרים קיימת מ"מ אם יוזמו לא יתחייבו לשלם רק ב' שלישים דלא רצו לחייבו יותר בשעת עדותם שהיו אז ג' והי' הדין כן. וי"ל דגרע מהא דלחייבו פלגא נזקא קאתינא דאף שעדותו על הכל מ"מ הי' עדותם רק ב' שליש כנ"ל. וא"כ להש"ך ז"ל דגם בממון בטל עדות שאאי"ל ממילא מה"ט שוב בטל עדות הכשרים על שליש ולא מיקיים כאשר זמם ושוב יהי' לגמרי פטורין דדוקא משום דחזו לאצטרופי חשוב כאשר זמם כדאמר בש"ס וממילא עדותן בטלה דהוי עשאאי"ל. ועוד דאף אם יתחייבו ב' שליש מ"מ בטל גם עתה עדותן על שליש מטעם עשאאי"ל כמ"ש תוס' חולין י"ב דאי חבשינן לי' י"ב חודש גם עתה לא מצינן לחייבו יותר ע"ש. וא"כ בטל עדות השני כשרים על שליש ושוב עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה כיון דעדותן בעצמו בטל על השליש כנ"ל:

ומיושב שפיר פרש"י ז"ל בהא דרבא דקאי והוא שהעידו תוך כ"ד גם אנמצא א' קו"פ דאם הפסול יעיד אחר כ"ד אינו מזיק כלל דהא הם כיוונו לחייב בעדות שניהם לבד ועדותן כשר כנ"ל. ולמ"ש ממילא כשיודעין הכשרים שא' פסול ואין עדותו כלום וגם הב"ד יודעין אף אם עבר הפסול והעיד מ"מ אינו מבטל כלל עדות הכשרים. ומיושב כמה קושיות למ"ש. אולם מדברי הרי"ף ז"ל ושאר פוס' מבואר שאין מפרשין כן דאדרבה הרי"ף ז"ל סובר דדוקא כשידעו הכשרים בפיסול העד הפסול אז מבטל. משא"כ בלא ידעו שפסול. ולמ"ש הוא להיפוך. וצ"ל לדידי' דלשון נמצא א' כו' תני משום דכשהיו הב"ד יודעין שהוא פסול לא היו מקבלין עדותו וע"כ שלא ידעו ולכך תני נמצא. ומזה ראי' דגם להרי"ף אין הראי' לחוד פוסל רק כשמעיד דאי בראי' לחוד ודאי לא שייך נמצא לדידי' דהא ע"כ ידעו הכשרים בפיסולו בשעת ראי' והגדה לא צריך כלל ומוכח דצריך הגדה ובשטר הוי הגדה כנ"ל. גם צ"ל דההיקש הוא כיון שע"פ כל הג' מחייבין אם היו כשרים ממילא הן עדות א' ושוב כשא' קו"פ שבטל מקצת העדות ממילא בטל כולו כמו דאמרינן מסברא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כשבטל קצת מהעדות כמו כן ממילא מסברא כיון דעדות א' הוא ובטל מקצת מהם כנ"ל. וג"כ י"ל דההיקש רק בכשרים וממילא בטל היכא דחשוב עדות א' שנצטרפו ותליא מהו נקרא צירוף אי בראי' כו':

או י"ל דכיון דהזהירה התורה לא יומתו כו' בעדות בנים שלא יחייבו הב"ד ע"י קרוב וכן רשע אל תשת כו' שהב"ד לא ידונו ע"פ. וא"כ כיון דבכשרים הדין בג' שהחיוב שהב"ד מחייבין הוא ע"פ כל הג' ממילא כשהעיד קרוב ג"כ והב"ד יפסקו לחייב ע"פ העדות ממילא חייבו הב"ד גם ע"פ הקרוב דמה היכר יש שאינו אמת ע"פ עדות הקרוב דהא כיון דלא אזהרת התורה לא יומתו כו' הי' אותן הג' עדות אחת שהי' הפסק לחיוב ע"פ כל הג' וממילא שייך שוב על כל העדות לא יומתו כו' בעדות בנים כו' וכן ברשע אל תשת כו' עד כו' דאי לאו ההזהרה הי' כל הג' כו' ושוב א"א לחייב הנדון דאין כאן מוכח מתוך החיוב שלא נתחייב ע"פ הרשע. וממילא שייך על זה העדות של הג' הפסול דאל תשת רשע עד כיון דאי לאו הפסול הי' הדין ע"פ כל הג':

והרא"ה בס' החינוך כ', דהב"ד עוברין בלאו דאל תשת כו' או לא יומתו כו' כשפוסקין ע"פ קרוב או פסול כו'. א"כ שייך שפיר הלאו כנ"ל כיון דבלא הלאו הי' כולם עדות א' כנ"ל. ובזה מיושב הטעם שמוסכ' מהפוסקים דאשה ועבד וקטן וכה"ג אין פוסלין הכשרים בצירופם דאין שם עד עליהם. ולכאורה מה חילוק הא ג"כ שייך ההיקש דג' לב'. ולמ"ש א"ש דשם שאין עדותן מועיל כלום דמעטי' רחמנא מעדות לא שייך להקישו כלל כנ"ל דשפיר מבורר שאין החיוב ע"פ הפסול מאחר שפסלתו התורה שאינו עד משא"כ בקרוב ורשע דהלאו כנ"ל שפיר שייך הלאו כנ"ל. וי"ל דזהו תירוץ הש"ס במקיימי דבר כו' היינו שהן עדיין עדים רק דהזהירה תורה שלא לקבל עדותן שייך דכיון דמצטרפין פסול כנ"ל. משא"כ פסול לגמרי לא שייך היקש כנ"ל. אך דברי רא"ה לכאורה תמוהים הא אין הפסק מועיל כלום ומאי לאו איכא והוי כשאר טעות בדין דחוזר. וי"ל דפסק כרבא דאי עביד לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. אך ממ"נ קשה דא"כ לאביי יהי' העדות מועיל כשפסקו רק דעוברין בלאו כיון שהוא רק לאו ואי עביד מהני וע"כ דהפי' לא יומתו כו' ואל תשת כו' גם לאביי הפי' שאינו מועיל עדותן וא"כ שוב אין עוברין בלאו לאביי כיון דלא מהני וחוזר הדין ולרבא איכא לאו אף דלא מהני. ולימא נ"מ בין רבא לאביי פ"ק דתמורה אי עוברין בלא יומתו כו' ואל תשת כו' כשפסקו ע"פ כנ"ל. אך לא קשה דממ"נ אין נ"מ דבמזיד פסולין הב"ד דרשעים נינהו ובשוגג הוי בטעות. אך למה הוי טעות כיון דאינו רק' האיסור וצ"ל דמלבד האיסור דרשינן שאינו מועיל ובאמת לאביי אינו עובר רק לרבא ומ"מ אין נ"מ כיון דרק בשוגג ובל"ז ליכא מלקות כנ"ל:

או י"ל דההיקש מסברא כמו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כן כשבטל מקצת העדות שאין כל העדות מועיל כנ"ל. וי"ל דמה ב' כו' היינו כמו בב' דודאי הסברא כן שיבטל אף הכשר מלחייב שבועה או להצטרף עוד כיון דב' ודאי הן עדות אחת דשייך בטלה מקצתה כמו כן ג' נמצא א' כו'. וא"ש דאין עד א' מחייב שבועה כשנצטרף דזה מסברא דבטל בצירוף הפסול והיקישא הוא רק אג' מיושב ההיקש כנ"ל. והריטב"א כ' דשוב מקשינן ממון לנפשות שלא יחייב שבועה או דמקשינן שוב ב' לג'. גם י"ל דאין ראוי להצטרף לחייב ממון ודוקא כל שב' מחייבין ממון כו' ואינו מוכרח:

במה דברים אמורים בדיני נפשות כו'. ופרש"י דכ' והצילו העדה כו'. ותמוה מאד כמ"ש תוספ' ואטו ספיקא הוא ואי כשרים איך יפסלו משום והצילו כו' ולכאורה הי' נראה פשוט למאי דאמר בש"ס פ"ק דפסחים במאי דמתרצין כו' ומאי אלו דייקינן בהני סהדי כו' ונקטול מספיקא ורחמנא א' והצילו העדה כו' ע"ש. מבואר דאף דבמאי דבסתם כשר עדותן דייקינן שמא יאמרו באופן שיבטל משום והצילו כו'. משא"כ להיפוך כ' תוספ' דלא דייקינן כדי לקיים עדותן אי בסתם בטל ע"ש ובממון דלא שייך והצילו כו' לא הוי עבדינן כן לדייק כדי לבטל ע"ש וזה עצמו י"ל כאן דגם ר"י סבר לחלק בין אומרים לאסהודי או למחזי ודוקא כיוונו להעיד פוסל רק דסבר בסתם איכא ספיקא אי כיוונו ופוסל או לא ומודה דבאומרים בפירוש לאסהודי בטל גם בממון ובפי' למחזי קיים גם בד"נ רק בסתם דאמר ר"ע נמצא א' קו"פ בטל ומשמע דלא שיילינן להו כלל. וע"ז אמר בד"א בד"נ דבסתם בטל משום והצילו שוב אין שואלין אותם כדי לקיים עדותן וכמו התם אי לאו דרובא טעו בעיבורא דירח' והי' בטל עדותן מספק לא הי' שואלין אותם כדי לקיים כמ"ש תוספ' שם משום והצילו ע"ש. אבל בד"מ תתקיים בשאר בסתם דכמו דקי"ל אין בודקין בדו"ח משום נעילת דלת אף דבעי דו"ח מה"ת ובל"ז אינו עדות כלל מה"ת מכש"כ זו השאלה אם כיוון הפסול להעיד דגם בלא השאל' ספיקא ועכ"פ לא עדיף מחקירות דתקנו שלא יצטרף דגם בזה שייך נ"ד שאם יראה הפסול יתבטל העדות. ואפשר דסבר מה"ט אף באומרים בפי' שכיוונו להעיד אינו מבטל כיון דאם יהי' הדין דבטל גם בסתם לא נוכל להוציא ממון מספק ושוב שייך התקנה שלא יבטל אף שאומרים שכיוונו כנ"ל. ואמר שפיר ב' דברים דבד"נ בטל מסתם מס' ושוב לא שיילינן כדי לקיים משום והצילו העדה כפרש"י ז"ל כנ"ל. אבל בממון תתקיים אף דאומרים בפירוש שכיוונו מטעם זה עצמו כיון דבסתם יהי' בטל שייך נ"ד כמו בשאר חקירות דאף דאומרים א"י קיים. ורבי סבר א' ד"מ וא' ד"נ בד"א שכיוונו להעיד והתרו בו. היינו שהכשרים יודעין בשעת ראי' שהפסול כיוון להעיד ג"כ כמ"ש הראשונים ז"ל ולכך כיון שהדין גם בד"נ שאינו בטל בסתם רק כשהכשרים אומרים שכיוונו יחד כנ"ל. ממילא שוב גם בממון בטל כה"ג שידעו בשעת ראי' ולאסהודי אתו עם הפסולים כמ"ש תוס' דלא שייך נעילת דלת כמו בחקירות דלמה יכוונו הכשרים להעיד בצירוף הפסול ובסתם לא בטל כלל והא בהא תליא דלר' יוסי דגם בסתם בטל שוב בממון לא בטל כלל אף בפי' דשייך נעילת דלת כמו בחקירות דבלא התקנ' לעולם יוכל לבטל עדות הכשרים אבל רבי דסבר דדוקא ביודעין הכשרים בצירוף הפסול שוב לא שייך נ"ד וגם בממון בטל כנ"ל. ומיושב שפיר פרש"י ז"ל משום והצילו העדה. ומיושבים כל קושיות תוס' דבאמת מה"ת אין חילוק בין ד"מ לד"נ רק לענין השאלה משום והצילו כמפורש בש"ס דלענין הצלה לא מקשינן. ומדרבנן גם בפי' אינו בטל בממון כנ"ל. ומיושב מה דאמר רבי א' ד"מ ואימתי שאינו ענין זה לזה. ולמ"ש א"ש דהא בהא תלי' כנ"ל. גם מיושב קושית תוס' מגטין וקדושין דלרבי לא קשה דבעי כיוונו כנ"ל. ולר' יוסי שכ' תוס' דעדי נשים כד"נ דמי' ולמ"ש א"ש דהא לענין חקירות מפורש בש"ס דאין בודקין די נשים בדו"ח דלענין זה עשאום חכמים כדיני ממונות ושייך התקנה כנ"ל:

ומיושב בזה מה דפסקו כל הגאונים הלכה כרבי דגם בד"מ בטל מהא דרבינא דבתרא וסבר פ"ק כרבי ע"ש. ותמוה דרבינא לא פסק כרבי רק בהא דבעי כיוונו להעיד ומנ"ל למיפסק גם בהא דבממון בטל ע"ש בב"י ולמ"ש א"ש דבהא תליא וכיון דפסק רבינא כרבי דדוקא כיוונו להעיד ממילא בטל גם בממון כנ"ל. ומיושב ג"כ מאי דציין הש"ס ר' יוסי אומר בד"א בד"נ כו' היכא אמרינן להו כו'. והא זה רק לרבי ולמה אמר מלתי' אר"י. ולמ"ש א"ש דגם לר"י ע"פ הדין יש חילוק בין כיוון להעיד כנ"ל. רק בד"נ לא שיילינן לקיים כנ"ל ואמר שפיר כנ"ל:

עוד י"ל דהטעם דבטל נמצא א' כו' משום דהא זה הסברא שפיר דגם בג' אין נעשים זוממין א שיוזמו כולם דאל"כ לא נשקר כל העדות עדיין שיש א' שלא הוזם וממילא בג' א"א לפסוק הדין ע"פ ב' מהג' כיון דבעינן מה"ת עשאי"ל וכיון שגם הג' מעיד שוב הב' לבד הם עשאאי"ל דלא יועיל עליהם לבד ההזמה בלא הג' ושוב ע"כ צריכין לפסוק ע"פ כל הג' דעי"כ יכול להזימם וממילא כל הג' עדות א' ונמצא א' קו"פ בטל. ואף דכשהג' קו"פ שוב יכולין להזים הב' כשרים כנ"ל מ"מ כיון דכשהם כשרים הג' ע"כ דנין ע"פ כל הג' ממילא הם עדות א' דבטל הכל בצירוף פסול. אבל לדידן בממון דלא בעינן עשאי"ל א"כ גם בג' שפיר אפשר לדון ע"פ ב' מהג' וא"צ לצרף הג' ולדון ע"פ כל הג' דגם הב' מועיל עדותם אף שהג' מעיד ג"כ דגם שאאי"ל לבד כשנשאר הג' מ"מ כשר עדותם אף שאאי"ל בממון כנ"ל ושוב כיון דגם בכשרין דנין ע"פ ב' מהג' ממילא גם כשהג' פסול לא מבטל עדות הכשרים ואמר שפיר דבד"מ תתקיים בשאר כנ"ל. והטעם שפיר כמ"ש רש"י ז"ל וכמ"ש יש פ' הובא בש"מ דמה"ת לא בעי בממון עשאי"ל אף דבעי דו"ח משום דלא ילפינן זה ממשפט א' דתלוי בזכות וחובה. ולכך ממילא בממון כשר מה"ת. ולשאר פ' עכ"פ מדרבנן כשר בממון דלא בעינן עדות שאאי"ל ולא קשה מגטין וקדושין ג"כ דבעדות זה לא שייך כלל הזמה מה"ת ולא קאי עליו כאשר זמם כמ"ש תוס' ריש מכות אהא דב"ג וב"ח כנ"ל:

עוד י"ל דסבר דתליא אם הפסול כיוון להעיד ולכך בד"נ מס' לא מצינן למקטלי' שמא כיוון להעיד אף שרחוק דוהצילו עדה כ' וממילא אף דאמר שלא כיוון אין הפסול נאמן לחייבו מיתה שמא משקר והוא בכלל לא יומתו כו' משא"כ בממון בסתמא מהני דלא חיישינן שמא כיוון להעיד כיון דפסול הוא למה יכוין וגם שהוא מכלל דו"ח דא"צ בממון כיון דמסתמא כשר ושוב אף שאומר הפסול שכיוון אינו נאמן לבטל העדות כנ"ל:

עוד י"ל דאף אי תלי' בכשרים אי כוונו להעיד עם הפסול מ"מ בד"נ אף דאומרים הכשרים שלא כיוונו כנ"ל מ"מ הא כל א' א"י לידע על חברו דשמא כיוון הב' להעיד עם הפסול ואין כאן עדים וא"כ כיון דעדי נפשות צריך שיהיו רואין זא"ז וא' מחלון זה כו' לא מהני דצריך כל א' לידע שיש ב' עדים וא"כ ממילא לא מהני כאן דהא כיון דהפסול ראה ג"כ שוב מהכשרים אין כל אחד יוד מהב' אם הוא עד או לא דשמא כיוון להעיד עם הפסול ושוב אף דאומר כל א' שלא כיוון לא מהני בד"נ כמו אחד מחלון זה כו' שא"י על הב' כנ"ל משא"כ בממון דמהני גם עדות מיוחדת שפיר הא עכ"פ כל א' מעיד על המעשה דכל א' אומר שלא כיוון להעיד עם הפסול ומהני עדותו ושוב מצטרף ולענין עדות מיוחדת ילפינן לקמן להדיא דלא הקישה התורה ממון לנפשות מדכתיב לא יומת ע"פ ע"א ע"ש:

עוד י"ל דהא כשאומרים שכוונו להעיד הוי כאומרים פסולי עדות היינו ופ"ב דכתובות משמע דדוקא לענין לבטל השטר דאמרינן אף שהמעשה אמת מ"מ אינו שטר בזה נאמנים פ"ע במיגו דשתקי. אבל לענין שלא יהי' מלוה ע"פ דחייב אף בלא עדים רק דע"י שפסולין היו נאמר שוב דהמעשה שקר. א"כ שייך א"א מע"ר דאין נאמנים אף במיגו וכמ"ש במ"א ולכך י"ל דסבר ר"י דבד"מ דאף שאומרים דכיוונו מ"מ אם אמת חייב רק דנאמר עי"ז דשקר ושוב אאמע"ר וא"נ ונשאר קיים העדות משא"כ בד"נ דמ"מ כיון שבטל העדות א"א לחייבו אף שאמת רק שהן פסולין כמו התם לענין השטר כנ"ל:

גם י"ל דנהי דהעדות פסול עכ"פ מהימני דהמעשה אמת במיגו שלא היו אומרים שכיוונו להעיד עם הפסול דא"ב שתקי אמרי' בב' ואי תלי' באמירת הפסול ודאי שייך דהפסול נאמן דאמת הוא מיגו דאי בעי שתיק והי' מהני עדות הכשרים להפ' דאמרי' מיגו להוציא משא"כ בד"נ דלא מהני מיגו כנ"ל:

גם י"ל כיון דרק נצטרפו בראי' פוסל א"כ איך נימא דשקר א"כ לא הי' צירוף וכשרים ורק בד"נ דמ"מ עדים אין כאן. ויש לדחות דגם בממון לדבריהם פסולין הן כנ"ל. עוד י"ל דדוקא עדות נפשות דעדות מיוחד פסול וצריך צירוף ב' העדים שייך ההיקש דצירוף זה דד' ג"כ פוסל כיון שנצרפו להעיד והצירוף שייך להעדות דע"י הצירוף מהני לחייב כנ"ל משא"כ בממון דעדות מיוחדת כשר א"כ אין הצירוף שייך כלל להעדות ולכך אינו מזיק כלל מה שנצטרפו עם הפסול דאין הצירוף ענין להעדות כלל כנ"ל:

עוד י"ל כיון דילפינן בממון מוהוא עד או ראה כו' אם לא יגיד כו' דדוקא כשמגיד מתחייב ממון ואלא"ה אינו עד כלל וגם סומא ילפינן מאו ראה דפסול דכל הני דאימעוטי מק"ש אימעוטי לענין עדות ע"ש וא"כ י"ל דהקרוב או פסול דאינו מחייב בהגדתו כלום לא מיקרי עד כלל. ולא שייך בהיקשא דע"פ ב' עדים או ג' דבעדים משתעי קרא והאי קרא דאו ראה בממון מיירי כדאמר בשה"ע בעדות המתקיימת בראי' בלי ידיעה כו' משא"כ בנפשות י"ל דשם עד עליו אף שאינו מועיל דלכך מחויב להעיד אף בלא תביעה כמבואר ברמב"ם דאף דבממון אמעוט מאם לא יגיד דקרינן אם לו לא יגיד היינו ע"י תביעה ובנפשות לא ילפינן מהאי קרא ע"ש. א"כ י"ל דשם עד עליו רק דפסול ולכך פוסל משא"כ בממון סבר דדמי' כמו אשה ועבד דאין פוסלין הכשרים שאין שם עד עליהם כנ"ל. כמו כן הך דאמעוט מלא יגיד כנ"ל:

תוס' כתבו דמקשינן לב' ובממון גם בב' לא בטל דמחייב שבועה. וקשה א"כ עבדים שטרות וקרקעות לא יהי' כמו ממון. ועוד דא"כ גם גבי נפשות לא שייך ההיקש לב' דגם בב' אין השני בטל רק דנשאר ע"א וכשיש ג' נשאר ב'. ונראה הטעם פשוט כיון דבד"נ צריך שיעידו כא' שייך שפיר ההיקש כמו ב' שא' פסול בטל לגמרי גם עדות הב' שאינו ראוי להצטרף עוד אף אם יבא עוד א' וכמו כן בג' בטלו הכשרים ג"כ משא"כ בממון דקי"ל כר"נ שומעין דבריו של זה היום כו' א"כ גם בקרקעות וכה"ג לא שייך ההיקש לב' דגם בב' שא' פסול נשאר עדות הכשר שכשיבא עוד א' אח"כ יועיל ממילא גם בג' שיש ב' כשרים מהני כנ"ל:

עוד י"ל דסבר ר"י דמיקום דבר במקיימי דבר כו' אמעוטי קרוב ופסול ג"כ דלאו מקיימי דבר נינהו ולא הקישה תורה רק כשרים ולהחמיר לעשותו דינו כיוצא בהן כו' משא"כ בנפשות דלא כ' יקום דבר מהני ההיקש יומתו כו' גם על קרוב ופסול כנ"ל לבטל הכשרים ולהיפך לא יליף ממשפט א' נפשות ממון לחייב משום והצילו העדה כיון דגלי בממון ובנפשות שני קרא בלישני' ולא כ' יקום דבר כנ"ל:

רבי אומר אחד ד"מ וא' ד"נ ואימתי בזמן שהתרו בו כו'. תמוה מאוד דבשלמא לר"י דסבר צריך שיהי' שני עדיו מתרין בו שייך לחלק אם התרה הפסול ג"כ ניכר שהוא עד אבל כיון דלא קי"ל כר"י בהא ואף מותרה מפי אחר חייב א"כ אין ההתראה שייך כלל להוכחה אם כיוון להעיד או לא. וכיון דבד"מ דלא שייך התראה סבר רבי ג"כ דבטל אם כיוון הפסול להעיד א"כ ודאי דנפשות לא קיל מממון ואף שלא התרה בו הפסול וכיוון להעיד ג"כ פוסל הכשרים דאין הוכחה ממה ש התרה דלא כיוון להעיד כיון שגם הכשרים א"צ להתרות בו וע"כ הפי' בדברי רבי אימתי בזמן שכיוון להעיד כמו שכ' תוס' וא"כ מה לו לתלות בהתראה הי' לו לומר אם כיוון להעיד דשייך בין בד"נ ובין בד"מ. ור"י דסבר עד שיהיו עדיו מתרין לא הזכיר בזמן שהתרו ור' דסבר דלא בעי מותרה מעדים אמר דוקא שהתרו. כלפי לייא. ותוס' פ"ק דסנהדרין כ' דלר"י צריך ג"כ שהתרה בו כיון דסבר עד שיהיו עדיו מתרין לא מקרי עד אם לא התרה בו כמו שלא הי' חייב בהזמה זה העד שלא התרה בו ע"ש אך נדחקו שם דאמר בפלוגתא דר"י ור' דמבואר להדיא דלר"י גם בלא התרה פוסל וכ' למאן דסבר כר"י בהא ע"ש גם כאן תמוה דא"כ מאי פריך הרוג יציל למאן פריך הא לר"י ג"כ צריך התרה בו ולרבי כיוון להעיד. ועוד קשה איך הקדים רבי אד"מ ואד"נ ואח"כ ואימתי בזמן שהתרו הא ד"מ לא שייך התראה ועכ"פ הי' לו להקדים אד"נ דקאמר ר"י היל"ל אימתי בזמן שהתרו. שגם בד"מ פוסל בכיוון כנ"ל:

ונראה למ"ש דטעמא דר"י דדוקא ד"נ פוסל דס"ל דיקום דבר במקיימי כו' גם קרוב א"פ לאו מקיימי דבר נינהו כו' רק בקרא דד"נ ע"פ ב' או ג' דלא כ' בי' יקום דבר שייך ההיקש גם לענין קרוב א"פ כנ"ל:

והנה לקמן במשנה יליף ר"י דבעינן ב' עדיו מתרין בו דכ' על פי ב' או ג' היינו שע"י התראה שלהם כו' ד"א שלא יהיו שומעין מתורגמן ע"ש וא"כ אדרבה י"ל דלטעמי' אזלי דלר"י קאי ע"פ אשעת ראי' היינו ההתראה כו' וא"כ בזה הקישה תורה ג' לב' ומוכח דראי' לחוד של הפסול פוסל הכשרים ואף בלי הגדה בב"ד דזה כ' תוס' דמוכח מיקום דבר דוקא כשמגיד בב"ד ולר"י בד"נ לאו מיקום דבר ילפינן כנ"ל ולכך ראי' לחוד מבטל וסבר דאף שגם הפסול לא התרה בו מ"מ מבטל דמה בכך כמו אם הי' הדין דחצי דבר מהני והיו ב' עדים מעידים על חצי דבר וב' אחרים על חצי דהי' מהני ובכת א' מעיד קא"פ ודאי דהי' מבטל עדותם דאף שאין הפסול מעיד על כל הדבר מ"מ על אותו החצי דבר מבטל עדות הכשרים שנצטרף עמהם כנ"ל רק לדידן דילפינן דבר ולא חצי דבר וא"כ י"ל דאין הפסול המעיד על חצי דבר מבטל עדות הכשרים המעידים על דבר שאין הפסול מכל מקיימי דבר דהא ממעטינן מיני' דבר ולא חצי דבר אבל זה ידעינן רק מן יקום דבר כנ"ל. וא"כ לר"י דלא קאי יקום דבר על ד"נ א"כ י"ל שפיר אף דבעי לחיוב דוקא ב' עדים מתרין מ"מ אף שהפסול לא התרה בו וחסר מקצת עדות היינו ההתראה אבל מ"מ על גוף העבירה שראה ג"כ כמו הכשרים הוי על מקצת זה נמצא א' קא"פ דמבטל עדותן ואף שהוא חצי דבר מ"מ מבטל אותו החצי ושוב לא נשאר עדות ואף שהוא אינו מעיד על דבר שלם מ"מ בטל על החצי שמעיד כנ"ל וכמו אם הי' כשר חצי דבר בב' כתות דהי' מבטל החצי בצירופו כנ"ל ובפרט ר"י דסבר בשני חזקה כיון דמועיל לאיזה דבר מהני חצי דבר וגם כאן מהני בלי התראה לפסלו לעדות ולענין זה מצטרף הפסול ושוב בטל לגמרי דבטלה מקצתה בטלה כולה ולכך תלו שפיר הפלוגתא בתרווייהו הא בהא דר"י דסבר דוקא בד"נ פוסל והיינו דלא יליף מיקום דבר על ד"נ וסבר דע"פ ב' דכ' בד"נ שיהיו עדים מתרין ממילא דההיקש על הראי'. ממילא סבר ראי' לחוד פוסל ואף שלא התרה הפסול דאף שאינו מועיל לחיוב ולא מקרי מקיים דבר מ"מ פוסל על מה שמעיד דלא כ' יקום דבר בד"נ כנ"ל. ורבי דסבר דמקרא דיקום דבר ילפינן בין ד"נ ובין ד"מ ושצריך להיות מקיימי דבר תמיד ממילא אמר שפיר אד"מ ואד"נ ואימתי בזמן שהתרו כו' היינו דאי בעי התראה מעדים כר"י ממילא הי' צריך שגם הפסול יתרה בו דאל"ה לא עד הוי ממקיימי דבר. דלא אתי לפסוק או כר"י או כרבנן בהתראה מעדים או לא ואמר שפיר דלר"י צריך התראה דוקא כיון דבין בד"מ ובין בד"נ ילפינן דפוסל מיקום דבר כנ"ל. וממילא אי לא בעי התראה מהעדים צריך כיוון להעיד בב"ד דאל"ה לא מקרי מקיימי דבר. דלר"י דראי' לחוד פוסל לא שייך לחלק בין כיוון להעיד או לא משא"כ לרבי דיליף ממקיימי דבר ממילא אין הראי' פוסל עד שיכוון להעיד בב"ד כנ"ל ותלי' זה בזה כנ"ל. ואמר שפיר בסנהדרין בפלוגתא דר"י ור' דלר"י פוסל גם בלא התרה וכאן פריך שפיר הרוג יציל לר"י:

עוד י"ל דנהי דבכשרים שם עד עליהם בשעת ראי' אף דאין מתרין בהם דכיון שרואין וראוין להגיד מורה הראי' שהם עדים אבל הפסול אדרבה מורה הסתם שאין כוונתו להעיד דלמה יעיד כיון שאינו מועיל. וא"כ אף אי מתכוין הוי דברים שבלב שאין דברים כיון דבסתם מורה שאינו מכוין להעיד. אך י"ל דלמא מכוין להעיד כדי לבטל העדות משום נמצא א' קא"פ דאפשר דגם זה חשוב כוונה להעיד וע"ז אינו מורה הסתם להיפוך. אך בנפשות שמחויבים להעיד הרואה גם בלא תביעה משום ובערת הרע כמ"ש רמב"ם ורא"ש ז"ל וממילא ודאי דאסור להקרוב לכוין להעיד כדי לבטל הכשרים דכמו שמחויב הכשר משום ובערת כן מחויב הקרוב מה"ט שלא לבטל עדות הכשרים כנ"ל. ולכך שפיר בד"נ בסתם אינו מבטל כלל העדות דמורה הסתם שלא כיוון להעיד דממ"נ שיתכוין להעיד לחייב הא פסול ולבטל אינו רשאי ולכך ממילא כיון שמורה להיפוך שלא כיוון אינו מבטל כלל ודוקא אם התרה בו מורה בשעת ראי' שכיוון להעיד משא"כ כשלא עשה מעשה המורה שכיוון ממילא אינו מבטל אבל בממון שפיר אינו מורה די"ל דמכוין לבטל העדות ומ"מ אינו עושה איסור בזה. דהא העדים כשרים ג"כ אין חייבים עד שיתבע אותם ומכ"ש לראות להעיד אין חיוב כלל עליהן דמה"ט מותרין ליטול שכר לראות רק כשהן כבר עדים אסור לכבוש עדותן. א"כ גם הפסול שמכוין להעיד לבטל עדותן גור שלא יהיו נעשים עדים כלל וזה אינו אסור כסותם פי עדיו שכבר עדים משא"כ זה וכיון שאינו מורה להיפוך שפיר פוסל אם כיוון להעיד ולכך בד"נ דוקא התרה בו ובד"מ בטל בכיוון להעיד לחוד. ומה"ט י"ל מה שכ' הפ' לפשוט דאם מזמין עדים כשרים אין פוסלם הפסול דלכאורה מה בכך מ"מ מתכוין הפסול ג"כ להעיד ומה תלוי בבע"ד ולהנ"ל יש לומר דלכאורה מ"מ אסור לבטל עדותן כמו שוי' טמון באש דהוי גרמא אף שפטור מדינא. אך ז"א דאינו מפסיד רק שלא יהי' עדים בדבר וא"י כלל אם המלוה רוצה דוקא בעדים ולכך כשמזמין עדים י"ל דשוב אסור דהא אין זה רוצה להלוות בלי עדים:.

שם. מה יעשו ב' אחין כו'. י"ל דנקיט ב' אחין לרבותא אף דכל א' כשר ואין שם פסול עליו רק הצירוף פסול מ"מ חשוב נמצא א' כו' ובטל כיון דנצטרפו ולצירוף פסול. או דנקטי' דבשלמא שאר פסול לא ידקדק בראותו כדי שלא יבטל אבל ב' אחין צריך כל א' לדקדק ולראות דא' מהם כשר ואם הוא לא ידקדק גם הב' לא ידקדק והא מחויב לראות משום ובערת ולכך מה יעשו כו': לתוס' דבעי הגדה ולכך פירשו דיעיד לאחר כ"ד ויפסול וקשה לרב"ח בסנהדרין דפסול ב' אחים משום אין נעשים זוממים עד שיוזמו שניהם ונמצא נהרג בעדות אחיו ע"ש. וא"כ כשמעיד לאחר כ"ד דלענין עד שיוזמו כולן כ' תוס' דלאחר כ"ד א"צ שיחמו כולן ורק לענין נמצא קא"פ וא"כ ב' אחין כשמעיד אחר כ"ד אין כאן פסול כלל כיון דלענין הזמה לא יצטרך ליזום גם הוא כנ"ל ואין כאן כלל נמצא א' קא"פ. וצ"ל כיון דמ"מ בשעת ראי' נצטרפו וצירוף הזה פסול משום עשאאי"ל כשיעידו יחד תוך כ"ד רק דבעי הגדה כדי שיקרא מקיימי דבר וכיון שמעיד אף אחר כ"ד כבר פסלו הצירוף דשעת ראי' וכיון דאם היו ב' הי' פוסל הצירוף שוב גם ג' מקשינן לב' שבטל מחמת צירוף הראי' כיון שעכ"פ הגיד בב"ד והוא ממקיימי דבר אף לאחר כ"ד כנ"ל:

תוס' ד"ה שהעידו תכ"ד הקשו על רש"י דמשמע גם אנמצא א' כו' והא פריך הרוג יציל. ותמוה הא ודאי לס"ד דראי' לחוד בלי הגדה כלל לא שייך שיעידו תכ"ד משא"כ למסקנא יקום דבר דצריך הגדה י"ל דוקא תכ"ד וצ"ל דראי' שלהם מסברא כיון דס"ד הרוג יציל בלא הגדה כלל א"כ נהי דמשני יקום דבר דצריך הגדה אבל עכ"פ כשמגיד שוב הראי' פוסלת וא"צ צירוף של הגדה וגם אחר כ"ד. ואף שאינו קושי' ארש"י ז"ל כ' תוס' זה לדינא והוכרחו לזה ממשמעות דמה יעשו ב' אחין כו' ואי דוקא תכ"ד א"כ כשרואה שהעיד הא' לא יעיד הוא וע"כ גם אחר כ"ד ולא ידע שהעיד האח:

אך גם לפי' קשה כיון דבד"נ צריך שיעידו כא' וע"כ העיד האח עם א' ביחד ונשאר לבדו איך יעיד ולמה הא לא יחויב ע"י אף להצטרף אינו ראוי כיון שאין מעידין כא' ושום ביש הוא דאפיק ואסור להעיד יחידי וצ"ל מה יעשו כשיהיו ב' אחים ועוד ב' שיעיד אחר עם א' מהם ואח הב' לא ידע ויעיד ג"כ עם האחר. אך איך מקשה מה יעשו לא יעידו שניהם ויהי' עדים כשרים זולתם. ואפשר דהקושיא אי יפסל אף שלא כיוון רק כשמעיד אף אחר כ"ד א"כ גם במעיד בב"ד אחר ג"כ מבטל עדות אלו דכיון שהגיד והוי ממקיימי דבר ביטל בצירופו משעת ראי' וא"כ כשמעיד אחר עם א' מהאחים שגם אחיו ראה א"א לחייבו שמא העיד אחיו בב"ד אחר ובטל עדות אלו ואפשר דגם שאומר שלא העיד אינו נאמן לחיוב מיתה ושפיר פריך מה יעשו דלא יהי' אפשר לחייבו אף שיעיד רק א'. ועוד דלתוס' אפשר דגם שמעיד הפסול בב"ד אחר גמ"ד ג"כ מבטל עדות הכשרים דכיון שהעיד אגלאי מילתא שהי' בטל עדותן משעת ראי' וא"כ איך אפשר לגמור הדין לחיוב כיון שאפשר שיבטל למפרע דשמא יעיד אח"כ. וגם דהוי עשאאי"ל דכשיוזמו יבא אחיו ויעיד בב"ד ויהי' אגלאי מילתא דבטל בלא הזמה דלא שייך בזה סברת תוס' כיון שהוזמו לא נצטרפו כו' דמ"מ בנא הזמה הי' בטל עדותן והגמר דין בטעות כנ':

שם. הרוג יציל. כ' תוס' שהוא בע"ד. ותמוה מה בכך הא כשר כשאינו נוגע. וי"ל דהוי נוגע דהא חייב בשבת וריפוי כשלא ימות בזמן שחובשין אותו וממילא כיון שהוא נוגע מבטל עדותן אף שמת דלס"ד גם בע"ד מבטל כיון דלא בעי מקיימי דבר כנ"ל משא"כ למסקנא פ' המרדכי שפיר דהנרצח יכול להעיד דפ"ד על מה שהוא נוגע כנ"ל:

עוד י"ל לרבי דנפש תחת נפש הוא ממון ג"כ ליורשים רק דקם לי' בדרבה מיני'. ומועיל תפיסה על דמי הנהרג והוי בע"ד שמעיד על זכות היורשים שיהי' מועיל תפיסה ומבטל העדות.

עוד תירצו תוס' דהוא שונא ופסול. ג"כ קשה הא קי"ל שונא, כשר. ודוחק דלר"י פריך וכ' הפ' דשונא גדול כזה לכ"ע פסול וקשה מנ"ל להקשות ע"י חילוק דלא מצינו כלל. וי"ל מהא דחמש נשים שאין מעידות צרתה וחמותה מוכח דיש שונא שפסול אף באיסורין וכ"ש בנפשות ואינו מוכרח דשם חכמים האמינו לפסול שאינו נאמן מה"ת ולא האמינו לשונא משא"כ עדים כשרים.

וי"ל דהא ע"כ לא חשדינן דשונא ומשקר לגמרי דאי משקר ולא הרגו אינו שונא כלל ולמה יפסל דלא דמי לשאר פסולין מגזה"כ שייך לדבריך פסול אתה ואינו עד אבל שונא דפסול רק מסברא דמשקר משום שנאה וכיון דאי משקר אין טעם לשנאה אין כאן חשש משקר. וע"כ צ"ל דבאמת הרגו רק לענין ההתראה ושאר פרטים מהעדות שיתחייב מיתה ע"ז י"ל דמשקר משום שנאה רוצה לחייבו אף שאינו חייב מיתה וא"כ כיון דגם שוגג הגואל הדם מצוה או רשות להרגו א"כ ודאי דאין לסמוך על עדותו להרגו כיון דאף אם לא הי' התראה רשאי להרגו והתורה מעידה כי יחם כו' שפיר בשונא זה לכ"ע פסול. ועוד דאפשר כשמשקר ג"כ אין חיוב עונש עליו כק"ו דאמר ריש מכות הסוקל אינו נסקל הבא לסקול עאכו"כ רק דא"כ בטלת כו' אבל בזה שמצוה להרגו י"ל הק"ו כשגורם להרגו שאין עונש עליו. ואף דלאו דלא תענה עבר י"ל דלא סמכה תורה בעדי נפשות על שאינו עובר בלאו רק משום הגרם מיתה למי שאינו חייב. וזה ליתא בגואל הדם:

ותוס' יבמות כ' עוד תי' דטריפה פסול להעיד ע"ש. ואף דהא פסול טריפה משום עשאאי"ל וזה הפסול בהגדה לא בראי' מ"מ כיון שפסול להגיד משום עשאאי"ל שוב הוי כפסול הגוף דפסול זה יש בו בשעת ראי' שאינו ראוי להעיד ודוקא בא"י החקירות דבשעת ראי' הי' כשר צריך צירוף הגדה משא"כ טריפה. ותמוה לי למה הוצרכו תוס' משום טריפה דקשה לרבא דסבר עדי טריפה שהוזמו נהרגין ע"ש הא בל"ז כל שהוא חי לא נוכל לחייבו מיתה בעדותו וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא שיועיל עדותו כשימות ואיך יהי' בו דין הזמה כשיוזם בעודו חי לא יתחייב כלל דלא רצה לחייבו ואף דאמדינן לי' למיתה מ"מ ודאי דאם נהרוג אותו מחמת ההזמה לא נתברר אם הי' מת מחמת ההכאה והי' הנידון חייב או לא. ועוד דלא רצה לחייבו עד אחר מיתתו וגם הוא אינו חייב כמ"ש תוס' חולין י"ב ע"ש. ועוד דא"א כלל לגמור הדין כל זמן שזה חי על הספק שאם ימות חייב דאין גומרין הדין רק על הודאי ולא אפשר גמ"ד עד שמת ומה הזמה איכא. ורבא מיירי בעדי טריפה לעדות אחרת אבל הרוג עצמו פשוט כנ"ל. וממילא כיון דפסול שאאי"ל מבטל הכשרים לס"ד. ומזה ראי' דתוס' סוברי' דמשום עשאאי"ל לא הי' מבטל בראי' דאין שם פסול עליו רק בהגדה וע"כ טריפה פסול הנוף דגברא קטילא הוא וכמ"ש רמ"א דגם בממון פסול ע"ש. ורבא בעדי טריפה י"ל שנעש' טריפה אחר שהעידו כנ"ל:

עוד תי' תוס' שם הרוג שקרוב להורג יציל ואי"ל אה"נ מכה אביו ואמו מאי א"ל ע"ש. וקשה לשון הש"ס הרוג יציל הוי לי' למיפרך ממכה אביו דלא מיירי בהורג ולע"ד בעזה"י דפריך ממחתרת דכ' אם זרחה עליו השמש דמים לו דמוקי רק באב על הבן דברור שרק לממון והבן הרגו לאב חייב מיתה עליו ובזה פריך שפיר הרוג יציל שהוא האב מטעם קרוב כנ"ל:

עוד י"ל דהא דקטן ועבד ואשה אין פוסלין הכשרים בצירופם הוא רק למסקנא דיקום דבר והנך לעולם לא קרינן בהו מקיימי דבר משא"כ לס"ד וא"כ פריך שפיר מקרא דכי יכה כל נפש אפי' קטן יציל. וכן עבד שנידון ביום או יומים יציל עבד ההרוג שפסול כנ"ל:

נרבע יציל. כ' תוס' מלרצונו פריך דאף דפ"ד מ"מ כאן שיש ב' עדים פסול לכאורה הא משכחת שאין יותר כ"א הנרבע וע"א ומהני להרוג הרובע והוא אינו נפסל דפ"ד. וצ"ל מקרא דומתו גם שניהם. וקצת דוחק די"ל דתורה אמרה שחייבים שניהם, מיתה אבל לא ביחד. וי"ל פשוט דהא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כ' הרי"ף דילפינן לה מנמצא א' קא"פ דבטל כל העדות ולכך למסקנא דדוקא במקיימי דבר ובע"ד אינו מבטל הכשרים אמרינן פ"ד דאף שמעיד על עצמו אינו בגדר עד ואינו מבטל השאר שהוא עד כמ"ש הראב"ד אבל לס"ד דבע"ד ג"כ מבטל ממילא שייך עדות שבטלה מקצתה אף שמעיד על עצמו ולא אמרינן כלל פלגינן דיבורי'. ושפיר פריך נרבע יציל דכשיעיד רבעני לרצוני ג"כ יבטל כנ"ל:

ולהרמב"ם י"ל בפשיטות כל הקושיות דהרוג ונרבע עשאאי"ל שיהי' הכחשה והזמה וכיון שפסול פוסל הכשרים דשם בפלוני רבעני לא קשה קושית הגאון ר' חיים יונה ז"ל דפלגינן דיבורי"ה. ואף לר"י בלאונסו דלא פלגינן היינו שא"צ למיפלג אבל מ"מ כיון שלא יהי' הכחשה על העדות שדנין עליו לחייב הרובע תועיל ההזמה ומה שרבע אותו אינו שייך לעדות ולא איכפת לו והיינו למסקנא דמה דא"צ לקיום דבר לא נחשב מכלל העדות דכ' יקום דבר משא"כ לס"ד כנ"ל.

לכאורה גם למסקנא צ"ל בנרבע דוקא מאחוריו דהא על הרובע שם עד עליו דהא מצטרפין להרגו ומ"מ פסול כשיש ב' עדים דרשע הוא ושפיר פוסל הכשרים בראי' להפ' דראי' מבטל ולמה לא כ' הפ' דדוקא מאחוריו כנ"ל. וי"ל דאם יעיד שרבעו לרצונו עם ב' עדים חשוב נוגע גם על מה שמעיד על הרובע להרגו כיון שיהי' הדין נמצא א' כו' ויתבטל עדותם על הרובע דשם עד עליו ופוסל כנ"ל וממילא יתבטל עדותם גם על הנרבע מלחייבו דשפיר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואף שעל עצמו אינו עד לבטל מ"מ כיון שבטלה עדותן על הרובע בטל גם על הנרבע וא"כ שוב ע"י שמעיד על הרובע יפטור הוא ג"כ הוי נוגע ובע"ד מה שמעיד על הרובע ג"כ ואינו פוסל הכשרים גם על הרובע כמו כל נוגע שאינו פוסל דלאו מקיימי דבר הוא ושפיר מהני עדותן לגמרי ושוב אינו פוסל בראייתו ג"כ כיון שגם אם יעיד לא יבטל אין הראי' פוסל ג"כ. ורק לס"ד פריך שפיר דגם בע"ד פוסל. משא"כ למסקנא א"צ כלל מאחוריו כנ"ל:

יקום דבר במקיימי דבר כו'. ופירש"י לא בעושי דבר. אינו מובן היטב דהא דעל עצמו אינו עד אמר בש"ס אדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר דמשמע דרק מזה הטעם נפסל דהוא כ"ש משאר קרובים שפסלה תורה. וא"כ למה לא יפסול הכשרים מה בכך שקרוב יותר מבנו ואחיו מ"מ יפסל משום קרוב. ולתוס' א"ש דמשני שצריך הגדה בב"ד אבל לשאר פ' קשה ודנימא כמ"ש הראב"ד שלא נקרא עד דא"כ הוי לי' למעוטי מע"פ ב' עדים. והא לא משני רק משום יקום דבר. ונראה הטעם כמו דילפינן מעל פי שדוקא בדיבור לחוד יהי' נאמן ומה"ט עד הצריך שבועה פסול דדוקא על פיו לחוד כן בראי' שאמרה תורה והוא עד או ראה כו' שעדותו ע"י שרואה המעשה שיתברר ע"י ראייתו שאמת שעבר אבל העובר העבירה בלא מעשה שלו אין כאן ראי' ואינו עד בראייתו לחוד רק עם המעשה שלו שאם לא יעבור אין כאן עדות וזה אינו עדות. ושפיר כ' רש"י לא בעושי דבר. והנרבע על הרובע שא"צ ענין של עצמו לעדות של הרובע חשוב עד כנ"ל:

הלכה כרבי. תוס' תמהו מקדושין וגטין שיש קרובים במעמד א"כ מבטלים הכשרים וכ' דבעי הגדה. ולהפ' דראי' לחוד פוסל הוא תימה גדולה ולע"ד בעזה"י דלא קשה כיון דילפינן מיקום דבר מקיימי דבר. וא"כ בשלמא בשאר עדות ד"מ או ד"נ שמעיד הקרוב על המעשה מעיד שחייב כמו הכשרים והוי מקיימי דבר ופוסל משא"כ בקדושין דמקדש בלא עדים לאו קדושין אף שאמת א"כ הפסול מצד עדותו שראה אינו מעיד על קדושין כלל מה שנתקדשה בפניו דבלא עדים לא מהני ולא הוי כלל מקיים דבר כאלו העיד ששמע האמירה ולא ראה הנתינה דלא הי' פוסל. ואף שראה שקדשה בפני עדים האחרים מ"מ הוא מצד עדים האחרים אבל מצד עדותו אינו עדות וגרע מנכי ריבעא כו' דבשלמא ב' כשרים כל א' שרואה הקדושין שקדשה בפניו וכן עד הב' ממילא יש ב' עדים משא"כ הפסול במה שרואה שקדשה בפניו אין כאן מעשה קדושין כלל. וממילא גם ראי' שלו אינו פוסל דאינו רואה קדושין כלל מצד עדותו כמו שבהגדה לא הי' פוסל וברור לע"ד:

עוד י"ל כיון דבעי כיוון להעיד ובזה לא שייך שהפסול כיוון לראות כדי להעיד הא אם רואה כדי להעיד א"כ אין כאן מה להעיד כיון שעי"ז יפסלו הכשרים ואין עדות ובלא עדים לאו קדושין הוא ולא שייך כלל כיוון להעיד עוד י"ל דבמזמין כשרים פ' הפ' דודאי אין קא"פ פוסל רק בסתם. ובש"ס קדושין פ"ב דפריך א"מ קידש אשה ולא אמר אתם עדי לל"ק כו', וכ' המרדכי דהטעם דבהודאה שהוא דיבור צריך א"ע אבל במעשה כיון שעושה המעשה הא הוי כאומר א"ע ע"ש. וממילא בקידושין שכיון שרוצה לקדשה הוי כאומר שרוצה בהעדים כיון דבלא"ה לא מהני א"כ ממילא הוי כמזמין כשרים דכמו שהמעשה מורה שרוצה שהכשרים יהיו עליו עדים כן מורה שרוצה שהפסולין לא יהיו עדים כדי שלא לבטל כנ"ל כיון שרוצה בהקדושין וכנ"ל:

עוד י"ל דתמוה איך נאמן הפסול דכיוון להעיד הא פסול שמא משקר. וי"ל לקצת פ' דדבר שהי' בידו נאמן כמו נתנסך יינך כו' וכאן כיון שראה הי' בידו לכוין להעיד נאמן לבטל דכיוון כנ"ל. ובמקדש בלא עדים דלא מהני מודים משום דלחוב לאחריני לא מהני. והקשו הא בידו לקדשה הי' ויהי' נאמן גם נגד אחריני. וי"ל דדוקא שמה שהוא אומר הי' בידו כמו לנסך כו' אבל בקדושין אם יהי' הדין דאינו נאמן שוב לא הי' בידו כלל לקדשה דבלא עדים לא מהני. ואף שבידו לקדשה בעדים הא אינו אומר שקדשה בעדים רק בלא עדים וזה שאומר איך יהי' נאמן משום בידו הא אי אינו נאמן לא הי' בידו באופן זה. ונאמר שנאמן וע"י שנאמן יועיל זה לא אמרינן אדרבה אינו נאמן ואינו מועיל ואינו בידו. וא"כ להיפוך ג"כ י"ל כנ"ל דאף אם העד פסול כיוון להעיד אינו מבטל הקדושין דלא יהי' נאמן משום בידו. דאי א"נ אינו מזיק כלל כוונתו להעיד דהא שניהם מודים ולענין לחוב לאחריני יש עדים כשרים ואם הדין דהפסול אינו נאמן שכיוון ממילא אינו מבטל הקדושין ולאו בידו וממילא אינו נאמן והקדושין קיימים. ויש לדחות:

עוד י"ל דהא קי"ל בתנאי דקום ועשה מוקמינן אחזקה שלא נעשה ולא נתבטל המעשה כיון שהמעשה ברור וס' אם נתבטל וגם בקדושין אין חוששין כל שלא נתברר עיין ש"ע אה"ע וא"כ בכל נמצא א' קא"פ אי בסתם אין ראי' שלו פוסלת רק אם בפירוש כיוון להעיד הי' לנו לאוקמי אחזקה (שהעדים כשרים לפנינו וספק אם כיוון ונתבטל מחזקינין בסתם שלא נתבטל. אך לא דמי דשם התנאי מבטל המעשה שייך החזקה, משא"כ כאן אינו מבטל רק העדות אבל המעשה קיים אף שבטל העדות. וא"כ בקדושין וגטין דבלי עדים בטל שוב מוקמינן אחזקה דלא נתבטל דאם נעשה המעשה וכיוון להעיד בטל הקדושין מעשה המבורר לפנינו וכיון שמצד ספק אם כיוון אינו מבטל שוב אינו נאמן אף שאומר שכיוון דפסו לא מהימן ושוב אינו מבטל כלל אף אם כיוון דהוי קדושי בעדים שיהיו מועילים לחוב לאחריני כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה