אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ › לסימן ל

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן ל

לסימן כח

סנהדרין פרק היו בודקין דף מ'

משנה היו בודקין בז' חקירות. קשיא לי לשון המשנה דהא חקירות לחוד ובדיקות לחוד דאמר מיד אח"כ מה בין חקירות כו' ולמה עירב הוי לי' למתני היו חוקרין אותן בז' חקירות כלישנא דוחקרת דיליף בש"ס וצ"ל דבודקין לשון כולל דתני אח"כ גם הבדיקות מכירין אתם כו' וכלל דבודקין אותן בדברים המבוררים אחר כך דהיינו בז' חקירות וגם מכירין אתם כי' דהוא בדיקות. ודוחק. גם קשה דכלל גם הבדיקות בבבא זו והוי לי' לפלוגי דבודקין בז"ח ובבדיקות שהוא מכירין אתם כו' ולא לכללם עם החקירות דמשמע דכולהו חקירות נינהו:

דף ל'

מכניסין למאן כו' לעדים במאן דלא כר"נ כו' דכיון שהעידו כל אחד בפ"ע מכניסין אותן לחזור ולהעיד ביחד כו'. ויש לתמוה מכאן על הפ' ס' כ"ח גבי העידו שלא בפני בע"ד דלא מהני דאין יכולין לחזור ולהעיד בפני בע"ד דעביד איניש לאחזוקי דבורי' וחשיבי נוגעין ע"ש. ואף להחולקין משמע משום דלא הי' עדות אז והא כאן דהעידו מקודם כל א' בפ"ע ועכ"פ הועיל עדותו לחייב שבועה ואי דלא כר' נתן מאי מועיל שמכניסין אותן וחוזרין ומעידין יחד הא לא מהני דעביד לאחזוקי' דבורי' שהעיד מקודם בפ"ע ולא הי' מועיל לחיוב ממון ואיך יועיל עכשיו ביחד הא הוי נוגעין כנ"ל. ואין לחלק דשם נתבטל מה שהעיד אז וגנאי לו כמ"ש רש"י ז"ל פ"ב דכתובות גבי אין מעידין עליו כו'. משא"כ כאן דכוונתו הי' אז לענין חיוב שבועה וזה לא יתבטל אף שלא יעיד עכשיו בצירוף דמ"מ ישאר קיים עדותו לשבועה. ז"א דאדרבה התם הא ידע בשעה שהעיד שלא בפני בע"ד שאינו מועיל מכש"כ כאן דבאמת מהני לשבועה הא ודאי דכשיחזור עכשיו מעדותו ע"כ יצטרך להודות דשקר העיד והוי נוגע גם דוחק שיאמר שאינו רוצה להעיד דזה נגיעה גדולה והתם גבי ישבו עם פסול בדין כו'. ולדעת הש"ך ז"ל דאף דבממון דלא בעי דו"ח מ"מ אם אמרו איני יודע על החקירות בטל ע"ש. א"כ כיון דמקודם לא חקרו אותם בפ"ע דא"צ דו"ח א"כ עכשיו שמכניסין בצירוף לחייב ממון יכול לומר בעצמו שאינו יודע באיזה יום לוה ויתבטל עדותו דעכשיו לענין חיוב ממון כיון שא"י כנ"ל ואעפ"כ ישאר קיים עדותו שמקודם לענין חיוב שבועה דעדות זה כבר נגמר והוי חוזר ומגיד עכשיו מה שאומר מעצמו א"י ולא הוי נוגע ולא שייך עביד לאחזוקי כו' כנ"ל. ולרבנן דריב"ק בל"ז לא קשה כיון דצריך שיראו שניהם כא' יכול לומר עכשיו שלא ראה עם זה ביחד וישאר קיים עדותו הראשונה ומ"מ לא יתחייב ממון. והא משמע דאתי דלא כריב"ק כיון דבעי הגדה כא' מכש"כ ראי' כדאמר לקמן ע"ש. אך במשנה קתני שיאמר בפנינו הודה לו וכיון שהעיד גם בפ"ע שראה עם זה ביחד ממילא שייך עביד איניש כו' גם על זה כנ"ל. וי"ל דהא אמר לקמן טעמא דר"נ דאטו סהדי בחד פומא מסהדי אלא מצרפין ה"נ מצרפין כו' ולא אמר בש"ס טעמא דרבנן דפליגי איך מיישבים זה אמנם י"ל דהחילוק הוא כדאמר בש"ס פרק שה"ע בזא"ז כו' ובב"א פריך הא א"א לצמצם ומשני שהעיד כל א' תוך כ"ד של חברו ופי' תוס' כיון דיכול לחזור תוך כ"ד של חברו הוי כמעיד עכשיו מדאינו חוזר בו ע"ש וא"כ אין ראיה כלל מכל עדות דאף דלא מסהדי בחד פומא מ"מ כיון שמעיד כל א' תוך כ"ד של הא' א"כ ע"ג גם הראשון לממון אחד דאל"כ יחזור בו כשמעיד הב' ורואה שבא לידי חייב ממון ולכך מהני משא"כ כשאין מעידין ביחד לא מהני דאתי לשבועה כנ"ל:.

אך שוב קשה לר' נתן מה הוכחה הא י"ל כנ"ל. אך י"ל דפליגי בסברא הנ"ל דאי אמרינן עביד איניש לאחזוקי דבורי' א"כ שפיר אין לומר כחילוק הנ"ל דמה בכך שהב' מעיד תוך כ"ד של הראשון דאף שאינו חוזר עכשיו אחר שהעיד הב' מ"מ לא עדיף מהעיד בפירוש עכשיו דג"כ אינו מועיל דעביד לאחזוקי דבורי' כיון שכבר העיד קודם הב' ואז אתי רק לשבועה. א"כ אח"כ אף שמעיד הב' ורואה הראשון שבא לחיוב ממון לא שייך מדאינו חוזר בו הוי כאלו מעיד עכשיו לחיוב ממון מה בכך הא אף דמעיד עכשיו לא מהני דעביד לאחזוקי דבורי' והוי נוגע גם אם העיד מכ"ש מה שאינו חוזר וכיון דמה שהעיד בראשונה לא מהני גם עכשיו לא מהני וע"כ דמצרפינן וממילא גם למחר שומעין דבריו ודייק שפיר אליבא דר"נ ורבנן י"ל דלא ס"ל הא דעביד לאחזוקי דבורי' ממילא אין ראי' כלל ממאי דלאו בחד פומא מסהדי כיון שהוא תוך כ"ד הוי כמעיד עכשיו כנ"ל ומיושב וממילא מיושב קושיא הנ"ל דאמר שפיר אמתני' כמאן דלא כר"נ ומכניסין אותו לצרף ולא קשה דעביד איניש כו' דהא אי דלא כר"נ הוא ע"כ מטעם זה עצמו דלא אמרינן עביד איניש דאי עביד איניש כו' מוכח כר"נ ואי מתני' דלא כר"נ לא אמרינן עביד כו' ושפיר מכניסין כו'. משא"כ לדידן דקי"ל כר"נ שפיר י"ל דאמרינן עביד איניש כו' ולא קשה להפוס' הנ"ל. ומ"מ פשטא דש"ס משמע דלא כהפ' הנ"ל. ואפשר יש לחלק בין עד א' לב' עדים ודוחק:

שם. אב"ע סברא אמנה דמסהיד האי כו'. ואף דבממון סגי ידיעה בלי ראיה וא"כ לענין הידיעה שזה חייב שפיר שניהם יודעים שחייב ק' אף דאין צירוף על הראי'. ז"א דלא מהני בממון ידיעה בלא ראי' רק כמו מנה מניתי לך כו' ועכ"פ יודעין ומעידין המעשה שמחמתה נולד הידיעה שזה חייב וכיון דאומדנא מהני מהני מנה מניתי כמו אלו ראו גוף ההלואה. אבל אם מעידין סתם שיודעין שחייב ואין זוכרין מהיכן יודעין וכה"ג ודאי דבטל ולא מקרי עדות. והא קי"ל דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול והא מה בכך שהי' פסול בשעת ראי' הא יודע עתה בבירור שזה חייב והידיעה בלא ראיה הוא בכשרות. וע"כ דז"א דצריך להעיד המעשה שיודע ממנה וכיון שהי' פסול בשעת ראיה לא נשאר עדות וכן כאן לענין הראיה אין כאן צירוף דב' עדים וממילא ל"מ צירוף של הידיעה לחוד כיון דמצד הראי' אין כאן ב' עדים שיהי' צירוף כנ"ל. ובל"ז י"ל כאן דגם על הידיעה אין כאן צירוף דהא זה יודע שחייב מנה אחרת ממנה שיודע הב' כו' וכן הב' ולא מהני כנ"ל. וזה נראה טעם הפלוגתא לקמן דחד מ"ד ס"ל דבהודאה אחר הלואה או אחר הודאה מודה דמצרף סובר כטעם הב' הנ"ל דדוקא הלואה אחר הלוא' דגם על הידיעה אין כאן צירוף משא"כ הודאה אחר הודאה אי בקרקע כו' דעל הידיעה יודעין ממנה א' מהני שוב מתורת ידיעה בלא ראיה כנ"ל.. ואף דגבי תחלתו בפסול לא מהני כמ"ש מ"מ יש לחלק דהא אמר בש"ס התם הטעם דכ' והוא עד או ראה דצריך בשעת ראיה להיות עד כשר דוקא ע"ש. וי"ל דאי לאו הך קרא הי' באמת מהני מצד הידיעה שהוא בכשרות בשעת הגדה. ולכאורה למה לא יליף ג"כ מהך קרא כיון דכ' והוא עד דהיינו ב' כו' צריך שיהי' והוא עד בשעת ראי' שיהי' אז שנים כמו שצריך שיהי' כשר אז שיהי' קרינן בי' והוא עד או ראה כו' ולמה לי' למילף מיתורא דקרא דמפיק בלשון יחיד דחזו תרווייהו כחד כו'. וע"כ דלא מצינן למעט זה מוהוא עד רק פסול משא"כ כשהוא כשר ואין החסרון רק שהוא עד א' דעכ"פ נקרא שם עד עליו דהא מחייב שבועה עכ"פ. ועוד להפ' דבנוגע לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. וכ' הרמב"ן ז"ל הטעם דכשהי' נוגע בשעת ראיה הי' בע"ד ולא נקרא עד ומשעה שנקרא עד אחר הסילוק כשר ע"ש. וא"כ גם בעד א' כיון דוהוא עד היינו ב' א"כ התחלתו להיות נקרא והוא עד הוא כשראה גם הב' ואז מצטרף עדותו וכשר והוי כמו שם בנוגע שנסתלק. ולכך צריך למעוטי רק מדמפיק לי' בלשון יחיד כנ"ל. וא"כ כיון דלא דמי להא דתחלתו בפסול כו' דליכא למילף מקרא דהתם שוב שפיר הודאה אחר הודאה הוי הצירוף על הידיעה ממנה א' ומהני בלי ראיה. משא"כ אחר הלואה דגם הידיע' אינו על מנה א' כנ"ל ומאן דס"ל דגם בהודא' אחר הודאה פליגי סבר כטעם א' הנ"ל דצריך דוקא הראי' של המעשה המסתעף ממנו הידיעה כנ"ל. א"כ גם בהודא' אחר הודאה על המעשה שיודע ממנה שהוא חייב דהיינו ההודאה ע"ז אין כאן צירוף דכל א' יודע ע"י מעשה אחרת והוי ידיעה לחוד דלא מהני כנ"ל. ולכאורה כיון דמה"ת בעי דו"ח באיזה יום כו' א"כ לענין הצירוף על החקירות אין כאן צירוף שזה מעיד על יום אחר. ודוחק לומר דמיירי דוקא בשעה א' הלואה אחר הלואה. וי"ל דסגי כשיכולין להזימם על ב' הימים כמו דאמר בפסחים גבי שעות דיהבינן כולא טעותא. ויש לדחות ע"ש:

אב"ע קרא והוא עד כו'. פרש"י לענין קרבן שבועה מיירי דעד א' אינו חייב ק"ש ע"ש. וקשה דא"כ מה ראיה מהך קרא דלא מהני עדות עד דחזו כחד הא אף אי מהני צירוף דהלואה אחר הלואה מ"מ בקרבן שבועה נראה דפטורין כשהשביע ב' עדים דהלואה אחר הלואה וכפרו והודו אח"כ איך נחייב לכל א' הא לגבי דידי' אין הב' נאמן שידע וכבש עדותו דאין אדם משים עצמו רשע. וא"כ אין כאן רק עד א' ופטור מקרבן שבוע' א"כ העד שמודה שידע אינו יודע רק מעצמו שהוא ידע ואינו יודע מהב' אם ידע או לא ואיך יתחייב ק"ש דבשלמא בראו ביחד כל אחד מודה שהיו ב' עדים וחייב ק"ש משא"כ בהנ"ל. וא"כ אין ראיה כלל ממה דהצריכה תורה לגבי ק"ש דחזו כחד שגם לעדו' לא יועיל כנ"ל וי"ל דזה כוונת רש"י דלכאורה מיותר לגמרי מ"ש לענין ק"ש דא' אינו חייב הא בש"ס אמר בל"ז כל מקום שנאמר עד היינו ב'. ולמ"ש י"ל דהי' קשה לרש"י דבלא יתורא איכא למידק כמ"ש לעיל דוהוא עד או ראה שצריך בשעת ראי' ב' כמו לענין פסול דילפינן כנ"ל אך בלא יתורא אין ראי' לענין עדות דהתם לגבי ק"ש באמת בעינן בשעת ראי' ב' דאל"ה פטורין כנ"ל משא"כ לעדות מהני כנ"ל. ולכך יליף מיתור' דמפיק לי' בלשון יחיד דאף אי הוי כ' עדים הוי ידעינן ג"כ לגבי ק"ש דלא מחייבו עד דחזו כחד דעד א' אינו חייב ק"ש. וממילא צריך שיודה כל א' שהיו ב' עדים. וא"כ ע"כ היתור דמפיק בלשון יחיד אתי לענין עדות דלא מהני בכל מקום עד דחזו כחד כנ"ל. ולכך פרש"י ז"ל דעד א' פטור מק"ש דע"ז לא צריך קרא כנ"ל:

שומעין דבריו של זה היום כו'. וקשה כיון דמיירי מדאורייתא כדאמר אב"ע קרא וא"כ מה"ת הא בעי עשאי"ל. והא אמר פ"ב דב"ק גבי ליעודי תורא כו' דלא מחייבי הראשונים כשהוזמו דמצי למימר אטו ידעינן שיבואו כת האחרת אנן לחיובי ח"נ אתינן ע"ש. וא"כ כאן לא יהי' עד הראשון חייב בהזמה דמצי אמר אטו ידענא שיבא הב' אח"כ אנא לחייב שבועה אתינא כנ"ל. ואח"כ ראיתי בת' נ"ב סי' ע"ב שהוכיח מזה דלא בעי מה"ת עשאי"ל בממון ע"ש. והוא נגד כל הפ'. ונראה לישב דהרמב"ם ז"ל כ' מפי השמועה למדו כו' דאין עד א' מחייב שבועה רק כשראוי להצטרף עם עוד א' לחייב ממון ע"ש. דכללא דכל מקום שב' מחייבין ממון כו' היינו כשעד הזה ראוי לצרף לחיוב ממון דהכי ילפינן מהא דלא יקום כו' לכל ענין כו' אבל קם לשבועה אותו עד שהי' קם לכל עון עם עוד א' ע"ש. והריב"ש כ' דעד א' לשבועה בעי מה"ת דו"ח כו' מטעם הנ"ל דכל שב' מחייבין ממון כו'. ולכאורה קשה הא עד א' לשבועה אינו בהזמה דלא חייב כלום דגם משבועה ע"א פטור מק"ש. וא"כ אם היו ב' שאין יכול להזימם לא היו מחייבין ממון א"כ גם א' לא יחייב שבועה ומה מהני מה שאם הי' ב' הי' יכול להזימם והי' מועיל אבל אם לא היו יודעין החקירות לא היו מחייבין ממון וא"כ ע"א אף שיודע החקירות הוי כא"י כיון דא"י להזימם ושנים כמוהו שאי"ל אין מחייבין ממון ואיך מחייב שבועה.

אך י"ל הטעם פשוט כמ"ש תוספ' סנהדרין פ"ב דאי משכחת הזמה באיזה אופן מקרי יכול להזימם ומהני ע"ש גבי ב' מיתות כו'. וא"כ כיון דקי"ל שומעין דבריו של זה היום כו'. א"כ יבא עוד א' ויעיד נחייב ממון ויהי' גם העד הא' יכול להזימו א"כ שפיר אפשר בהזמה ומחייב שבועה דגם כשמעיד לבדו הוי יכול להזימו כשיעיד עוד א' כנ"ל. וממילא מיושב קושיא הנ"ל דנימא שלא יצטרף דהוי עשאאי"ל שיוכל הראשון לומר לחייב שבועה קאתינ', ולמ"ש ז"א דכל מה שמחייב שבועה הוא רק משום שיכול להצטרף לממון ואם נאמר שלא יועיל הצירוף גם שבועה אינו מחייב א"כ ממילא כיון שבא לחייב שבועה ע"כ בא לצירוף ממון ג"כ דכל החיוב שבועה רק מטעם זה ושפיר יכול להזימו ולא קשה כנ"ל. וגם בל"ז י"ל דאי נימא דלא כר"נ ודוקא כשמעידין ביחד מהני לממון א"כ עד שמעיד לבדו לעולם לא יוכל לחייב שבועה דהא לא שייך כל שב' מחייבין ממון והיינו שראוי להצטרף לממון והא עד זה לא יוכל להצטרף לממון לעולם דאף כשיבא עוד א' לא יתחייב כיון דאין מצטרפין כנ"ל וזה העיד לבדו כנ"ל. ומטעם זה עצמו י"ל דסבר ר"נ שומעין דבריו של זה היום כו' דלא שייך ע"א כי אתי רק לשבועה הא אי לא אתי רק לשבועה ולא יצטרף לממון גם שבועה לא יחייב וע"כ אי אתי לשבוע' אתי ג"כ להצטרף לממון כשיבא עוד א' ואזי מחייב שבוע' וממילא מצטרף עם הא' שמעיד למחר וא"ש טעמא דר"נ כנ"ל. וממילא לא קשה כנ"ל דהוי עשאאי"ל דשפיר יועיל הזמה דלא יוכל לומר לחייב שבועה אתינא דלא מהני רק כשבא לממון ואל"ה לא מחייב שבועה כנ"ל. ומיושב ג"כ דלא אמר בש"ס טעמא דר"נ דפליג אטעמא דע"א כי אתי לשבועה כו' רק דדחי בכל מקום אטו בחד פומא מסהדי כו' אבל הטעם לא אמר. ולמ"ש י"ל דפליגי בזה דר"נ סבר דצריך דוקא לחיוב שבועה כשזה העד עצמו ראוי להצטרף עם עוד א' לחייב ממון כנ"ל. ושפיר לא שייך לשבועה אתי וע"כ לחיוב ממון בא ודייק לה מהא דבכל מקום ג"כ לאו בחד פומא כו' וע"כ דמטעם הנ"ל מצטרפין ורבנן סברי דכל שב' מחייבין ממון כו' היינו שאף שזה אינו ראוי להצטרף מ"מ אם הי' עכשיו ב' היו מחייבין ממון שוב א' מחייב שבועה ושפיר י"ל דלשבועה אתי כנ"ל:

עוד נראה לע"ד דעיקר הקושיא לא קשה. דהנה יש לעיין בהא דאמר דמצי אמרי אנן לחיובי פלגא נזקא קאתינא ולא נתכוונו לצירוף נזק שלם כו' ומה בכך שלא נתכוונו הא עדים זוממין הוא מכ"ד אבות נזיקין ריש מסכ' ב"ק ומרבינן שוגג כמזיד דאדם מועד לעולם כו' ושאינו מתכווין כמתכווין וא"כ מה בכך שלא נתכוונו מ"מ חייבים כשגרמו היזק בעדותם אף בלא מתכווין. ולכאורה י"ל הטעם דלא עדיף משאר גורם וכיון דלא הי' אז ברי הזיקא בשעת עדותם לענין הנזק שלם שלא באו הכת אחרת עדיין ממילא פטורים אף שבאו אחר כך ודוקא במרמזי רמוזי שידעו מיד כנ"ל. אך ז"א דא"כ מאי משני במכירין בעל השור ולא השור דלא מצי אמרי לחייב ח"נ אתינא ע"ש. ועדיין קשה נהי דבאמת באו להעיד על נגיחה אחת כדי שיצטרפו אם יבואו עוד ב' נגיחות מה מועיל מה שנתכוונו לזה מ"מ לא ברי הזיקא אז בשעת עדותם דעדיין לא הי' שום היזק ואיך ברי שיבואו עוד עדים ועל הכוונה לחוד לא מחייבי אי נימא שדינם כשאר גורם ולא גרע מזרק כלי וסילק אחר הכרים וכסתות כו' וע"כ דלא דיינין להו כשאר גורם רק דעל שעת גמר דין דאז נעשה ההיזק וכיון שמחייבין אז נזק שלם ע"פ צירוף ב' הכתות נעשה עתה ההיזק ע"פ שניהם אף דבשעת עדות לא הי' ברי הזיקא מ"מ כיון שהב"ד מחייבים את זה ע"פ עדותם עכשיו שוב חייבין מועשיתם לו כו'. וא"כ שוב קשה כנ"ל אף שמכירין השור ונתכוונו רק לחייבו חצי חק מ"מ אח"כ כשבאים הכת אחרת ודנין הב"ד ע"פ ב' הכתות לחייבו נ"ש שוב יתחייבו אף שלא נתכוונו כנ"ל. וצ"ל לכאורה דאף דבשאר היזק מרבינן אינו מתכווין כמתכווין מ"מ בזוממין דכ' כאשר זמם לעשות כו' היינו דוקא שחשב לעשות בעדותו עכ"פ והיינו דוקא שנתכווין להיזק זה כנ"ל:

אמנם התוספ' פ"ק דסנהדרין גבי הביא האב עדים והזימם כו' הקשו הא מצי אמרי לא לחייב עדי הבעל מיתה קא אתינא רק לחייב ממון וכמו עדי נערה מאורשה דאמרי לאוסרה באנו כו' ותירצו כיון דב' הדברים תלוים זה בזה ממילא כשמזימם יודעין שמחייבין מיתה ג"כ משא"כ התם יכולין לומר שלא ידעו שהיא חבירה או דלא ידעו שחבר א"צ התראה כו' ע"ש. אבל בב' דברים דלא שייך טעות ממילא לא מצי אמרי שלא נתכוונו רק לדבר א' כיון שגם חיוב הב' ממילא כנ"ל. וקשה למאי דמוכח מש"ס ב"ק הנ"ל מהא דאנו מכירין השור כו' אף דבשעת עדותם לא הי' שום חיוב ולא הי' ידוע אם יגח עוד מ"מ כיון שאין יכולין לומר לחייב ח"נ באנו כו' שפיר כשנגח אח"כ חייבין כשהוזמו כיון שבאו לכך וידעו כשיבאו עוד עדים על נגיחה יתחייב על פיהם. וכן סנהדרין פ"ו דאמר גבי עדי גניבה בנפש אי לא מצי אמרי לחייבו מלקות באנו מיחייבי אחר כך כשבאים עדים על המכירה ע"ש כיון שיודעים שיצטרפו כשיבואו עדי מכירה וא"כ למה היכא דמחייבין מלקות מצי אמרו להלקותו באנו הא עכ"פ אותן ב' דברים ג"כ הא בהא תליא שיודעין כיון דמחייבין מלקות אם יבואו עדי מכירה יצטרפו למיתה וא"כ שפיר יתחייבו מיתה כמו היכא שאין מחייבין כלום בלא הצירוף כת הב' דחייבין כיון שבאו ויהיו ראוים לצירוף וכן אף שמחייבין מלקות מ"מ יש ב' דברים בעדות זה החיוב מלקות והראוי שיצטרפו כשיבא כת הב' ממכיר' ותלוים זה בזה והוי כמו חיוב מיד ב' דברים מיתה וממון שאין יכולין לומר שלא נתכוונו רק לחיוב א' כמ"ש תוספ' הנ"ל כיון דאין לתלות בטעות. וכן בהנ"ל כיון שיודעין שיצטרפו ודוחק לומר שמא טועין בדין וסוברים שלא יצטרפו. ז"א דא"כ בכל דבר שייך זה גם בהא דהביא האב כו' שמא סוברים דעדים זוממין צריכין התראה וכה"ג וע"כ דלא תלינן במה דלא מצינו. וכן במועד אף שמחייבין ח"נ מ"מ הא יודעין ג"כ שיצטרפו למועד ואי בשביל דלא ברי אז גם כשאין מחייבין כלום לא ברי כנ"ל. לכך נרא' דהנה עוד קשה התם דאמר בעדי גניבה בנפש או עדים ראשונים דבן סורר ומורה כיון דמחייבין מלקות שוב עדי' האחרונים כשהוזמו חייבין מיתה דכולא דבר אפומייהו כו' ע"ש. וקשה כיון שכ' תוס' ומוכח בכמה דוכתי דמה דמקיימי הזמה במלקות לא מקרי יכול להזימו לענין חיוב ומיתה. וא"כ איך מחייבין מיתה ע"י ב' הכתות בבן סו"מ או גונב נפש הא כיון דכת א' מצי אמרי להלקותו באנו א"כ נהי דכת הב' הן המחייבין מיתה ויתחייבו גם הם מ"מ הא בלא כת א' אין כאן חיוב מיתה וא"כ שמא לא גנב פעם הראשון והכת ראשונה אינה יכולה להזימן לחיוב מיתה ומה שיתחייבו מלקות לא מהני לחיוב מיתה וא"כ איך מצטרפין לכת הב' לדון ע"פ חיוב מיתה הא לענין זה כת הא' הוי עשאאי"ל וממילא אינה מועלת כת הב' לבד. ונראה דהטעם פשוט כמו שכ' הרמב"ם ז"ל דהאיסור הוחזק אף ע"פ ע"א. וכן קי"ל סוקלין על החזקו' וכדומה. וכן כאן כיון דבגניבה ראשונה לא מתחייב רק מלקות ולענין מלקות מהימני כת הא' דהוי יכול להזימם שיתחייבו גם הם מלקות ונגמר עדותם ומהימני שגנב פעם א' ומחייבין אותו מלקות ממילא כשאח"כ באים כת הב' דבן סו"מ על גניבה שניה שפיר מחייבין אותו מיתה על פיהם דאין צורך עתה לצירוף כת הא' לדון עכשיו על פיהם על החיוב מיתה רק כיון שאמרה תורה כשגונב פעם ב' חייב מיתה. והא גניבה ראשונה כבר נתברר ע"פ עדים מה"ת שהי' מועיל אז שהי' עדות שיכול להזימם כדין לענין החיוב שהי' שייך בו. ממילא הוי עכשיו גניבה שני' וחייב מיתה ע"פ כת הב' לחוד והן יכולין להזימם וחייבין מיתה דשפיר כולא דבר אפומייהו. שאין דנין כלל עכשיו מחמת הצירוף דכת הא' דזה לא הי' מועיל רק מצד שכבר נגמר מקודם עדות כת הא' למלקות וממילא ידוע שזה גניבה שני' ומחייבין מיתה רק ע"פ כת הב' לבד וחייבין שפיר כנ"ל וכן בגונב נפש למ"ד לוקין כיון דאז הי' חיוב מלקות ודנין ע"פ דלגבי מלקות הי' יכול להזימו והי' מועיל עדותן מה"ת שפיר נודע לנו עתה כשמעידין על המכירה שמחייבין מיתה. דמטעם צירוף דעכשיו לא הי' מועיל כיון דנגד חיוב מיתה לא הי' יכול להזימם כנ"ל רק כמו הוחזק' א"א ובאים עדים שזינתה דכולא דבר אפומייהו ומחייבין מיתה וחייבין גם הם כנ"ל ולמ"ד דעדי גנב' בנפש לא מחייבי מלקות כו' שפיר הוי צירוף דהא א"א לדון מטעם שידוע לנו שגנב נפש דהא לא הי' מועיל עדותן כלל ואינו עדות ואיך ידוע רק עתה בצירוף עדי המכירה גומרין הדין דחיוב מיתה ע"פ ב' הכתות ושפיר גם כת אחת חייבת מיתה כשהוזמו כיון דהחיוב דעכשיו הוי ע"פ צירוף עדות כת א' ג"כ וזה הטעם דר"ע דחצי דבר לא מהני ואעפ"כ כיון דעדי קדושין לא צריכי לעדי ביאה דבר קרינן בי' ולכאורה אינו מובן כלל דמה תועלת נגד עדי ביאה מ"מ הם רק חצי דבר הן. ולמ"ש הטעם פשוט כיון דעדי קדושין מהני דלא צריכי כו' שוב יודעין אנו שמקודשת וגם העדי ביאה דבר שלם הן לחייב מיתה דאין צירוף כלל עכשיו בתורת צירוף דעדי קדושין רק ע"פ עדותן לבד מחייבין כו' משא"כ כשכל כת אינה מועל דרק בתורת צירוף דאל"ה אינו עדות כלל דאין מעידין על חיוב כלום כנ"ל:

והנה לכאורה קשה אהא דעדי נערה מאורשה דמצו אמרי לאסרה כו'. וכ' תוס' שיכולין לומר שלא ידעו שהי' חברה הא מ"מ כיון שאנו יודעין שהיא חבירה לא גרע מב' כתי עדים דכת א' מעידה שזינתה וכת א' שהיא חברה ובגווני דלא הוי חצי דבר היו מחייבין מיתה ע"י צירוף שתיהן וכיון שמועיל עדותן לאוסרה כולא דבר קרינן בי'. וכיון דיודעין דחבירה נחייב אותה ואף שהן אי"ל מ"מ גבי עדי גניבה בנפש לא מחייבי מיתה בהזמה ואעפ"כ מחייבין אותו כנ"ל:

אך למ"ש מיושב היטב דכאן ב' הדברים באים מעדותם ביחד לאוסרה והחיוב מיתה צריך שיועיל עדותן למיתה ולגבי מיתה הוי עשאאי"ל ואין יכולין לחייבה ע"פ העדות דלאוסרה אף שנאמנים ע"ז כנ"ל. ומיושב ג"כ קושיא הנ"ל דהא יודעין שאם חבירה מיקטל' א"כ באים לב' הדברים כנ"ל. דז"א דכל עדות שאמרה תורה להאמין צריך שיהא מוכח מעדותם שמעידין שזה חייב אבל אם מעידין שזה קשר בשבת ואנו יודעין בבירור שהעדים אין יודעין שמחויבין מיתה על קשירה כלל ודאי דלא הוי עדות דאין מעידין כלל שחייב מיתה רק דבמה דליכא למטעי לא תלינן כלל בטעות וכמו דברים שבלב כו' דהא מוכח מעדותן שבאים לחייב מיתה כו'. משא"כ בנערה מ' כו' כיון דזה עביד למטעי שאינה חברה או דצריך התראה כמ"ש תוס' א"כ אין מוכח כלל מעדותן שזינתה שמעידין על חיוב מיתה והיכא דלא שייך לאסרה באנו שפיר מוכח שיודעין דאל"כ למה אתו משא"כ דשייך לאסרה אין מוכח מעדותן רק לאסרה דשמא אין יודעין שחברה וא"כ יודעין דודאי אינה חייבת מיתה ע"פ עדותן ואין מוכח כלל שהעדות לחיוב וגם בלא טעמא דעשאאי"ל לא הי' מועיל רק דעכ"פ כיון דלאסרה מהני יודעין שזינתה ע"פ ממילא כיון שאנו יודעין שחברה נחייבה מיתה ממילא בלא עדותן כנ"ל בעדי גניבה ע"ז אמר הטעם דכאן שבא ביחד גם החיוב מיתה מעדו' זה צריך שיהי' עדותן יכול להזימם נגד החיוב מיתה ול"מ מה שנאמנים לאסרה לענין שנחייבה מיתה. ולא קשה מה שיודעין דאם חברה חייבת כו' כיון דלא מוכח מעדותן אין מעידין כלל שחייבת מיתה כנ"ל. וא"כ גבי ג' נגיחות כיון דמחייבין ח"נ אין מעידין כלל על חיוב זה להעשות מועד רק עדות בפ"ע רק דממילא נצרף לעשו' מועד וכיון דהוי עדות בפ"ע ולא העידו כלל על ענין מועד אינו עדות ע"ז כלל כנ"ל. וממילא לא קשה בשומעין דבריו של זה היום כו' דיאמר הראשון כשיוזמו שבא רק לחייב שבועה. ז"א דמ"מ הוא העיד שזה חייב לזה ממון וע"ז. הי' עדותן רק דאין מאמינים לו לבדו לחייב ממון עד שיצטרף אבל העדות הי' על חיוב ממון לגמרי וכיון דעתה מצטרף כשבא הב' ומחייבין ממון ע"פ שפיר חייב גם הא' דהא ידע אז כשיבא ב' יצטרף ונאמין לו לחייב ממון ע"פ שניה' והעדות הי' גם אז מבורר שמעיד על חיוב ממון רק הנאמנות לא הי' ע"ז עד שיבא הב'. ולא דמי כלל להתם דאז כשלא היו יודעין מנגיחה ג' לא העידו הם כלל שזה חייב נזק שלם רק על ח"נ משא"כ כאן דהעדות על חיוב גמור ולא קשה כנ"ל. וע"ש סנהדרין פ"ו ובכ"מ פ' כ"א מה"ע מבואר כיון דמועילין עדי גניבה להלקותו לא שייכא כלל סהדותייהו בכת הב' ע"ש. משא"כ כאן שהוא על עדות אחת וא"א לומר דלא שייך בדחברי' כיון שהם צירוף כת א' כנ"ל. וראי' ג"כ ממ"ש תוס' סנהדרין פ"ב גבי נתחייב ב' מיתות דנדון בחמורה והקשו דכת הב' א"א להזימם שכבר מחויב הקלה. ותירצו כיון דאי מתכחשי קמאי כו' יכול להזימן קרינן בהו ע"ש. ומה בכך הא גם אם יתכחשו קמאי לא יתחייבו הם דמצו אמרי אטו ידעינן דיתכתשו אנן רק לחייבו מקלה לחמורה אתינן כנ"ל. ולמ"ש מיושב דהא הם מעידין על חיוב מיתה בבירור רק שאין תועלת עכשיו בעדותן רק מקלה לחמורה ושפיר כיון דהא יודעין דאי יתבטל עדות קמאי מחויב ע"פ ושפיר ראוי להזמה ויתחייבו כנ"ל:

גמ'. אב"ע סברא עד א' כי אתי לשבועה הוא דקאתי כו'. נראה דאין הפי' דמשום דהועיל עדותו לשבועה הוי עדות אחרת לחיוב שבועה ושוב אין עושה פעולה אחרת להצטרף לממון או דיהי' הטעם משום דלא נתכוין לחיוב ממון רק לשבועה וכמו גבי הזמה היכי שמחייבין דבר מה דמצי אמרי כו' דא"כ היכא שאינו מחייב שבועה בעדותו ודאי אחד לממון ומצטרף גם לרבנן וז"א דא"כ בקרקע או בקנס יועיל לרבנן ג"כ. ופ' מרובה גבי גנב ע"פ ב' כו' מבואר דגם בקנס תליא בפלוגתא דר"נ ורבנן. וכן גבי איסור פ"ב דכתובות פ"ו וב"ב מ"ח גבי כהן דמוקי בפלוגתא דר"נ ורבנן והא גם רבנן מודו היכא דליכא שבועה. רק נראה דאדרבה רבותא קאמר דהיכא דלא הועיל כלום בעדותו ודאי אינו מצטרף דלא הי' עליו שם עדות כלל דלא אמרה תורה להאמין לעדים רק כשבאי' לחייב סומכין שלא היו מעידין שקר לחייב ממון אבל כשלא הועיל כלום איך נסמוך עליו שהעיד אמת עתה כשבא הב' ונחייב ממון על פיו כנ"ל. רק דבממון דשייך שבועה דלכאורה ראוי לצרף דהי' עליו שם עדות לחיוב שבועה ושייכא החזקה דלא עבר אלא תענה וממילא יצטרף עתה וע"ז אמר דמ"מ לא מהני דכי אתי לשבועה הוא דקא אתי והיינו דודאי חמור העונש עדי שקר כשמחייבין ממון מכשמחייב רק שבועה וא"כ מה שסמכה תורה על העדים הוא כשמעידים לחייב ממון סומכין שאמת ומחייב ממון ע"פ. ולענין שבועה דאינו חיוב ממון סמכה תורה על עד א'. אבל שנסמוך על החזקה דע"א מה שאינו משקר לשבועה שנוציא ממון זה לא מוכח ולכך לא מהני לצירוף וכ"ש היכא דאין חיוב שבועה ג"כ כנ"ל:

ור"נ אטו בחד פומא מסהדי אלא מצרפינן כו'. כבר כתבנו לעיל דקשה מאי ראיה הא כדאמר בשבועו' גבי כפרו שניהם בב"א כו' כיון דהעיד כל א' תוך כ"ד של חברו ויכול גם הראשון לחזור תוך כ"ד של הב' חשוב בב"א וחייב מדלא חזר בו ע"ש. וגם כאן כיון שרואה שמעיד הב' ויש חיוב ממון ויכול לחזור שפיר מוכח שבא לממון משא"כ באחר כ"ד שא"י לחזור. ומ"ש לעיל אינו תירוץ לרוב הפ' דלא אמרינן עביד איניש לאחזוקי דבורי' כנ"ל. אמנם נראה דלא קשה דבשלמא לענין כפירה בשה"ע דבעי כפירת ממון וחייבה תורה על הכפירה שפיר כיון שהוא תוך כ"ד ויכול לחזור ולהעיד הוי הכפירה ביחד וחייבין כנ"ל. אבל כאן לענין העדות הא קי"ל ע"פ ב' עדים מפיהם ולא מפי כתבם ולא בהרכנה רק צריך להעיד בפיו דוקא. וא"כ כיון דכשהעיד הא' לא הי' רק חיוב שבועה רק דנימא כשרוא' שמעיד הב' תוך כ"ד ויכול לחזור מעדותו הראשון ואינו חוזר חזינן דאתי לממון. ז"א דאיך נחשוב זה לעדות מה שאינו חוזר בו הא זה אינו מעיד בפיו עתה רק ראי' על העדות ולא עדיף מהרכנה ומפי כתבם דלא מהני דבעינן ע"פ דוקא ועכ"פ מה שאינו חוזר בו אינו הגדה בפה ולא נשאר רק עדות שהעיד מקודם ולא מהני וע"כ דמצרפינן לי' כנ"ל. וי"ל דבהא פליגי דרבנן סברי דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו ואין צריכין לחשוב מה שאינו חוזר עתה לעדות רק הוכחה על תחלתו שגם מקודם כשהעיד הי' כוונתו לצירוף ממון דאל"ה הי' חוזר בו עתה ושפיר אז הי' העדות בפיו ומהני כיון דאתי לממון ואין ראי' ממאי דלאו בחד פומא מסהדי כו' על צירוף דאחר כ"ד כנ"ל. ור"נ סבר דלא שייך הוכיח סופו כו' דאין כאן הוכחה כלל כיון דהדין דעדות הראשון שהעיד מקודם אינו מועיל ולא מצטרף א"צ כלל עתה לחזור בו כשמעיד הב' כיון שאינו חוזר ומעיד לא מהני כנ"ל:

גמ'. איכא מאן דידע אי הלכה כריב"ק כו' אמור בני כו' א"ל שמעתי שמודה ריב"ק לר"נ א"ל לזה הוצרכנו כו' השתא עיקר ראי' כו'. דברי הש"ס תמוהים מאד שלא השיב לו מענין השאלה כלל שר"י הי' מסופק אי הלכה כריב"ק והוא השיב שמודה ריב"ק לר"נ מה שאינו ענין כלל לזה ומה זה שאמר רשב"א דין ידע וגם למה הוצרך ר"י להשיב לזו הוצרכנו השתא עיקר ראי' כו' הא לא הי' צריך להשיב כלום שלא שאל ע"ז כלל דמה חילוק אי מודה ריב"ק לר"נ או לא ואין פירוש כלל. ונרא' לפרש בפשיטות דהא פשטא דמתני' כר"נ דייקא דקתני ששואלין כל א' לבדו ומצטרפין אף שלא העידו ביחד רק דהש"ס בעי למדחק לעיל מדתני ואח"כ מכניסין אותן למאן כיון דלא ידע לס"ד דמוציאין לבע"ד ע"כ קאי אעדים כדי שיעידו ביחד אחר כך ודלא כר"נ אבל למסקנא דבאמת מוציאין לבע"ד ממילא פשטא דמתני' דמכניסין אבע"ד. קאי לא אעדים דהא קתני מקודם נושאין ונותנין בדבר כו' ואח"כ מכניסין כו' ואומר איש פלוני אתה זכאי ואי אעדים קאי צריכים להכניסן קודם המו"מ דהא עדיין לא הי' עדות המועיל כלל כיון דלא מיצרפי. וא"כ ריב"ח הי' סבר דפלוגתא דריב"ק ורבנן מישך שייכי בדר"נ כדאמר לעיל דמקשינן הגדה לראי' ולכך ריב"ק דלא בעי ראי כא' סבר כר"נ כיון דמקיש כנ"ל. ורבנן דבעי ראי' כא' לכך פליגי אר"נ דגם הגדה בעי וא"כ ממילא כיון דסתמא דמתני' כר"נ שוב ממילא הלכה כוותי' דר"י לטעמי' דהלכה כסתם משנה ושוב ממילא הלכה כריב"ק ג"כ דתליא הא בהא כנ"ל ושפיר אמר שמעתי שמודה ריב"ק לר"נ וע"כ משום דתליא הא בהא דלכ"ע מקשינן הגדה לראיה כו'. ושוב מוכח ממילא ממתני' דהלכה כריב"ק כיון דסתם כר"נ והשיב לו ר"י לזו הוצרכנו השתא עיקר ראיה כו' הגדה מבעיא וא"כ א"א לומר דתליא הא בהא ותרווייהו סברי דמקשינן דא"כ לא הוצרך ר"נ לומר כלל רק דהלכה כריב"ק וממילא כ"ש שהגדה לא בעי כנ"ל וע"כ דתרווייהו ס"ל כרבנן דריב"ק כדמוקי לה הש"ס ופליגי רק אי מקשינן הגדה לראי' וא"כ אין ראי' כלל ממה דמתני' כר"נ שיהי' הדין כריב"ק דהא גם ר"נ ע"כ לא ס"ל כלל כריב"ק כנ"ל:

עוד י"ל דהנה עוד קשה הלשון שמודה ריב"ק לר"נ כו' מאי שייך שמודה דמשמע אף דסבר דלא בעי ראי' כאחד מ"מ מודה דלא בעי הגדה כא'. והוא תמוה דאדרבה בש"ס תלי לה דמקשינן הגדה לראי' ועכ"פ הסברא להיפוך דאי לא בעי ראי' כא' גם בהגדה כן ומה מודה שייך ועי' ריש פ"ב דכתובות כו'. ונראה דהוא סבר הטעם כדאמר לעיל דבסברא פליגי דחד אתי רק לשבועה ולא לצירוף ממון ולכך פליגי אר"נ. וא"כ לרבנן דפליגי אריב"ק דהלואה אחר הלואה לא מצטרפי וצריך שיראו כא' וא"כ צריך כ"א שיעיד שראה עם חברו ביחד כדאמר עד. דחזו תרווייהו כחד כו'. ולשבועה ודאי דמחייב אף שראה לבדו דהא כ' דע"א קם לשבועה כו' וא"כ ממילא ודאי דהדין כר"נ דא"צ שיגידו כאחד דאף שזה אומר היום שראה עם אותו האחר וחברו למחר ג"כ מצטרפי דלא שייך לומר דלא העיד רק לשבועה דא"כ למה העיד שראה עם חברו הא לשבועה די בראייתו וע"כ דאתי לצירוף ממון ולכך הוצרך לומר שראה עם חברו דאל"ה לא הי' מהני לממון. וא"כ שפיר הדין כר"נ משא"כ לריב"ק דגם לממון סגי כשראה כל אחד לבדו ושפיר שייך דאתי רק לשבועה כשאין מגידין ביחד. ואף שהעיד שראה עם חברו מ"מ אין זה ראי' שבא לממון דהא גם לממון לא הוצרך לומר שראה עם חברו ושפיר לריב"ק דא"צ ראי' כא' יש סברא דלא כר"נ וקמ"ל שפיר שמעתי שמודה ריב"ק לר"נ דאף דא"צ ראי' כא' מ"מ גם הגדה לא בעי כא' כנ"ל. והנה הבעה"מ דייק ממתני' דתני מקודם לשון יחיד אמר לי כו' ואח"כ תני עד שיאמר בפנינו הודה לו ולא תני ג"כ בפני הודה כו' ודייק מזה דהודאה בע"א לא מהני כלל אף לחיוב שבועה ע"ש והרמב"ן ז"ל חלק עליו ע"ש:

והנה עוד יש לדקדק במשנה למה נקיט לישנא בהודא' ולא אמר עד שיאמר הלוה לו הא לא מיירי כאן מדיני הודאה מתי מהני רק מבדיקת העדים ואין זה להשמיעני כאן. וגם לדעת בעה"מ דיש רבותא דבהודאה לא מהני בע"א ג"כ אינו ענין לבדיקות העדים לאשמעינן כנ"ל. ואדרבה לתני בהלואה ויהי' סגי בפני הלוה כו' ולרמב"ן ז"ל י"ל דמתני' כרבנן דריב"ק ואיכא מ"ד לקמן דאף דהלואה אחר הלואה לא מהני מ"מ הודאה אחר הודאה מצטרפין. וא"כ י"ל שפיר דקמ"ל במשנה אף בהודאה צריך שיאמר כל א' בפנינו הודה דבפני לחוד לא מצטרפי אף שהוא הודאה אחר הודאה ושפיר יש רבותא בהודאה מבהלואה דגבי הלואה ודאי צ"ל כל א' בפנינו דהלואה אחר הלואה לא מצטרפי וקמ"ל דאפילו הודאה אחר הודאה ג"כ לא מהני כדאמר לקמן דלמא כו' וצריך דוקא בפנינו וזה שפיר רבותא לענין עדות העדים כנ"ל. ומוכח דמתני' כרבנן דאי כריב"ק אפילו בהלואה אחר הלואה מצטרפי וליתני בהלואה ובפני דהוי רבותא טפי דיצרף כנ"ל. אמנם לבעה"מ ליכא למימר דמתני' כרבנן דאדרבה למה תני בהודאה דבל"ז צריך דוקא לומר כל א' בפנינו דאל"ה לא הוי הודאה כלל ליתני רבותא דאף בהלואה צריך כל א' לומר בפנינו דאל"ה לא מהני משום הלואה אחר הלואה כנ"ל ולמה תני בהודאה. ולענין שבועה לא מיירי כאן כלל ולממון צריך גם בהלואה כל א' לומר בפנינו לרבנן. אך מוכח להיפוך דמתני' סברה כריב"ק וקמ"ל להיפוך דדוקא בהודאה צריך כל א' לומר בפנינו משום דהודאה לא מהני כלל בע"א אבל בהלואה הי' סגי גם בפני דהודאה אחר הלואה מצרפי ושפיר קמ"ל לענין עדות כריב"ק וא"כ לבעה"מ ז"ל מוכח דמתני' כריב"ק כנ"ל.

אמנם למ"ש לעיל י"ל גם לבעה"מ דמתני' סברה כרבנן דריב"ק ואעפ"כ א"ש מה דתני בהודאה דוקא והוא משום דסבר כרבנן דריב"ק ממיל' ס"ל כר"נ דשומעין דבריו של זה היום כו' דלא שייך דאתי רק לשבועה כיון שאמר שראה ההלואה עם חברו ע"כ אתי לממון כנ"ל. וא"כ זה שפיר בהלואה דאי לשבועה הוי סגי בפני לחוד כנ"ל. אבל בהודאה לבעה"מ ז"ל דבע"א לא הוי הודאה כלל גם לחיוב שבועה א"כ גם אי לשבועה אתי הוצרך לומר בפנינו דוקא ושוב צריך שיגידו כא' דגם לרבנן דריב"ק שייך כאן בהודאה כי אתי רק לשבועה אתי דאעפ"כ הוצרך לומר בפנינו כנ"ל. וא"כ הוא סבר דמכניסין קאי אעדים כו' וכברייתא דלעיל ודלא כר"נ. ושפיר בהלואה סברה מתני' כר"נ דכיון דסבר כרבנן דריב"ק ע"כ לממון אתי מדאמר בפנינו ושפיר א"צ שיעידו כא' כנ"ל. משא"כ בהודאה קמ"ל דגם ר"נ מודה דאח"כ מכניסין העדים דצריך שיעידו כא' דאל"ה לא מהני מה שכל א' אמר בפנינו הודה כנ"ל. דמ"מ י"ל דאתי לשבועה וא"כ לבעה"מ ז"ל א"ש מתני' כרבנן דריב"ק ומ"מ תני דוקא בהודאה וקמ"ל לענין העדו' רבותא דכיון דבע"א הודאה לאו כלום לכך ואחר כך מכניסין את העדים להעיד ביחד משא"כ בהלואה כנ"ל ומיושב שפיר דר"י דהוי מספקא לי' אי הלכה כריב"ק כו' אמר לי' ריב"ח שמעתי שמודה ריב"ק לר"נ והיינו כמ"ש דאף דא"צ שיראו כא' ושייך דאתי רק לשבועה אעפ"כ א"צ הגדה כא' וממילא ע"כ אין הטעם כנ"ל. ושוב לא מצינן למימר כנ"ל דמתני' כרבנן דריב"ק ולכך צריך בהודא' הגדה כא' לבעה"מ. דז"א דהא גם לריב"ק שאומר רק בפני דודאי שייך דאתי לשבועה אעפ"כ סבר כר"נ דלא בעי הגדה כא' דאין הטעם כנ"ל. וקשה למה נקיט בהודאה הא לרבנן רבותא טפי בהלואה וע"כ מוכח דמתני' סברה כריב"ק וקמ"ל להיפוך כמ"ש לעיל לבעה"מ דדוקא בהודאה צריך כל א' לומר בפנינו משום דע"א בהודאה לאו כלום אבל בהלואה גם בפני מהני דמצטרפי כריב"ק ושפיר מוכח דהלכה כריב"ק. ומיושב שפיר שהשיב ריב"ח שמעתי שמודה ריב"ק לר"נ כנ"ל. ושוב ממילא מוכח ממתני' כריב"ק כנ"ל והשיב לו ר"י לזו הוצרכנו השתא עיקר ראי' לא בעי כו' הגדה מיבעי' וא"כ איך אפשר לומר כנ"ל דמתני' קמ"ל כריב"ק בהלואה אחר הלואה מצטרפי א"כ ממילא ודאי דכר"נ דגם הגדה לא בעי כא' א"כ איך תני מכניסין את העדים כנ"ל להעיד ביחד והיינו דלא כר"נ כנ"ל הא אי סבר כריב"ק ממילא דר"נ פשיטא כנ"ל וא"כ לדידך דאתה סובר דמכניסין קאי אעדי' ודלא כר"נ ולכך הוצרכתי להוכיח מהא דמודה ריב"ק לר"נ כנ"ל הא למה אין צורך כלל דאי נימא דמכניסין אעדים ממילא אי אפשר לומר דמתני' כריב"ק כנ"ל. א"כ אדרבה מוכח דהודאה בע"א מהני וכרבנן דריב"ק וקמ"ל דגם הודאה א"ה לא מצטרפי. והא גופא מספקא לי' לר"י או דלא מהני הודאה בע"א ומתני' כריב"ק וממילא כר"נ ומכניסין קאי אבע"ד כדאמר לעיל ושפיר מסופק אי הלכה כריב"ק כנ"ל ומיושב הכל כנ"ל:

גמ'. ומה עיקר ראיה לא בעי בהדי הדדי כו'. וקשה לטעם הא' דבש"ס דבסברא פליגי אין זה ק"ו דהטעם דאתי לשבועה משא"כ כשמעידים ביחד אף שלא ראו כא' מ"מ יודע דאתי לממון משא"כ בדר"נ דאין מעידים ביחד כנ"ל. ונראה לפרש דהא למ"ש לעיל דאין הפירוש דאתי לשבועה שלא נתכוין רק לשבועה דא"כ היכא דלא מחייב שבועה ע"כ אתי לצירוף ממון והי' מהני וכמו לענין הזמה פ"ב דב"ק כנ"ל. רק הפי' הוא דבשעה שהעיד לא הי' עליו שם עד לחיוב ממון והיינו כמו דילפי' דחוץ לב"ד אינו עדות כלל משום דכ' אם לא יגיד דוקא במקום שאם מגיד מחייב ממון בעדותו. ואף דהא אותן עדים שהעיד בפניהם יכוין להעיד בב"ד ויחייב, ממון בהגדתו וע"כ דצירוף שמיד בשעת הגדה יחייבו בלא מעש' אחרת. ולכך כיון שאין מחייבין עתה לא הוי עדות כלל וגם בע"א פטור מק"ש מה"ט דאם יגיד אין חיוב ממון ע"ש פ' שה"ע. וזה הוא הטעם כיון דאתי לשבועה ואין בשעת עדותו חיוב ממון כלל לא הוי עדות כלל לממון אף שבא הב' אח"כ רק זה רבותא שהי' שם עד עליו לשבועה אעפ"כ לגבי ממון לא נקרא עד אז וגם אח"כ לא מהני כנ"ל. וא"כ כמו דאמר בש"ס ב"ב פ' י"נ דתחלתו בפסול וסופו בכשרות לא מהני אף דעתה עד כשר ואינו משקר משום דכ' והוא עד או ראה כו' לא יגיד דצריך להיות בשעת ראיה עד כשר שיהי' ראוי להגיד ולחייב ממון כנ"ל א"כ ממילא דלא כריב"ק דבהלואה אחר הלואה דבשעת ראיה לא הי' רק ע"א וכיון דאמרינן לענין הגדה דלא כר"נ ואין עליו שם עד לגבי ממון כיון שאינו מחייב ממון בעדותו לבד בשעה שמעיד א"כ ממילא כשראה לבדו ודאי דלא מהני ג"כ כנ"ל. דלא קרינן בי' והוא עד בשעת ראיה דלא הי' ראוי כלל אז להגיד ולחייב ממון כנ"ל. וממילא אף שראה אח"כ עוד א' הלואה אחרת לא מצטרף כלל כמו בהגדה כנ"ל. ואמר ר"י שפיר גם לטעמא דסברא כו' דמ"מ ק"ו הוא השתא עיקר ראיה לא בעי ביחד וע"כ דקרינן בי' והוא עד הראוי להגיד ולחייב כיון דעכ"פ יש שם עד עליו לחייב שבועה ולא דמי לתחלתו בפסול וגם כיון דראוי להצטרף שוב קרינן בי' והוא עד שאם יהי' עוד א' יהי' מחייב ממון כנ"ל. וא"כ ממילא הדין כר"נ דשומעין דבריו היום כו' דקרינן בי' והוא עד גם בשעת הגדה כיון דמהני לשבועה או להצטרף נקרא עד לממון. וממילא א"צ שיגידו כא' דשפיר הוי עד לממון ג"כ דאי דלא כר"נ ולא הי' מהני בהגדה משום דלא בא לממון כנ"ל גם בראי' ודאי לא מהני כנ"ל. והא דאצטריך בש"ס לעיל אליבא דרבנן לטעמא דוהוא עד עד דחזו כחד כו' דמפיק לה לשון יחיד כו' ולא אמר משום דכמו דתחלתו בפסול כנ"ל. ז"א דאמר שפיר אליבא דר"נ דקי"ל כן דשומעין דבריו כו' משום דקרינן בי' עד המחייב לממון ג"כ משום דמועיל וממילא גם בהא הי' מועיל והוצרך לטעמא דבעינן דחזו כחד משא"כ אי דלא כר"נ ודאי דס"ל כרבנן דריב"ק ואמר ר"י שפיר השתא כו'. ועוד דצריך בש"ס הטעם הנ"ל היכא דכל א' מעיד על הלואה שראה עם אחר והב' על הלואה אחרת ג"כ עם א' לא עם זה. ושפיר הי' שם עד עליו בשעת ראי' שראוי להגיד ולחייב ממון ולא שייך טעם הנ"ל. ומ"מ לא מצטרפי עכשיו עם זה שלא ראה עמו וצריך הטעם דעד דחזו ב' כחד היינו שאותן ב' שמעידין עתה יהיו רואין כא' כנ"ל. אבל ר"י אמר שפיר הק"ו דריב"ק כיון דאמר דא"צ כלל ראי' כא' ואף שלא הי' אחר עמו כלל בשעת ראי' ג"כ מהני ממילא מוכח דקרינן והוא עד ופשיטא דמהני בהגדה ג"כ ודלא כר"נ כנ"ל:

בין בקרקע ובין במטלטלין כו'. ופי' רש"י ז"ל בקרקע היינו שהודה שקרקע זו שלו ומטלטלין פי' בהלואה אחר הלואה כו' ותמוה למה נקיט החילוק דקרקע ומטלטלין ולא עיקר החילוק שבין הודאה אחר הודאה או הלואה אחר הלואה ואינו ענין כלל לקרקע ומטלטלין. וכן אח"כ דאמר הלכה כריב"ק בקרקע ולא במטלטלין ונקיט מה שאינו שייך לעיקר הדין כלל וי"ל דקמ"ל דבקרקע לא משכחת רק הודאה א"ה לעולם דאף שרש"י ז"ל נקיט בהודאה דקרקע זו שלו כו' מ"מ גם במכירה שזה מעיד שהיום מכר לו קרקע זו והב' מעיד על יום אחר שמכר קרקע זו ואף שהוא מעשה אחרת מ"מ הוי כהודאה אחר הודאה דמצטרפי דמ"מ העדות על קרקע א' וכמ"ש רש"י לקמן בהודאה א"ה דנקרא והוא עד כו' יותר מבהלואה כו' ע"ש ורש"י ז"ל שדייק למנקט הודאה י"ל דבמכירה על אותו קרקע עצמה כיון דקי"ל ב' שטרות על שדה א' ביטל אחרון את הראשון ע"ש כתובות מ"ד ולחד מ"ד משום דאודויי אודי דמכירה ראשונה בטלה כו' א"כ לא שייך צירוף כה"ג דלדברי עד הב' שמכר ביום אחר לו אותו שדה נתבטל מכירה ראשונה של ן הא' וממ"נ ליכא ב' עדים כנ"ל:

שוב מצאתי בב"י סי' ל' הביא כנ"ל בשם מישרים לר"י וכ' שדבריו תמוהים ע"ש. ונראה טעמו דאיך נבטל הא לא נתבטל עדות הא' רק כשעדות הב' אמת וא"כ ממ"נ יש כאן ב' עדים עכ"פ דאם נאמר שלא מכר ע"כ שניהם משקרים ואי עד הב' אמת א"כ שוב מכר ושפיר הוי עדות כנ"ל. ולכאורה מדברי רש"י ז"ל ראיה כמישרים מדנקיט בהודאה. אך אין ראי' דדברי ב"י שפיר עכשיו דקי"ל הלואה א"ה ג"כ מצטרף ושייך טעם שכתבנו דאף שאין מצטרפין יחד דלעד הב' בטל המכירה א' מ"מ הוי כהלואה א"ה כנ"ל. משא"כ רש"י ז"ל דקיימינן עכשיו דדוקא הודאה אחר הודאה אבל הלואה א"ה לא מצטרף והטעם בהודאה דהוי שניהם עדות אחת כמ"ש רש"י לקמן משא"כ בהלואה גם עכשיו נפרדים ע"ש. וא"כ ודאי כה"ג הדין כס' המישרי' דלא מצטרפי דהוי כהלואה אחר הלואה עכ"פ דאף שהוא על קרקע אחת מ"מ אין כאן צירוף להיות עדות א' כיון שלדברי הב' בטל העדות הא' כנ"ל. ולכך פרש"י דוקא בהודאה וא"כ עכ"פ שוב הלואה א"ה גם בקרקע. אך אין דומה ממש להלואה א"ה ועוד דאין דברי ב"י מוכרחים כיון דאמר בש"ס התם נ"מ לאורועי סהדי ע"ש א"כ מעיד הב' שהא' פסול כנ"ל ואין להאריך כאן בזה וגם במעיד א' שמכר לו שדה א' והב' מעיד על שדה אחרת דלכאורה מצטרפין שיתן לו עכ"פ השדה הפחות מהב' דעכ"פ אחת שלו. וכמו דקי"ל באבדה לו דרך שדהו כו' דבחד דאתי מכח חד אמר לו דרכי גבך כו' ע"ש. וא"כ זה הוי הלואה א"ה שכל א' מעיד על דבר אחר ואע"פ כן מצטרפין כנ"ל. אמנם נראה די"ל דלא מצטרפי כיון דקרקע אינה נגזלת ואין עליו שוב חיוב הגוף להחזיר לזה רק שהיא שלו וא"כ אין כאן צירוף עדות דדוקא בהלואה א"ה שייך כדאמר בש"ס מ"מ אמנה מסהדי כו' דהוי צירוף לענין זה שחייב מנה דע"ז מעידין שתיהם יחד. משא"כ בקרקע דזה מעיד דקרקע זו שלו אבל אין על זה חיוב כלל ואין שייכות לקרקע הב' א"כ אינו יכול להוציא שום קרקע דע"ז אין לו אלא ע"א ועל זו אין לו אלא ע"א דבשלמא אם הי' הטעם בהלואה א"ה משום דעכ"פ א' מהם אומר אמת הי' שייך גם בזה דעכ"פ קרקע חדא גבך כמו בדרך הנ"ל. אמנם באמת אין הטעם כן כמ"ש לקמן רק משום כשמצטרפין הם ב' עדים על חיוב א' וממילא בקרקע דאין חיוב עליו כלל אין כאן עדות על שום קרקע כנ"ל. וגרע מא' אומר חבית וא' שמן כו' דגם בלא מכחשי כו' לא מצטרפי כמ"ש לקמן ע"ש וקמ"ל שפיר במאי דנקיט הש"ס בקרקע לאשמעינן דלעולם בקרקע הוי רק בהודאה אחר הודאה ובגווני אחריני לא מהני כנ"ל ובמטלטלין נקיט ג"כ סתם לאשמעינן דאף בהודאה א"ה דינו כמו בהלואה א"ה בסתם כדאמר לקמן דלמא לאו האי מנה דאודי קמי האי כו'. ומ"מ הלשון מטלטלין עדיין אינו מדוקדק דמשכח' בחפץ מיוחד שהודה שהוא שלו כנ"ל:

עוד י"ל דהא לכאורה למ"ש רש"י ז"ל החילוק דבהודאה מצטרף משום דעכ"פ עתה בשעת עדות כבר מעידין על דבר א' שהחיוב הוא חיוב אחד אף דהראיה מסתעף מדברים נפרדים שמה שיודע שחייב יודע זה ממעשה אחרת שהודה בפניו וזה מהודאה אחרת מ"מ עתה קרינן בהו והוא עד שמעידין על חיוב א' משא"כ בהלואה שעדיין מעידין על חיובים נפרדים שזה מעיד שחייב מנה אחרת לא זו שמעיד הב' וכן הב' ולכך לא מצטרפי כנ"ל. והנה לכאורה אי נימא גבי הלואה א"ה דלא מצטרפי א"כ צריך לישבע להכחיש העד עכ"פ ש"ד שעל כל המאתים דהא על כל מנה יש ע"א עכ"פ וא"כ כשנשבע שאינו חייב לו כלום שוב נראה דנפסל לעדות ולשבועה ע"י ב' עדים הנ"ל דלענין זה הוי שפיר צירוף כמו הודאה א"ה דהא שניהם מעידים דשבועה זו נשבע לשקר ואף שכל א' יודע דהשבועה שקר מחמת ראיה אחרת מ"מ גם בהודאה א"ה כן ומ"מ הוי צירוף כיון דעכשיו העדות על דבר א' וא"כ גם לענין זה שנשבע לשקר ג"כ עכשיו הוי העדות על דבר א' והוי צירוף ומיפסל וממילא הוי משאי"ל משלם ולא גרע מהא דמלוה על המשכון כו' דמחשש שמא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לפרש"י ז"ל חייב לשלם ולא יהבינן לי' לשבועה וכ"ש בהנ"ל דמיד נפסל כנ"ל. וממילא הי' אפשר לחלק דדוקא במטלטלין דאיכא חיוב שבועה עכ"פ אף אי לא מצרפי שוב מצרפי גם בהלואה א"ה מטעם הנ"ל משא"כ בקרקע דאין חיוב שבועה בקרקעות וקמ"ל דאין הטעם כנ"ל דהלכה כריב"ק בקרקע ולא במטלטלין אף דשייך שבועה וא"ש דנקיט לישנא דמטלטלין שנשבעין עליהן כנ"ל. ומה שבאמת לא אמרינן כנ"ל נראה דלא יופסל ע"פ עדותם כלל עד שיחזרו ויעידו אחר השבועה וע"ז לא חיישינן. וכמו להפ' דהעד ואותו בע"ד שנשבע לו מצטרפין אח"כ לפסלו ואעפ"כ משום דצריך אח"כ להעיד נותנין לו שבועה ואף דבמי שנשבע ב' פעמים נגד ב' עדים נימא דא"צ לחזור ולהעיד היינו לדידן דהלואה א"ה ג"כ מצטרפי משא"כ עכשיו דדוקא בהודאה כו'. וא"כ קודם שנשבע לא היו מצטרפין כלל וכל הצירוף להיות נקרא ב' עדים הוא אחר שנשבע על השבועה א"כ שפיר צריכין לחזור ולהעיד דעדות הראשון קודם שנשבע לא הי' ב' עדים כלל וכמו הבע"ד לפי שאז הי' פסול צריך להעיד מחדש ודוקא נגד ב' עדים שגם קודם השבועה היו מצטרפין משא"כ כאן דאמרינן דלא מצטרפין כנ"ל. ובפרט למה דאמרינן דמודה ריב"ק לר"נ משום דכי אתי לא אתי לממון צריכין שיכניסו אותם ביחד להעיד לממון מחדש. ממילא גם בהנ"ל כיון דקודם שנשבע לא אתי לפסלו יצטרכו אחר שנשבע להעיד מחדש לפסלו כנ"ל:

עוד נראה כיון דאמרינן הלואה א"ה לא מצטרפי וא"כ אף דמעידין שניהם שחייב אין אנו מצרפין אותם על החיוב רק על הראיה שזה ראה שהלוה ק' בניסן וזה באייר א"כ גם כשנשבע זה אינו נשבע כלל סתם שאינו חייב כלום רק נשבע שלא לוה בניסן ושלא לוה באייר ואינו מכחיש בכל שבועה רק עד א' ושוב גם לענין השבועה שנשבע שקר הוי כהלואה א"ה דלא מצטרפי שכל א' מעיד על שבועה אחרת ששקר. דכיון שדנין אותו לדברים נפרדים ודנין רק על שעת ההלואה גם השבועה ממילא רק להכחיש העד על שעת ההלואה שלא לוה אז וכנ"ל. ואף דיכול לגלגל על שבועה א' שאינו חייב לו כלום מ"מ יכול לישבע שלא לוה אז מה שאומר העד וגם אינו חייב לו חיוב אחר והוי כב' שבועות נפרדים וכנ"ל:

עוד י"ל דקמ"ל בקרקע לדעת הרמב"ן ז"ל דהודאה בע"א מהני דלא שייך שסמך עצמו שיכול להכחישו כמ"ש בעה"מ דאיך סמך עצמו שישבע לשקר ע"ש. וא"כ בקרקע דליכא שבועה הי' סברא כבעה"מ דהודאה בע"א לא מהני כלל אף שהוא אמת דסמך עצמו שיוכל להכחישו ולא יהי' עליו שום חיוב שבועה וממילא לא הי' מצטרף בקרקע הודאה א"ה דאף דעד הב' שהודה בפניו כבר יש ב' עדים. ז"א דנפיק כולא אפומא דחד. וקמ"ל דגם בקרקע חשוב הודאה דאין אדם סומך על מה שיוכל לשקר כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש תוספ' מכות ז' דילפינן מלא יומתו כו' בד"נ הוא דפסול עדות מיוחדת אבל בד"מ כשרה והקשו דניליף ממשפט א' כו' ותירצו דהא לא דמי דחייב שבועה ע"פ א' ע"ש. וא"כ בקרקע דליכא שבועה לכאור' ניליף ממשפט א' דפסול עדות מיוחדת וקמ"ל שפיר דאף בקרקע מצטרף דעכשיו כיון דגבי מטלטלין לא דמי לד"נ שוב לא שייך משפט א' כו' ואדרבה אמרינן משפט א' בד"מ גופא כנ"ל:

או י"ל דאיכא רבותא דהי' סברא לחלק דהטעם דקרינן עכ"פ והוא עד בשעת ראיה אף שראה לבדו כיון דהי' עליו שם עד לחייב שבועה עכ"פ שוב מצטרף לממון אח"כ משא"כ בקרקע דלא הי' שום תועלת בעדותו לבדו כשראה לא הי' נקרא שם עד וכמו תחלתו בפסול וסופו בכשרות דלא מהני וקמ"ל דמ"מ מהני כיון שהי' ראוי לצירוף כו':

דף ל"ב

אד"מ ואד"נ בדו"ח ורמינהו שטר שזמנו באחד בניסן בשמיטה כו' הוא כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתכוהו ואי ס"ד בעי דו"ח היכא חיישי' שמא איחרוהו כו'. ופרש"י ז"ל היכא חיישי' כו' מכדי דו"ח לאכחושי סהדי קאתי ואיך ניקו ונתרץ דבורייהו כו' ע"ש. ותמוה דהפי' הפשוט בש"ס הוא דאי צריך דו"ח א"כ ודאי דמאוחר פסול דעכ"פ אין כתוב בו זמן וליכא דו"ח. אך א"כ הי' עיקר הקושיא דמאוחרין יהיו פסולין והי' לו להקשות אמתני' דמאוחרין כשרין כדפריך הש"ס לקמן כיון דגם זו הפירכא מחמת זה כנ"ל. ודוחק. גם בפשיטות יכולין לפרש דכמו דבמעידין בע"פ שביום פלוני לוה והוזמו לא אמרינן איך נודע ששקר גופה של עדות דלמא רק זה שקר שלא הי' באותו יום אבל ההלואה אמת ביום אחר וכאלו העידו ב' עדיות שלוה ושהי' הלואה ביום פלוני וע"כ שאמרה תורה דכיון דצריך העדות דו"ח גם זה מגוף העדות באיזה יום כו' וא"כ גם במעידין בשטר ביום פלוני כו' איך נימא בהוזמו דאיחרוהו כו' והיינו שההלואה אמת רק ביום אחר הא הוי כנחקרה בב"ד ושייך הזמן בגוף העדות וממילא ההזמה משקר גוף העדות. וזה י"ל כוונת רש"י מכדי דו"ח לאכחושי סהדי קאתי כו' היינו שאין דנין זה לדברים נפרדים שמעידין על המעשה ועל הזמן דא"כ לא הי' ההזמה משקר כלל גופה של עדות רק הזמן וע"כ דאמרה תורה דזה גוף המעשה וממילא בשטר איך מתרצין דבורייהו ומחלקין שהמעשה אמת רק הזמן שקר. אף דלכאורה גם אי לא בעי בממון דו"ח קשה הא בע"פ כשמעידין הזמן מ"מ שייך הזמה ולא אמרינן כיון דלא צריך דו"ח הם דברים נפרדים ואף שנתברר שהזמן שקר מ"מ אגוף הלואה דלא איתזום לא איתזום וממילא גם בשטר נימא כן ולמה תולין באיחרוהו. אך לא קשה דמה דעדים החתומים בשטר כנחקרה עדותן בב"ד היינו רק שמוכח מתוך השטר אבל כיון דהדין הוא דרשאין לאחר השטר דמאוחרין כשרין הוי כאלו אין בו זמן שאין מעידין כלל על הזמן רק שאינו מוקדם ועכ"פ אז הי' כבר ההלואה אבל לא שהי' דוקא בזמן ההוא ולא הוי כלל כנחקרה ע"ז. אבל אי צריך דו"ח א"כ שטר שאין בו זמן פסול והוי גם על הזמן כנחקרה בב"ד דצריכין להעיד ושוב שייך בי' הזמה כמעידין בע"פ שמכחיש גוף העדות כנ"ל אך עדיין אינו מדוקדק בלשון רש"י ז"ל וגם על הש"ס קשה למה אמר היכא חיישינן כו' ולא פריך בפשיטות הא בעי עשאי"ל וכיון דאמרינן דלא שייך הזמה משום שמא איחרוהו ממילא כל שטר אף שיש בו זמן יהי' פסול אם לא כתוב בו בזמנו כתבנוהו. ובש"ס אפשר לדחוק ולפרש כן היכא חיישינן כו' ע"כ צריך לכתוב בזמנו כתבנוהו דאל"ה בל"ז פסול משום כשכתוב בזמנו כתבנוהו היכא חיישינן על איחרוהו כו' אבל רש"י ע"כ לא פירש כן. וגם בש"ס דוחק והי' אפשר דסבר כשיטת בעה"מ דבעדות בשטר לא שייך כלל הזמה אף שכתוב בו כתבנוהו וא"כ כמ"ש תוס' ורא"ש ב"ב פ' י"נ דאף דהוי מפי כתבם מ"מ ילפינן דבשטר כשר מדכ' כתוב בספר וחתום כו' דהכשירה תורה עדות שטר אף שהוא מפי כתבם א"כ ממילא גם זה ילפינן דכשר בשטר אף עשאאי"ל דבשלמא אי בכתוב בזמנו כתבנוהו שייך הזמה אין הוכחה מקרא משא"כ לבעה"מ ז"ל דלעולם אין בשטר דין הזמה א"כ שוב איכא למילף דגם עשאי"ל לא בעי בשטר:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה