חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן כח
בבא קמא קי"ב ע"א
בר חמוה דר"י טרק גלי כו' וכי מקבלין עדים של"ב בע"ד בו' מחלוקת סומכוס בצידך כו'. ותמוה הא הלכה כרבנן כדאמר לי' איכפל כ"ע כו' ואי ס"ל הלכה כסומכס הול"ל אין הלכה כרבנן. גם אינו מובן במאי פליגי סומכס ורבנן. ונראה דהנה עוד תמוה מה דאמר סומכס קטנים פטורין כו' איך שייך שפטור כיון שטעמו רק דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אבל עכ"פ חייב כשיגדיל וי"ל דהא יאוש באבידה קני רק בגזילה אינו קונה כדאמר במרובה משום דבאיסורא אתי לידי' והטעם הוא דכבר נתחייב בהשבה קודם יאוש ולא מיפטר וכן באבידה נטלה לפני יאוש כו' ולכך מהני עם שינוי רשות דהלוקח לא נתחייב לעולם בהשבה וקני ביאוש. והנה הא דאמרינן רשות יורש לאו כרשות לוקח ע"כ ג"כ משום דהיורש שפיר נתחייב בהשבה כמו אביו דבמקום אב קאי ולא קני ביאוש. אמנם לר"פ דלכך אין נזקקין ליתומים קטנים דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה ואינן מחוייבים בהשבה כלל רק כשיגדילו יתחייבו בהשבה כמו פריעת בע"ח ושוב גם אז פטורים דאז בהיתרא אתי לידי' דקני ביאוש ולא נתחייב מעולם בהשבה כמו לוקח כיון שבעודו קטן לא חל עליו כלל והשיב דלאו בני מיעבד מצוה נינהו רק כשיגדל ואז כבר הי' היאוש וקני כמו באבידה כנ"ל. אמנם נראה דעכ"פ יכול להוציא מהם בעודם קטנים קודם שיגדלו דנהי דליכא מצוה דוהשיב עכ"פ אינו שלהם דקי"ל כרבא בבא במחתרת ונטל כלים ולא שיבר דאין המיתה פוטרת דלא שייך פטור דלא קני הגזלן וגנב ועכ"פ אינו שלו. ע"ש. וממילא יכול להוציא עתה בתורת שאינו שלהם. ודוקא גבי חוב שייך שפיר כיון דלאו בני מיעבד מצוה אין יכולין לגבות מנכסים שלהם משא"כ בגזלה:
אך לכאורה כיון דאין עליהם חיוב השבה שוב קונים ביאוש כמו היכא דבהיתרא אתי לידי'. ז"א דהא היכא דאין דעת אחרת מקנה לית לי' לקטן זכי' כלל מה"ת וא"כ לענין לקנות ביאוש בעודו קטן לא קני כלל כמו מהפקר דחכמים לא תקנו קנין דרבנן בגניבה כמ"ש תוס' פ"ק דב"מ גבי ד"א ע"ש. ואף דיש לחלק בין הקנין דגנבה לזה שאחר הגנבה. אין חילוק כיון שהוא באיסור. ועוד דחכמים לא העדיפו מאלו הי' גדול וכיון שאם הי' גדול לא הי' יכול לקנות בהיאוש משום החיוב השבה ממילא גם כשהוא קטן לא זכי בקנין דרבנן כמו דמחלק הש"ס פרק א"נ בין אתי לכלל זכי' וזה נקרא לא אתי לכלל זכי' שאם הי' גדול לא הי' יכול לזכות זכי' זו ושיזכה רק מצד היותו קטן ואינו מוכרח אמנם כיון דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ובהיותו קטן אין יכולין להוציא כלל ממנו שוב ממילא גם אחר שיגדל פטור לגמרי דאז קני ביאוש דבהיתרא אתי כו' דלא נתחייב בהשבה וזוכה אז ביאוש מה"ת כמו לוקח. ומיושב שפיר דאמר סומכס גדולים חייבים קטנים פטורים דלגמרי פטורין אף אחר שיגדלו כיון דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ואין יכולין עכשיו להוציא כשהוא קטן ממילא גם אחר שיגדיל דקני ביאוש כלוקח כו' ושפיר קטנים פטורין לגמרי. ונראה דשוב מטעם זה עצמו סברי רבנן דקטנים חייבין אף דודאי מודים דאין מקבלין עדים שלבב"ד מ"מ הא בעדים חולים או מבקשים לילך כו' מקבלין וכ' הטעם דבקטן אין מקבלין דמ"מ כשיגדיל יוכל לקבל ואין ההפסד רק הזמן ע"ש. וא"כ כאן דאם יהי' הדין דאין מקבלין עדים בעודו קטן שוב לא יוכל לגבות כלל גם שיגדיל כנ"ל שוב מקבלין גם בעודו קטן דאל"כ יפסיד לגמרי ושפיר מקבלין כמו בחולה כנ"ל. ובזה פליגי דסומכס סבר כיון דמצד הדין אין מקבלין שוב באמת פטורין לגמרי אף שיגדל ורב סברי ג"כ בזה כסומכס דאם יהי' הדין דאין מקבלין יפטרו לגמרי ושוב מקבלין מיד שלא יפסיד כנ"ל ומדוקדק לשון הש"ס דהקשה ולא והא תנן בין קטנים חייבי' ואמר לו הרי מחלוקת סומכס בצידך דסבר דפטורין לגמרי א"כ כיון דאי אין מקבלין לגמרי פטור אף שיגדל לכך שפיר סברי רבנן דמקבלין וחייבין מיד משא"כ בכל דוכתי דיוכל להמתין ולא מייתי מחלוקת סומכס רק הטעם אליבא דרבנן כנ"ל. והשיב איכפל כ"ע וקאי כסומכס היינו מנא לך שיסברו כולם כסומכס היינו דגם חכמים לא פליגי בהא דפטורין ואין מקבלין דלמא פליגי וסברי דמקבלין כו' ולכך לעולם חייבין כנ"ל ושפיר קי"ל כרבנן כנ"ל ומיושב:
עוד י"ל דהא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח לכאורה מ"ט הא חזינן אי שעבודא ל"ד אין מלוה גובה מן היורשים דאין עליהם חיוב וכן חיוב השבה אין עליהם וממילא קונים כמו לוקח. אך י"ל דהא כ' תוס' פ"ק דב"מ גבי הקדישה אי חשוב כתקפה דאמרינן אודויי אודי לא שייך שלא יוכל להקדיש לפי שאינו ברשותו דמיד שהודה ונתרצה הגזלן להחזיר הוי כפקדון בידו דכל היכא דאיתא ברשותא דמרי' ויכול להקדישו ע"ש. וא"כ כיון דמה דחשוב אינו ברשותו בגזל הוא משום שגזל ואינו רוצה להחזירו א"כ מיד כשמת הגזלן והיורשים אינם רוצים לגזול חשוב כפקדון ולא בא כלל לרשותם דעם גמר מיתה נעשה ברשותו וירושה אינו אלא לאחר מיתה. משא"כ בלוקח דלא יצא מרשות הגזלן עד שזכה הלוקח. ולכך אמרי' רשות יורש לאו כרשות לוקח. אך כיון דאמרי' דאף בקרקע דבחזקת בעלי' עומדת מ"מ כשאין יכול להוציאה בדיינים חשוב אינו ברשותו וא"י להקדיש כדאמר פ"ק דב"מ. וא"כ כמו דפ' הכותב סבר ר"ע גבי פקדון ביד אחרים דמיקרי שזכו היורשים כיון דאין הב"ח יכול לגבות בלא שבועה כו' וא"כ כיון דהדין אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וא"י לגבות כשהוא קטן שוב עכ"פ אינו יכול להוציאו בדיינים ולא הוי ברשותו אף שמת הגזלן ושוב הוי שינוי רשות וקנה ביאוש ושינוי רשות היורש בקטן כנ"ל דבזה שפיר כרשות לוקח דמי דעכ"פ אינו ברשותו. ולכך סבר סומכוס דקטנים פטורין לגמרי כיון דאין מקבלין עדים וגם כשיגדיל פטור. ומה"ט פליגי רבנן כנ"ל כיון שיפסיד לגמרי שוב מקבלין ומיושב ככל הנ"ל. ומיושב ג"כ מה דתמוה דאם מחלוקת סומכוס ורבנן בהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד מה ענין לפלוגי דוקא בגזל והניח לפניהם ולא פליגי בפשיטות אין מקבלין כנ"ל ולהנ"ל א"ש:
ובפשיטות י"ל דקמ"ל בזה דאכלו פטורין כיון שהוא קטן א"כ הי' סברא דמקבלין עכ"פ שיוציאו הב"ד מידם שלא יאכלום ויפסיד לגמרי וקמ"ל דמ"מ אין מקבלין עדים אף על זה:
הנה תמוה למה בעדים מבקשים לילך למד"ה להפ' דאף בלא שלחו מקבלין שלא יפסיד אף דודאי ישובו העדים מ"מ חשבינן לי' הפסד מה שיצטרך להמתין ובקטן דהוי ודאי הפסד עד שיגדיל אין מקבלין. ובנ"י תירץ דשם איתא לבע"ד בעולם משא"כ בקטן ואינו מובן החילוק כלל. ואפשר דסבר דמה"ת בעי שיהי' ראוי עכ"פ לקבל בפני בע"ד וכמו בקרי' והגדה בכתב דאף שאינו לעיכובא בעינן מה"ת ראוי לבילה כו' ולכך בגדול דראוי לקיים והועד בבעליו מהני מה"ת גם שלא בפני בע"ד רק מדרבנן והקילו במבקשים לילך כו' במקום הפסד משא"כ קטן דאינו ראוי לבילה פסול מה"ת ולא מהני מבקשים לילך ודוחק דלא מצינו בש"ס. ועוד דקטן מקרי ראוי כשיגדיל כדאמר גטין פ' המגרש לענין ראוי להוי'. ויש לדחות:
עוד י"ל דהנה לכאורה איך ילפינן מקרא דוהועד בבעליו דבכל מקום אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הא עיקר הטעם דאין חבין לאדם אלא בפניו. והנה בשלמא התם בשור להיות נעשה מועד אי אין מקבלין העדים באמת אינו נעשה מועד ואינו חייב כלל. וכן החיוב חצי נזק שהוא קנס וכל כמה דלא איגמר דיני' לאו בר חיובא הוא א"כ הקבלת עדות חוב גמור לחייב מה שלא הי' חייב באמת בלא הקבלת עדות ושפיר אין חבין שלא בפניו. משא"כ בכל חוב או בגזילה שהוא ממון ואם באמת חייב גם בלא הקבלת עדים מחויב לשלם ואינו רק בירור שחייב מנ"ל דבזה לא נקבל עדות שלא בפניו הא אין זה חוב כלל רק לשלם מה שחייב בל"ז. וזה נראה לע"ד טעם הפ' הראשונים שכ' אהא דינאי מלכא דשלחו שיבא והועד בבעליו והקשו דאם דיעבד מקבלין כשחולה וכה"ג ולמה יגרע עשה דשום תשים כו' ותירצו דבדיני נפשות לא מהני עדיו חולים וכה"ג ע"ש בר"ן ז"ל. ותמוה חדא דאין לנו לימוד אחר רק מוהועד בבעליו ועיקר קרא בדיני ממונות ואיך חמור ד"נ. וצ"ל דחכמים החמירו ודוחק. ועוד דלגבי ינאי מלכא הי' רק דיני ממונות כשורו וחמורו והעבד דהוי לגבי דידי' ד"נ הי' שם והי' בפניו והי' להם לקבל עדים שלא בפני המלך. ולמ"ש מיושב דבאמת מה"ת לא ילפינן מוהועד בבעליו רק דומיא דהתם שהוא חוב גמור שנתחייב ע"י הקבלת עדות וממילא בקנס או דיני נפשות דג"כ גברא לאו בר חיובא כ"כ דלא אסהידו כדאמר בש"ס פ"ק דמכות בא' בשבת הרג ובב' עמנו הייתם דבקנס ובד"נ חייבין המוזמין משא"כ בממון דהי' כבר מחוייב בלא העדים פטורין ע"ש.. ולכך שפיר אף דלגבי המלך הי' ממון מ"מ החוב נעשה ע"י הקבלת עדות וצריך מה"ת בפניו ולא מהני עדיו חולים וכה"ג משא"כ בשאר ממון רק מדרבנן בעי בפניו ומהני עדיו חולים וכה"ג כנ"ל. והנה בחוב בע"פ י"ל דחשוב ג"כ חוב כיון דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים דאין שעבוד על הנכסים במלוה ע"פ ובעמד בדין גובה. וא"כ נעשה ע"י הקבלת עדות זה השעבוד על הנכסים ואף שהי' חייב באמת לא הי' שעבוד בלא הקבלת עדות. ויש לדחות. אבל מה"ת דגם בלא העדים יש שעבוד מדאורייתא דש"ד י"ל דמקבלין. ומ"מ י"ל כיון דלא הי' רק חוב א"כ מה שע"י הקבלת עדות מחייבין לשלם ומקנין להמלוה נכסיו של זה זה הוי חוב גמור דמקודם אף שהי' חוב מ"מ לא היו הנכסים של המלוה ושפיר הוי חוב שנעשה ע"י הקבלת עדות ואין מקבלין שלא בפניו כנ"ל דאין חבין אלא בפניו. אמנם בגזלה דגוף הדבר הי' של הנגזל אין שום חוב בזה רק בירור דהא גם מקודם הי' לגמרי של הנגזל:
והנה גם בחוב י"ל למ"ש הראשונים ז"ל גבי פורע חובו של חבירו דלא חשיב מציל מן ההפסד דכיון דחייב באמת ישלם ולא מיקרי הפסיד כיון דמחויב משא"כ שלא כדין ע"ש. וא"כ ג"כ לא חשיב הקבלת עדות חוב דאינו נפסד כיון דבלא העדות ג"כ הי' מחויב והיו צריכין להקנות להמלוה נכסיו בחובו ולכך רק מדרבנן אין מקבלין היכא דאפשר משא"כ בחולים כנ"ל וממילא בקטן דאינו מחויב כלל וכשלא נגבה ממנו הוא שלו ואין עליו מצוה דפריעת בעל חוב שפיר הוי חוב והפסד גמור מה שנוציא ממנו ואין מקבלין אף דהוי כעדיו חולים כיון דמה"ת אין מקבלין כנ"ל. וגם בגזלה י"ל כיון דהוא אחר יאוש יש לו בו זכות דהא כשמכרו קני כנ"ל הוי חוב גמור וסבר שפיר דאין מקבלין. ורבנן סברי מקבלין כיון דמ"מ לגמרי של הנגזל כנ"ל. וזה הטעם דאמר בערכין לבר מנמצאת שדה שאינו שלו דסהדי בשקרי לא מחזקינין. ואינו מובן דבכל דבר שייך זה. וע"כ כיון דשלא בפניו לא מהני העדות הוי כשאר פסולין. ולמ"ש א"ש דכיון דהוא אמת אינו חוב כלל דגם בלא העדים הי' שלו וכיון שאינו חוב שפיר אינם פסולין כלל ומקבלין שלא בפני בע"ד דלא שייך אין חבין:
עוד י"ל דהא קי"ל דלאפרושי מאיסורא מקבלין א"כ לכאורה מה חילוק הא בגזלה ג"כ הוי לאפרושי מאיסורא דלא תגזול. וי"ל דהטעם דלאפרושי מאיסור הוי זכות דחשוב בפניו כמו גר קטן דמטבילין ע"ד ב"ד דהוי זכות משא"כ גזלן שכבר גזל א"כ אינו זכות כדאמר בעבד גדול כו' אך בקטן שאין יודעין שרוצה לגזול כלל שפיר הוי זכות לאפרושי ומקבלין. וי"ל גם בחוב מה שנקבל עדות לכופו לקיים פריעת בע"ח ג"כ הוי זכות כמ"ש רשב"א ז"ל גטין גבי עבד דמה שהוא זכות גמור דמצוה אף שהוא אצלו הפסד חשוב זכות ע"ש כדאמר ניחא לאינש ליעבד מצוה בממונו ומה חילוק בין להפריש מאיסור או שלא לבטל מצוה דפריעת בע"ח. אך היכא דאפשר לקבל עדות בפניו שוב לא הוי זכות כלל מה שנקבל שלא בפניו דגם אם לא נקבל נוכל לקבל בפניו ויקיים פריעת בע"ח ולכך בעדיו חולים וכה"ג י"ל מדינא מקבלין דאם לא נקבל יוכל להיות שלא ישלם שוב הוי זכות לאפרושי מאיסור ומקבלין כנ"ל. וא"כ בקטן דליכא גבי' מצוה דפריעת בע"ח שפיר לא מהני אף דחשיב כעדיו חולים דאין כאן זכות. ובגזלה י"ל דתלי' אי קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ולמאי דקי"ל דאין ב"ד מצווין אף באיסור תורה וא"כ גם בגזלה כיון דמצד ממון של הנגזל א"י לקבל שלא בפניו רק משום לאפרושי מאיסור וזה דוקא בגדול משא"כ בקטן שפיר אין מקבלים דאין מצווים כנ"ל. אך הא מ"מ רשאין אף שאין מחוייבין והוי זכות. אך י"ל כיון דכבר גזל אביהן אין כאן תוספת איסור כלל רק שאין מקיימין עשה דוהשיב ובקיום עשה לאו בני מיעבד מצוה נינהו ולכך סבר סומכוס דאין מקבלין כנ"ל. ולכך בקרקע דאינה נגזלת א"כ בכל שעה הוי גזלן ושפיר רשאין ב"ד להפרישו וחשוב זכות. ולכך אמר בעירכין נמצאת שדה שאינו שלו נזקקין דבקרקע שפיר נזקקין משא"כ מטלטלין דכבר הוציאן מרשותו כנ"ל:
וזה י"ל טעמא דרבנן דקטנים חייבים כיון דאפשר שיאכלום ויהיו פטורים ויגזלו עתה בהאכילה כמו תברי' או שתי' דמשלם ד' דחשיב גזלה חדשה בזה. ושפיר יכולין להפרישם ומקבלין לאפרושי מאיסורא ולכך לא פליגי בכל דוכת' ולכך מייתי ר"י ראי' מרבנן אקרקע דממילא האי דטרק גלי דבקרקע שג"כ בכל עת גזלה חדשה שרוצה לגזול מקבלין להפרישו כנ"ל. ודחי מחלוקת סומכוס בצידך דפוטר משום דאין עדיין גזלה קודם שאוכלין וא"כ לא פליגי רבנן רק משום דהאכילה גזל כנ"ל. וא"כ בחצר ובית לא הוי גזל כלל דהא סוגר בית חבירו ואין מניחו לכנוס אינו חייב לשלם דאינו גזל רק גרמא ואף שהקטן דר בו הוי כחצר דלא עביד למיגר כו' דפטור א"כ כיון שאינו גזל שפיר אין מקבלין. ולכך בעירכין בשדה שאינו שלו דיאכל הפירות והוי גזל האכילת פירות שפיר נזקקין ומדויק דאמר נמצאת שדה שאינו שלו ולא אמר סתם קרקע כנ"ל. וקצת ראי' דחזינן דבתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים דמהני ולא אמרינן דהא חב ללוה גופי' ובמקום שיש חוב ע"י זכי' לא רבתה תורה שיוכל לזכות כמ"ש הרא"ש ז"ל בטעמא דחב לאחרים. ומוכח דזה לא נקרא חוב כלל מה שישלם מה שבאמת חייב. וממילא גם לענין קבלת עדות שלא בפניו לא שייך אין חבין אלא בפניו מה שישלם מה שחייב ולא דמי כלל להא דגלי קרא והועד בבעליו דהחיוב נעשה ע"י ההעדאת עדים וגמ"ד של הב"ד וכמ"ש לעיל ולכך בכל דוכתי בממון רק מדרבנן אין מקבלין ומהני עדיו חולין משא"כ ד"נ או קנס מה"ת אין מקבלין ולא מהני מה דא"א כנ"ל וכן בקטן כיון דאין חיוב עליו כנ"ל:
הנה תמהו דכאן מבואר באית לי' לקטן חזקה דאבהתא אין מקבלין להוציא ובערכין אמר בש"ס לבד מנמצאת שדה שאינו שלו נזקקין להוציא ממנו. והנה תמוה דאמר הש"ס התם טעמא דאחזוקי סהדי בשקר' לא מחזקינין ע"ש והא אי גזה"כ והועד בבעליו דשלא בפני בע"ד פסול וגם בדיעבד לרוב הפ' א"כ כמו דבכל פסולי עדות לא אמרי' אחזוקי סהדי בשקר' כו' כיון שפסלתן התורה ומה שייך יותר בפסול זה דשלא בפני בע"ד משאר פסולין כנ"ל:
ונראה בפשיטות כיון דאמרינן כאן דדוקא להוציא אין מקבלין שלא בפני בע"ד דזה ילפינן מוהועד כו' משא"כ להחזיק כדאמר בתינוק שתקף בעבדיו כו' וא"כ בשלמא במטלטלין דאף שהוא של המערער מ"מ כשהקטן מוחזק או שלא בפניו עכ"פ הוי מוחזק וברשותו הוא דמה"ט גזל כו' אין הנגזל יכול להקדיש דאינו ברשותו א"כ שפיר הוי להוציא דאין מקבלין דאף כשנקבל העדות יהי' להוציא כנ"ל. אבל בקרקע דבחזקת בעלי' עומדת ואין זה נקרא מוחזק כלל כשאינה שלו. א"כ אף שיושב בה מ"מ העדים המעידים שאינו שלו מעידים ע"ז עצמו שאינו מוחזק כלל ואינו להוציא ומקבלין עדות שלא בפני בע"ד מדינא כיון שאינו להוציא. וא"כ בשלמא אם הי' חשש שקר הוי אמרי' שפיר שמא עדותן שקר וממילא הקטן מוחזק ושוב לא מהני עדותן להוציא ואיך נסמוך על העדות דאף דאם אמת אינו להוציא מ"מ הא על זה אנו דנין ואין יכולין לקבל עדות כנ"ל. אבל כיון דאחזוקי סהדי בשקר' לא מחזקינן רק דהוא גזה"כ לפסלן אף שהוא אמת א"כ שפיר מקבלין דכאן כשעדותן אמת אין כאן גזה"כ כלל לפסלן דאינו להוציא כלל ושפיר מקבלין דהא קי"ל ב"ב פ' י"נ חתם בשטר עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן לא מהני כשלא הוחזק כ"י ובחתם עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו לא בעי הוחזק דלא חיישינן שמא הקדים עתה הזמן כיון דקרובים אינם פסולין מטעם שקר אלא גזה"כ אף שאמת יהי' פסול ולא נדון על פיהם ונחזיק לשקר בזה כשאף לפי עדותו גזה"כ לפסלו משא"כ בחתם עד שלא נעשה קרוב דלפי עדותו אם אמת לא העיד בהיותו קרוב ואין כאן גזה"כ לפסלו כלל ומהני כנ"ל. וממילא מדוקדק שפיר כאן הש"ס דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן רק דגזה"כ לפסול שלא בפני בע"ד וכמו קרובים כנ"ל והיינו להוציא דוקא. וא"כ בנמצאת שדה שאינו שלו דאי עדותן אמת אינו מוחזק כלל ואינו להוציא ומקבלין א"כ שפיר ע"ז עצמו מקבלין העדות דאין כאן גזה"כ כלל כיון דאינו להוציא משא"כ במטלטלין דב"כ וב"כ הוי להוציא עכ"פ דברשותו הוא ושפיר אין מקבלין דגזה"כ לפסלן ולא שייך אחזוקי סהדי בשקר' כו' ולכך באית לי' חזקה דאבהתא גם בקרקע אף דר"י הו"ל סהדי דשני חזקה מ"מ מבואר בש"ס ובפ' דכל זמן שלא נתברר החזקה חשוב מוחזק הך דחזקת אבהתא. ולכך שפיר אין מקבלין שלא בפני בע"ד דחשוב להוציא גם לדברי העדים דע"י החזקה מוציאין ממנו:
גם י"ל הס"ד דהתם גם בנמצאת שדה שאינו שלו דלא נקבל דאף דקרקע בחזקת בעלי' מ"מ כיון דקרקע שא"י להוציאו כיון דאי הדין דאין מקבלים עדים בקטן שלא בפני בע"ד א"כ א"י להוציא בדיינים ולא הוי ברשות המערער אף דהוא שלו ואי יהי' הדין דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד הוי יכול להוציאה והוי ברשותו אע"ג דלא אפקי' א"כ שוב הוי הקבלת עדות להוציא מהקטן דאי אין מקבלין הוי מוחזק דאין זה יכול להוציא. אך י"ל גם כן כנ"ל כיון דאם הדין דמקבלין שוב חשוב זה כבר מוחזק ולא הוי להוציא שוב מקבלין דאין כאן קבלת עדות להוציא כיון שאי מקבלין הוי מוחזק כנ"ל:
גם י"ל דאף אי אין מקבלין עדים כשהוא קטן מ"מ י"ל דחשוב יכול להוציאו בדיינים כיון דכשיגדיל יוכל להוציאו וחשוב גם עכשיו ברשותו להפ' דזמן ממילא קאתי ולא חשוב מחוסר זמן כמחוסר מעשה ושוב מקבלין. ויש לפרש ג"כ הש"ס אחזוקי סהדי בשקרי כו' דיש לדחות הנ"ל דכיון שאין מקבלין א"כ כל שלא העידו אין יודעין כלל אם יוכל להוציא בדיינים כשיגדיל ושפיר חשוב להוציא כנ"ל. ולכך אמר כיון דלא מחזקינן בשקרי ואחר שיגדיל ודאי דיוכל להוציא בעדים אלו שיעידו אז ושוב הוי מיד ברשותו ולא חשוב להוציא ומקבלין כנ"ל:
בנ"י וש"פ תירצו דבדבר ברור מקבלין ואם היו לר"י עדים שלקחו היו מקבלין רק חזקה לא מקרי דבר ברור ע"ש ואינו מובן כיון דמהני הראי' של החזקה להוציא מחזקת בעלי' למה לא יחשב דבר ברור וכן בשטר וכה"ג. ונראה דכבר כתבנו דאין ללמוד מוהועד בבעליו רק דבר שבאמת חוב ע"י הקבלת עדות כמו קנס וכה"ג דאף שחייב מ"מ כל כמה דלא נגמר הדין אין חיוב עליו ושייך אין חבין אלא בפניו אבל בממון דהחיוב בל"ז לא שייך כנ"ל. אמנם הא אמר בערכין דסבר רבא דאין נפרעין מיתומים קטנים משום שובר ופריך מנפרע שלא בפניו ומשני דתקנה הי' כדי שלא יהא כל א' נוטל מעותיו והולך למדה"י ע"ש. וא"כ לא מבעי' לרבא ודאי שייך כיון דבאמת י"ל שאינו חייב כלל שיש שובר רק מצד התקנה והפקר ב"ד הפקר והתקנה לא שייך רק כשיודעין שחייב אבל כשאין מקבלין לא שייך וא"כ שפיר הקבלת עדות חוב גמור דהא אם אינו חייב כלל ויש שובר וע"י הקבלת עדות נתחייבו וזה חוב ושפיר אין מקבלין. וכן בעדי חזקה שייך ג"כ שאולי יש עדי מחאה ואין יודעין עתה ורק מצד התקנה והוי חוב ואין מקבלין מה"ת אבל בדבר ברור דלא שייך החשש כנ"ל וכיון דבאמת חייב אין כאן חוב ושפיר מקבלין שלא בפני בע"ד בקטן דמה"ת לא דמי לוהועד בבעליו ורק מדרבנן ומהני כיון שיצטרך להמתין כמו מבקשין לילך למד"ה כנ"ל:
עוד נראה לענ"ד דגם למאן דלא ס"ל דרבא התם בערכין ולא חיישינן לשובר. ולכאורה למה הא לא גבי בשטר רק משום חזקה דשטרך בידי מה בעי וכשיש לו שובר לא שייך החזקה וא"כ כשאנו מסופקין ע"ז עצמו שמא יש שובר ע"ז ליכא חזקה ואיך יגבה כיון דהוא קטן ויכול להיות דיש שובר ואינו יודע. ונראה דעיקר הטעם כיון שהשטר מבורר לפנינו החיוב ושובר אין יודעין כל שלא נתברר אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי וכמו א"י אם פרעתיך ואף דביורש פטור היינו דאין בחזקת ודאי שלא נפרע אבל בשטר שמורה מצד עצמו שלא נפרע אין מבטלין בס' שמא יש שובר אף דאין חזקה ע"ז שאין שובר כנ"ל. וכן בעדי חזקה דנוציא מהקטן והא החזקה אינו אלא ראי' מדלא מיחה והא אם יש עדי מחאה שוב אין ראיה וא"כ ע"ז הספק עצמו שמא יש עדי מחאה אין לנו ראיה ואיך יועיל בקטן וצ"ל הטעם ג"כ כנ"ל דאף שאין ראיה מ"מ כיון שהחזקה מבוררת ועדי מחאה אינו מבורר אין ספק זה מוציא מידי ודאי. וכמו בשובר שהוא לפנינו ומסופק דאין מבטל ודאי שטר ואמרינן יד בעל השובר על התחתונה מה"ט ע"ש ח"מ סי' מ"ב וכן בשטרא דכ' ניסן סתמא ובחד כ' בניסן דזה ודאי והב' ס' ע"ש:
והנה תוס' פ"ק דב"מ כתבו אהא דלא אמרינן מיגו דחשוד משום ס' מלוה ישינה והקשו כופר בפקדון אמאי פסול שמא ס' מ"י ותירצו כיון דודאי גזלן לפנינו ומבורר אין ס' מוציא מידי ודאי להכשיר משום שמא ם מלוה ישינה כו' ואף דהא לענין השבועה ג"כ ודאי דממ"נ אי אמת א"צ לישבע ואי שקר ודאי גזלן ואין ספק מוציא כו' וע"כ כיון שאין מבורר בודאי לפני הב"ד אף אי באמת כן מ"מ לא שייך אין ספק מוציא כו' דהא גם זה אינו ודאי אף דשייך ממ"נ כו'. וא"כ כאן בקטן כל זמן שאין מקבלים עדים שלא בפניו א"כ דהוי ס' אם חייב מחמת השטר עדיין שוב יש ספק שאף אם השטר אמת מ"מ שמא יש שובר דלא שייך על זה אין ס' מוציא מידי ודאי כיון שהחיוב עדיין אינו מבורר וג"כ ספק וכיון שלא נתברר החיוב עדיין שפיר מהני הספק שמא יש שובר ואף אם החיוב של השטר והעדים אמת יכול להיות שפטור דיש שובר. וכן בעדי חזקה דכל זמן שאין מקבלין עדים ומסופקין על החזקה עדיין שפיר מהני הספק שאף שנקבל עדי החזקה שמא יש עדי מחאה דספק וספק הוא דכל זמן שלא נתברר החזקה לא שייך אין ס' מוציא מידי ודאי כנ"ל. רק כשמקבלין עדות על החזקה אז נוציא מטעם אין ס' מוציא מידי ודאי כיון שיתברר החזקה בפנינו א"כ שוב לענין זה שפיר אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד מה"ת כמו בקנס דהוי חוב גמור ע"י הקבלת עדות דהא עכשיו קודם הקבלת עדות אנו אומרים שבאמת אף אחר עדי החזקה אינו שלו וכן בשטר דאין מחזקינן קודם הקבלת עדות שאף לאחר העדות אינו חייב דיש לו שובר דע"ז אין ראי' ולא חזקה שאין שובר רק אחר הקבלת עדות אמרינן אין ס' כו' ושפיר אין מקבלין עדות שלא בפניו כלל דהוי חוב גמור וכיון דאין מקבלין אמרי' דאינו חייב כלל. משא"כ בדבר ברור כמו תוך זמנו או שהודה דגם עכשיו יודעין שאחר שנקבל העדות ודאי חייב שפיר מקבלין דאין הקבלת עדות חוב כלל דהא באמת חייב גם בלא עדות העדים ואינו אלא בירור כנ"ל. וכן כאן בקרקע אם הי' עדים שקנאו דאין ספק כלל ואמר שפיר התם נמצא שדה שאינו שלו מקבלין דבשקרי לא מחזקינן ואחר הקבלת העדות ודאי חייב כנ"ל:
ובזה נראה מיושב מאי דתמוה התם בערכין דפליגי ר"פ ור"ה אי טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום צררי או דלאו בני מיעבד מצוה. ולא הזכיר כלל הא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ע"ש בתוספ' וגם בשטר דכ' הפ' דמהני משום דמקיימין שלא בפני בע"ד מ"מ קשה להרמב"ם ור"ת דעדות בשטר הוי ההגדה רק כשבא לב"ד ולכך כשאין העדים זוכרין אז לא מהני. וא"כ גוף העדות שלוה מחמת השטר לא מהני בקטן דלא מהני שלא בפני בע"ד דזה אינו קיום רק גוף הקבלת עדות והנה עוד תמוה שם כמ"ש הרא"ש הא חשש דצררי שייך גם בגדולים ואינו מועיל רק להשביע וגם לר"פ קשה דלאו בני מיעבד מצוה הא אי שעבודא דאורייתא ודאי קשה וגם אי ל"ד מ"מ השעבוד דרבנן על הנכסים ע"ש בפ' ולמ"ש י"ל בפשיטות דטעמא דצררי היינו למשכון דע"ז ליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי כיון שלא נתנו לפרעון ומכ"ש אם נתן לו הצררי בעדים וא"כ בקטן יש לחוש שמא אתפסי' צררי בעדים. וכן אם הלוה טוען כן אין חזקה נגד זה. וע"כ מטעם הנ"ל כיון שהשטר והחיוב מבורר אין ס' זה מוציא כו'. וא"כ שוב בקטן כיון דעכשיו שעדיין ספק אם חייב כלל אומרין שפיר גם ס' זה דאף שחייב יכול להיות דצררי אתפסי' ורק שנקבל העדות שחייב ויהי' הדין דאין ס' מוציא מידי ודאי ושפיר על זה אין מקבלין עדות שלא בפניו דהוי חוב גמור שע"י זה נעשה החיוב כנ"ל ואמר שפיר טעמא דצררי. משא"כ ביורש גדול לא מהני כלל חששא דצררי דכיון דמקבלין עדות שהוא בפני בע"ד לא מהני החשש דצררי כמו בטענת הלוה עצמו דאין ס' מוציא מידי ודאי כנ"ל. ולא אמר חשש צררי רק דעי"ז אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. ולכך תוך זמנו או חייב מודה שפיר חייב ומקבלין עדות כנ"ל. ור"פ סבר טעמא דלאו בני מיעבד מצוה. דהא כיון דקי"ל מכאן ולהבא גובה וא"כ גם בלוה כל שאין הב"ד מוציאין ממנו הנכסים שלו והוי חוב גמור מה שמקבלין עדות שלא בפניו אך ז"א כמ"ש לעיל כיון שהמצוה עליו לפרוע אין כאן חוב אבל יתמי דלאו בני מיעבד מצוה ואין עליהם חיוב כלל א"כ אף שיש שעבוד נכסים מ"מ כל זמן שאין הב"ד מוציאין מהם אין חייבים כלל והנכסים שלהם שפיר הוי חוב גמור ואין מקבלין שלא בפני בע"ד אף דהוי כמו מבקשים לילך למד"ה כנ"ל. ומיושב הכל כנ"ל. שהראב"ד ז"ל תמה בכל הנך איך יודעין שהוא תוך זמנו וכן תינוק שתקה בעבדיו כו' איך יודעין שתקף כיון דאין מקבלין עדים. ולמ"ש מיושב דבדבר ברור שפיר מקבלין כנ"ל:
שם ע"ב. תינוק שתקף בעבדיו כו'. והקשה ראב"ד כיון דאין מקבלין עדי' מנין יודעין שתקף כו' ותי שתקף בפני ב"ד. ואינו מובן דא"כ אין צורך לעדים כלל ודאי דכשרואין הב"ד שקטן חוטף דבר מיד גדול דיכולין להוציא ממנו דאף דאין עדים לא לזה ולא לזה מ"מ חזקה מה שביד אדם הוא שלו והחוטף הוי גזלן ואיך שייך שאין מקבלין עדים כו'. וי"ל דקמ"ל אף דהקטן רוצה להביא עדים שהוא בחזקתו וגם לזה יש עדים שקנאו וכה"ג לא אמרינן שנקבל עדות הקטן שהי' של אביו וכה"ג ועדות של זה לא נקבל לפי שהוא שלא בפני בע"ד לא אמרינן כן רק כיון דבלא עדות כלל אנו רואין שהוא של זה שחטפו מידו. שפיר מוציאין ממנו ואין מקבלין עדות גם לזכותו כיון שיודעין שיש עדים לחובתו ג"כ. ומיושב שפיר לשון הש"ס לכשיגדיל יביא עדים ונראה ותמוה דהא לזכות הקטן מקבלין מיד עי' בתי"ט שנדחק הרבה ולמ"ש א"ש. ונצרך לומר בהא דטרק גלי דהי' ידוע לכל גם להב"ד דהוא בחזקת אבהתי' דאם הי' צריך להביא עדי אבהת' לא הי' מהני כיון שהי' לר"י ג"כ עדים. אך יש לחלק בין מוחזק וע"ש ב"ב פרק השותפין גבי שטר ושובר כו' דודאי אין סברא דא"כ לא שבקת חיי שכשמכר קרקע וזה מוחזק בה יוכלו אח"כ היתומים קטנים להוציאו בעדי אבהתא דלזכות מקבלין עדים. ועדי חזקה או מכירה של זה לא נקבל שלא בפניו וע"כ דלפטור מקבלין כמ"ש הפ'. ונראה טעם החילוק בין מוחזק דהא מבואר בש"ס גבי מעמידין אפטרופוס לתם כו' דמה שמקבלין עדות בפני אפטרופוס חשוב בפני בע"ד. רק בכל דוכתי אין מעמידין אפטרופוס לחוב היתומי' כדי שנקבל עדות לחובתם. והנה בכל מקום יכולין לומר לאו בע"ד דידי אתם וא"כ כשהלה מוחזק ואנו באין להוציא ממנו בעדי אבהתא של הקטנים והא מצי למימר לאו בע"ד דידי כו' דתביעת הקטן לאו כלום הוא וע"כ צריכין לתבעו מצד דב"ד אביהן של יתומי' וכאפטרופוס וממילא שוב יועיל עדות המחזיק שהוא שלו דחשוב בפני בע"ד כמו בפני אפטרופוס כיון דמה שנוכל להוציא מהמחזיק הוא רק מצד דהוי כבפני בע"ד ואיך נאמר ב' הפכים ושפיר אין מוציאין כנ"ל. משא"כ כשהקטן מוחזק או שבעצמו טרק גלי דאין צריך לזכותו מצד אביהן של יתומים או אפטרופוס ממילא אין נזקקין לקבל עדותו לחוב הקטן שלא בפני בע"ד כנ"ל:
עוד הי' אפשר לומר למאי דאמר פ"ב דכתובות דהזמה דלא בפניהם הכחשה מיהא הוי דלענין הכחשה כיון שהבע"ד בפנינו הוי בפני בע"ד דאינו נוגע להעדים רק בטול עדותן כנ"ל. ונראה דגם להיפוך כשהעדים כאן ומזימין אותן והבע"ד אינו בפנינו דאינו מבטל העדות דהא לענין בטול העדות שהוא רק חוב הבע"ד צריך בפניו ולא מהני מה שהעדים כאן. והנה תוס' כ' הטעם דלא חשוב לפטור או גבי קרקע כאשר עשה בממון משום דאפשר בחזרה ולא מקרי כאשר עשה. וא"כ לכאורה גבי קטן איך נקבל עדות אף לזכות להחזיקו בקרקע משום דלזכות מקבלין שלא בפני בע"ד הא מ"מ הוי עשאאי"ל שאם יוזמו לא יהי' מהני עדות המזימין להוציא הקרקע מהקטנים דלחוב אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ולענין חוב הבע"ד בעי בפניו כמו התם להיפוך כנ"ל. וממילא אף דלחוב העדים לחייבן מדין הזמה יהי' בפניהם מ"מ הא יהי' כאשר עשה דלא אפשר בחזרה כיון דאין מוציאין ע"י העדי הזמה דלענין זה אין מקבלין כנ"ל ולא יתחייבו כלל וגם עתה אינו מועיל העדות גם לפטור דהוי עדות שאאי"ל דלא מהני גם בממון להש"ך ז"ל. אך ז"א דמ"מ ראוי להזימם כשיגדלו דיהי' אפשר בחזרה דאז מקבלין כנ"ל. אמנם כשיש לזה עדים בבירור על החזקה או שקנאו ונימא משום דאין מקבלין שלא בפניו לא נקבל עכשיו. ועדים המעידים לזכותו של הקטן נקבל. א"כ הא אותן עדים לזכו' הקטן אנו יודעין דכשיגדיל לא יועיל עדותן כלל דהא יועילו אותן העדים שהם לחובתו וא"כ כל הג"ד שע"פ עדות המעידין לזכות הוא רק מה שיזכה הקטן עד שיגדיל. ולענין זה הוי שוב עשאאי"ל דלענין שיחזיק הקטן עד שיגדיל הוי כאשר עשה דזה לא יהי' איתא בחזרה דלא יהי' מקבלין לחובתו כנ"ל ולא שייך הנ"ל דכשיגדיל נקבל דהא לענין זה לא הועיל כלל עדות המעידים לזכות כיון שהי' עדים לחובתו ואף בלא המזימים לא הי' נשאר בידו כשיגדל כנ"ל ולכך שפיר אין מקבלין גם העדות שלזכות כיון שיש עדים לחוב ממילא אינו מועיל עדות אלו לזכות. ומיושב מה דאמר לכשיגדיל יביא עדים ונראה אף לזכות כנ"ל, משא"כ כשאין עדים להיפוך מהני עדות לזכות דהא יועיל אחר שיגדיל ג"כ שישאר שלו ושפיר יוכלו להזימם כנ"ל. וכן בהביא עדים לזכותו וזיכו הב"ד את הקטן ואח"כ מביא עדים להכחיש גם כן לא מקבלינן לחוב כנ"ל. דבזה לא שייך טעם דהי' אז ראוי להזמה. וגם הא הכחשה תחלת הזמה הוא ויועיל שפיר הזמה כשיגדיל. משא"כ בעדי מכירה או חזקה כנ"ל לא מקבלין עכשיו כשיודעין דיש עדים כנ"ל. ומיושב ג"כ לשון הש"ס ערכין בנמצאת שדה שאינו שלו דאחזוקי סהדי בשקר' לא מחזקינן כו'. והיינו דלכאורה מ"מ לא שייך מ"ש דשפיר יכולין לקבל העדים לזכות דהוי יכול להזימם כשיגדל וא"ל כנ"ל דאז יועיל עדות המעידים לחובתו דז"א דכיון שאין מקבלין עדות שלא בפניו א"כ אין יודעין כלל אם יהי' עדות לחוב כשיגדל ושפיר יהי' מועיל עדות המעידים לזכות לגמרי ויהי' מהני ההזמה. וע"ז אמר הטעם דסהדי בשקרי לא מחזקינן כו' ושפיר אנו יודעין דכשיגדל לא יהי' מועיל עדות דלזכות היינו העדי אבהת' וכה"ג דהא יהי' עדות אלו שקנאו וכה"ג. וממילא לא חשבינן עדות דלזכות רק עד שיגדיל ולענין זה הוי עשאאי"ל כמ"ש ולא מהני עדות דלזכות כנ"ל ומוציאין. משא"כ בהא דטרק גלי דהי' בחזקת אבהתי' בלא עדים וא"צ לעדים לזכות אין מוציאין בעדי חזקה או שקנאו דאין מקבלין כנ"ל. ואמר שפיר בתינוק שתקף כו' לכשיגדל יביא עדים כיון דצריך עדים לזכות לא מקבלין כנ"ל:
שם מקיימין משטר שלא בפני בע"ד ופרש"י ז"ל בעדי' מבקשין לילך למד"ה. ותמהו תוס' הא כה"ג בכל עדות מקבלין כו' גם תמוה בש"ס דאמר אסברא לך טעמא דר"י והועד בבעליו ותמוה לפי' התוס' הא זה לכ"ע רק דסבר בקיום דרבנן מקילין לקבל שלא בפניו ומאי מייתי הא דוהועד דליכא דפליג הי' לו לומר דגם בדרבנן אין מקבלין כנ"ל וי"ל לפי' התוס' דהוא סבר דהא דאי מקבלין הוא מדרבנן כמ"ש הרשב"א ז"ל. ולכך דוקא במה דבעי עדות מה"ת משא"כ בקיום דא"צ כלל מה"ת הוי כמו תקנתא לתקנתא ומקיימין שלא בפניו. ואמר אסברא טעמא דר"י והועד כו' דמה"ת אין מקבלין וממילא גם בקיום לא מתכשר עדים פסולין כנ"ל:
אמנם לרש"י ז"ל י"ל להיפוך דלטעמי' אזיל דמפי כתבם לא מהני כלל אף בראוי להגיד כמ"ש תוס' פ"ב דכתובות שפירשו שלא ישלח בכתב כו'. וממילא ע"כ סבר כהרמב"ם ז"ל דרק מדרבנן מהני עדות בשטר ומבואר ברמב"ם דהגדת עדי שטר נעשה כשבא השטר לב"ד וא"כ אמרינן להיפוך דהא דמהני מבקשים לילך למד"ה בשאר עדות משום דמהני עדותן מה"ת הקילו לקבל במקום הפסד או דהא דאין מקבלין כו' רק דרבנן והקילו שלא יפסיד כיון דהעדות מועיל מה"ת משא"כ בקיום שטר דאין גוף העדות מועיל כלל מה"ת דהוי מפי כתבם א"כ עתה כשבא השטר לב"ד לקיים נעשה הגדתם והוי שלא בפניו ודאי דלא מהני שפיר אף דמבקשים לילך כיון דמה"ת אינו מועיל כלל רק מדרבנן ומדרבנן לא מהני שלא בפניו ולא מהני במקום הפסד כנ"ל. ומאן דסבר מקיימין סבר דגם בזה מקילינן ואמר שפיר טעמא דר"י והועד כו' דמה"ת אין מקבלין רק חכמים הקילו ודוקא בעדות המועיל מה"ת לא בשטר שכל העדות אינו מועיל מה"ת כנ"ל:
עוד י"ל כמ"ש לעיל דלכך מקילין במקום הפסד דלא חשוב חוב ולא ילפינן מוהועד כו' ולכך בזה כיון דמה"ת כל שלא בא לב"ד אינו עדות הוי זה חוב מה שנקיים כנ"ל. כיון דמהני רק מצד הפקר ב"ד כי' וזה נעש' עתה כשמקיים הוי שפיר חוב כנ"ל. עוד נראה דרש"י ז"ל מפרש דהא דמקבלין בעדיו חולין וכה"ג דהוי במקום הפסד כיון שרוצה לגבות ובלא העדים ידוע שיפסיד משא"כ בקיום דעתה לא הגיע כלל זמן הפרעון ואינו רוצה לגבות כלל עתה רק לקיים לחוד שכשיגיע הזמן לא יוכל לכפור שפיר אין מקבלין דאין אנו יודעין כלל אם הוי הפסד מה שלא נקבל דשמא לא יכפור כלל וכל זמן שלא נודע הפסד למה נעשה שלא כדין ולקבל עדות שלא בפניו כנ"ל. ומאן דסבר מקבלין י"ל דטעמו דהא דאין מקבלין הוא רק משום דאין חבין לאדם אלא בפניו וא"כ זה דוקא כשבאין לגבות וא"כ בקיום ממ"נ מקבלין שלא בפניו במבקשין לילך כו' דהא עכשיו אין כאן חוב ואם יכפור ויצטרך לגבות מקבלין משום הפסד כנ"ל כיון דמבקשין כו'. וגם לפי תוס' דמיירי בסתם י"ל דהטעם דמקבלין משום דעכשיו אין כאן חוב עדיין ואף דמסתעף אח"כ חוב כשכופר מהני דאז הוי דיעבד ועתה רשאין לקיים שאינו ידוע שהוא חוב כנ"ל. וי"ל דלכך אמר אסברא לך והועד בבעליו כו' דהיינו דהעדות שיהי' נעשה מועד צריך גם כן בפני בע"ד ואף בגווני דאינו משלם עתה החצי נזק כלל כמו מכירין בעל השור ולא השור כו' כדאמר בש"ס מ"מ ע"ז שנקבל עדות שנגח כדי שאם יגח עוד יהי' נעשה מועד ע"ז עצמו צריך ג"כ בפניו דוקא יבא בעל השור כו' ומוכח שפיר דאף שעדיין אינו חוב מ"מ אין מקבלין שיועיל כשיהי' חוב וממילא מוכח דגם קיום אין מקיימין אף שאינו ידוע שיכפור כיון דיועיל כשיכפור כנ"ל. ולכך אמר הש"ס אחר כך הלכתא מקיימין שלא בפני בע"ד ואפילו עומד וצווח כו'. ולכאורה מהו הרבותא במה שעומד וצווח כו'. ולמ"ש א"ש דלטעם הנ"ל דמקבלין משום שאינו חוב עדיין א"כ בעומד וצווח לכ"ע אין מקבלין דכבר הוא חוב כנ"ל רק דטעם זה כבר דחה ר"י מקרא דוהועד כו' ומסיק דמקיימין משום טעם התוס' דקיום שטרות דרבנן ולכך אפילו צווח והוי חוב מ"מ מקיימין כנ"ל:
עוד י"ל לדעת ר"א דבטוען מזויף בעי קיום מה"ת וא"כ אין יכולין לקיים שלא בפניו דאף דעכשיו לא בעי קיום מה"ת מ"מ שמא יטעון מזויף ויצטרך קיום מה"ת. וי"ל להיפוך דבשלמא אי פסול גם דיעבד קבלו שלא בפני בע"ד במה דבעי עדות מה"ת א"כ אין חשש דיכולין לכתוב שנתקיים שלא בפניו וממ"נ אם יטעון פרוע וכה"ג יועיל דמהני הקיום שלא בפניו דא"צ קיום מה"ת והקילו ואם יטעון מזויף באמת לא יועיל כיון דצריך קיום מה"ת ולא מהני גם דיעבד הקבלה שלא בפניו כו' שפיר רשאין עכשיו לקיים שלא בפניו דעתה הקיום רק דרבנן כנ"ל. אך להפ' דגם במה דבעי מה"ת ג"כ מהני דיעבד כשקבלו שלא בפניו ורק לכתחלה צריך מה"ת בפניו אבל לא לעיכוב' כמו ועמדו כו'. וא"כ שפיר יהי' אסור לקיים שלא בפניו דשמא יטעון מזויף ואז בעי קיום מה"ת ואעפ"כ יהי' מהני כיון שיהי' דיעבד שכבר קבלו וכיון דמה"ת אסור לכתחלה לקבל שלא בפניו ממילא אין מקיימין עכשיו כנ"ל דשמא יטעון מזויף ולכך אמר אסברא כו' אמרה תורה יבא בעל השור כו' היינו דהא דבעי לכתחלה בפניו הוי מה"ת ואין רשאין לקבל עכשיו לכתחלה כנ"ל ומסיק רבא הלכתא מקיימין כו' ואפילו צווח מזויף כו' כסברת תוס' דגם בטוען מזויף א"צ קיום מה"ת וממילא אפילו טוען עכשיו מיד מזויף אעפ"כ יכולין לקיים שלא בפניו. ושוב לא שייך כלל טעמא דר"י כיון דבכל מקום רק מדרבנן בעי קיום כנ"ל:
עוד י"ל דבשלמא אי דיעבד לא מהני שלא בפניו שייך שפיר דכיון דעדות קיום לא צריך כלל מה"ת הקילו חכמים אף שאין עדותן מועיל מה"ת הא אין צורך כלל לעדותן מה"ת רק מדרבנן והם אמרו כו'. אבל כיון דמהני דיעבד ואין זה פסול רק למצוה מה"ת יבא בעל השור כו' שיהי' העדות בפניו כו' וא"כ גם עדי קיום אף דמה"ת אין צורך לעדותם מ"מ כיון דמדרבנן צריך עדות שוב צריך מה"ת בפניו דוקא ככל עדות כמבואר בש"ם שבועות ריש פ' שה"ע הכל מודים בעד מיתה כו' כיון דמהני עדותו מדרבנן חשוב עד מה"ת וחייב קרבן שבועה וכן להיפוך משחק בקוביא כו' ע"ש. וממילא צריך כאן בעדי קיום מה"ת בפניו ולא שייך הם אמרו כו' כמו כל עדיות. ולכך אמר אסברא לך והועד כו' אמרה תורה יבא בעל השור כו' דהוא למצוה מה"ת לכתחלה וממילא גם בעדי קיום צריך בפניו דוקא אף שהוא דרבנן כנ"ל. ומ"ס מקיימין סבר דלא ילפי' מוהועד כמ"ש לעיל רק מדרבנן גם לכתחל' ולכך בקיום מקיימין כו' דלא ילפינן מוהועד רק קנס או ד"נ שצריך עדות כמ"ש לעיל משא"כ בממון כנ"ל: