אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ › לסימן כה

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן כה

לסימן כב

שיקול הדעת

סנהדרין דף ל"ב ע"א

משנה. ד"נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. הא דמחזירין לזכות מיותר לכאורה דפשיטא ובש"ס יליף לה מקרא נקי וצדיק דאף שנגמר הדין לחוב מחזירין כיון שהוא נקי באמת וכן להיפוך מצדיק כו'. ותמוה למה לי קרא הא גם בממון מחזירין וא"צ קרא רק להא דאין מחזירין לחובה אבל לזכות מהיכי תיתי דלא נחזיר הדין כשטעו. וצריכא למימר דלא נהרוג מי שאינו חייב מיתה. ולפי לשון הברייתא לקמן אמר א' יש לי ללמד עליו זכות כו'. אפשר דס"ד כיון שכבר גמרו הדין לחוב אין חוששין לדברי הא' שאומר שיש לו לימוד זכות כיון שלא נודע עדיין להב"ד אם יש ממש בדבריו אמרינן מסתמא אין ממש בדבריו כיון שהוסכם לב"ד וגמרו הדין לחוב הוי מילתא דלא שכיח לחוש לטעות. וקמ"ל מקרא דנקי אף דלכאורה ע"ז דנין שאינו נקי דבשלמא אי הפי' כפשטי' מוכח שפיר מנקי כיון שטעו אבל למ"ש א"כ אמרינן שאינו נקי מסתמ' מ"מ קרא יתירא אתי כיון דיש צד חשש שהוא נקי מחזירין כנ"ל. אך עדיין קשה נהי דגם בד"נ הולכין אחר הרוב ולא חיישינן למלתא דלא שכיח מ"מ באיכא לברורי מבררינן ובקדושין גבי שלח ואחווי מבואר שם דאף במקים שאין ע"א נאמן כלל מ"מ במה שאומר שיכולין לברר מיד נאמן שנצרך לברר וכ"ש דיני נפשות כיון שאפשר לראות אם יש ממש בדבריו. ואפשר דחשבינן לי' מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח כלל שיטעו ואף דאיכא לברורי א"צ לברר כמו שכ' הרא"ש דלא בדקינן אחר ח"י טריפות ע"ש. אך בש"ס חולין י"ב משום איבוד נשמה דהאי נונוולי' משמע דגם מיעוטא דל"ש חיישינן היכא דאפשר לבדוק משום הצלת נפשות ע"ש. אך אפשר דילפינן מדכ' כבר כאן נקי אל תהרוג כנ"ל. דאף שיש צד רחוק שנקי צריכין לברר כנ"ל. ודוחק. גם י"ל דדוקא התם קודם גמ"ד מחויבין לחוש ולברר כיון שאין הפסד במה שנבדק רק ניוול משא"כ אחר גמר דין דיש עינוי הדין כדאמר בש"ס לקמן ליגמר דיני' כו' נמצא מענה כו'. ה"א דלא ניחוש למיעוט של שכיח כלל ולענה דינו קמ"ל כנ"ל. ומ"מ דוחק שלא נחוש בהצלת נפשות במה שבידינו לברר מיד. ועוד דגם בסיפא דברייתא נקיט האי לישנא אמר א' יש לי ללמד חובה דאין מחזירין והתם הדין אף בודאי טעות אין מחזירין ולמה לא אשמעינן רבותא בודאי טעות בזה עיקר הדין דבעי לאשמעינן אף שודאי בטעות פטרוהו אעפ"כ אין מחזירין לחובה כנ"ל. וע"כ דפי' הברייתא אמר אחד היינו אף שידענו שהאמת אתו א"כ עדיין קשה כנ"ל. והי אפשר לומר דמקרא זה עצמו ילפינן דבדיני ממונות יש פעמים שכשכבר נגמר הדין אין מחזירין עוד והיינו בטעות בשיקול הדעת שאין בירור גמור שטעו אף שאם הי' הב"ד יודעין מתחלה מהסוגיא דעלמא לא היו פוסקין כן מ"מ כשכבר פסקו ואין כאן ודאי שטעו אין מחזירין הדין שנגמר כבר ולכך אמרה תורה בד"נ אינו כן דכיון שהוא נקי מחזירין הדין. וכן להיפוך לחובה אף בגווני דבד"מ מחזירין היינו בטעות בדבר משנה מ"מ בד"נ אין מחזירין דצדיק כו'. והי' טעם נכון מאי דאמרינן בטעות בשיקול הדעת דמה שעשה עשוי דנדחקו הפוסקים מאד למה כיון שטעו ודאי דהא משלמין מביתם למה יתקיים הדין. ולמ"ש י"ל דילפינן לה מדאורייתא מהך קרא דנקי אל תהרוג דמוכח דבדיני ממונות איכא גווני דאף שטעו אין מחזירין הדין. וכמו דיליף הש"ס ריש מכות מהא דע"א כו' למות כו' דעדות מיוחדת כו' מוכח דבדיני ממונות כשר ע"ש ובכמה דוכתי יליף כנ"ל. וכן כאן מוכח שפיר דמה"ת איכא גווני בד"מ שאין מחזירין וע"כ היינו בש"ה כנ"ל. אך מדכל הראשונים לא פי' כן ע"כ לא ס"ל כנ"ל:

ונראה דמוכח מלשון המשנה דלא כנ"ל דא"כ הוי לי' למיתני ב' רבותות וחילוקים בין ד"נ לד"מ ד"נ מחזירין לזכות וד"מ אין מחזירין היינו בש"ה. ולחובה בד"מ מחזירין וד"נ אין מחזירין בדבר משנה כנ"ל. ומדנקיט רק ד"מ מחזירין בין לזכות כו' וד"נ מחזירין לזכות כו' משמע דלענין החזרה לזכות אין רבותא בד"נ יותר מבממון וע"כ דאיירי בטעות בד"מ דגם בממון מחזירין. ומדוקדק לשון רש"י ז"ל שפי' מחזירין וידעו שטעו כו'. ואהא דאין מחזירין לחובה פרש"י בגמרא יליף לה והא גם אהא דמחזירין לזכות יליף בגמרא מקרא ולמ"ש מדוקדק דהלימוד בזה הוא רק אלשון הברייתא דשומעין להאומר לימוד זכות וכמ"ש לעיל אבל במשנה דתני מחזירין דהיינו בודאי טעות ע"ז א"צ לימוד מנקי ורק אהא דאין מחזירין לחוב פרש"י דיליף לה כנ"ל. ועוד נראה דמוכח דלא כנ"ל מהא דאמר וחילופא במסית כו' ובשלמא אי הפי' כנ"ל א"ש דמה דחוששין למלתא דלא שכיח הוא מצד והצילו העדה ובמסית לא חיישינן להכי אבל דנימא דאיירי בודאי טעות בשקול הדעת אין סבר כלל דנימא במסית דמ"מ נחייבו מיתה אף שטעו וודאי אינו חייב. גם מה מייתי מקרא דלא תחמול כו'. אך לכאורה קשה למה לא תני במשנה באמת גם חילוק זה בין ד"מ לד"נ דבד"מ אין מחזירין לזכות בטעה בש"ה ובד"נ מחזירין והי' ראיה מזה לדעת הרמ"ה שהביא טור סי' כ"ה דלא אמרינן בטעה בש"ה מה שעשה עשוי רק כשעכ"פ כבר שילם ונעשה מעשה על פיו אף דלא בעי נו"נ ביד אבל מה שפסק לחייב את הזכאי ועדיין לא הוציא חוזר הדין ע"ש. וא"כ לא קשה דבד"נ ע"כ שלא נעשה מעשה עדיין דאל"כ לא שייך חזרה וא"כ כה"ג גם ד"מ מחזירין אף בטעה בש"ה גם לזכות. אך לטור בשם הרא"ש דכשפסק חייב אין מחזירין וחייב קשה הי' לו לומר החילוק גם בלזכות דד"נ אין מחזירין כנ"ל. ויש להוכיח מזה דע"כ לא קאמר הרא"ש דמיד שפסק חייב קם דינא רק באינו מומחה דהטעם דאין גדול מחזירו משום קנס כדי שיתחייב לשלם אף בודאי אינו כן קנסוהו שיהי' הדין קיים ולכך אף שעדיין לא הוציא מ"מ מיד שפסק חייב שייך הקנס כדי שישלם וקם דינא כיון דאינו מטעם ספק אבל במומחה דמה שאינו חוזר הוא משום מי יימר דטעמא בתרא עיקר כו' דיש גדול באמת מחזיר י"ל דשפיר מודה הרא"ש דדוקא כשכבר הוציא אין להוציא ממנו משום מי יימר אבל לא בפסק לחייב לחוד וכמ"ש הרמ"ה דגם מזה אין להוציא מספק כנ"ל. ולכך במשנה דנימא דומיא דד"נ במומחין ובמומחין גם בד"מ מחזירין לזכות כשעדיין לא הוציא אף בטעות בש"ה כנ"ל. אך לא משמע כן ממה שהביא הרא"ש מר' ישמעאל ור' חייא ע"ש ולהרי"ף ז"ל א"ש בפשיטות כיון דהיכא דאיכא פסידא לבע"ד לעולם הדין חוזר גם בד"מ וא"כ בד"נ דלעולם איכא פסידא וכה"ג גם בד"מ מחזירין גם בש"ה כשאין הדיין משלם ואינו חילוק כנ"ל:

גם י"ל דלא צריך למתני דמלתא דפשיטא הוא בד"נ דמחזירין בטעה בשקול הדעת כיון שהוא ודאי טעות. ודוחק. וי"ל דבג' מומחין דסמיכי ודאי מודה הרא"ש כיון דלא שייך שום קנס דליכא ב"ד דעדיף מנייהו והא דאין מחזירין באין גדול רק משום מי יימר וא"כ דוקא סבר הוציא כנ"ל. ובד"נ דכולם מומחין דסמיכי וממילא כה"ג בד"מ גם כן מחזירין כשלא נעשה מעשה כנ"ל:

דל"ג ע"א. ד"מ מחזירין בין לזכות כו' ורמינהו דן את הדין כו'. לכאורה לס"ד דגם בטועה בדבר משנה אינו חוזר וכן בש"ס כתובות בעי לאוקמי כתנאי בטועה בדבר משנה אי אינו חוזר כו'. וטעמ' בעי כיון דודאי טעה למה יתקיים הדין. והי' אפשר לומר למאי דאמר בש"ס יבמות גבי ספק ובני יבם כו' לבתר דפליג בנכסי' דאמרינן קם דינא ואף דעכשיו נודע דודאי מגיע לו ממ"נ או שאחיהם הוא ויש לו חלק ואי לאו נטל אביהם חלקו שלא כדין אז מה שהחזיקו היבם בנכסיו אעפ"כ קם דינא. והטעם או כמ"ש ת"ה סי' ש"י וח"מ רס"ח. דהוא מטעם יאוש כשכבר נפסק הדין אסח דעתיה מני' ע"ש. או הטעם פשוט כיון דילפינן מקרא דהפקר ב"ד הפקר וא"כ כשהב"ד פוסקין הדין אף שלא הי' המעשה כן מ"מ זוכה זה מה"ת. דהא ודאי בשניהם מסופקין ופסקו יחלוקו וקדשו שניהם הוי קדושי שניהם קדושי ודאי ולא אמרינן דביד א' גזל כיון שזכו ע"פ דין הפקר ב"ד הפקר וזכה בדבר אף שאינו שלו. ולכך שפיר קם דינא כיון שאז הי' הפסק כדין זכה אף שאינו שלו ולכך אינו יכול עתה להוציא מספק כנ"ל. וא"כ הי' הסברא לכאורה גם בטעו' בדין דשייך ב' הטעמים הנ"ל אף בטעה בד"מ דמ"מ אסח דעתיה ונתיאש או הפקר ב"ד. אך באמת ליתא דהא דקם דינא מטעם הפקר ב"ד היינו עכ"פ שהי' הפסק כדין אז וע"ז נתנה תורה רשות דהפקירם הפקר אף דאין המעשה כן כיון דהתורה ציותה לדון כן והא לפעמים יכול להיות שאין המעשה כן ע"כ דנתנ' תורה רשות כו' והפקר כו' אבל בטעות על שלא כדין אין להם רשות כלל ולא מקרי הפקר ב"ד וזה עצמו כחילוק הש"ס כתובות פ' אלמנה ופ"ב קדושין דב"ד בוררין חלק יפה והגדילו א"י למחות משום מה כח ב"ד יפה ופריך משום הדיינים כו' ומשני הא דטעו הא דלא טעו. והא לכאורה כיון דבכל זכות הגדילו יכולין למחות משום דאיגלאי מלתא שלא הי' זכות כלל וא"כ מיקרי זה טעו דאם היו יודעין שאינו זכות לא היו בוררין חלק זה. אך החילוק הוא כנ"ל דשם יודע רק שאין המעשה כן אבל הפסק הי' אז כדין דבאמת הי' זכות כל זמן שלא נודע שמוחים והי' ראוי לפסוק כן ושפיר מה כח ב"ד יפה והפקר ב"ד הפקר וכמו קם דינא. משא"כ בטעו בשומא שלא הי' ראוי לפסוק כן גם בשעה שפסקו לא שייך כנ"ל וכן כאן בטעה בד"מ. ואין להקשות מהא דכל זמן שמביא ראיה סותר הדין ולא אמרינן קם דינא שהי' הפסק כדין. ז"א דשם אין זה כלל אותו הדין שפסקו רק מחסרון ראיה ועתה יש ראיה שלא הי' אז ולא פסקו על זה כלל משא"כ בהאי דקם דינא והא דהגדילו דלא נשתנה כלל וע"ז הדין עצמו פסקו שייך קם דינא כנ"ל. וכן בטעות רק משום שלא הי' ראוי לפסוק מיד כן כשפסקו כנ"ל. ומ"מ י"ל דלא דמי לשומא בטעות כדמחלק ש"ס יבמות פ' האשה דהורו ב"ד ששקע' חמה ואח"כ זרחה אין זה הוראה אלא טעות ואלו בחלב ודם להיתרא מקרי הוראה ע"ש. וא"כ גם בטעה בדיני ממונות כיון דמקרי הוראה והדין הוא דמחויב לדון כפי הנראה להם א"כ שייך גם על זה קם דינא דהפקר ב"ד הפקר דהא עשו כדין שהי' נראה להם אף דבאמת אין הדין כן וכמו אם אין האמת כן בענין המעשה כנ"ל אך באמת לא עדיף הא דהפקר ב"ד דילפינן מה אבות מנחילין כו' משאר הפקר וקנין ממי שהוא שלו דקי"ל קנין בטעות חוזר כיון דאם הי' יודע לא הי' מקנה. וממילא גם בב"ד עכ"פ בטעות לא שייך הפקר ב"ד דאף דיש להם רשות אף שלא כדין היינו כשמתכוונים כנ"ל משא"כ בטעות. וא"כ י"ל כיון דאיכא מ"ד דמחילה בטעות הוי מחילה כיון דכבר ישנו ת"י זכה בו. א"כ י"ל שפיר הס"ד בטעה בד"מ לענין הפקר ב"ד ג"כ כנ"ל כיון דזוכה החייב או שכבר הוציאו הב"ד הוי כמו שמיט ואכיל דאף בטעות מהני כן מהני להפקר ב"ד ג"כ אף בטעות כיון שכבר זכה בו כנ"ל. ולדידן דקי"ל מחילה בטעות לא מהני לכך גם טעה בד"מ לא מהני כנ"ל וחוזר. וא"כ י"ל הטעם בטעה בשקול הדעת דקם דינא כמו דמחלק בש"ס פרק א"נ גבי שמיט ואכיל התם הלואה הכא זביני ופי' תוספ' משום די"ל גם אם הי' יודע הי' מוחל משום ניחא דליקו בהמנותא הוי מחילה בטעות מחילה ואף דהא מיד שנודע לו שאין הדין כן ולא הי' המכירה מהני אינו רוצה ואיגלאי מלתא שהי' בטעות שאם הי' יודע לא הי' מוחל משום ליקו בהמנותא דהא לרשב"ג אמרינן הוכיח סופו על תחלתו פ"ב דחולין ע"ש. וע"כ כיון דכבר נעשה המחילה רק שהי' בטעות כל זמן שאינו ודאי לגמרי שאם הי' יודע לא הי' עושה לא נתבטל והוי מחילה ע"ש. וא"כ בטעה בש"ה דיכול הדיין להכריע אם נראה לו כדברי השני וא"כ אף עתה דאחר שיודע דסוגין דעלמא כאידך אינו מכריע ומודה שטעה מ"מ אינו מבורר על שעת הפסק שאם הי' יודע לא הי' מכריע כאידך וכמו שם שמחילה דאף דעכשיו נודע שאם הי' יודע לא הי' מוחל מ"מ אז בשעת המחילה לא הי' ברור שאינו מחילה מחמת הטעות דהי' ראוי אז להסתפק דגם אם הי' יודע אפשר הי' מוחל משום ניחא לי' כנ"ל. ושפיר הוי מחילה אף דעכשיו מוחה כנ"ל. וכן לענין הב"ד דבשעת הפסק קודם שיודע לא הי' ברור שהוא טעות דאפשר גם אם הי' יודע הי' מכריע כאידך והי' הפקר ב"ד ממילא אף דעכשיו דנודע ואינו מכריע ואיגלאי מלתא דהי' טעות מ"מ כה"ג שפיר מחילה בטעות מהני כמו בשמיט ואכיל וגם ההפקר ב"ד מהני בטעות אף דהוא שלא כדין כנ"ל:

אך יש לחלק דשם עכ"פ יכול למחול דהוא שלו רק שהוא בטעות וכיון דבשעת מחילה לא הי' מבורר שייך כנ"ל דהועיל המחילה בשעתו. משא"כ בב"ד דכשאינו ע"פ ד"ת אינו ברשותו כלל להפקיר דלא נתנה תורה רשות רק כשדנין ע"פ ד"ת. ואינו מוכרח כיון דילפינן מה אבות מנחילין כו'. והי' נראה דעכ"פ לרשב"ג דסבר פ' אלמנה שום הדיינים שטעו כו' מ"מ מה כח ב"ד יפה ומהני כו'. וא"כ כיון דאף בטעו יש דין ב"ד עליהם אף דנתברר אח"כ שטעו וע"כ דהפקר ב"ד הפקר גם בטעו. וא"כ לכאורה גם בטעו בדבר משנה לא יהי' חוזר. ואי"ל דבאמת הדין כן לרשב"ג. ז"א דאמר בש"ס התם עשה ר' כחכמים אמר לפניו ר"א בן פרטא מה כח ב"ד יפה והחזיר ר' את המעשה. ובעי לאוקמי בש"ס דפליגי אי טעה בד"מ חוזר ע"ש. והא מה שהחזיר ר' משום דסבר כרשב"ג מה כח ב"ד יפה אף בטעו. וע"כ שוב מטעם זה עצמו לא הי' חוזר הדין אף בטעה בד"מ כיון שכבר פסק כנ"ל. ומ"מ לא הי' חוזר הדין בין אי הלכה כרבנן או כרשב"ג וע"כ דאף לרשב"ג טעה בד"מ חוזר וצ"ל הטעם דכמו דבר שבמדה ומשקל וטעו דמודה רשב"ג דחוזר כיון שהטעות הי' מבורר וניכר מיד לכל אדם אין עליהם דין ב"ד. כמו כן טעה בד"מ כיון שהי' מבורר וניכר לכל ודבר פשוט. וממילא בטעות בש"ה שאינו מבורר דאפשר לב"ד להכריע שפיר לרשב"ג קם דינא מטעם הפקר ב"ד דלא גרע משומא בטעות. ובזה מיושב דאיכא התם ב' לישני בש"ס אי החזיר ר' את המעשה כו' ובעי לאוקמי פלוגתייהו אי טעה בד"מ חוזר. ולמה לא אמר דהוי רק טעות בש"ה כיון דבאמת קי"ל הלכה כחכמים ודאי עכ"פ לא איתמר הלכתא כרשב"ג ולמה דחיק הש"ס דהי' ברור לר' שרשב"ג שיהי' טעות בד"מ יותר י"ל שהי' רק טעות בש"ה ואעפ"כ חוזר משום שהי' מומחה דלר"י חוזר במומח' גם בטועה בש"ה. גם דמשמע מש"ס דאי לא הי' טועה בד"מ ודאי לא הי' חוזר. והא לרא"ש ושאר פ' קי"ל דמומח' חוזר אף בטועה בש"ה ור' מומחה הי'. ולמ"ש מיושב דע"כ לא מפלגינן בין מומחה לאינו מומחה רק לדידן דקי"ל כחכמים דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה בטעו ולא מיקרי הפקר ב"ד בטעות גם בש"ה ולא שייך טעם הנ"ל ומחלקין כפיר בין מומחה לאינו מומחה דקנסוהו שיהי' קה דינא משא"כ מומחה. אבל לרשב"ג דמה כח ב"ד יפה גם בטעו בשומא ממילא בטעה בש"ה לעולם קם דינא אף במומחה דע"פ דין מהני לא משום קנס. וא"כ התם דהחזיר ר' את המעשה משום דסבר כרשב"ג מה כח ב"ד יפה. ושפיר אמר בש"ס דדוקא משום שהי' טעות בד"מ דבש"ה לא הי' חוזר אף במומחה מטעם זה עצמו דמה כח ב"ד יפה כנ"ל וכנ"ל. משא"כ לדידן דקי"ל כרבנן:

והנה י"ל ג"כ טעם הת"ה משום יאוש דשייך ג"כ בטעה בד"מ כיון דלא שכיח אסח דעתי' וכמו התם דקם דינא גבי ס' ובני יבם כו'. וכן בכריתות בשור הנסקל שהוזמו עדיו דהוי הפקר מיד שנגמר דינו דמייאש מריה מיני'. אך באמת גם ז"א דהא יאוש בטעות לא מהני כמו כל קנין בטעות דחוזר. והתם גבי ס' ובני יבם לא הי' בטעות דהי ראוי להתיאש אבל בטעות בד"מ נהי דלא אסיק אדעתי' שטעו ונתייאש מ"מ הא ודאי אם הי' הבע"ד יודע שטעו לא הי' מתייאש. ואף דבשור הנסקל ג"כ הי' בטעות כו'. ז"א דהא בעי למימר התם דגם ברבע שורו כו' דיודע שהוא שקר אעפ"כ מתייאש דמה בכך שיודע מ"מ כיון שנגמר דינו יסקלוהו הב"ד אף דהוא שקר רק דמסיק התם לחלק ביודע דהוא שקר לא מייאש דסמיך דמייתי עדים להזימם משא"כ בנרבע שורך שאינו יודע ולא יוכל לחזיר אחר עדי הזמה ע"ש. וא"כ עכ"פ עכשיו שאינו יודע באמת הי' השור עומד ליסקל והי' ראוי להתיאש אז ולא הוי בטעות.. ואף שנולד אח"כ שבאו, עדי הזמה מ"מ אז הי' עומד לסקול שיהי' לא מצי למיהדר דלא שכיח שיוזמו והיו סוקלין אותו וכמו כל גזילה וגניבה דסתם יאוש אף דעכשיו יכול להוציא בב"ד מ"מ בשעת הגזילה לא הי' טעות והי' עומד ליאוש. משא"כ כאן בטעות בד"מ או בש"ה שאם הי' יודע בשעת הפסק שהוא בטעות בדין לא הי' מתיאש כלל דיתברר אח"כ ויהי' הדר דינא. ומה שהי' עומד אצלו ליאוש הי' מחמת טעות שהי' סבור שהוא כדין. וכמו אם סבור שנגנב ולא נגנב כלל וכנ"ל. וא"כ למאן דס"ל פ' איזהו נשך דמחילה בטעות הוי מחילה וע"ש בהג"א דגם יאוש בטעות מהני. א"כ שפיר ס"ד דגם טעות בדבר משנה יהי' קם דינא מטעם יאוש כנ"ל. ולמאי דקי"ל דלא מהני בטעות גם כאן חוזר:

ובזה י"ל הטעם לר"ח דמחלק בין נו"נ ביד קם דינא ותמוה כמ"ש הרי"ף ז"ל.. דבשלמא לענין התשלומין שן לחלק דנו"נ ביד הוי מזיק אבל לענין קם דינא מאי חילוק. ולכך הוצרך הרי"ף לפרש דבשביל הפסד הבע"ד חוזר כו'. והרא"ש כ' להיפוך דבאינו מומחה הי' התקנה שיהי' קם דינא כדי שישלם עי' שם. וא"כ גם בלא נו"נ ביד למאי דקי"ל כר"מ שייך הקנס כנ"ל. ולמ"ש י"ל דהנה הרשב"א כ' בכל תקנת חכמים אם אחר שיתקנו יהי' הדין כן באמת לא חשוב עקירת דבר מה"ת ואף בממון דיש כח ביד חכמים מ"מ שייך יותר לתקן היכא שיהי' כדין ע"ש. וא"כ למ"ש הטעם דלא הוי יאוש כאן בטעה בד"מ כמו בשור הנסקל כו' הוא משום דהוי אז מיד בטעות שלא הי' עומד כלל ליאוש. ודוקא התם שהיו סוקלין אותו כנ"ל. אמנם בטעות בש"ה למאי דקי"ל קם דינא א"כ שוב שפיר הוי יאוש מיד דמיד כשנגמר הדין מתיאש דאף אם הי' יודע שהוא טעות בש"ה הי' ראוי להתיאש כיון שהב"ד יוציאו ויהי' קם דינא וכמו בשור הנסקל כנ"ל וא"כ שפיר אחר שתיקנו שיהי' קם דינא ממילא הדין כן באמת מה"ת ושייך התקנה כנ"ל אך בחייב את הזכאי כ"ז שלא שילם לא הוי יאוש כלל דהא אין הגמר דין רק שיש חיוב עליו לשלם. ומ"מ כ"ז שלא שילם לא שייך יאוש דהא אף שחייב מ"מ המעות שלו. ולכך לא תיקנו כלל שיהי' קם דינא כיון דגם אחר התקנה לא יהי' כדין אלא כשהדיין כבר הוציא דאז שפיר מתיאש אם יהי' קם דינא כנ"ל דיודע שלא יוציא עוד כנ"ל. ולכך בפטור אתה הוי ס"ד דחשוב כנו"נ ביד דאי יאוש מהני בחוב שפיר יהי' יאוש מהחוב מיד שפסק לפטור והוי כנו"נ כו'. ומסיק כמו דקי"ל דלא מהני יאוש בחוב דחשיב באיסורא אתי לידי' כמו גזילה כיון שהי' מחויב כבר בתשלומים, קודם היאוש ודוקא משכון ונטלו כנ"ל אך לכאורה גם כשהבע"ד עצמו משלם יהי' ג"כ יאוש אי קם דינא. וא"כ למה דוקא נו"נ ביד הדין כנ"ל:

אמנם הטעם כיון דקי"ל בגזילה או אבידה לא מהני יאוש היכא דבאיסורא אתי לידי'. וא"כ כשהבע"ד משלם ואין המעות יוצא מרשותו עד שקונה המקבל המעות כדקי"ל גם בנותן מתנה ואמר א"א דחוזר להנותן ובחוב גם לר"ל הדין כן. וא"כ לא הוי יאוש עד שמקבל הלה המעות וא"כ שוב הוי באסורא אתי לידי' ואף שבא בב"א בשעה שקונה המעות ומקבלו והא בגזילה ג"כ הוי בב"א שבא היאוש כשבא ליד הגזלן ומ"מ חשיב באיסורא אתי לידי' דצריך להיות בא לידי' אחר היאוש דוקא. ולכך שפיר לא הוי יאוש כשהבע"ד משלם וממילא לא תיקנו שיהי' קם דינא כנ"ל אבל כשהדיין נו"נ ביד כיון דמה שהב"ד מוציא הוא מצד הפקר ב"ד כו' ומיד מוציא המעות מרשות הלוה כיון שגובין בע"כ בכל גוביינא ויוציא מרשותו שלא מדעתו ואח"כ נותנין להמלוה א"כ שפיר מיד שהב"ד גבו ממנו והוציא מרשותו נתיאש ושפיר כשנותנין להלה הוי בהיתרא אתי לידי' אחר יאוש כנ"ל ומהני ולכך שפיר בנו"נ קם דינא משא"כ בלא נו"נ ביד כנ"ל אף ששילם כנ"ל:

עוד י"ל טעם דהא בתוס' הקשו במשנה דכמו דילפי' ממשפט א' דו"ח ושאר דברים דשוה ד"מ לד"נ למה תני אותן החילוקים בין ד"מ לד"נ ולא משוינן לד"נ ותירצו דמאי דתלי בזכות וחובה לא שייך להשוותם דבממון מה שזכות לזה חובה לזה ע"ש. וא"כ היכא דאי קם דינא משלם הדיין מביתו א"כ שוב כשפסק לזכות שפיר יש ללמוד מד"נ דאין מחזירין לחובה מנקי וצדיק כו' כיון שיצא צדיק בדינו כנ"ל. ולא שייך דהוי חוב להתובע דהא לא יהי' כלל חוב לו אף שישאר זה זכאי דהדיין ישלם לו מביתו. וכן גם להיפוך כשחייב את הזכאי א"כ יצא התובע זכאי בדינו ואין מחזירין לחוב כמו בד"נ ולא שייך דהוי זכות להב' דז"א שאינו זכות כלל להחזיר הדין כיון שהדיין ישלם מביתו ומה שהוא חוב לדיין לא חשבינן כלל חוב נגד הבעלי דינין שאנו דנין רק על הזכות וחובה של הבע"ד וכמו ד"נ לא חשבינן חוב לגואל הדם כדאמר בש"ס. ועוד דעכ"פ שייך הקנס שלא נחשוב חוב של הדיין לחוב. וא"כ י"ל שפיר מדינא טעה בד"מ אינו חוזר כיון דאי נימא קם דינא חייב הדיין לשלם שוב אין מחזירין לחובה בין התובע ובין הנתבע ממשפט א' כו' דילפינן שפיר דכשפסקו לזכות ויצא זכאי בדין אין מחזירין לחובה ובין שיצא הנתבע זכאי ובין שיצא התובע זכאי נשאר זכאי כמו ד"נ ולעולם לא הוי חוב לשכנגדו דהדיין יתחייב לשלם כנ"ל. והוי רק זכות ואיכא למילף מד"נ כנ"ל. ואף דיש לדחות דהוי חוב מ"מ כשאין לדיין לשלם. ז"א קושיא דאפשר באמת כשאין לדיין לשלם הדר דינא דהא גם להרי"ף ז"ל כן ולהרא"ש דהי' רק קנס לדיין שיהי' קם דינא כדי שישלם ודאי קשה כנ"ל היכא שאין לדיין לשלם. וצ"ל אפשר באמת כן כפשטא דלישנא מה שעשה כו' וישלם כו'. ומ"מ לדידן דטעה בד"מ חוזר י"ל דלא אמרינן כנ"ל דלא מצינו גורם כזה כיון דאי יהי' הדין דאין הדיין משלם יהו' ממילא הדר דינא דהוי זכות לזה וחוב לזה. ורק אם הדין דמשלם יהי' קם דינא מנא לן דניחייב מזיק כזה דאם לא נחשבו מזיק לא יהי' נעשה היזק כלל. ושוב תלוי במה שראו חכמים לתקן ולכך בטעה בד"מ שאין סברא שיהי' הדין קיים לא תיקנו והדר דינא ואינו מזיק כנ"ל משא"כ בש"ה קם דינא וממילא הדין כן מה"ת כיון דמשלם. וא"ש ג"כ החילוק לר"ח בין נו"נ ביד כיון שיש חילוק בין נו"נ ביד לענין החיוב לשלם ממילא בנו"נ דחייב ילפינן ממשפט א' כנ"ל דלא יהי' חוב לשכנגדו משא"כ בלא נו"נ ביד:

ואפשר לישב דגם למאי דקי"ל כר"מ דדן דד"ג ג"כ א"ש החילוק בין נו"נ ביד למ"ש דהא אף דחייב הדיין משום גרמי מ"מ מיקרי זכות וחוב לשכנגדו דכשפסק חייב ולא הוציא אם יהי' הדר דינא א"צ לשלם משא"כ אי קם דינא חייב לשלם והוא לא יהי' לו רק חוב על הדיין וזה גופי' מיקרי חובה מה שצריך לשלם מיד והוא יצטרך לגבות מהדיין. וא"כ לכך שפיר הדר דינא אף לר"מ דדן דיני דגרמי דלא דמי לד"נ כנ"ל. משא"כ נו"נ ביד דכבר שילם ובין יהי' הדר דינא או קם דינא אין לו רק חוב על שכנגדו או על הדיין ושוב שפיר קם דינא ממשפט א' כנ"ל. ולכך ס"ד שפיר מעיקרא דבפטור אתה כנו"נ ביד דמי דבפטור אתה שוב גם בלא נו"נ ביד ג"כ אין לו רק חוב אף הדר דינא ושוב קם דינא והחוב על הדיין כנ"ל:

וטעם הפשוט נראה דהא חזינן ב"ב פ' חזקת דמאן דס"ל דחוששין לזילותא דב"ד אף דהוי עכשיו תרי ותרי ואלו באו מקודם הי' ספק גמור אעפ"כ כיון שכבר פסקו הדין וגם עתה עדיין ספק ויכול להיות שהאמת כמו שפסקו חוששין לזילותא שלא לבטל. ומה"ט י"ל דלס"ד גם טעה בד"מ אינו חוזר. ולמסקנא משום דזה ודאי טעית ולא דמי לתרי ותרי דהתם עדיין ספק. ולכך בטעה בש"ה שפיר דמי להתם כיון שיכול להיות שהפסק כדין ולא מהדרינן דינא משום זילותא דב"ד כנ"ל ואף דקי"ל התם אין חוששין כו' י"ל דהתם כיון שבאו עדים אחרים אח"כ שלא היו מקודם אין כאן זילותא כלל דהא מה שחוזר הדין אינו בשביל טעות רק שבאו אח"כ וכמו בהזמה. משא"כ בטעות בש"ה שלא נולד אח"כ שום עדות חדש רק לבטל הדין עצמו שפסקו מקודם ודאי מודה רשב"ג דשייך לזילותא דב"ד ושפיר הטעם כיון שאין טעות ברור רק שיקול הדעת ולא עדיף מתרי ותרי דהתם שפיר אין מחזירין דחוששין לזילותא דב"ד לכ"ע כיון שיהי' נראה בבירור שרק מחמת טעות החזירוהו ולכך אין מחזירין ומה שעשה עשוי כנ"ל:

ובזה מיושב טעם הרי"ף ז"ל דפי' מומחה אין מחזירין דיותר שייך זילותא דב"ד בפסק מומחה משאינו מומחה דאין חוששין לזילותא דידי'. וגם לרש"י והרא"ש ז"ל שפי' דכאן מומחה מחזיר דלא שייך מי יימר ותמוה דאינו מומחה נהי דשייך מי יימר ואינו יכול להחזיר בעצמו אבל מומחה למה לא יחזיר מה שפסק האינו מומחה ולזה נדחק הרא"ש משום קנס ע"ש. ולמ"ש י"ל דגם באינו מומחה שייך חוששין לזילותא דב"ד כדמשמע פשטא דש"ס דשייך בכל ב"ד:

והנה מבואר שם ב"ב ל"ב לישנא דר"נ דאמר אנן אחתינן לי' אנן מסקינן לי' לזילותא דב"ד לא חיישינן ומשמע הלשון כיון שאותו הב"ד עצמו שהורידוהו הן מעלין אותו לא שייך זילותא כו' אבל ב"ד אחר שיהיו סותרין דינם במה שאינו ברור י"ל שפיר דשייך זילותא כנ"ל. רק התם כיון דאותו ב"ד עצמו יכולין להחזיר הדין שוב אין כאן זילותא גם אי ב"ד אחר מחזירין דאינו ניכר משא"כ כאן בטעה בש"ה כיון דבאינו מומחה אותו ב"ד עצמו א"א להחזיר דשייך מי יימר שוב גם ב"ד אחר (אין] מחזירין דשייך זילותא דב"ד. ודוקא מומחה שיכול להחזיר בעצמו דמי להתם כנ"ל:

דן את הדין כו' טיהר את הטמא כו'. ותמוה מאוד כקושית התוס' למה יהי' מה שעשה עשוי כו'. ואי הדין דטהור מאי תשלומין שייך. ותירוץ תוס' אינו מובן דמה שעשה עשוי בעירבן ברוב פירותיו כו' מה ענין זה לדיין הא כל איסור בטל ברוב דבשלמא הש"ס ר"ח דמוקי אגע בי' שרץ או שעירבן כו' אז משלם מביתו. אבל תוס' דמחלקין מה שעשה עשוי לדין בפ"ע היכא דעירב ברוב ומשלם מביתו בגווני אחריני בעירב במועט כו' מה ענין למתני כאן מה שעשה כו'. ולר"מ שכתבו תוס' דבכל מקום קנסינן שוגג כו' רק כאן ע"פ דיין לא קנסו א"ש דקי"ל מה שעשה עשוי בטיהר הטמא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד כמו כל תערובות אבל לרבנן לא שייך כלל דבכל איסור בטל. וגם לר"מ אינו מובן לישנא דמה שעשה כו' הא אין הדין קיים רק שוגג כזה לא קנסו כו':

וי"ל דהא דמיאנו תוס' לומר דנשאר טהור כיון דטעה רק בש"ה כמו דקי"ל חכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור משום דפשיטא להו דדוקא בממון שייך מי יימר דטעמא בתרא עיקר כו' דאין להוציא מספק משא"כ ספק איסור דלחומרא. וא"כ י"ל דוקא בדאורייתא משא"כ איסור דרבנן הדין כמו בממון דקם דינא כיון דס' לקולא. וא"כ שייך שפיר אף דבאמת גם בע"פ דיין קנסו שוגג אטו מזיד והי' אסור בעירבן אף ברוב. רק דכיון דאיסור זה דרבנן שוב ע"ז באמת קם דינא שאין כאן איסור כלל כיון דכבר פסק דטהור. ושפיר הלשון מה שעשה עשוי דבעירבן כו' טהור רק מצד דקם דינא כנ"ל. אך להפ' דבנעשה דרבנן ע"י גלגלו לא חשבינן לי' ס' דרבנן כו'. וכן כאן כיון דגוף האיסור דאורייתא וע"ז לא אמרינן קם דינא ואסור ממילא גם התערובות אסור. אך יש לדחות דלענין הקנס הוא דבר אחר. מכש"כ כיון שלא נודע עד אחר התערובות ואז נולד הספק שכבר דרבנן ע"ש בי"ד ולכך לבטל עכשיו ודאי אסור אף להפ' דאין מבטלין דרבנן מ"מ לא שייך שיהי' קם דינא על זה כיון שדנין על גוף האיסור תורה ואסור שוב אין מבטלין משא"כ בלא נודע כנ"ל. אבל לרבנן דר"מ קשה:

והנה הי' אפשר לישב המשנה כפשטי' להרבה פוס' דהיתר בהיתר לא בטל וחמץ קודם פסח לא נתבטל כלל ע"ש ובר"ן ז"ל נדרים גבי דבר שיש לו מתירין כיון דיש עליו שם היתר שיהי' מותר שוב מיד הוי כמו היתר בהיתר ומין במינו דלא בטל. ולמ"ש תוס' יבמות גבי צחצוחי רוק ברקקה דם דלא בטיל כשכבר הוא מעורב ע"ש. וא"כ לתוס' הנ"ל בנתערב כשהי' היתר ואח"כ. נעשה איסור לא בטיל כלל כיון דבשעה שנתערב לא בטיל דהי' היתר בהיתר ואח"כ כשנעשה איסור אז כבר מעורב ולא ניכר ולא בטיל כנ"ל. וא"כ למ"ש הצמח צדק על דברי רשב"א בס' טריפה דאם הי' המתיר עתיד לבוא הי' דבר שיש לו מתירין ותמהו דממ"נ אי טריפה לא יהי' לה היתר ואי כשרה כבר מותרת עכשיו. ותירץ דאף אי טרפה מ"מ כיון דאפשר שיהי' לה היתר ולא נודע עתה יש שם היתר עליו ולא הי' בטל כדבר של"מ ע"ש. וא"כ י"ל כאן בטיהר הטמא ועירבן עם רוב פירות ועכשיו שנודע שטעה בש"ה כיון דאין זה טעות ברור למפרע רק דמ"מ אי אפשר להתיר איסור עכשיו כיון דסוגין דעלמא כאידך. אבל מ"מ אז בשעה שנתערב הי' עליו שם היתר עכ"פ כיון דטיהר ואין הדין חוזר בכל דבר טעה בש"ה וא"כ לא נתבטל אז כמו כל היתר בהיתר וא"כ עכשיו שנודע שטעה ואסור מ"מ לא בטל דעכשיו כבר מעורב כדברי תוס' הנ"ל ואעפ"כ לא אסרינן על למפרע ממ"נ אם מותר לא צריך ביטול ואי אסור נתבטל מיד שהי' איסור בהיתר ז"א כדברי הצ"צ הנ"ל. דנהי שהי' באמת אסור מ"מ הי' אז עליו שם היתר דכיון דלחומרא אמרינן קם דינא בטעה בש"ה וכן בממון רק להתיר איסור א"א ולא תיקנו חכמים שיהי' קם דינא להתיר בקום ועשה כו'. וזה שפיר מכאן ואילך שנודע שאסור אבל לענין למפרע שפיר קם דינא שהי' עליו שם היתר ועדיף ממ"ש הצ"צ דכיון שאפשר שיהי' מותר אף דאיגלאי מילתא:

שלא יבא לידי היתר מ"מ אז הי' ס' ע"ש, וכן כאן לא נתבטל אז וממילא עכשיו הוי כנעשה איסור כשכבר מעורב דלא בטל ושפיר תני מה שעשה עשוי ומשלם מביתו תרווייהו בחד גוונ' שעירבן ברוב ואעפ"כ דמה שעשה עשוי ומטעם זה אסור כיון דמה שפסק טהור נשאר עד עכשיו ולא נתבטל למפרע והי' שם היתר ולא נתבטל וממילא אסור ושפיר משלם מביתו דע"י הפסק שלו טהור נאסר כנ"ל:

ומיושב בזה מה שתמהו תוס' למאי דמוקי כרבנן ואמר בטעה בד"מ כיון דאלו הוי קמן הוי הדר לאו כלום עביד כו'. וא"כ נהי דטימא או זיכה שפיר קם דינא וחייב אבל טיהר את הטמא הא אלו הוי קמן הוי הדר והשתא דעירבן ג"כ לאו כלום עביד כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דדוקא בטעה בד"מ דאין הפסק שלו עושה היזק כלל רק שעל ידו עירב כו' אבל כאן למ"ש א"כ רק נאסר משום דמה שעשה עשוי דאל"ה הי' בטל ברוב ככל איסור והפסק שלו עושה ההיזק וכמו בשאר דברים דקם דינא וחייב לשלם דמשום דקם דינא והי' היתר לכך אסור כנ"ל בפרט לרא"ש ושאר פ' דמטעם קנס קם דינא כדי שישלם וא"כ בטיהר הטמא הוא רק דלא אפשר שנתיר עכשיו אבל לענין למפרע שייך שפיר הקנס דקם דינא כדי שישלם כנ"ל. ואף לרוב הפוסקים דלא כתוס' יבמות הנ"ל ובהיתר בהיתר דלא בטיל מ"מ אחר שנעשה איסור בטל אף שכבר מעורב. מ"מ י"ל דלא דמי דהתם שפיר בטל עכשיו דנעשה איסור באמת ואיסור בהיתר בטל אבל הכא כיון דחזינן בטימא את הטהור אף דיודעין ודאי שטעה וטהור באמת דהא משלם מ"מ קנסוהו שיהי' דינו קיים שטימא כדי שישלם. וא"כ גם בטיהר הטמא ועירבן נהי דלא אפשר שיהי' דינו קיים שיהי' מותר לאכלו דא"א להקל אבל מ"מ הא נכלל בפסק שלו שטיהר דממילא לא בטל בתוך התערובות כיון שהוא היתר בהיתר א"כ לענין זה עדיין דינו דין שאינו בטל אף דעכשיו א"א להתירו מ"מ לענין הביטול מה שעשה עשוי כמו טימא הטהור וכמו אם הי' פוסק שאינו בטל ברוב שהי' דינו קיים. וכן מה שטיהר ופסק דלא בטל עדיין קיים. ואף דהא בהא תליא דמה שלא בטל הוא רק מחמת שמותר מ"מ כיון דביש עליו שם היתר לא בטל כמ"ש הצ"צ, א"כ לענין זה קיים שיש עליו שם היתר דלא יתבטל כנ"ל:

עוד יש לישב גם אי נימא דלא כנ"ל כיון דהא בהא תליא מ"מ להפוסקים בנפל למינו ונתבטל ואח"כ נפל עוד ממין זה דקי"ל חוזר וניעור מ"מ ס' או"ה דדוקא בניתוסף קודם שנודע אבל בנודע התערובות וכבר פסקו שמותר ונתבטל לא אמרינן חוזר וניער דכבר נהפך להיתר ומסייע לבטל ואף שלא פסקו כיון שנודע והי' נ"מ רק בלא נודע שלא היו צריכין להביטול לדון עליו לא נהפך כו' וחוזר וניער. א"כ הא ודאי בחמץ וכה"ג שהי' היתר ונודע וניתוסף קודם שנעשה איסור דאף נודע הוי כלא נודע כיון שלא היו צריכין אז לביטול האיסור שהי' היתר ועתה שנעשה איסור כבר ניתוסף ואין כדי ביטול ואסור וא"כ גם כאן שנפל דבר איסור שהי' שיעור לבטל ושאלו אותו וטיהר גוף האיסור שאינו איסור כלל ואח"כ ניתוסף איסור שאין כדי ביטול וא"כ בלא פסק שלו הי' נודע אז ונתבטל ואינו חוזר וניער. משא"כ כשפסק וטיהר ולא הי' צורך לביטול כלל כיון דפסק שגוף האיסור מותר וממילא עתה שנודע הטעות כבר ניתוסף והוי כלא נודע עד אח"כ ושפיר לענין זה מה שעשה עשוי ומשלם דע"י שקם דינא לענין זה נאסר דאל"ה הי' מיקרו נודע והי' מותר כנ"ל. וג"כ לא שייך אלו הוי קמן הוי הדר כיון שבאמת נאסר ע"י שפסק כנ"ל:

או י"ל היכא דגרע במה שטהור כגון שבישל בשר בחלב טמא שאין בו דין בב"ח וטיהר הטמא וממילא אסור משום בב"ח בהנאה או דאמרינן חנ"נ לר"א וכה"ג וקמ"ל דמה שעשה כו' ומשלם. דלא הוי מוכח מטימא הטהור דהתם נשאר הדין שלו קיים שטמא. משא"כ בזה דגוף הדין שטיהר א"א להיות קיים שהוא לקולא וכיון דהחומרא תליא בזה דאי טהור אסור בהנאה לא אמרינן גם לענין החומרא שיהי' דינו קיים כיון שמסתעף מהקולא וזה בטל. וקמ"ל דמ"מ לענין החומרא שמסתעף מה שעשה עשוי ונשאר אסור בהנאה ומשלם מביתו. דהא דאין הפסק קיים לקולא דא"א להקל גם בספק. אבל לענין החומרא שמסתעף קם דינא שטהור ונאסר בהנאה אך יש להסתפק כיון שפסק מקודם על גוף הדבר שטהור ואח"כ בישלו שייך אלו הוי קמן הוי הדר כמו עירבן. אך לא דמי דכאן עדיין האיסור רק משום הפסק שלו דקם דינת משא"כ בעירבן דנאסר בלא הפסק כמ"ש לעיל:

עוד נראה דיש לפרש כפשטי' כיון דאיירי שהוא עצמו מחזיר הדין ואומר שטעה וא"כ כיון דאמרינן גבי טימא את הטהור דאף שע"פ הדין טהור אמרו חכמים שיהי' קם דינא וטמא וממילא מחויב לשלם. ואף דהא דמחייבין אותו ע"כ שהוא טהור באמת וא"כ עדיין טהור ולא הזיקו מ"מ אמרינן שהפסק שלו קיים כיון שרק שיקול הדעת הוא ואמרינן נגדו ב' הפכים שנגד גוף הדבר אמרינן דהפסק קיים וטמא ונגד התשלומין להיפוך שהוא טהור באמת. וא"כ גם בטיהר את הטמא ועתה חוזר ואומר שטעה בשיקול הדעת והוא טמא באמת. וממילא אסור לזה לאכלו ולסמוך על פסק הראשון דלהקל א"א מחמת קם דינא. אמנם אם הי' באמת הדין כמו שפסק בראשונה והוא טהור. א"כ הי' זה הדיין חייב לשלם לו מחמת הפסק דעכשיו שחזר וטימא וכמו טימא את הטהור דחייב כיון דהוא שלא כדין מה שטימא וא"כ שוב אמרינן להיפך נהי דחוזר עתה מטמא משום שטעה בראשונה בשיקול הדעת. מ"מ הא לגריעותא דדיין אמרינן קם דינא והיינו שאמת כמו שפסק דמש"ה בזיכה החייב באמת זיכה. ואמרי' שהדין אמת כמו שפסק כדי שישלם כיון שאינו טעות מבורר ולענין תשלומין דידי' אמרי' להיפוך לגריעותא שהפסק הי' שלא כדין. וא"כ בטיהר את הטמא וחוזר ומטמא עכשיו שטעה אז בש"ה אמרינן ממש להיפוך דקם דינא אז שהי' הפסק ראשון כדין שהוא טהור באמת וממילא חייב עתה לשלם במה שחזר וטימא כדין טימא את הטהור כיון שזה אינו יכול לאכלו מחמת שטימא עכשיו ונגד גריעותא דדיין דאמרינן קם דינא שהי' פסק ראשון שפסק כדין וממילא חייב לשלם עכשיו כשחוזר כיון דנגד הבע"ד אמרינן שהחזרה כדין ונשאר טמא. דאף דהא באמת טמא ולא הזיקו כלל. מ"מ הא גם בטימא הטהור הא באמת עדיין טהור ולא הזיקו ומ"מ הי התקנה שנחזיק הפסק כדין שבאמת טמא בזה הצד שהוא לחוב הדיין. וכיון דלדידן טהור חייב. כמו כן ממש בהנ"ל כיון דאם הי' פסק ראשון כדין הי' חייב עכשיו במה שטימא את הטהור וכיון דהוא שיקול הדעת ושייך מי יימר דטעמא בתרא עיקר כו' אמרינן שפיר דקם דינא שטהור באמת וחייב לשלם עכשיו כנ"ל:

ונתיישב לי במ"ש ד' הר"ן ז"ל בחי' הביא בשם הר"ד תירוץ על קושי' הנ"ל דטיהר את הטמא דדברים כפשטן דמה שעשה כו' כיון דטיהר לו הטמא הרי זיכה לו הדבר ההוא ע"פ דינו וכשנודע לו אח"כ שטעה בש"ה שהי' טמא הרי הוא כזיכה את החייב שאע"פ שמהדין הי' לו לשלם כיון שזיכהו בדינו זכה ומשלם להיך מביתו ה"נ כיון שטעה בש"ה וטיהר הטמא הרי זכה בו הבעה"ב לא שישאר הטמא טהור רק לענין תשלומין שכ"מ שההוראה קיימת הוא חייב בתשלומין אבל עיקר ההוראה שהי' מטהר הטמא חוזרת שלא יאכל דבר טמא באיסור עכ"ל. ותמוה דבשלמא התם עכ"פ כשנשאר הפסק קיים יש כאן היזק אבל בטיהר הטמא בין שקם ידינו או לא לא הזיקו כלל דאם טמא לא הזיקו בפסק הראשון שטיהר ואם טהור ג"כ לא הזיקו שפסק טהור כנ"ל. ולמ"ש הפי' כנ"ל דלענין הממון אמרינן שאמת כפסק הראשון ומפסידו עכשיו כנ"ל. אך פשט לשון הר"ן לא משמע כן. ונראה פירושו דסובר דהטעם דקם דינא ומשלם מביתו אף שודאי טעה הי' תק"ח שיתקיים הדין שפסק בממונו של הדיין כדי שלא יפסיד הבע"ד בטעותו. והיינו בזיכה החייב נשאר הפסק שזה פטור. ואף שבאמת חייב ואיך, יפסיד התובע אמרינן שקנסו שהדיין ישלם עבורו כדי שישאר הדין קיים שפטור וכן חייב הזכאי קנסו הדיין שנשאר זה חייב כמו שפסק והדיין משלם כדי שישאר הפסק שחייב נגד התובע שזיכה אותו ולא יפסיד הנתבע שלא כדין. ולכך ממילא בטיהר הטמא שזיכה את בעל הפירות בממון שפסק שיש לו פירות טהורים ולכך קם דינא לענין הזכות ממון שיהי' לו כפי שהי' לו פירות טהורים וע"כ ע"י שישלם לו הדיין המותר כיון שבאמת טמאים. כמו בממון שבאמת פטור הזכאי ומשלם הדיין כדי שיהי' קם דינא ע"י ממון הדיין כן בטיהר צריך לשלם כדי שיהי' קיים דינו לענין זכות הממון שזיכה לזה. ומפרש הר' דוד להיפוך לא מה שמשלם מביתו משום דקם דינא רק שמשלם מביתו כדי שיהי' קם דינא. וכן טימא הטהור ג"כ כנ"ל שנשאר טמא ע"י שמשלם מביתו כדי לקיים הפסק שלו שישאר טמא ואעפ"כ לא יפסיד זה דאם לא הי' משלם מביתו לא הי' אפשר לקיים דינו דלמה יהי' זה מפסיד בשביל טעותו ולכך משלם הוא כדי שיהי' קיים ויהי' טמא וא"ש כנ"ל אך לכאורה מאי תלי לי' הש"ס בדינא דגרמי. וי"ל דלמאן דלא דדד"ג לא שייך חיוב כה"ג. עוד י"ל טיהר הטמא כו' בא' שטימא טהרות של חבירו מד"ת ופסק הדיין שעדיין טהורים ופטר להמטמא. ושפיר אף שטמאין מ"מ קם דינא לענין מה שזיכה לזה ופטרו והוא ישלם מביתו ואינו נכלל בכלל זיכה את החייב דשם נשאר זכאי משא"כ כאן כיון שא"א להיות דינו קיים מה שטיהר ס"ד דממילא חייב המטמא כיון דתלי' הא בהא קמ"ל נהי דלענין איסור אסור מספק מ"מ לענין הפטור ממון קיים. ואף לרש"י מי יימר כו' שייך ג"כ דא"י להוציא שי"ל באמת טהור ואף שא"י להתיר מספק זה רק גרמא כמ"ש הר"ן חולין גבי מוגרמת דרב בא' שעשה ס' טריפה שפטור משום מזיק כנ"ל דהוי גרמא:

כאן באינו מומחה כו'. ופירש"י דבאינו מומחה מצי אמר מי יימר דטעמא בתרא עיקר דילמא קמא עיקר ובהאי טעות משא"כ במומחה. והנה זה לא שייך כ"א על עצמו אבל לענין ב"ד אחר גדול ממנו ומומחה למה לא יחזירנו כיון דמומחה צריך לסמוך עליו. וא"כ איך תני מה שעשה עשוי הא באינו מומחה ודאי דיש גדול ממנו. וצ"ל דעיקר קמ"ל שחייב לשלם והפי' הוא מה שעשה עשוי ומשלם היינו היכא שהדין קיים חייב לשלם ואין הנידון צריך להמתין עד שימצא גדול להחזיק ושפיר קמ"ל על שניהם למאי דאמר ב"ב דאמר מייתינא איגרתא דאין הלכה כרשב"א אמר לי' לכי תיתי. דכיון דפסק הדין אינו יכול לומר שימתין עד שיברר שאין הלכה כן כיון שנראה לדיין כן עושה כהלכה שבעיניו וכשיברר אח"כ יברר. וקמ"ל בזה האינו מומחה שדן וזיכה וחייב ואח"כ אומר שטעה בש"ה אעפ"כ כל זמן שאין גדול להחזירו מה שעשה עשוי ומחויבים לקיים כמו שפסק ואין לסמוך עליו שטעה וגדול יחזירו כיון דעתה אין מומחה להחזיר ושייך לכי תיתי. וממילא משלם מביתו עכשיו כל זמן שלא בא מומחה להחזיר דההיזק נעשה מיד. אך בזה אפשר דכשתובעין הדיין לשלם יוכל לומר לב"ד מומחה קא אזילנא כיון דההפסד ברור דמומחה יחזירו ולא יתחייב לשלם אבל בעצמו מחויב כנ"ל. ואף דלכאורה הא דאמרי' לכי תיתי ולא ממתינין היינו דאין סומכין עליו שיברר אבל אם הי' ודאי שיתברר הי' ממתינין וא"כ נגד הדיין שישלם ממ"נ אי לא טעה אינו חייב כלל ואי טעה א"כ שוב ודאי יתברר שודאי המומחה יחזירנו ולא ישלם. מ"מ ז"א כיון דהבע"ד א"צ לסמוך עליו שטעה ושילם ע"י ונפסד מחויב ממילא הוא לשלם מיד כל זמן שאין מומחה להחזיר. ועוד נראה דקמ"ל היכא דלא מצי למיהדר היינו שקודם שהחזיר המומחה הדין הלך למד"ה שפיר משלם מביתו ואף דבטעה בד"מ אמרינן אלו הוי קמן הוי הדר כו'. דוקא בד"מ שמעצמו בטל הפסק ולאו כלום עביד משא"כ בזה שדינו קיים כ"ז שלא החזירו המומחה וכיון דלא מצי למיהדר חייב כמ"ש הש"ך ז"ל. ושפיר אשמעינן דמה שעשה עשוי היינו כ"ז שאין מומחה להחזירו וממילא משלם מביתו כשלא מצי למיהדר אח"כ. משא"כ מומחה דבעצמו מחזיר כנ"ל ומיושב בזה דלכאורה לרש"י ז"ל פליגי ר"נ ור"י דלמאי דמשני ר"י כאן ביש גדול ממילא אין שום סברא לחלק בין אינו מומחה כיון שהטעם משום מי יימר דטעמא בתרא כו' והגדול מחזיר במומחה מכ"ש באינו מומחה אי לאו משום קנס כמ"ש רא"ש ז"ל. גם אינו מדוקדק מאי דאמר ר"י כאן ביש גדול הי' לו לומר הא דמחזירין היינו שגדול מחזיר ומה מועיל מה שיש גדול וגם אי נאמר דלרש"י ז"ל פליגי ר"נ ור"י תמוה איך מישב ר"נ קושית הש"ס מסיפא אם הי' מומחה פטור. וגם דלא אמר אלא כמ"ש הרא"ש שהוכיח דלא פליגי. ולמ"ש מיושב בפשיטות דמעיקרא הוי ס"ד ג"כ דמומחה מחזיר רק עתה כ"ז שאין מומחה וגדול להחזיר בזה יש חילוק דאינו מומחה וקבלוהו הדין קיים דאין לסמוך עליו שטעה דמי יימר כו' ולא סמכינן עליו כלל שמומחה יחזיר אותו דאין סברתו מוכחת כלל שטעה כיון דאינו מומחה ונשאר פסק הראשון שקבלוהו וממילא משלם מיד וכשבא מומח' או גדול מחזיר באמת ומ"מ בלא מצי למיהדר דמה שעשה עשוי משלם כיון דהי' דינו קיים כנ"ל. וכאן במומחה מחזיר בעצמו דלא שייך מי יימר כיון דהוא מומחה סומכין עליו שטעה. ופריך מסיפא דגם מומחה אינו מחזיר ומשני כאן שיש גדול דגם מומחה אינו מחזיר באין גדול דשייך מי יימר ואין ב"ד יכול לבטל כו' אא"כ גדול ממנו כו'. רק דבזה יש חילוק דאינו מומחה אין סומכין על סברתו שטעה וגדול יחזירו ושייך לכי תיתי כמו שהבע"ד אומר שיברר דאין הלכה כן דמחויב לקיים הפסק וכן באינו מומחה כנ"ל. וכיון שהפסק קיים משלם כנ"ל. ובמומחה אף דאין גדול אין מחזירין וגם בעצמו אינו מחזיר דמי יימר כו' מ"מ עכ"פ יש לסמוך על סברת המומחה שטעה ביש גדול דנמתין בקיום הדין שנשאל לגדול ממנו דודאי יחזירנו ושפיר מיד אין הדין שלו קיים עד שיתברר ע"י הגדול ולא אמרינן לכי תיתי כו' דעכ"פ מהני להיות רגלים לדבר ואומד שיתברר ע"י הגדול להיפוך כיון דהמומחה אומר שטעה ושפיר ביש גדול מיד מחזיר היינו לא שיוציא מהמוחזק רק להיפוך אינו מוציא כפי הפסק שפסק רק שצריך להמתין עד שיתברר וממילא אפשר דבהלך ולא מצי למיהדר חשוב לאו כלום עביד כטעה בד"מ דפטור. ומדוקדק שפיר כאן ביש גדול ממנו דאף שאין כאן כלל להחזירו מ"מ כיון דיודעין שיש גדול ממנו סומכין עליו שטעה להמתין עד שיתברר ע"י הגדול אבל באין גדול ממנו בעולם כמו הסנהדרין לעולם אין מחזירין דשייך מי יימר בטעה בש"ה. ושפיר מתני' בכל גווני דן את הדין באינו מומחה לעולם כ"ז שאין מחזירין מה שעשה עשוי וממילא משלם בין יש גדול בין אין גדול וכשבא גדול באמת מחזירו ובמצי למיהדר פטור. ותני סיפא אם הי' מומחה לב"ד לעולם פטור. אף דאין גדול ודינו קיים ושפיר גם לרש"י ז"ל לא פליגי ר"נ ור"י כנ"ל:

ונראה דלרש"י ז"ל אף דפי' משום מי יימר, וא"כ לכאורה ע"כ סבר כהפ' שהביא הטור דדוקא כבר שילם ע"פ משא"כ חייב את הזכאי ולא שילם עדיין איך שייך להוציא מספק משום מי יימר. אמנם נראה דאין הכרח כלל די"ל כפשטי' חייב הזכאי שמחויב לשלם. דכמו דאצל הבע"ד אמרינן לכי תיתי ומחויב לשלם מיד וכשיתברר הדין להיפוך יתברר. וכן באינו מומחה כיון דשייך מי יימר ואין כאן בירור שטעה ממילא מחויב לקיים הפסק ולשלם כ"ז שלא נתברר ע"י מומחה וגדול שהי' טעות. דאף דאמרינן בקידושין גבי שלח ואחוי דבמה שיתברר מיד גם עד א' נאמן היינו במה שיכול להתברר מיד כדאמר התם שלח ואחוי משא"כ לענין זה להמתין על הגדול. ועוד כיון שכבר פסקו ונגד הפסק ב"ד ודאי דלא הי' א' נאמן שטעו בדין:

עוד נראה החילוק פשוט דהא בהדיוט יחיד וקיבלוהו כדמיירי הא דדן את הדין. וא"כ הא דדינו קיים. ואף דהא יכול להיות שטעה כיון שאינו מומחה וקבלוהו רק למידן דין תורה. וא"כ לעולם יוכל לומר שלא יקיים הפסק שמא טעה ואינו ד"ת וא"כ מה הועיל הקבלה וע"כ שהקבלה הי' על זה שכל זמן שלא יתברר שטעה ואינו ד"ת מחויב לקיים מה שפסק. וא"כ ממילא אף שאומר בעצמו שטעה בש"ה מ"מ אין לסמוך עליו דמי יימר כו' וממילא לא נתברר שטעה ושפיר הדין קיים באמת וא"י לומר להמתין שיתברר ע"י מומחה דהא ע"ז הי' הקבלה שנתחייב לשלם כל זמן שלא יתברר שטעה. ולכך אף דגדול מחזיר גם באינו מומחה מ"מ כל שאינו מחזיר הדין קיים. משא"כ במומחה דאין דינו רק מצד שבאמת הדין תורה כן. ואף בקבלוהו ג"כ קבלו רק מצד שאינו טועה בודאי. ולכך כשאומר שטעה אף דאין גדול אין מחזירין מ"מ ביש גדול מהני שלא יהי' קיים ולא יהי' חייב עד שיתברר ע"י הגדול דלא הי' הקבלה כלל כשאין הדין כן אף שאינו מבורר כנ"ל. ושפיר החילוק בין אינו מומחה גם לרש"י כנ"ל. וגם בג' הדיוטות י"ל ג"כ דדינם כאינו מומחה וקבלו. דהא שנתנה התורה לה רשות לדון ומחויבים לקיים דינם ואף דהא ודאי אפשר שטעו כיון דלא סביר. אעפ"כ אינו יכול לומר אחר הדין שימתין עד שישאל למומחה. וע"כ דנתנו להם החכמים רשות משום נעילת דלת שיהי' מחויב לקיים מיד כ"ז שלא נתברר דטעה דאל"כ עדיין יהי' נעילת דלת שיצטרך להמתין על מומחה. וא"כ שפיר אף דאומרים אח"כ שטעה כיון שאינו מבורר א"צ להמתין על הגדול דלענין זה דינם דין אף שטעו באמת כל שלא נתברר שטעו כיון שהי' התקנה כן. משא"כ מומחה דאין דינו דין רק אם פסק כדין שפיר ביש גדול מחזיר להמתין כנ"ל:

אמנם מדברי כל הפוסקים דהפי' אין מחזירין היינו לגמרי אף שבא הגדול והמומחה דלא כמ"ש וא"כ לרש"י תמוה נהי דאינו מומחה ושייך מי יימר מ"מ ב"ד מומחה למה לא יחזירו והי' אפשר דכיון דב"ד בתר ב"ד לא דייקי וקי"ל פ"ק דמכות דכשהעידו עדים נגמר דינו בב"ד של פלוני אין דנין אותו כלל ומחייבין אותו מיתה ע"ש. וע"כ דאין חוששין כלל שמא טעו וא"כ י"ל דב"ד אחר לעולם אין נזקקין לחזור ולדון כיון שכבר דנו וחייבו או זיכו כו'. ואף שאומר הדיין שטעה לא מהימנין לי' כלל דחד לא מהימן דלא עדיף משאר עד כיון דחשבינן לדבר ברור כשנגמר הדין. רק אותו דיין בעצמו דיודע שטעה באמת יש לו להחזיר הדין. ולכך באינו מומחה דלא מצי להחזיר משום מי יימר כו' שוב הדין קיים דאין ב"ד אחר נזקקין. משא"כ מומחה חוזר בעצמו ואח"כ דחו דגם מומחה יש חילוק בין יש גדול היינו דמומחה מועיל סברתו שטעה שיהי' ב"ד גדול ממנו נזקקין לדין זה ומחזירין ממילא משא"כ אינו מומחה אין סברתו מהני שיהי' נזקקין כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה אינו מובן סברת רש"י ז"ל. דהא כמו כן שייך במומחה מי יימר כמו באינו מומחה דהא גם מקודם הי' מומחה וב' הסברות שווים. אמנם דהא כיון שיכולין לדון בע"כ של הבע"ד א"כ אף שכבר פסק ושילם וכה"ג מ"מ עכשיו שנודע לו שטעה א"כ יודע שזה נטל שלא כדין יכול לדונו עכשיו ולהוציא בע"כ דהא נתנה לו התורה רשות לדון ע"פ דעתו ודינו עכשיו ע"פ דעתו שמחויב להחזיר ושפיר מחזירין. משא"כ אינו מומחה דאינו דן בע"כ רק מצד הקבלה וכיון שכבר פסק א"כ לענין הפסק זה שידין מחדש הא א"י לדון בע"כ כלל וע"ז לא קבלוהו כנ"ל. ואף שהוא אומר שטעה א"כ לא דן כלל ועדיין מהני הקבלה ראשונה. וכמו בעדים שטעו דלא מיקרי עשו שליחותן כו'. מ"מ כיון דאינו מומחה ושייך מי יימר כו' א"כ יש ספק על זה עצמו אם עדיין הקבלה קיימת או לא דשמא לא טעה וכבר אין בידו לפסוק א"כ ע"ז עצמו הוי דין חדש שאינו יכול לדון כלל בע"כ כיון שאינו ברור. ולכך בטעה בדבר משנה שכבר שפיר נשאר הקבלה ומחזיר משא"כ הנ"ל. אבל מומחה שדן בע"כ נהי דהקבלה נתבטל מ"מ דן עכשיו ע"פ דעתו שיכול לדון ולא שייך מי יימר כיון שאצלו ברור שמחויב להחזיר כנ"ל ולכך אפשר דבג' הדיוטות שג"כ דנין ע"כ דינם כמומחה שג"כ דנין עכשיו. ואינו מוכרח כיון דהוא רק מתקנת חכמים משום נ"ד ולא כשכבר דנו לענין הביטול כנ"ל ור"י מסיק דגם במומחה כשאין גדול לא מחזיר דאף שיכול לדון מחדש מ"מ הוי כב"ד א' שדנו לפטור ואח"כ דנו ב"ד א' שאינו גדול מהראשון להיפוך דאינם יכולין לבטל כלל אלא א"כ גדול ממנו כו' ולכך גם המומחה בעצמו שהוא בתורת מחדש א"י לבטל דינו הראשון כמו ב"ד, אחר שאינו גדול אבל יש גדול שפיר הגדול מחזיר:

עוד י"ל החילוק דהא קי"ל בכל דבר שהוחזק בג' פעמים אינו יוצא מחזקתו ג"כ רק בג' פעמים במועד ווסתות וכה"ג משא"כ במה שלא הוחזק ג"פ יצא מחזקת הסתם אף בפעם א'. כמו דאמרינן בהא דלחוש חוששת כו'. וא"כ נראה בקיבל עליו סתם הדיוט דגמיר ולא סביר לדון ד"ת אף דבסתם אמרינן דאינו טועה לחייב לקיים הפסק מ"מ אם נודע ונתברר שטעה בדין אף בפעם א' נתבטל הקבלה ואינו חייב לקיים דשמא טעה גם עכשיו כיון דלא הי' יודע בשעת הקבלה ועתה נודע כנ"ל. וכן בג' הדיוטות דאית בהו חד דגמיר כנ"ל. אמנם במומחה דהיינו מנוסה ומוחזק בכמה פעמים דלא חזו בי' טעותא כמ"ש הגאון וברא"ש ז"ל. נראה ודאי דאף שטעה פעם א' אינו יוצא מחזקת מומחה ועדיין יכול לדון ע"כ אם לא שטעה ג"פ דנעקר החזקה כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר החילוק דאינו מומחה כיון שדן רק ע"פ הקבלה שקבלוהו ממילא כשאומר שטעה בש"ה אינו יכול לדון מחדש מחמת הקבלה ראשונה אף שיודע בבירור בעצמו שטעה דממ"נ כיון דטעה פעם א' שוב נתבטל הקבלה דיש לחוש שטועה גם עכשיו דגם בטעות פעם א' בטל הקבלה כיון שלא הוחזק כנ"ל וקבלו למידן ד"ת. וא"כ אין המי יימר שכ' רש"י ז"ל מצד ספק רק דאיך נאמר שיוכל לדון עכשיו מחדש בשביל שטעה בדינו הראשון הא אם טעה נתבטל הקבלה ויש לחוש שטועה גם עכשיו ואין הקבלה מהני ובע"כ א"י לדון. ואף דאם טועה עכשיו א"כ מעולם לא טעה עדיין ויכול לדון מ"מ עכ"פ א"א לומר שמחזיר הדין בשביל הטעות הא אי טעה אין כאן קבלה ואין דינו של עכשיו דין כלל ושוב נשאר דינו הראשון קיים ואמרינן שטועה עכשיו. ולהיפוך לא אמרינן כיון שרואין דטועה עכשיו עכ"פ שוב שמא טעה בדינו הראשון ז"א דאינו מבטל החזקה על למפרע. ושפיר מה שעשה עשוי כנ"ל. אבל מומחה שמוחזק כנ"ל שפיר מחזיר הדין דאף שטעה בדינו הראשון עדיין לא יצא מחזקתו בפעם א' ויכול עדיין לדון בע"כ ומהני דינו ע"ז שטעה ומחזיר הדין דאף שטעה אז לא חיישינן לטועה עוד ושפיר מחזיר כנ"ל. ור"י מסיק דגם במומחה שאין גדול ממנו קם דינא דנהי דלדין אחר לא מספקינן לי' בטועה שהוחזק,. מ"מ על אותו הדין עצמו דודאי טעה או בדין הראשון או בהחזרה והספק הוא באיזה טעה אין שום ראי' יותר שטעה בדין הראשון יותר מבהחזרה דבין כך ובין כך אין כאן רק טעות פעם א' ואי טעה בראשון לא טעה בשני וכן להיפוך ושייך מי יימר ואדרבה מעמידין אחזקה דמעיקר' שלא טעה עד עכשיו בהחזרה כדינו של האגודה בי"ד ס"א:

עוד י"ל למ"ש לעיל דהא הטעם בשיקול הדעת דקם דינא שאינו טעות ברור ואף דלכתחלה מוציאין מהמוחזק משום הסוגי' דעלמא. מ"מ כל מוחזק אף שהי' תפיסה ברשות מ"מ לא זכה ברשות ע"י ב"ד משא"כ בזה שפסק וזכה ע"י ב"ד עדיף ואין יכול להוציא ממנו כשאינו בירור גמור. אך לכאורה הא ע"ז דנין שאם הי' הדין בטעות לא זכה כלל ע"י ב"ד כיון שהי' שלא כדין וא"כ כמו דהסוגיא דעלמא מהני מתחלה להוציא א"כ יועיל גם בזה שמברר שהי' הפסק שלא כדין ולא זכה ע"י ב"ד כלל מעולם ואיגלאי מלתא שהי' תפיסה שלא ברשות כנ"ל. ולכך באמת גדול מחזיר אף שהוא רק טעות בש"ה כנ"ל. אמנם באינו מומחה דכתבנו לעיל דע"כ הי' הקבלה שאף שטעה מ"מ יתחייבו לקיים דינו כל זמן שלא יתברר שטעה דאל"כ לעולם לא יועיל פסק שלו שמא טעה כיון דאינו מומחה. וא"כ ע"כ דהקבלה הי' כנ"ל. וא"כ בזה שפיר כיון דאף שטעה מ"מ קודם שנתברר הי' התפיסה ודאי כדין וברשות שזכה אז דע"ז הי' הקבלה וממילא שוב גם גדול אינו מחזיר כיון שאין בירור רק בש"ה לא מהני להוציא ממה שזכה כדין כן דעכ"פ זכה כדין קודם הבירור כנ"ל. משא"כ מומחה דלא הי' מועיל רק מצד שאינו טועה ושפיר מהני הסוגי' דעלמא דאיגלאי מלתא שמעולם לא זכה והי' תפיסה שלא ברשות ומחזיר הגדול כמו בתחלה שמוציאין ע"פ סוגיא דעלמא כנ"ל:

ומיושב בזה מ"ש תוס' ב"ק דגם לרבנן דר"מ חייב היכא דקם דינא דהוי מזיק דלא דמי לשורף שהוא שלא כדין דעדיין הלה חייב משא"כ בקם דינא דנפסד כמו כהנים שפגלו ע"ש. וקשה דגם בטעה בש"ה כיון דקם דינא רק משום מי יימר כו' אבל אי באמת טעה עדיין הלה חייב ומה שאין יכולין להוציא ממנו הוא שלא כדין וא"כ איך מחייבין הדיין וע"כ שנאמר שטעה דאל"ה פטור וכיון שטעה עדיין הלה חייב ואין כאן מזיק רק גרמי כמו שורף כו'. ולמ"ש הא קודם שנתברר שטעה הי' כדין וזכה זה באמת ומטעם זה נפסד עתה שאין מחזירין באינו מומחה וקבלוהו כנ"ל. א"כ שפיר הוי מזיק דהא דקם דינא הוא רק מצד שאז כשדן הי' דינו באמת קיים אף שטעה והוי כפיגלו במקדש כנ"ל וחייב גם לרבנן כנ"ל. ולמ"ש י"ל דבאין גדול ממנו שוב בל"ז פטור לרבנן דר"מ דכיון דמומחה והא דאין מחזירין משום דאין גדול ומי יימר כו' ושוב זה רק גרמי דאי טעה א"כ עדיין חייב וזכה שלא כדין כנ"ל:

עוד י"ל כמ"ש בחי' לש"ע למ"ש הרא"ש פרק הכותב גבי בקרא דאינו עד דלאחר מיתה תפסי' דהוי נוגע כיון דצריך לשלם כו' ע"ש. ואף דאם יאמר הבקרא ג"כ שתפסו מחיים יהי' פטור מ"מ עכשיו שאומר לא"מ תפסי' אם לא חשוב עד יהי' צריך לשלם ואי הוי עד יהי' פטור כשלא ישבע הבעה"ב שפיר הוי זה נגיעה בעדות דמה שיהי' חשוב עד הוי לזכותו ולא דמי להן הן שלוחיו כו' דמהני מיגו דאי בעו אמרי אהדרינהו כו'. דהתם גוף העדות אינו לזכות יותר אם יהי' להם דין עדים אי לא דב"כ וב"כ פטורים רק אם לא הי' להם טענה אחרת היו נוגעים כיון דא"א לפטור בטענה אחרת משא"כ מיגו דאי בעו כו' אין כאן שוב נגיעה משא"כ גבי בקרא דמה שנאמין לו בתורת עדות יהי' נגיעה לזכותו דחי לא יהי' עד יהי' חייב זה הוי נוגע אף שיש לו טענה אחרת דמ"מ עכשיו כשאומר לא"מ תפסי' א"א להאמינו בתורת עדות שזה זכותו ופסול כנ"ל. וא"כ באינו מומח' שחייב לשלם בטעה אי קם דינא שוב אין לו תורת ב"ד להחזיר הדין דא"א שנחזיק אותו עכשיו לב"ד לדון דין זה שטעה ולהחזיר הדין דזה הוי נוגע לזכות דעי"ז יהי' פטור מלשלם משא"כ אם אינו ב"ד ולא יחזיר יהי' חייב לשלם. ואף דאי לא טעה הוא פטור מ"מ עכשיו שמודה שטעה שוב מה שיהי' לו דין ב"ד להחזיר הדין הוי נוגע שעי"ז פטור ושפיר אין לו דין ב"ד כמו התם בעדות וממילא לא מצי להחזיר וחייב לשלם ושייך מי יימר כו'. משא"כ במומחה דפטור לשלם אף שיהי' קם דינא שפיר אינו נוגע ויש לו גם עכשיו דין ב"ד להחזיר הדין כמו קודם כנ"ל:

תוס' הקשו כיון דר"י סבר דמומחה מחזירין למה לעיל בהא דמר זוטרא כו' דן דינא וטעה ואתא לקמי' דר"י א"ל אי קבלוך כו' ואי לא זיל שלים כו' ולמה לא החזיר הדין דמומחה הוה כו' ותירצו די"מ דדוקא מומחה דסמיכא כו'. ותמהו לרש"י ז"ל דהטעם באינו מומחה משום מי יימר משא"כ מומחה א"כ מאי חילוק בין סמיך או לא כיון דגמיר וסביר דלכך דן ביחיד א"כ לא שייך מי יימר כמו בסמיך. ולמ"ש לעיל מיושב דהתם דאמר לי' אי לא קבלוך זיל שלים וכיון דחייב לשלם שוב אינו מחזיר דהוי נוגע ואין לו דין ב"ד כלל על להחזיר הדין וב"ד אחר לא מזדקיק לי' כלל להחזיר כמ"ש לעיל רק הוא עצמו והוא חשוב נוגע כנ"ל. ולכך דוקא מומחה לרבים דפטור דהיינו נקיט רשותא או קבלוהו כנ"ל שפיר מחזיר ולא קשה כנ"ל:

עוד י"ל למאי דקי"ל דהא דדין הדיוטות שאין סמוכין דוקא במידי דשכיח ואית בי' חסרון כיס עבדינן שליחותייהו אבל מידי דלא שכיח או דשכיח ולית בי' חסרון כיס לא מהני. וא"כ י"ל דזה עצמו הטעם דבאינו מומחה אינו מחזיר היינו שאינו סמיך דהא לענין להחזיר הדין שוב אין לו דין ב"ד כלל דהא כיון דאי קם דינא משלם הדיין מביתי וא"כ לענין חזרת הדין לא הוי חסרון כיס לבע"ד כלל דהא אף אם לא יהי' לו דין ב"ד להחזיר ג"כ לא יפסיד הבע"ד דיהי' הדיין צריך לשלם כנ"ל. וכיון דליכא חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ושפיר אינו מומחה אין לו דין ב"ד להחזיר כנ"ל. ומה שיש חסרון כיס לגבי הדיין זה לא מהני שיהי' שייך התקנה שיהי' לו דין ב"ד דהא אדרבה להרא"ש ז"ל קנסינן לי' שלא יחזיר כדי שישלם כו'. וא"כ אף אי לא נימא כהרא"ש ולא קנסינן לי' אבל עכ"פ לא שייך התקנה שיהי' נקרא ח"כ הפסד הדיין כנ"ל. ושפיר החילוק כמ"ש תוס' דמומחה דסמיך שפיר מחזיר דיש לו דין ב"ד גם על החזרה כיון דסמיך אבל מומחה דאינו סמיך דדן רק משום נ"ד דעבדינן שליחותייהו שפיר אין מחזירין כנ"ל דכיון דמשלם אין לו דין ב"ד להחזיר כנ"ל. וי"ל דאמר לי' אי קבלוך לא תשלם ושוב מצי מחזיר הדין דכיון שפטור הוי מלתא דאית בי' חסרון כיס ואי לא זיל שלים וממילא א"י להחזיר כנ"ל. ובזה יש קצת טעם להחילוק בין נו"נ ביד לר"ח. דאפשר לדחות הנ"ל דאף שהדיין צריך לשלם מ"מ י"ל דמקרי ג"כ ח"כ דאי דנין ומחזירין צריך הבע"ד לשלם ואי אין דנין לא יתחייב הבע"ד רק הדיין. והא' נח לי וב' קשה י"ל דמקרי ג"כ חסרון כיס. אבל בנו"נ ביד דב"כ וב"כ דינו של זה אצל הדיין רק הדיין חוזר וגובה כמבואר בש"ע וממילא לא הוי ח"כ ואין מחזירין כנ"ל. ויש לדחות:

עוד י"ל לשיטת תוס' דגזילות שע"י חבלות אין דנין הדיוטות אף דגזילה שכיח כיון שנעשה באופן דלא שכיח דבא הגזילה ע"י שחבל בו הוי מלתא דלא שכיח ובעי סמוכין. וכן בש"ס ב"ק פרק החובל אין מועד בבבל אף דאתו רבנן דהתם ויעדוהו לא שכיח אף שגוף החיוב שכיח רק דלא שכיח שידונו באופן זה ע"ש. וא"כ כיון דכ' רש"י ז"ל דבמומחה דגמיר וסביר לא שכיח שיטעה דמה"ט חשבינן לי' אונס וכ"כ הפוסקים וא"כ מטעם זה עצמו י"ל דקם דינא וא"י להחזיר הדין כיון שהוא מומחה דגמיר וסביר ואינו סמיך דהא זה הדין דעכשיו לדון על הטעות אי חוזר הוי מלתא דלא שכיח כיון דגמיר וסביר וכמו גזילה שע"י חבלה וא"י להחזיר כיון שאינו סמיך ומה שבא הממון ליד זה בא ע"י אופן דלא שכיח ע"י טעות של המומחה כמו שם שבא ע"י שחבל בו כו'. ולכך אין מחזירין משא"כ מומחה הסמיך. ולכך שפיר כ' רש"י ז"ל דממ"נ אין מחזירין בין ג' הדיוטות ובין מומחה דגמיר וסביר ואינו סמיך. דבג' הדיוטות דשכיח טעות ולא שייך טעם הנ"ל מ"מ אין מחזירין משום מי יימר דטעמא בתרא עיקר דאין לסמוך עליהם. ומומחה דגמיר וסביר ואינו סמיך דלא שייך מי יימר כו' דסביר שוב אינן מחזירין משום דלא שכיח ואין דנין. ודוקא מומחה דסמיכא כנ"ל לא שייך ב' הטעמים כנ"ל:

לכאורה מה מקשו תוס' מהא דר"י דלמא אמר לי' אי לא זיל שלים בלא מצי למיהדר דהלך למדה"י וכה"ג אמר לו שחייב כיון דקי"ל כר"מ דדן גרמי לשיטת תוס' חייב אף דאלו הוי קמן הדר כו'. וצ"ל דקשיא להו דא"כ מה דייק הש"ס דגמיר וסביר ולא נקיט רשותא דיני' דין מהא דר"י דלמא אף שאין דינו דין אמר לי' שלים משום גרמי וע"כ דסבר הש"ס דאיירי במצי למיהדר. אך לשיטת בעה"מ אין ראי' דאי אין דינו דין א"כ הוי כטועה בד"מ דלמה הי' לו לבע"ד לקיים מה שפסק ודייק שפיר דאי דינו לאו דין הי' פטור משא"כ אי דינו דין רק שחוזר בטעה שלא פשע הבע"ד שפיר חייב בלא מצי למיהדר ועוד דכיון דקי"ל דהיכא דמצי דן בלא הקבלה מהני הקבלה למפטרי' משא"כ כשאינו דינו דין אין הקבלה רק שיועיל הדין ולא לפטרו בטעה וא"כ דייק הש"ס שפיר דמדאמר אי קבלוך לא תשלם ע"כ דדינו דין דאז מהני הקבלה לפטרו דאי בלא הקבלה אין דינו דין אף ע"י הקבלה לא מיפטר דהי' מהני רק שיהי' דינו דין וכן פי' הש"ך ז"ל. אך י"ל דהתוס' דייקי מלשון ר"י דאמר לי' זיל שלים ולמה לא שאל אותו אי מצי למיהדר יחזיר הדין. ואין זה הכרח דידע ר"י מדשאל לו על התשלומין ע"כ דלא מצי למיהדר. אך מדאמר הש"ס התם דטעה במאי אי בד"מ כו' מוכח כתוס' ויש לדחות.

הרי"ף גורס להיפוך כאן במומחה קם דינא ובאינו מומחה מחזירין ע"ש. לכאורה מוכרח לפרש כן לשיטתו דתלי במסקנא דר"ח דנו"נ ביד משום פסידא דבע"ד היכא שהדיין פטור חוזר הדין ע"ש. וא"כ לפרש"י דנימא הפי' כאן במומחה מחזירין כו' מאי פריך מסיפא דאם הי' מומחה פטור לשלם כו' הא י"ל החילוק במומחה מחזיר לפי שפטור ומשום פסידא דבע"ד מחזירין משא"כ אינו מומחה דחייב לר"י ור"נ גם בלא נו"נ ביד לכך אינו מחזיר וא"כ א"ש דתני סיפא אם הי' מומחה פטור וממילא מחזירין דגם למסקנא כן הפי' במשנה להרי"ף ז"ל. וע"כ כגירסתו דתירץ ר"י להיפוך מומחה אינו מחזיר כנ"ל ולהרא"ש ז"ל באמת קשה למאי שמפרש דבאינו מומחה קנסו שיהי' קם דינא כדי שישלם ע"ש. ולכך גם גדול אינו מחזיר. א"כ מאי פריך מסיפא הא תני שפיר אם הי' מומחה פטור וליכא קנס ממילא מחזירין. אך סבר דזה פשוט דלא שייך לקנסו במומחה והי' לו למיתני רק גוף הדין דאם הי' מומחה מחזירין. ועוד דהרא"ש סבר דלא כהרי"ף שאין לפרש המשנה כן דפטור ולכך מחזירין דפשטא דלישנא קאי שגם במומחה מה שעשה כו' כמ"ש הרא"ש משא"כ לפי' הרי"ף:

והנה הרא"ש ז"ל דחה גירסת הרי"ף וקושייתו אינם מובנים כלל. מה שפי' דברי הרי"ף אמר ר"נ כאן שיש גדול כו' דביש גדול ממנו אף מומחה משלם ובאין גדול אינו משלם. והקשה מזה למה אמר ר"ע לר"ט מומחה לב"ד אתה ופטור הא ר"ע גדול ממנו כו' לכאורה תמוה מה שמפרש דברי הרי"ף דתירוץ ר"נ כאן שיש גדול על התשלומין דמאי סברא לחלק על החיוב לשלם בין יש גדול לאין גדול ממנו זה שייך לענין החזר' דאין ב"ד יכול לבטל כו' אלא א"כ גדול כו'. והפי' הפשוט להרי"ף ז"ל דתירוצא דר"נ לא קאי אר"י כלל רק משני אמתניתין תירוץ אחר כאן שיש גדול כו' מחזיר ובאין גדול ממנו קם דינא. ולר' יוסף אין חילוק כלל בין יש גדול. אך הרא"ש ז"ל הוכרח לפרש כן כהרי"ף חדא דסבר לפשוט מדלא קאמר אלא אמר ר"נ דקאי אר"י כמ"ש הרא"ש אח"כ. ועוד דאיך אפשר שנשאר דברי ר"י בקושיא וסיפא דתני בהדיא מומחה פטור. וע"כ דמשני לי' ר"נ החילוק בין יש גדול לענין התשלומין. וע"כ צ"ל טעם החילוק דביש גדול ממנו ליכא מצוה לדון כדאמר ביצה פרק משילין דבליכא דעדיף מיני' הוי דנין מצוה כו' משא"כ איכא דעדיף הוי רשות ולכך שייך לחייבו בתשלומין ביש גדול ממנו יותר מבאין גדול דלא הי' לו לדון כנ"ל וא"כ ע"כ החילוק הוא בין יש באותו מקום שדן זה גדול ממנו. וא"כ מאי קשיא לי' מר"ט מנין לנו שהי' ר"ע בשעה שהורה ר"ט. ועוד תמוה מ"ש לפשוט שר"ע הי' גדול מר"ט דמבואר בש"ס כתובות פרק הכותב דפליגי אי ר"ט רבו דר"ע או חבירו והלכה כר"ע מחבירו אבל שיהי' גדול מר"ט שלא יהי' לו להורות הוא תמוה מאד:

שוב ראיתי להמעדני יו"ט שכ' דמדקאמר לי' מומחה לב"ד אתה מוכח שהי' חבירו. ותמוה וכי ידייק הרא"ש יותר מהש"ס למה איכא תרי לישני אי רבו הוה או חבירו. וצ"ל בדוחק דנתחכם ר"ע אח"כ עד שהי' חבירו ולכך כאן שאמר לו אתה מוכח שהי' המעשה כשכבר הי' חבירו. אולם גם ז"א מנ"ל להרא"ש להקשות ולדחות דברי הרי"ף ואף דבש"ס ברכו' דייק כה"ג מדאמר לי' ריב"א לרב מי בדלית ולא מי בדיל מר דתלמיד חבר הי' כו' ע"ש. מ"מ הכא דאמר לי' מומחה לב"ד אתה הוי כמו מר ואין שום הוכחה. ועוד דאין להוכיח רק שהי' תלמיד חבר אבל לא שיהי' גדול ממנו. ומה שהוכיח מהא דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו כו'. והא בתלת מילי הלכה כר"ל נגד ר"י. וצ"ל בדוחק:

והנה מה שדחה בעיטור ובנ"י גם כן שהגירסאות הישינות הם ובמומחה מחזירין כו' לא כמ"ש הרי"ף ז"ל ומומחה משלם כו' וממילא מוכח דלא כפי' הרי"ף ע"ש. ג"כ לע"ד יש לישב. דלכאורה תימה לרי"ף על ס"ד דש"ס כאן במומחה משלם וכי לא ידע הסיפא דהך מתניתין גופי'. ולכך נראה דהא קשה להיפוך ג"כ מאי פריך מסיפא ואם הי' מומחה לרבים פטור כו' הא שפיר י"ל כאן באינו מומחה היינו שלשה הדיוטות מחזירין כו' ואף דקאי במתני' בין ד"נ ושם בעינן מומחין מ"מ ע"כ הפי' הוא כל חד כדינו ד"נ כדינם בסמוכין וד"מ כדינ' בהדיוטות דגם להפי' הפשוט כהרי"ף ע"כ לפרש כן. וא"כ שפיר י"ל הך דדן את הדין במומחה היינו גמיר וסביר ולא נקיט רשות' דלכך תני דן כו'. וכמ"ש תוס' ריש פ"ק ושפיר מה שעשה עשוי ומשלם ואח"כ תני סיפא מומחה לב"ד היינו נקיט רשותא פטור ג"כ ולא קשה כלל מסיפא. וע"כ צ"ל דהקושיא הוא דאין סברא לחלק בין ג' הדיוטות לגמיר וסביר ולא נקיט רשותא כו'. דדינם שוה ולמה יהי' יותר מה שעשה כו' בגו"ס מג' הדיוטות כנ"ל:

אמנם למאי דפריך פ"ק אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשני כ"ש שאתה נועל דלת כו' ופי' תוספ' הקושיא דהי' לנו לפטור ג' הדיוטות כיון דמשום נ"ד הכשירו כדי שלא יצטרך לבקש מומחין א"כ הי' לפטר דאל"ה לא ירצו הדיוטות לדון מחשש שמא יטעו ויתחייבו שיודעין דאפשר להם לטעות כיון דהן הדיוטות ומשני כ"ש כו' דיתירא שמא יטעו כו'. ולהרי"ף קשה למה יתיירא שיטעו הא אם יהי' הדין דפטורין שוב יהי' הדין חוזר. וע"כ דהחשש היכא דלא יהי' אפשר למיהדר וע"כ הוצרכו לחייבם היכא דא"א למיהדר. וא"כ י"ל זה עצמו טעם החילוק דר"י כאן באינו מומחה כו' היינו ג' הדיוטות מחזירין דלא חייבו אותם חכמים לשלם כדי שידונו ומשום נ"ד כקושית הש"ס טעו לא ישלמו כנ"ל. וממילא מחזירין ג"כ משום נ"ד כתירוץ הש"ס דיתירא שמא יטעו ותקנו שתי החששות דיזדקקו שלא יתיראו מטעות דיהיו פטורים וגם התובע לא יתירא דיהי' הדר דינא. ועל היכא דלא מצי למיהדר מש"ה לא חששו כנ"ל ושפיר מחזירין. משא"כ מומחה דגמיר וסביר ולא נקיט רשותא שפיר מה שעשה עשוי דלא שייך נ"ד דלא ירצה לדון כו' דהוא אינו חושש שיטעה כיון שגמיר וסביר כו' ממילא קם דינא וחייב לשלם כמו שהוא מעיקר הדין להרי"ף ז"ל. אך לכאורה הא מתניתין סתמא קתני ד"מ מחזירין ומשמע לעולם מחזירין ואיך נוקי לה דוקא בג' הדיוטות כו'. אך י"ל הלשון כפשטי' כיון דתני מחזירין בין לזכות בין לחובה א"כ מיירי בגווני דיש זכות וחובה לבע"ד אי לא נחזיר וא"כ מיירי היכא דפטור הדיין לשלם דאי היכא דמשלם מביתו אין זכות וחוב לבע"ד דהוא לא יפסיד גם אי לא נחזיר הדין. ותני שפיר דומיא דד"נ דאין מי שישלם ההפסד. ושפיר מבואר במתני' דאיירי היכא דפטור ומשני ר"י שפיר לס"ד הנ"ל דמיירי בג' הדיוטות או קבלו עלייהו דפטור מחזירין משא"כ הך דידן כו' דתני משלם מביתו ואיירי במומחה גו"ס ולא נקיט רשותא ולא שייך נ"ד ומשלם ולכך מה שעשה עשוי כו'. ופריך אחר כך ובמומחה מחזירין היינו כיון דמתני' סתמא תני ד"מ מחזירין כו' רק דמיירי דוקא בגווני דפטור א"כ נכלל בו גם מומחה לרבים דהוא ג"כ פטור והוי זכות וחוב לבע"ד ונכלל בלשון המשנה דד"מ מחזירין כו' והא תני סיפא אם הי' מומחה לכ"ד פטור כו' ומשמע דמה שעשה עשוי והוי שפיר הקושיא גם לפי' הרי"ף כמו לפרש"י ממשמעות דקם דינא ולמה תני סתם במשנה מחזירין כו' היכא דפטור והא גם זה פטור ואעפ"כ קם דינא כנ"ל. ולגי' הרי"ף ומומחה משלם כו' ג"כ הפי' כנ"ל וכי מומחה לעולם משלם והא יש מומחה שפטור כגון דנקיט רשותא כדתני סיפא ואם הי' כו' וא"כ בזה המומחה דנ"ר שנכלל ג"כ במשנה דהוי זכות וחובה ובזה אין מחזירין ולמה תני במשנה סתם מחזירין כנ"ל. אבל לא הי' כלל קושית הש"ס רישא אסיפא דשפיר רישא מיירי במומחה דלא נקיט רשותא כנ"ל רק ממשמעות המשנה כנ"ל. והפי' שוה בין לגי' הרי"ף ובין לגירסת רש"י והעטור כנ"ל:

עוד יש לישב בפשיטות למ"ש הנ"י דהדיוטות סתם קבלה גם לטעות דהא לא גמירי והיינו רק שיפטרו אבל מ"מ הדר דינא כשטעו כמ"ש הש"ך משא"כ בגמיר וקבלוהו דלא קבלו רק לד"ת כו'. וי"ל דסבר ר"י כן ומוקי שניהם בקבלו ומשני כאן באינו מומחה כו' שפיר מחזירין כיון דפטורין גם אם טעו איכא פסידא דבע"ד והתם במומחה דהקבלה רק לד"ת וחייב לשלם ולא יפסיד ולכך קם דינא. ופריך ומומחה משלם פי' איך תימא במומחה לכך מה שעשה עשוי משום דמשלם והא תני סיפא מומחה לב"ד דפטור ואעפ"כ קם דינא וע"כ אין הטעם כנ"ל. וגם הגמ' מומחה מחזירין א"ש גם כן דהקושיא הוא ובמומחה גמיר דפטור לדידך מחזירין כיון דפטור והא סיפא כו' משמע דגם מומחה לב"ד קם דינא כנ"ל. גם למ"ש בח"מ הטעם דכיון דחייב לשלם חשיבי נוגעין ולא מקרי ב"ד לענין שיהיו בעצמם מחזירין הדין וא"כ שפיר תירץ ר"י כאן באינו מומחה פטור כמ"ש דמהני הקבלה גם לטעות שיפטרו או דהי' התקנה משום נ"ד לפטרם וממילא לא חשיבי נוגעין ומחזירין בעצמם כו' משא"כ מומחה דלא נ"ר דחייב דהקבלה רק לד"ת וגם לא שייך בי' התקנה לפטרו וכיון דחייב לכך מה שעשה עשוי דהוי נוגע לענין החזרה כנ"ל ופריך ומומחה משלם היינו הטעם דקם דינא רק משום דמשלם והא תני כו' דמומחה לב"ד היינו נ"ר דפטור ואעפ"כ קם דינא. או גירסא דמומחה מחזירין ג"כ כנ"ל. ובמומחה גמיר דנ"ר מחזירין כיון דפטור ואינו נוגע והא סיפא דנ"ר ומ"מ קם דינא. ופשוט נראה כמ"ש לעיל דג' הדיוטות שפיר, תקנו ב' החששות משום נ"ד דנהי דהיכא דנא מצי למיהדר לא חשו חכמים על נ"ד זה שלא ירצו לדון משום, כ"ש שנועל דלת דיתיירא שיטעו ויפסיד זה שייך דוקא בלא מצי למיהדר אבל באפשר לחזור שפיר אף אם הי' ראוי ע"פ דין להיות מה שעשה כו' ומשלם מ"מ משום נ"ד טעו לא ישלמו ולא שייך כ"ש כו' דשפיר הדר דינא. ויזדקקו שלא יתייראו מטעות שיהי' חוזר לא יתירא מללות שיטעו דהא יהי' חוזר. ואם לא יהי' מצי מיהדר באמת ישלמו דזה שוב חשש רחוק אצל הדיינים שמא יהי' ל"מ למיהדר ונהי דע"ז נשאר שישלמו משום כ"ש שאתה נ"ד אבל על מצי למיהדר שפיר כנ"ל ומה"ט מחזירין משא"כ מומחה לא יחוש וימנע מחשש טעות כנ"ל. ומשני דמתני' דדן את הדין מיירי במומחה דגו"ס ולא נקיט רשותא דמשלם ולכך משע"ע דלא שייך נ"ד כיון דגו"ס ולא ימנע וסיפא מומחה לב"ד נקיט רשותא פטור ולא סותר כלל לסיפא ותוס' כ' ריש ב"ק ה' דהוי מצי לאוקמי הך דדן את הדין בגו"ס ולא נ"ר ע"ש. אך תמוה למה לא מוקי כן ומה, פריך שם אר"א דב' אין דיניהם דין לשיטת תוס' ע"ש. אולם הפשוט דדייק מדתני סיפא אם הי' מומחה לב"ד פטור ולא הזכיר נקיט רשותא. והא גם גו"ס ולא נ"ר ג"כ נקרא מומחה לב"ד וחייב. ובשלמא אי רישא מיירי בהדיוט שפיר תני סיפא סתם אם מומחה לב"ד ופי' שנקיט רשותא ג"כ ולא מיירי ממומחה אחר כלל. אבל אי רישא מיירי ג"כ במומחה רק דלא נקיט רשותא וא"כ כל החילוק בסיפא משום דנקיט רשותא א"כ העיקר חסר והוי ל"ל אם נטל רשות פטור ולמה תני אם הי' מומחה כו' כיון דגם רישא במומחה. ומה"ט לא בעי לאוקמי לעיל רישא במומחה דגו"ס ולא נ"ר רק בהדיוט וקבלו ע"ש. וממילא מיושב גם כאן דהיינו דפריך לגירסת הרי"ף מומחה הא תני סיפא ואם הי' מומחה לב"ד פטור כו' היינו איך אפשר לפרש רישא במומחה רק דלא נ"ר הא תני סיפא אם הי' מומחה כו' ומכלל דרישא לאו במומחה דאל"כ הי' לו להזכיר עיקר החילוק אם נקיט רשותא פטור ופריך שפיר כנ"ל:

עוד י"ל טעם דג' הדיוטות דהי' התקנה משום נ"ד והא ודאי דאפשר שיטעו רק התקנה כל שלא נתברר דטעו יהי' חיוב לקיים הפסק. אבל אי באמת טעו שוב לא הי' להם דין ב"ד כלל. דלא הי' התקנה רק על הסתם כנ"ל. ועוד דבמלתא דלית בי' ח"כ לא ע"ש רק במה שיש חסרון כיס אם לא ידונו תקנו למעבד שליחותייהו וא"כ אם טעו אף בש"ה דשום ב"ד לא היו מחייבין איגלאי מלתא שלא הי' ח"כ כלל אם לא ידונו ולא הי' להם דין ב"ד כלל. וא"כ כיון דגם טעות בש"ה טעות ברור דהא מוציאין ממנו משום דסוגיא דעלמא כאידך. רק הא דקם דינא משום דמה שנפסק ע"פ ב"ד אלים טפי ואין לבטלו כיון דלא איתמר הלכתא בפירוש וא"כ כיון דכשטעו אין דין ב"ד לג' הדיוטות כנ"ל א"כ ע"ז עצמו אנו דנין אם פסקו ב"ד כלל שום טעות בש"ה ג"כ טעות גמור כמו מתחלה שמוציאין ע"פ סוגין דעלמא. כן בזה נתברר שלא פסקו ב"ד כלל ושפיר מחזירין. משא"כ במומחה דמהני ע"פ דין להיות לו דין ב"ד אף דטעה א"כ עכ"פ פסקו ב"ד וקם דינא ולא אלים סוגי' דעלמא לבטל פסק ב"ד כנ"ל. ומשני שפיר כאן כו':

אמנם להנ"ל שוב א"א לאוקמי רישא דן כו' כדמשני פ"ק בקיבלו למידן ד"ת דאי יחיד אין דינו דין רק משום הקבלה ורק לד"ת א"כ ג"כ ע"ז דנין דאי טעה לאו ד"ת דן כמ"ש רש"י שם ושוב לא הי' קבלה ולא פסקו ב"ד כלל וחוזר וע"כ דמיירי רישא בגו"ס ולא נ"ר דדן בלא קבלה. וא"כ עיקר הפטור בסיפא משום דנ"ר ופריך שפיר מומחה הא תני סיפא כו' והי' לו לומר אם נקיט רשותא כנ"ל. ולרי"ף ז"ל שפיר מיושב קושית תוס' מהא דר"י לעיל דאמר למר זוטרא א"ל זיל שלים כו'. דהא ר"י לטעמי' נשאר כאן בתירוץ שלו דמומחה דגו"ס ולא נ"ר מה שעש' כו' ומשלם כו'. ושפיר חייבי' למ"ז דגו"ס ולא נ"ר כדאמר שם ע"ש:

עוד י"ל למ"ש לעיל די"ל קם דינא מטעם יאוש כיון שפסקו וכדאמר בשה"נ שהוזמו עדיו. ואף שהוא בטעות כל שאינו ברור בודאי מהני יאוש בטעות כמ"ש הג"א ב"מ פרק א"נ ולכך בש"ה משע"ע משא"כ בד"מ. וא"כ בהדיוטות דשכיח שיטעו רק תקנ"ח כל שלא נתברר טעותם לקיים. אבל עכ"פ אינו מתיאש דסובר אולי טעו וכדאמר בכריתות רבע שורך. דלא מיאש דטרח כו' ויוכל. לברר ולכך מחזירין גם בטעו בש"ה. משא"כ מומחה דל"ש שטעה שפיר מיאש וקם דינא כנ"ל ופריך ג"כ כנ"ל. ומיושב דחשוב גרמי דרק גורם ליאש כנ"ל:

עוד י"ל דהא קי"ל בעדים וכה"ג היכא דאומרים טעינו בדבר שמצוי לטעות כגון בשנות המלך ובה"ג נאמנים ובמה שאין מצוי לטעות אין נאמנים א"כ י"ל דבתורת ב"ד א"י אח"כ לחזור ולדון מחמת שטעו כיון דצריך לשלם מביתו חשיבי נוגעין כמ"ש לעיל בפרט לע"ש דנוגע פסול בין לזכות ע"ש ורק בתורת נאמנו' דאומרים שטעו ואין דינם דין. ולכך בג' הדיוטות דמצוי שיטעו נאמנים לומר טעינו ואינו דין כנ"ל ומחזירין ב"ד אחר. אבל מומחה שאין מצוי לטעות לא מהימני בתורת נאמנות שטעו ובתורת ב"ד א"י לדון כנ"ל. ופריך שפיר אף לגירסתנו. ובמומחה מחזירין היינו אם הי' האמת כן שטעו היו מחזירין רק דאין נאמנים. א"כ הא תני סיפא אם הי' מומחה לב"ד פטור כו' וכיון דפטור שוב יכול לדון בתורת ב"ד דאין נוגע כנ"ל ושוב יהיו מחזירין כנ"ל. והא משמע מדתני פטור שמה שעשה עשוי כנ"ל ולמאי שמפרש הרא"ש דברי הרי"ף דמומחה ביש גדול משלם ואין גדול ממנו פטור דאינו מובן כלל לכאורה כמ"ש לעיל וצ"ל דסבר דהי' התקנה לפטור מומחה הגדול שבדורו. משא"כ ביש גדול ממנו לא תקנו ואף שאינו באותו מקום שדן זה המומחה ומה"ט קשיא לי' לרא"ש מהא דר"ט ור"ע:

או י"ל דסבר כיון שיש גדול ממנו הוי כצריך למיגמר גבי מטבע כשאינו כדנכו ואיסור ב"ק צ"ט ע"ב שצריך בקיאות גדול. ולא מקרי כדנכו ואיסור לענין דין והוראה רק כשאין גדול ממנו ודוחק. וי"ל לפי' הרא"ש גם כן דהטעם הוא כמו שחששו חכמים לפסידא דבע"ד כן חששו לפסידא דדיין ג"כ כיון שהוא מומחה שלא יפסיד לגמרי ולכך י"ל דשפיר משני כאן שיש גדול כו' היינו אף דמומח' אלים פסק שלו להיות קיים הוא רק שאין יכול לבטלו בעצמו או מי שאין גדול ממנו. אבל הגדול יכול להחזיר רק דמ"מ כל זמן שלא החזיר הגדול מה שעשה עשוי והפסק קיים וממילא משלם המומחה דהא הפסידו. ועל הדיין המומחה מוטל לטרוח שהגדול ממנו יחזיר כמו כל המזיק שמוטל עליו להשלים הנזק. וכמו בש"ש דעושה דין עם הגנב בהוכר וא"י לומר לבעלים שבעצמם יוציאו ממנו ע"ש ב"ק ק"ח דעלי' רמיא לתבוע להגנב שיוחזר לבעליו וממילא גם כאן בדיין אף דמצי למיהדר ע"י הגדול ממנו מ"מ כל שאין גדול להחזיר חייב הדיין לשלם. ועליו להחזיר ע"י הגדול כנ"ל. ומ"מ בזה אין הפסד לדיין לגמרי דהא בידו לטרוח ולהחזיר ע"י גדול כנ"ל. לכך שפיר קם דינא וישלם כנ"ל. אבל באין גדול ממנו בעולם דאם יצטרך הדיין לשלם יפסיד בבירור לגמרי דאין מי להחזיר בזה שפיר פטור מלשלם. וממילא י"ל להרי"ף ז"ל דשוב הדר דינא דא"כ יפסיד הבע"ד. וא"ש כפשטי' דרישא דן כו' במומחה שיש גדול מה שעשה כו' ומשלם כ"ז שאינו מחזיר. ובזה אפי' שנולד אח"כ דלא מצי למיהדר שהלך למדה"י וכה"ג ג"כ מה ששילם הדיין שילם כיון שהי החיוב לשלם כ"ז שאין מחזירין דאז אין הפסד ברור לדיין שוב גם דאח"כ נולד שמפסיד אין זה פוטרו כנ"ל. וסיפא מומחה שאין גדול ממנו דהפסדו ברור פטור וממילא הדר דינא ושוב אף דלא מצי למיהדר פטור כנ"ל וא"כ י"ל דוקא כשבשעה שנודע לו שטעה מצי למיהדר ע"י גדול חייב לשלם. ואף שנפסד אחר כך לא מיפטר דכבר חייב כנ"ל. אבל אם כשנודע לו שטעה כבר לא מצי למיהדר י"ל דשפיר פטור המומחה דג"כ ההפסד ברור ואינו מתחיל חיוב עליו. ולכך שפיר בהך דר' טרפון שכבר האכילה לכלבים ואח"כ נודע שטעה אמר לו ר"ע שפיר מומחה פטור כו'. אף שיש גדול כיון דמיד שנודע לא מצי למיהדר כנ"ל. וא"ש. וכן בהא דראה את הבכור כו' דלא מצי מיהדר מומחה פטור. וכן טיהר הטמא ועירבן דנודע אח"כ כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה