אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ › לסימן כב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן כב

לסימן כא

סנהדרין דף כ"ד ע"א

מתני'. אמר לו נאמן עלי אבא כו'. משמע דוקא קיבל עליו בפירוש אבל מה שבאו לדון לפניהם לא מקרי קבלה. ולכאורה למה לא הא כ' הפ' גבי יחיד דמה שבאים לדון לפניו הוי בסתם קבלה וכן לענין לילה כ' סמ"ע ס' ה' ובס' מ"ו ובש"ך שם ס' ל' וכאן ע"כ בבאים מעצמם לדון לפניו דאף למ"ד לפני גמ"ד מחלוקת מ"מ קודם שהתחילו לטעון יכול לחזור לכ"ע כמ"ש רש"י בגמ' לפני גמ"ד אחר שטענו. דאל"ה לא עדיפי מב"ד כשר דיכול לומר לב"ד אחר אזילנא וכיון שבאו וטענו א"צ אמירה דהוי קבלה כנ"ל. והי' אפשר דדוקא גבי לילה י"ל דכ"ע ידעי שלילה אין דנין. אבל בתרי כיון דאמר פ"ב דכתובות דאף בב"ד דלא כ' במותב תלתא חוששין שמא סברי דב' שדנו דיניהם דין. וא"כ כאן דמייתי דקיבל בחד ויש עוד ב' כשרים כמ"ש רש"י וא"כ בבאו סתם לדון בפני הב' כשרים וא' קרוב. אין הוכחה שמקבל דשמא סבר דב' דינם דין כנ"ל. ואף דכ' ס' ה' גם לענין יחיד כן מהירושלמי ע"ש היינו לענין יחיד מומחה דבאמת מהני רק אל תהי דן יחידי לזה מהני כיון שאינו בע"כ ע"ש. אבל לענין פסול ודאי או יש לומר שטועה לא הוי קבלה אך זה דוחק:

ונראה עוד למאי דאמר לעיל בש"ס צריכותא דחד כשר בתרי לא חזי לעלמא וקמ"ל אבא ואביך דחזי לעלמא אעפ"כ יכול לחזור לר"מ ע"ש. וא"כ בסתם בבאו לפני ב' כשרים וא' קרוב י"ל דלא קיבל עליו כלל הקרוב רק הב' שיהיו כג' וא"כ לא חזו לעלמא וה"א דמש"ה סבר ר"מ דיכול לחזור כיון שהוא ספק איך הי' הקבלה משא"כ קיבל קרוב דחזי לעלמא וקמ"ל בקיבל בפירוש כנ"ל. ולטעם א' שכתבנו דלכך לא מהני בסתם שבאו לפניהם דשמא סובר דב' דינם דין. ומיושב שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל דגם בב' לריעותא מהני ותמהו תוס' למה אמר ר"ד כגון דקיבלי' בחד הוי לי' למימר אפילו דלרבותא הוא כו'. ולמ"ש מיושב דאמר שפיר כגון כו' להיפוך דדוקא בקיבלי' בחד ויש ב' כשרים עמו אז בעי אמירה וקבלה בפירוש במתני' דלא מהני סתם כנ"ל שמא סובר דב' מהני. אבל אם הי' מקבל רק הקרוב בג' לא הי' צריך אמירה כלל דגם באו סתם לפניו לדון הוי קבלה דלא שייך שטועה. ומיושב שפיר דאמר כגון כנ"ל. דמה דנקיט במשנה אמר נאמן כו' כגון דקיבלי' בחד כנ"ל. ובפשיטות צ"ל דנקיט רבותא אליבא דר"מ דאף שאמר בפירוש יכול לחזור בו. ודוחק:

גם י"ל להפ' דבעי קבלה בב"ד דוקא. ויש להסתפק אי צריך קבלה לפני ב"ד ג' כשרים דוקא. או דמהני הקבלה לפני אותו הב"ד עצמו שמקבל אותם דכיון דע"י הקבלה נעשים ב"ד כשר י"ל דמקרי הקבלה לפני ב"ד כמו גטו וידו באין כאחד. וא"כ י"ל דוקא כשמקבל בפירוש אבל באו לדון לפניו סתם נהי דהוי הרצוי כקבלה דהא רוצה שידונו אבל לא מקרי ב"ד לענין הקבלה שיהי' כקיבל לפני ב"ד דע"ז אין הוכחה ממה שבאו לדין כנ"ל. ולכך נקט אמר כו' דאז סגי בפני אותו ב"ד. ויש לדחות. דגם באמר בפירוש אין הוכחה שמקבל לענין זה שיהי' הקבלה בב"ד. ואי נימא דכיון שנעשים ב"ד על הדין ממילא חשובי ב"ד גם לענין הקבלה א"כ גם בבאו לפניה' סתם שייך כנ"ל. אך באמת דינו של סמ"ע וש"ך דבסתם חשוב כקיבל עליו אינו מוכרח. דא"כ בפסול שחתם בשטר בציוי המתחייב הוי קיבל עליו וכשר. וע"כ הא דלא מהני עדים פסולין בשטר משום דלא מהימנין להו שציוה הלוה לחתום. א"כ פ"ב דכתובות באומרים כ"י הוא אבל פסולין היינו כו' דנאמנים לפסול הא כיון שאמת שציוה אותם לחתום א"כ קיבלם עלייהו וא"כ אינם אומרים כלל שהם פסולין דהא אומרים דקיבל עליו א"כ אף דנאמנים לא יפסול השטר כלל. ואף דכל פסול אינו נאמן שקיבלו מ"מ הא התם לא ידעינן שפסולין רק מפיהם והפה שאסר כו'. ובשלמא לענין הלואה דלא מהימני להיות מלוה ע"פ עכ"פ במיגו. דהוי מיגו להוציא כיון שמודים דאין כאן עדות לא הוי שטר כמו בשטרא זייפא כו'. אבל להנ"ל הא אומרים שהשטר כשר ועדותן כשר ומהני המיגו לעשות שטר כשר כנ"ל. ויש לדחות קצת:

עוד קשה מדברי הגאונים ורמב"ם בשטר שחתומים כשרים ופסולין דאמרינן דאינו בטל משום דעדים החתומים כו' כנחקרה ומסתמא לא ישבו כולם לחתום כו' אבל ביש עדים שישבו כולם לחתום בטל ע"ש. ונימא ג"כ כמי שנחקרה והשטר אמת וממילא קיבל עליו הפסולים כיון שציוה לחתום ואין כאן פסול כלל כנ"ל. ויש לדחות דגם על העדות של הקבלה מעידים גם הפסולים והוי לענין זה ג"כ נמצא א' כו'. ודוחק:

אך מתוס' מוכח כסמ"ע וש"ך פ"ק דסנהדרין אהא דאמר רשב"ג יפה כח פשרה מכח דין כו' דב' שדנו יכולין לחזור כו' והקשו תוס' במה יפה הא פשרה רק בקבלו וזה מהני גם בדין ותירצו כשאומר דונו כמו שרגילין. ואי בסתם לא הוי קבלה לא הוי קשה כלל. וכן משמע מהרא"ש ז"ל שכתב גבי יחיד מומחה דדן יחידי דע"כ ע"י כפי' דאי בקיבל עליו אף שאינו מומחה מהני ע"ש. וע"כ כנ"ל דאל"ה י"ל בסתם שבאים לדון שאינו מומחה לא מהני ומומחה מהני. אך באמת פשטא דש"ס דיפה כח פשרה מכח דין משמע באמת בסתם ובדין לא מהני אף שבאו לפניו ובפשרה מהני. ותירוץ תוס' דחוק מאד מה שייך רגילות בפשרה הא לעולם אינו רק כשבאים ברצוי. גם הפלוגתא דר"מ ורבנן אי פשרה ביחיד או בג' דמקיש פשרה לדין ומה בכך כיון שברצוי הוי קבלה וגם בדין מהני. וצריך לומר לשיטת תוס' דג"כ הפלוגתא היא דר"מ סבר שראוי להיות הרגילות של פשרה בג' כמו בדין ולכך באומר עשו פשרה כמו שרגילין צריך ג' וזה דוחק גדול דאיך שייך ע"ז היקש מקרא. ועוד תמוה לי דא"כ איך דייק ר' אשי התם דפשרה א"צ קנין דאי צריך קנין לר"מ לסגי בתרי וליקני מני'. ומה קושיא הא גם בלא קנין תסגי בתרי ורצוי דידהו דהוי קבלה וע"כ דהפלוגתא איך ראוי להיות כנ"ל. וא"כ גם בקנין לא קשה כיון שהקנין הוא כמו שרגילין כנ"ל. ויש לישב דתוס' לטעמייהו דתרתי לריעותא בעי קנין גם בדין וא"כ א"ש דפשרה דהוי שלא כדין א"כ לר"מ דדין פשרה בג' שוב הוי, בתרי לעשות פשרה כמו בדין ב' לריעותא שמקבל א' לעשות פשרה חוץ מן הדין ואי פשרה א"צ קנין א"ש פלוגתייהו דלר"מ דדין פשרה בג' א"כ עכ"פ אף ברצוי בעי ג' דמקשינן לדין וממילא במקבל ב' בפשרה לא מהני בלא קנין כמו בדין פסול במקום ג' אבל לרבנן דדין פשרה ביחיד הוי רק חדא לריעותא דהא דינו ביחיד אבל אי בעי קנין תסגי לעולם בב' דאף בב' לריעותא מהני קנין כנ"ל. אך זה ג"כ דוחק. ועוד דהא לר"מ קיימינן ולדידי' אף בחדא לריעותא יכול לחזור בו כמבואר במשנה כאן וא"כ אם הי' פשרה ריעותא גם בג' הי' צריך קנין כנ"ל. וי"ל בדוחק. ולרמב"ם ורש"י דגם בב' לריעותא מהני קבלה א"כ א"א לומר כנ"ל ומוכח דבסתם לא הוי קבלה כלל כנ"ל. וכן נר' מרמב"ם ז"ל גבי יחיד מומחה ע"ש:

אמר נאמן עלי כו'. משמע א' אמר. ואף דהב' לא קיבל עליו ואם יפסוק לחוב הב' לא יועיל. ולכאורה כזה אינו דיין וכמו אוהב ושונא דמשמע דפסול לגמרי אף לחוב כיון שאינו דיין רק לצד א' ואינו מוכרח. גם די"ל דזה. בכלל הקבלה ומה בכך אם גם הא' חשוב פסול ג"כ מה שאינו דיין רק לחובתו הא קבלו עליו אף שפסול. ויש ב' פסולים בא' חשוב רק חדא לריעות' וי"ל דהיינו דקמ"ל בדיינים יותר מעדים דבעדים ליכא רבותא הנ"ל דדוקא בדיין צריך להיות כשר שיפסוק משא"כ עדים. גם י"ל אי ב' דינם דין רק משום דקבלו הוי כאדעתי דג' דג' יתבו א"כ לחוב השני לא יתבו רק אדעת' דב' ויהי' מהני:

אבא כו' נאמן עלי אביך כו'. למה נקיט שניהם וי"ל משום דבש"ס אמרינן דקרובים אין הפסול דמשקרי משום אהבה רק גזה"כ. וכתב הטור דהא גם לחוב לא מהימני ע"ש. וגבי אבי חתן ואבי כלה יש פ' דאף שכשרין להעיד פסולין לדון משום אוהב דקי"ל כשרין להעיד ופסולין לדון ע"ש. וא"כ בקרוב לזכות לדון יש ב' פסולין מצד גזה"כ דקרוב וגם מטעם אוהב דפסול לדון והם ב' פסולין נפרדים. וא"כ בנאמן עלי אבא אינו רק רק חד פסול וקמ"ל באביך דיש ב' לריעות' מצד קרוב ואוהב ואעפ"כ מהני דלא חשוב ב' לריעות' רק פסול במקום ב' אבל במקום א' אף דיש בו ב' פסולין כגון קרוב וגזלן מ"מ הוי רק חדא לריעות' כנ"ל. וא"ש דלא נקיט המשנה הדין בעדות רק בדין דבעי לאשמעינן כנ"ל ובעדות אוהב כשר ואין הפסול רק מצד קרוב כנ"ל גם י"ל דקמ"ל דלא קבלו רק אחד עליו. דאם קיבלו שניהם א"כ נאמן עלי אבא הוי נגד הב' נאמן עלי אביך ובחד סגי וקמ"ל דרק א' קבלו ומה"ט פלגינהו לב'. ויש רבותא דמהני כה"ג אף דלא יועיל רק כשיפסוק חובתו וכנ"ל:

גמ'. אמר ר"ד כגון דקיבלי' עלי' בחד. ופרש"י שיש עוד ב' כשרים ולרבותא דר"מ כו' ותוס' דחו מדאמר כגון כו' וע"כ דוקא בחדא לריעות' אבל קרוב כג' לא מהני כו'. והנה לשמואל דב' שדנו דיניהם דין כו' ולהפ' כוותי' קשה כיון דיש עוד ב' כשרים איך יוכל לחזור בו אף דחוזר קודם גמ"ד יוכלו הב' לגמור אף לכתחלה וכקושית הש"ס ריש פ"ק אשמואל מהא דא' אומר א"י יוסיפו להוי כב' שדנו כו' וגם כאן קשה. וע"כ צ"ל כתירוץ הש"ס דהתם דשאני דמעיקרא אדעת' דג' יתיבו וכיון שא' אומר א"י גרע ע"ש. וכן כאן כיון שמתחלה קיבל הפסול והי' ג' מגרע גר וכשחוזר בו אח"כ ומהני החזרה שוב אין הב' יכולין לגמור כיון דיתבו אדעת' דג'. או י"ל דשם פריך שפיר כיון דב' מסכימים משא"כ הקבלה ככשר ואם הוא ואחד יאמרו חייב יהי' חייב אף שכשר א' יאמר זכאי. והנה הטעם דיוכל לחזור במחול לך הוא כמ"ש תוס' לעיל דדמי קצת לטעות שאם הי' יודע שיפסוק כן לא הי' מקבל פסול לכשר דדמי לאסמכת' דגזים כיון דפסול מה"ת. וא"כ זה שפיר אי בעינן ג' ובאמת פסול. אבל לשמואל כנ"ל דאדרבה בלא קבלתו הי' כשרים אף בלא הפסול דב' שדנו מהני אם הי' מתחלה רק ב' וע"י הקבלה שקבל הפסול ויתבי אדעת' דג' ע"י זה לא יועיל, א"כ לענין זה שלא יגרע מחמת הקבלה עכ"פ לא הוי גזים דלא שייך בטעות דהא אם לא הי' מקבל הי' הב' כשרים בלא הפסול. ולא שייך דאם הי' יודע לא הי' מקבל הפסול דאם לא הי' מקבל היו הב' כשרים בלא הפסול. ומיושב מה דקשה למה לי' הא דתני ג' רועי בקר הא הנך עדיפי מפסולין כמבואר לעיל בש"ס דהוי כחזו לעלמא כיון דאין פיסולם רק משום דלא גמירי ע"ש. וצ"ל דהרבותא הוא דמריש' לא שמעינן רק פסול א' וקמ"ל בג' פסולין בכשרין דמהני. אך לשמואל דסגי בחד דגמיר כמ"ש ח"מ ס' א' וא"כ גם בג' רועי בקר הוי רק חד פסול במקום כשר ועדיף משאר פסול ולא צריך כלל דמוכח מרישא. ודוחק לומר דגם זה רבות' לר"מ. ועוד דלר"מ ליכא רבות' כלל דסבר לעיל דצריך מה"ת ג' דלא כשמואל דהא סבר פשרה בג' משום דמקשינן לדין וא"כ לדידי' הוי ג' פסולין דצריך ג' גמירי וגרע מרישא ולרבנן עדיף מרישא. א"כ קשה לשמואל למה לי' כלל הא דג' רועי בקר שאינו רבות' לא לר"מ ולא לרבנן כנ"ל:.

אמנם למ"ש מיושב דלשמואל לא הוי מוכח כלל מרישא דהוי אמרינן הטעם דא"י לחזור לרבנן משום דקבלי' רק בחד ויש עוד ב' כשרים א"כ לא הוי גזים דעכ"פ מהני הקבלה שלא יגרע מחמת הקבלה כיון דאם לא הי' הפסול הי' כשר בב' אי לא יתבי אדעת' דג' כנ"ל. ור"מ סבר שפיר דיכול לחזור דלטעמי' דבעי ג' מה"ת ושפיר צריך להקבלה ויכול לחזור. וא"כ בג' רועי בקר דבלא הקבלה לא הי' מהני כלל י"ל דגם לרבנן יכול לחזור כיון דג' לא גמירי פסולין וצריך להקבלה. ולכך תני סיפא ג' רועי בקר דאעפ"כ א"י לחזור לרבנן דאין הטעם כנ"ל רק אף דכשר רק מחמת הקבלה מ"מ א"י לחזור. ושוב ממילא אין חילוק בין קיבל פסול בחד או בג' כיון דאמרינן גם בצריך להקבלה מהני שוב גם בב' לריעות' דאין סברא לחלק דס"ד כנ"ל. משא"כ עכשיו דתני הא דג' ר"ב. ומיושב הא דאמר כגון דרישא איירי באמת בקיבלי' בחד דלא הוי שמעינן מג' רועי בקר לר"מ דבעי ג' גמירי א"כ הוי ג' פסולין ואשמעינן רישא לר"מ בחד פסול וב' כשרים ג"כ יכול לחזור. ומהא לא הוי שמעינן לרבנן די"ל דוקא בב' כשרים דלא מגרע הקבלה וקמ"ל סיפא. דג' רועי בקר לרבנן דא"י לחזור ושוב, לעולם א"י לחזור לרבנן גם בב' לריעות' דאין חילוק:

עוד י"ל למ"ש לעיל דאי בעי קבלה לפני ב"ד דוקא כהג"א. וי"ל דלפני אותו ב"ד שמקבל לא מהני כיון דעדיין פסולין בשעת הקבלה. וא"כ קשה במשנה דתני' סתם נאמן עלי כו' ומשמע דלא קיבל עליו בפני ב"ד אחר כלל רק בפני אלו שמקבל. ואמנם לשמואל דב' שדנו מהני. וא"כ כיון דאיירי בקבלו בחד ויש עוד ב' כשרים וע"כ הא דיכול לחזור הוא משום דאדעת' דג' יתבי כנ"ל וכדמשני הש"ס ר"פ. וא"כ זה שפיר לענין גוף הדין כיון שכבר קיבל הפסול א"כ ישבו על דעת ג' וכשחוזר אין הב' יכולין לגמור. אך לענין גוף הקבלה אי אמרינן דבשעת הקבלה אין הפסול נחשב לכשר עדיין א"כ שוב מהני דהשנים הם ב"ד דלענין שיהי' הקבלה לפני ב"ד לא ישבו מעולם אדעת' דג' שמקבל הפסול לפני ב' כשרים והם רק ב' בתחלת הקבלה כיון שאין הפסול נחשב ושוב הוי קבלה לפני ב"ד ושפיר א"י לחזור. דממ"נ אי נחשב לענין הקבלה הפסול ככשר א"כ יש כאן ג' ואי אינו נחשב א"כ לא יתבי אדעת' דג' ומהני לפני ב'. וכן בג' רועי בקר למ"ש מהרי"ט דלענין מה דא"צ משא ומתן אף ג' דלא גמירי הן ב"ד כשרים ע"ש. וא"כ לענין הקבלה מהני שיהי' חשוב קבלה בב"ד כנ"ל. וא"כ מיושב פרש"י דאמר כגון דקיבלי' בחד ויש עוד ב' לכך לא תני שקיבל עליו לפני ב"ד אחר כנ"ל. אבל בקיבל פסול במקום ג' או ג' פסולין צריך לקבל בפני ב"ד כשר כיון שגם לענין הקבלה אינם ב"ד כנ"ל אבל בקיבל לפני ב"ד שפיר מהני אף ב' לריעות'. רק הא דלא נקיט באמת במשנה בקיבל בב"ד דמהני אף א' במקום ג' ע"ז י"ל דקמ"ל רבות' לר"מ דגם במקום א' יכול לחזור כנ"ל:

הנה תוס' ורי"ף פירשו דוקא קיכלי' בחד אבל פסול במקום ג' גם לרבנן יכול לחזור בו מדאמר כגון כו'. ולכאורה אינו מובן כלל החילוק בין חד או במקום ג' אי מועיל הקבלה יועיל גם במקום ג'. ורמב"ן ז"ל כתב דבמקום ג' הוי גוזמא וכמו אם אוביר כו' אשלם אלפא זוזי דהוי אסמכתא ולא קני. וזה נראה טעם הגאון דכ' דהוי קנין בטעות ע"ש ברי"ף. והיינו דכל אסמכת' כעין טעות שאם הי' יודע שיאמרו כך לא הי' מתחייב. ובדיינים כ' נ"י הטעם דאינו אסמכת' דאינו מוותר רק כד"ת ול"ד לפשרה ע"ש. אבל עדים פסולין הא ע"פ דין אין נאמנים כלל והוי כפשרה וכאסמכת'. וי"ל דגרע מפשרה דמהני בי' קנין אף דבאסמכתא בעי ב"ד חשוב. וכמ"ש תוס' פ"ק רק דומה לאסמכת'. וה"ט דפשרה גם כן היושר כן ודמי לאם אוביר אשלם במיטב אף דפטור מדינא מ"מ כיון שראוי אינו גזים. אבל בעד פסול כב' דאינו ראוי כלל וגזים י"ל דהוי אסמכתא גמורה וגם קנין לא מהני דהי' סבור שלא מעיד נגדו שקר. ודוקא כחד אינו גזים משא"כ כב'. ומיושב תמיהת הרי"ף עליו מהא דמהימנת כבי תרי דבע"ד גופי' מהני. די"ל כחילוק הגמ' בדור לי דכשתולה בדעת בע"ד גופי' אדרבה לאו אסמכתא הוא דתולה בדעת עצמו ע"ש:

עוד י"ל דהטעם דבעדים פסולין לא הוי אסמכת'. כמו דאמר ב"מ פ' א"נ שתי שכרא ביומא כו' לאו אסמכת' דהא אם לא הי' רצונו באמת כן הי' לו לבקש מעות וע"כ שמרוצה ע"ש מאן דפליג משום לפכוחי פחדא ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל לפני גמ"ד יכול לחזור ובעדים אף אחר שהעידו קודם גמ"ד יכול לחזור. וא"כ בשלמא פשר' או בדין שייך דהוי אסמכתא דקודם שפסקו לא ידע איך יפסקו ואחר שפסקו הא א"י לחזור. אבל בקיבל פסול להעיד היך יהי' אסמכתא הא כשראה שהעיד נגדו הי' יכול לחזור מקבלתו לפני גמ"ד. וכיון דלא חזר בו ע"כ רצונו כן ועדיף משתי שכרא דלא ביקש לבטל הקנין כנ"ל דהא הי' בידו כנ"ל. ולכך לא הוי אסמכתא וא"כ זה שייך בקיבלי' בחד דמועיל בלא קנין. אבל קיבלי' כב' דגזים ולא מועיל רק בקנין. ובקנין לא מצי הדר בי' גם קודם גמ"ד א"כ שוב אדרבה מגרע גרע דשוב הוי אסמכתא דא"י לחזור אחר שהעידו ושוב גם קנין אינו מועיל רק ב"ד חשוב ככל אסמכתא כנ"ל. ויש לדחות קצת דשם בשתי שכרא אף לפי שהי' סבור שקנין שלו קיים הי' לו לבקש אחר מעות דהא כך התנה אם לא יתן ליום פלוני כו' משא"כ כאן הי' סבור שתנאי קבלה שלו קיים ולכך לא חזר בו דכה"ג חשוב לי' מחילה בטעות בשמיט ואכיל ע"ש דהי' סבור דאסמכתא קונה. ואינו מוכרח:

עוד י"ל דמה"ט לא הוי כלל בעדים אסמכתא. דאיך שייך דגזים שיהי' נאמן פסול כב'. הא ע"כ הטעם דלפני גמ"ד יכול לחזור משום דהוי כלאחר שמתחייב לאחר שיפסקו ולכך יכול לחזור קודם גמ"ד כמו כל הקנא' דלאחר ל' וכה"ג. וא"כ שוב קבלה זו דלאחר שיפסקו הב"ד כשמעידו הפסול אינו גזים כלל דהא כשיראה שיעיד נגדו יוכל לחזור בו קודם הגמ"ד. וא"כ חיוב זה דלאחר שיפסקו הב"ד ע"פ עדות הפסול לאו גזים כלל. ולא הוי אסמכתא ולכך כשלא חזר וגמרו הדין מהני וא"י לחזור אחר גמ"ד. אבל בקיבל פסול כב' דלא מהני בלא קנין רק בקנין יועיל דקנין מעכשיו הוא וגם לפני גמ"ד א"י לחזור בו א"כ שוב חיוב זה דמעכשיו הוי גזים ואסמכתא דהא לא יוכל לחזור כלל ולא מהני כלל דסבר כהפ' דגם מעכשיו לא מהני באסמכתא בלא אתפיס וב"ד חשוב ושפיר פ' הגאון דלא מהני. וממילא גם אחר גמ"ד מצי הדר בי'. דא"א לומר שהקנין על אחר שיפסקו דא"כ הדר סודר למרי' ולא מהני כנ"ל. משא"כ בבע"ד גופי' לאו אסמכתא הוא כלל כנ"ל. ובל"ז תמוה לע"ד קושית הרי"ף ז"ל. דהפי' הפשוט מהימנת עליו כו' דאמרת לא פרענא כו' שבשעת הלואה התנה כן. וכ"כ נ"י דלכך הוי כקנין כיון שהי' בשעת מתן מעות ע"ש. וא"כ מאי גזים הוא זה הא הי' בידו שלא לפרעו אלא בב"ד או בכתב ידו. דאינו מחויב לפרעו בענין אחר. וכיון שבשעת הנאמנות לא הוי גזים שפיר מהני בקנין. ועל מה שפרע אח"כ לא שייך דהי' סבור שלא יאמר לא נפרע דזה אפסיד אנפשי' כיון שבשעת התנאי לא הי' גזים משא"כ כאן. ועוד דשוב ראוי להיות נאמן באמת שלא נפרע כמו חזקה דא"א שאינו מחויב וכאל תפרעני אלא בעדים וא"כ אף שהאמינו כב' עדים שוב הוי רק כחד כשר במקום ב'. כיון דבל"ז נאמן מטעם חזקה כנ"ל וא"ש:

שם מחלוקת במחול לך כו' ורי"א באתן לך כו'. וק' דהא במשנה סתמא קתני נאמן עלי כו' א"י לחזור בו כו'. והנה יש להסתפק כאן דאמר במחול לך כו' והא אבא ואביך פסול לזה כמו לזה וע"כ צריך שיקבלו עליו שניהם ואעפ"כ נאמר דלא מהני הקבלה רק נגד זה שמוחל והיינו כשפוסקים זכאי ואם פוסקים חייב יכול הנתבע לחזור דנגדו לא מהני דהוי אתן לך. אמנם למה לא יוכל גם זה לחזור וכמו במקח היכא שא' יכול לחזור יכול גם השני לחזור כמ"ש הנ"י ב"מ פרק הזהב דלא קנה רק כשיגמר המקח גם נגד הב'. וכן בהנ"ל כיון שקיבלו שניהם הפסול ונגד זה דאתן לך לא מהני ממילא גם הנתבע יוכל לחזור. שלא קיבל רק כשיהי' הספק בשוה שאם יחייבו יהי' מהני ג"כ כנ"ל. וכיון דנגד זה דאתן לא מהני גם נגדו לא מהני:

והנה נראה די"ל להיפוך ג"כ דשוב גם זה דאתן לך לא יוכל לחזור בו. למ"ש הרמב"ן ובח"מ סי' ל"ט בלוה שכתב שטר בציוי המלוה נתחייב להלות לו כיון שזה קנה החיוב שלו והשיעבוד נתחייב זה להלוות כמו קנין סודר וחליפין כו' ע"ש. וא"כ כיון דקנין מהני גם באתן לך ומחול לך מהני בלא קנין. א"כ בקיבלו שניהם שוב הוי כקנין גם נגד זה דאתן לך דכיון דקבלת התובע נגמר בדבור דמחול לך מהני א"כ שוב נתחייב זה בחיוב כנ"ל כיון שע"פ קבלתם מחל זה. ומחילת מלוה קי"ל דהוי מעות דקונה. א"כ קיבל זה המחילת מלוה דנגמר בדבור ושוב נתחייב זה כמו קנין סודר וחליפין דקנין מהני נגד זה דאתן לך ושפיר נתחייב כנ"ל וא"כ יש לפרש כאן מחלוקת במחול לך כו' היינו כדתני סתמא שקיבלו שתיהן ממילא מהני הקבלה לגמרי לרבנן כיון דנגד זה דמחול לך מהני שוב מהני קבלת הנתבע ג"כ כמו בקנין כנ"ל. ור"מ סבר דגם זה דמחל יכול לחזור ולא מהני ממילא כלל. אבל באתן לך היינו אתן לך לחוד שלא קיבל עליו השני כלל למחול רק הנתבע לבד קיבל שאם יחייבוהו יהי' חייב:

ואם פוסקים זכאי באמת לא מהני כיון שהב' לא קיבל. ובזה ד"ה יכול לחזור שלא נתחייב בדבור לחוד כנ"ל. ולר"י י"ל להיפוך דסבר באת מחלוקת והיינו ג"כ כדנקיט סתמא דקיבלו שניהם י"ל כיון דנגד זה דאתן לא מהני שוב גם התובע יכיל לחזור ולא נמחל כלל דלא קיבל רק אם יועיל גם נגד הב'. אבל במחול לך לבד שלא קיבל רק הוא ד"ה א"י לחזור דמחיל' מהני כיון דלא תלוי בהב' כנ"ל. אך הלשון במשנה משמע באמת שלא קיבל רק א' דתני אמר נאמן עלי כו' ולא תני אמרו נאמן עלינו פסול. וי"ל דמזה עצמו דייקי שמואל ור"י מדלא נקיט בקיבלו שניהם ע"כ דלא פליגי רק באחד וסבר שמואל דמחלוקת רק לגבי קבלת התובע ולר"י להיפוך והוצרך למנקיט רק בחד וי"ל דאם היו מקבלים שניהם הי' מהני גם לגבי הנתבע או להיפוך דלא הי' מהני כלל כנ"ל:

ומיושב מ"ש לעיל דלא נקיט בבאו מעצמם לפניהם דהוי קבלה די"ל להיפוך בבאו מעצמם הוי קיבלו שניהם ולא הי' יכול לחזור כלל ולכך נקיט אמר נאמן וכיון שהא' אמר שוב אף שבאים שניהם אחר כך מעצמם לא הוי קבלה מהב' דאין ראיה כלל מה שבא לדון שמקבל עליו אם יפסוק כנגדו רק שבא משום קבלת הב' שקיבל עליו וכשיחייבו אותו שקיבל יועיל אבל לא כשיחייבו אותו אבל אם לא הי' קבלה בפירוש כלל רק מה שבאו שניהם מעצמם לדון לפני הפסול א"כ הי' שפיר קבלה משניהם כנ"ל והי' כקנין כנ"ל. ולכאורה יש נ"מ לדינא ג"כ להפ' דבמחול לך גם לפני גמ"ד א"י לחזור רק באתן לך. וא"כ י"ל דבקיבלו שניהם עליהם הפסול דגם זה דאתן א"י לחזור אף לפני גמ"ד דהוי, נגדו כקנין כיון דמהני מחילה של זה. אך נראה שאינו כן דאין שניהם כא' אם יחייבו לזה אין זה מוחל וכשיזכו זה ומוחל אין זה מתחייב. ובמה מתחייב הא כשמחויב לא קנה הוא כלום. אך הספק דשעת התנאי י"ל חשוב ממון. ואינו נראה. רק איידי דבעי למיקני גמר ומקני שייך כמ"ש תוס' במשחק בקוביא דלא חשוב אסמכתא מה"ט גם נראה דאף שקיבלו שניהם והמתחייב יכול לחזור מ"מ המוחל א"י לחזור. דהא הרמב"ם פסק ע גבי אם אני חוזר ערבוני מחול לך והלה אומר אכפול כו' שהמחילה מהני וזה לכפול אינו מחויב ע"ש. אך י"ל כשלא אמרו והתנו ביחד. אבל התנו ביחד ן מקח וממכר י"ל דתלי' חד באידך כנ"ל:

הרי"ף הביא דברי הגאון בקיבל חד פסול לעדות במקום ב' אפי' קנו מידו בפני ב"ד לא מהני דקנין בטעות הוא דרחמנא אמר ע"פ ב"ע יקום דבר כו' והרי"ף הביא ראיה דמהני ממהימנת עלי ע"ש. ותמוה מאד דבחי הגאון. הא חד פסול נימא ג"כ דרחמנא אמר לא יומתו כו' ואל תשת כו'. וכן דחה הרא"ש ז"ל וכ' על הגאון שדבריו אינם כלום מטעם הנ"ל. אולם מהתימה לחשוב לגאון לטועה בדבר פשוט. והרי גם הרי"ף הוצרך לראיה נגד דבריו. אבל לא כמ"ש הרא"ש ז"ל. וכן לשון קנין בטעות אינו מובן כלל. וכבר כתבתי לעיל בעזה"י לפרש דבריו בפשיטות דקרי טעות אסמכתא דאדעתא דהכי שיעיד כן לא נתחייב דהי' סבור שלא יעיד שקר, וסבר כהרמב"ן ז"ל דב' לריעותא מקרי גזים ולכך בעי קנין דהוי כאסמכתא וכפשרה דצריך קנין מה"ט כמ"ש תוספ' פ"ק משא"כ חדא לריעותא. דע"כ לומר כן לרוב הפו' דבב' לריעותא צריך קנין. והגאון סבר דבשלמא בקיבל פסולין לדון שייך שפיר חילוק הנ"י מאחר שקיבלם רק לדין תורה ל"ד לפשרה דהא אינו מתחייב כלום משלו ואם יטעו או ידונו שלא כדין יברר ששלא כדין ולא ישלם. ולכך לא גזים כ"כ דאינו רק שיסמוך על פסק שלהם כשלא יברר ולכך בחד פסול אף בלי קנין מהני. ובב' קנין בעי. או אפשר דסבר כרש"י דגם בב' לא בעי קנין דל"ד לפשרה מאחר שרק לדין קיבלו. ורש"י דייק באמת לפרש המשנה רק לדיינם בג' מקומות ע"ש. אבל קיבל עד פסול במקום כשר דיחייבוהו ע"פ עדים פסולין זה שלא כדין ממש וגרע מפשרה. והוי ממש אסמכתא דחשוב שלא יעיד נגדו בשקר. ואסמכת' גמורה אף קנין לא מהני להרבה פוסקים. ורק קיבל חד פסול במקום כשר לא גזים כ"כ ומהני בלי קנין. ובאמת הדין דיכול לחזור בו לפני גמ"ד דהיינו אף אחר שהעיד קודם גמ"ד דהחיוב לאחר שיפסקו הב"ד על פיהם ושוב אינו גזים דכשיראה שמעיד שקר יוכל לחזור בו ולכך מהני. אבל קיבל חד פסול במקום ב' דבלא קנין ודאי לא מהני דלא עדיף מדיינים ורק שיועיל ע"י הקנין. וע"כ לא מהני ממ"נ אם החיוב רק על אחר שיפסקו הדר סודר למרי' ואם יהי' החיוב מעכשיו ושלא יוכל לחזור גם לפני ג"ד כדאמר הש"ס לפני גמ"ד וקני כו' אין אק"כ כו' שוב הוי אסמכתא גמורה דהא לא יוכל לחזור בו כלל וגם קנין ומעכשיו לא מהני. ושפיר אמר הגאון דלא מהני. רק יש לפרש בדבריו ב' פירושים או דסבר דלא מהני כלל ואף לאחר גמ"ד יכול לחזור בחד פסול במקום ב' וכנ"ל. או אפשר דסבר דבאמת בלא קנין לא הוי אסמכתא כלל בעדות כיון דהחיוב לאחר שיפסקו הב"ד ע"פ עדות הפסולין ויוכל לחזור בו אחר שיראה שהעידו שקר. א"כ חיוב זה אינו גזים כלל. ואדרבה דוקא בדיינים או בפשרה שייך שדומ' כמו אסמכתא אף דהדין לפני גמ"ד יכול לחזור. והחיוב על אחר שיפסקו מ"מ הוי אסמכתא דקודם שפסקו אינו יודע היך יפסקו ואחר שפסקו הוי אחר גמ"ד דא"י לחזור משא"כ בעדים שיכול לחזור אחר שהעידו קודם גמ"ד שוב אין כלל אסמכתא. ומהני באמת לענין שאחר גמ"ד א"י לחזור בו:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה