אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ › לסימן כא

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן כא

לסימן כ

נדרים דף כ"ז ע"א

גמ' אי לא אתינא עד ל' כו' ליבטלן הני זכוותאי. ופי' הר"ן שהב"ד חששו שמא להשמט תובע זמן ל' להביא ראי' ועשו עמו כו'. נראה שרוצה לישב למה אמר כן. ואינו רוצה לפרש שמעצמו אמר כן דא"כ אין שייכות לב"ד בזה. והוא מפרש דהא דמהני ב"ד חשוב דוקא מה ששייך לב"ד ולכך מפרש כנ"ל:

ולכאורה על מי קאי אי על הנתבע. וכשיש לו לשלם דלא יהבין זמן. והא דנותנין זמן להביא ראיה ל' היינו כשרואין שאין כוונתו להשמט. ובזה הי' נראה לב"ד שלהשמט ולא היו נותנין זמן. ולכך הוצרך להבטיח אי לא כו' לברר שאין רוצה לישמט. אך הא הר"ן כ' אח"כ דאתפיס כו' והוי מחילה. ומאי מחילה בנתבע וגם מה הראיה שהתפיס. וצ"ל דהי' לו שובר על מקצת והי' רוצה להביא ראי' על המותר והתפיס השובר אך א"כ אינו מחילה רק חיוב דכבר נפרע המקצת ולקמן במי שפרע והשליש בעי דוקא שמתנה על המעות בשעת פרעון שיהי' מתנה ע"ש. וגם מה שייכות למקצת זה על המותר. והלשון משמע הזכוותא על מה שטוען ונראה דהי' לו שובר ואינו מקוים ואמר להביא ראיה תוך ל' לקיים וכשלא יבוא ליבטל שלא יועיל אחר כך אף שיביא קיום. ולכך שפיר חששו שמא לישמט מלשלם ואיתפוס השובר כנ"ל שלא יועיל. וא"ש דהוי כאין לי ראי' כנ"ל. דהא לת"ק דמתני' סנהדרין ל"א גם באמרו לו כל ראי' כו' תביא תוך ל' לא מהני אח"כ רק דקי"ל שם כרשב"ג. ובראי' אחרונה דאמר אין לי ראיה קי"ל כרבנן דלא מהני ולכך שפיר כאן דאמר כשלא יביא תוך ל' לא יועיל אח"כ שפיר הוי כאין לו ראי' כנ"ל:

אך א"כ מחילה לא חשוב רק חיוב. ואפשר דטען יש לי בידי כנגדו והי' לו גם כן שטר עליו רק אינו מקוים והתפיס השטר כנ"ל. שלא יועיל קיום אחר ל' ושפיר הוי מחילה דהא קי"ל זה גובה וזה גובה. וכשנמחל שלו ממילא חוב של התובע קיים וכנ"ל. ואם נפרש על התובע שלא הי' לו קיום והתפיס השטר כנ"ל. אך א"כ למה הכריחוהו הב"ד ע"ז מה שייך להשמט. כל שאין לו ראיה לא יגבה. והא מוציא שטר שאינו מקוים לא גבינן ומ"מ לא קרעינן לי'. ואף היכא דזילא נכסי' דלוה דקי"ל נזקקין לנתבע. מ"מ ודאי כשיש לו לתובע שטר דאינו מקוים לא כפינן ליה לקרעו בשביל דזילא נכסי' וכשימצא עדי קיום יגבה ואף אם יכול להטיל חרם סתם על התובעו בשטר מזויף זה לא הי' בזמן הגמ'. ולשאר פוסקים י"ל שמעצמו אמר התובע כן ואתפס כנ"ל. אבל לר"ן שע"פ דין הב"ד עשו קשה למה. וי"ל דמיירי כמבואר ח"מ סי' מ"ו בעדים שאמרו כ"י אבל אנוסים כו' ובאינו מקוים קרעינן לי' וכשמוציא קיום אין נאמנים והוי תרי ותרי ומ"מ קרעינן לי' כשאין לו קיום כיון דעכשיו נאמנים שהשטר פסול. ע"ש סי' מ"ו ס' ל"ז ובש"ך ס"ק צ"ט דעת הר"ן. דאי טעין קבעו לי זימנא כו' ושייך כנ"ל ודוחק:

ונראה דהרמב"ם ז"ל פ"ז מה"ס למד מכאן דינו דקשיא לי' כנ"ל ומפרש לה בתובע שהוציא שטר שנתחייב שבועה כע"א שפרוע או פוגם שפסקו שישבע ויטול. דבזה כשאינו רוצה לישבע צריך להחזיר השטר כמבואר בח"מ סי' נ"ד דצריך לישבע היסת כשטענו ברי שטר פרוע בידך. ואמר שיבא וישבע ואתפוס השטר כשלא יבא יבטל ויפטר הלה. גם זה אינו דלהחזיק נאמן שהשטר לא נפרע וא"צ להחזירו וי"ל דכבר תקנו היסת אז:

ליבטלן זכוותי'. להפוסקים גטין ר"פ השולח וכריתות דמתנה זו תיבטל לא מהני. צ"ל דהמתנה א"א שתיבטל כיון שכבר זכה בה משא"כ על זכות בשטר דמהני מחילה מהני לשון דליבטל ג"כ. דהוי כאומר אי אפשי בה. דבקרקע וחפץ דצריך קנין לא יצא מרשותו במה שאינו רוצה בה. משא"כ בחוב דמהני מחילה וסילוק והרא"ש והר"ן דמפרשים כאן הודאה קשה ג"כ דמשמע שם דתיבטל אינה הודאה רק לשון עבר. וצ"ל דשם לשון להבא אינו הודאה דלמה אומר להבא. משא"כ כאן דתולה בתנאי אי לא אתינא שייך לשון ליבטל גם על עבר כשלא יבא מודה שבטלן מכבר. או דפירש להדיא רק הש"ס נקיט כן:

אמר ליה רבא אנוס הוא כו' וכ"ת קטלא שאני והא חנן כו'. ותמוה לר"ה קשי' מתני' עי' ר"ן. ונראה דיש ב' טעמים מצד אומדנא שאם הי' יודע שיהי' אונס לא הי' מתחייב. וגם די"ל שאין כלל בכלל לשון אם לא באתי רק כשאפשר ולא בא בכוונה ולא כשאינו בא מחמת אונס וכמו לא אפשר ולא מכוון דמותר דמה שאמרה תורה לא תעשה היינו בכוונה. וכן וזבחת לחד מ"ד וכה"ג. ולטעם זה נראה למאי דקי"ל כר"מ דבעי תנאי כפול וכשאומר הרי זה גיטך אם לא באתי ואינו כופל גם כשבא הוי גט. ודוקא כשאומר אם אבא לא יהא גט. וא"כ נהי דאונס אינו בכלל אם לא באתי דהוי דוקא כשאפשר ולא בא. מ"מ ודאי לא מקרי שבא. וא"כ שוב לענין זה לא הי' תנאי כפול דהגם אם הי' מפרש בהדיא אם לא באתי שלא באונס יהא גט רק שלא הי' כופל אם לא אבא ע"י אונס יהא גט. ג"כ הי' גט אף אם נאנס דבעי כפילא. וא"כ במה שכפל תנאו אם אבא לא יהא גט מ"מ כיון שאונס עכ"פ לא מקרי שבא. רק שאינו בכלל אם לא באתי שוב ממילא ליכא לענין זה תנאי כפול ושפיר הוי גט אף דאנוס כנ"ל. רק לטעם הנ"ל משום אומדנא שאם הי' עולה בדעתו שיאנס הי'. מתנה מפורש. שפיר אומדנא זו הוי כתנאי כפול. דאם הי' עולה בדעתו הי' מתנה והי' כופל. וזה דוקא למאן דפ' כראב"ע שלא כ' אלא ע"מ לכונסה וכמ"ש תוס' כתובות ריש פ' אע"פ. וזה דוקא היכא דמוכח הרבה שהי' מתנה ע"ש. ובזה י"ל פליגי ר"ה ורבא דר"ה סובר ג"כ דאונס אין בכלל לא באתי. רק האומדנא לא סבר שאינו מוכח כ"כ דאדרבא כמו אונס דשכיח דפסקי' מברא אמרי' איבעי ליה לאתנויי כן בשכיח ולא שכיח ג"כ הוי ליה לאתנויי רק כיון דאינו בכלל לא באתי ממילא לא נתקיים התנאי. רק משום דליכא כפולות כנ"ל. וא"כ למאי דאמר בשבועות ל"ו דאיסורא דלית בי ממונא לא בעי תנאי כפול גם לר"מ או לדידן עכ"פ ע"ש ורק בדברים שבין אדם לחבירו ע"ש. א"כ שפיר לר"ה מתני' בנדר אם לא יאכל כו' ונאנס אינו בכלל אם לא יאכל ואף דלענין זה ליכא תנאי כפול. בנדר דאיסור דלית בי' ממון א"צ כפול ושפיר נדרי אונסין מותר משא"כ אי לא אתינא ליבטלן זכוותי' בטל משום דליכא תנאי כפול דקי"ל כר"מ לרוב הפוסקים גם בממון כנ"ל:

ומיושב בזה לישנא דשמואל דפסקי' מברא ואמר לא שמי' מתיא. דמיותר לשון זה הול"ל אונס לא מהני. ובפרט משום דהוי לי' לאתנויי הי' לו לומר כן וחסר עיקר הטעם. ולמ"ש מיושב דמצד אומדנא אין כאן דאדרבא הו"ל לאתנויי רק דנימא דא"צ להתנות כיון שאינו בכלל אם לא באתי כנ"ל. ע"ז אמר שמואל לא שמי' מתי' דעכ"פ לא מיקרי שבא ושוב אינו תנאי כפול דאינו בכלל הכפילות שבא כנ"ל וא"ש. ולא קשה לר"ה כלל ממתני' ורבא סבר משום האומדנא והוי ככפול ופריך שפיר ממתני'. ומיושב דפריך אח"כ לרבא כו' ממתני' דגטין ותמהו תו' בלא רבא הוי לי' למרמי מתני' דנדרים אמתני' דגטין ע"ש. ולמ"ש א"ש דבלא רבא לא קשה כלל כמו לר"ה דבגט בעי תנאי כפול משא"כ נדרים כנ"ל. רק לרבא דפריך לר"ה ע"כ דסבר משום אומדנא דהוי כמו תנאי כפול פריך שפיר לדידי' ממשנה דגטין כנ"ל. או דמיירי בהדירו לאחר או מעכשיו דלא בעי דיני תנאי כנ"ל לר"ה:

עוד י"ל למ"ד שבועות כ"ו גמר בלבו פת חטים והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חטין ויליף מקרא ע"ש בתוספ' דדברים שבלב דברים בנדר כשאינו סותר לגמרי וכשאינו ע"ה שנאמן שהי' בלבו ע"ש. וא"כ י"ל כיון דטעמא דר"ה כמו באונסא דשכיח דאמרינן איבעיא לי' לאתנויי בין באונס דשכיח ולא שכיח אמרינן גם כן דאיבעיא לי' לאתנויי וא"כ בשלמא בגט וכהא דליבטלן זכוותי' וכה"ג דדברים שבלב אינן דברים אף דאינו סותר לגמרי שייך דבעי לאתנויי. כיון שסתם הדבור לא באתי משמע גם אונס. וממילא מדלא אתני ודאי בכלל כנ"ל. משא"כ בנדר דכשאינו סותר לגמרי אף שאין סתם הדבור כן כמו פת סתם או יאסר פירות כו' ומחשב היום הוי דברים שבלב דברים ואינו אסור א"כ לא שייך כלל דאיבעי' לאתנויי דלמה יתנה כיון דאם הי' דעתו לא באתי שלא באונס אף שלא פירש אינו אסור. וכיון דלא שייך איבעי לאתנויי שוב אינו כלל בכלל אם לא באתי אף שלא עלה על דעתו אז אם יהי' אונס או לא רק סתם. מ"מ כיון דבסתם אין אונס בכלל רק משום דאיבעי לאתנויי וכיון דלא שייך איבעי לאתנויי שוב אינו בכלל וכמו אונסא דלא שכיח כלל דאמר בגטין דלכ"ע יש אונס ע"ש. וא"ש לר"ה דנקיט במשנה נדרי אונסין כו' ואם הי' הדין כן בכל הדברים מ"ש בנדרים דנקיט דומיא דשאר ד' נדרים דנקיט. גם י"ל דאימעוט מהאדם בשבועה פרט לאנוס בשעת חלות הנדר כמו יאסר בזו אם יאכל זו ונאנס על האכילה ע"ש שבועות כ"ח. ויש לדחות:

גם י"ל הך דאי לא אתינא כו' דאינו מפורש דין תנאי דמיירי בלאחר דאז יבטלו דבלאחר לא צריך דין תנאי וא"כ הא בלאחר ל' יכול לחזור בו קודם וא"כ אין ראיה ואומדנא כלל דאם הי' אז עולה בלבו ספק אונס הי' מתנה שאין כוונתו על אונס. ז"א מה לו להתנות הא כשיהי' אונס יכול לחזור בו. ואין כאן אומדנא כלל שיהי' בשעת מעשה כאלו התנה. וממילא כשנאנס ולא חזר בו בטלין זכוותי'. משא"כ בנדר בתנאי דאם או מעכשיו שא"י לחזור בו שפיר י"ל מודה ר"ה דאיכא אומדנא כאלו התנה על אונס כנ"ל:

ולהר"ן אין לפרש כן דא"כ על מה סמכו הב"ד שאין כוונתו להשמט הא יוכל לחזור בו. אבל להרא"ש דמעצמו אמר כן שפיר י"ל כנ"ל ולהר"ן קשה כיון דהב"ד הכריחוהו להתנות כנ"ל ודאי מסברא דאין כוונתו על אונס גם אם הי' מפרש שאונס אינו בכלל. הי' בירור שאין כוונתו להשמט וכיון דע"פ דעתם התנה והב"ד אין מחייבין אותו על התנאי דאונס למה נימא דכוונתו יותר ממה שציוו הב"ד. וצ"ל דמ"מ כיון דלא התנה הוי בכלל. ואף דהר"ן קדושין כתב באנס מהני מחשב היום דמודה שאין כוונתו רק על מה שהאנס מכריחו ע"ש. היינו דשם א"א לו לפרש משא"כ בב"ד הי' לו לפרש:

נדרים דף כ"ז ע"ב

שם ע"ב. מי שפרע מקצת כו'. כ' הרא"ש הא נמחל שיעבודו ומוקדם. וכ' דמבני חורין גבי מיהת דקני במסירה. ואינו מובן מהו זה הקנין. וי"ל דכוונתו אף דנמחל שיעבודו וגם העדים אין חתומים על חוב החדש שמתחייב וא"כ אין כאן שטר מ"מ כיון שמחייב עצמו במה שאינו חייב דמהני כשמוסר לו שטר חייב אני לך מנה ע"ש כתובות פ' הנושא וכמ"ש תוס' גטין. דאף אי עדי מסירה כרתי מ"מ כיון דהודאת בע"ד כעדים מהני מסירתו בינו לבין עצמו מתורת הודאת בע"ד דלהר"ן חשוב זה כעדי מסירה הכורתין בשעתן דאיך בא ליד המלוה וע"כ מסרו לו והוי ראיה זו כעדים. ולתוס' הוי ראיה זו רק כהודאת בע"ד ובממון מהני זה כעדי מסירה דהודא' כעדים ע"ש. ולכך כמו שמבואר בש"ע בשטר שנמחל שיעבודו אף דעדי חתימה בטלו מ"מ כשמוסר בעדי מסירה מהני ביומי' דליכא חשש מוקדם. וממילא גם בלא עדים מהני לענין ב"ח בממון להתחייב במה שאינו חייב דהוי כמוסר לו שטר לענין ב"ח דיודעין שבא לידו וכעדים בשעת מסירה וקני החיוב שמתחייב זה במסירה זו כשאר חייב אני בשטר כו'. ואף שהוא מוקדם לא מיפסל לענין ב"ח. ויכתבו עליו שטר זה דלא למגבי ממשעבדי סך מקצת הנ"ל כיון שהוא ביד שליש אבל עכ"פ מתחייב כנ"ל:

אך מ"ש הרא"ש אחר תירוץ הב' והך פי' עדיף דלפי' קמא קשה דאותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסיר' ע"ש. תמוה מה ענין כתיבה ומסירה לכאן שאין כאן מכירת שטר. רק אי חשוב שטר להתחייב או לא. ובש"ך סי' נ"ה הביא הרא"ש הנ"ל ופי' דחוק ע"ש. גם לומר שסבור כהפוסקים בשיטה מקובצת ב"ב דשטר שלא נכתב למלוה קנינו כשאר מכירת שטרות ג"כ דוחק דהרא"ש עצמו שם סבר כתוס' ע"ש:

ואפשר לפרש למאי דאמר ב"ב בלוקח שהחזיר השטר מכירה דפליגי רשב"ג ורבנן אי חזרה מתנתו או לא כו' ואמר דפליגי אי אותיות נקני' במסירה ע"ש. דבחזרתו חזר והקנה למוכר שטר קנינו דקנה בו. וממילא נראה דגם הלוה יכול לקנות שטר של עצמו מהמלוה כאחר הקונה בתורת קנין ולא נמחל שיעבודו כלל. ולמ"ד אותיות נקנית במסירה קני אותו במסירה ובחזרת השטר כמו שם במוכר קרקע כנ"ל וא"כ כאן דודאי אין יכול לכופו למלוה לקבל המקצת בתורת פרעון דיפסיד שטרו בפרט למ"ש הרא"ש דלא יגבה כלל ממשועבדים גם מקצת שלא נפרע משום גזרה כו'. רק שפורע המקצת וקונהו בתורת לו אותו מקצת שטר וכאלו אחר קנה חצי שטר ושפיר משלישו אם לא אפרע עד יום פלוני תן לו שטרו היינו שחוזר ומקנהו למלוה ג"כ במסירה. ושפיר מעולם לא נמחל השיעבוד רק כמו שהוא קנהו במסירה כן חוזר ומקנהו למלו' במסיר' שיתן לו שטרו ושפיר יגבה מזמן ראשון כדינו. רק מ"מ ממשועבדים נראה דלא גבי דודאי דהלוה בעצמו שקנה שט"ח של עצמו א"י לגבות בו מלקוחות שלו דבאחריות ודאי לא ואף שלא באחריות נהי דלא קיבל אחריות דעלמא אחריו' דנפשי' מי לא קיבל כדאמר בש"ס וגם הא אין נפרעין כו' כשיש ב"ח וגם המלוה לא הי' גובה אם הי' ללוה והא יש לו ואיך יגבה בשטרו ושפיר לא מהני לענין משועבדים גם כשחוזר ומכרו לאחר או למלוה עצמו דלא עדיף מגברא דאתי מחמתי' היינו הלוה שמכרו שג"כ לא הי' יכול לגבות ממשועבדים רק לענין ב"ח שפיר הוי השטר שיכול למכרו וכמו כ"י שיקנה אף שאינו גובה ממשעבדי. ודחה הרא"ש דהא קי"ל אותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה. ושפיר לא קנה במסירה תן לו שטרו כנ"ל:

ש"ה דאמר ליבטלן זכוותי' כו'. והקשה ר"ן לפי' רמב"ם משום דמחילה לית בי' אסמכתא כו' מהא דאם אני חוזר אמחול ערבונך כו' ע"ש. וי"ל כיון דתרווייהו אתני זה לכפול וזה למחול א"כ לא רצה זה למחול רק אם יהי' קיים גם חיוב של זה לכפול. וכיון דחיובו של זה לכפול בטל דהוי אסמכתא שוב ממילא בטל גם של זה למחול כנ"ל. אך אפשר דהר"ן הוכיח דלא תלי א' בחבירו דא"כ בל"ז לא הי' אסמכתא דאיידי דבעי למקני גמר ומקני כמו שפי' גבי משחק בקובי'. וע"כ שכל א' התנה לעצמו ודייק כנ"ל. אך אין זה הכרח. אך רמב"ם פ' י"א מה"מ פ' דשל זה מהני שמחול ושל זה לכפול לא מהני ע"ש:

קושיא הב' מהא דמי שפרע והשליש שטרו כו' שכ' דמיירי ע"כ שהתנה שהמעות יהי' מתנה אם לא יפרע המותר בזמן פלוני דאל"ה נמחל שיעבודו כו' וא"כ כיון שהתנה כנ"ל מחילה הוא ומ"מ חשוב לי' אסמכת' ע"ש. ולענ"ד י"ל בפשיטות דע"כ לא קאמר הרמב"ם דבמחילה אין דין אסמכתא רק היכא דב"כ וב"כ מחילה הוא. אבל בזה הא תני בהדיא מי שפרע מקצת חובו כו' רק שהתנה אם לא כו' לא יהי' זה פרעון רק מתנה ונשאר החוב. וא"כ אי אסמכתא לא קניא אין זה מחילה כלל רק פרעון ואדרבא השטר בטל דהא פרע רק מצד התנאי אם אסמכתא קניא והתנאי מועיל אינו פרעון והי' מחילה ומתנה. והא בהא תלי' ולמה נימא דמחילה אינו אסמכתא. אדרבא אמרינן אסמכתא הוי ואין כאן תנאי והוי פרעון ובטל החוב מיד על המקצת ואינו מחילה כלל כנ"ל:

עוד י"ל דהא לא הזכיר כלל במשנה שהתנה כן שהמעו' יהי' מתנה רק אמר תן לו שטרו כו' רק שאנו נפרש כן ולמה הא יד בעה"ש על התחתונה ונימא כפשוטו שמתחייב. וצ"ל כמ"ש בש"ע היכא שיבטל לגמרי לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונה וכאן לא יועיל דנמחל שיעבודו וע"כ כוונתו כנ"ל שיהי' המעות מתנה. אך זה שייך בדבר שיודעין שרצונו באמת בהתחייבות זה שייך איך נפרש כן א"כ יהי' דבר בטל והא רצה להתחייב. ולכך מפרשינן על העליונה. אבל כיון שהוא אסמכתא דלא קניא דאמרינן שאין רצונו כלל בחיוב זה רק להסמיך חבירו שיבא ויפרע אבל אין דעתו כלל להתחייב אם לא יבא. ורק במחילה להרמב"ם אין אסמכתא דמסתמא כשמוחל דבר שת"י חברו עושה באמת ע"ש. וא"כ כאן דאמר רק תן לו כו' רק שאנו נוכיח שכוונתו מתנה דאל"כ לא יועיל החיוב כנ"ל. והא כיון דאסמכתא הוא ואדרבא אין רצונו כלל להתחייב ומה לו אם מועיל או לא שפיר אמרינן דאינו כוונתו כלל על מחילה ומתנה והוי אסמכתא דיד בעה"ש עה"ת. דאיך נוכיח מזה דא"כ אינו מועיל ולכך נוכיח דכוונתו מחילה. הא אם אין כוונתו רק בחיוב כפשוטו שפיר הוי אסמכתא ובאמת אף שבטל משום נמחל שיעבודו מה בכך הא אינו רוצה כלל להתחייב כנ"ל. ושפיר אי אסמכתא לא קני' לא מפרשינן כלל כנ"ל. ורק אי אסמכתא קני' דאמרינן שבאמת רוצה להתחייב. שפיר מפרשינן מתנה כנ"ל דאל"כ לא יועיל משא"כ אי לא קני' כנ"ל:

עוד י"ל דהרמב"ם לטעמי' שפסק במחייב עצמו בדבר שאינו חייב. שאמר חייב אני לך מנה בשטר אף שלא נתן לו שום שטר רק שהזכיר שטר מתחייב וכן באתם עדי ע"ש בש"ע סי' מ'. וא"כ א"ש המשנה כפשטיה כיון שאמר אם הגיע הזמן כו' תן לו שטרו והיינו שמתחייב עצמו במה שכבר פרע ואינו חייב. מ"מ יתחייב דאף דנמחל שיעבודו מ"מ עכ"פ הזכיר השטר והוי כאומר חייב אני לך מנה בשטר. וא"כ ממילא כיון שהוא חייב הוי אסמכתא כנ"ל. ובל"ז ג"כ קשה מנא לי' להר"ן כה"ג דלמא דוקא במחילה גמורה שזה מוחזק. וכמו דלא אמרינן משטה ושלא להשביע כשכננדו מוחזק אין דרך. להודות בהשטאה וכה"ג דהא יודע שזה מוחזק. וכן אסמכתא דומה לחלוץ שאתן לך ר' זוז וטול דינר והעבירני שאין כוונתו על החיוב רק שיעשה לו דבר זה וחשוב לי' משטה אני בך בש"ס יבמות פ' מ"ח כן אסמכתא חשוב כנ"ל דאין כוונתו על החיוב רק להסמיך דיעשה לו הדבר אם אוביר כו' וכה"ג. ולכך במוחזק ומחילה להרמב"ם לא אמרינן שכוונתו להסמיך רק באמת כנ"ל. משא"כ כאן דהשליש שטרו ומה שהנפקד תופס בחזקת שניהם חשוב כשניהם מוחזקין בו כמ"ש תוס' ריש ב"מ. א"כ אין זה מוחזק כלל דגם הוא תפוס בשטר וע"ז הוא הדין ושייך אסמכתא כנ"ל:

שאני הכא דאמר ליבטלן כו'. פי' הר"ן דהוי הודאה ע"ש. ואינו מובן הא ע"כ הודאה זו בתורת מחילה או קנין. דאם לא כן לא שייך תנאי בהודא' וא"כ כמו דשייך תנאי אי לא אתינא כן שייך בי' אסמכת' ונראה הטעם להפוסקים דמעכשיו לית בי' דין אסמכתא. וא"כ כיון דהוא בתורת הודאה אם לא אתי כו' מודה שבטלין ואם באמת בטלין למפרע אינם כלום א"כ הוי זה מעכשיו שאינו אסמכתא. ואף דבהקנאה דאם מפרשינן מעת קיום התנאי דשייך דאז מקנהו לו. אבל באמר אם לא כו' מודה שהשטר בטל או פסול ממילא הוי מעכשיו דא"א שהודאה תתחיל מכאן ולהבא כנ"ל. ולכך לית בי' אסמכתא. ומיושב לשון הש"ס שאני הכא דאמר ליבטלן כו' ולב' הפירושים של הר"ן אינו מדויק דהול"ל שאני הכא דמחילה הוא או הודאה. ולמ"ש א"ש דהא מתנה זו תיבטל לא מהני וכמ"ש לעיל דמה"ט אמרינן דכוונתו ליבטלן זכותי' הודאה וכמו התם בטלה היא. ומדויק שפיר שאני הכא דאמר ליבטלן זכותי' וע"כ בתורת הודאה למפרע וחשוב מעכשיו כנ"ל:

עוד י"ל דהא אסמכתא שייך בגזים או מתנה משלו דאמרינן דלא עבידי אינשי דיהבי מתנה ואמרינן מן הסתם לא הי' כוונתו על החיוב שאינו חייב רק להסמיך חברו או שסמך שלא תהי' המתנה כלל. אבל בהודאה אם באמת פסול השטר אינו נותן משלו כלום וראוי לו להודות. וא"כ אם היינו מסופקין שהודאתו באמת אין שייך אסמכתא דדלמא באמת פסול ואינו נותן כלום. וממילא שוב אף שאינו כפי הודאתו מ"מ שוב מהני ע"ז עצמו ההודאה שאינו לחובתו שאינו אסמכתא ועדיף ממפרש דלא כאסמכתא דב"ב פ' ג"פ מיבעיא לי' לש"ס ש"מ שהודה מהו. ועיקר האיבעיא כיון דמתנת ש"מ בכולה דחוזר מאומדנא משא"כ בהודאה אם באמת של חברו ליכא אומדנא. ושוב אף שהוא שלו ומקנה לו בהודאה זו מ"מ מהני שוב ההודאה אף על זה שאינו יכול לחזור אם עמד כמו אם הי' אמת כהודאתו ע"ש. וגם כאן ממש כן דשוב מהני ההודאה אף שהוא קנין כמו אם הי' אמת שאינו אסמכתא כנ"ל:

והלכתא כו' והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב. תמה הר"ן ז"ל הא כל קנין מעכשיו ומעכשיו בל"ז אין דין אסמכתא ע"ש. וי"ל בפשיטות כמ"ש לעיל הא דסתם קנין מעכשיו משום דאל"ה הדר סודר למרי' ולא יועיל כלל. וזה שייך כשיודעין שכוונתו להקנות ודאי כוונתו שיועיל וחשוב כפי' מעכשיו. משא"כ היכא שהוא אסמכתא ואמרינן דאין רצונו וכוונתו כלל לקנין רק שחשב שיבא ולא יקנה כלל. וא"כ איך נוכיח מסתם קנין שכוונתו מעכשיו דאל"כ לא יועיל מה לו אם לא יועיל כיון שאין כוונתו כלל להקנות ולא חשוב כלל סתם קנין באסמכתא מעכשיו רק כשהוא בב"ד חשוב אמרינן דלא מחיך בב"ד וכוונתו לקנין שיועיל ושוב הוי באמת סתמא מעכשיו וממילא שפיר אינו אסמכתא. וא"ש דמהני ב"ד חשוב דלכאורה נהי דאלימי לאפקועי ממונא. אבל למה יפקיעו במה שאינו מן הדין ולהנ"ל א"ש:

הרמב"ם כתב ב"ד מומחין דוקא סמוכין ע"ש בר"ן שתמה. וי"ל הטעם דהא במלתא דלית בי' ח"כ לא עבדינן שליחותייהו ורק במחייב בדבר שאינו חייב כיון שכבר חייב חשוב ח"כ כמ"ש סמ"ע סי' א'. אבל באסמכתא שאינו חיוב כלל רק ע"י שהוא בב"ד חשוב יועיל שיתחייב. א"כ הוי לית ביה ח"כ דאם לא יהי' להם דין ב"ד לא יתחיל חיוב כלל. ושפיר צריך מומחין סמוכין כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה