חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן כ
סנהדרין דף ל"א ע"א
מתני'. כל זמן שמביא ראי' סותר את הדין אמר לו כל ראיה כו' עד שלשים כו' אחר ל' אינו מותר. במשנה הגירסא אמר לו משמע הבע"ד ורש"ל גריס ואומר לו ע"ש. וברי"ף ורא"ש ובמשניות הגי' אמרו לו כו' משמע הב"ד. ולכולהו תמוה טעמא דחכמים למה הפסיד זה זכותו ע"י אמירת הבע"ד או הב"ד ובקיבל עליו אפשר הוי כהתנה ליבטלן זכותי' ולא חשוב אסמכתא ע"ש בנדרים. אך הא משמע דאינו תלוי בקבלתו כלל מדסתם רק אמרו לו. וי"ל דרבנן ורשב"ג לטעמייהו פ"ב דכתובות וב"ב פרק חזקת דרשב"ג סבר אנן אחתינן לי' ולא חיישינן לזילותא דב"ד ורבנן סברי חיישינן ע"ש. ולכך תוך ל' עדיין הפסק תלוי ועומד דהא נתנו לו רשות וזמן ב"ד שיביא ראיה. משא"כ אחר ל' שכבר נגמר אין סותרין הדין אח"כ משום זילותא דב"ד כנ"ל. אך הא מבואר בש"ס שם דדוקא כשעדיין הוא ספק כמו תרי ותרי. אף דמתחלה לא היו פוסקין כן כשהיו עדים אלו מ"מ כשכבר פסקו לא מבטלינן מספק משום זילותא דב"ד. משא"כ ביש בירור גמור אין מפסידין משום זילותא דב"ד ע"ש. וכאן הא מביא ראיה:
והי' אפשר לפרש דלכאורה אינו מדויק הלשון סותרין הדין או אין סותרין. הול"ל ג"כ אינו כלום כמו בסיפא. ולכך אפשר דהפלוגתא הוא ג"כ כנ"ל היכא שאם הי' זה תפוס ברשות הי' מהני תפיסתו רק שלא הי' מוחזק. וכמו הא דפ' חזקת דגם זה אייתי ראיה והי' הדין כל דאלים גבר. ועכשיו הא כבר התפיסוהו הב"ד קודם שהביא זה ראייתו. ואם הי' מוחזק בתחלה לא היו מוציאין ע"פ ראיה של זה דגם לשכנגדו הי' ראיה. רק כיון דמה שהתפיסוהו הב"ד הי' בטעות בשביל שלא הי' לזה ראיה רק להב'. בזה למאן דלא חייש לזילותא דב"ד אמרינן דסותרין הדין כאלו לא היו מתפיסין אותו כלל ועדיין הדין כל דאלים גבר. ובזה שפיר פליגי גם כאן. דבאם היו עדים ברורים לזה י"ל דמודו רבנן דנהי דאין סותרין הדין מ"מ מאי בכך הוא חוזר ותובע אותו עתה בעדים שגבה ממנו שלא כדין ויש לו עדים ושפיר מוציאין וכהאי דפ' הכותב דאי פקח כו' והוי זה דין חדש רק פלוגתייהו בכנ"ל שכבר הגבו הב"ד ופסקו ע"פ עדות התובע ואח"כ מביא זה עדים להכחישם כנ"ל. ואם הי' זה מוחזק בתחלה ברשות לא הוי מפקינן מני' בתרי ותרי וא"כ בתורת דין חדש לתבוע אותו עתה א"י להוציא כלל רק כשנאמר דסותרין הדין שהי' בטעות דלא היו יודעין שיש לזה ג"כ ראיה. ולא חשוב מוחזק כלל מה שהגביהו הב"ד וכמו דפ' חזקת כנ"ל. ושפיר פליגי דסברי רבנן דוקא תוך ל' עדיין הפסק תלוי ועומד שכשיביא ראיה אינו פסק כלל דהא כן הדין שנותנין זמן ב"ד ל' יום כשאומר יש לי ראיה. ולכך שפיר סותרין וכאלו לא הגבוהו וחשוב זה מוחזק כבתחלה כאלו לא פסקו ולא הוי תפיסה ברשות ובתרי ותרי פטור כנ"ל. משא"כ כשמביא אחר ל' שכבר הפסק דין נגמר כדינו שא"צ להמתין יותר ומה שהגבו לזה הי' כדין ממילא אין סותרין הדין וחשוב תפיסתו ברשות ב"ד. רק עכשיו ש חדש וא"י להוציא ממנו בתרי ותרי כשאר מוחזק כנ"ל. ואפשר אף בלא הגבו עדיין מ"מ מעשה ב"ד כמאן דגבי דמי ועדיף משטר עומד לגבות. וחשוב מוחזק אף שלא גבה עדיין ואינו יכול לבטל ע"י תרי ותרי וכה"ג. ונקיט שפיר אין סותרין הדין כנ"ל. ורשב"ג פליג דסבר דלא חיישינן לזילותא דב"ד כדאמר פ' חזקת ואמר מה יעשה זה כו' וחשוב כאלו לא פסקו רק באם לא יביא ראיה וכשמביא ראיה בטל למפרע כאלו לא פסקו ואינו חשוב מוחזק כלל ושפיר סותרין הדין כנ"ל. וא"ש. ומיושב מאי דאמר אי אמר הלכה כרשב"ג ה"א ה"מ לכתחלה כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דה"א לכתחלה כשלא הגבו עדיין אז כרשב"ג דסותרין ולא חשוב המעשה ב"ד כמאן דגבי כנ"ל. אבל בהגבו ס"ד דחשוב מוחזק קמ"ל אין הלכה כחכמים כנ"ל אף דיעבד כנ"ל. ומיושב קושית רש"י. ועי' בעה"מ:
עוד י"ל דהא רש"י ז"ל פי' ראי' שטר זכות כו'. נראה דדייק מדפלגינהו בסיפא ראי' אין לי כו' עדים אין לי כו'. וברישא נקיט ראי' לחוד. משמע דבהביא עדים אחר ל' מודו חכמים. רק בראי' שטר כו' שאין זה בירור גמור רק חזקה. וי"ל דטעמייהו כמו בטעו בשקול הדעת אף דלכתחלה פסקינן כסוגיא דעלמא אף להוציא מ"מ לבטל פסק ב"ד דוקא בטעות בד"מ שאין שום ספק מבטלין משא"כ בשקול הדעת. כן י"ל לרבנן אף בראיה שאינו עדות גמור רק חזקה או רוב וכה"ג אף דבתחלה מהני להוציא מ"מ לא מבטלינן פסק ב"ד כיון שנגמר אחר ל' כנ"ל. ורשב"ג סבר דאין הפסק רק כל זמן שאין ראי' כנ"ל. ודוחק. והפי' הפשוט כמו באמר אל תפרעני אלא בפני פו"פ דא"נ פרעתי שלא בעדים אף שלא קיבל עליו דאנן סהדי שלא פרע כמ"ש הר"ן. כן בזה כיון דנתנו חכמים זמן ב"ד ל' והיינו דמסתמא יכול למצא בל' יום ראי' שצריך תלינן בסתמא כשלא מצא שאין לו ראי' דהי' לו לחזור אחר ראיה אם הי' לו ויש הוכחה שזייף אח"כ וכה"ג. ואף דנאמר שאומדנא זו אינו ראי' ברורה מ"מ עכ"פ מגרע דאיתרע הראיה שמביא אח"כ ומשוי לה ספק ושוב אין סותרין הדין שנפסק דקם דינא. וגם שוב שייך זילותא דב"ד כמו בתרי ותרי. כיון דגם אחר שמביא ראיה עדיין ספק מחמת הריעותא שלא הביא תוך הזמן ב"ד. ושוב נשאר לגמרי הדין לרבנן כנ"ל. ורשב"ג סבר דלא חיישינן לזילותא דב"ד. וגם סבר שאינו ריעותא כלל דמה יעשה כו'. ומיושב ג"כ מ"ד דס"ד אי אמר הלכה כרשב"ג דדוקא לכתחלה היינו רק לענין זה דלא חיישינן לזילותא דב"ד אבל לענין זה דעכ"פ משוי הריעותא ספק. וכשתפס אין מוציאין בדיעבד הוי ס"ד כרבנן וקמ"ל אין הלכה כחכמים דאינו ריעותא כלל ונשאר הראי' בודאי כנ"ל:
עוד י"ל למאי דאמר פ' חזקת כל דאלים גבר ולא יחלוקו משום דאיכא למיקום עלה כו' ואין ראוי לפסוק דין שיתברר אחר. כך ויתבטל דלכתחלה לכ"ע חיישינן לזילותא דב"ד. וכן ב"ב דפריך וניחוש דלמא הדר ביה כו' וא"כ כשאומר יש לי ראי' נותנין לו זמן ל' דיותר אין נותנין שלא ישמט לעולם. וא"כ מה"ט גופי' תקנו רק ל' ויותר לא יוכל לסתור דאם יהי' סותר לעולם לא יוכלו לפסוק שמא יתברר ואיכא זילותא ומה"ט תקנו שלא יועיל אחר ל'. וא"ש לשון גי' רש"ל ואומרים לו כל ראי' כו' ומיושב ג"כ דס"ד הלכה כרשב"ג לכתחלה שאין אומרים לו כלל שיביא דוקא תוך ל' אבל דיעבד שהתרו בו לא מהני וקמ"ל דלא:
מלשון המשנה משמע אף דאומר יש לי ראי' פוסקין הדין מיד ואומרים לו שיביא ראיה ואם יביא סותרין הדין ואם לא יביא נשאר הדין כמו שפסקו. וממילא גובה ממשועבדים מזמן שפסקו. וכן אין לו עוד זמן ב"ד למעות לפרוע כיון דאיגלאי מלתא שלא הי' לו ראי' ונשאר הפסק, דאי נימא שאין פוסקין עד אחר ל' כשנותנין לו זמן ל' להביא ראיה לא הי' שייך לשון סותרין הדין כנ"ל. והטעם דא"כ יוכל להשמט ב' פעמים ל' שיאמר יש לי ראי' ואח"כ ל' לפרעון ולכך פוסקין מיד כנ"ל. ולא חיישינן דלמא יתברר כנ"ל דמה בכך הא פוסקין מיד כשיביא ראיה יסתור כנ"ל:
שם אין לי עדים כו' ה"ז אינו כלום כו' הלשן אינו כלום נראה דהא לכאורה כשמביא עד אחד מחויב שבועה דבמה שאמר אין לי עדים אין כאן הודאה שאין לי ע"א ושפיר מהני שבועה. וא"כ לכאורה גם כשמביא ב' עדים ג"כ ראוי לחייבו שבועה דנהי דהודאתו שאין לו ב' עדים מה ראיה יש לנו על השני. ושפיר נשאר א' מהם כשר דאי"ל מדא' משקר משקר גם הב' דז"א כדאמר ריש מכות באייתי סהדי ואישתקור אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו. וא"כ כיון שדנין רק מצד הודאתו אין נכלל בהודאתו רק שאין לו ב' וא"כ א' מהם שפיר נשאר בכשרותו ומהני לחייב שבועה. ושוב יצטרך לשלם כמו במשכון סוף פרק שה"ד. דמשום שמא ישבע ויוציא הלה הפקדון ויפסלנו לפרש"י שם הדין דשכנגדו נשבע ונוטל כו'. מכש"כ כאן דאם ישבע ודאי יפסול לעדות ולשבועה דאנן אעדים סמכינן. ואף שאמר הוא אין לי עדים לא יציל מלפסול אחר שישבע כנ"ל. וא"כ א"א לו לישבע והוי מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם כנ"ל. וקמ"ל דאינו כלום דגם שבועה לא מיחייב דהוי כנמצא א' קא"פ דעד הנשאר בטל ואינו מחייב שבועה וגם בהנ"ל כיון דמהני הודאתו דא' ודאי משקר בטל הב' בצירופו כנ"ל:
אך למ"ש תוספ' ד"ה נחלקו חד תירוצא דכיון שאינו ידוע מי הפסול מהם לא אמרינן נמצא א' קא"פ לבטל הכשרים ע"ש. א"כ גם כאן למה באמת יבטל הא אין בהודאתו רק על א' מהם וא"י מי הפסול כנ"ל. וי"ל במשנה דאמר תרווייהו אין לי עדים וגם אין לי ראי' ובלשון ראיה נכלל גם ע"א. ודוחק דמשמע או או קתני גם י"ל דבלא שבועה לא תקנו חכמים לטול כמו בחשוד ושניהם חשודין לחד מ"ד פטור. וי"ל דאמרינן סברת ר"ת ג"כ כהא דשמא ישבע שתהי' שבועה לבטלה ע"ש. וא"כ גם כאן גם הוא א"י לישבע דיהי' שבועה לבטלה דאנן אעדים סמכינן ושוב פטור הלה לגמרי כנ"ל. גם אפשר כיון שאמר אין לי עדים ויש לו ב' שניהם בכלל הודאתו שמשקרים. ודוחק:
שם מתחת אפונדתו כו' אינו כלום כיון שהי' לו מקודם ואמר אין לי כו'. לכאורה הא נהי דהוי הודאה שהשטר פסול מ"מ הא עכ"פ אמר שחייב לו ואיגלאי מילתא שהי' לו מיגו שהי' מראה השטר כיון שהוא שטר המקוים ומועיל. והא פ' חזקת שטרא זייפא כו' מיהו שטר מעליא הוי לי כו' הי' נאמן במיגו אי לאו דשיקר מתחלה ע"ש. וא"כ כיון שרק ע"י הודאתו נפסל נודע שהי' לו מיגו ונאמן שחייב לו עכ"פ להפ' דאמרינן מיגו להוציא. ודוחק לומר שגם המיגו נכלל בכלל אין לי ראיה. וצ"ל דהוי מיגו למפרע דאז לא הי' בדעתו להראות כלל השטר פסול ועתה כבר הוי למפרע כנ"ל ותוך כ"ד באמת מהני דנראה דיכול לחזור תוך כ"ד ממה שאמר אין לי ראיה כנ"ל: