חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן יג
סנהדרין דף כ"ג ע"א
משנה דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד כו'. למה הקדים ד"מ בג'. תוס' כ' הא דג' דנין בע"כ רק כשאינו רוצה כלל אבל כשרוצה בפני אחרים א"י לכוף. ואפשר דזה בהדיוטות דכשאין ח"כ אין דנין א"כ לענין זה לכופו כשרוצה באחרים אין ח"כ ואין להן דין ב"ד כלל. בפרט למ"ש תוס' דכפי' ועישוי אימעוטי הדיוטות מלפניהם כו'. א"כ מאחר שהאחרים הם ברצוי שוב אין הם יכולין לדון בכפי' דאין ח"כ משא"כ אותן שברצוי כשרים. ואף דאינם אלקים מ"מ הא בכפיה ועישוי נוסף פסול מלפניהם כו' ופסול זה לא יהי' אצל אותן שרוצה. ושוב א"י הן לכוף מצד פסול דלפניהם כו' דלענין זה אין ח"כ ולא ע"ש. וי"ל דג' מומחין שפיר יכולין לכוף גם לדון לפניהם ולכך הקדים ד"מ בג' לשון המשנה ריש פ"ק ד"מ בג' דמפרש הש"ס שם ג' הדיוטות כו'. ומיושב בזה ד' הרא"ש כשהתחילו לטעון א"י לחזור לומר בפני אחרים ואין טעם לזה. ולמ"ש י"ל. דהא משפט תחלת דין הוא דמה"ט מכשירין לילה לגמ"ד וכפי' רשב"ם ב"ב פ' י"נ לבוקר משפט כו'. ור"ה פ' ראוהו ב"ד ע"ש. וממילא קרא דמשפטים אשר תשים לפניהם דאמעיטו הדיוטות היינו את"ד דוקא דקרי משפטים כנ"ל וא"כ כיון שטענו יהי' הת"ד בלא כפי' ברצוי שוב יכולין לגמור בע"כ וליכא פסול דלפניהם כו'. ולכך שוב לא מצי בע"ד לומר לפני אחרים בעינא. דיכולין לגמור בע"כ כמו מומחין. דמצד פסול דאינן אלקים זה יהי' גם בפני הדיוטות אחרים רק פסול דלפניהם שהאחרים יהי' ברצוי והא גם הם ת"ד ברצוי ועל גמ"ד אין פסול כנ"ל. עוד י"ל טעם משום זילותא דב"ד כשכבר טענו כמ"ש בחוששין ללעז ע"ש:
גמ'. כשזה בורר כו' יצא דין לאמיתו. מהרש"א מוחק כשזה כו' דהא זה הי' קושית הש"ס והא זה בורר קתני לפרש"י. ולק"מ דלס"ד שפיר פריך אטו לא סגי בלא"ה. אבל כדמשני שעי"ז יצא דין לאמיתו א"כ הוי בכלל צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה כו'. ולכתחלה בזבל"א דעדיף מג' סתם כיון שעי"ז יצא לאמתו ומשני שפיר כשזה בורר כו' מ"ט שיצא דין לאמתו ושוב שפיר תני זה בורר כו' שהדין כן שזה ב"ד יפה מסתם ג':
רש"י. דציית כו' והדייני' עצמם נוח להם כו' עי' ברא"ש וקשה לשון רש"י. ונראה דב' טעמים פירש שכשכל א' מהפך בזכות בע"ד א' נוח יותר שמברר כל זכות שיש לו וכן הב' רק שיודה על האמת כמ"ש הרא"ש. אבל נח יותר כשעוסק בדבר א' משעוסק בב' הזכותים לזה ולזה. רק דא"כ הי' די כשהג' בעצמם יסכימו ביניהם שא' יהפך בזכות זה והב' בזכות האחר. ע"ז כ' רש"י דשוב טוב כשהבע"ד יודע דצייתי כנ"ל:
כל כמיני' דפסול דייני כו'. לכאורה כשבע"ד אומר אדיין שפסול א"כ מה שידונו לזכות שלו לא יועיל דהודאת בע"ד כעדים לחובתו שאין דינם דין שפסול א' וב' אין דינם דין. דלא חשוב קיבל עליו הבע"ד שכנגדו דהוא א"י אם פסול רק דלא מאמין לבע"ד שפסול. אבל כשדן לחובתו יוכל לבטל מחמת הודאת שכנגדו כנ"ל. וא"כ ממילא איך ידונו. ואף לחוב אינו דין כמו אוהב ושונא דב"ד שא"י לדון ב' הצדדים זכות וחובה אינם ב"ד ולהפ' דגם אם פסול כל שלא העידו עליו בב"ד לא מיפסל א"ש כיון דאין עדותו מועיל גם לדידי' כשר. אך הר"ן פ"ב דכתובות דחה זה גבי ג' וקרא ערעור ע"ש. וכמ"ש רש"י אהא דיודע בחבירו שהוא רשע כו' ע"ש. ואפשר דזה יהי' אמתלא שיוכל לחזור בו שאמר כדי שלא ידונו. וכמ"ש בש"ע ע"ז בשטר אמנה בחב לאחרים דיכול לחזור שכיוון רק לדחות בע"ח ע"ש:
לממון רחמנא הימני' כבי תרי כו'. למה אמר כבי תרי אינו מובן. ונראה דלכאורה למאי דתני עדו א"כ מה מתמה הא כשאומר עליו שפסול נהי דלא מהימן לפסלו מ"מ בתורת כפירה יהי' נאמן דהא מכחיש שאין עדותו עדות והתורה לא חייבה רק שבועה נגד ע"א כשכשר א"כ הוי זה כפירת שבועה שמכחישו שאינו חייב שבועה נגדו שהוא פסול. אך כדאמר פ"ב דכתובו' פסולי עדות הי' חשוב תרי ותרי. ונדחקו הרבה ע"ש. וכ' בעזה"י הטעם פשוט מאחר שהאמינה תורה עדים ואף שאפשר שפסולין הן. ע"כ שגם זה מכלל גזה"כ כמו שאפשר שמשקרין ומ"מ האמינה תורה לב' עדים ושלא נחוש שמא משקרים כמ"ש רמב"ם ה"ע. כן אף שאפשר שהן פסולין גזה"כ שלא לחוש כל שלא נתברר. וממילא כשמעידין עליהם שפסולי עדות היו כשאין פוסלין אותן רק לענין לבטל העדות שהעידו הוי לענין זה. תרי ותרי כמו אם מכחישין אותו. כיון שגם זה בכלל נאמנות העדים שלא נחזיקם בפסולין לענין בטול העדות שמעידים ולכך המעידין לבטל העדות לבד הוי תרי ותרי. משא"כ כשמעידים לפוסלם לגמרי שהם בע"ד ואלו עדים כנ"ל וא"כ גם עדות ע"א לענין חיוב שבועה ג"כ לא מהני מה שהבע"ד אומר שפסול מאחר שא"נ בתורת עדות רק לענין בטול עדות מחיוב שבועה והא לענין זה הוא כב' שכשר לחייב שבועה מאחר שהאמינתו תורה לחייב שבועה ואף שיכול להיות שפסול ואינו מחייב שבועה וזה רק כפירת שבועה. וע"כ שגם זה מכלל הגזה"כ שלא לחוש שמא פסול הוא. ושלענין לחייב שבועה שהוא כשר הוא כב'. ממילא לא מהני מה שבע"ד אומר שפסול שיהי' כפירת שבועה דלענין זה הוי כב' ושפיר הוצרך הגמרא לומר רחמנא הימני' כבי תרי כנ"ל. ונראה דגם ע"א שמעיד על ע"א שפסול הוא אינו פוטר משבועה כמו עד המסייע. מאחר דלענין לפסלו אין ע"א נאמן שוב אינו רק לענין בטול העדות לחיוב שבועה ולענין זה הע"א כב' שכשר לחייב שבועה. והוי כהא דכל מ' שהאמינה תורה ע"א הוא כב' ואין ד' של א' במקום ב' דבעד מסייע הטעם דגם להפוטר האמינה תורה כב' דג"כ לשבועה קם בין לחיוב בין לפטור. משא"כ המעיד שפסול העד כנ"ל. ובזה שפיר פשוט דקאמר כבי תרי. דהא מוקי לקמן בבא הוא ואחר לפסלו ופריך נוגע הוא ע"ש. וא"כ עכשיו לר"ל דתני עדו שפיר י"ל בבא הוא ואחר לפסלו ואינו נוגע דבל"ז פטור משבועה מחמת עד האחר שמעיד שזה פסול דהוי עד מסייע ושוב גם הוא כשר ומצטרף לפסלו. ואין זה כנכי ריבעא ע"פ חד וסברת הח"מ וב"ש ס' ל"ה דעד הצריך עד המסייע הוי כעד הצריך שבועה אינו מוכרח שיקשה אר"ל. ולכך פריך דלשבועה ר' הימני' כתרי. ואף שע"א מעיד לפסלו אין דבריו של א' במקום ב' דלענין לפסול אינו כב' ולא דמי לעד המסייע וממילא עדיין הוא נוגע אף שיש עוד אחר עמו וא"ש:
עוד י"ל דהא לכאורה שפיר איכא לאוקמי בבא הוא ואחר לפסלו ואינו נוגע כלל מה שלא יצטרך לישבע דהא אף אי חשוד אממון לא חשוד אשבועה היינו דשבועה ליתא בחזרה משא"כ ממון כמ"ש ריש ב"מ. אבל עדות שקר דג"כ ליתא בחזרה. א"כ מה נוגע הוא שמעיד שקר לפסול העד כדי שלא יצטרך לישבע לשקר נגדו מה חילוק בין איסור זה לזה דגם זה ליתא בחזרה וא"כ למ"ש תוס' ריש ב"מ דגזלן פסול לשבועה מדרבנן והיינו דמה"ת חשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר רק דאמרינן מיגו דחשוד ממ"נ ע"ש. אבל נוגע י"ל דהוי דחשוד לעדות ולא לשבועה. וא"כ זה שפיר לרבנן אבל ר"מ לטעמי' דחשוד לדבר א' הוי חשוד לכל התורה כולה סבר שפיר כאן זה פוסל עדו של זה היינו בבא הוא ואחר כנ"ל. דאינו נוגע דמה חילוק ורבנן לטעמייהו דלדבר א' אינו חשוד לדבר אחר פליגי שפיר דא"י לפסלו כנ"ל. אך כמו שהקשה ש"מ ב"ב אנוגע דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם הא עדות שקר חמור יותר. ותירץ חד ותירוץ שזה נגד העולם כו' עוד תירץ מאחר שהוא נוגע אינו עד ואף דאם נכשיר עדותו אינו נגיעה מ"מ הדבר נוגע לזכות ופסלו תורה ע"ש. ולכאורה להפוסקים דנוגע לאו מגזה"כ רק חשש שקר. א"כ מה חשש הא אינו נוגע כלל. ונראה דדוקא שם שגוף הדבר לזכותו שהקרקע של לוקח ויגבה בע"ח וההנאה הוא שלא יהי' לוה רשע ולא ישלם וזה ג"כ נגיעת הנאה. ושוב כשנוגע פסול דגוף הזכות הוא ממון שפורע חובו רק דהא לית לי' וכיון דמ"מ הי' לוה רשע הוי נוגע. אבל אם לא הי' כל הנגיעה רק שלא יעשה איסור לא הי' נגיעה כלל כיון שבין כך ובין כך עושה איסור וכמו קבל עליו אחריות ע"ש. ולכך כאן לכאורה לא שייך תירוץ הש"מ כיון דכל הנגיעה שיצטרך לישבע ולעשות איסור וגם עכשיו מעיד שקר ועובר דעדותו לפסול העד ולא על הממון. אך למ"ש תוספ' בכמה דוכתי דמה"ט מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם דכל שלא נשבע ע"א כב' לחייבו ממון רק שיכול לפטור עצמו בשבועה ע"ש. וא"כ שפיר במה שמעיד לפסלו הוי נגיעת ממון גמור דיש עליו חיוב ממון עתה ומעיד לפטור עצמו. רק שהי' יכול לפטור עצמו בשבועת שקר ואינו רוצה לישבע לשקר ואף דעתה שמעיד עובר אלא תענה מ"מ שוב אינו עדות כלל וכמו שם בלוה רשע כו' כיון שהעדות עתה לזכות. משא"כ אם לא הי' רק חיוב שבוע' לחוד הי' נקרא נוגע מאחר שאין חילוק בין האיסורים ורק משום דרחמנא הימני' כבי תרי כל זמן שלא נשבע נגדו והוי עתה נגיעה אף שיכול לפטור עצמו כנ"ל והוצרך לומר כבי תרי. אך י"ל בל"ז נוגע שכשיבא עוד אחד יצטרף לחייבו ממון משא"כ כשפוסלו. אך הי' אפשר לומר דסבר כרבנן דר"נ דצריך שיגידו כא' כנ"ל:
גמ'. ואמר רב דימי דקבלי בחד. תמוה למה הביא ש דר"ד כמ"ש תוספ'. עוד תמוה תי' הש"ס אבא ואביך דחזו לעלמא כו' הא תני ג' רועי בקר דלעלמא נמי לא חזו ותי' מהרש"א אינו מובן כלל איך אפשר דרבנן לא פליגי בהא שהזכיר כל שלשתן במשנה ואח"כ ר"מ אומר וחכמים אומרים ע"כ קאי הפלוגתא על כל הג' דאי הוי תני דברי ר"מ הי' אפשר בדוחק דר"מ קאמר לה משא"כ עכשיו. וי"ל בפשיטות דלכאורה מה ראיה מדיינים לעדים. הא כמ"ש הנ"י טעם דקיבל עליו קא"פ א"י לחזור אחר גמ"ד ופשרה דוקא בקנין. וכתב משום דשם אף דקיבל קא"פ מ"מ רק לדין תורה קיבלום וגם ב"ד כשר היו פוסקים כן משא"כ פשרה כמתנה ע"ש. וא"כ גם בעדים דכשהן פסולין אין לחייבו ע"פ דין שוב י"ל דהוי כמו בפשרה דהחיוב מדעתו ע"פ עדותם שאינו מועיל ע"פ דין ומצי הדר בי'. ומאי פריך מקיבל דיינים שהוא לד"ת לקבל ע"א כב' כנ"ל מצריך תרווייהו לר"מ ורבנן. וי"ל דסבר הש"ס דגם במשנה קאי אתרווייהו על עדים ודיינים ומוכח לה מדתני אבא ואביך וג' רועי בקר למה לי' תרווייהו. ע"כ אבא כו' לענין עדות פסולי עדות לכשר. ורועי בקר לדיינים לכך בזה תני ג' ובהך חד ופליגי בין בעדים ובין בדיינים ופריך שפיר. אך אם היינו מפרשים שקיבל חד במקום ג' שוב לא הי' מוכח דהי' אפשר לפרש הכל בדיינים וקמ"ל אבא כו' במקום ג' ב' לריעותא ומ"מ סברי רבנן א"י לחזור וג' רועי בקר חדא רעותא רבותא לר"מ שיכול לחזור. ולהכי מייתי דר"ד דקבלו בחד דוקא. ושוב הוי כג' רועי בקר ולמה ליה תרווייהו וע"כ דאבא כו' לעדות ופריך שפיר והוצרך להביא דר"ד. ומשני צריכי דאבא כו' חזי לעלמא משא"כ חד כב'. ומג' רועי בקר לא קשה כלל דזה בדיינים והוצרך לאשמעינן כאן בעדים דפליגי גם כן כנ"ל. ושוב איכא לאוקמי מתני' כולה בדיינים וצריכי כנ"ל. ושוב צריך לאשמעינן הכא בעדים רק דחד מנייהו נקיט כנ"ל:
עוד יש לחלק בין עדים לדיינים למ"ש רש"י בהריני משלם ואיני נשבע כו' דלכ"ע א"י לחזור בו. ויש פ' כ' הטעם מאחר שיש עליו חיוב שבועה בלא"ה מחויב לכ"ע ע"ש. א"כ בקיבל ע"א כב' הוי כאומר הריני משלם ואיני נשבע דבלא הקבלה גם כן יש עליו חיוב שבועה כשיעיד כנ"ל וקיבל עליו לשלם וס"ד דיועיל וקמ"ל. והטעם צ"ל כיון דקיבל עליו קודם שהעיד. או כמ"ש תוס' פ"ג דב"מ דהוי כאחר גמ"ד. וקודם שהעיד הוי גם זה לפני גמ"ד עכ"פ רבותא הוא. גם י"ל דהא בירושלמי דקיבל פסול אינו חייב ק"ש דלא קרינן בי' והוא עד ע"ש פ' שה"ע ולכאורה בקיבל חד קא"פ כב' לענין הזמה ג"כ לא מיחייב דלא קרינן בי' והנה עד שקר כו' דמה"ט בעי שיוזמו שניהם דעד בכל מקום ב' ע"ש פ"ק דמכות. והקבלה לא משוי לי' שם עד מה"ת כנ"ל לענין ק"ש. וא"כ יש עוד פסול בקיבל עד א' כב' או פסול כב' דהא הוי עשאאי"ל. ואף ב' שאי"ל לא הוי עדות כנ"ל רק דהא קיבלו עליו ממילא גם פסול זה קיבל עליו דנכלל בהקבלה. אך שוב י"ל דהוי ב' לריעיתא דחד במקום ב' ואף שאאי"ל יוכשר. ושפיר רבותא דחשוב רק חדא לריעותא. דמ"מ הוי ריעותא זו עצמו אבל הוצרך לאשמעינן כנ"ל. דהא לקמן כ"ה בעי לאוקמי גם רועי בקר לעדות. רק דחי מדתני ג' אבל רישא י"ל בעדות כנ"ל:
בתוס' דבלא ר"ד ה"א משום ב' לריעות' ק' ג"כ מג' רועי בקר דחדא ריעותא וצ"ל דאינו מוכרח כיון שכל הג' פסולי לס"ד ה"א דגם זה ב' לריעותא רק עכשיו דפי' ר"ד דמתני' בחד ריעותא אמרינן דג' ר"ב חשוב ג"כ חד. כיון דל"צ רק חד שגמיר. גם י"ל לס"ד הוי מצינן למימר דרועי בהמות שלהן ורועה סתם פסול גם גסה והוי ב' ריעותות ע"ש סנהדרין כ"ה. ועכשיו מוקי ברועי בהמות אחרים דכשרים עי' ריש ב"מ ורק לא גמירי כנ"ל:
לפי' רש"י ורי"ף דר"ד מוקי אפי' בחד. נשאר קושי' תוס' מאי פריך דלמא ר"ד לא אמר רק עכשיו דתני מתני' דידן זה פוסל עדות כו' מוכח דגם בחדא לריעותא פליגי אבל בלאו מתני' דהכא ה"א דוקא בב' ריעותות:
בבא הוא ואחר לפוסלם כו' כ"כ נוגע הוא. לכאור' להפ' בלדידי אוזיף ברביתא דאף שלא מחיל הרבית פ"ד ונאמן לפסלו מאחר שיודע שא"נ לעצמו. א"כ מאי מתמה דלמא לעצמו א"נ ולפסלו נאמן. אך זה טעות דשם אפשר למיפלוג דבורי' דענין זה לפסלו לעדות אינו נוגע לזכותו רק אי לקח רבית ממנו וזה אינו נאמן ושהוא פסול נאמן. משא"כ כאן שזה מעיד לחייבו והבע"ד מעיד לפסלו. מה שנפסל לעדות זה זכותו שאין עדות מועיל וזה א"א למיפלוג שפסול לאחרים ולו כשר. דאם פסול גם עדות של הבע"ד בטל. אך אם יש זמן אח"כ אחר שהעיד. א"כ אף שאומר שהעד גזל קודם שהעיד נאמן לו שגזל רק אחר שהעיד ונימא פ"ד ולהפ' דעדות המוכחש בחקירות גם בממון בטל שזה מגוף העדות. א"כ כיון שעל הזמן נוגע שוב לא פ"ד שבטל העדות מצד החקירות שנוגע ע"ז. אבל להפ' שבד"מ כשר מוכחש בחקירות כיון דא"צ ע"ש בבעה"ת. וכהא דשטר שזמנו כו' וכשהוזמו אמרינן דאחרוהו כיון דא"צ דו"ח. ואף שבטל החקירות לא בטל גוף העדות שלוה. א"כ נהי דנוגע על החקירות שהי' קודם נפלוג דבורי' שגזל אח"כ. אך שם דוקא בשטר דלא חשוב כלל מעיד החקירות. משא"כ בהזמה לכ"ע מהני בממון ולא אמרינן דאף דהזמן שקר המעשה אמת. אך שם עדות הוא ובטל. משא"כ כשהוא נוגע על הזמן אפשר דנשאר העדות בלי חקירות דמהני. דלא שייך בנוגע בטלה מקצתה בטל כולו. אך הוי דבור א' דלא פ"ד דכיון דעל הזמן שמעיד שגזל בטל לא מיפסל דהא על פעם וזמן אחר לא העיד שגזל. וכהא דב"ב פ' י"נ גרשתי למפרע א"נ גם מכאן ולהבא דעל אז אינו בידו. ועל פעם אחרת אינו אומר שגרשה. אך אין זה פשוט דהא בעי' התם אי פ"ד גם כה"ג. וצ"ל דלענין עדות פשיטא:
לכאו' לרבא דמכאן ולהבא נפ' לטעמא דפסידא דגם פסלי' בגזלנותא כן א"כ מאי פריך גזלנותא כו' נוגע כו' הא העדות שהעיד קודם עדותו כשר ואינו נוגע ונאמן לפסלו מכאן ולהבא. דגם למה דמסיק אין הפי' פוסל רק לאחרים. והוי מצי לאוקמי פלוגתא דר"מ ורבנן בדאביי ורבא. וא"ל דכיון דמשום פסידא דלקוחות וכאן אדרבא אם יהי' למפרע נפסל לא יופסל כלל גם להבא דנוגע הוא. דז"א דמ"מ כפי עדותם אינו א לפסלו מכאן ולהבא ולאו נוגע הוא ונאמן לפסלו כנ"ל. וצ"ל דלא בעי לאוקמי כתנאי פלוגתא דאביי ורבא. עוד יש להקשות דמצי למימר שמעידים אח"כ שגזל כפשטא דלישנא ערעור דגזלנותא ואין מעידים באיזה יום. דלא צריך דו"ח לפסול לעדות. ויכול להיות שאחר העדות והעמיד בחזקת כשרות רק דהרי פסול לפניך. וכיון שא"י אימת נפסל הוי תרתי במקום חדא לענין להוציא ממון. דהרי פסול לפניך וחזקת ממון כמבואר במקוה כו' ונמצא חסר. וממילא הוי נוגע דע"י עדותו זה מפסל ולהוציא ממנו ע"י עדותו וא"נ לפסלו. ור"מ סבר דלא מיפסל למפרע דמוקמינן אחזקה דפליגי רב ושמואל קדושין ע"ט ור"ש ורבנן. ולאו נוגע הוא ונאמן לפסלו. אך לא בעי לאוקמי רבנן דלא כהלכתא שכ' תוס' ריש נדה דמנגע שחסר בסוף מוכח דהיכא דלא שייך חסר ואתא לא אמרינן הרי חסר לפניך אף עם חזקה. מ"מ אינו מוכרח דחזקת ממון אלים. ועוד דגם בזה י"ל חסר ואתא ליעשות רשע. וי"ל דזה לא הוי שפיר הלשון פוסל עדיו דר"מ סובר דלא שייך לעדות כלל: