אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ › לסימן יב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן יב

לסימן ו

סנהדרין דף ח' ע"כ

גמ' יפה כח, פשרה מכח הדין שב' שדנו בע"ד יכולין לחזור בהן וב' שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן. ותמוה כמ"ש תוספ' הא מדעת גם ב' שדנו מהני דומיא דפשרה. ותירוצם אינו מובן כמו שרגילין לעשות בדין שייך כמו שרגילין לדון היינו בע"כ שצריך ג' א"כ לא נתרצו רק על ג'. אבל בפשרה שלעולם רק מדעת בע"ד מה שייך כמו שרגילין כמו שמרוצים כן הוא. וצ"ל דלא קיבלו עליהם כלל יותר מכפי הדין. רק נתרצו שאם כפי ד"ת יכולין לדון ידונו ובזה צריך ג'. ובפשרה באופן זה סגי בב'. ודוחק. עוד קשה למה נקיט יכולין לחזור הול"ל אינו דין כיון דלא חשוב קבלו עלי'. ולע"ד נראה דהנה ענין הפשרה אינו כפי שירצה דהא בירושלמי אמר דפשרה צריך הכרע דעת וע"כ שהוא נוטה למי שנוטה היושר יותר כך מפשרין. ולכך לחד מ"ד אסור לבצוע. ואף שהוא מדעת מ"מ כיון שאין הבע"ד רוצים ליתן מתנה או למחול רק בתור פשרה כנ"ל. ואיך יהי' להמפשרים דעת נוטה נגד הד"ת הא כמו שהוא הד"ת כך הוא. ולדידן דמותר ומצוה ילפינן לה מקראי דמשפט שלום שפטו כו' דאמרה תורה דיש משפט כזה שהוא משפט שלום לב' הצדדים. ודין אין שלום כמו שאמר בגמ' וע"כ זו פשרה. והתירה תורה לשפוט משפט כזה כפי נטיות הדעת שלא ע"פ דין. שיזכה כל א' קצת מטענתו כפי הכרע הדעת למי נוטה יותר וזה משפט שלום. אמנם חילקה תורה שדין דנין בע"כ של בע"ד אבל משפט זה של פשרה אין יכולין לדון בע"כ רק ברצון הבע"ד. אבל כשהוא ברצון שוב נקרא גם כן משפט כנ"ל. וא"כ י"ל שפיר דסבר רשב"ג דבקיבל עליו ב' במקום ג' בדין או נאמן עלי אבא כו' באתן לך אף לאחר גמ"ד יכולין לחזור בהן כדאמר חד מ"ד לקמן. ובפשרה סבר שפיר דכשנתרצו ועשו פשרה א"י לחזור בהן דבדין דהצריכה תורה ג' רק דקיבלו עליהם ב' אף שפסולין שפיר שייך שיכולין לחזור מקבלה זו אף אחר גמ"ד בלי קנין. אבל בפשרה שמשפט זה די באחד או ב' רק שלא מרצון בע"ד א"י לדון משפט זה. אבל ברצון שפיר הוי משפט ושוב דנו כדין ב"ד גמור כמו שאמרה תורה וא"י לחזור בהן כמו בדין כשדנו ג' דאין בפשרה בתורת קבלה. רק שכשהוא ברצון שוב הוי משפט ומשפט זה כשר א' לדון. ושפיר א"י לחזור אחר גמ"ד שעשו פשר'. משא"כ בדין דאף שקיבלו עליהם הוי רק קבלה דאף שע"פ הדין אין יכולין לדון קיבלו עליהם ולכך יכולין לחזור מהקבלה כנ"ל. ומיושב שפיר דברי רשב"ג כפשטי' יפה כח פשרה מכח הדין ב' שדנו יכולין לחזור אף שקבלו עליהם. וב' שעשו פשרה א"י לחזור כיון דדין פשרה בב' והקדים מקודם הדין בג' ופשרה בב' ואח"כ אמר יפה כח כנ"ל:

ומיושב מה דנקיט יכולין לחזור דהא קבלו עליהן רק שיכולין לחזור בהן כנ"ל. גם מיושב מאי דפליגי ר"מ סבר פשרה בג' דמקיש לדין וחכמים א' פשרה ביחיד. ולפי' תוס' מה שייך היקש בזה אטו מיירי קרא ג"כ באומר דונו כמו שרגילין. והא בריצוי גם בדין סגי כמו שמרוצים. ולמ"ש מיושב דר"מ סבר דפשרה שצריך הכרע דעת גם משפט זה צריך ג' דמקשין לדין וממילא אף דאי נתרצו על ב' מהני מטעם הרצוי שוב זה רק מצד קיבלו עליהן ושוב יכולין לחזור בהן כמו בדין קיבלו ב' במקום ג'. גם בפשרה הוי רק קבלה ב' במקום ג'. וחכמים סברי פשרה ביחיד דמשפט זה שהוא ברצון בע"ד סגי בחד ע"פ דין ושוב אינו מצד הקבלה וא"י לחזור בהן כשעשו פשרה כרשב"ג כנ"ל. אך למאי דמסקינן פשרה צריכה קנין א"כ גם ברשב"ג ע"כ הפי' בקנין והוי בתורת מתנה קשה במה יפה הא גם ב' שדנו בקנין לכ"ע א"י לחזור בהן כדאמר לקמן אין אחר קנין כלום. ואפשר לומר דלכאורה מה שייך קנין הא אינו מתחייב לקיים פסקם אם טעו בדין דהא קבלו למידן ד"ת. רק אין דינם דין וא"צ לקיים פסקם אף שלא נודע אם טעו או לא והקנין רק ע"ז לקיים כל זמן שלא נודע שטעו וזה הוי קנין דברים כמו לחלוק פ"ק דב"ב. דהא אינו מתחייב שום דבר ע"י הקנין דאם אינו מתחייב עדיין אינו מתחייב אם פסקו שלא כדין ואם כדין בל"ז חייב רק שא"צ לסמוך עליהם וע"י הקנין יהי' מחויב לקיים. והא עדיין שמא טעו ואינו חייב. ושוב הקנין רק קנין דברים. וצ"ל דמתחייב על תנאי אם לא יתברר שטעו מתחייב באמת שיהי' חייב כשיפסקו אף אם טעו. וזה דוחק. וי"ל דזה הוי רק בתורת תנאי כמתנה על מ"ש בתורה בדבר שבממון דקיים ע"מ שאין דין אונאה דאף שאמרה תורה דין אונאה הוא לזכות אבל כשמתנה שאינו רוצה מהני וכן ש"ח כשואל. פלוני יירש במקום שיש בן וכה"ג. וכן בזה שאמרה תורה דדיינים כשרים מהני דינם ומחויבים לקיים פסקם כל שלא נודע שטעו. ופסולין או שנים א"י לדון ואינו מחויב לקיים אבל כשמתנים שיהי' דין הב' כג' מאחר שרוצים מהני תנאי זה דבדבר שבממון תנאו קיים. והוא ג"כ כעין מחילה דברי בש"ס ידע ומחיל כו' כן בזה מהני קבלתו ומ"מ צריך קנין קבלה זו כמ"ש תוספ' בפשרה בשביל שדומה לאסמכתא. וא"כ י"ל רשב"ג לטעמי' ריש הכותב דמתנה עמש"ב תנאו בטל בדבר שבממון. י"ל דלא מהני קנין בדין קיבל ב' כג' דמצד תנאו לא מהני ובתורת קנין הוי קנין דברים. אבל בפשרה שפיר מהני הקנין דבזה הוא חיוב ממש במה שאינו חייב כנ"ל. ושפיר אמר יפה כח פשרה כו' דא"י לחזור משא"כ דין. ועיקר נראה לע"ד לפרש בעזה"י. דהא חזינן בב' שדנו כדין ובאמת חייב שיש עדים וכה"ג מ"מ אמרה תורה שאין דיניהם דין ואם נחתו לנכסי' הוי גזל כדאמר בסנהדרין פ"ח בזקן ממרא ע"ש. דדוקא ב"ד יש להם רשות לגבות בע"כ ולדון על החיוב לפסוק שחייב כנ"ל. וא"כ בפשרה בקנין נהי דמהני הקנין שכמו שיאמרו שחייב הוא מחייב עצמו מ"מ מה בכך החיוב הוא כדין מ"מ אין להם תורת ב"ד לפסוק החיוב ולמיחות לנכסי' דלענין זה הי' ראוי להצטרך ב"ד של ג' שיפסקו על החיוב שנתחייב בקנין על הפשרה. כמו היכא שחייב ע"פ דין ואעפ"כ צריך ב"ד של ג' לפסוק החיוב כנ"ל. ובשלמא בדין כשקיבל ב' לדון בקנין שפיר יש להן דין ב"ד לפסוק ולגבות דהא כל הקנין הוא רק על זה שיוכלו להיות ב"ד. דגוף החיוב בלא הקנין הוא דהא דין תורה דנין. ושפיר הקנין שיהי' להתחייב כמו שיאמרו וא"כ נהי דע"י הקנין חייב הוי החיוב כדין. מ"מ לענין לפסוק על החיוב בתורת ב"ד ולגבות זה אינו נכלל בהקנין כלל אם לא פירש בהדיא. ועדיין יצטרך ג' לענין לפסוק אף שהחיוב כדין בקנין כמו שאר חיובים. שזה דבר אחר שיהי' להם תורת ב"ד רק דמ"מ סברי רבנן דמהני דפשרה ביחיד היינו דמה דאמרה תורה דצריך ג' לב"ד היינו במשפט של דין כג' אלקים אבל המשפט של פשרה די ביחיד ויש לו דין ב"ד על זה המשפט לחייב ולגבות וכיון שהי' בקנין ומועיל הפשרה שפיר ממילא דנין אף שאין זה בכלל הקנין כנ"ל. ובזה שפיר פליגי ר"מ ורבנן דר"מ סבר פשרה גם כן בג' דמקשינן לדין ושוב אף שהי' בקנין מ"מ לענין לדון בעי ג' דגם משפט זה צריך ב"ד ורבנן סברי בחד כנ"ל. ושפיר מיושב דאמר רשב"ג יפה כח פשרה מכח הדין דפשרה היינו המשפט של פשרה שפיר בב' משא"כ משפט של דין בעי ג' בלי קנין. והפשרה אף שאינו בכלל הקנין שיהי' ב"ד מ"מ סגי בב' כנ"ל. ומיושב לשון ר' אשי דאמר ש"מ פ' א"צ קנין דאי ס"ד צריכה למ"ד בג' ל"ל תסגי בתרי וליקני מני' ע"ש. מה לו לומר תסגי כו' וליקני מני' הא ע"כ הוא בקנין והול"ל מה לי תלתא מה לי תרי. ולמ"ש מיושב דהא לא קשה למ"ש דשפיר אף בקנין פליגי רק דדייק תסגי בתרי וליקני מני' גם על זה שיהי' להן דין ב"ד כנ"ל. ויש לישב גם כן רשב"ג דא"י לחזור בהן. וגם עוד קשה מאחר דרשב"ג מיירי בקנין קודם הפשרה א"כ למה אמר ב' שעשו פשרה א"י לחזור הול"ל רבותא דאפי' קודם שעשו א"י לחזור מאחר שקנו דקי"ל לפני גמ"ד וקנו מידו א"י לחזור. אמנם למ"ש י"ל אף דלא נימא הסברא כנ"ל דמשפט זה של פשרה די בחד רק שהוא כשאר חיוב. וא"כ קשה כנ"ל דאף שיועיל הקנין להחיוב מ"מ על הפסק לבעי ג'. וי"ל דהא בדין קי"ל בקיבל ב' כג' דלאחר גמ"ד א"י לחזור אף בלא קנין. ורק בפשרה צריך קנין וכתב ר"ן הטעם דשם הי' הקבלה לדון כדין משא"כ בפשרה דהוי חיוב מה שאינו חייב ולכך צריך קנין כנ"ל. וא"כ ממילא לא קשה דבפשרה בקנין דשוב לגוף החיוב מועיל הקנין וא"כ שוב כשפוסקין שחייב פוסקין ממילא כדין דהא חייב כמו שיאמרו ושוב לענין הפסק שיהי' ב"ד אף שאינו נכלל בהקנין שוב מהני הקבלה גרידא דהוי אחר גמר דין שא"י לחזור בהן כמו בדין דגם בזה החיוב כדין ע"י הקנין ושוב מהני בתורת הקבלה לב"ד דעכ"פ קבלה הוי גם לענין זה שיפסקו ויגבו דהא אפי' כשבאין מעצמם לדון בפני ב"ד הוי קבלה. רק דהוא בלא קנין והא א"צ לזה קנין וגם משום הקבלה א"י לחזור לאחר גמ"ד וממילא נקיט דוקא ב' שעשו פשרה א"י לחזור אבל קודם שעשו פשרה נהי דא"י לחזור בהן מהחיוב כיון שהוא קנין אבל יכולין לחזור שלא ידונו על החיוב בתורת ב"ד דלענין זה הוי רק קבלה גרידא וקודם גמ"ד יכולין לחזור בהן ולכך נקיט ב' שעשו פשרה כנ"ל וא"ש:

הרי"ף הביא דרשב"ג ומפרש בקנין. נראה דמייתי דרשב"ג להוכיח דהקנין קודם פשרה. דלפי' שכ' תוס' דהקנין אחר פשרה איך אמר רשב"ג ב' שעשו פשרה א"י לחזור הא קודם הקנין יכול לחזור. וע"כ קודם הפשרה הי' הקנין וגם כה"ג מועיל. וי"ל דאחר הפשרה אין המוחל צריך קנין דכבר יודע:

אר"א ש"ם פ' אצ"ק דאי צ"ק למ"ד בג' כו' והלכת' פשר' צריכה קנין תמוה דהו"ל לשנויי קושיא דר"א א"כ ל"ל ג'. וי"ל דלדידן שפיר יש לחלק דהא הוי אסמכתא ובאסמכתא גמורה אף קנין לא מהני רק בב"ד חשוב. רק די"ל כמ"ש תוס' בכמה דוכתי דבדבר שראוי כן אינו אסמכתא בקנס משום הביוש. ואם אוביר ולא אעביד אף שאינו חיוב ע"פ דיין מ"מ ראוי החיוב ע"ש. וממילא גם פשרה שהוא ע"פ הכרע דעת. א"כ הוי חיוב שראוי להיות עכ"פ ולא הוי אסמכתא. וא"כ שפיר יש חילוק בין ג' לב' דב' לא בקיאי בפשרה כמ"ש תוס' שוב אין יודעין כלל אם ראוי כן ושוב הוי אסמכתא ולא מהני הקנין רק בג' דראוי כנ"ל. רק ר' אשי דייק שפיר לר"מ דסבר פשרה בג' והא ר"מ סבר אסמכתא קנין גבי מ"ש מקצת חובו כו' ולדידי' הקשה שפיר אי פ' צריכה קנין למה לי ג' תסגי בתרי ולקני מני'. ומדוקדק דאמר ר"א למ"ד בתלתא כו' והיינו ר"מ לטעמי'. אבל לדידן לרבנן מסיק שפיר והלכתא צ"ק. ואעפ"כ הוצרכו רבנן לומר דפשרה ביחיד דאי הוי פשרה בג' וב' לא בקיאי לא הי' מהני גם קנין לדידהו דהי' אסמכתא. ורק משום דסברי פשרה בחד דג"כ בקי בפשרה ושוב ג"כ ראוי להיות ומהני קנין כנ"ל:

עוד י"ל דלא הוי אסמכתא משום דקנין הוא מעכשיו דאל"ה הדר סודר למרי' ומעכשיו לא הוי אסמכתא. אך א"כ שוב למ"ד אין ברירה בועליך ע"מ שירצה אבא משום דצריך שיחול למפרע ואין ברירה א"כ גם בפשרה דמתחייב בקנין אחד כמו שירצו הפשרנים. וצריך לחול החיוב למפרע מעכשיו ולא יועיל אם אין ברירה. אך י"ל דהא היכא דכבר בא חכם למזרח כו' אינו תלוי בברירה ע"ש בעירובין דהא כבר הי' כן רק שלא נודע. וא"כ בפשרה דהוא משפט בהכרע דעת. א"כ כשפוסקין הוא רק גילוי שכן הוא הדעת נוטה והי' זה גם אז בשעת הקנין רק שלא נודע והוי ככבר בא חכם כנ"ל. דבשלמא אם הי' החיוב כמו שירצו הי' שייך כנ"ל דלא הוברר למפרע שירצו. משא"כ בהכרע דעת שפיר מהני אף אי אין ברירה. וא"כ שפיר הי' חילוק בב' דלא בקיאי בפשרה רק דמ"מ נתרצה כמו שיאמרו שוב תליא בברירה והי' צריך ג' שייך כנ"ל. רק ר"מ הא סבר יש ברירה גבי ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו'. דייק ר"א שפיר אי בקנין ליסגי בב' אבל לרבנן י"ל שפיר כנ"ל. רק משום דסבר פשרה ביחיד דג"כ בקי ושוב גם בזה מהני אף דאין ברירה כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה