חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
חידושים לש"ס על סדר השולחן ערוך לחו"מ · לסימן ו
סנהדרין דף ל"ד ע"ב
גמ' דנין ביום וגומרין בלילה. מנה"מ כו' דא"ק ושפטו כו'. ע"כ הקושיא מה"מ דגמ"ד כשר בלילה דע"ז התירוץ כו'. ותמוה דהול"ל מקודם מנ"ל דפסול תחילת דין בלילה כיון דלא ידע מביום הנחילו דאח"כ פריך א"ה ת"ד נמי וצ"ל דידע מביום כו' רק דפריך א"ה נילף מושפטו כו' גם ת"ד ודוחק. וי"ל דהוי ס"ד כיון דד"נ פסול מנגד השמש כו' דקאי אגמ"ד ובמידי דלאו זכות וחובה ילפינן ממשפט א' כמבואר במשנה א' ד"מ וא' ד"נ כו'. ופריך שפיר מנ"ל שיהי' ד"מ חלוק מד"נ ומשני מדכ' ושפטו כו' ופריך א"ה כיון דגלי דאין שוה לד"נ שוב גם ת"ד יהי' כשר ומשני מביום הנחילו כו' כנ"ל. אך א"כ קשה לר"מ דגם גמ"ד פסול למה לי' היקישא דריבים לנגעים הא בל"ז נילף ממשפט א'. ואפשר לומר דבד"נ גופי' לא מוכח רק גמ"ד דוהוקע כו' אגמ"ד קאי. רק ת"ד פסול דלא גרע מד"מ ממשפט א'. וא"כ בלאו קרא בד"מ לא הוי ידעינן לפסול ת"ד לא בד"מ ולא בד"נ ומיושב דפריך הש"ס מקודם מה"מ להכשיר גמ"ד בד"מ נילף מד"נ ממשפט א' דגמ"ד מפורש בד"נ לפסול ומשני מושפטו בכל עת ופריך א"ה ת"ד נמי דאין לימוד לפסול משתיהן ומשני מביום הנחילו וממילא גם בד"נ פסול. ומיושב קושית התוס' נימא להיפוך ביום אגמ"ד ושפטו את"ד ע"ש. ולהנ"ל א"ש דא"כ למה לי ב' הפסוקים ביום כו' ושפטו כנ"ל בל"ז הוי אמרינן דגמ"ד פסול ות"ד כשר ממשפט א' כנ"ל. וע"כ להיפוך ואיצטריך הכל כנ"ל. ומיושב דצריך לר"מ ההיקש כיון דלא דריש ביום הנחילו למיפסל לילה אין לנו לימוד פסול ת"ד בין ד"מ בין ד"נ מצריך ההיקש דריבים וממילא פסול בין ת"ד בין גמ"ד בין ד"מ ובין ד"נ. והא דאיצטריך בד"נ והוקע כו' וי"ל לענין גוף המיתה דצריך ג"כ ביום. או דלר"מ באמת לא דריש כנ"ל. עוד י"ל דאף דכתיב משפט א' מ"מ הא גלי קרא ושפטו בכל עת והוי מכשירינן לילה. דבשלמא עכשיו דיליף ר"מ מהיקישא דריבים לנגעים לענין לילה וסומא שפיר אמרינן בכל עת על יום המעונן דאין רואין נגעים כדאמר בש"ס. אבל אי לאו היקשא רק ממשפט א' לא הי' אפשר לומר בכל עת על יום מעונן דמאי ענין זה לזה וגם ד"נ כשר. וע"כ בכל עת להכשיר לילה ולכך אמר ההיקש ואין שום הוכחה מבכל עת דצריך ליום המעונן כנ"ל:
ומיושב תמיהת תוס' מתני' דלא כר"מ מנ"ל דילמא בסומא סברא מתני' היקש' לנגעים רק מושפטו בכל עת מכשירינן לילה לגמ"ד כמו דמפיק ממשמעותא דביום הנחילו כו' ע"ש. ולהנ"ל מיושב דאי סבר היקשא לנגעים שוב צריך בכל עת להכשיר יום המעונן ומנ"ל להכשיר לילה. דהא מה שהקשו תוס' על מה דאמר סתמא אחרינא לכאורה תמוה דהי' להם להקשות אהא דאמר מתני' דלא כר"מ דילמא ר"מ גופי' מודה מבכל עת דכשר לילה לג"ד. וצ"ל מדכללו בהדי סומא ודוחק. ויש לפרש דלר"מ ע"כ לא ס"ל מושפטו דאין היקש למחצה וכיון דגלי קרא בכל עת דגמ"ד לילה כשר שוב גם ת"ד ליכא למילף מנגעים דהא גלי שאין לדמותם כמ"ש תוס' ריש סנהדרין ע"ש. וע"כ ר"מ סבר דגמ"ד ג"כ פסול. משא"כ אהא דסתמא אחריני אשכח הקשו שפיר נהי דלענין לילה באמת סבר מתני' דלא כר"מ דלא ילפי' כלל מהיקשא לנגעים משום דגלי ושפטו בכל עת, דגמ"ד כשר ממילא לא הוקש לזה ומה דפסול ת"ד הוא מביום הנחילו כו' אבל לענין סומא י"ל דסבר ההיקש לגמרי ופסול בין ת"ד ובין גמ"ד. והיינו דסיימו תוס' אל לענין סומא מקשין כנ"ל ע"ש. וא"כ למ"ש מיושב תמיהת תוס' דאי נימא דסבר המשנה ההיקש לנגעים שוב צריך בכל עת ליום המעונן ומנ"ל באמת להכשיר לילה. וא"ל כיון דלא הוקש ליום המעונן שוב לא הוקש כלל דהא לר"מ גופי' אמרינן כן וע"כ דיום מעונן דלא אימעוט מקרא דביום כו' רק מסברא דעזה נראית כהה לא שייך לומר כן דלא הוקש דנימא בשביל זה דלא הוקש למה דכ' בקרא לפסול כנ"ל ממילא לא הי' מוכח לדידן להכשיר גמ"ד לילה וע"כ דמתני' לא ס"ל ההיקש כלל אף לסומין כנ"ל:
עוד י"ל דלא מצינו למילף מד"נ די"ל דבאמת קרא דוהוקע כו' אינו מוכח רק גמ"ד רק ממילא ידעינן ת"ד די"ל דצריך הלנת דין כל הלילה דוקא וממילא אם יהי' ת"ד בלילה א"א לגמ"ד למחר דיצטריך עוד לילה להלין וב' ימים ליבא אינשי כדאמר שאין דנין ע"ש מה"ט וזה מדאורייתא כמ"ש הרי"ף ז"ל. ואפשר דקרא דוהוקע כו' רק על המיתה כפשטי' רק ממילא גם גמ"ד אינו בלילה דהוי עינוי דין וממילא גם ת"ד, א"א בלילה דיצטריך עוד לילה להלנת דין וא"א כנ"ל. ושוב אין ללמוד ד"מ מד"נ לענין זה דהלנה ועינוי הוא כמו מה דתליא בזכות וחובה כמ"ש תוס':
עוד י"ל תמיהת תוס' הנ"ל. דלכאורה קשה דיליף ריבים מנגעים לגמ"ד וע"כ משום דגם בנגעים פסול בין הראי' מקרא דביום הראות כו' שהוא הת"ד ובין אמירת הכהן שטמא שהוא הגמ"ד ג"כ פסול בלילה דכ' ביום כו' יטמא קאי ג"כ איום. וכ"כ הר"ן בחי' מקרא דלהורות ביום כו' ע"ש. ולכאורה מה דמיון הוא בשלמא לענין ראי' ות"ד שפיר אבל הגמ"ד בממון אינו מחייבתו כלל רק גילוי מילתא שחייב מקודם דמש"ה ריש מכות בחד בשבא עמנו הייתם כו' פטורים דכבר חייב קודם שעמד בדין. משא"כ בנגעים דאף שיש שיעור נגע אינו טמא עד שאומר הכהן טמא וגמ"ד הוא המחייבם ופסול בלילה משא"כ בממון שכבר הי' המו"מ ביום שחייב אין האמירה זכאי חייב עושה כלל ולא שייך כלל ההיקש. אך הש"ס פריך שפיר דהא מתני' מיירי בדיני קנסות כדמשני לעיל הא דא' ד"מ בדו"ח כו' ובקנס קודם גמ"ד לאו בר חיובא כלל כדאמר שם במכות כו'. ואיך תני במשנה גמ"ד בלילה כשר בקנס הא בזה שפיר היקשא דריבים לנגעים שג"כ גמ"ד המחייבתו כנ"ל. וא"כ שוב אין ללמוד כלל להכשיר גמ"ד בלילה מושפטו בכל עת דשפיר בממון דלא שייך ההיקש לנגעים ורק מביום הנחילו וכשר גמ"ד מבכל עת משא"כ בקנס נשאר ההיקש כנ"ל. וע"כ דמתני' לא סברא ההיקש כלל רק תפסול ת"ד מביום הנחילו וכיון דושפטו כו' להכשיר גמ"ד בלילה שוב אין טעם לחלק בין קנס לממון וגם קנס כשר גמ"ד. משא"כ אי הוי סבר היקשא שפיר היו מחלקין כנ"ל ולא מוכח מבכל עת להכשיר בקנס כלל כנ"ל. ומ"מ פריך שפיר אר"מ ושפטו בכל עת מאי עביד לי' כו' דלא איצטריך:
לדידי' כיון דלא סבר הפסול מביום הנחילו רק מהיקשא ושוב א"א ללמוד לפסול גמ"ד רק בקנס וממילא בממון יהי' כשר גמ"ד ות"ד יהי' פסול גם בממון דלענין ת"ד אין חילוק בין ממון לקנס ופסול מהיקשא כו':
תוס' הקשו דרבא למד מקרא דכנגע נראה לי ולא לאורי כו' ע"ש. וי"ל פשוט דר"מ דבעי למיפסל גמ"ד היינו אמירת הכהן טמא זה לא מוכח מנראה לי דקאי רק על הראי' שהוא ס"ד ולכך מיותר וביום הראות כו' יטמא שא"י לטמאו רק ביום שיכול לראות דאמירתו צריך ביום ומקיש דגם גמ"ד פסול. ומיושב גם קושיא הנ"ל דמזה עצמו דייק הש"ס דר"מ לא סבר מושפטו בכל עת להכשיר גמ"ד וריבים כו' רק לת"ד דא"כ למה לא מייתי קרא דנראה לי ולא לאורי וע"כ דבעי למיפסל גם גמ"ד:
ומיושב הרמב"ם שכ' לדידן היקשא דריבים לנגעי' די"ל למסקנא דביום הנחילו לאין ע"נ דיין גם לדידן כן דנו בכל עת אתי לאורויי דג"ד כשר וריבים רק ח"ד וילפינן רק מכנגע נראה לי. וגם בנגעים גמ"ד כשר בלילה אמירתו דלא מצאנו בש"ס להיפוך. וביום הראות אתי לחתן כדאמר הגמ', ורק דלא כר"מ דמייתי ביום גם אגמ"ד כנ"ל:
בבא בתרא דף קי"ג ע"ב
ביום הנחילו כו' דנין נחלות כו' לחוקת משפט כו' אורעה כל הפרשה כולה לחיות דין כו'. ופי' רשב"ם דס"ד דהוי כחלוקת שותפים כו'. ותמוה דחלוקת שותפים אי מכחישים ויש דו"ד ביניהם ג"כ דין הוא ואי מודים ומרוצים פשיטא וכן תמה בהג"א. וי"ל דפי' הגמ' להיות דין כו' היינו שאינו כשאר מתנה דקי"ל בחצי שדה אני נותן לך משמנין ונוטל כחוש וכה"ג דהנותן נקרא מוחזק והמקבל מתנה מוציא וידו עה"ת. והיינו לפי שצריך לזכות ממנו משא"כ ב' שותפים שקנו שדה אין לזה זכות יותר מזה וקמ"ל קרא במתנת ש"מ שנותן לא' חצי שדה לא אמרינן שהיורש מוחזק כמו אביו דבמקום אבוה קאי והמקבל מתנה חשוב מוציא כנ"ל. דז"א דקרי' קרא נחלה כירושה ונעשה המקבל מתנה יורש על החצי כמו היורש וכשותפין כנ"ל שאין לו ליורש זכות יותר מהמקבל מתנה. דיליף מביום הנחילו התורה נתנה כו' להנחיל לכל מי שירצה. ואם הי' מתנה מעכשיו לגמרי הי' גרע דהי' היורש יורש זכות אביו והי' נותן הגרוע למקבל כנ"ל ועתה שהוא מתנת ש"מ בקנין אף שהוא מעכשיו אם ימות לא אמרינן כשמת א"כ הי' מעכשיו ושוב יורש זכותו. רק כיון שהוא אם ימות הוי כירושה כנ"ל. ומה"ט אמר בגמ' דמודה שמואל במתנת ש"מ שא"י למחול א"א דאורייתא כו' וכ' תוס' משום דמאי אולמא האי יורש מהאי יורש והיינו כנ"ל דהוי כיורש גמור. וגם למאי דמסיק מש"מ דרבנן וכירושה שוי' רבנן ג"כ כנ"ל. ונראה דגם במש"מ במקצת בקנין ג"כ אין היורש יכול למחול ואף דאם הי' נותנו מעכשיו לגמרי הי' היורש יכול למחול היינו דכבר הי' לאביו זכות זה ויורשיו. משא"כ המש"מ דרק אם ימות אף שהוא למפרע וכמ"ש תוס' דבהכי מיירי. ולריב"ב אפשר דדוקא בראוי ליורשו בזה דמטעם ירושה אתי גלי קרא דיכול להנחיל כנ"ל. ואין לנו הוכחה דמתנת ש"מ במקצת בקנין יהי' כירושה דאפשר כיון דמהני מעכשיו אם ימות איגלאי מילתא א"מ שזכה המקבל מתנה מחיים ושוב הי' לאביו זכות למחול. וכן ליתן הכחוש ושוב היורש יורשו כנ"ל. ולכך ס"ד דאינו דין רק כשבאים לחייב א' אבל מה שאינו רק גילוי מילתא שכבר יש לו דבר זה והוא מוחזק בו כבר אין זה דין כלל דהא איגלאי מילתא שהוא יורש ובחזקתו כנ"ל וא"צ להוציא כלל מיורש האחר וכמ"ש הרי"ף ז"ל על ועשאוהו כשל תורה כמאן דמטי לידא דמקבל ע"ש שהקשו עליו. והפי' הפשוט כנ"ל והוי כא' מוחזק בדבר וחבירו בא לגזלו ממנו שאין מניחין אף בלילה ואין זה דין כן כנ"ל כיון שכבר זכה ובחזקתו כנ"ל. ואם היורש אינו מניחו הוי כרוצה לגזול מרשותו כנ"ל. ומדברי הרשב"ם שכ' אהא דעושין דין כו' שפלוני יטול חלק זה כו' שדמיהן בשוה כו'. משמע דאם בירר הש"מ החלקים באמת אף בלילה הי' רשאין כל א' בשלו דלא חשיב דין. רק כשלא בירר רק שזה יטול מחצה וכה"ג והן מחלקין זה חשיב דין. וגם ע"ז הוי ס"ד שאינו א ואפשר דאי יש ברירה ואחין שחלקו הוברר דזה חלקו ואינן כלקוחות. א"כ ע"י שחולקין איגלאי מילתא שזה הי' חלקו מקודם שחלקו כבר. וקמ"ל דדוקא כשיש להן דין ב"ד והחלוקה ע"פ ב"ד אז הוברר למפרע שזה חלקו או שחולקין מדעת. אבל כשאין להן דין ב"ד אינו חלוקה ולא הוברר כנ"ל. ושייך ג"כ בי' אין עד נעשה דיין. אך קי"ל אין ברירה. אך י"ל דס"ד כמו חלוקת שותפות כשידוע שהן שותפין כמו כן כיון שיודעין שהן שותפין ע"י הצוואה אף שראו בלילה. מ"מ מה ששמין אח"כ החלקים לא מיקרי דין על מה שראו שהן שותפין דזה דין אחר לשום ולחלוק ביניהם וכיון דהחלוקה ביום שפיר ס"ד דרשאין ולא שייך בי' אין עד נעשה ד' דאין הדין לחייב היורשים ע"פ עדותם. רק ע"י ראייתם יודעין שהוא בחזקת שניהם. ושוב החלוקה דין אחר כשאר חלוקת שותפים כשידוע שהן שותפים ושפיר מיקרי שכל הזמן ביום. וקמ"ל דגם זה מיקרי דין כיון דא"א לחלוק רק כשיתברר מקודם שהן שותפים וזה ע"פ שראו הצוואה וגלי קרא דמה שחשוב דין פסוק וא"צ להעמדה בדין רק כשהוא ביום ובפני ג' אבל בלילה הוא רק עדות. ושוב אין דנין לחלוק ג"כ אפי' ביום ושייך בי' אין עד נעשה ד' כנ"ל:
תוס' פירשו להיות דין כו' שע"כ של בנים נעשים דיינים וא"י לומר לב"ד הגדול קאזילנא או לב"ד חשוב שבעירו כו' ע"ש. וטעמא בעי. ונראה דיליף דהצוואה עצמה הוי כגמר דין שאינו מחוסר שום דבר וזה זוכה כשאמרו הב"ד איש פלוני אתה חייב. וכן מ"ה דכ' על הנחילו כו' לחוקת משפט אורעה כו' להיות דין שהוא דין פסוק ע"י הצואה כנגמר הדין. ובודאי דכשכבר נגמר הדין א"י הבע"ד לומר שרוצה לחזור ולדון לפני ב"ד אחר רק דהיכא ששנים ראו שנגמר הדין בב"ד מ"מ אין יכולין אותן הב' למיחות לנכסיו של החייב. דא"כ להאמין להם מנ"ל שאמת כדבריהם ויכול לומר שרוצה לדון בפני ב"ד וצריכין הב' להעיד שראו שנגמר הדין. וממילא אפשר דהן עצמם אינם יכולין לדון דשוב שייך בי' אין עד נעשה ד' כיון דצריכין לדון ע"פ עדותן שראו שנגמר הדין אבל שלשה שהן ב"ד שראו שנגמר הדין לחייבו ודאי דיכולין למיחת לנכסי וליתן לו וא"י לומר שרוצה לחזור ולדון דהא הן ב"ד ויודעין שכבר נגמר הדין לחייבו וא"ל לדון עוד:
ומיושב מה שתירץ ר"י דס"ד כיון שמשונה משאר דינין אף בע"כ ה"א דדנין אפילו בלילה קמ"ל ע"ש. ותמוה מה ענין זה לזה. ולמ"ש א"ש כיון דהטעם דא"י לומר לב"ד אחר היינו משום דהא כבר נגמר הדין. ולכך בשלמא ב' שפיר אין עושין דין דמאי בכך שראו שנגמר הדין מ"מ הן רק עדים ע"ז ואין נעשין דייני' דצריכין להעיד ע"ז כנ"ל. אבל ג' שראו אף בלילה שפיר ס"ד דמהני דהא אף דאין דנין בלילה היינו דיינים אבל צוואת הש"מ שהוא דין ודאי דלא שייך פסול לילה ע"ז דיליף רק ריבים לנגעים אל השופט וכהן כו' אבל לא מה שחשיב דברי הש"מ עצמו כדין וכיון דכשר א"כ שוב ראו ג' דהן ב"ד שכבר נגמר הדין וא"צ ב"ד עוד ושפיר יכולין אח"כ ביום להשליט כל א' בשלו כנ"ל. וקמ"ל דמ"מ כיון שהן אינם ב"ד בלילה הוי רק כראיית עדים שנגמר הדין ואין חילוק בעדים בין ג' לב' ועדיין צריכין להעיד ע"ז שנגמר הדין ושייך בי' אין עד נעשה ד'. או דלא אמרה תורה כלל שהוא דין פסוק רק כשהוא בשעה שראוי לדון ולא בלילה והיינו דיליף מביום הנחילו ביום אתה מפיל כו' דין נחלות כו' מחוקת משפט כו' שיהי' דין פסוק כמו נגמר הדין זה דוקא ביום בשעה שראוי לדון בב"ד לא בלילה כו' ומייתי עלה דר"י שפיר. ואיצטריך קרא גם לר"מ. דזה לא הוי ילפינן כלל מהיקשא דריבים כו' שוב ראיתי לשון רש"י ז"ל בסנהדרין ממש כמ"ש דהוי פסוק שא"צ עוד דיינים ע"ש כמ"ש דהוי כנגמר הדין כנ"ל:
עוד נראה לע"ד עיקר דהא כשכבר טענו בפני ב"ד א"י לומר אחר הטענות לב"ד אחר אזילנא כדאמר בש"ס פרק ז"ב ופוסקין הדין בע"כ. וכן כשהודה בפניהם באודיתא היכא דקבעו דוכתי כו' ודאי דיכולין לגמור הדין אחר שהודה וא"י לומר לב"ד גדול אזילנא כו'. רק קודם יכול לומר כנ"ל. וא"כ בצוואת ש"מ כשהן ג' והן ב"ד ומודה בפניהם ואמרה תורה חוקת משפט כו' להיות דין כו' שנעשים השומעין דיינים א"כ הוי ממילא כהתחיל לטעון וכבר טען והודה בפניהם שמגיע לזה המקבל כנ"ל וודאי דיכולין לגמור הדין בע"כ. רק דס"ד דהיורשים מ"מ יכולין לומר לב"ד אחר אזילנא דנגד היורשים לא הי' כלל שום התחלה לענין דין שלהם דלא טענו כלל ויהיו רשאין לדון בב"ד אחר. דבשלמא אם הי' אביהם מודה מעכשיו ודאי דהי' יכולין לגמור הדין בע"כ ושוב אף שמת אין היורשים יכולין לומר לב"ד אחר אזילנא ע"ז הדין עצמו דהא כבר דנו זה הדין בחיי האב. אבל כיון דזה המתנה הוא רק על אחר מיתה ואינו נוגע לו כלל רק להם א"כ מה שהודה הוא לא הוי נגדם דין כלל ונגדו לא הי' דין דאין שום חיוב עליו ולא חשוב טענתו כלל לענין זה התחלת דין כנ"ל. וקמ"ל קרא דביום הנחילו כו' דכיון שהוא מתנת ש"מ מצד שהתורה נתנה לו רשות להנחיל למי שירצה א"כ חשוב זה הזכות על אחר מיתה ג"כ זכות שלו שיכול להוריש על א"מ מי שרוצה ושוב הוי הודאתו וצואה שלו בפני ב"ד התחלה לטעון שיכולין הם לגמור הדין ואין היורשים יכולין לומר לב"ד אחר כו'. דהוא הי' בע"ד אף לענין הזכות שעל א"מ. וכ' תוס' שפיר דלריב"ב כן בראוי ליורשו כו' דאף שהוא על א"מ ואז אין שלו הנכסים מ"מ הוא זכות שלו שיכול להוריש על א"מ הוא בשביל שלענין זה הנכסים שלו ונתנה תורה לו רשות כנ"ל ושפיר הוי בע"ד. וכן לרבנן במתנה במקצת בקנין כיון שהוא מעכשיו ולא"מ אף שבחיים אינו נוגע לו מ"מ מה שמועיל הוא משום מעכשיו על א"מ הוי הוא הבע"ד וכיון שהודה וציוה בפניהם (נעשו כבר דיינים על ראי' זה אין היורשין יכולין לומר לב"ד אחר אזילנא כמו בכבר טענו כנ"ל. וזה דוקא בפני ג' וביום אבל בלילה אינו כלל התחלה מדין ושפיר אין יכולין אח"כ לדון בע"כ כלל ויכולין לומר לב"ד אחר כו' דלא הי' כלל התחלת דין. וי"ל ג"כ פי' תוס' כיון דמשונה שדנין אף בע"כ יהי' כשר בלילה ג"כ כו'. די"ל כמבואר בש"ע דכשיבאו הבע"ד בעצמם לדון בלילה הוי קיבלו עליהם דמהני. וא"כ כאן כמו דיכולין לדון בע"כ דיורשים משום דאביהן הי' חשיב הבע"ד וציוה והודה בפניהם והתורה אמרה שהן דיינים א"כ גם בלילה ס"ד דהוי קבלו עליו הש"מ לב"ד. דבסתם הן ב"ד ומהני אף בלילה. וקמ"ל דבלילה אינם כלל ב"ד בסתם רק תורת עדים עליהם ושוב אין כאן קבלה כלל רק כהודה בפני עדים. דבסתם הוא שמקבל כמו שאמרה תורה כמ"ש תוס' ריש סנהדרין גבי פשרה כו' כמו שרגילין כו'. בפרט לרשב"ם דדיעבד מהני בלילה וגמ"ד כשר בלילה הוי ס"ד דזה הוי דיעבד דכבר ציוה בפניהם והי' תחלת דין ושוב יכולין לגמור גם בלילה וקמ"ל דלא מיקרי דיעבד דנעשו רק עדים וכשהוא בלילה לא הי' כאן תחלת דין כלל רק ראיית עדים כנ"ל. ובזה מיושב מה דקשה למה נקיט רצו כותבין ש הוי לי' למימר רצו מעידין בפני ב"ד אחר רצו עושין דין ומה לו להזכיר הכתיבה לכאן. ושרשות לכתוב צוואת ש"מ אינו ענין לכאן. ולמ"ש א"ש דקי"ל שטר שאינו מדעת המתחייב הוי מפי כתבם דלא מהני. וא"כ אף דהש"מ רוצה מ"מ כיון שנוגע רק נגד היורשים דאינו מתחייב (מחייב) כלום רק הם ומה מהני ריצוי שלו נגדם אינו מדעת המתחייב רק מטעם הנ"ל עצמו דעושין דין בע"כ דיורשים משום שהזכות שלו גם על א"מ ואמרה תורה דדנין בע"כ לפי שהוא נתרצה מטעם זה עצמו רצו כותבין אף שהוא שלא מדעת היורשים דהוא מדעת הש"מ שנקר' הבע"ד כנ"ל ושפיר אמר הכא רצו כותבין רצו עושין דין כנ"ל: