אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות מקח וממכר · סימן קצח

סימן קצה

סעיף א

(א) ד"ת מעות קונות פי' רש"י מדכ' ונתן הכסף וקם לו והר"ן כתב דאין למדין הדיוט מהקדש עכ"ל סמ"ע. ורש"י בעצמו ישב זה ערובין פ"א דלענין שיוציא מרשות הקדש בכסף ק"ו שיוציא מרשות הדיוט ע"ש ובתוספ'. ולענ"ד דזה פשיטא לי' שהמוכר מכי מטי זוזי לידי' איסתלק לי' כדאמר פ' ח"ה (דף נ"ד) בכותי שאינו רוצה יותר. רק דמ"מ במה קני לוקח החפץ שלא בא לידו ע"ז צריך לימוד וממילא בישראל אינו מסתלק כל שלא קני לוקח דיוכל לחזור ויצטרך להחזיר המעות ע"ש. וע"ז צריך לימוד דע"י שמסתלק המוכר בעבור כספו של זה ממילא קני הלוקח החפץ. וזה שוב הדיוט מהדיוט דילפינן שפיר מונתן וקם לו. דכמו דההקדש מסתלק כן המוכר מסתלק. ואם לא הי' קונה בסילוק זה הי' נשאר הפקר אחר שנסתלק רשות הקדש והתורה אמרה וקם לו שזוכה בו מוכח דהדיוט זוכה וילפינן גם כל לוקח דזכי ע"י הסילוק בכספו כנ"ל שלענין שזוכה כשנסתלק המקנה ילפינן דהוי הדיוט מהדיוט כנ"ל. וכיון דע"י סילוקו יזכה שפיר מסתלק וזוכה זה כנ"ל. ועוד דבלא הקרא ה"א באמת שצריך שתיהן דרק מסתלק ע"י הכסף ונשאר הפקר כמו בנכרי דאף דבישראל אינו כן היינו עכשיו שקונה ואינו נותן מעותיו בעד הסילוק לחוד משא"כ אי ה"א דלא קני מעות היינו אף שמסולק הוי עדיין הפקר. ובעד זה נותן המעות מאחר שכן הדין. וצריך לזכות בו במשיכה ככל הפקר לענין שיעשה שלו. ולזה יליף מוקם לו שממילא שלו. והוי הדיוט מהדיוט לענין זכי' שלו כנ"ל. ויש לפרש גם לפי' רש"י ז"ל כן דלענין הסילוק ילפינן שפיר דק"ו הוא לצאת מרשות הדיוט ולענין שיזכה לוקח שוב הוי הדיוט כנ"ל:

ומיושב בזה למ"ש תוס' ערובין שם דטעמא דר"ל דמשיכה לא שייכא בהקדש דכ"ה דאיתי' בי' גזא דרחמנא כו' ע"ש. וא"כ קשה ר"י איך יליף הא כמו דמסירה ומשיכה כיון שיש קנין המורה יותר שנעשה שלו שוב אין קנין הגרוע ממנו מורה דנעשה שלו כמ"ש תוס' פ"ק דקדושין וב"ב פ' הספינה (דף ע"ו). וא"כ י"ל הקדש דל"ש משיכה מעות קונה משא"כ הדיוט דיש משיכ' ולהנ"ל אתי שפיר דלענין סילוק המוכר ודאי כסף עדיף נגדו ורק לענין זכיית לוקח משיכה עדיף ושוב זה יכולין ללמוד מהקדש דג"כ כיון שנסתלק ההקדש שוב אפשר לו לזכות במשיכה דל"ש בי' גזא כו' ואעפ"כ אמרה תורה דנעשה שלו וקם לו בנתינת הכסף לחוד שפיר ילפינן בכל לוקח דקני כנ"ל. ואף אי אינו נותן בשביל הסילוק לחוד וא"כ לא הי' הכסף לחוד מהני בהקדש דאין כאן כסף כל שלא נעשה שלו מ"מ מוכח דא"כ הי' ראוי להיות צריך שתיהן שיתן הכסף ואחר כך כשימשוך בא בב"א שנעשה הכסף דהקדש ונעשה שלו. וע"כ דסגי בכסף אף דאפשר במשיכה. וטעמא דר"ל כיון דמפורשת מה"ת שוב מוכח מלעמיתך דלא קני מעות כמ"ש תוס' שם אי' א':

והרי"ף ז"ל (פ' הזהב) כ' הטעם ק"ו גופו קני ממונו כ"ש וכן הר"ח ז"ל ונ"י כ' לאו מק"ו כו' דעכו"ם יוכיח כו'. ע"ש שתמוה שמשנה דברי רי"ף מהמפו' בלשונו. גם בש"מ הניח בתימה דבש"ס פ"ב דבכורות דבעי למימר על דעכו"ם בכסף מק"ו הנ"ל ודחי א"כ שטר וחזקה נמי ועוד ישראל יוכיחו ע"ש. ולענ"ד לק"מ דתי' א' דש"ס לא שייך בישראל דעיקר הפירכא הי' רק מחזקה דמטלטלין לא שייך שטר שאין לסיימו כמ"ש בש"מ רק חזקת כמ"ש תוס' שם וע"ע לא נקנה בחזקה ולא שייך הפירכא רק בכותי. וגם תי' ב' לע"ד לא שייך דמבואר ב"ב פ' ח"ה דנכרי מכי מטי זוזי לידי' אסתלק והוי הפקר דלא איכפת לי' אם יקנה הישראל ע"י סילוקו או לא רק אף שלא כדין כו' משא"כ ישראל דאינו מסתלק עד שיקנה הישראל דאל"ה יצטרך להחזיר המעות ע"ש. וא"כ מטעם זה עצמו החילוק בין ישראל לכותי דבישראל שפיר כסף קני מה"ת שע"י הכסף מסתלק ואינו מסתלק רק אם יקנה הלה א"כ שפיר מורה קבלת הכסף על הקנין וקונה ע"י שנסתלק עבור שיקנה. משא"כ כותי דמקבל הכסף רק עבור הסילוק בין יקנה או לא שפיר אינו מורה אקנין והוי הפקר כמו בקרקע כו' משא"כ גופו דכותי שמוכר עצמו ודאי דאינו מסתלק שיהי' הפקר רק מקנה עצמו בעד הכסף. וא"כ שפיר ראוי שיהי' גופו קונה ולא ממונו בכסף. וא"כ בשלמא בש"ס דרצה ללמוד כותי בק"ו מגופו בכסף כו' וע"כ דלא נאמר סברא הנ"ל דחי שפיר ישראל יוכיח דגבי ישראל שייך יותר הק"ו ומ"מ לא קני דלעמיתך בחדא כו' משא"כ בישראל לדידן שפיר הק"ו מגופו דבישראל אינו מסתלק עד שיקנה ושייך הק"ו ולא שייך כותי יוכיח דבנכרי שפיר גופו קני ולא ממונו כנ"ל מטעם הנ"ל משא"כ בישראל הק"ו שפיר כנ"ל:

עוד לע"ד דהא כיון דכ' לעמיתך בחדא וע"כ בא' לא אמרינן הק"ו או בישראל או בכותי דגופו נקנה בשניהם בכסף וממונו ע"כ א' אינו קונה. וא"כ בשלמא התם דפריך ועוד היינו אי לא נימא פירכא קמא דחזקה כו' א"כ קשה ישראל יוכיח. וכיון דע"כ בחד גלי דל"א ק"ו מה, חזית דבישראל דלמא בכותי כו'. משא"כ כיון דבאמת גם פירכא קמייתא איכא דחזקה דגופי' קני. וזה רק בעו"ג ולא בישראל א"כ שוב להיפוך בישראל דיש הק"ו קני כסף משא"כ עו"ג דנדחה הק"ו מפירכא דחזקה שפיר אמרינן דגלי קרא לעמיתך בחדא בכסף משום הק"ו משא"כ בכותי במשיכה דבישראל אין ע"ע נקנה בחזקה כנ"ל ושפיר כ' הרי"ף טעם הק"ו כנ"ל. דאא"ל דבכותי יקנה בחזקה וכסף ובישראל רק משיכה דיליף התם לעמיתך בחדא ולכותי בחדא כנ"ל ותוס' ערובין פ"א כ' עוד טעם ע"ש:

(ב) מעות קונות כו'. ולא משיכה ע"ש סמ"ע. אך דוקא כשיש מעות אבל מתנה קני משיכה מה"ת וכן מציאה והפקר כמ"ש תוס' ע"ז ע"א. אולם בשיטה פ' הזהב הביא ד' ריטב"א בשם הרמב"ן שחולק על התוס' דאף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב ע"ש. ותמוה מאד דאטו חצר עדיף מידו ממש כמבואר בגמ' סוף חולין וכמה דוכתי. ונראה דהא מוכח מגנב וגזלן דצריך דוקא קנין שקונה ע"י במקח כמבואר גמ' פ"ג דכתובות (דף ל"א). ואמרה תורה המצא תמצא בידו כו' דקני במשיכה להיות גזלן לאונסין כו' וע"כ לר"י משום דליכא כסף לקנין זה כמתנה כנ"ל:

אמנם בש"ס ע"ז ע"א דייק דמשיכה בכותי קני דאמר רי ב"נ נהרג על פחות מש"פ וא"א משיכה בכותי אינו קונה אמאי נהרג ופי' תוס' דהא לא קני ע"ש. ומוכח דגם בקנין דגזילה תליא אי משיכה קונה או כסף כו'. אולם תוס' ע"ב ד"ה ומאי הקשו זה הא בדליכא זוזי כגון מציאה ומתנה לכ"ע קונה ומאי מייתי מגזל למקח ותירצו דס"ל דאי אינו קונה בכותי במקח אף בגזל לא תקנה דל"ד למציאה ומתנה דבהתירא אתי לידי' כו' אבל גזל דבאיסור אתי לידי' אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל ע"ש. ואין שום פי' לתירוצם מה ענין זה לזה. ועוד א"כ בישראל דקי"ל כר"י דבמקח משיכה לא קני למה נעשה גזלן. אולם תוספ' ד"ה ואי ס"ד כתב דבש"פ דחסרו איכא למימר כדפי' אבל פחות מש"פ שלא חיסר וגם ממון העו"ג לא נתרבה שהרי לא קנאה כו' ע"ש. וא"כ בישראל דש"פ נעשה גזלן משום דחסרו. אבל מ"מ תמוה דהא לענין החיוב אונסין צריך קנין כמבואר פ' א"נ הנ"ל. ומה"ט בר"ה איסור גניבה ליכא ואי משום דחסרו אין חילוק. וע"כ משום הקנין וכיון דמשיכה לא קני למה נעשה גזלן כהקושי' דכותי דלענין החיוב מיתה שייך דחסרו או צערי' כו' משא"כ להחיוב דגזילה. וגם מנ"ל להגמ' לחלק אלו החיובים דחסרו או נתרבה כנ"ל:

ולע"ד לפרש בעזה"י דהקנין דגזילה שאמרה תורה להיות גזלן היינו כמו במקנה מרצון שנקנה ללוקח כן הגזלן שעושה זה הקנין בע"כ קונה החפץ להיות גזלן לאונסין וכה"ג. ופלוגתא דר"י ור"ל אי מעות קונה או משיכה. היינו אם הקנין מצד המקנה או מצד הקונה לר"י עיקר מה שמקנה זה שהחפץ שלו והוא מקנה יותר ע"י המעות שמקבל. ולר"ל הקנין יותר מצד הקונה דנגדו משיכת החפץ לרשותו מורה יותר על קנינו וממילא יוצא מרשות המקנה כיון דהמשיכה מדעתו כנ"ל. וא"כ גזלן שפיר עושה הכל בגזילה בע"כ שמוציאו מרשות בעליו ומכניסו לרשותו. ואותה ההקנאה שהמוכר מקנה ברצון עושה הוא בגזילה בע"כ ושפיר גם לר"י דדוקא מעות קונה וההקנאה מצד המקנה מ"מ חייב הגזלן דהא גזל זה ועושה בע"כ מה שהי' בעליו עושים מדעת. ולר"ל החיוב על שעושה הקנין שהקונה עושה מדעת המקנה והוא עושהו בע"כ שמכניסו לרשותו ולכך בש"פ יש שניהן וחייב כנ"ל. אבל בנכרי שגזל מישראל פחות מש"פ דנגד הישראל אינו ממון רק לגבי דידי'. ופריך שפיר בשלמא אי משיכ' קונה א"כ הגזילה מצד שעושה בע"כ הקנין שמכניסו כנ"ל גם בזה יש כאן גזילה דנגדו פחות מש"פ ממון ונעשה שלו בע"כ של ישראל. משא"כ אי מעות קני ולא משיכה א"כ הקנין מצד המקנה. ובמתנה גם כן קונה מצד המקנה שמוציאו מרשותו. ובגזילה ג"כ שעושה ההוצאה מרשות בגזילה וממילא כיון דלגבי ישראל פחות מש"פ לאו ממון אין כאן קנין זה דהוצאה מרשותו כלל ואינו נעשה גזלן כלל כנ"ל. וזה לע"ד פי' התוס' דבאיסורא אתי לידו כו' היינו בע"כ ממילא תליא אי משיכה קונה כנ"ל או מעות אבל לא שיהי' חילוק בין באיסור או בהיתר.

וזה נראה טעם המחלוקת תוס' ורמב"ן שהתוס' סוברים כמו מציאה והפקר דפשיטא דמשיכה קני כן מתנה ודוקא במכר שיש מעות סבר ר"י דמה"ת כל שלא קיבל דמי החפץ אין המשיכה מורה על הקנין משא"כ מתנה דלא מחסר כלום שפיר קני משיכה דגם לר"ל דמה"ת משיכה מ"מ בלן דלא מחסר כו' קני (ב"מ מ"ח) כן לר"י במעות. ורמב"ן סבר דדוקא מציאה כו' שאין קנין רק מצד הקונה ודאי מהני מה"ת משיכה. משא"כ מתנה כמו במכר דלר"י צריך להיות הקנין מצד המוכר שמוכר קבלה שלו המעות שמקנה ומוציאו מרשותו כן במתנה לא מהני משיכה מה"ת שהמעשה רק של הקונה וצריך מעשה קנין של המקנה שמוציאו מרשותו. אולם מודה הרמב"ן דשוב מסירה קונה כמו בדברים שאין משיכה בר"ה וספינה. דזה הקנין הוא במקנה שמוסרו דמה"ט אמר פ"ק דב"מ במציאה מאן מסר לי' דליקני' כו' וממילא במתנה שפיר מהני מצד הקונה. וא"כ למ"ש רמב"ן ב"ב פ' הספינה דבכל משיכה יש גם מסירה שא"צ מיד ליד רק לך משוך כו' א"כ שפיר קונה מה"ת. רק למ"ש שם דדוקא ספינה ובע"ח אבל דברים שדרכן למשוך או להגבי' לא קני במסיר' אף בר"ה שאין משיכה קונה. וע"כ שאין המסירה מצד עצמו מורה על הקנין עד שמכניסו לרשותו ממש ולא מצד שיש משיכה ע"ש. וא"כ שפיר קשי' לי' במתנה דשוב אין מעשה קנין מצד המקנה אף דאין משיכה מה"ת. וע"ז מישב הרמב"ן בחצירו וכ"ש ידו ממש דכשנותנו מיד ליד יש כאן קנין מצד המקנה דמסירה זו שיש בה משיכה לרשות הקונה שפיר המסירה מורה על הקנין גם בשאר דברים. ורק מעשה המשיכה או מוגבה מכחו לא מהני להרמב"ן מה"ת במתנה שהמעשה מצד הקונה. אבל לידו או חצירו שפיר מהני כנ"ל. וא"ל דא"כ איך יליף ר"ל מאו קנה מיד עמיתך כו' דנקנה מיד ליד דמשיכה קונה ודלמא לידו ממש ומשום מסירה. ז"א דבזה סבר גם ר"ל דאי הי' הקנין מצד המקנה לא הי' מסירה קונה כשיש מעות דנגדו מעות עדיף. וא"כ קרא דבמכר שפיר מוכח שהקנין מצד הלוקח וממילא משיכה קונה. ועוד דהתורה תלה הקנין בלוקח או קנה מיד כו' שהקנין במה שעושה הקונה כנ"ל:

ובזה מיושב הגמ' שה מ"ז ע"ב דאמר לר"י למעט קרקע ולר"ל לימא קרא וכי תמכרו ליד כו' או קנה ל"ל כו'. ואינו מובן מה חילוק אם הי' כתוב ליד גבי תמכרו או גבי או קנה כו'. ולמ"ש א"ש דאי הוי כ' גבי המוכר הי' צריך הקנין מצדו ועיקר הלימוד רק מדכ' או קנה מיד דהקנין מצד הקונה כנ"ל. שוב ראיתי בספר קצה"ח שהביא ד' רמב"ן הנ"ל והניח בצ"ע. ולענ"ד ברור כמ"ש. והא בגט ונתן בידה ובזה קנתה הגט רק דא"צ דעתה שפיר הקנין מצדו כן במתנה להרמב"ן כנ"ל. וכן מתנות כהונה וה' סלעים דפדיון ע"כ דבנתינה לידו זוכה הלה:

(ג) אבל חכמים תקנו כו'. וכ' סמ"ע דאם קדש כמוכר אשה במעות שמקודשת דלחומרא לא עקרו בתקנתן ד"ת כו' והי' משמע דתלי' בדעות הפוס' (בא"ע סי' כ"ח) גבי מעמד ג' אי קנין דרבנן מהני מה"ת. ובאמת בטור לא כ' רק ד"ת כו' ומשקיבל המוכר המעות הן שלו מה"ת ואם כו' מקודשת ואח"כ כ' וחכמים תקנו כו' ואין הכרע על אחר התקנה. וגם דבמעות לכאורה פשיטא דמקודשת לרוב הפ' דזוזי הלואה גבי' ויכול להוציאן דמה"ט חייב באונסין א"כ שלו נינהו לקדש. והטור כתב רק לאפוקי מדר"ל דמשיכה מה"ת ואז אינו קונה המעות כמ"ש תוס' ב"מ מ"ג לתי' הב' דלר"י דד"ת מעות קונות לא הפקיעו חכמים כלל כח שיש להמוכר בהמעות אבל לר"ל אסור להשתמש כו'. ולכך כ' כיון דקי"ל כר"י ממילא המעות שלו מה"ת א"כ גם עתה אחר התקנה לא הפקיעו כנ"ל. וא"כ י"ל דזה רק לתי' הנ"ל דתוס'. ולהנ"ל א"צ להא דלחומרא כו'. אבל לתי' א' דתוס' וכן ערובין פ"א והפ' דאסור להוציא המעות ולא קנאו מדרבנן שהפקיעו לא מוכח כלל. וי"ל דהוי ס' קדושין או דהפקר ב"ד כו' והפקיעו הקנין שלו במעות ואינו שלו מה"ת וא"צ גט ואף ס' לא הוי. ולכאורה משמע כן מתוס' ע"ז ס"ג דפריך והא מחסרא משיכה כו'. ופי' תוס' אף לר"י כיון שהפקיעו חכמים גם ממנה הפקיעו ואין אתנן כו' ול"ד כו' נתנה לסיטן מעל כו' דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה שש אין לשונם מובן הא ג"כ כיון שהפקיעו ממילא אין כאן מעילה כמו לר"ל:

ויש לפרש או דכונתם לחלק בין קנין המעות להחפץ דבמעות נשאר קנינו גם אחר התקנה כתי' ב' הנ"ל משא"כ בחפץ. אך א"כ לא הול"ל כיון דמעל מה"ת מי יפקיע כו' והא גם מדרבנן מעל כיון דהלואה נינהו. וע"כ שתירוצם גם להנ"ל דאין רשאי להשתמש וא"כ מה חילוק כיון שהפקיעו. ומשמע לשונם דהחילוק בין מיד כשבא בב"א האיסור וההפקעה לא מהני התקנה להפקיע הדאורייתא. וכיון שבנתינת המעות קנה זה מה"ת ומעל מה"ת לא מהני התקנה ועדיין המעילה מה"ת. משא"כ בדבר שבא אח"כ כאתנן דהאיסור בשעת הקרבה. וכיון שבשעת קנין לא קנתה מדרבנן והפקר ב"ד כו' דאז לא הי' שייכות לאיסור רק לממון וכיון שלא קנתה ממילא אח"כ אינו אתנן. ואם קנה חמץ בכסף אינו עובר כשמגיע פסח בב"י דנתבטל הקנין כשלא הי' שייך לאסור ולא חל איסור כלל משא"כ קנה חמץ בפסח בכסף עובר מה"ת דאין התקנה מפקיע מן התורה וכן מעילה שבא בשעת הקנין משא"כ אתנן כנ"ל. וממילא אם קדש בהכסף שקיבל י"ל ג"כ דאינו קדושין כיון שלא קנה הכסף לפוס' הנ"ל וכבר הופקע קודם שקידש כנ"ל. רק להפו' דרשאי להוציא המעות מקודשת כנ"ל. וכן להנ"ל אם קידש הלוקח אחר שנתן מעות אשה בהחפץ שביד מוכר והקנה לה בק"ס או אגב. ג"כ אינה מקודשת כמו באתנן דלא חל כנ"ל. דאל"כ הי' לטור למינקט רבותא על החפץ דמקודש' מה"ת ללוקח:

אמנם רש"י ז"ל ב"מ מ"ח ד"ה קאי באבל כ' ונ"מ לענין איסורא אם קידש בו את האשה לר"י הוי קדושין דמה"ת קניי' ודידי' הוא ולר"ל לא הוי קדושין עכ"ל. ומדכ' קידש בו כו' מבואר דקאי על החפץ שקידש לוקח בו אשה לא על המוכר במעות דהול"ל קידש בהם. גם הלשון קניי' ודידי' הוא משמע על החפץ כנ"ל. דלא מהני הפקעה דרבנן להפקיע קדושי תורה דשלו הוא כנ"ל אמנם י"ל דרש"י לטעמי' דסבר דוקא קודם דליקה מהני החזרה אבל אחר כך לא דכבר נאנס ברשותו. וכן פי' בהג"א ד' רש"י שיאמר קודם דליקה חוזרני בי ע"ש. וע"כ סבר רש"י דתקנת חכמים הי' רק לבטל הקנין משעת חזרה ואילך ולא למפרע. וממילא מקודשת כשקדשה קודם חזרה משא"כ לדידן דמיד הפקיעו. אך לשון רש"י דמדאוריי' דידי' הוא משמע דמשום דאין התקנה מפקיע הד"ת ולא כנ"ל. וי"ל דגם לרש"י כשלא נאנס וחוזר בטל למפרע:

אמנם י"ל למ"ש תוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר ב"ד כו' אבל מן כו' ל"ל דאפקוה מרשותי' בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו ועליו לתקנו ע"ש. דמשמע דהיכא דאחר התקנה ג"כ הניחו חכמים חומרא דיחזור ויתרום משום שמה"ת אינו כן. א"כ חזינן דלא הפקיע הדאורייתא ול"א הפקר ב"ד כו'. וא"כ למאי דאמר בגמ' עכשיו לר"י דמה"ט קאי במי שפרע משום כיון דד"ת מעות קונה רק מדרבנן נשאר מי שפרע. א"כ חזינן דלא הפקיעו הדאורייתא לגמרי דהא מש"ה קאי במי שפרע משום שרק מדרבנן כנ"ל ושפיר אם קידש אשה מקודשת ולא אמרינן הפקר כו' להפקיע הד"ת כנ"ל. אבל למאי דמסיק לר"ל דדברים ומעות אף דאינו קונה מה"ת מ"מ כיון דאיכא מעשה קאי במי שפרע. שוב י"ל גם לר"י דהפקר ב"ד כו' והפקיעו לגמרי ואם קדש אינה מקודשת. דאף דקאי במש"פ אינו משום שהוא דרבנן רק מעשה כנ"ל דהא גם לר"ל קאי באבל כנ"ל. וא"כ א"ש דרש"י ז"ל סבר דלר"י לא אמרינן סברא זו משום מעשה יהי' במש"פ רק משום דד"ת מעות קונה כדפריך הש"ס מזה על ר"ל. ורק לר"ל משני סברא זו משא"כ לר"י וא"כ לר"י שפיר מקודשת דל"א הפקר ב"ד כו'. ושפיר כ' רש"י נ"מ בין ר"י לר"ל בקדושין. וא"ש שכתב רש"י נ"מ זו על קושית הגמ' ותירוצם דמש"ה קאי באבל. והי' לו לפרש נ"מ זו מיד בפלוגתא שלהם ולמ"ש א"ש:

וא"כ למ"ש הפוס' והובאו ב"י (סי' ר"ד) דגם לר"י למסקנא קאי במש"פ אף היכא שאינו קונה מה"ת כמו במשכון. ופוסק על הפירות באין לו רק יצא השער. וע"כ משום מעשה קאי במש"פ א"כ לא משום הדאורייתא. שוב י"ל גם לר"י דאינה מקודשת דהפקיעו כנ"ל. ומיושב בזה תמיהת תוס' והפ' לדידן דקי"ל כר"י הא אמר רבא מתניתין מסייע לר"ל. וגם קשה לר"י הברייתא ע"ש שנדחקו הרבה. ולמ"ש י"ל בפשיטות דהא מאי קשיא לר"י הא כיון דהפקיעו חכמים שפיר לא מעל בספר כמו באתנן כנ"ל להפ' דאינו רשאי להוציא המעות כנ"ל. אמנם הא הגמ' הביא סייעתא לר"י מהא דקאי במש"פ אי ד"ת קונה מעות היינו דקאי באבל כו' ומשני לר"ל דמשום מעשה קאי באבל אף דלא קני מה"ת. א"כ ע"ז קאמר רבא דמתני' מסייע לר"ל היינו לסברא הנ"ל דאי לא נימא כן רק כר"י והטעם דקאי במש"פ משום דד"ת מעות קונה א"כ שוב ע"כ לא הפקיעו הדאורייתא כנ"ל וממילא לספר ג"כ מעל דמה"ת קני. וע"כ א"א לומר כר"י אא"כ נאמר ג"כ כר"ל דמשום מעשה לחוד ג"כ קאי באבל אף דלא קני מה"ת א"כ שפיר מסייע לר"ל. אבל על ר"י לא קשה דשפיר י"ל דגם ר"י סבר סברא דר"ל דמשום מעשה קאי באבל וא"כ שפיר הפקיעו לגמרי ולא מעל גם לר"י. ולכך סבר רבא גופי' ג"כ כר"י כמ"ש תוספ' רק דאמרינן כנ"ל:

ומיושב מה דתמוה להפ' הנ"ל מנ"ל באמת לדידן דיהי' במש"פ משים מעשה היכא שאינו קונה מה"ת הא לר"י נשאר טעם הגמ' דמקשה לר"ל ולמ"ש א"ש כיון דקי"ל כר"י, ע"כ אמרינן סברא הנ"ל למסקנא כדמוכח מרבא ונתנו לספר כנ"ל. וא"כ מיושב דרש"י ז"ל לטעמי' שפוסק כר"ל כמ"ש תוס' (ע"ז ע"א) והיינו דסבר דנשאר לר"י טעם הנ"ל דמה"ט קאי במש"פ משום דד"ת מעות קונה. וא"כ רבא פליג וקי"ל כר"ל. ולכך פי' דלר"י בקדושין מקודשת דע"כ לא הפקיעו כנ"ל. משא"כ לדידן דקי"ל כר"י וע"כ דרבא לא פליג וכו' דהפקיעו לגמרי וא"כ גם לר"י אינה מקודשת. וא"כ לכאורה שוב אין ספק דאינה מקודשת ממ"נ אי אמרינן לר"י דלא הפקיעו וכרש"י א"כ שוב ע"כ הלכה כר"ל כפסק רש"י ואין מעות קונה מה"ת ואינה מקודשת ואי לר"י הפקיעו וכו' ואין ראי' ואז הלכה כר"י. א"כ שוב הפקיעו לגמרי דהפקר ב"ד ואינה מקודשת. ולכך י"ל דוקא בקידש במעות כ' הטור משום דרשאי להשתמש להפ' הנ"ל אבל לא בהחפץ כנ"ל. והרמב"ם פ"ו מה' מעילה פ' קנה בה חפץ ולא משך מישראל לא מעל ע"ש. ולמ"ש מיושב אף דקי"ל כר"י מ"מ ע"כ לרבא משום דהפקיעו לגמרי הדאוריי' ושפיר לא מעל כנ"ל. וממילא בקדושין ג"כ כנ"ל:

עוד י"ל דהרמב"ם כ' בבלן דמעל שנהנה שיכול לרחוץ ע"ש. וא"כ בקנה חפץ כיון שחכמים הפקיעו אינו נהנה דהא עכ"פ אין לו החפץ כיון שבטלו הקנין כמו אה"נ דרבנן דאינה מקודשת כנ"ל. אך י"ל דהקנין לענין מי שפרע חשוב הנאה ש"פ. וא"כ כיון דקי"ל דדוקא כשבדבר שפגם נהנה מועל ע"ש (ה"א). א"כ בשלמא לסברא הנ"ל דמה דקאי במש"פ הוא משום דמה"ת מעות קונה א"כ אף אחר התקנה מ"מ במה שהקנה המעות ויצא מרשותו מה"ת עי"ז נהנה דקאי במש"פ והוי כדבר שפגם נהנה ומעל. משא"כ לסברא דר"ל דאף אי איזו קונה מה"ת קאי במש"פ דאיכא מעשה שוב ההנאה דמש"פ אינו ע"י שיצא מרשותו מה"ת ולא הוי במה שפגם נהנה ולא מעל כנ"ל. ולכך לא קשה למסקנא לר"י מהברייתא וגם לרבא כן. ויש לדחות:

גם י"ל דהרמב"ם סבר כמ"ש רמ"א (סי' ר"ט) דבפסיק' באסור רבית א"צ לקבל מי שפרע. כן י"ל בהקדש דע"י שיהי' במי שפרע יהי' איסור מעילה אין כאן מש"פ כלל ושוב לא מעל וממילא לא יצא לחולין ואין כאן קנין מעות כלל דקי"ל כר"י פ"ב דקדושין דמזיד אינו מתחלל ולא קדש ע"ש. משא"כ היכא דאיכא מש"פ לא הפקיעו לגמרי וממילא בקדושין מקודשת. וראי' לזה דהרמב"ם פ"ט מה' תרומות פ' דכהן שמכר פרה ולקח מעות ול"מ אסור להאכילה כ' תרומה כיון דד"ת מעות קונה ע"ש דסבר דלא הפקיעו הד"ת ולמה במעילה כנ"ל. וע"כ החילוק כנ"ל. דשם דצריך לקבל מש"פ לא הפקיעו כנ"ל. וממילא אם קדש מוכר במעות ולוקח בחפץ מקודשת. אך מ"מ הוי רק ספק קדושין שריטב"א הובא בשיטה כ' ד' רש"י ז"ל על הכסף אם קידש בהן ע"ש וחולק דכיון דהפקיעו כו' למאן דס"ל דאין לו רשות להוציאן ע"ש. אבל רמב"ן ע"ז ס"ג כ' דפירכא דוהא מיחסרא משיכה לר"ל דלר"י כיון דמה"ת מעות קני חל איסור אתנן ודלא כתוס'. וא"כ בקדש לוקח בחפץ ג"כ ספק דלרמב"ן מה"ת מקודשת. אך אפשר דעכ"פ אינו ברשותו מיקרי וא"י להקנות כדפ"ק דפסחים אה"נ דרבנן לאו ברשותי' כו' וכ"ש כאן דא"י להוציא ממוכר ורק מש"פ וכ"כ בת' אלשיך סי' י' דא"י למכור כשאין לו רק ש"פ. מ"מ צ"ע לענין קדושין דאפשר כל כמה דלא הדר בי' שלו מה"ת וחשוב ברשותו גם כן. ואפשר אפילו הדר בי' אח"כ לא אמרינן הוכיח סופו כו' ומ"מ אז הי' ברשותו. ובפרט לרש"י ובעה"מ לא הי' התקנה לבטל הקנין רק מחזרה ואילך ומ"מ דוקא בהודיע' ובלא חזר בו אפשר אף בלא הודיעה. והיינו כשהקנה לה בק"ס וכה"ג. אבל אם לקח החפץ שלא מדעת המוכר דברשותו מ"מ ג"כ ספק דלתוס' פקע מקודם ואינו שלו אף שאינו חוזר אח"כ אך לא גרע מנתיאש אח"כ ע"ש סי' כ"ח וי"ל לכך א"י לא מהני, ואם מוכר קידש בהחפץ י"ל דהוי ודאי דהא במה שנתנו לקדושין חזר מהמקח. ואחר החזרה משמע מהפ' דכבר פקע הקנין אף שעדיין לא קיבל מש"פ. והמוכר שקידש בהמעות לרוב הפ' ודאי דעכ"פ לוה עלייהו מ"מ יש חולקין דאין רשות להוציאן קודם משיכה. ואם קידש לוקח בכסף שביד המוכר והקנה באגב וכה"ג כשכבר הוציאן לא מהני רק כשלא הוציא והן בעין נהי דיש רשות מ"מ הא חזר בו הלוקח כשקידש בהמעות ומשעת חזרה המעות שלו ונעשה פקדון אף קודם שקיבל מש"פ. מ"מ אפשר כיון שבא בב"א החזרה והקדושין ומה"ת המעות דמוכר לא הוי קדושי ודאי כנ"ל. וכשמשך החפץ ולא נתן מעות לא מצינו. ומשמע דכשקידש לוקח הוי קדושי ודאי ועדיף ממעמ"ג. כיון שכבר שלו קודם קדושין מטעם הפקר ב"ד והוא ברשותו דאין סברא כלל לחקור בקדושין אם שלו ע"י קנין דאורייתא או דרבנן וכן באתרוג ומצה אין מדקדקים ליתן דוקא המעות קודם יו"ט. דע"כ לא מספקא להפ' אלא כעין קנין כסף שהקנין תלוי ועומד וכשחוזר צריך לקבל מש"פ. או היכא שבא בב"א כמו מעמ"ג בקדושין דמה"ת לא נתן לה. משא"כ במה שתקנה קבוע וזכה כבר כמשיכה זכה מה"ת דהפקר ב"ד כו'. מ"מ אפשר באינו מוכר מפני רעתה כיון דאי עייל ונפיק אזוזי לא קני (סי' ק"צ) חשוב ג"כ שתלוי' ועומד ולא נגמר לגמרי לענין שמה"ת של המוכר כל שלא נתן דמיו אף דלא עייל ויש לדחות. גם אפשר כיון דמתנה קני מה"ת משיכה רק משום שיש קנין כסף המורה יותר כו' וכיון שהפקיעו חכמים שוב משיכה אפשר דקני מה"ת דמורה יותר וכאלו אין קנין כסף. ויש לדחות דשם אינו מחוסר משא"כ בזה:

גם י"ל כיון דכ' שטרא אדמי' היינו כסף וכן נתחייב בק"ס וכה"ג כמ"ש ש"ך סי' ק"ל. ממילא כיון שתקנו ח' דמשיכה קונה ומחויב המעות שוב י"ל דחשוב כסף וקני מה"ת דעכ"פ חייב לשלם כנ"ל. ויש לדחות. וביבמות צ' דפריך והא מדאורייתא תשלומין ואי אזיל כהן ומקדש בהו כו' ואמרו רבנן אין תשלומין ושרינן א"א כו' משמע דהיכא דאמרו רבנן סתם גם נענין קדושין כן כנ"ל. רק דשם לא שייך הפקר ב"ד כו' קשיא לי' כמ"ש תוס' משא"כ בכל מקום:

(ד) חכמים תקנו כו'. תוס' כ' ב' טעמים דחייב על המעות באחריות או דהוי כשולחני. או דלא הפקיעו הקנין שיש למוכר מה"ת במעות ורשאי להוציאן משא"כ לר"ל וכ"כ הרא"ש. ולטעם הגאון ורי"ף ז"ל (ב"מ מ"ט) משום מש"פ קשה דגם לר"ל קאי במש"פ ולמה לא מעל. אך הרמב"ם (פ"ו מה' מעילה) פ' באמת דאינו מועל משום היתר תשמיש ע"ש בכ"מ שכ' שלמדו מכאן אולם תמה ע"ש ויש פ' דאין רשאי להוציא המעות וכתי' א' (ב"מ מ"ג) משום דכספים אין להם שמירה כו':

והנה קשה דבשלמא מה"ת כיון דזה נותן המעות וקונה החפץ שפיר מקנה לו המעות דהא נותנו בעד החפץ. משא"כ כיון דתקנו שאינו קונה בכסף א"כ ממילא לא קנה מה"ת המעות דנתנו בעד קנין החפץ ולא קנאו עדיין. א"כ מה שייך טעם תוס' שלא הפקיע כח המוכר שמה"ת הא ממילא לא הקנה לו המעות כל שלא קנה החפץ. וא"כ הוי המעות פקדון עד שיקנה במשיכה וא"כ שוב אין כאן כלל קנין כסף מה"ת דאטו אם פירש שיהי' פקדון בידו עד זמן ודאי דלא חשוב כסף לקנות דברשותי' דמרי' איתא. וא"כ אחר התקנה למה מקבל מש"פ משום דמה"ת קני. הא לא קני מה"ת, כלל. וכן לענין קדושין. אך י"ל מה"ט גופי' מקנה המעות מיד כדי דליקי מוכר במש"פ אם יחזור דהא רצונו לקנות החפץ. וכמו מוכר מפני רעתה דאף דעייל ונפיק אזוזי אמרינן שרוצה שיגמר מיד. כן הקונה שרוצה לקנות ואם לא יקנה לו ויהי' פקדון לא ליקי במש"פ כנ"ל:

וי"ל דמה"ט כ' הגאון דמשום דקאי במש"פ והיינו לר"י דמש"פ רק משום דמה"ת קני. אבל לר"ל דמשום מעשה ולא משום דקונה מה"ת א"כ שפיר אין רשאי להוציא דגם אם א"י להוציא יהי' במש"פ ושוב לא הקנה לו המעו' עד שיקנה. ולהפ' דא"י להוציא א"כ הוי כפקדון צ"ל דמ"מ קאי במש"פ אף דעכשיו לא קנה מה"ת ג"כ מ"מ בלא התקנה הי' מהני מה"ת. ודוחק. וגם לטעם הנ"ל קשה מנ"ל שרוצה ליקח כדי דליקי במש"פ שמא רוצה שגם הוא יוכל לחזור בלי מש"פ עד שיקנה לגמרי. וכמו בע"מ שתכתבו השטר ע"ש בר"ן (קדושין כ"ז). וכן במקום שכ' שטר דלא ס"ד עד שיכתוב בקרקע דקני לגמרי משום שרוצה בקנין טוב לגמרי ע"ש פ"ק דקדושין (דף כ"ו) וכ"ש בזה שנותן בעד קנין לגמרי לא בעד קנין דמש"פ. ואף דלר"ש דמי שהכסף בידו יעה"ע ג"כ כן. היינו משום דלעול' כן הוי כפירש שנותן ע"ש כן משא"כ בהנ"ל. וא"ל דמ"מ מקנה הכסף על אחר שימשוך והוי כמקנה לאחר ל' דחשוב ג"כ נתינת מעות לקנות החפץ מיד ע"י כן. ז"א דהר"ן פ"ב דקדושין כ' במקדש לאחר ל' דמהני נתאכלו רק משום דאם הוא חוזר א"צ להחזיר המעות דאם הי' צריכה להחזיר לא הי' קנין כלל בנתאכלו. וכאן דשניהם מצי הדרי ומחויב להחזיר לא חשוב קנין במעות כלל מקודם וכ"ש אם יוציאם דלא יקנה. ואיך יהי' רשאי להוציא משום שקנה הא יהי' נתאכלו כנ"ל ולא קני כלל. ולמ"ש בחי' לגמרא בעז"ה דנותן המעות בעד הסלוק שמסתלק המוכר א"ש דבידו למשוך ונסתלק רק מה"ת קונה ע"י סילוק זה ותקנו דלא קני עד שימשוך אבל מ"מ נסתלק וקני המעות מ"מ יש לדחות כיון דאינו מסתלק עד שיקנה ע"ש:

וי"ל דכיון דנותן סתם מקנה המעות מעכשיו ע"ח אם יקנה אח"כ לגמרי במשיכה יהי' שלו למפרע המעות. ומ"מ חייב באונסין על המעות אם הוציאן וחוזר א' אח"כ דנעשה שולח יד למפרע אף שהי' ברשות כמ"ש הרא"ש פ' לולב הגזול במתנה עמ"ל ונאנס דכשאינו מחזיר בטל התנאי ונעשה שולח יד למפרע אף שברשות. ומ"מ רשאי להוציאן אף שאין התנאי בידו כמעמ"ל דאם לוקח חוזר ג"כ בטל. מ"מ כיון דאסור לחזור ובמש"פ קאי א"צ ליחוש שמא יחזור. וממילא כיון דרשאי להוציא. שוב הוי כשולחני דהא יודע שרשאי להוציא ושוב הוי לוה מיד אף דלא הוציא. ואף דבטל למפרע מ"מ הנתינה לשם הלואה לא בטל. מ"מ אינו במשמע לשון התוס' וגם בגמ' ע"ז (ס"ג) גבי אתנן משמע דאף שנתן לה קודם כל שלא פירש מעכשיו אין מקנה עד שיבא עלי' וכן בקנין כנ"ל. וצ"ל כיון שהדין כן שמה"ת קני החפץ וממילא קנה המעות וחכמים לא הפקיעו קנינו במעות רק בחפץ ממילא מקנה לו המעות מיד ע"ד כן לגמרי מעכשיו רק כשיתבטל הקנין יהי' חיוב על המוכר להחזיר ולא שיתבטל קנינו במעות למפרע רק קנין לזמן במעות אם לא יתבטל לגמרי שלו ואם יתבטל קנין לזמן עד שיתבטל והוי כהלואה לא כלוקח ל' יום שרק ש"ח:

(ה) שדרכו להגבי'. משמע אף שנתן מעות לא קני משיכה אחר כך בד' שדרכו להגבי'. ואע"ג דמ"מ לא שייך נשרפו כו' כיון שמשכו ושוב יקנה במעות לדעת רמ"א ס' ה'. דז"א דדוקא כשבשעת נתינת המעות ל"ש נשרפו קונה דלא תקנו. משא"כ בזה שנתן המעות קודם ולא קני דהי' שייך החשש. שוב אינו קונה אח"כ אף שנסתלק החשש. אולם להפ' דאין רשאי להשתמש עד שימשוך א"כ נעשה המעות שלו כשמושכו ושפיר יקנה אז במעות דבא קנין המעות בשעה שאין חשש נשרפו כו' אך אז דאמר משוך או בפניו שוב גלי דעתי' דבמשיכה ניחא לי' כו'. עוד י"ל:

סעיף ב

(ו) הגבהה י"א דצריך ג"ט וי"א דסגי בטפח. נראה דדוקא במוגב' מכחו דהוא מצד קנין הגבהה. אבל כשמגביהה בידו ממש דלא גרע מחצירו מהני לכ"ע פחות מג'. שוב ראיתי מפורש כן בהרא"ש עירובין פ' חלון ותימה שסתם בש"ע לכאורה אפשר דדוקא בדבר שדרכו בהגבהה לא מהני פחות מג' דמשיכה לא קני אבל במה שאין דרכו דקונה משיכה י"ל דמה שהוגבה פחות מג' עכ"פ משיכה חשוב דהא משכו ממקום שהי' מונח. אך מסתימת ש"ע משמע דלא קני אף כנ"ל דגם משיכה לא חשוב דפחות מג' כלבוד וכעדיין מונח בקרקע שהי' מונח וכן משמע בתוס' (שם). ועוד דגלי דעתי' דבהגבהה ניחא לי' דליקני לא במשיכ'. ובהגבי' לידו ממש פחות מג' אפשר דלא אמרינן גלי כו' דהוי' רק כשלא בכוונה דידו כחצירו דקני שלא מדעתו משא"כ הוגבה מכחו. ויש לדחות. דגלי חשוב כאינו רוצה וברשב"ם ב"ב פ"ו כ' דבידו פחות מג' נהי דלאו הגבהה אבל משיכה הוי:

לכאורה למ"ש הה"מ גבי תקנת נגזל בבעי' דלא אפשיטא דכיון שהוא תקנ"ח כל שאינו ודאי שתקנו לא מהני תפיסה דנשאר הד"ת ע"ש. א"כ בכל הני שכ' ב' דעות אם נתן מעות לא מהני תפיסת המוכר דנשאר הד"ת דמעות קונה וכן אם לא נתן מעות לא מהני מה שלוקח מוחזק. אולם לא דמי כלל דשם לא שייך הפקר ב"ד כו' דרק חיוב על הגזלן וכל שאינו ודאי לא חל חיוב משא"כ בקנין אם קנה שלו הוא והוי ככל ספק דלא מצינו חילוק בספק בין קנין דרבנן לתורה גם חילוק דשם הספק אם תקנו בזה. משא"כ בהך שהספק אינו בתקנה רק במעשה שעשה. ולטעם זה בב' דעות שבס' ה' הי' קונה דשם הס' בתקנה ולטעם א' גם שם לא שייך:

סעיף ד

(ז) דבר שאין דרכו להגביה אי הגביה קנה. זה כ' תוס' ורא"ש ב"ב פ"ו דמשמע כן דמיקרי מגרר ויוצא בדבר שאין דרכו להגבי' ומ"מ תני רישא דכבר נתחייב בהגבהה כו'. לכאורה דלא הוכיח מב"מ ט' דאמר א"מ הגבי' ארנקי בשבת שאין דרכן של ב"א להגבי'. דשם גם משיכה אין דרכו משא"כ בדרכו במשיכה י"ל דהגבהה שאין דרכו לא מהני שאינו מורה על קנין כמו מסירה במקום שיש משיכה. וא"כ גם משם אין ראי' דברשות בעלים שאין משיכה קונה שפיר קני הגבהה אף שאין דרכו. משא"כ בסימטא דיש משיכה ודרכו י"ל דלא קני הגבהה שאין דרכו כמו שקונה מסירה בר"ה משום דברשות זה אין משיכה אף שיכול למשכו לרשותו כן בהגבהה ברשות בעלי' כהאי דגנב שם כנ"ל. אך י"ל דס"ל דאין חילוק אם הגבהה שאין דרכו לא הי' קונה וממילא לא קני אף במקום דאין משיכה קונה. ומהא דהגבי' בשבת אין ראי' דשם הדבר מצד עצמו דרכו בהגבהה רק מצד האדם ושבת וכדמחלק שם בין בעיר ושדה שאין חילוק לענין קנין הגבהה כנ"ל:

סעיף ה

(ח) ולמה תקנו כו' יתמהמה המוכר ולא יציל כו'. ש"ך ס"ק ד' הביא מסמ"ע ישן שפי' דברי עצמו ושיבחו ע"ש. ולכאורה אין שום טעם לדבריו מה לו לדוחק הזה שאין כוונתו על שהמוכר יחזור דב' לריעותא מה בכך אם הי' קושייתו גם על המוכר גם מה חילוק בין א' לב' ריעותות. ועוד דאדרבה על חזרת לוקח לא קשה דאטו תקנתא לרשיעי נעביד כשיחזור ויקבל מש"פ. ותוס' (ב"מ מ"ז) כ' רק בשביל שאין מהוגנים היינו דהתקנה לטובת הלוקח שהוא הגון מחשש המוכר שלא יהי' הגון אבל לא שנחוש לטובת החוזר ומקבל מש"פ. ולע"ד לפרש דבריו דלמה לא הביא סמ"ע שהוא קושית תוס' (שם מ"ג). רק דבאמת תוס' לא הקשו רק על קודם חזרה. ולכאורה הקושיא על אותו דליקה גופ' כשתפול דליקה מה תועלת כמו דאי הי' מעות קונה יש חשש שלא יציל החפץ כן אי לא קני לא יציל המעות. אך אי אחר ההפסד ג"כ צריך לוקח לקבל מש"פ א"כ ע"כ יציל החפץ שמא יחזור הלוקח ויקבל מש"פ. והמעות יציל שמא לא יחזור. ואי משום שהוא יחזור בו ויקבל מש"פ. והא כמו כשיש חלק למוכר לא חיישינין דיציל בשביל חלקו כן יציל כדי שלא יצטרך לקבל מש"פ. רק דאי כשמפסיד לגמרי א"צ לקבל מש"פ כר"ת ז"ל. קשה שפיר דאי אינו קונה לא יציל המעות שהוא פקדון ואי הדין דפקדון הוא גם הוא לא יצטרך לקבל מש"פ כשיאבד המעות דמפסיד לגמרי. וע"ז תירצו שפיר דרשאי להשתמש והמעות שלו וחייב. וע"כ יציל. ואי דכשיראה דליקה יחזור בו ויהי' פקדון. ז"א דקודם דליקה צריך לקבל מש"פ א"כ יציל כדי שלא יקבל מ"ש ואי לחוש שכשיחזור הלוקח ויקבל מש"פ נעשה פקדון ולא יציל. למה נעביד תקנתא לרשיעי כנ"ל. וכן שיהי' הקושיא על שכמו שחוששין על דליקה מחפץ כן חשש על המעות שייך ג"כ כנ"ל דחייב באחריות ואי בחוזר קודם שייך כנ"ל. רק הסמ"ע הקשה לרש"י ז"ל דפי' כשיראה לוקח דליקה באה יחזור בו וסבר דאין צריך לקבל מש"פ כיון דירא מהפסד. א"כ קשה מה תועלת בדליקה זו עצמו כשהלוקח יחזור בו והוא הגון שחוזר בשביל הדליקה בלי מש"פ. מ"מ אחר שחוזר שוב לא יציל מוכר המעות דאחר החזרה נעשה פקדון ופטור ומה תועלת בתקנה והוצרך לתרץ דמעות קל להציל דלא סגי בתי' תוס' לרש"י ז"ל דלטעמייהו תירצו שפיר משא"כ לרש"י ע"כ כנ"ל. וזה שישב סמ"ע ד' עצמו שאין כוונתו על חזרת מוכר דב' לריעותא היינו אם צריך למש"פ לא עביד ויציל כדי שלא יצטרך לקבל מש"פ רק כנ"ל כשיחזור הלוקח. והוצרך לכך דאל"כ הוא נכלל בק' תוס' ותירוצם כנ"ל:

(ט) אם הי' ביתו כו' מושכר כו' וכן השוכר מקום שאותן המטלטלין כו'. הוא לשון הרמב"ם ז"ל ותמוה כמ"ש הה"מ דמה ענין זה לזה וגם מ"ש שהרי ברשותו ועיין ב"י וסמ"ע וש"ך. ולע"ד שהפי' הפשוט כמ"ש הה"מ דחשוב כחצירו וכמ"ש הלח"מ שהי' לו הגירסא בגמ' אי נמי דטרח ומציל וכמ"ש רש"י ע"ש. ומה שהקשו הש"ך וש"פ דגם בלא מעות יקנה. לק"מ דהא הרמב"ם פ"ו מה' שכירות בזבל פסק דחצר המושכר קני מציאה והפקר למשכיר כיון שגוף שלו וראב"ד חולק ודייק משוכר את מקומו ע"ש. והנה בסימטא וחצר של שניהם דמשיכה קונה והיינו משום דכל א' יש לו רשות וכשחפצו מונח שם נעשה רשותו קני משיכה דחשוב כמשכו לרשותו דכשנעשה שלו הוא ברשותו. ומ"מ לא אמרינן שיקנה בדבור לבד כמו ברשות הלה כו' דנימא ג"כ קנין וחצירו באין כא' כיון שאם יקנה חשוב ברשותו דמאין יתחיל הקנין. כשעושה מעשה משיכה חשוב דמורה שהוא שלו דמשכו לרשותו אף שעי"ז הוא שנעשה ברשותו משא"כ בלא מעשה המורה כנ"ל. וכן גטין פ' הזורק גבי תיחוד ותפתח כ' הרא"ש דלא קנתה בנעל לחוד דגם קודם היתה רגילה לנעול ואינו מורה כלל שנעשה שלה דכל קנין צריך להיות מורה המעשה שנעשה שלו ע"ש. וא"כ נהי דבהפקר סבר הרמב"ם דקני למשכיר משום דלקנות מציאה לא שכרו וכיון שהגוף שלו חשוב חצירו לקנות אבל לענין כשמקנה השוכר החפץ להמשכיר א"א שיקנה בדבור לבד דאף דהא מקנה לו ומסלק עצמו ושוב יהי' חשוב חצר דמשכיר שמקנה לו. דז"א כיון דלענין רשות להניח חפציו לזה שכרו השוכר א"כ במה מורה שנעשה שלו הוא מה שמונח שם הי' ראוי גם כשהי' החפץ דשוכר וכמו בסימטא הנ"ל. אמנם כשנתן כסף דמה"ת קני רק ח' הפקיעו כשאין משיכה בזה שפיר למה יפקיעו הא מה"ת דקני במעות שוב יש משיכה ג"כ דכיון דקני ממילא הוי חצירו. וכיון דקנין הכסף מורה דנעשה שלו ממילא מונח בחצר המשכיר. וכה"ג דאם יקנ' המעות יהי' ממילא משיכה גם כן לא הפקיעו כלל שע"י ההפקעה לא יהי' משיכה ולא הפקיעו ושפיר כתב שהרי מונח ברשותו כנ"ל:

ועוד כיון דהיכא דאין מה למשוך לכ"ע מעות קונה אף לר"ל בבלן וכה"ג. רק היכא דמיחסרא משיכה הוי כיש קנין החשוב יותר דשוב אין נתינת המעות מורה כנ"ל וכדבר שדרכו בהגבהה וא"כ בחצר כנ"ל דאי מעות קונה שוב מונח ברשותו א"כ לא מיחסרא משיכה ושפיר קונה. דחכמים לא תקנו יותר מאם לא הי' קנין כנ"ל ומ"מ לר"ל אפשר דלא חשוב נתינת מעות מעשה המורה על קנין היכא דאפשר למשוך משא"כ לר"י כנ"ל:

ועוד דהא כבר כתבנו דמעות הוי שהמוכר מסתלק כשמקבל דמיו וכדאמר פ' ח"ה דכותי מכי מטי לידי' אסתלק לי'. רק שם הדין דהוי הפקר ובישראל מה"ת ע"י סילוק זה שמסתלק עבור נתינת דמים של זה עי"ז עצמו קונה לוקח. ומדרבנן הפקיעו קנינו כנ"ל. ומ"מ לא הוי הפקר דשוב אינו מסתלק כיון דאם יסתלק יהי' הפקר ויצטרך להחזיר הדמים דישראל הוא כנ"ל. וא"כ כיון דבהפקר שפיר קני חצר המושכר למשכיר לרמב"ם ז"ל שוב שפיר מעות קונה דהא מסתלק דעל הסילוק לא תקנו וכאן אי מסתלק ממילא זוכה הלוקח שהוא המשכיר דשוב הוי חצירו ושפיר מעות קינה ולר"ל לא מהני כנ"ל דלא חשוב סילוק כלל ג"כ ודוקא בכותי בקרקע דכסף קונה כו' משא"כ למאי דקי"ל כר"י כנ"ל. ומיושב מ"ש אח"כ וכן השוכר מקומו כו' דאף דזה להיפוך איך יקנה השוכר הא חצירו דמשכיר הוא כקושית הראב"ד. רק דבזה להיפוך דכיון דלענין זה שכרו להניח שם חפצו. א"כ לענין זה הוי שפיר חצירו נגד המשכיר דאדרבא המשכיר מסתלק וזה שוכרו לכך חשוב חצירו אף בלי נתינת מעות דמעשה זו ששוכר מקומו הוי משיכה דמורה שנעשה שלו ומונח שוב ברשותו. ושפיר ב' הדינים שייכים כמו דין א' דנתינת המעות מורה דנעשה שלו ומונח שוב ברשותו כן בשוכר מקומו שוב להיפוך מורה דנעשה של שוכר וקני כנ"ל וא"ש:

עוד נראה דברישא אף באינו משתמר לדעת המשכיר וא"ע בצ"ח ג"כ מהני דצריך רק להיות משתמר נגד המקנה כמש תוס' פ"ק דב"מ. וכיון שנתן מעות ואיכא מש"פ שפיר חשוב משתמר החפץ נגד המקנה דאין לו רשות ליקחנו ושוב קני לגמרי חצירו כנ"ל. ועדיף מהא דאמר בגמ' ב"מ ק"ב ביצא לו שם מציאה כו' דמיבדל בדילי אינשי מיני' הוי' לי' כחצר המשתמרת ע"ש. כן בזה נגד המקנה ליחשב משתמר נגדו כיון שנתן מעות בדיל משים מש"פ והוי משתמר נגדו לדעת הקינה כנ"ל. ובזה מיושב שפיר מ"ש הרמב"ם וכן השוכר מקים כו' דתמוה מה וכן כנ"ל. ועוד שלא התנה הרמב"ם כלל שיהי' חצר המשתמר או עב"ח כמ"ש בה' זכי'. ובש"ע התנה באמת כן אבל ברמב"ם ליתא והה"מ כ' שדוקא חצר המשתמר ע"ש. ותימה על הרמב"ם שסתם כו'. ולמ"ש א"ש דהך וכן קאי ג"כ אנתן מעות ושכר את מקומו לא צריך כלל משתמרת לדעתו דמשים קנין המעות חשוב משתמרת כנ' וא"ש וכן כנ"ל דג"כ מטעם צירוף המעות כנ"ל. וצ"ע לדינא דמשמע מהה"מ והש"ע דגם בנתן מעות לא מהני עד שיהי' חצר המשתמרת. ולע"ד פשט לשון הרמב"ם מורה דלא בעי כנ"ל בנתן המעות חדא מטעם הנ"ל דבדיל חשוב כמשתמר דאף דלכאורה בכל דעת אחרת מקנה אם יקנה יהי' חשוב משתמר נגד המקנה דבאמת זה טעם הפוס' דבדא"מ לא בעי משתמר לדעתו. אבל לרמב"ם לא מהני דהיך יתחיל הקנין וכיון שבלא קנין זה אינו משתמר לא מהני. משא"כ כשבלא קנין זה כבר משתמר נגד המוכר משום מש"פ ע"י מעות שנתן שפיר כנ"ל. וצ"ל דס"ל להה"מ וש"ע דכשבידו לחזור ולקבל מש"פ ג"כ לא חשוב משתמר או דשוב צריך לומר תזכה לי חצרי כיון דאינו משתמר רק משום בדיל כדאמר ב"מ שם ק"ב גבי, יצא לו שם ואפשר דמודים באמר כנ"ל:

עוד נלע"ד דמיושבים ד' רמב"ם ז"ל גם לגירסא דילן בגמ' כגון שהי' עליתו מושכרת כו' דאי נפלה דליק' טרח ומציל כו'. דהא בכליו דלוקח ברשות מוכר מבואר בגמ' דאף אי לא קני מ"מ גבי בעלה מוכר קלתות והיכא שקנה הכלי מהמוכר והגבי' והניחה קני לי' כליו ברשות המוכר כמ"ש לקמן בש"ע סי' ר' ס"ד. וכ' הרי"ן מגאש ב"ב פ"ה ע"ב דטעמא כיון דזבין מיני' הכלי כו' וכמו שהשאילו מקומו דמי וה"ל כליו ברשות לוקח. ודוקא היכא דאגבי' והדר אנחי' כו' אבל אי לא אגבי' כו' וה"ל כמקח עצמו כו'. וא"ת א"ה נמי לימא כיון דזבני' מיני' לא קפיד כו' וכמאן דאשאיל מקומו דמי וה"ל כמאי דאיתא ברשותא דלוקח דא"צ מידי כדתניא ברשות הלה כו' כיון שקיבל עליו כו' כי אמרינן היכא דקניא מקמי דלישבקי ברשותא דמוכר כו' אבל בלא"ה אכתי כליו דמוכר הוא דהא לא קני לי' מקמי הכי כי היכי דלשיילי' האי מקום דמנח בי' ע"ש. וא"כ הרמב"ם ז"ל דייק שפיר מה דמשני שעלייתו דלוקח מושכרת למוכר כו' דטרח ומציל ולמה להגמרא שהי' עלייתו כו' דמשמע מקום שהפירות מונחים ולא כשדר שם הלוקח וכמו שבאמת הדין להחולקים כי"א שכתב רמ"א או להיפוך כמו שכתב הרא"ש דג"כ יוכל להציל. וע"כ שלא חילקו חכמים בין יכול לוקח להציל או לא כמ"ש ב"י דלא נתנו ד' לשיעורין וא"כ למה מהני עלייתו מושכרת כנ"ל. ולכך מפרש דהטעם דהא חצר המושכר גוף דמשכיר כמ"ש בזבל וא"כ בזה בודאי כשקנה הפירות הא משאיל לו המקום כמו שכ' רי"מ הנ"ל וא"כ שוב הוי לגמרי חצירו דמשכיר דהא אין לשוכר בו רק לשכירות וכיון דחוזר ומשאיל המקו' לגמרי דמשכיר הוא. וע"כ מטעם הנ"ל כיון דלא קני מקמי הכי לא משאיל לי' ואין אומרים שע"י הקנין יהי' שאול כנ"ל דאינו מתחיל הקנין כמ"ש לעיל רק בנתן מעות קודם שפיר לא הפקיעו חכמים כמ"ש כיון דאי יהי' מעות קונה כמו שמה"ת א"כ בלא קנין החצר קני ומשאיל לו והוי כמקמי הכי כנ"ל. דמה שעלייתו מושכר הוא כמו בכליו כנ"ל. ושפיר נשאר הד"ת דמעות קונה וממילא ברשותו ע"י החצר כנ"ל. רק דלכאורה מ"מ הא כיון דבטלו קנין כסף משום חשש דליקה. והא לפעמים בקנין משיכה או חצר שאינו משתמר לדעת לוקח כשעדיין מניחו שם שייך ג"כ נשרפו חטיך. רק דהא משיכה בלא מעות עדיין חייב לו המעות ויציל כמ"ש תוס' (דף מ"ו) בק"ס דאינו רוצה בדינא כו'. ואף דאם כבר נתן מעות א"כ יהי' גרע ולא יקנה גם במשיכה כה"ג שאינו משתמר לדעתו. אך ז"א כיון דתמיד קונה בלא מעות ודאי לא חילקו חכמים לגרוע כשנותן מעות כנ"ל. אבל במשיכה כזו דאי לאו קנין המעות שנתן לא הי' חשוב משיכה כלל דמושכר למוכר ולא משאיל לי' כשבא בב"א ולא קני ורק משום שנתן המעות וקני במעות הוי ממילא משיכה ג"כ א"כ שוב ראוי' להיות בטל מחשש נשרפו חטיך כו' כיון שכבר נתן המעות ומ"מ אינו משתמר לדעתו. ולא שייך שלא חלקו לגרוע. דאדרבא הא במעות לא חלקו וכאן המשיכה רק ע"י המעות כנ"ל. אך ע"ז אמר שפיר בגמ' הטעם דאי נפלה דליקה טרח ומציל דשלו הוא העלי'. ולא שייך כלל החשש רק משום דלא חילקו חכמים כשיכול להציל. ושוב קני שפיר ע"י המעות כיון דאי קני יש כאן משיכה דמשאיל מקומו וברשותו הוא ואדרבא קני המעות וממילא יש משיכה ולא חילקו. ולמה יפקיעו ושפיר צריך ב' הטעמים. ואף דאינו משתמר לדעת לוקח מ"מ אי מעות קונה כמו שהדין מה"ת ודאי דהוי משתמר נגד המוכר וסגי במשתמר לדעת המוכר כיון דקני בלא החצר משום מעות. ושפיר כתב הרמב"ם אח"כ וכן השוכר המקום כנ"ל ג"כ בנתן מעות ושכר המקום מהני ג"כ אף שאינו משתמר לדעת לוקח דג"כ כיון דשכר המקום שוב קני המעות ולא הפקיעו ונשאר הד"ת כיון דאם יהי' הדין דמעות קונה לגמרי הוי משתמר נגד המוכר ומהני משתמר לדעתו. ושוב נשאר הד"ת דקני במעות וממילא יש משיכה. ואף דהמשיכה ע"י מעות מ"מ לא שייך נשרפו כו' דמושכר לו וטרח ומציל כו'. ולע"ד ברור. ובל"ז הא הכריע רמ"א (סי' ר') בדעת אחרת מקנה דא"צ משתמר לדעת לוקח וכאן ג"כ לדעת הי"א דרמ"א בלא שייך נשרפו קני. א"כ יש לפסוק כן דסגי במשתמר לדעת מוכר:

(י) השוכר כו' בא' מדרכי הקני' כו'. לכאורה למ"ש סימן קצ"ב סתם דצבר פירות לתוכה קני הקרקע ע"ש א"כ לכאורה יועיל כאן שכירות המקום דעי"ז הפירות שלו ומקרי צבר לתוכה דקני גם הקרקע רק משום דאינו מתחיל קנין וא"כ כשנתן מעות ושכר המקום א"כ אם קנין המעות מועיל כמו מה"ת ממילא קני גם השכירות קרקע בזה ויקנה המעות להנ"ל דיהי' משיכה. אך ז"א דנראה אף אי קני פירות בק"ס המועיל מ"מ כששוכר המקום לא קנה המקום בזה שפירותיו מונחים מאחר שלא עשה מעשה אח"כ המורה שמחזיק בקרקע ודוקא צבר אחר שקנה המקום לא במה שהי' מונח:

(יא) קנה המטלטלין. וכ' הש"ך דוקא שהשכיר החצר תחלה ואח"כ מטלטלי אבל בב"א לא. ולשון הרמב"ם וש"ע לא משמע כן כלל. וכן לשון שוכר את מקומו דב"ב. ומקומו מושכר דפ"ק דב"מ דמשמע שבזה לחוד ששוכר המקום קונה המטלטלין. דאם קנה החצר קודם נזכר בדין קניית חצירו. ולע"ד נראה דהא ד' ש"ך תמוהי' מהא דהזורק דגיטו וחצירו באין כא'. וכן פ"ב דגטין נתן בחצירו וכ' שטר מתנה עלי' קנאתו ומתגרשת בו. וע"כ לחלק בין גט דרק מצד נתינה שלו לחוד שפיר חשוב נתינ' מה שבא מידו לידה כמ"ש תוספ' ע"ש. משא"כ בקנין משיכה דצריך להיות המעשה מצד הלוקח המורה שמושכו לרשותו. ובזה שעושה חזקה או קנין בהקרקע אף דממילא בא החפץ לרשותו מ"מ הוא לא עשה מעשה המורה שקנאו כנ"ל שגם בלא קנין החפץ מ"מ נעשה הקרקע שלו ואין החזקה שבקרקע מורה על קנין המטלטלין הצבורי' בו. ונראה דבספינה ובע"ח וכה"ג שנקנין במסירה מודה הש"ך ז"ל דמהני כה"ג שבב"א דהוי כמו בגט דחשוב נתינה ממש מיד ליד מה שנותן השטר שעל הקרקע אי יחזיק בציויו הוי כאחזה כו' ק במידי דבעי משיכה שייך כנ"ל:

עוד י"ל דשם כיון דאי לאו השחרור אין יד לעבד רק משום גיטו וידו באין כא'. וכן בחצרה למאי דאמר משום גו"ח באין כא' א"כ כיון דאם לא תקנה הגט גם החצר לא תקנה לגמרי. א"כ שוב מורה קנין חזקה וכה"ג דחצר על קנין הגט שבתוכו ג"כ דתלוין זה בזה ועדיף מי' שדות כו' ומכתבו השטר כו' דאפסרא דארעא כו' (קדושין כ"ז) ולכך מהני. משא"כ בשאר חצר שבא בב"א עם קנין חפץ שבו ואף אי לא יקנה הטלטל קני החצר אין קנין החצר מורה על כקונה החפץ כנ"ל לדעת הש"ך ז"ל. וא"כ זה דוקא בקונה או שוכר חצר סתם ועי"ז יקנה ממילא טלטל שבו בתורת חצר שייך כנ"ל אבל כאן דרק שוכר את מקום הפירות שקונה לא לשאר דבר שפיר מורה קנין שכירות של החצר על שקונה הפירות שבתוכו דאי לא יקנה הפירות אינו שוכר החצר כלל ולכך שפיר מהני שוכר את מקומו גם אם נודה לדין הש"ך ז"ל בסתם חצר והיינו דדייק בכל מקום בגמ' ורמב"ם וש"ע שוכר את מקומו היינו להפירות שקונה כנ"ל דבזה מהני לכ"ע כנ"ל:

עוד נראה דמשיכה זו דשוכר מקומו הוי כי' שדות בי' מדינות וכקנין אגב דמדמי לה פ"ק דקדושין דכשאינו עושה מעשה הקנין בגוף הדבר שקונה רק ממילא צריך דוקא שכבר נתן דמי כולן ע"ש וברש"י ז"ל. כן י"ל בהנ"ל שמחזיק בהקרקע וממילא נעשית המשיכה שבא הטלטל לרשותו וממילא בלא נתן דמיו לא קנה כמ"ש ש"ך ז"ל. משא"כ כאן דמיירי דנתן הדמים רק שמעות אינו קונה שפיר מהני שוכר המקום אף שבב"א. ומיושב הך וכן השוכר דקאי אדלעיל שנתן דמיו כנ"ל. ובל"ז דברי ש"ך אינן מוסכמים ופשטא דגמ' והפ' לא משמע כן דאף אי חשוב רק מסירה מ"מ מסירה כזאת קונה לכ"ע אף בשאר דברים שאפשר למשוך מ"מ כאן אם תקנה המסירה ממילא מונח ברשותו ויש משיכה שפיר אף שדרכו מהני. וגם לא גרע ממשכוכית (דסי' קצ"ז) שעי"ז נמשך העדר ממילא חשוב משיכה כל העדר דקונה וכן בזה ע"י חזקה דקרקע נמשך החפץ שבא לרשותו. וצ"ל דמ"מ כמו ד' שאפשר למשוך לא קני במסירה כיון דזה מורה יותר וכן דרכו להגבי' לא מהני משיכה כן זה אף שממילא נמשך ובא לרשותו מ"מ כיון דאפשר למשוך החפץ גופי' שמורה יותר לא מהני משיכה כזו שממילא ע"י החזקה שבקרקע כנ"ל:

גם י"ל דהא מרש"י גטין (ע"ז) שפי' מטעם אגב משמע קצת כש"ך דלמה לא פי' מטעם חצר כהר"ן ז"ל רק משום דבב"א כנ"ל. אך מ"מ בשלמא בגט כיון שאינו מועיל בב"א א"א שיועיל אח"כ שממילא ברשותה דאין כאן נתינה כיון דרק מטעם גו"ח באין כא' משא"כ בממון גם להש"ך ז"ל דלא מהני בב"א מ"מ הא קני החצר לחוד שלא תלאן זב"ז. וא"כ מונח החפץ ברשותו ונקנה אחר כך דברשות הלה כו' נקנה בדבור. ומה בכך שלא הועיל בב"א יועיל אח"כ. וע"כ או דמיירי שנקנה ביחד דומיא דאגב דע"ז סובב תי' הש"ך דבצבורין למ"ל אגב וע"כ כנ"ל. והוי קפידא דכשלא קנה ביחד אינו קונה אח"כ. או דצ"ל משוך וקני רק בפניו אצ"ל. ומה שאמר לו חזק וקני בהקרקע לא הוי כמשוך החפץ שבתוכו. וממילא אף שקני הקרקע מ"מ לענין לקנות ממילא החפץ שבתוכו מטעם שמונח ברשותו צ"ל משוך וקני. או בדבור שקיבל עליו אח"כ. דמה שקיבל עליו קודם שקנה הקרקע אינו מועיל דאז לא הי' מונח ברשותו כנ"ל. וזה טעם הש"ך ז"ל דלא מהני. אבל במשכירו בפירוש שיקנה הפירות שבתוכו נראה דמודה הש"ך ז"ל דמהני כאומר משוך וקני דאח"כ מונח ברשותו. ואף דאמר משוך נראה שאינו קפידא דמגרוע לחשוב לא אמרינן קפידא. ומה שבחצירו הוי כהגבהה דעדיף ממשיכה כנ"ל. שמונח לגמרי ברשותו ואינו מוכרח:

(יב) והוא שתהא חצר המשתמרת. קשה לדיעה הא' סי' ר"ב דצבורין אצ"ל אגב. א"כ אף חצר שאינ' משתמרת יקנה מטעם אגב כיון ששכר המקום שהפירות בתוכו. וצ"ל דאמר לי' משוך וקני ואי משתמר הוי משיכה משא"כ כשא"מ לא משך וקפידא שבאגב לא הקנה. או דפסקו דמים על המטלטלין ואחר כך שכר המקום. ואי משתמר הוי כמשכו בפניו דאצ"ל משוך וקני משא"כ מטעם אגב עכ"פ צ"ל שמקנה לו שניהם אז קני במה שמחזיק בקרקע. כיון דלא משכו לרשותו שאינו משומר כנ"ל. או דלדעת הש"ע סי' ר"ב ס"א לא מהני קרקע בשכירות ומטלטלין במכר או מתנה דהרי רמ"א ז"ל כ' שם לי"א דמשמע דמחבר לא ס"ל כן. ומה שתמה ש"ך ז"ל שם ס"ק ב' דמפורש בש"ס. לענ"ד לק"מ דכוונתו לענין דבצבורין לא יצטרך אמירת אגב. זה דוקא שהקרקע במכר. משא"כ בשכירות בגוף החצר דמשכיר. ולהרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' שכירות) קני חצר המושכר למשכיר. וממילא לא מקרי צבורין ברשות השוכר רק שמונחים בקרקע ולא מהני לענין זה שיחשב צבורין לא יצטרך אמירת אגב וצריך אגב כמו באין צבורין. וע"ז כ' רמ"א י"א דגם בשכירות מהני צבורין בתוכה שא"צ אגב לדיעה זו. והיינו כהראב"ד גבי זבל. והכי דייק לשון רמ"א דאל"כ רק על גוף דין אגב אי מהני שכירות קרקע הי' לו לרמ"א לכתבו אחר סעיף ב' ע"ש לא להקדימו קודם הבד"א שכ' המחבר ס"ב דא"צ אמירת אגב ולכך לענ"ד ברור כנ"ל. וממילא כאן לא הי' מהני להמחבר בלא אמירת אגב בשוכר מקומו ומכ"ש להרמ"א דגם בצבורין בעינין אמירת אגב כנ"ל:

(יג) לדעת השוכר. הקשה ש"ך שהרב סתם כאן וסי' ר' הכריע כי"ח דמשתמר לדעת המוכר מהני והניח בצ"ע. וא"י מה קשה לו הא רמ"א כ' שם אם המוכר השכיר כו' ומעורבים כו' דפי' כמ"ש סמ"ע שאין הפסק לא קני. והיינו הך דהכא ששוכר מקום הפירות לא כל החצר. אולם הש"ך לטעמי' דהשיג שם על רמ"א אבל על רמ"א לא קשה. גם השגתו שם לק"מ וד' רמ"א ברורים. דמ"ש הש"ך בשם הג"מ הוא במתנה דזכות והוא כר' אשי דבמתנה א"צ כלל משתמר וכן לשון הגמ' מתנה ובתוס' שם. משא"כ מכר שכ' רמ"א לעיל סי' קצ"ה ס' ג' דלא חשוב זכות. וממילא בעי משתמר רק דמשתמר לדעת מקנה מהני והיינו דר' פפא דד"א מקנה כו'. וכן דייק רמ"א בלשונו רק מכר שהתחיל וי"א דמכר או מתנה כו' וכ' אח"כ מיהו אם המוכר השכיר ושבק מתנה. דבמכר צריך משומר נגד המוכר וממילא מעורבין שאין הפסק דאינו משתמר נגדו לא מהני ושם בדר"ג אף אי ט"ה ממון מ"מ מתנה הוי משא"כ מכר. וכן מבואר להדיא בהג"מ שהתחיל אם מקנה כו' וסיים מיהו במתנה ע"ש:

עוד נראה לע"ד דכאן דמיירי בסתם שלא אמר משוך וקני. רק שפסקו דמים על הטלטל וזה שכר המקום ומחזיק בפניו או שאמר חזק וקני דאין שום הוכחה משניה' שמצוה למשוך החפץ רק דאי משתמר לדעת השוכר והוי חצירו ממילא מה שמחזיק בקרקע לשכירות והוי כמושך החפץ לרשותו ובפניו הוי כמשוך כו' משא"כ כשאינו שמור לדעתו דאינו חצירו רק אי ד"א מקנה כו' א"כ אין כאן כלל הוכח' שמקנ' החפץ שכל שלא מקנה לו לא משכו כלל לרשותו. ושפיר י"ל דלכ"ע צריך שמור לדעתו רק למ"ש לעיל מ"מ א"צ. אבל על רמ"א לא קשה ובל"ז ג"כ לא קשה דהא כ' רמ"א י"א דבל"ז קני דלא שייך נשרפו כו'. ויש לדחות:

(יד) וי"א כו' במקום דלא שייך דליקה כו'. זה ד' העיטור מ' קנין. ומירושלמי פ' הזהב ע"ש ר"ס בשם ריב"ל ב"נ דיהיב לחברי' י' דינרין אמ"ל אית לי גבך י' כורין מהדין בתא שרי מהדין כרמא אסור מה בין כרם לבית בית אינו מצוי לפול כרם כו' אמר ר"י את שמע מינה ב"נ דיהיב לחברי' י' דינרין א"ל במנת דתיקום לי בהון ק' גרבין מכיון ששלח ידו בהן חייב להעמיד לו מקחו ע"ש. ופי' העטור דכרם שמצוי דליקה אין מעות קונה דומיא דעלי' משא"כ בית כו' קונה ע"ש וכל הפוס' לא חילקו. ולע"ד לפי' תמוה לשון אסור ושרי קני או לא קני הול"ל דהא אף אי לא קני רק למש"פ גם כן מותר לפסוק ביש לו. גם הלשון מהדין ביתא כו' הול"ל אם הפירות בביתא קני. וכן מה דאמר אח"כ ש"מ כו' חייב להעמיד כו' הא הוא הוא. והמפרש רא"פ פי' שהלוהו על הבית או על הכרם ומהפך ומשבש הגרסא כרצונו ע"ש. והוא שקר ולא ראה העיטור והריטב"א ב"מ ובש"מ שכן בירושלמי מוגה כגי' העיטור. ולע"ד שהפי' לענין איסור רבית להמבואר סוף פ' א"נ גבי חמרי דמבחרי לי' כו' ופירש"י החילוק בין פוסק על הפירות שאין הקלקול מצוי משא"כ יין ע"ש ע"ג ע"ב. וכן פרדיסא לרב מחלק בין היזק שכיח ע"ש. וכן ע"ד ע"א מחוסר שלש אינו פוסק דהוי כאין לו כיון שאפשר שלא יהי' ע"ש דאסור לרב אף ביש לו. וכן שם ס"ד גבי אי תקפה ברשותך כו' שכ' תוס' דקלקול חימוץ שכיח והי' קרוב לשכר דאסור ע"ש. וא"כ כיון דכ' רש"י (שם ס"ג) הטעם ביש לו דמותר משום דקונה לענין מש"פ. וזה שפיר כשקיימים הפירות אבל כשנאבדו והי' מחויב אחרים הי' אסור. דהא מה"ת דמעו' קונה שלו נאבדו ופטור לגמרי רק זה בקונה פירות אלו ודאי הדין כן דנאבדו א"צ רק לשלם מעותיו לא פירות אחרים אבל בפוסק על הפירות ויש לו ונאבדו דחייב ליתן פירות אחרים והא אותן לא קני כלל. ומשמע מדברי רמב"ם והפ' דגם בזה איכא מש"פ שקנה במעות החיוב ליתן לו הפירות כיון דהי' לו או הי' מצוי בשוק דבזה כ' הרמב"ם להדיא דאיכא מש"פ וביש לו הוי כמצוי לענין דאף שנאבדו חייב ליתן פירות כנ"ל. וא"כ בזה היכא דשכיח שיאבדו ודאי דהי' אסור כמו בתקפה ברשותך כיון דאם יאבדו יתן אחרים וכזולא דהשתא. ולכך מחלק מהדין ביתא מותר דל"ש שיפסד ויצטרך ליתן אחרים. ומהדין כרמא אסור דמצוי לשרוף ויצרך ליתן אחרים שלא קנה. ואמר ש"מ כל דשלח יד חייב להעמיד מקחו אף שנאבדו אותן שהי' לו אז כשנתן מעות. ומצאתי בשיטה מקובצת ב"מ מ"ז ע"ב שהביא סוף ד' ירושלמי הנ"ל ע"מ תיקום כו' חייב להעמיד לו מקחו פי' אע"פ שאין לו ואם אינו מעמיד מקבל מי שפרע כו'. ע"ש שסיים הרמב"ן והר"ן עכ"פ נראה שמפרשים רק למש"פ לא לקנין גמור כמ"ש העיטור. וא"כ לע"ד מ"ש הגהת דו"פ שקשה לסתור ירושלמי ופוסק מפורש בלי חולק. והרי רמב"ן ור"ן אין מפרשים כן וודאי דסתימת הפ' מורה דלא כבע"ה דאין חילוק בין מונח בבית או בעלי' הפירות לענין שיקנה במעות לחוד כנ"ל:

עוד י"ל לע"ד דגם קשה הלשין מכיון ששלח ידו בהן חייב להעמיד כו'. די"ל דסבר לענין מה שנסתפקו תוס' אי המוכר רשאי להשתמש במעות קודם שמשך זה החפץ ע"ש (דמ"ג). דהא מסברא נהי דנותן לו המעות שיקנה מיד אבל עכ"פ כיון שנותנו בעד החפץ הוי כתנאי דמעכשיו אם יקנה החפץ אח"כ. וא"כ כשחוזר בטל קנין המעות למפרע והי' פקדון. וא"כ למ"ש הרא"ש סוכה מ"א דבמתנה עמ"ל כשלא נתקיים התנאי למפרע הוי שולח יד בפקדון אף דהי' אז משתמש ברשות מ"מ כשבטל התנאי עשה גזלן למפרע ע"ש וא"כ י"ל דהא דמותר להשתמש אף דבתנאי לא מזדהר (נדרים ט"ו) מ"מ בע"מ להחזיר כיון שבידו והלה יתבענו ויהי' מחויב להחזיר לא אמרינן לא מזדהר ולא דמי לקונם כו'. וכאן במעות ג"כ לענין חזרה שלו בידו ובשב ואל תעשה גם בגט סי' קמ"ב מותרת לינשא ול"ח שתעבור ועל חזרת לוקח א"צ לחוש כיון דאסור לחזור דקאי במש"פ כו'. משא"כ לענין אונס ודליקה דפסקו רוב הפ' דא"צ לקבל מש"פ. שפיר י"ל דכשמונחים הפירות במקום דשכיח דליקה וכה"ג אסור להשתמש במעות שמא יאבד ולא יתקיים התנאי והוי שולח יד וגזלן כנ"ל. דהא דאין חוששין שמא יבקע הנוד לרבנן דר"מ הוא רק משום לא שכיח כדאמר בש"ס (ערובין ל"ח). וא"כ י"ל הירושלמי כפשוטו לענין המעות ומהדין ביתא שרי דאינו מצוי הפסד ומהדין כרמא אסור להוציא המעות וממילא אם נתן לו רשות להוציא המעות הוי שוב הלואה ואסור משום רבית דמהדין ביתא כיון דמצד מקח רשאי להוציא ולהשתמש במעות ממילא הוי בתורת מקח דפוסק על הפירות ביש לו משא"כ מהדין כרמא דמצוי לשרוף ואסור מצד מקח להשתמש במעות כנ"ל. רק במאי שנותן רשות אף שלא יגמר המקח שוב הוי הלואה דאסור כיון דנותן כשער הזול. ושפיר אמר אח"כ ש"מ ב"נ דיהיב י' דינרין כו' מכיון ששלח בהן יד חייב להעמיד לו מקחו היינו חוץ מש"פ רק מדינא כיון שנתן לו המעות סתם על המקח א"כ דוקא כשלא שלח יד אין כאן רק מש"פ כשחוזר משא"כ כששלח בהן יד א"כ אם חוזר אח"כ עושה עצמו גזלן למפרע בביטול התנאי כמ"ש הרא"ש הנ"ל. וחייב מדינא להעמיד לו מקחו שלא יחזור בו וא"ש דנקיט לשון שליחות יד כנ"ל. ובקונה חפץ או פירות מיד לא שייך זה דב"כ וב"כ מותר להשתמש במעות ואין צריך לחוש שיאבד דהלה יכול למשוך מיד ולבקיעת הנוד ואבדה לזמן מיעוט אין חשש ושמא יניח זמן רב אין לחוש. משא"כ בפוסק על הפירות שהמכירה ע"ד ליקח לאחר זמן שייך כנ"ל. מ"מ לא מצינו בפוסקים שחילקו ומשמע דגם בפוסק מותר להוציא המעות. וי"ל הטעם כמ"ש לקמן דסתמא נותן רשות ומ"מ מותר דהוי כשולחני מותרין וחשוב אעפ"כ דרך מו"מ. עוד י"ל הירושלמי לענין איסור רבית כנ"ל:

עוד י"ל דסבר דאין רשאי להוציא המעות וא"כ יאמר על המעות נשרפו כקושית תוס' וע"כ החילוק רק דמעות קל להציל כחד תי' תוס' (ערובין פ"א ע"ב) ולא שכיח א"כ גם כשהפירות לא שכיח שישרפו לא שייך התקנה. משא"כ לדידן דמותר להוציא אין חילוק בין לא שכיח כנ"ל. עוד י"ל דלטעמי' שמפרש מקודם החשש שישקר ויאמר נשרפו כו' ע"ש. וא"כ גם במעות נהי דהיתר תשמיש ש"ש הוא דקי"ל כר"נ מ"מ הא ישקר ויאמר נאנסו ומה תועלת וע"כ משום דלא שכיח לא ישקר כמו דלא אמרינן מיגו דלא שכיח להרבה פ'. וא"כ גם כשהפירות לא שכיח דליקה לא שייך התקנה כנ"ל. משא"כ גמ' דילן דמפורש שאין הטעם שישקר נשרפו רק דלא טרח ומציל שפיר שייך התקנה אף דנ"ש שריפה מ"מ כשיארע לא יציל משא"כ מעות כנ"ל. עכ"פ אין ראי' מירושלמי ויפה כ' ב"י דלא אישתמיט שום פ' לחלק בין הפירות בעלי' או בבית כנ"ל:

ולכאורה קשה אמשנה דהזהב קונה כסף כו'. אך לא קשה כיון דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע א"כ שכיח בהו גניבה כמו דליקה בעלי' בפירות ומ"מ זהב שהוא החפץ הנמכר אינו חייב בשמירתו כלל דהוי כטול את שלך כמ"ש בחי' לגמ'. אך כשמונחים בסימטא קשה הלא הלוקח יכול להציל כמו המוכר ול"ש התקנה. וצ"ל דלא חילקו דמ"מ הם יותר בשמירת המוכר שהי' מונח עד עתה בשמירתו. ודוחק. גם בפוסק על הפירות ביש לו דג"כ כיון שאינו מבורר אותן חטים שמכר לא שייך ג"כ נשרפו דיציל בשביל שלו. וצ"ל גם כן כיון דעכ"פ על אותן פירות שמכר שייך נשרפו לא מהני מה שמצד אחר לא שייך. ודוחק. וי"ל למ"ש רשב"א בחצי שדה אני מוכר דמהני אף דאין ברירה משום דיכול לחול כשהי' מבורר אחר חלוקה שוב יכול לחול גם עתה ולא דמי לה' בועליך כו' שכלתה ולא מהני על אחר כך וצריך למפרע ואין ברירה ע"ש. וא"כ כאן דכשמבורר לא מהני קנין מעות דשייך נשרפו כו' ובטלו חכמים הקנין ורק עתה שאינו מבורר שוב אין ברירה דע"כ משום למפרע. ואף דבדרבנן יש ברירה ומה"ת מהני דמצי חל אחר כך ורק מדרבנן ושוב יש ברירה. ז"א דגם אי יש ברירה לא מהני רק בדבר שאם הי' מבורר הי' מהני אמרינן אחר כך הוברר למפרע כאלו הי' מבורר משא"כ כשהי' מבורר לא מהני ורק שיועיל כשאינו מבורר שוב לכ"ע אין ברירה ולא מהני. וי"ל דגרע מדבר שאינו עומד לכך דעכ"פ אפשר לחלוק משא"כ כאן. ודין הנ"ל מפורש במשנ' חולין דפ"ג דדוקא בד' פרקים אבל בשאר ימים כשנתן דינר לטבח על חלק בשור אין לוקח מפסיד דאין מעות קונה. ואף שכל השור למוכר ויציל בשביל שלו וע"כ כנ"ל:

ואפשר משום שאפשר שימכור הכל ויקח מעות ואז לא יציל עדיין שייך החשש גם כשעדיין לא מכר. ודוחק. וצ"ע אם יכול המוחזק לומר קי"ל כדיעה זו שברמ"א דיחידאי הוא. והש"ך חולק ג"כ. וגם די"ל דאף דלדיעה הנ"ל קונה הוא לגמרי משא"כ לדידן שיהי' ספק א"כ אם יוקרו לא יוכל להוציא שוב גם הלוקח לא ס"ד ואינו מקנה המעות דנהי דלר"ש כל שהכסף כו' מ"מ משמע מלשון הגמ' דמה"ט פליגי רבנן עלי' דאינו בדין שיהיו ב' הברירות ביד המוכר דהלשון כשם שתקנו כו' משמע כנ"ל וא"כ גם לענין ק"ל י"ל כנ"ל. ויש לדחות כיון שספק בדין לא במעשה. אולם הב"ח ז"ל פסק כדיעה הנ"ל. ומ"ש בש"ך וכ"כ ב"ח ט"ס והוא ב"ה היינו הב"י בעצמו בב"ה. וכן בהגהת דרישה פסק כן ע"ש:

(טו) וכן אם התנו בהדיא שמעות יקנו קני כו'. הש"ך ז"ל חולק וראיותיו אינם מובנים לע"ד מ"ש דקי"ל כר"י דגם בדבר שבממון אם מתנה ע"ד שתקנו חכמים בטל כו' ע"ש. והא בפירות מהני ומבואר פר' אע"פ דוקא גבי כתובה דלכל יש כתובה עשו חיזוק יותר מש"ת לא בשאר תקנה בדבר המזדמן. והא ריש ב"ק (ד"י) לענין אין נפרעין כו' דאמר א"א בתקנ"ח ומהני. גם לא מצינו זה אלא בחייבי ממון השייך לעניני האישות שתלאום חכמים שיהיו חיובים אלו עשו חיזוק שלא תועיל רצונם. התם שייך שרצו שיהיו החיובים אלו באישות כנ"ל. אבל לא במה שכל התקנה בענין הממון לחוד לא מצינו כלל שיהי' קנין דרבנן עדיף מקנין תורה וכה"ג ולמה יעשו חיזוק כיון שאדם יכול לעשות בשלו מה שירצה. וסי' קי"א ע"ת שלא יגבה מלקוחות דמהני גם אי של"ד ואף בשביעי' מהני (בסי' ס"ז). ובפרט כאן דלא ביטלו חכמים כלל הקנין של תורה במעות דמה"ט קאי במש"פ ואינו רשאי לחזור ואיך נאמר דעשו חיזוק יותר משל תורה לענין ביטול הקנין שלא יועיל התנאי ויהי' יכול לחזור במה שאסור לחזור כנ"ל. וגם שאר הראיות מריטב"א ג"כ אינו מובן דמסירה ומשיכה וכה"ג לא מהני מה"ת. ומה יועיל אמירתו שיקנה משא"כ מעות דקני מה"ת רק תקנו ומהני א"א בתקנת חכמים כו'. אך מ"מ גם ראית ב"י תמוה כמ"ש הש"ך דדוקא לענין סמכא דעתי' שייך פירש. משא"כ כה"ג דביטלו חכמים הקנין לא מצינו כיוצא בו שיהי' שייך א"א בתקנ"ח שרוצה שיהי' קנין מה שאינו קנין מדרבנן. ובנשואה דידו כידה אף שמדרבנן לא מהני אומר שלא יירש כיון שהוא שלו בלי מעשה שיזכה רק ממילא כמ"ש הר"ן ונ"י ב"ב פ' ח"ה ול"מ מה שאומר שלא יהי' שלו על מה ששלו מדרבנן. וכן המוכר כשמעות אינו קונה ושלו החפץ מדרבנן א"מ תנאו שלא יהי' שלו. וכן ערובין ע"ט דלמ"ד אין קנין לאשה בל"ב לא מהני אף דמזכה בעצמו ואף דמפרש שאינו רוצה רק שיהי' לה יד לזכות. אך באמת לא דמי דלא מבעיא לשיטת רש"י דכשנשרף קודם שחזר בו לא מהני החזרה אח"כ וע"כ שהתקנה הי' שיבטל הקנין כשחוזר בו א"כ ודאי מהני הסילוק ככותב ועודה ארוסה דמתנה שלא יוכל לחזור בו ולזכות בחזרתו. רק גם לשיטת תוס' וש"פ דבטל למפרע מ"מ כיון שלא ביטלו חכמים כלל הקנין תורה ואסור לחזור בו ומהני לענין רבית. ממילא מהני כששניהם רוצים שלא תחול עליהם התקנה ושישאר הדאורייתא דעכ"פ לא תקנו כששניהם אין רוצים בהתקנה. ולכך כתב שהתנו שניהם דוקא. ועוד דאם הי' תקנה קבוע שביטלו והפקיעו הקנין לא הי' מהני התנאי למשוי קנין. אבל לדיעה ב' הנ"ל דלא בטלו רק במקום דשייך נשרפו כו'. שפיר כיון שעדיין רק מחמת החשש וכיון דשניהם רוצים מסלקים החשש נשרפו דיכולין למחול ס' הפסד דדליקה והוי עכ"פ כמונח בבית דלא ש' דליקה כמו שמועיל בכל חיוב הריני כאלו התקבלתי. כ"ש דהרי כאלו לא הי' חשש הפסד דמהני תנאם כנ"ל. ומיושב מה שכ' הרמ"א וכן אם התנו כו' שתמוה דאינו ענין לדיעה ב' הנ"ל ולמ"ש א"ש דתליא ג"כ בהנ"ל דלדיעה א' דהפקיעו לגמרי בכל מקום לא מהני התנו לשוי' קנין משא"כ לדיעה ב מהני התנאי כאלו לא הי' חשש דליקה כנ"ל:

עוד נראה לע"ד למ"ש תוס' להוכיח דרשאי להשתמש במעות קודם משיכה דאל"כ מה הועילו בתקנה יהי' שייך על המעות נשרפו כו' ע"ש (דמ"ג) והא דמותר באמת להוציא אף דנתנו לו רק בעד החפץ שקונה ע"כ הטעם דהא יודע שאינו קונה עד שימשוך ורק לענין מש"פ. מ"מ הא יודע הלוקח שאינו קונה במעות ומ"מ נותן לו שיוכל להוציא כנ"ל:

אמנם לכאורה אם התנה שלא יהי' לו רשות להוציא המעות עד שימשוך א"כ שייך נשרפו על המעות ג"כ ושוב יקנה במעות. אך ז"א דכה"ג אין כאן קנין מעות כלל כיון שאין המעות שלו ופקדון בידו עד שימשוך כנ"ל. אמנם בה"ג שהתנו שיקנה לגמרי בנתינת המעות. דבזה ודאי אם יהי' הדין דלא קנה אין מוכר רשאי להוציא המעות דהא לא נתנו רק שיקנה לגמרי וא"כ יהי' שייך נשרפו על המעות ושוב באמת מעות קונה לגמרי דלא שייך התקנה כנ"ל. וכיון דלדיעה ב' הנ"ל היכא דלא שייך נשרפו כו' לא תקנו וקונה ממילא הדין כשהתנו בהדיא שיקנה המעות לגמרי דקונה דלא שייך התקנה כלל כנ"ל. וא"ש לשון רמ"א וכן כו' דשייך לדיעה הנ"ל כנ"ל. ואף טעם ב' של התוס' דכספים אין להם שמירה כו' ג"כ לא שייך דלא קיבל עליו להיות שומר כלל רק ע"ד שיהי' שלו לגמרי כיון דהתנה שיקנה כנ"ל. וממילא אם יהי' הדין דלא קני לא נעשה שומר כלל כנ"ל. ושפיר קני לי' לגמרי כנ"ל:

עוד י"ל כיון דבלן דליכא משיכה קונה מעות. א"כ מהני תנאם שאין רוצים בקנין משיכה וממילא מעות קונה דמהני כאלו לא הי' קנין אחר דע"ז שייך א"א בתקנ"ח לקנות במשיכה וממילא קני המעות כנ"ל:

עוד י"ל לישב לשון ב"י דמדמי לה לשטר דלא סמכה דעתי' כו' דהא תמוה מה שתקנו ח' משום נשרפו דילמא לא טרח ומציל כו' ולמה לא חששו בכל פקדון שאדם מפקיד שלא יציל. ואדם עושה בשלו מה שרוצה אם אינו נאמן לא יפקיד ולמה חששו כאן יותר אם אין נאמן בעיניו לא יתן לו המעות קודם שיקח הפירות. וצ"ל דזה חסרון בהקנין שראו שיש ב"א שאין מהוגנים די"ל שלא יציל כו' ממילא לא סמכא דעתי' דלוקח שנותן מעות כל שאינו מושך שגם אצלו ספק וכמו שם דלא ס"ד עד שיתן השטר שמא לא יתן כנ"ל. וממילא מדמי ב"י שפיר דבפירש מהני. ונראה פשוט דהמוחזק מצי טעין קים לי כרמ"א דקונה בהתנו כנ"ל:

אמנם אף דיש לפרש ד' רמ"א דהא לכאורה בכל קנין צ"ל חפצי קנוי לך ומ"מ לא קני מעות וי"ל דכשפסקו דמים מקודם ואח"כ נתן לו דמיו סתם ג"כ קונה מה"ת דעסוקים בא"ע א"צ לפרש. וכן מבואר לעיל סי' ק"צ בקרקע שנתן פרוטה קנה בלא אמירה ובזה לא קני מעות מתקנת ח'. אבל כשפי' בשעת נתינת מעות שיהי' חפצך קנוי לי או מוכר שיהי' קנוי לך מהני. אולם נראה דליתא כה"ג לא קני גם לרמ"א די"ל שיהי' קנוי כדינו למש"פ וכשימשוך יקנה לגמרי וכדאמר בגט. וליש פ' גם בקדושין כשלא כ' ודין או בזה דבדיבורא כו' פ"ק דנדרים ע"ש (בר"ן ה' ע"ב). רק דוקא בפירש שיקנה במעות. והיינו דדייק רמ"א אם התנו בהדיא שהמעות יקנו כו'. וראי' דהא עירובין פ"א במשנה נותן אדם מעה לחנוני כדי שיזכה לו עירוב ופירש"י אם יבאו לקנות ממך ככר לעירוב יהא לי חלק בו ופליגי רבנן וגמ' פריך גם על ר"א בפשיטות הא לא משך ע"ש. והא פירש שיקנה. וע"כ לרמ"א משום שלא פירש שיקנה במעות. וא"ל דלוקי שפירש דא"כ לא הוו פליגי רבנן... ולכאורה במשנה קדושין כ"ו שאין להם אחריות א"נ אלא במשיכה כו' ניקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר כו' והא מסיק דאגב וקני בעינן וא"כ כה"ג בפי' ניקנין בפני עצמו ג"כ בכסף. ואפשר דלא סגי לרמ"א ז"ל אף שפי' חפצי קנוי לך במעות אלו די"ל למש"פ וכשימשוך עד שיפרש להדיא שיהי' המעות קונה קנין גמור לגמרי מיד. וכן לשון ב"י שהתנו שתגמור קנייתם. גם קשה מע"ז ס"ג דפריך אהא דבא עלי' ואח"כ נתן דתני חדא אסור כו' ומוקי לה הא בטלה זה ופריך והא מיחסרא משיכה. ומה קושי' דילמא בדפירש שתקנה בהביאה כדמוקים רישא דאידך ברייתא דנתן כו' בפירש קני מעכשיו ע"ש. אך לרמב"ן א"ש דפי' בל"ז דקושיא דש"ס רק לר"ל דלר"י חל איסור אתנן מה"ת דמעות קונה וא"ש. וע"כ בל"ז לדיעה זו דמהני התנו הוא משום דלא הפקיעו לגמרי הדאורייתא כמ"ש לעיל. וא"כ ממילא א"א לפרש כתוס' שם דגם לר"י פריך דפקע. וע"כ כרמב"ן דפירכא רק לר"ל וא"כ שפיר י"ל לדידן דכר"י דמהני התנו דשייך א"א משא"כ לר"ל ודאי לא מהני פירש כמ"ש ריטב"א במסירה כו'. ודחיות הש"ך לב"י קדמו בד"מ וכ"כ בהגהת דו"פ וכ' דמ"מ הדין אמת משום א"א בתקנת חכמים כמ"ש לעיל:

ונראה דבפירש כעין הא דמייתי ב"י הא דפ"ק דקדושין כ"ו דאמר התם דר"א זבין ופי' אי בעינא בכספא אקני דאי בעיתו הדרי לא מציתו ואי בעינא בשטרא אקני דאי בעינא למיהדר הדרנא בי ע"ש. ובכה"ג במטלטלין דפי' אי בעינא בכספא אקנה, א"ב במשיכה אקנה כנ"ל. בזה לא שייך כלל נשרפו חטיך כו' דהא לוקח אי בעי הדר בי' וע"כ יציל וא"כ אי בעי שפיר קני בכסף ואין מוכר יכול לחזור בו. וכן אם המוכר פירש ג"כ ל"ש נשרפו כו' דיציל שאם יתיקר יכול לחזור למ"ש רש"י פ' הזהב. והוי כשכירות שפ' בש"ע כיון דלעולם לא שייך נשרפו לא אמרינן לא פלוג וכן בפירש כנ"ל. וגם עיקר מה שחולק בב"י על הדיעה דבין עלי' לבית דגם בבית מצוי הפסד ע"ש בבד"ה. אבל לא בפירש כנ"ל. וכיון שלא הזכיר בטור וש"ע סי' ק"צ רק הך פירש דא"ב בכספא אקני כו'. א"כ עלה קאמר הב"י כאן דקני במעות וא"כ לק"מ קושית ד"מ והש"ך ז"ל דהרי ב"י מסיים בפי' כדאמרינן בקרקע אי בעינא בכספא אקנה כו' אולם לשון ב"י שכ' אם התנו כו' ואין א' מהם יכול לחזור מבואר דגם בפירש שיקנה לגמרי קני שאין א' מהם יכול לחזור אף דשייך החשש. ולכן י"ל על זה חולק ד"מ והש"ך ז"ל אבל בפירש אי בעינא כו' י"ל דמודים דקני דלא שייך החשש וגם לא פלוג לא שייך בזה כיון שמסלקים בעצמם החשש בתנאם ונלע"ד כן. ולזה י"ל דדייק רמ"א והתנו. וסמ"ע כ' דלאו דוקא שאם התנה א' והלה שתק כו' ולמ"ש קמ"ל דאין הפירוש כנ"ל שהתנה א' א"ב בכספא כו' שרק הוא חוזר כמבואר לעיל סי' ק"צ דבזה הטעם דלא שייך החשש רק כוונתו שהתנו שניהם והיינו שיקנה לגמרי ואף דשייך החשש מהני. ומהתימה שהחליפו שיטתם דב"י פ' כן ובד"מ דחה דבריו ובש"ע לא הביאו המחבר ורמ"א ז"ל פ' כן. והנה פשוט דאף לדיעות דלא תיקנו היינו שלא בטלו קנין כסף. אבל משיכה קונה דבזה לא חילקו חכמים:

סעיף ו

(טז) דשכירות המטלטלין כו' דל"ל נשרפו כו'. ואף דלעיל בבית כ' ב"י וש"ך דלא פלוג. בזה מודים. חדא דשם כ' בב"ה דגם בבית שייך הפסד ודליקה, ואף דלא שייך כמו בעלי' מ"מ לא חלקו. משא"כ בשכירות דלא שייך כלל. ועוד דשם הוא קנין שוה לא חילקו בין המקומות אבל שכירות שם בפני עצמו דלעולם לא שייך בשכירות החשש ולא תיקנו בזה. ולקמן סי' ש"ז הביא ב"י דמישרים ורמב"ן כ' דבשכירות קונה כסף וכ"כ נ"י פ' הזהב ופ' השואל כ' דשכירות מטלטלין הוי כמכירה ואינו נקנה אלא במשיכה וכ"כ הרשב"א והסכימו עמו האחרונים עכ"ל ב"י. ומשמע דתופס עיקר דכסף לא קני. אולם לשון זה דוהסכימו עמו כו' אינו לשון ב"י רק זה ג"כ מלשון הנ"י. והכריע כאן דלא כוותי' דר"ן ורמב"ן ור"י וריטב"א הובא בשיטה מ' ג"כ כן. ובאמת כיון דאפילו בעלי' מושכרת כו' דל"ש כ"כ החשש קונה ולא אמרינן לא פלוג מכ"ש בשכירות החפץ גופי' אף אי מכר הוא מה בכך. וכן מבואר בשיטה מקובצת פ' השואל. ואפשר דרשב"א שהביא נ"י סבר דדין של עלי' מושכרת דדוקא לר"ש קאמר ולא לרבנן ע"ש. וא"כ ממילא הרי"ף והרמב"ם ורא"ש וש"פ שפסקו כנ"ל דמדר"ש נשמע לרבנן ממילא אין שוב סברא שבשכירות החפץ יגרע כנ"ל. מ"מ רש"י ז"ל ב"ק ע"ט ע"ב נראה דסבר כרשב"א דכסף לא קני בשכירות רק למי שפרע. אך י"ל דרש"י לטעמי' שפוסק כר"ל דמה"ת משיכה. אולם בשיטה מ' שם בשם גאון ג"כ כנ"ל דמפרש הבעי' דתיקנו משיכה בשומרין בשוכר שנתן מעות אי לא קני בכסף עד שימשוך ע"ש. ומתוס' ב"מ צ"ט משמע דבשכירות חשוב שאין כאן כסף כיון דאין משתלמת אנא בסוף. וקני במשיכה מה"ת כשואל רק דתוס' סוברים דשוכר ושואל לא קני מה"ת עד דמשתמש בו כמ"ש ב"ק ע"ט ע"ש. וע"כ דסוברים דשכירות לאו מכר כמ"ש תוס' ב"מ נ"ו ע"ב דדוקא באונאה דכ' ממכר יתירא וגם קנין פירות לא חשוב שאין הפירות יוצאים מגוף הדבר ולכך דוקא בקע כו' מה"ת. אולם הרמב"ם ז"ל מפורש ה' שכירות (פ"ז) דהוי מכירה לזמן וקנין פירות ע"ש. וא"כ קני משיכה מה"ת אי נימא דלא חשוב כסף משום אינ' משתלמת כו'. אך ז"א דהא בהא תליא אי מכר הוא שפיר בנתינת מעות קני מיד החפץ לפירות. שנותן המעות בעד הקנין אף דהזמן פרעון לבסוף. וי"ל דזה החילוק וטעם הירושלמי הובא בר"ן נדרים לחלק בין הקדים לשלם דמי השכירות הוי כמכר משא"כ לא הקדים. דלכאורה אין שום טעם. ולמ"ש הטעם כנ"ל דקנאו לזמן כשנתן מעות ולא שייך ישנה לשכירות מתחלה וע"ס דקנה וצריך ליתן הדמים. משא"כ כשלא נתן הוא רק חיוב בשעה שעושה המלאכה כדין שכירות כנ"ל. ויש לדחות. מ"מ משמע דספיקא הוא. והי' ראוי דהא משכיר מוחזק. ואפשר דמצי אמר קים לי אף שאין נוהגין שיועיל ק"ל נגד סתימת ש"ע. מ"מ כאן בלשון יש מי שאומר כתבו ובמכר לזמן נראה דתלי בב' דיעות דס' הקודם דל"ד לשכירות דשייך לא פלוג במכר. משא"כ שכירות אף אי דינו כמכר מ"מ אינו מכר ממש דא"ה לא הי' חייב באחריות בלוקח בהמה על ל' יום כמ"ש תוס' פרק השואל. ולדיעה הנ"ל הי' א"ש ב"ק י"ד דאמר שטרות נמי ניקנין בכסף דלהנ"ל שפיר הנייר לצור נקנה בכסף דל"ש נשרפו דיציל בשביל החוב כמו בשכירות כנ"ל. וא"כ מוכח מרש"י ז"ל שכ' שם לא איתפריש היכא. ותוס' שכ' דלא גרסינן שטרות. וע"כ דס"ל דכה"ג ג"כ לא קני כיון דשם מכר עליו וכמו מוכר חצי דחולין ד' פרקים כו' ועירובין הנ"ל חלק בככר דא"נ בכסף. ואפשר דסברי סתם לשון שטרות הוא לגבות החוב כנ"ל וכן במוכר ע"מ להחזיר ג"כ ספק כנ"ל:

סעיף ח

(יז) א"צ שימסרנה מיד ליד. ר"ת וריב"א ס"ל מיד ליד דוקא ותוס' ב"ב ע"ה ע"ב דחו מלשון אחזה כו' ע"ש. והא דאמר במציאה מאן מסר לי' כו'. היינו מי יאמר לו לך חזק כו'. ותמוה עכ"פ מוכח שהקנין מצד המוכר שבמסירתו מקנה שאם היה מחמת אחיזת הקונה לא הי' שייך הפירכא במציאה כו' כמו דלא שייך על משיכה מי יאמר משוך אף דצריך במכר. וא"כ ממילא מוכח דצריך מיד ליד שיהי' מעשה של המקנה דאטו באמירתו לחוד הא לא מצינו קנין בדיבור. ואפשר דמטעם שליחות הוא כאלו עשה שליח למוסרו לו כן לקונה עצמו כמ"ש הר"ן פ"ק דגטין דלא בעינן בשאר דברים חזרה שליחות כו'. ואף אם הקונה עושה שליח למקנה למשוך לא מהני משום אינו מורה המשיכה שיוצא מרשותו. משא"כ להיפוך וי"ל. ומדברי גאון בס' מו"מ שער י"ג מוסירה שישלים אדם דבר לאדם בידו כו' משמע בידו של מקנה:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה