אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות מקח וממכר · סימן קצה

סימן קב

סעיף א

(א) בקנין כו' יתן לו כו'. לכאורה אפשר דבעי נתינה מיד ליד וטלי מע"ג קרקע לא יועיל דכ' ונתן כו'. דבשלמא בכסף ושאר דכ' ונתן דקאי בתורת נתינת ממון הכונה רק שיהי' שלו הממון ואין קפידא בגוף הנתינה איך הוא משא"כ בק"ס דנתינת נעל הוא לא בתורת ממון דאף פחות מש"פ מהני כמבואר בגמ' ותוס' שם (ב"מ דמ"ז) דדמי לגט דונתן כו' א"כ י"ל דהקנין דוקא בנתינה ממש. והי' נראה ראי' לזה מב"מ ז' דאמר סודרא כיון דתפיס ג' כמאן דפסיק כו' ופריך מ"ש מדר"ח גט כו' יכול לנתקו כו' ומשני התם כריתות כו' נתינה כו'. ומאי פריך מנ"ל דבסודר יכול לנתקו דילמא בתופס בכח שאין הלה יכול לנתקו ומאי פשיטא לי' ואי כנ"ל א"ש דבקפצה ידה בחוזק עד שא"י לנתקו הוי טלי כו' כמ"ש תוס' שם (גטין ע"ח) ולא הוי נתינה. א"כ בסודר כיון דמקצת ביד בעליו וכשנותן ג' על ג' למקנה א"כ בנתינתו לבד יכול לנתקו ורק ע"י קפיצת ידו א"י לנתקו הוי טלי כו' ואינו ונתן ופריך שפיר ומשני שם בעי נתינה של כריתות דלא להיות אגוד בי' הגט משא"כ סתם ונתן אף שיכול לנתקו הוי נתינה אבל מ"מ בעי נתינה וטלי לא הני. והי' מיושב מה דמייתי תוס' שם הדין דקפצה ידה כו' שהובא אגב גררא לגט ולמ"ש מוכח משם. אך מסתימת הפ' לא נראה כן. ונ"ל החילוק דהא עייק חרצי' ושלפתי' מהני (שם) דמסייע שתוכל ליטלו חשוב ונתן וא"כ בקנין דונתן הכלי לא סגי בנתינה לחוד רק עם הקנאה שיקנה לו הכלי והיינו נתינה שיש בו הקנאה. ולזה מסייעו במה שמקנה לו ומצוה ליטלו דבלא דיבורו לא הי' שלו ולא הי' נתינה של הקנאה והוי' כעייק כו'. ודוקא בגט דמהני בע"כ וכשנותן בע"כ מ"מ נעשה הגט שלה א"כ הנתינה רק מצד עצמו. ולכך בטלי לענין שיהי' בידה אין אמירתו מסייע כלל. וההקנאה אין צורך להנתינה ולא מהני משא"כ בהנ"ל. אך א"כ בקדושין למה מספקא לב"ש (ר"ס ל') בטלי מעג"ק וכבר כתבתי שם בעזה"י. וי"ל מטעם ויצאה והיתה דלהרבה פ' גם ק' כסף איתקש. עוד יש לחלק בין ונתן בידה לונתן כו':

(ב) ויאמר לו קנה זה חלף הקרקע כו' בשוה בשוה שייך לשון זה שהוא חליפי החפץ. אבל בק"ס המכירה דבר בפני עצמו שהלה מתחייב דמי המכירה. ואין הסודר חלופי הקרקע או החפץ רק גזה"כ לקיים כל דבר שבנתינת הכלי נגמר דבורם של המכירה בעד כמה שדיברו ופסקו. ומה שייך חלף הקרקע כו'. אך בגמ' ג"כ הלשון ניחא לי' דליהוי מקנה קונה כו'. וצ"ל דהכלי חלופי הקנין לא חלופי הקרקע. היינו שהמכירה טובת שניהם בזביני מיצעא ואף ברעה מ"מ זה רוצה לקנות ובעד הכלי שמקבל מקנה לו הקרקע בעד הדמים שפסקו ולכך כ' חלף הקרקע שמכרת או נתת לו. ומה"ט לע"ד להפ' דאי תפיס לי' מתפיס אינו יכול לנכות לו הסודר או הכלי מדמי המכירה שפסקו בכו"כ שאין זה דמי החפץ רק מתנה שבעד זה מקנה החפץ בדמים שפסקו ומה"ט גופי' לר"נ (נדרים מ"ח) אי תפיס לא מתפיס דמסתמא אינו נותן מתנה כשדי בל"ז וכיון דעמ"ל סגי בקנין לא אמרינן שנתן יותר דקי"ל בסתם מעות פקדון דלא יהבי מתנה כו' וממילא גם לר' אשי כן דע"כ המנהג שאינו מנכה לו. וזה עיקר החילוק בין קנין כסף לק"ס דשם הוי דמי החפץ וכשנותן לו מתנה מעות כדי שמקנה לו החפץ במתנה לא קני בתורת כסף כיון שנתן המעות במתנה אין כאן במה לקנות הקרקע כו' משא"כ בק"ס בעד המתנה דכלי יקנה לו הקרקע הן במכירה בעד דמיו והן במתנה. ומה"ט לא מהני בקידושין ק"ס אף דשו"פ שכיון דאין זה דמי הקדושין רק במה שנותן לה הסודר במתנה יקנה אותה להתקדש לו א"כ במאי תהי' מקודשת דממילא הקדושין בחנם כנ"ל. ולכך במתנה עמ"ל אמר בגמ' דדמי לחליפין שאינו דמי החפץ דבדמי החפץ סתמא לא הי' מוכר מרוצה ע"מ להחזיר ולכך אף שמתרצית בתורת כסף שייך הגזירה אטו ק"ס:

ובזה מיושב לע"ד מה שהק' לר"ת ז"ל דשוה בשוה מקרא דעל התמור' דאף בפירות כו' והא כיון דקי"ל ד"ת מעות קונה למה קרא הא ממילא כל א' דמי המכירה של החפץ הב'. ולמ"ש א"ש דגם בשוה בשוה הוא כן שזה נותן לזה במתנה חפץ זה שיקנה לו במתנה חפץ זה. ולא הי' מהני כלל מדין כסף שאינו דמי החפץ כלל רק זה מתנה וזה מתנה ואף שהוא כתנאי ואם לא יקנה לו זה לא יקנה גם הוא מ"מ לא מהני מדין כסף. שגם בתנאי אם נותן לא' כסף במתנה ע"מ שיתן לו קרקע במתנה אין זה קנין כסף וצריך להקנות לו אח"כ הקרקע בקנין וכן בהנ"ל ורק מדין חליפין קני. וזה לע"ד טעם הפ' כפשטא דש"ס דאין בקנין חליפין דין אונאה דלאו מכר הוא רק מתנה כנ"ל ואף בשוה בשוה כנ"ל. ומ"מ כשזה חוזר ואינו מקנה לא קנה הכלי דאדעתא דהכי נתן לו במתנה כדי להקנות וא"צ דיני תנאי באומדנא וג"ד סגי. ואף דלכאורה אפשר דהכלי חלופי הקרקע ממש ואעפ"כ נתחייב לו זה המעות שפסק דלקיים כל דבר כתיב ואף דאם הכלי דמיו במאי נתחייב זה בדמים. י"ל דמשום הקנין כמחייב א"ע במה שאינו חייב דמהני בקנין. דז"א דלענין החיוב דמים במה שא"ח הוי זה כליו של מקנה דלא מהני. וע"כ דהחיוב דמים בא ממילא בעד החפץ שקנה בקנין כלי של קונה וממילא כשקונה החפץ והקרקע מחויב בדמי החפץ כמו משיכה וכה"ג. וא"כ ע"כ שאין הסודר והכלי דמי החפץ רק דמי הקנין כנ"ל. והי' צ"ל דהסודר והדמים שניהם דמי החפץ ואין זה משמעות הלשון חלף כו' ולכך העיקר כנ"ל. ומ"מ בשוה בשוה משמע סי' ר"ג דלא כנ"ל רק שכל א' דמי הב'. וכן לשון המשנה כל הנעשה או נישום דמים באחר כו'. ע"ש לקמן סי' ר"ג:

(ג) קנה חלף כו' שמכרת או נתת לי. ואף דבכל קנין צריך שיאמר המוכר שדי, קנוי לך כו' כדאמר בגמ' מ"מ כאן בסודר הוא המקנה הסודר. וממילא כשאומר כנ"ל והלה מקבל הסודר ע"ד כן הוי שתיקה בשעת מ"מ דמהני כדבור. וא"כ נראה דדוקא בנותן הסודר ומקבל כנ"ל יש הוכחה משניהם על ריצוי המכירה. משא"כ כשעדים קונים מהמוכר ואומרים שמוכר בעד כו"כ אין כאן שום הוכחה מהלוקח על הקנין וחיוב המעות ואף בפניו דקי"ל (סי' קצ"ז) במשיכה בפניו הוי כאומר משוך וקני. היינו דמה שמושך חפץ שלו מורה על ריצוי כדאמר פ"ק דב"מ בתקפה דאודויי אודי כו' משא"כ מה שאחר עושה בפניו ואינו עושה מעש' בשלו כלל הוי כהקדישה כו' שם וגרע דמה איכפת לי' בדבורו וכשתיקה לאחר מ"מ דלא מהני וצריך שיאמר שמרוצה כנ"ל או שיקנו מלוקח ג"כ:

ולכך י"ל דנקיט בדוקא שהקונה יאמר כשמקנה הכלי קנה כנ"ל דאז יש הוכחה משניהם זה בנתינה וזה בקבל' הסודר ע"ד כן משא"כ אם הי' נותן סתם הסודר וזה אומר בעד שאני זוכה בסודר יהי' קנוי לך הקרקע וכה"ג אין כאן הוכחה מלוקח שרצה לקנות להתחייב כמו שפסקו וצ"ל הן. ואפשר אף דאמר אין או דיבר מקודם מ"מ כיון שנתן סתם יש דיעות דבמתנה הוי סתם א"כ לר"ל (כריתות כ"ד) דנותן מתנה ואמר א"א הוי הפקר א"כ אף שזה מתנה בזכי' שלו מ"מ מרשות המקנה יצא הכלי ב"כ וב"כ אף שלא יקנה לו הקרקע ושוב לא מיקרי ונתן שיהי' קנין וגרע ממ"ש הר"ן ריש קדושין בנתנה היא כו'. גם אפשר כיון דילפינן הקנין מונתן לרעהו צריך דוקא שיהי' הנתינה כדי לקנות לא הקבלה א"כ לא מהני במה שאומר שמקבל כדי שיקנה זה רק הנותן צריך לומר כנ"ל:

(ד) שמכרת כו'. לכאורה למה נקיט לשון עבר דפרק השולח בטל הוא כו' לא מהני ולעיל סי' קצ"א יש דיעות בשטרי דידן אי שטרי קנין הם. ואף למ"ש בש"ע שם דקנין הם ואף שכתב לעבר שמכרתי או נתתי כמ"ש הר"ן הובא ב"י סי' ק"צ. מ"מ הראיות שהביא משמע דוקא בע"ד עצמו שכותב נתתי מכרתי כו' הודאה זו כלשון קנין הוא אבל כאן שהקונה אומר שמכרת לי ואין בידו להודות מנ"ל שיהי' קבלת הכלי של המוכר ראי' לקנין. ומכ"ש הטור שפ' סי' קצ"א דגם ש"ד ראי' ולא קנין למה הביא כאן לשון הרמב"ם הנ"ל שמכרת כו'. ואף שי"ל דגם כן מצד הודאה דקנין מהני בהודאה כמ"ש סי' ל"ט וכשזה אומר מכרת כו' וזה קונה בשתיקה הוי הודאה בקנין דמהני דא"כ הי' צריך עדים דוקא באמירה כנ"ל ככל הודאה ובש"ע אינו מחלק דמהני בלא עדים אף בלשון הנ"ל. וצ"ל דדוקא בשטר שי"ל לראי' חולק הטור דשמא אינו לקנין משא"כ בקנין שלא בעדים דלא יועיל כלל שוב אמרינן דהוי לשון קנין כמו נתתי כסף כו' דמסתמא באופן המועיל כמ"ש רמ"א לקמן וביד בעה"ש עה"ת דלא אמרינן כשיבטל כנ"ל (ע"ש סי' מ"ב). ואף דגם שם בשטר לא יועיל אי לראי' מ"מ י"ל דהי' כוונתו לראי' כשיהי' קנין אחר משא"כ כאן. ודוחק:

גם י"ל דלמ"ש רשב"ם ב"ב מ"ג יש מפרשים בדין ודברים אין לי כו' ג"כ הטעם משום דלשון עבר הוא ואינו אמת ע"ש. ומ"מ ק"ל בקנו מידו דמגופה של קרקע קנו מידו כו' וברמב"ן שהביא ב"י ס' זה. וא"כ הקנין משוה לשון זה לשון קנין אף דאומר לשון עבר כנ"ל. עוד נראה עיקר דשייך לשון זה בק"ס דילפינן מלקיים כל דבר היינו שמה שדיברו ופסקו המקח בכו"כ בדבור מקיים הק"ס זה הדבור של המכירה שיהי' מועיל כמ"ש רש"י ז"ל פרק הזהב. וא"כ שייך שפיר לשון שמכרתי כו' בפסיקה שדברו דקנין זה מקיים שיועיל הדבור שמקודם. ואפשר דשפיר טפי מלשון קנוי לי כיון שרק מקיים הדבור שמקודם. ונראה דמה"ט שלא יהי' ספיקות בלשון כ' רמ"א וטור שאין מנהג לומר כלל רק בסתם שהוא באופן המועיל וגם רמב"ם ז"ל מודה דמהני סתם רק שכ' הלשון שיש לומר וממילא בסתם מסתמא בלשון המועיל:

(ה) וכיון שמשך כו'. ולעיל יתן הקונה כו' יש להסתפק אם מקנה לו הכלי בשאר קנין שלא ע"י נתינה ומשיכה אגב קרקע או בסודר של מקנה לענין קנין הכלי שנשאר ברשותו ומ"מ קנה זה הכלי אם יקנה הקרקע ע"י. ובגמ' פ"ק דב"מ דמתנות כהונה נתינה כ' בי' ומ"מ באגב מיקרי נתינה. אך שם נתינה בתורת ממון מהני איך שיהי' כיון דנעשה שלו. אך גם בגט אי לאו משום דכ' ונתן בידה הי' מהני קנין אגב ושאר קנינים כמ"ש הר"ן פ' הזורק לחלוק על רש"י מלקני' לדוכתא כו' ורק משום דלא מיקרי נתינה לידה אבל בק"ס ונתן לרעהו י"ל דההקנאה מיקרי נתינה. וא"כ בחמור בפרה וטלה שמבואר בגמ' ולקמן סי' ר"ג דמשך הפרה לחוד לא מהני דוקא כשהחליף ואמר בעד שתיהן וכל שלא משך גם הטלה לא מהני. אבל אם החליף בעד שתיהן כנ"ל ואמר לו משוך הפרה ויקנה לי החמור ותקנה אתה גם הטלה בשביל החמור שפיר מהני להפ' דחמור ופרה חשיבי כלי דהא קנה החמור ע"י קנין הפרה ושוב הוי החמור כליו דקונה מקנה זה הטלה ע"י קנית זה החמור בק"ס ויגמר קנין שניהם ביחד כנ"ל אי לא בעי נתינה ממש כנ"ל:

אמנם נראה דוקא במקנה הסודר והכלי לגמרי או עמ"ל אחר זמן אבל בקני ע"מ להקנות אפשר דאינו מועיל בין שהכלי ברשות המקנה ומקנהו לזה באיזה קנין על רגע זו להקנות לא חשוב כלי הראוי לתשמיש כלל דאחר הקנין מוחזר הוא לבעליו והוא ברשותו. וי"ל דדוקא כשעכ"פ הכלי בידו רגע זו משא"כ בהנ"ל. אך אפשר דמיקרי ראוי לנתקו כו' לרמב"ם דמהני דהי' יכול להביאו אצלו כיון שקנאו אז. ואינו מוכרח דלשון הגמ' סודרא דתפיס בי' משמע דצריך שיהי' בידו ועכ"פ משמע דבקני עמ"ל צריך שיהי' רגע זו בידו ממש כנ"ל:

(ו) אפילו אין עדים והן מודים כו'. רשב"ם פרק ח"ה פ' דקנין בפני ב' דוקא ואל"ה לא מהני ותוס' דחו מהא דהי' עומד בגורן. וי"ל דנראה דהא באתרא דכ' שטרא לא קני בכסף דלא ס"ד עד שיכתוב שטר כמבואר לעיל סי' ק"צ. וא"כ זה דמהני בק"ס אף באתרא דכ' בשטר הוא משום דסתם קנין לכתיבה עומד וסמכא דעתי' כאלו כתבו וזה דוקא כשהקנין בפני עדים שייך כנ"ל שיכתבו לו דא"צ לאמלוכי בי' משא"כ בלי עדים שעדיין תלוי ביד המוכר לא קנה עד שיכתבו לו שטר ושפיר תלי בש"ס ב' הדינים דקנין בפני ב' א"צ לומר כתבו כו' דמה"ט הוי כשטר וקני אף באתרי כו' משא"כ בלא עדים וממילא במטלטלין כהאי דגורן שפיר קונה בלי עדים:

עוד למאי דקי"ל (סי' קצ"א) במכר לא קני בשטר עד שיתן דמים והר"ן פ"ק דקדושין מסתפק בקנין אי ג"כ דוקא עד שיתן דמים או דאלים ע"ש. ולכאורה למה יהי' עדיף משטר. וי"ל הטעם דאי לא יקנה עד שיתן דמים הדר ס' למרי' דמה"ט קנין סתם מעכשיו דסתמא באופן המועיל וזה אפשר דוקא בפני עדים כמו שאין עשוי להשטות כו'. כן שיעשה דבר שאינו מועיל וא"כ בגורן דמתנה לא שייך זה. אך כל הפ' לא חילקו דבלא עדים כמו בעדים. אך באתרא דכ' שטר צ"ע אי מהני בלא עדים כנ"ל. וא"ל דכיון שלא הי' עדים, א"כ ידע כו' והוי כפירש אקנה כו' בלא שטר דמהני. דז"א דגם בכסף בלא עדים נימא כנ"ל. וע"כ דסמך דאח"כ יצוה לעדים לכתוב שטר וכן בקנין כנ"ל. וי"ל דסמכא דעתי' בקנין דהא כיון דמחשש כפירה לא אמרינן דלא ס"ד דא"כ גם כסף ושום קנין לא הי' מועיל בלי עדים וע"כ דסומך שיאמר האמת. וא"כ כמו דסתם קנין לכתיב' מטעם כיון שהקנה בעין יפה רוצה שיכתבו לו כן הקונה עצמו י"ל דסמכא דעתי' דמסתמא יכתוב לו שטר כיון שהקנה בקנין ויאמר לעדים ודוקא בכסף וכה"ג דכמו דהעדים אין רשאין בלי ציוי לכתוב כן אינו סומך דעת הקונה כנ"ל משא"כ בקנין כנ"ל ומהני. וממילא הדין אף דהי' הקנין בלא עדים ואח"כ אינו רוצה שיכתבו לו שטר יכול הקונה לחזור בו כמ"ש ח"מ סי' ל"ט דאף בלא עדים אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד שיצוה אח"כ לעדים וע"ד כן קנה ממנו כנ"ל. ומ"מ צ"ע שלא מצינו שיהי' שייך סתם קנין לכתיבה עומד כשהי' שלא בפני עדים כלל דמה שיצוה אח"כ ענין חדש דדוקא בפ"ע דממילא רשאין לכתוב כנ"ל וא"כ אין המלוה יכול לחזור בו כשאינו רוצה לכתוב:

(ז) אם מודים כו'. לכאורה דוקא במודים שהי' כוונתו להקנאה גמורה דע"ז הוכחת הרי"ף ותוס' קדושין פ' האומר אי מקיימי מלתא בלא סהדי לצי"ש שלא יהי' גזל וכן ראי' דגורן כו'. אבל באומר משטה וכה"ג אפשר דכמ"ש הראב"ד ובעה"מ (פר' ז"ב) דהודאה בע"א אף דאמר א"ע מצי אמר משטה כיון שיודע שיכול לכפור עביד להשטות אף שאומר א"ע. א"כ גם בקנין י"ל כן בלא עדים כיון שיכול לכפור וממילא אף דמודה שקנה בק"ס רק שאומר שהי' כוונתו להשטות נאמן במיגו. אך מסתימת הפ' ודחיות תוס' ב"ב פ' ח"ה ד' ריב"ם בפי' דקנין בפני ב' משמע דגם כה"ג אינו נאמן. וכמו משיכה ושאר קנינים במודה ואומר שכיוון להשטות דלא מהני דהוי דברים שבלב דדוקא הודאה ודבור עשוי להשטות ולא מעשה קנין. דמגמ' פ"ב קדושין (דף מ"ג) א"מ קידש ולא אמר א"ע כו' הוכיחו הפוס' דבמעשה לא שייך משטה. א"כ גם בלא עדים כלל כיון דלא עביד הכי להשטות במעשה קנין הוי דברים שבלב וא"ד אף אי נאמן שהי' כוונתו להשטות וממילא גם ק"ס כן אין חילוק בין שאר קנינים:

אמנם בהודאה דקנין שכ' בש"ע סי' פ"א ס' י"ז דמהני ולא מצי אמר משטה ע"ש. בזה נראה דבלא עדים נאמן משטה דאין הקנין לחיוב רק לאלים ההודאה דלא יהי' להשטות וכמ"ש גי"ת שער מ"ב ונאמן דלהשטות ואין הודאה והקנין כלום ובלא הוסיף חיוב בהודאה ודאי כן. רק אף בהוסיף לזמן שכ' סמ"ע וש"ך ריש סי' ל"ט דחל הקנין ע"ש. מ"מ נראה כנ"ל דבלא עדים נאמן משטה כיון דלא הי' חיוב חדש בהודאתו רק הזמן. והא בל"ז הש"ך סי' פ"א ס"ק כ"ב מביא פ' דקנין בלא עדים לא מהני כלל כהריב"ם ודעתו נוטה כן. הגם שלדינא גם קים לי לא מצי אמר דגם הש"ך רק בהודאה דע"א מסיק שם דמהני קי"ל לא בקנין מ"מ בהודאה בקנין נראה כנ"ל דמהני אף בהרחיב זמן בלא עדים. ובפני ע"א יש להסתפק דאפשר דל"מ קי"ל מאחר שרוב הפוס' חולקים על בעה"מ גם בהודאה לחוד מ"מ בלא הוסיף הרחבת זמן נראה דלא מהני בלא עדים כנ"ל. דנאמן משטה וכן משמע מת' הרא"ש כלל ס"ו ע"ש:

(ח) רמ"א וכן אם קבלו קנין לפני פסולי עדות הוי קנין הואיל ומודים זל"ז שקנה כו'. תמוה לשון רמ"א מאי קמ"ל כיון דבלא עדים כלל מהני למה יגרע פ"ע והרא"ש בת' הוצרך לזה דשם טען שהמעות הי' משחוק קוביא שלא נתחייב בו ואם הי' כדבריו הי' פטור וכ' שם דכיון דהיו עדים פסולין לא מהימן במיגו שהי' מכחיש עדים פסולין ע"ש כלל ס"ו. אבל רמ"א ז"ל שלא הזכיר מיגו רק שמודים למה הוצרך לכתבו. וצ"ל דהוזכר שם בשאלה שטען שבשביל שידעתי שהיו עדים פסולים לא חששתי להקנות לך כי הי' כוונתי לרמותך ע"ש והרא"ש השיב רק דאינו נאמן שהי' משחוק ע"ש. וקמ"ל בהזמין עדים פסולין לקנין דס"ד דגרע מבלי עדים שבכונה הזמין שלא יועיל. ומוכח מהרא"ש דלא אמרינן זה כנ"ל. ודוחק. ויותר נראה דקמ"ל דלא מצי למטען משטה וכה"ג כמ"ש לעיל דכן מוכח מהרא"ש הנ"ל דאי לאו דהי' מעות משחוק לא הי' מהני טענה זו שכוונתו לרמות אף אם הי' לו מיגו ע"ש לשונו:

ולכך אף דלא הכריע רמ"א כרא"ש בזה דמיגו להכחיש פ"ע ל"א דהרבה חולקים ולכך לא העתיק כל הדין. רק עכ"פ זה מוכח דכשאינו טוען רק שהי' כוונתו לרמות או להשטות לא מהני אף במיגו. אך א"כ אין הוכחה כ"כ די"ל אף דלא שייך שסמך עצמו שיטעון שקר מ"מ על המיגו סמך שיהי' נאמן כשיטעון האמת משטה במיגו וכמ"ש סמ"ע (סי' ק"ח ס"ק י"ז) והרבה פ' לענין שטרך בידי מאי בעי שסמך על המיגו. וא"כ הרא"ש לטעמי' דמיגו להכחיש פ"ע לא אמרינן א"כ לא שייך שסמך אמיגו ולא מהני. משא"כ להחולקים דמהני מיגו לפ"ע אינו מוכח כלל. וי"ל דשוב משטה לחוד ג"כ מצי טעין שסמך על המיגו דיהי' נאמן ואינו כלל דברים שבלב. ועוד דא"כ הי' לרמ"א לכתוב רבותא יותר אף בלא עדים כלל. ואפשר דכוונת רמ"א דס"ד כמו בש"מ בקנין דגרע שמא לא הי' כוונתו להקנות אלא בשטר ואין שטר לא"מ ע"ש (ב"ב קנ"ב). וא"כ י"ל דבלא עדים כלל מהני הקנין דלא אמרינן כלל לכתיבה עומד ורצה להקנות רק בהקנין ומהני גם בלי. עדים משא"כ בפני עדים י"ל דלא גמר להקנות אלא בשטר וכיון דעדים פסולין ולא הוי שטר בטל לגמרי קמ"ל דלא כמו שמוכח מת' הרא"ש שם דלא אמרינן כנ"ל. וכן לקמן סי' רמ"א כ' רמ"א במחילה שא"צ קנין הך רבותא כשקנה לפני פסולין ופי' הסמ"ע כנ"ל. הגם דשם ג"כ קשה לע"ד שבמהרי"ק לא הוזכר כלל לפני פסולין שזה אינו מגרע הקנין רק שהי' קנין גרוע דמשמע קנין שאינו מועיל וס"ד אף דמחילה א"צ קנין מ"מ כשהי' קנין גלי דדוקא בקנין רוצה והקנין לא מהני קמ"ל דלא ע"ש:

סעיף ב

(ט) ואין קונין באיסורי הנאה. הנה בתחלה בל"ז אסור דחשוב הנאה אף דא"צ ש"פ כמ"ש תוס' פ"ב דגטין דוקא כ' על א"ה דיעבד כו' רק אפילו דיעבד לא מהני דלא חשוב כלי שאינו ראוי לתשמיש. ומשמע מזה דא"ה חשוב שלו ויכול להקנותו. והא בגט צריך ג"כ נייר שלו ומהני ועיין בפוס' שנחלקו ובחליפי א"ה שאסורין למחליף יש להסתפק כיון דמכרו וקדש כו' מקודשת. די"ל שם בתורת כסף סגי כיון דלה מותר בהנאה מקבלת כסף. אף דבעי ריש קדושין ב' בנותיך בש"פ אי בתר נותן או מקבל היינו שגם הנותן אינו נותן למקבל דבר הש"פ אבל חליפי א"ה נותן למקבל דבר הש"פ אצלה משא"כ כאן דהקנין בנתינה דכ' נעלו ונתן שהוא יתן כלי ולגבי דידי' לאו כלי. או אפשר דסגי ג"כ כשנותן לרעהו מה שהוא כלי אצלו:

(י) אלא בכלי. כתב סמ"ע ולכך כותבין במנא כו' ומהרא"י סי' י"ו כ' דאם לא כ' כן אין מוציאין:. ממון בשטר ההוא ע"ש. ולא ראה דברי ב"י בבד"ה סוף סי' זה שהביא ד' מהרא"י וכ' ואין ד' נראין לי דמסתמא אמרינן שקנה במנא דכשר ומה שנוהגין לכתוב רק לרוחא ע"ש. אמנם עיינתי במהרא"י סי' ר"ו ודברי ב"י וסמ"ע תמוהין מאד שמבואר שם להיפוך דהשואל הי' דעתו דסתם קנין הוא ק"ס והי' שם דבר שאינו נקנה בק"ס וחליפין כמטבע וכה"ג והי' דעתו לפסול הקנין דסתמא ק"ס וכ' מהרא"י דאדרבה מוכח דהאי קנין לאו חליפין מדלא כ' במנא דכשר כו' שהוא ל' שגור בפי כל וכ' קנין גמור ר"ל קנין המועיל וכשר ואח"כ מסיק דמ"מ יד בעה"ש עה"ת ומייתי ראי' מקנין הפירות שלא נכתב שהקנה הקרקע לפירות רק שהקנה הפירות קנין גמור לא הי' מהני ע"ש והיינו דבהנ"ל ג"כ היו צריכין להוסיף על לשון סתם קנין שהי' אגב קרקע ובזה סבר דיד בעה"ש עה"ת כיון שלפי משמעות הלשון לא הי' מועיל הקנין ע"ש דמבואר להדיא כן. אבל היכא דמהני קנין רק שלא נכתב במנא דכשר רק שנעשה בקנין לא עלה כלל על דעת מהרא"י לפסול. וממילא לע"ד פשוט כהרב"י לדינא דמהני. והייתי חושד עצמי לטועה נגד רבותינו ז"ל ב"י וסמ"ע עד שמצאתי להגאון ח"צ ז"ל שהוא המגי' בט"ז לעיל ח"מ סי' מ"ב ס"ה כ' ממש כדברי הנ"ל וב"ה שכוונתי לדעתו ז"ל:

(יא) ואין קונה בכליו של מקנה. משמע אף באדם חשוב ואף בנותן לחלוטין ודברי הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין שהקשה לרב וללוי דלא מפליגו בין אדם חשוב כו' ותי' ללוי דפחות מש"פ הוא גם בסתם ב"א ולרב תי' דדוקא במתנה גמורה אבל עמ"ל אין הנותן מתחשב בשביל כך ולכך סתם ק"ס עמ"ל הוא ומש"ה דוקא בכליו של קונה אבל בשל מקנה לא וקי"ל כרב עכ"ל. משמע דבנותן לגמרי שיהי' הסודר שלו מהני באדם חשוב גם לדידן וממילא להפ' דסודר אי תפיס לי' מיתפיס לעולם קני באדם חשוב. אך בזה י"ל דהוי תרתי דסתרי דהר"ן לטעמי' בנדרים מ"ט דא"ת לא מתפיס וא"כ סתם ק"ס עמ"ל ולכך אין ראי' מרב ופ' כנ"ל. משא"כ להפ' דא"ת מתפיס א"כ סתם ק"ס אינו עמ"ל. וא"כ מוכח מדאמר רב סתם בכליו דקונה דוקא דלא מהני אף באדם חשוב בסתם ק"ס אף דנותן לגמרי א"כ א"א לתפוס הני תרתי שיהי' הדין דמתפיס וכר"ן דסתרי כנ"ל. ואין להקשות להר"ן מאי מספקא לר' אשי הי' לו להוכיח דא"ת לא מתפיס דאל"כ יועיל באדם חשוב. ז"א דאין כ"כ הכרח לאקשויי מזה אבל עכ"פ להר"ן ז"ל בנותן לחלוטין יהי' מהני כנ"ל בחשוב וכל הפ' לא חילקו. ולכך לע"ד נראה דהא אינו מובן מנ"ל להר"ן ז"ל כיון דקי"ל דפירי לע"ח רק כלי אם כן באדם חשוב נהי דהנאה ש"פ בתורת כסף אבל כלי לא מיקרי הנאה זו. ואף דללוי מהני היינו משום דכך גזה"כ כמ"ש תוספ' ב"מ מ"ז דהא כלי ממש שנותן למקנה לא מהני והנאת קבלת כלי מהני משא"כ לרב דכפשטי' שדוקא בקבלת כלי מקנה ודאי דלא נוכל ללמוד מזה שיהי' הנאת קבלת כלי ככלי. וא"ל דעל סברא זו דלא מצינו שחולק רב אלוי משווין להו. ז"א דהא בהא תלי' דללוי נלמד מדכ' נעל כלי ואמר שמקנה נותן ע"כ כנ"ל משא"כ לרב ועוד דהא גם להר"ן ע"כ שחולק דא"כ גם באינו חשוב יועיל בנותן לגמרי דללוי חשוב כלי שאינו ש"פ וע"כ כנ"ל. ולכך י"ל דע"כ לא כ' הר"ן זה רק שלא יקשה מרב אר' ששת דנעל ל"ד ופירי נמי עבדי חליפין א"כ למה לא מפליג רב דבחשוב מהני דההנאה פירי הוי וכמ"ש תוס' ב"מ מ"ו ד"ה פירי דאין סברא שיחלוק ר"נ ארב ולוי ע"ש. ולכך כ' הר"ן חילוקו הנ"ל דעמ"ל לא חשוב הנאה לרב אבל למאי דקי"ל דכלי דוקא שפיר לא מהני לרב אף שנותנו לגמרי בכליו דמקנה דלאו כלי הוא אף בחשוב ושפיר לא חלקו הפוסקים:

ובזה מיושב לע"ד לשון הברייתא ב"מ מ"ז כתנאי וזאת לפנים כו' שלף כו' ונתן לרעהו כו' מי נתן למי בועז נתן לגואל ור"י אומר גואל נתן לבועז. ותמוה דקרא קאי על הקנין דעלמא מה להם להזכיר גואל ובועז הול"ל קונה למקנה ולהיפוך או דהוי להן להעמיד פלוגתייהו על וישלוף נעלו דקרא דנאמר על הגואל מי שלף לא על וזאת כו' ולהזכיר גואל ובועז. ולמ"ש מיושב דקמ"ל אף דבועז שהי' השופט ומ"מ לא מהני נתינה לאדם חשוב בכליו דמקנה רק דוקא בועז וגואל וקמ"ל רבותא לת"ק דקי"ל כוותי' דמינה בכל ק"ס כן אף שנותנו לגמרי וממילא מוכח מגמ' ג"כ כמ"ש דאל"כ מה מייתי כתנאי דלמא ע"כ לא אמר ר"י אלא גואל לבועז באדם חשוב והי' הנתינה לגמרי דלא הוזכר שם ע"מ להחזיר ובזה מודה רב וע"כ כנ"ל דס"ל לגמ' דאין חילוק וגם לר"ן ז"ל י"ל דש"ס דקאמר כתנאי היינו למאי דקי"ל כר"נ דבעי כלי וממילא אין חילוק וא"כ גם הר"ן ז"ל מודה לדידן דגם באדם חשוב כנ"ל:

עוד די"ל למ"ש בשיטה מ' שם דפשטא דקרא כלוי דגואל לבועז רק רב פליג מסברא וע"ז הוי קשי' להר"ן דבאדם חשוב ראוי שיועיל ולוקי כנ"ל בקרא דגואל כו'. וע"ז כ' כיון דמשמע קרא דרק בנתינת נעל לחוד הקנין אף עמ"ל. ולכך ע"כ קרא דוקא בכליו דקונה ובועז לגואל. וממילא לא מהני אף בנותן לגמרי כיון דקרא בכליו דקונה דוקא וכדאמר ריש קדושין דגם בש"פ לא מהני בחליפין כיון דאיתנהו בפחות מש"פ ע"כ לאו בתורת כסף כנ"ל. אולם אין כן משמעות לשון הר"ן ז"ל אולם גבי הילך מנה כ' ר"ן בשם ר"ח להדיא דקני בתורת חליפין אם נתן אפי' מעות לקונה דהנאה זו חשיבא כלי והוי ככליו של קונה דקני בחליפין ועדיף בזה כשנותן המקנה מכשנותן הקונה דבעי כלי. ולכאורה לר"ן הנ"ל א"כ גם בסתם אדם כן דעכ"פ פחות מש"פ וג"כ מהני ובמה שלא מוכח דפליג רב אלוי למה נימא דפליג וכיון דרב לא מפליג דמהני בחשוב וע"כ כטעם הר"ן דמיירי בעמ"ל כסתם סודר. וא"כ בנותן לגמרי כמו דמהני באדם חשוב כן דמהני באינו חשוב דהוי ככלי פחות מש"פ כלוי דלא פליג אלוי רק דעמ"ל לא חשוב הקבלה משא"כ לגמרי. אך באמת ליתא דמפו' בד' ר"ח ז"ל דוקא באדם חשוב והטעם דתלי' הא בהא ללוי דהנאה מועטת מקבלה דע"מ להחזיר סגי לחשוב כלי לאקנוי וממילא גם באינו חשוב. משא"כ לרב דלא חשוב קבלה עמ"ל כן לא סגי בהנאה מעוטה דקבלת אדם סתם לשוי' כלי כנ"ל. אך בחשוב דעת ר"ח ז"ל דמהני ככלי. ורמב"ן ז"ל חולק ורשב"א בחי' פ"ק דקדושין הסכים לדברי ר"ח. וא"כ כיון דר"ח ורשב"א ור"ן סברי כן ספיקא הוי ותמי' שסתם בש"ע ומ"מ דוקא באדם חשוב ונותן לחלוטין אז מהני בשל מקנה לפוסקים הנ"ל. וגם אפשר דדוקא בפירש בהנאת מתנה זו שקבלת אני מקנה לך אף להפ' דבכסף אינו צריך מ"מ כאן י"ל דעתו רק בנתינתו יקנה כלוי ודוקא מפרש כנ"ל. אולם הריטב"א שם סובר כרמב"ן דדוקא בתורת כסף אבל כלי לא הוי ע"ש ולר"ח ופ' הנ"ל צ"ל דהא דמייתי מגואל ובועז כתנאי דשם גוף דין הקנין קמ"ל ולא בהנאת קבלה וגם דרק הנתינ' הי' וג"כ עמ"ל ככל ק"ס:

(יב) של מקנה. אם המקנ' נתן לקונה סודרו ע"מ להחזיר וכיון שפ' הפוסקים דעמ"ל צריך לחזור ולהקנו' לו א"כ שוב במה שמחזירו קונה דהוי כליו דקונה ואף דצריך ההקנאה דחזרה לקיום התנאי מ"מ מועיל כיון שהוא הקנאה משלו למפרע כנ"ל. אך הוי כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דבשעת חזרה סבור דשלו כבר במה שקיבל הסודר. ואף להפ' בדעת אחרת מקנה א"צ כוונה מ"מ דוקא כד' רשב"א פ"ב דגטין שהמקנה נתכוין להקנות בקנין זה סגי בכוונה שלו. משא"כ דגם מקנה הי' סבור שכבר קנה ולא נתכוין להקנות בקבלת הסודר בחזרה כנ"ל:

הנה במכר כשקנה בכליו דמקנה מלוקח לכאורה בקרקע יהי' מהני דלענין החיוב דמי הקרקע מהני דלענין החיוב הוי כליו דקונה ומתחייב לוקח הדמים בקנין זה ושוב הוי ככ' שטרא אדמי' דהיינו כסף שהקרקע נקנה בו. אך כיון דנתכוין לקנות הקרקע לא להתחייב אף שממילא יתחייב ע"י קנין הקרקע מ"מ כיון דלא קני הקרקע בקנין זה אין כאן חיוב. ואינו מוכרח דמ"מ נתכוין שיתחייב ג"כ. מ"מ נראה כן דהוי כגלי דעתי' דבקנין ניחא לי' דליקני לא בכסף. ועוד דאיכא קפידא מצד המקנה כמו לך משוך דלא קני במסירה וגם נגד הקונה דבכסף לא קני עד שיכתוב שטר ובקנין קני מיד. עוד יש לדחות:

סעיף ג

(יג) הקנה א' כלי למוכר כדי כו' זכה לוקח כו'. יש להסתפק אי מצד דנתינה של אחר בשבילו מהני כהא דפ"ק דקדושין הילך ק' והתקדשי לפלוני מדין עבד כנעני. בזה יש לחלק דוקא שם בתורת כסף מהני דמ"מ מקבלת משא"כ כאן דבעי נתינה והא כ' נעלו ונתן. ולכך אמר בכליו של קונה י"ל דלא מהני נתינה של אחר דהא יבמות ק"ג בנעל שאינו שלו הוי פסלינן מנעלו רק נעל נעל ריבה ע"ש. וא"כ הכא דכ' נעלו דוקא דקונה רק די"ל דמהני מטעם זכי' שהמוכר זוכה בשביל הקונה וחוזר וזוכה לעצמו וכטעם הירושלמי בהא דהילך מנה כו' וע"ש. וזה י"ל טעם הפ' דלא מהני קנין שלא בפניו. כיון דבש"ס דידן לא אמר טעם זכי' כו' ע"כ דלא מהני. די"ל דחשוב לא חזרה שליחות כו' דמספקא בגטין פ"ב (דף כ"ד) כי מטית התם כו' דא"א להיות קונה ומקנה בב"א וכהפ' דשליח למכור א"י למכור לעצמו וכן זה שזוכה בשבילו היך יזכה אח"כ ורק משום דנתינת האחר בשבילו מהני מצד עצמו כאלו נתן המקדש וזה לא מהני גבי חליפין וק"ס דצריך להיות שלו כנ"ל וגם הקנין מצד נתינת הקונה כלי שלו לא מהני נתינת אחר בשבילו כמו דלא מהני בגט כשאין הנייר של בעל כיון שמצד הנתינה לא בתורת כסף כו'. ומכ"ש להרמב"ם וש"פ דדוקא בקדושין מהני מדין עבד דאיתקש לא בממון וכמבואר לעיל סי' ק"צ. וע"כ דלא ס"ל ב' הטעמים דגם משום זכי' לא מהני. ותמוה לי למה שפי' הר"ן (פ"ק דקדושין) ד' רי"ף ורמב"ם דס"ל דלא מהני הלכך מנה כו' במכר מדין ע"כ וכ"כ ב"י והכ"מ פ"א מה' מכירה ע"ש. א"כ למה פ' הרמב"ם פ"ה הך דינא בק"ס הקנה א' למוכר כדי שיקנה כו' זכה לוקח וכתב הה"מ עלה זה פשוט ע"ש ולמה הא אי לא מהני בקנין כסף הילך מנה כו' כ"ש בחליפין דכ' נעלו ונתן וב' הטעמים שייכים יותר בכסף מק"ס. וגם דמיון דגמ' לקדושין שייך יותר בכסף ומהתימ' שלא העיר כלום הכ"מ והמפרשים. וצ"ל לע"ד דהרמב"ם סבר דהא דלא אמר בגמ' הטעם כירושלמי משום זכי' ולמה לי' משום ע"כ. אמנם הא ודאי דכשאומר הילך מנה והתקדשי לפלוני או שדך קנוי לפלוני דנימא שזוכה בשביל הקונה א"א לומר שיוכל הקונה לזכות שיהי' המנה שלו לגמרי אף לפ' אי תפס מתפס דהא אין בלשון הילך מנה שיהי' לפלוני ע"י זכי' של זה אף אם לא ירצה קדושין או קנית הקרקע רק קני ע"מ להחזיר לזה חשוב דאנו מפרשין כיון שזה אומר הילך כו' שתתקדש בזה הוי כאומר שתזכה בשבילו ע"מ להקנות לה המנה עבור הקדושין וכן בקנין קרקע כנ"ל. אבל אם לא ירצה בקדושין לא יזכה במנה כנ"ל והנה הה"מ כ' על דין דהקנה ע"מ להחזיר שלמדו הרמב"ם מהא דקדושין ו' בכולהו קני לבר מאשה שא"נ בחליפין ע"ש. ותמוה דלמה השמיטו הרמב"ם פ"א בדין כסף בקרקע דמזה מיירי הגמ' שם דומיא דקדושין:

ונראה לע"ד ברור בדעת הרמב"ם ז"ל דהא אינו גורס שם שמא יאמרו כו' רק לבר מאשה שאינה נקנית בחליפין וכמבואר בדבריו להדיא פ"ה מה"א אם החזירתה הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום ע"ש דמפר כיון דבקדושין הכסף שיווי הקדושין וכן בקרקע הכסף שיווי המקח ודמיו כמ"ש סמ"ע סי' ק"צ וכן עיקר דלא כט"ז. ולכך נותן עמ"ל אף דחשוב נתינה אבל דמי המקח אין כאן שהרי אין הנאה של כלום בנתינה זו ולענין קנין חליפין שהקנין בנתינה אף שאינו ש"פ שפיר עמ"ל חשוב נתינה לא במה שהוא בתורת כסף ולכך לא מהני בקדושין מה"ת. ובתוס' שם ד"ה לבר כו' הוכיחו שהוא מדרבנן כו' דאי כחליפין במכר אמאי קני הא אין מטבע נעשה חליפין וכן בפדיון למה פדוי הא כסף כו' ולא חליפין כו' ע"ש. ולרמב"ם ז"ל שהוא מה"ת מ"מ לא ק' למה פדוי דשפיר חשוב גם נתינת כסף עמ"ל רק מ"מ דמי ושיוי המקח לא הוי דעיקר הקנין במה שקיבל דמי ושיוי המקח ומסתלק מחפצו עי"ז ואין חפץ נמכר בדמים שלא יהי' לו הנאה ממנו וכדמחלק ב"ב פ' י"נ בין שתחזירהו מוקדש ומוחזר ובין שתחזרהו לי מידי דחזי לי קאמר וכן בקדושין האשה מסלקת עצמה ע"י שיווי הקדושין כמו בקרקע דילפינן מקרקע כנ"ל. משא"כ בפדיון שפיר פדוי דהוי נתינת כסף כו' ומ"ש תוס' דאין מנ"ח ג"כ לא קשה דמה דאמר רבא הילך מנה כו' אינה מקודשת היינו משום קדושין וכלל מכר ג"כ גם למ"ד מנ"ח לא קני ודמסיק בכולהו קנה לבר מאשה היינו בפדיון וכן בתרומה ובמכר ג"כ בתורת חליפין בכלי או במעות למ"ד מנ"ח כיון דמסיים מלתי' דבאשה לא קני משום דאין נקנה בחליפין ממילא הדיוק דמכר קנה בחליפין לא בתורת מעות כנ"ל וה"ד בכלי או גם מעות למ"ד נ"ח כדינו כנ"ל ולכך לע"ד קשה שסתם בש"ע סי' ק"צ בקנין כסף דעמ"ל קני ולא כ' שהרמב"ם חולק דכמו דדייק ר"ן וב"י מדהשמיט הך דינא דהילך מנה כו' אף שכ' פ"ה בחליפין דמכר דלא מהני בכסף כנ"ל. ממילא מוכח על עמ"ל גם כן מדהשמיטו בכסף וכ' בחליפין כנ"ל. וכמפורש בהה"מ דמפרש שם עמ"ל בחליפין כנ"ל. רק בהה"מ י"ל דדייק דחליפין עמ"ל כמ"ש ר"ן נדרים. א"כ כיון דעמ"ל לא מהני בתורת, כסף כו' א"כ אם אחר נתן עמ"ל להמקדש או הקונה גם כן לא מהני לרמב"ם ורמ"א אה"ע סי' כ"ט הוא לתוס' ורא"ש וא"כ גם כשנותן א' ע"מ להקנות לה או למוכר נראה דג"כ לא מהני דאף שישאר שלה מ"מ זה אינו נותן המקדש והוא נותן בעד הקדושין רק מה שאינה נהנית בנתינה שלו וכמו מקדש בחלקו דאף שיכולה לאכלו מ"מ נותן לה דבר אף שיהי' לה הנאה. אולם לא תהי' הנאה ממה שהוא שלו ול"ד לאחר יאוש (בא"ע סי' כ"ח) דמה ששלה הוא מצד קנייתו ביאוש לענין שיכול למכור כנ"ל. וממילא כיון שאין לו בהחפץ יותר רק ע"מ ליתנו לה אינו נותן לה יותר משלו ולא מהני רק מדין עבד כ' דמהני נתינה של האחר בשבילו כנ"ל. וא"כ מיושב דלא אמר בגמ' בהילך מנה טעם הירושלמי משום זכי' שזוכית עבורו כנ"ל. כיון שאין בלשון הילך מנה שתזכה בשבילו לגמרי דהא נותן לה רק שתזכה עבורו ע"מ להקנות לה מיד א"כ לא הי' מהני כלל דשוב הנתינה כחליפין בלא הנאה כנ"ל ורק משום עבד כ' כנ"ל. וא"כ הרמב"ם דגרס זה רק אקדושין דיליף מע"כ לא במכר א"כ כיון דלא מהני מדין ע"כ שוב גם מטעם זכי' לא מהני דאין כאן דמי המקח בתורת כסף כמו עמ"ל דלא מהני כנ"ל. ושפיר השמיט הרמב"ם בכסף הך דהילך מנה כו'. אבל כאן בחליפין כ' שפיר דין הנ"ל דהקנה אחד כו' כדי שיקנה הקונה. דמהני מטעם זכי' שזוכה בשבילו וחוזר וזוכה ממנו דבחליפין שפיר מהני הך נתינה דע"מ להקנות. ומדויק שכלל הרמב"ם ז"ל ב' הדיני' הקנה א' כו' ועמ"ל. וכן הה"מ שכ' שנלמד מהך דקדושין כנ"ל דתלוים הך בהך כנ"ל. וממילא אי מטעם זכי' בנכרי לא מהני נתינת אחר כנ"ל. והפ' דשלא בפניו לא מהני קנין הוא מטעם הנ"ל כיון דמשום ע"כ לא מהני בחליפין או דסברי כרי"ף ורמב"ם דבמכר לא קני מדין ע"כ. ומשום זכי' לא מהני דלא חזרה כנ"ל. או דסברי דגמ' לא אמר טעם זכי' דאין כלל במשמע לשון זה הילך כנ"ל שיזכה בשביל המקדש או הקונה. רק שבנתינה זו יקנה וזה לא מהני רק בקדושין כנ"ל מדין ע"כ:

(יד) ואפילו עמ"ל כו'. קשיא לי מה אפילו הא אדרבא סתם קנין למ"ש ב"י והרמ"א דק"ל אי תפיס לא מתפיס גרוע מעמ"ל דאפי' לשעה אינו מתנה גמורה רק כדי להקנות ע"י כמבואר בר"ן נדרים מ"ח דהיינו פלוגתא דר"נ ור"א ובעמ"ל לכ"ע שמה נתינה:

עוד קשה למה השמיט הדין דקני ע"מ להקנות דקני ולהרא"ש נדרים שם משמע קצת דדא ודא אחת היא משא"כ להר"ן ז"ל ועכ"פ הי' להם להביא דין הנ"ל וגם דלהרא"ש אפשר דוקא בעמ"ל אבל בפי' רק ע"מ להקנו' לא מהני. ועוד חילוק יש דבקני עמ"ל אף שלא החזירו אח"כ לא נתבטל הקנין דיכול להוציאו ממנו שלא הקנה רק לזה אבל מ"מ לא הי' התנאי להחזיר שיהי' תלוי בזה הנתינה. וכיון שנגמר הקנין גם לא החזיר קנה. משא"כ בע"מ להחזיר דדוקא החזירו כמו בקדושין ואתרוג. וגם הי' לו לומר בש"ע דלא החזירו לא קנה:

ואפשר לומר דאף בעמ"ל ולא החזירו ג"כ קני והיינו דקמ"ל כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות לחלק בין תנאי לאמנה דתנאי שבידו חשוב מיד יצא הדבר מרשותו דהא בידו לקיימו והבטול מצד התנאי מלתא אחריתי הוא. וא"כ י"ל דאף דבקדושין ושאר דברים כשלא החזיר בטל דצריך נתינה גמורה ובטל משא"כ בקנין דסגי בנתינה כל דהו כדי להקנות ממילא גם זו הנתינה ע"ת שבידו לקיימו חשוב נתינה מיד לקנות ע"י בין מתקיים התנאי או לא כיון דמיקרי שיצא מרשותו מיד כנ"ל. עוד לפי ע"ד למ"ש ס' ד' לרמב"ם ז"ל דמהני אחז פחות מג' כשיכול לנתקו ולהביאו אצלו כו' וכ' הש"ך ס"ק ו' דדוקא לענין ק"ס מהני יכול לנתקו כו' אבל לענין שיקנה כולו לא מהני מה שיכול לנתקו כו' ע"ש שנ"ל עיקר כן. וע"כ דס"ל דאף שלא קני מ"מ חשוב זה נתינה בשעה זו שהי' יכול לנתקו ולקנותו כנ"ל דזה מהני בק"ס כנ"ל. וא"כ בתנאי מעכשיו שבידו כמו ע"מ להחזיר א"כ הוי עכ"פ יכול לנתקו ולהביאו אצלו דהא בידו לקיימו ויהי' למפרע שלו לגמרי. א"כ אף שלא נתקיים מ"מ הוי נתינה בק"ס לקנות ע"י כנ"ל. כיון שיצא מרשותו מקצת כמ"ש הר"ן הנ"ל ויכול לנתקו לגמרי שיהי' שלו כנ"ל. ומ"מ צ"ע לדינא בלא החזירו בפירש ע"מ להחזיר:

עוד נ"ל להפ' דגם בע"מ בעי דיני תנאי והא דמהני בע"מ להחזיר משום אומדנא כמ"ש תוספ' פ"ק דקדושין דמסתמא אינו רוצה ליתן שלו לחלוטין כיון שיש גלוי דעת שאומר ע"מ להחזיר ע"ש. וא"כ זה שייך בכל דוכתי דאי לאו תנאו יהי' של זה לגמרי. משא"כ בק"ס דקי"ל דקני ע"מ להקנות הוא וגם בסתם אי תפיס לא מתפיס רק שאינו תלוי בתנאי. וא"כ שוב אף שפירש ע"מ להחזיר לא סגי בלא דיני תנאי. דלענין שיהי' הקנין כדי להקנות על תנאי אם יחזירו ע"ז ליכא כלל אומדנא דבלא תנאי יוכל להוציא ממנו כנ"ל. ושפיר בסתם עמ"ל בלא כפלי' ושאר ד"ת מהני הקנין גם בלא החזירו כנ"ל. ואפשר לפרש דכוונת הש"ע ואפי' עמ"ל היינו אפי' שסתמו עמ"ל דבקונה עצמו אין הוכחה סתם שנותנו עמ"ל דהרב' פ' דאי תפיס מתפיס. רק דמהני סתם ממ"נ אם הדין דמתפיס א"כ סתמא נותנו לגמרי דהא רוצה לקנות. אבל שנותן כלי דלא עבידי בסתם דיהבי מתנה לאחריני כדאמר בגמ' (ב"מ ט"ו ע"ב). וא"כ י"ל דלכ"ע סתמא רק כדי להקנות ולא קני להפ' דמיתפס עד שיפרש שנותנו לגמרי וקמ"ל כהפ' הנ"ל דמהני בסתם אף שהוא עמ"ל. ודוחק דבד' הגאון שהביא ב"י (ס"ו) דלא חציף אינש למיתפס דאחריני ע"ש מבואר דאין חילוק ולמ"ד דמיתפס גם באחר שנותן סודרו הדין דמיתפס ונותנו לגמרי כנ"ל. אך אפשר דקמ"ל הא גופי' דבסתם להפ' הנ"ל מיתפס. ולכך קני וא"כ בפי' עמ"ל לא קני להפ' הנ"ל. וקמ"ל כשאר פוסקים דמהני אף פירש עמ"ל כנ"ל:

ולכאורה הי' נראה דבש"ע לא הכריע כלל בקני ע"מ להקנות מפורש אי מהני בק"ס דלהר"ן ז"ל דלכ"ע בע"מ להחזיר מהני. א"כ הפי' בדברי ר"א מאן ל"ל דאי תפיס לא מיתפס. היינו דעכ"פ קנוי לו לשעה. אבל מ"מ י"ל דסתמא ע"מ להחזיר כיון דסגי בהכי אינו מקנה יותר. וא"כ אין לנו ראי' כלל לדחות ד' ר"א מהא דקדושין שהביא רא"ש ור"ן. דנרא' כוונת הר"ן בהראי' מגזירה ש"י אשה נ' בח' דכיון דעמ"ל מהני גם באשה מדינא איזה חליפין אינו מועיל ולא שייך הגזירה. וע"כ דק"ס ע"מ להקנות שגם לשעה אינו וזה לא מהני בקדושין ולכך ע"מ להחזיר גזור ג"כ כנ"ל ע"ש. וא"כ לרמב"ם והפ' בע"מ להחזיר בקדושין מדינא לא מהני רק בחליפין א"כ לא מוכח כלל רק דק"ס מהני ע"מ להחזיר לזה מודה גם ר' אשי. וא"כ בע"מ להקנות י"ל דהלכה כר"א כ' דלא מהני כלל גם בק"ס. ולכך כ' הרמב"ם וש"ע רק דע"מ להחזיר מהני. וסתמא ג"כ עמ"ל אבל פירש רק ע"מ להקנות אינו מוכרח שיועיל אי הלכה כר"נ או כר' אשי דבתרא הוא כנ"ל:

ואפשר דסבר ש"ע דע"כ לא מחלק הר"ן בין עמ"ל לע"מ להקנות רק לס"ד ולחילוק קמא דאי מתפיס או לא. אבל למאי דאמר ר' אשי ועוד סודרא קני עמ"ל וקני מהשתא כו' הדר ס' כו' ממילא גם בסודר שע"מ להקנות מ"מ מקנה הסודר מעכשיו וע"מ להקנות רק תנאי וכשמקנה הסודר שלו למפרע. ודוקא בהאי דבר ברי' שלבנו אסור בהנאה אין לו קנין כלל בנכסים רק להקנותם ולא מעכשיו והיינו דדחו כמו בהדר סודר כו' כמו שפי' הרא"ש שם. משא"כ בסודר ממילא הוי כע"מ להחזיר ושפיר מוכח מראיית ר"ן ורא"ש כמו דע"מ להחזיר קי"ל דמהני כן ע"מ להקנות. ובפירש שלא יהי' לו זכות בהסודר רק להקנות ע"י י"ל דלא מהני והוי ספיקא. ואף דבחלופי א"ה מקודשת וגזילה אחר יאוש כמ"ש הר"ן ריש חולין אף שבב"א עם הקנין ע"ש. י"ל דשם עכ"פ שלו לגמרי משא"כ כל שאין לו זכות כלל רק לזה שיקנה ע"י וכיון שאינו שלו לא מהני להקנות ע"י אך גטין פ' השולח במוכר עבדו לקנס אי אדם מקנה דשלב"ל דהי' מהני ואף דהא לא חייבה תורה רק על שהפסידו עבדו ולא הי' שלו לשום דבר רק לקנס ולמה חייב לו הקנס. וע"כ דלענין זה שמכר חשוב כולו שלו וכן ע"מ להקנות ע"י חשוב לזה כהכל שלו מ"מ יש לחלק. וב"ב קל"ז אמר באתרוג דגם לרבי דקנין פירות לאו כקנין הגוף מ"מ מודה דאי מיפק לא נפיק בי' למאי יהבי' נהלי' ע"ש. ואף דהא אינו שלו לשום דבר דמכרה או אכלה לא הני כדאמר שם וא"כ ממילא לא נפיק בי' וע"כ דכשההקנא' לפירות דא"א בלי קנין הגוף לכ"ע מהני. וכן בע"מ להקנות כיון דא"א אם אין לו קנין בו שוב למאי יהבי' נהלי'. ממילא יש בזה הזכות דע"מ להקנות קנין הגוף כנ"ל. והגם דלכאורה יש לדחות דשם כיון דרשב"ג סבר באחריך דקנה ראשון ממילא גם לרבי דבשאר דברים פליג דסגי בקנין פירות אבל באתרוג דלמאי יהבי' כו' שוב מודה ר' דנתנו שיהי' לו קנין הגוף לשעה. משא"כ בפירש רק להקנות כנ"ל. דז"א דהא אמר שם בגמ' הנ"ל באתרוג מכרה או אכלה באנו למחלוקת ר' ורשב"ג ועיקר הרבות' דלא נימא כו' דבזה דלמאי יהבי' ע"כ דגם לרבי מהני ושוב יהי' הדין כמו לרשב"ג דאין לב' אלא מה ששייר א'. וקמ"ל דליתא דעדיין לרבי רק קנין פירות אף באתרוג רק ענין פירות אלו לצאת שא"א בלי קנין הגוף הוי לגבי פירות אלו קנין הגוף ולא לשאר דברים. וא"כ ממילא גם בפירש רק כדי להקנות כן דלפירות אלו שיהי' צריך קנין הגוף שפיר חשוב קנין הנ"ל. מ"מ יש לחלק דהא לא משמע שיהי' תלי' שם בפלוגתא דר"נ ופומבדיתאי (דנדרים שם). וע"כ דבדבר שהוא זכות לעצמו כמו לצאת או לקנס חשוב קנין זכות בגוף הדבר. משא"כ ע"מ להקנות לאחר שקנין זה אינו כלל זכות לו רק לאחר לא חשוב כלל זכות וקנין בהחפץ כמו ט"ה דקי"ל אינו ממון. ולכך בתורת כסף אפשר דלכ"ע מהני דהא יש לו בו קנין דמים ליתן הדמים בעד החפץ שקונה עבור המעות והוי זכות וקנין בגוף המעות. משא"כ בק"ס דאין. זה דמי החפץ רק גורם שע"י שנותן הסודר קונה במתנה או במכר וצריך שמקודם יהי' נתינה והא מצד עצמו אין לו כלום בסודר זה וממילא א"י להקנות ע"י קבלה זו. ואף במכר הוי רק גורם לממון דקי"ל לאו כממון דמי. וי"ל דלא חשו זכות בגופו כל והא מדברי תוס' קדושין כ"ו שכ' דקנין שלא בפניו מהני ומקיים הגירסא דניתי למקבל שכ' כיון דמיתפס הי' ירא שלא יחזיק בסודר ולמה לא פירש ע"מ להחזיר או כדי להקנות. וע"כ די"ל דלמ"ד מתפיס לא הני כדי להקנות וגם ע"מ להחזיר. ובעמ"ל אפשר דלא רצה שיהי' ביד הלה לבטל המתנה כשלא יחזירו. אבל אם מהני כדי להקנות קשה. וע"כ דס"ל דלא מהני נר' אשי ופסקו כן אם הגירסא דליתא ע"כ דסתם גמ' ס"ל כן,. וכן גאון ז"ל שהביא ב"י דתקנו עדים קינין כי היכא דלא יחזיק בסודר ע"ש והא יכול לפרש ע"מ להקנות. ומוכח ג"כ דס"ל דלא מהני ולכך נראה דס' הוי:

ובמ"ש י"ל התמי' שם בקדושין דמשני דליתי' למאי דקי"ל דקנין שלא בפניו מהני וכל התירוצים שכ' תוס' תמוהים לדידן דא"ת לא מיתפס ומ"מ מהני הי' לו לפרש עמ"ל ולא הי' חשש שיחזיק בסודר. וגם מ"ש שלא הי' מי שרצה ליתן סודר שלו ג"כ לדידן הא הי' יכול להקנות סודר שלו עמ"ל ואח"כ ליתן לו לקנין כנ"ל ולהנ"ל י"ל דנהי דקני ע"מ להקנות מהני. היינו כיון דבאה"נ אסור ליתן מתנה מה"ת וע"כ דחשוב הנאה גמורה מה שנותן שזה מחזיק טובה והוי כמכר ממילא חשוב זה זכותא וקנין בגוף הדבר כדי להקנות אף במתנה. משא"כ מתנה ע"מ להחזיר שכ' הר"ן דאף באדם חשיב אין זה הנאה דלא שייך טובה במתנה א"כ י"ל דלא מהני כלל קני ע"מ להקנות לאחר במתנה עמ"ל דשוב להקנות במתנ' עמ"ל אין זה הנאה כלום ולא חשוב זכות ממילא בגופו כשאין לו אף כדי להקנות לגמרי רק עמ"ל. וממילא שם שירא שיחזיק רק שיזכה סודר שיזכו עבורו כדי להקנות עמ"ל לא מהני כנ"ל. וי"ל. ומיושב מכל קנין דמהני שלא בפניו די"ל שזוכה עבורו כדי להקנות לגמרי. ומ"מ מרמ"א וש"ע משמע דגם כדי להקנות עמ"ל ג"כ קני:

(טו) רמ"א ולכך הורגלו כו'. וגאון כתב הטעם שמא יחזיק בו וליתי לאנצויי ובשל אחרים לא חציף להחזיק אף דשלו מדינא (הובא בב"י ס"ו). ולמ"ש רמ"א דלא מתפיס י"ל להיפוך הטעם דהא גבי פדיון דמהני עמ"ל ואעפ"כ בנתנו סתם ואזיל ואתי כו' (בכורות נ"א) לא פדוי כלל כיון שלא התנה ומ"מ לא גמר ואקני. וזה לא רצה לזכות עמ"ל רק לגמרי לא מהני כלל וגם בזה כיון שנותן סתם ואין אומדנא כשהקונה נותן סודר שלו כדי לקנות שיהי' דוקא עמ"ל. ואם רוצה אחר כך שיחזירו וזה מחזיק בו א"כ לא גמר ויהיב. וזה אפשר שקיבלו לזכות לגמרי. דבשלמא למ"ד לא מתפיס א"כ לעולם הנתינה עמ"ל וכאלו פירש וזה קיבל ממילא ע"ד כן. ואי מתפיס א"כ לעולם לגמרי. משא"כ לדידן דספיקא הוי יש לחוש שנתנו רק עמ"ל וזה קיבל לגמרי ולא מהני כלל ולכך בסודר דעדים דאומדנא שאין נותן לגמרי דניכרא נינהו ושפיר בסתם קיבל ע"ד כן עמ"ל כנ"ל. וכשהעדים קונין במכר בפני לוקח נראה דבשתיקת לוקח אפשר דלא מהני אף שפסקו דמים מקודם כשתיקה לאחר מ"מ דאין הוכחה כלל מצד הלוקח שמרוצה בחיוב דמיו של החפץ. כיון שאין עושין מעשה בשלו. ולא דמי למושך בפניו דהוי כאמר משוך וקני שזה עושה מעשה בחפץ שלו שמושכו כנ"ל. משא"כ במה שקונין מהמוכר בסודר שלהם אין הוכחה ללוקח וצריך שיהי' בריצוי בפירוש. או לקנות גם מלוקח על חיוב דמיו כנ"ל:

(טז) היינו כמתנה וכיוצא בזה דודאי ניחא לי' אכל במקח שאפשר שאיני חפץ לקנות לא קנה ושניהם חוזרין. וסמ"ע כ' בת' מהרי"ו כתב דאף במתנה י"ל דלא ניחא לי' לזכות בה משום שונא מתנות יחי' ומ"ה מסיק וכ' שם דאין לחלק בין מתנה למכר וגם כ' דלא קנה בשניהם אא"כ ידעינן דהי' ניחא לי' בשעת הקנין כו' ע"ש. והנה אין זה במהרי"ו רק שמחלק בין מתנה למכר. ובד"מ הביא מהרי"ו הנ"ל וכ' ואפשר דגם במתנה סיום דברים שבסמ"ע הנ"ל והן דברי רמ"א ז"ל בעצמו בד"מ לחלוק על מהרי"ו. והסמ"ע ז"ל או שהי' סבור שהכל ממהרי"ו כי חסר ההפסק בד"מ. או שחסר בסמ"ע וד"מ כ'. וכוונתו היינו במתנה כ' בת' מהרי"ו כו' וד"מ כ' דאפי' במתנה י"ל כו'. וכל האחרונים תמהו על הסמ"ע מי איכא למ"ד דמתנה לאו זכות הא מלא בש"ס זכין לאדם ע"י אחר עיין בס' קצה"ח דחה דבריו ואין לחשוד לרמ"א וסמ"ע לטועים ח"ו בפשוט. ולע"ד נראה קשה עוד דסי' רל"ה ס' כ"ג פ' בש"ע במוכר שזיכה ע"י אחר יד הלוקח ע"ה אם רצה מקבל ואם ל"ר תחזור כו' ולא הגיה רמ"א כלום. וע"כ דגם מכר זכות. גם תמוה הא מפורש בגמ' חולין סוף פרק אוא"ב וערובין פ"א במוכר שנתן מעות דד' פרקים דזכות הוא כו' שאר ימות השנה דחוב לא מהני. שוב ראיתי בספר מחנה אפרים לחלק בין דבר מאכל י"ל שאינו חפץ להוציא הוצאו' משא"כ בחפץ מטלטלין או קרקע ע"ש. ודוחק גדול. גם קשה דאמר התם לפיכך מת ללוקח כו' הא קי"ל בכל זכות אף דנולד אח"כ שאינו זכות ג"כ לא הפסיד הזוכה דיכול למחות למפרע דמה"ט סוף פ"ק דגטין בהולך אף הוא כזכי מ"מ חייב באחריותו ע"ש. וצ"ל דהפי' מת ללוקח כשנודע ללוקח ושתק דבמידי דזכות אמר כתובות י"א כשלא מיחה שעה א' שוב א"י למחות משא"כ שאר ימות השנה דחוב אף דשתק מ"מ מת אח"כ למוכר דלא זכה כלל. וג"כ מ"מ דוחק דסתמא קתני אם מת ללוקח דמשמע מצד שקנה במה שזיכה לו כנ"ל:

והנה בכל זכות דקי"ל זכין של"ב וכששמע צוח דבטל כ' רשב"ם ב"ב קל"ח הטעם דאין מזכין לאדם בע"כ דחוב הוא לו שכ' שונא מתנות יחי' ע"ש. והתחיל שא"מ בע"כ ול"ל אח"כ משום דחוב דשונא כו'. וכ"כ בסמ"ע סי' רמ"ג הטעם כרשב"ם הנ"ל. ותמוה. וע"כ דס"ל כדמשמע מדברי הר"ן פ"ב דקדושין גבי שמא נתרצה האב כו' (דף מ"ד ע"ב) דאם אינו זכות גמור תליא אח"כ אי רוצה אי לא משא"כ אם הי' זכות גמור דודאי ניחא לי' לא הי' מהני גם אי מוחה כששמע. דהא לכאורה אינו מובן הטעם כיון דקי"ל זכין לאדם כו' דאנן סהדי כו' וילפינן (שם מ"ב) דכאלו עשאו שליח דמי א"כ זכה בשעתו. ולמה תועיל מחאתו כששמע ואי משים דהוכיח סופו על תחלתו שלא הי' מרוצה גם אז ולא הי' עושהו שליח והי' טעות מה שהיינו סוברין דזכות הוא. ז"א דא"כ עדיין ספק כמו שתק ולבסוף צוח דמספקינן אי אמרינן הוכיח סופו כו'. וצ"ל דדוקא שתק ואח"כ צוח פלוני אם יש ראי' משתיקתו שנתרצה ושוב לא הוכיח סופו כו' או דמהני ההוכחה שהשתיקה הי' כי לא א"ל מה אצווח. אבל בסתם זכות שיש צד חובה רק שהזכות יתרה על חוב וסתמא זכות מ"מ אמרינן לכ"ע הוכיח סופו שלגבי דידי' חובה הי' גם אז ולא זכה כלל. ולכך בדבר דחוב יתר על הזכות לא מהני הריצוי אחר ששמע לשוי' זכות למפרע. משא"כ בזכות כל דלא חזינן דמוחה סתמא כרוב ב"א שזכות להם. רק במיחה אגלאי כו' ולכך בזכות גמור שאין צד חובה לא מהני מחאתו אח"כ דלא שייך הוכיח סופו על תחלתו בדבר שודאי אינו כן ולא הי' ספק כלל. ודוקא גר קטן פ"ק דכתובות הגדילו יכולין למחות דג"כ צד חובה. ולכך הוצרכו במתנה לטעם דשונא מתנות כו' ורק שרוב ב"א רוצים ומ"מ כשמוחה בשמעו אגלאי למפרע כו' משא"כ אם לא הי' טעם כנ"ל. אך זה דוחק דכמו ששתק ולבסוף צוח דאמרינן דלמא נתיישב עכשיו והדר בי' כן בדבר שזכות וסתמא ניחא ג"כ לרבנן לא אמרינן הוכיח סופו. ועוד דבנולד אח"כ דבר דמש"ה אינו רוצה כמו מת השור דלא שייך הוכיח סופו כו' לא תועיל מחאתו דאין כאן גלוי והוכחה על אז שהי' זכות שלא הי' רוצה וממילא זכה בו. והנה במכר שפסק סי' רל"ה דהוי זכות והא למה מנין יודעין דניחא לי' להתחייב בדמים לקנותם ואף דגילה דעתו כמו בגט דאף דאמרה להתגרש אני רוצה שלא מהני לשוי' זכות כיון שמצד עצמו אינו זכות. וא"ל דמה"ט גופ' חשוב זכות כיון דהדין דבזכות כששומע יכול למחות והברירה בידו א"כ מה"ט הוי זכות שתהי' הברירה בידו לקנות אם ירצה או לא. דז"א דא"כ במזכ' גט במקום יבם או קטטה דבעי הש"ס (יבמות קי"ח) וכל דבר שיש צד זכות אף דהחוב יתר יהי' חשוב זכות מה"ט דהא אם לא תרצה יהי' בטל ויהי' מהני. וע"כ דליתא דזכות דהטעם דאנן סהדי דאלו ידע הי' עושהו שליח כמ"ש רש"י ז"ל (ב"מ י"ב). והא בזה לא הי' עושהו מדעתו דאם הי' מדעתו הי' חוב שלא הי' הברירה בידו. וכל הזכות ע"י כשלא מדעתו וזה לא מהני. וכן אף להפ' דזכי' לאו מטעם שליחות מ"מ ג"כ רק בדבר שאם הי' מדעתו הי' עושה. וכמ"ש ש"ך ז"ל החילוק בין יאוש שלא מדעת דקי"ל לא מהני ובזכות מהני משום אלו ידע דשם אלו ידע לגמרי לא הי' מתיאש ע"ש גבי דבר שאינו מקפיד. ולכך לא מהני רק בדבר שהוא זכות גם אם הי' מדעתו כנ"ל. וא"כ במכר אין כאן זכות:

אמנם הגאון בס' המקח והרמב"ם פ"י מה' מכירה והרי"ף ז"ל וש"ע סי' רל"ה מבואר דענין הזכות כך הוא שאמרה תורה דזכין שלא בפניו לענין מה שהוא זכות לו ולא לענין החוב שבו שהרמב"ם ז"ל (פ"ל מה' מכיר') כ' שם המוכר כו' וזכה להלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה כו' וכ' הה"מ שהמוכר א"י לחזור והלוקח אינו מוכרח לקנות שא"כ חבין שלא בפניו כו' וכן במתנה יכול לומר א"א לקבל ע"ש. ותמוה הפשיטות שלו ממ"נ איך נימא תרתי דסתרי דהא מטעם זה דאינו קונה דא"כ חוב מה"ט לא יזכה כלל כנ"ל. וע"כ דסבר כנ"ל שדין זכי' כך הוא ואינו סותר רק לענין דבר שבו זכות זוכה בשבילו וכן לשון הרמב"ם ז"ל במתנה פ"ד מה' זכי' המזכה במתנ' עי"א כיון שהחזיק כו' זכה חבירו כו' ואין הנותן יכול ל"ב אבל המקבל ידו עה"ע אם רצה מקבל ואל"ר אינו מקבל שזכין לאדם של"ב ואין חבין א"ב וזכות הוא שתנתן לו מתנה אם ירצה אבל אם לא ירצה כו'. ומ"ש לעיל דא"כ איך שייך אנן סהדי כו' כיון שכל הזכות ע"י ששלא מדעתו י"ל דלא קשה דכמו ע"מ שירצה אבא מהני. כן אם עושה שליח מדעת לקנות ע"ת אם ירצה כשישמע דהי' מהני כשאר תנאי כיון שהוא שלוחו וכקיבל בעצמו ע"מ שירצה אחר. וממילא כיון שזכה לו ע"י אחר הפי' מה שהוא זכות שפיר מהני מטעם שליחות דאנן סהדי שהי' עושהו שליח ע"ת אם ירצה כנ"ל דהי' הזכות גם מדעתו שהי' השליחות. ושוב גם שלא בפניו מהני משום זכי' באופן זה אם ירצה כנ"ל. ואף דהמוכר לא פי' ע"ת שירצ' מ"מ כיון שאמר זכה ודין זכי' כן הוא שפיר מהני שיהי' יד הזוכה עה"ע כנ"ל. כיון דאם לא כן רק לזכות לחלוטין שלא יהי' בידו הברירה לא יהי' זכות כלל. ושפיר כשאומר זכה הוא כנ"ל ממילא נראה מדכ' הרמב"ם במתנה ג"כ לשון זה כנ"ל ע"כ ג"כ כנ"ל. כיון דמדת חסידות שלא לקבל כמ"ש ש"ע סי' רמ"ט. א"כ מנין לנו דניחא לי'. ואם הי' הדין שלא יוכל למחות אח"כ לא הי' זכות כלל מיד משום שונא מתנות כנ"ל. וממילא לא הי' זוכה גם שלא יוכל הנותן לחזור ג"כ דהא יהיב אדעתא דלקבל. רק ג"כ כנ"ל דשוב כיון דאי כנ"ל אינו זכות. ממילא כשאומר זכה הוא כדין זכי' שהברירה ביד הזוכה ושפיר זכות כמו במכר כנ"ל להרמב"ם ז"ל ותרווייהו חד טעמא. אמנם כיון שהדין זכי' כנ"ל. א"כ תמי' הא דמזכה גט כנ"ל וקדושין נימא ג"כ כנ"ל שהזכי' ע"ת אם תרצה ושוב באופן זה זכות גמור דאי ניחא לה טן דו לא תתרצה. ולמה לא יועיל וכן בתן גט וצוחה להתגרש אני רוצה כו'. או אשתו של מ"ש כמבואר (בש"ע א"ע סי' ק"מ) הא על שיהי' הברירה בידה זכות לה:

וע"כ צ"ל דהא קי"ל בדאורייתא אין ברירה. ובהא דה' בועליך ע"מ שירצה אבא תלי' הגמ' (גטין כ"ה) בדין ברירה והטעם לחלק בין שאר תנאים כ' הפ' או משום שתלוי בדעת וריצוי ויש חילוק בין מעשה לריצוי או כמ"ש רשב"א בתולדות אדם סי' פ"ב ובחי' דדוקא דבר שא"א לחול אח"כ אם לא יחול מיד כמו ביאה דכלתה ולא מהני לאחר ל' שוב צריך לברירה וכמו לאיזה שארצה אגרש דצריך להיות כתיבה לשמה משא"כ בכסף ושטר שגם אם לא יחול עתה יכול לחול אז כשמבורר שוב יכול לחול מיד גם שאינו מבורר וא"צ לברירה למפרע ע"ש:

והנה בהא דע"מ שירצה אבא פסקו הפ' (בא"ע סי' ל"ח) דרצה האב מקודשת ותמהו דהא בלאיזה שארצה אגרש קי"ל אין ברירה ע"ש (סי' קל"א). ועיקר טעם החילוק דשם שהמעשה נגמר רק שהוא רצה לתלותו בתנאי בזה קי"ל דמהני ויש ברירה דתנאי מלתא אחריתי וא"צ ללמפרע רק כשנתקיים. משא"כ בכתוב לאיזה שארצה דא"א שתועיל הכתיבה רק כשיהי' לשמה ואין כאן מעשה המועלת כלל בלא ברירה דע"י ברירה למפרע יהי' כתיב' לשמה כדין בזה אין ברירה. וא"כ בהך זכי' הנ"ל לא שייכי כל הטעמים. ושפיר גבי גט וקדושין לא מהני כלל אם אינו זכות מצד עצמו רק שיהי' זכות משום אם תרצה דשוב כל המעשה שיהי' חשוב נתינה לידה ע"י זכיית המקבל תליא כשיודע לה הוברר למפרע שהי' זכי' וכנתינו' לידה. ושוב כיון דאין ברירה לא מהני כלל. דאם לא יחול עכשיו לא יועיל אח"כ כשמבורר כיון שלא הי' נתינה לידה כלל אז רק בשעת ריצוי נעשה יד הזוכה ידה הוי חצירה הבא לאחר מכן דלא מהני. דכשלא הי' מבורר זכות לא הי' נתינה לידה כלל. וממילא צריך לברירה ולכך בהך דבלא האם תרצה אינו זכות כלל רק במקום יבם וקטט. רק הזכי' משום הברירה שוב לא מהני כלל. דאף דעל אופן זה בתנאי דאם תרצה הוי מיד זכות מ"מ כיון דבלא התנאי א"א לחול כלל רק ע"י התנאי כנ"ל. א"כ כל המעשה תלוי' בהתנאי ולא נגמר רק ע"י ברירה כנ"ל ובפרט דהא לא הותנה כלל רק שדין זכי' כך ובלא הריצוי אינו כלום ותליא רק בהריצוי דלא מהני כיון דאין בריר' אמנם אפי' בתנאי מפורש אם תרצה לא מצינו שיהי' מועיל בקדושין וגט שלא בפני דנימא דכה"ג חשוב זכי'. וע"כ כנ"ל כיון דאין ברירה אף בתנאי ואפשר דלא מהני כלל תנאי דאפי' במידי דא"א ע"י שליח א"י להתנות תנאי וכ"ש בדבר שא"י לעשות כלל בלא התנאי. ואינו מוכרח ואף למ"ד יש ברירה לא מהני בגט וקדושין דהא אמר פ"ק דחולין י"ד דדוקא בעומדת לשתיהן שוה אמרינן אחר כך נשחטה הוברר כו' משא"כ אי עומדת לגדל לא אמרינן הוברר אף דאח"כ הי' כן ע"ש. ומה"ט בגט וקדושין דהצד חובה יתר על הזכות אף דע"ת שתרצה הוי זכות. מ"מ הא אינו עומד כלל שתרצה ולא אמרינן הוברר גם למ"ד יש ברירה ואף שנתרצית אח"כ ומה"ט בריצוי בן כ' הר"ן ז"ל (פ"ב דקדושין) כיון דשקולים הזכות וחובה שפיר י"ל אי יש ברירה מהני ריצוי דאח"כ והוי ספיקא עכ"פ. וא"כ כה"ג אי אין ברירה לא מהני. ובמכר דג"כ שקולים וג"כ בלא התנאי דאם ירצה לא הי' מהני. וא"כ למה מהני וע"כ הטעם כמ"ש דשם אפשר לחול אז כשיהי' מבורר כשידע הזוכה דחצר דלאחר מכן אינו פוסל רק בגט וקדושין להר"פ. וממילא כיון דאפשר אז שפיר חל מיד אף אי אין ברירה כמ"ש רשב"א ז"ל. ואף במשיכה דל"מ אחר ל' רק בעומד בחצירו מ"מ כאן הוי בחצירו דכשמתרצה זוכה, זה ומהני כנ"ל. וא"כ זה דוקא בשאר קנינים דאפשר לחול אחר זמן משא"כ ק"ס דהדר סודר למרי' דלא מהני לאחר זמן שוב לא מהני שלא בפניו במכר כלל מטעם זכות דלחלוטין אינו זכות רק על כנ"ל שהברירה בידו ושוב לא מהני דאין ברירה כנ"ל:

ומיושב שפיר שהרמ"א סי' רל"ה לא נחלק כלל על הרמב"ם וגאון וכל הפ' דגם במכר זכין כנ"ל רק כאן בק"ס שפיר לא מהני במכר שלא בפניו כנ"ל. וממילא מיושבים דברי רמ"א בד"מ והסמ"ע ז"ל ג"כ. דהא למ"ש רמב"ם והה"מ להדיא גם במתנה הטעם דיד המקבל עה"ע משום דאל"כ יהי' חוב. וא"כ ע"כ ג"כ כנ"ל דאם נימא דזוכה לחלוטין שלא תועיל מחאתו אינו זכות כלל דשמא שונא מתנות כו' ורק משום דהברירה בידו וממש כמו במכר. וממילא בק"ס לא מהני כלל שלא בפניו במתנה כמו במכר. דהא גם מכר זכות כמ"ש בש"ע וע"ז ודאי דמהרי"ו אינו חולק על הגאונים וע"כ החילוק כנ"ל דהזכות משום הברירה ולכך בק"ס לא מהני וממילא גם במתנה כן. ושפיר כ' הטעם דשונא מתנות דמה"ט הוא דיכול למחות כנ"ל. וממילא מיד רק הזכות משום דבידו כו' ושוב לא מהני בק"ס כמו במכר. ושפיר כ' בד"מ דאי במכר כו' אפשר דגם במתנה כו' דלא מהני. וסיים ולכן בין במכר בין במתנה לא מהני דשוים כנ"ל בק"ס. ומ"מ בש"ע פסק רמ"א ז"ל החילוק דמהרי"ו בין מכר למתנה. דנהי דלהה"מ כן הוא דשוה מתנה למכר דאי לא הי' מצי למחות בשמעו מיד לא הי' זכית כלל. אבל אין הכרח לזה. וי"ל דמהרי"ו סבר דדוקא במכר דזכות וחובה שקונין בזה הזכות רק משום דהברירה בידו דאם הי' בע"כ מתחייב בדמיו ודאי דלא הי' זכות. משא"כ מתנה י"ל דאף אם הי' הדין דא"י למחות כששומע מ"מ הי' זכות שלא בפניו דרוב ב"א רוצים במתנה. ואף שלא יהי' בידו לבטל כשלא ירצ' כנ"ל. ומ"מ יכול לבטל כשאינו רוצה דכיון שאמר זכה פלוני הפי' כדין זכי' וממילא כאלו פי' שיהי' הברירה בידו. וה"ה אם הי' מפרש שאינו רוצה רק לזכות לחלוטין עבורו שלא יוכל לבטל ג"כ הי' חשוב זכות והי' זוכה ואף שלא תועיל מחאתו משא"כ במכר. רק בזכי סתם כנ"ל הוי בידו כנ"ל. וממילא שפיר מהני גם בק"ס דאף דאין ברירה מ"מ כיון דגם בלא התנאי והברירה דאם ירצה ג"כ הי' זכות ואפשר להקנות מיד במתנה בלי התנאי שוב הוי כהך דע"מ שירצה אבא דמהני וזכה. ומ"מ יכול למחו' כנ"ל והה"מ אינו סובר כן דסבר דבשלמא במכר דהזכות רק משום דידו על העליונה ממילא כשאומר זכה הפי' שיהי' בידו דמה"ט הוי זכות. משא"כ במתנה אם נאמר דגם שלא יהי' בידו ג"כ הוי זכות א"כ אין כלל בלשון זכה שיהי' ידו על העליונה ולמה יכול למחות. וע"כ דגם במתנה אם לא הי' בידו לא הי' זכות ושפיר נכלל בלשון זכה כנ"ל. ומיושבים שפיר ד' ד"מ וסמ"ע שכ ואפשר דגם במתנה. דהא לפי לשון הרמב"ם והה"מ הנ"ל ע"כ כמו במכר דג"כ זכות ובק"ס לא מהני כנ"ל. וממילא גם במתנה בק"ס לא מהני כנ"ל משום שונא מתנות כו'. ומ"מ כ' רק ואפשר דלשאר פוסקים י"ל דבמתנה מהני גם ק"ם שלא בפניו דגם אי א"י למחות הוי זכות ומהני ומ"מ שוב יכול למחות ולכך בש"ע פסק לחלק בין מתנה למכר כמהרי"ו כנ"ל. ועוד דבמתנה דרוב ב"א אין חוששין לשונא מתנות רק מיעוט וכשמוחה איגלאי שהוא מהמיעוט ולא הי' זכות כלל אף למ"ד דל"א הוכיח סופו כו'. אבל כל שאנו מחזיקין שהוא מהרוב שפיר זוכה לחלוטין שלא יהי' בידו למחות וממילא מהני בק"ס כנ"ל. ולכך גם בגר קטן י"ל דמהני דאילאי דבהפקירא ניחא לי'. דוחק דגם זה תלוי בדעת ב"א ושייך הוכיח סופו דמשתנה אף דעתה אינו רוצה לא שייך שמהמיעוט כנ"ל:

ולע"ד דזה טעם הגאון ז"ל בס' המקח שפ' כרשב"ם (וב"ב קל"ח) בזוכה שלא בפניו ע"י אחר דבמכר ידו עה"ע וכשאינו רוצה חוזר למוכר ובמתנה ג"כ בידו וכשאינו רוצה הוי הפקר ולא לינתן ע"ש ותוס' תמהו ע"ש ולמ"ש הטעם דמכר שהזכות משום שהברירה ביד הלוקח שפיר כלשון זכה כנ"ל כמ"ש בהה"מ משא"כ במתנה דאף אי לא יוכל למחות הוי זכות שוב סתם זכה לחלוטין בלי נ ברירה ואעפ"כ חשוב זכות. וא"כ זכה שא"י למחות כלל דלא אמרינן הוכיח סופו כו' במה שאינו עומד לכך דסבר כרא"ש (ב"ב י"א) בהא דשונא מתנות כו' וא"כ נהי דמהני מחאתו שאין יכולין בע"כ ליתן לו מ"מ הוי ממש כשתק ולבסוף צוח דהוי הפקר דהא סבר זכה בו מיד גם שאינו יכול למחות וא"ש שכלל הגאון ב' הדינים שם ע"ש. ומה"ט י"ל בד' פרקים דמת ללוקח דשם דזכות הוא אף שלא יהי' הברירה בידו שוב הלשון זכה לגמרי וממילא מת ללוקח דבמת לא שייך כלל הוכיח סופו כו'. רק באם הי' הזכי' שיהי' בידו ממילא הי' בטל כשמת ואינו רוצה. אבל כיון דהזכות שם אף לגמרי שוב באמת זכה היינו לגמרי ומת ללוקח. ומיושב דבשאר ימות השנ' אין חבין כו' היינו דאם תהי' הזכי' לחלוטין שלא יוכל למחות יהי' חוב ואין חבין ממילא הפי' זכה היינו שתהי' הברירה ביד לוקח. ולכך באופן זה חשוב זכות וממילא שפיר מת למוכר ולא קכה כלל על הרמב"ם וגאון ז"ל מגמרא הנ"ל דאדרבא משם למדו דינם דגם מכר הוי זכות רק באופן זה שידו על העליונה כנ"ל. דמוכח כן דאל"כ למה ל"ל לפיכך מת למוכר הא כיון דחוב כו' ולא קני כלל פשיטא דמת למוכר ומה שפי' לענין מש"פ דוחק דאין ענין לשם. ולמ"ש מיושב שפיר שבאמת גם בשאר יה"ש זכות רק אם יהי' לחלוטין חוב כנ"ל. ושוב זכות ע שיהי' בידו וממילא לפיכך מת למוכר ושפיר מוכח כד' גאון ורמב"ם ז"ל וש"ע:

עוד י"ל דודאי במכר אף דאפשר להקנות שהוא לא יוכל לחזור והלוקח יוכל כדאמר פ"ק דקדושין אי בעינן בכספא אקני דלא מציתו הדרי כו' ע"ש (דף כ"ו) מ"מ מסתמא לא אמרינן כן דל"ל למוכר זה שאם יתיקר ירצה וכשיוזל לא. ולכך דוקא סי' רל"ה בא מר זכה הוי ירה ביד לוקח. משא"כ כאן בסתם שקונה בשבילו שלא בפניו בק"ס כתב מהרי"ו שפיר דסתמא מוכר אינו רוצה רק או שיקנה מיד לגמרי או שיחול רק אז כשיתרצה. ואף דא"כ לא יועיל מ"מ מה לו לזה. ומה"ט לעיל סי' ק"צ בהילך ק' ויקנה פלוני דוקא שאומר אותו פלוני שדך קנוי לי דאל"ה נא הני מצד זכין לאדם כו' דאין מוכר רוצה רק או מיד או אז ומיד לחלוטין אינו זכות כנ"ל. והמוכר לא אמר זכה שיהי' כפירש כנ"ל אמנם במתנה י"ל דשפיר מזכה מיד לגמרי ושהברירה תהי' ביד המקבל דאין לו הפסד כלל בזה אמנם זה תליא בד' הפ' הנ"ל דלגאון ורשב"ם באומר אי אפשי כשנודע לו הדין במתנה דהוי הפקר וכל המחזיק זכה והיינו דכיון דיצא מרשותו שאמר זכה והברירה ביד המקבל ממילא אף שאיני רוצה הוי הפקר. ולא אמרינן דיהיב אדעתא דלקבל מיני' דהא מה שאמר זכה הפי' כנ"ל שמיד יצא מרשותו והברירה כנ"ל. וא"כ ממילא בלא אמר זכה שוב הוי כמכר דסתמא אינו רוצה שיצא מרשותו ושיהי' הברירה דאם לא ירצה יהי' הפקר והא סתמא יהיב רק ע"ד דלקבל כו' ולכך נהי דהוי זכות מתנה מ"מ כיין דאפשר שלא יקבל משום שינא מתנות כו' ומ"מ יהי' הפקר שוב למה לי' לנותן שיצא מיד מרשותו והברירה יהי' למקבל. וממילא כמו במכר שרוצה או לגמרי או אז ולגמרי לא מהני ועל אח"כ לא מהני ויכול לחזור כנ"ל ושפיר כ' ד"מ וסמ"ע משום שונא כו' וכדאמר פ"ק דכתובות בכתובה יהבין לה כו' כיון דיכולה למחות אף דלענין זכות חשבינן זכות שלא ימחה בסתם מ"מ אותו הנותן אינו רוצה על הספק כנ"ל. ומ"מ בש"ע פסק רמ"א ז"ל כמהרי"ו דהא בש"ע (סי' רמ"ה) פסק דלא כגאון ורשב"ם בנותן מתנה ואמר א"א מיד כששמע דלא הוי הפקר וחוזר לנותן. א"כ אין הפסד כלל לנותן ושפיר הוי כזכה דמרוצה שיקנה מיד כדין זכין ומ"מ יהי' הברירה בידו ואעפ"כ כשלא ירצה יחזיר לו. ושפיר מהני במתנה כנ"ל. ואי נימא דמהני תפיסה שם בנותן ואומר א"א דמצי אמר קים לי' כר"ה גאון ורשב"ם ור' אפרים הובא ברא"ש ב"ק פ' הגוזל ממילא יש לו הפסד וי"ל דגם במתנ' אינו רוצה שיזכה מיד וכנ"ל כמו במכר כמ"ש סמ"ע ז"ל:

עוד י"ל דהא בשלמא בדבר שהוא זכות גמור כגירות וכה"ג שפיר זכה מיד אבל מתנה דאינו זכות באמת דשונא מתנות כו' ורק משום דאדם מחמדו כמ"ש רשב"א פ"ק דגטין. וא"כ זכי' זו שיזכה מיד כל שלא נודע לו אינו זכות כלל דאין שום טובה בין מיד או אחר שנודע לו כיון שרק מצד שנפשו ש"א מחמדו. וצ"ל דמ"מ כשחוזר בו הנותן או מת שוב הוי זכות דאל"כ גם אח"כ לא יהי' שלו. ואף דאז שוב בטל ולא מהני כיון שבא בב"א הזכות והחזרה. ז"א כמו מעת שאני בעולם (גטין ע"ג) דחל רגע א' מקודם דאיגלאי מלתא על רגע הסמוך למיתה או חזרה שהוא זכות. א"כ י"ל דדוקא כשבידו אז א"י לחזור דאז זכות. משא"כ ק"ס דהדר למרי' לא מהני כלל במתנה שלא בפניו דלענין שיזכה מיד אינו זכות כלל כיון שאינו יודע מה זכות ממה שנעשה שלו. ואף דא"כ לא יועיל כלל. מה בכך הא יכול ליתנו לו אח"כ כל שלא ידעינן שיחזור בו ובמה שחוזר אח"כ לא אמרינן הוכיח סופו כו' שהי' עומד שיחזור בו וכל שבשעה זו אינו ודאי זכות לא מהני. ומ"מ הכריע רמ"א דמהני מהוכחת הפ' דקנין שלא בפניו מהני במתנה כנ"ל. וע"כ כיון דאם לא יזכה לא יועיל גם אח"כ דהס"ל שוב הוי זכות ואף שיכול ליתן אחר כך זה מעשה אחרת מ"מ נתינה זו לא תועיל כלום אם לא יזכה ושוב זוכה מיד כנ"ל. וזה לע"ד טעם הרי"ף ז"ל פ"ק דגטין בעבד בתן כזכי דלא שרי בב"ח עד דמטי לידי'. דכל שא"י אדרבא חוב דעושה איסור אם נשוי שפחה וב"ח א"י ליקח עד שיודע לו. ובזכי אם לא יזכה לא יהי' משוחרר גם אח"כ חשוב זכות מ"מ משא"כ בתן אף אי אינו זכות מ"מ יכול ליתן לו בתורת שליח להולכה ושוב אינו זכות שיהי' משוחרר מיד. והוא ז"ל סבר דיש זכי' כזו שא"י לחזור ואעפ"כ לא נגמר עד דמטי לידי'. וא"כ שוב אינו זכות רק לענין זה שלא יוכל לחזור ולא לענין שיגמור לגמרי ובאמת לא מהני כלל דאף דאז זכות הוי כאם מתי שבא בב"א ולא מהני כלל. ורק לענין חזרה זוכה מיד. ולכך כ' ואשכחן זכי' כה"ג דחייב באחריותו. ולא קשה מ"ש הר"ן דא"כ לא יהי' זכות ע"ש דזה עיקר ראיתו דמ"מ תרתי דסתרי אי זכה ממילא נפטר א"כ שוב לא יהי' זכות וע"כ דאפשר זכי' כי האי וממילא בעבד זוכה רק לזה שא"י לחזור והשחרור יגמר כשיתן לו דהא אמר גם תן ולא בטל משא"כ באומר זכי כנ"ל:.

עוד יש לומר לכאורה למ"ש בשיטה מק' כתובות י"א דלא יהבינן לה כתובה כו' שמא תמחה והא זכות הוא וסומכין שלא תמחה וכ' דמ"מ א"י להוציא מספק דלא עדיף מרוב. וא"כ למאי דאמר פ"ק דב"מ דאי ת"כ אין מוציאין חשוב ממונו דכהן אף דלא תפס מ"מ זכות בו ע"ש (דף ו'). וא"כ שם ז' דאמר בסודר כיון דתפיס כו' אף שיכול הלה לנתקו מהני. וצ"ל דהיינו לקנין דמה שיכול לקנות מה שאינו שלו לא משוי שלו דהקנין מאז ואילך משא"כ תפיסה אלו תפס הוי שלו למפרע מצד הספק וכהחילוק דהואיל ע"ש (בתוס' פסחים מ"ו ע"ב). וכן אינו מגרע הקנין מה שהנותן יכול לנתק מה שאינו שלו דהא הקנה לו. וכן לענין תפיסה מקום שידו מגעת מ"מ זה תפיס בתורת תפיסה ג"כ על הספק ולא מגרע התפיסה מה שזה יכול לתפוס כל שלא תפס. אבל תפיסה דספק לענין קנין שפיר י"ל דמגרע יכול לנתקו ויהי' שלו מצד למפרע מספק שפיר יש זכות ולא קני זה דאין כאן נתינה לקנין. וממילא אף במתנה בקנין שלא בפניו דהאחר נותן כדי להקנות. ואי תפיס הסודר מהמוכר לא מפקינן שמא ימחה ולא קני הסודר כלל למפרע. א"כ כיון דיכול לנתקו אינו מתחיל הקנין כלל דלאו כמאן דפסק כיון שאם ינתקו יהי' שלו מצד מוחזק שלא זכה הלה כלל. וי"ל דזה טעם הפ' דלא קני שלא בפניו גם במתנה. ורמ"א סבר דבמתנ' שהוא רוב שלא ימחה רק אין מוציאין וא"כ שוב אי זכה בסודר אף שיחזור ויתפוס לא מהני נגד רוב תפיסה שלא ברשות ושוב לא חשוב יכול לנתקו. משא"כ מכר דספק שקול אם ימחה ושוב יכול לנתקו ולא קני כלל. אך זה אינו דבנותן כל הסודר לא שייך זה. אך זה אפשר טעם הפ' דשלא בפניו א"מ קנין כיון דהטעם שהוא זוכה בשביל הקונה והוא זוכה ממנו וחשוב נתינה. והא יכול הנותן לנתקו שאם ימחה תבטל הנתינה למפרע ויכול לנתקו כי האי שיהי' למפרע ביטול הנתינה י"ל דלכ"ע לא חשוב נתינה. דע"כ לא דחו דר' אבהו רק ביכול לנתק דמכאן להבא כנ"ל משא"כ בהנ"ל דלמפרע. ויש לדחות:

(יז) במתנה וכיוצא בזה דודאי ניחא לי' כו'. נראה דהפי' וכיוצא כו' היינו כמכר דעכו"ם שמבואר סי' רס"ח דהוי זכות וכן בהתנה שיודע שיש בו אונאה ביתר משתות דמכר כזה כמו מתנה אבל כל מכר אף זביני חריפא. אף דבאה"נ חשוב הנאה מ"מ זכות ודאי לא חשוב כיון דאונאה יתר משתות בטל ופחות משתות חשוב דרך הסוחרים אינו ודאי שרוצה לקנות:

(יח) במקח שאינו חפין לקנות לא קנה כו'. ובסי' רל"ה לא הגי' רמ"א. ועיין מ"ש ס"ק הקודם דדוחק לחלק דשם אמר זכה לפלוני הוי כפירש שהברירה בידו כמ"ש לעיל דהי' לו לרמ"א לחלק גם שם וכן כאן בין אמר זכה או סתם. ואפשר משום דשם כתב המחבר לשון וזיכה לו ולא כאן. ודוחק. ויותר נראה דשם כ' המוכר שמכר כו' וזיכה משמע שבעצמו פסק דמים וגמר המכירה עם הלוקח רק שחסר הקנין המועיל וזיכה ע"י אחר וכה"ג אף בקדושין בגילה דעתו דחפץ לקדשה הוי ספק כמ"ש אה"ע סי' ל"ה. וכאן מיירי בלי גלוי דעת מקודם שחפץ במכר זה. אולם מהרי"ו כתב להדיא אף בנתרצה מקודם. נהי דאפשר רמ"א לא פסק בזה כמותו מ"מ הסמ"ע כ' להדיא ג"כ כמהרי"ו וגם רמ"א הי' לו לפרש. ולכן נראה עיקר דהא גם בהך דינא דמכר (דסי' רל"ה) יש דיעות דלא מהני דהרא"ש פ"ב דכתובות גבי בר שטיא כ' בשם הר"י דאף שזיכה לו עי"א מ"מ כיון דצריך להתחייב בדמים לא חשוב זכות ע"ש (סי' י"ד). וא"כ נהי דלא סמך רמ"א על דעה הנ"ל נגד הגאון ורמב"ם ז"ל. מ"מ בק"ס דהרבה פוס' דלא מהני כלל שלא בפניו כמ"ש תוס' פ"ק דקדושין ופשטא דגמ' לגי' דליתני' כותי'. ונהי דגם בזה פסק כהחולקים מ"מ במכר בק"ס שלא בפניו מצטרף דעת ר"י ורא"ש והפ' הנ"ל דלא מהני שלא בפניו כשאינו ודאי זכות. דע"כ הפ' הנ"ל מחלקים בין שאר קנינים דמהני שלא בפניו מטעם זכי' וק"ס לא מהני ולכך כ' רמ"א ז"ל דין הנ"ל רק כאן בק"ס:

עוד נראה לע"ד ברור דטעם הפ' הנ"ל. דהא הר"ן ז"ל גטין פ' השולח כ' לענין פרוזבול דתנן אם אין לו קרקע מזכה לו כו' דאף דחוב הוא שעי"ז כותב עליו וגובה חובו כתב כיון דגוף הדבר זכות שמזכה לו אף דמסתעף חוב יכול לזכות ע"ש. ואף דלא שייך אנן סהדי שהי' עושהו שליח מ"מ כיון דישל"מ לאו יאוש ולא מהני אלו ידע רק בזכות גלי קרא דמהני. שוב דנין רק ע"י גוף הדבר שהוא זכות. וממילא נראה דגם להיפוך כשגוף הדבר חוב אף שמסתעף זכות ג"כ לא מהני. דהא דלחוב ע"מ לזכות דחו בגמרא. וגם שם בענין זה עצמו זכות יתירה על החוב שבורר חלק זה ממילא אין לו חלק אחר וגוף הברירה זכות להם ע"ש. וא"כ נראה דיש חילוק בין הקנינים דמשיכה וחזקה וכה"ג שאין זה מתחייב בדמיו כלל דלא עשה דבר המחייבו רק להיפוך שזכה בהחפץ או בהקרקע רק ממילא כיון שהוא מכר בעד דמי כו"כ וכיון שזכה בחפץ חייב לשלם דמי החפץ ממילא דא"צ לחיוב אחר וקנין כסף הוא להיפוך שנותן לו הכסף וממילא זוכה בחפץ. וכן ק"ס ע"י שנותן לו הסודר וקונהו נקנה לזה החפץ. והא ודאי אם יאמר שיקנה הסודר או הכסף אחר שיהי' החפץ כבר קנוי לו דלא הוי קנין דאיך יתחיל הא כל שלא קנה הסודר או הכסף אין החפץ קנוי. משא"כ במשיכה וחזקה שפיר אחר שיקנה מחויב כנ"ל. וא"כ בזכי' שלא בפניו במשיכה או חזקה בקרקע ושטר וכה"ג שפיר מהני דעיקר הקנין הוא הזכי' שזוכה בשבילו החפץ במשיכתו. ואף שעי"ז יתחייב בדמיו והא לא יתחייב רק ע"י שהחפץ שלו וכשלא ירצה ולא יקנה החפץ לא יהי' חייב א"כ כיון שהחפץ עצמו זכות שזוכה מה שלא הי' שלו שפיר זוכה ואף אם הי' מסתעף חוב מכש"כ שאינו מסתעף שום חוב דהחיוב רק בעד זכיית החפץ א"כ יש לו החפץ קודם השוה החיוב ואם לא ירצה לזכות ממילא לא יהי' חיוב. א"כ אין בזכי' זו רק זכות ושפיר מהני כנ"ל. אבל בקנין כסף ודאי נראה דאם יקח אדם מעות חבירו שלא מדעתו ויקנה בו החפץ עבורו דלא קני דלא שייך זכין לאדם כו' דבזה עיקר הקנין מה שניתן מקודם ומקנה לו המעות ועי"ז זוכה בחפץ והא כל שלא זכה בהחפץ אין כאן לזה שום קנין במעות של זה דגוף נתינת המעות חוב שנותן מעותיו לאחר ואף דמסתעף זכות של קנין החפץ מ"מ אינו מתחיל קנין כסף כלל שלא יוכל להיות המעות של זה קודם קנין החפץ כלל שלא מדעת. ונראה פשוט דלא קני ולא מצינו זה כלל שיועיל כה"ג לקנות במעותיו שלא מדעתו. והוא מטעם הנ"ל דגוף הקנין אינו זכות כלל רק ע"י קנין החפץ וממילא אינו קנין כנ"ל. ולכך סי' ק"צ בהילך מנה כו' הטעם רק דנתינת ממון שלו מהני ולטעם דזכי' אם הי' המוכר זוכה עבור הקונה לא הי' שוב מהני שלא מדעתו כקונה במעותיו כנ"ל. ולכך צריך שם שיאמר שדך קנוי לי במה שנתן פלוני. וממילא גם בק"ס דג"כ הקנין מה שנותן סודרו עי"ז מקנה לו. ונתינת הסודר כשזכה עבורו שוב חובה וכאלו לוקח סודרו שלא מדעתו וקונה בו מקח דההקנאה לזה חוב מצד עצמו רק מה שיקנה עי"ז החפץ וכל שלא קנה החפץ א"א לזה לקנות הסודר שלא מדעתו דחוב ושוב אין כאן איך יתחיל הקנין כנ"ל. ולכך סוברים פוסקים הנ"ל דגם במתנה לא מהני קנין שלא בפניו דמדין ע"כ לא מהני לרי"ף ורמב"ם בממון ולשאר פוס' ג"כ כמ"ש לעיל (ס"ק י"ג) רק מטעם זכי' שקודם זוכה הסודר עבור הקונה ושוב מקנה לו ושלא מדעתו זה חוב גוף ההקנאה רק כשיזכה ע"י זה המתנה ואינו מתחיל קנין כנ"ל:

אולם רמ"א פ' דמתנה מהני כתוס' וש"ע משום דהא מקנה הסודר רק עמ"ל וא"כ גם ההקנאה לנותן אינו חוב למקבל שאין הסודר שלו רק עמ"ל רק דמ"מ זכות ג"כ לא הוי. ונהי דבזה שאינו לא זכות ולא חוב ג"כ לא מהני שלא בפניו משום אלו ידע ניחא לי' דיאוש של"מ קי"ל לא מהני. מ"מ שוב מהני כיון דהמתנה זכות ובא בב"א ההקנאה דסידר וקנינו במתנה שפיר משוי לההקנאה דעמ"ל ששקול גם לזכות דבהקנאה זו שאינו חוב שהוא עמ"ל וקונה המתנה כנ"ל. משא"כ במכר שגם כן אינו זכות כל הענין דכשיזכה במכר יהי' מחויב דמיו רק מ"מ גוף החפץ יכול לזכות ע"י אחר דזה רק זכות שזוכה לו החפץ ועדיין כל שלא זכה אין חיוב רק כשירצה לזכות א"כ הזיכוי של החפץ במכר הוי זכות. אבל ההקנאה של הסודר כדי שע"י יקנה החפץ במכר וממילא אם יזכה יחויב דמיו. שוב אין כאן זכות בההקנאה של הסודר למוכר. דע"י הקנאה זו יהי' לו רק דבר שקול שאינו זכות וחובה א"כ הקנאה זו שנותן של הלוקח סודרו לאחר כשאינו זכות לא מהני אף שאינו חוב ג"כ. וכן משמע ברשב"א ותוספ' נדרים ל"ו דבתורם משל בעל הכרי אף אי חשוב ניחא לי' מ"מ לא מהני כיון שאינו מזכה לו שום דבר רק בתורם משלו דמזכה שייך זכין כו'. א"כ כמו בלוקח סודרו שלא בפניו ונתנו למוכר לזכות בחפץ במכר לבעל הסודר לא מהני. כן במזכה כיון דמטעם זכי' שחוזר וזוכה ממנו ונעשה שלו כנ"ל. ולכך בכותבין שטר ללוה ולמוכר כו' דוקא בשטר הקנאה. וגם להרי"ף דכשכתוב הקנין בשטר הוי הודאה דהועיל הקנין כיון דבפניו מהני. ושוב זוכין השטר עבורו דהוא דבר של זכי' ולא אמר בקני מידו גרידא. והפ' דמהני גם במכר סוברים דמהני נתינה של האחר מדין ע"כ כהילך מנה כו' ושפיר הקנין גופי' דמכר זכות. אבל רמ"א לא ס"ל כן כמ"ש לעיל דאף להפ' דלא כרמב"ם מ"מ בק"ס כליו של קונה בעינן. ורק מטעם זכי' וממילא לא מהני כנ"ל. ואף דבסי' שנ"ט כ' רא"ש וטור וש"ע י"א שאם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה ע"י אחר. מ"מ דיעה ראשונה בש"ע דאסור וע"כ דאסור לעשות מו"מ בשל חבירו. וגם להרא"ש הא דוקא דקדק וכ' שיזכה מקודם העדשים עי"א ואח"כ מותר ליקח השעורים ע"ש והוא כמ"ש במכר. וגם דלענין גזל הוי כדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו דבאופן זה ליתן הטוב אינו מקפיד. אבל מ"מ לא קנאו להיות שלו לקנות ע"י. דמה"ט כ' ב"י וש"ע דלקח סודר של חבירו לא קנה ואף דאין מקפיד לקנות כדי להקנות מ"מ כליו לא הוי כנ"ל. וגם שם כ' הש"ך דדוקא בידוע שזכות שהוא דבר העומד למכור ע"ש. וממילא כיון דקנין סודר במכר אינו מנכה הסודר כלל מדמי המכר רק שבמה שקונה הסודר נתקיים מכר החפץ בעד דמים שפסקו. א"כ מה זכות יש בהקנאת הסודר שיהי' מהני שלא מדעת בעל הסודר כיון דלא ידעינן דניחא לי' בהמכר:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה