חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות מקח וממכר · סימן קב
סעיף ב
בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו כסף ש"פ קנה ואין א מהן יכול לחזור בו ואפילו נתן לו הכסף ע"מ שיחזירהו לו קנה:
(א) בכסף. כ' ש"ך ז"ל דמלוה אינו קונה. קשה שלא הביא ד' רמב"ם (פ"ז מה' מכירה) ורי"ף להרבה פ' דבמכר קני. דס"ל עיקר כסתמא דש"ס פ' הזהב דמי שור בפרה כו' ע"ש. והקושיא מש"ס קדושין י"ל בכמה אנפי. די"ל לרב דס"ל שלד' פריך שפיר דא"כ גם במכר לא קני. אבל לדידן דשיעבודא דאוריי' א"כ הא ודאי לאביי דלמפרע גובה הוי מעכשיו דקני בכסף שמלוה שהי' מיד לשם קנין אם לא ישלם. וממילא גם לרבא דמכאן ולהבא מ"מ כיון דגובה מלקוחות מה"ת ע"כ שאינו קנין לאחר ל' רק מעכשיו ולאחר ל'. דמהני כסף שנתן אף שנתאכלו משום דנתנו לקנין כן ג"כ במלוה לענין קנין זה בתורת שיעבוד שפיר נתנו לזה. דאף דצריך גיבוי לבסוף היינו משום דבכך ענין השיעבוד רק ערבות וכשיגב' אבל כשגובה נעשה שלו ג"כ בעד הכסף כנ"ל. וא"כ י"ל דשפיר קנה במכר דכשמוכרו בחובו מגבהו בעצמו. וגם שכ' טור וש"ע (סי' ק"ג) בירד בלי רשות ב"ד לא זכה מ"מ גם שם יש חולקין בעבר זמן הפרעון. וגם להנ"ל רק משום דצריך שומא. וכדאמר פ' אלמנה מאן שם לך משא"כ בפסקו דמים ומכרו בעד החוב כו"כ א"כ שם אותו לוה עצמו. גם כ' ב"י סי' ק"ג בשם ר"י אהא דאגבי' מרצונו דקי"ל לא הדר דהוי כמכירה מ"מ לא אמרינן דבמכירה זו נפטר מחובו ויהי' בע"ח מאוחר גובה ממנו דקדים לקנין משום דעדיין שיעבודו קיים ע"ש. ומה"ט אמר פ' הזהב ייחד כלי להלואתו ע"ש:
וגם בפשיטות דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דמחילת מלוה לא מהני בקדושין דאינו נתינה. וי"ל כמ"ש מהרי"ל בת' שפ' דטלי ק' מעג"ק לא מהני והקשה למה בפקדון מקודשת ותי' דבנתינה בא לידה דגם בגט כה"ג מהני ע"ש. א"כ במלוה דהנתינה להיות שלה והחוב לא נתן לה מעולם. והוי מחילת מלוה טלי מע"ג דלא מהני. משא"כ במכר דודאי מהני טלי מעג"ק. והש"ס דפריך הוא לס"ד דמקדש במלוה אין בו מחילת מלוה רק שמקנה המלוה עצמו שזה לא מהני דאין כאן כלל מחילת החוב כמו מי שקנה חפץ ונתחייב דמיו בקנין גמור. ואח"כ נתן לו מוכר החפץ במתנה ודאי שלא נפטר מהדמים. דלא נתן לו כלום שכבר שלו והחוב לא מחל כנ"ל כן במלוה שכבר קנה מעות שהלוה רק שחייב לשלם משלו. א"כ במה שהקנה מעות ההלואה לא נפטר כלל מחובו. ולכך בעי למימר כתנאי מ"ס להוצאה ניתנה ומ"ס לאו להוצאה ע"ש. ופריך שפיר אי להוצאה כו' והטעם כנ"ל גם במכר לא קני והוצרך לשנוי' כנ"ל, אבל למסקנא דגם באומר התקדשי בשט"ח לא מהני. ולעיל (דף ו' ע"ב) דאמר סתמא דש"ס היינו מלוה כו' אלא דארוח לה זימנא כו' דמפרש לה הרמב"ם בשעת הלואה דוקא דיש כאן נתינה לקדושין אבל במחילת החוב לא מהני. וע"כ דאינו חשוב נתינה אף דהוי מחילה ונפטרת מחובה. שפיר לא קשה ממכר כלל כנ"ל. וי"ל דש"ך ז"ל סתם דהא גם אי ספק מוקמין קרקע אחזקת מ"ק. אך הלוקח אף שס' אי מחויב המותר כשהחוב רק מקצת דמי הקרקע מ"מ י"ל דלא מהני תפיסת המוכר מאחר שקרקע אין לו מספק לא סמכא דעתייהו שניהם וגרע ממקום שכותבין שטר. ובאומר במחילת מלוה קני לכ"ע במכר כנ"ל. ובמלוה ופרוטה יש להסתפק קצת די"ל באשה דעתה אפרוטה דחפצה להתקדש בש"פ משא"כ במכר דפוסק דמים. ונראה דתלי' בהך אי במלוה חשוב מחילה מהני דהא יהי' לו כל דמי המכר. ואי בלשון מלוה אין מחילה כלל כנ"ל י"ל דלא מהני במכר.
נראה דאף דכשנותן לה החוב שלה לא מהני מ"מ כשאמרה תן לפלוני חוב שלי ואתקדש לך ונותן לו או שט"ח בכו"מ או ע"פ במעמ"ג מקודשת דלגבי המקבל חשוב שט"ח דאחרים חוב שלה והוי נתינה. אך לירושלמי שתן לפלני מטעם זכי' בשבילה י"ל דלא מהני כאלו נתן לה. אולם פשטא דש"ס דילן הוא דחשוב נתינה ממש כנ"ל וכן במכר. וא"ל דהו"ל לאוקמי בהכי (דף מ"ז ע"ב) מ"ד מקודשת ז"א דעדיפא משני בשט"ח דאחרים כיון דגם בחוב דידה נצטרך לומר משום דהוי כשט"ח דאחרים. וא"כ גם למ"ש הש"ך ז"ל דבשט"ח שיכול למחול לא מהני במכר. מ"מ כשאומרת תן לפלוני שט"ח שלו מהני דלא שייך לא ס"ד שמא ימחול מה בכך עכ"פ יהי' לה ומה שהמקבל לא ס"ד י"ל דאינו מגרע דהא בידה ליתן לו אף שימחול לה. ומ"מ צ"ע. וכן בקדושין כה"ג דמ"מ כיון שרצונה להתקדש רק בנתינה בפלוני ולא סמכא דעתה שיחשב אצל המקבל נתינה כיון דלא ס"ד דמקבל שמא ימחול אפשר דגרע דלא שייך לא שביק לדידי כנ"ל. נראה דהש"ך חשיב ד' רמב"ם יחידאי כי פי' ד' הרי"ף דלא כוותי' וגם מצאתי בשיטה מק' ב"מ בסוגי' דעורבין פ' האומנין ת' רי"ף בארוכה מפורש דמלוה אינו במכר ע"ש.
(ב) כיצר כו'. כ' ש"ך ז"ל דבממרני שכ' לכל מי שמוציאו כיון שא"י למחול קני וכן בקדושין ע"ש ולע"ד צ"ע כיון דהטעם דא"י למחול דהוי כנשתעבד בשעת הלואה לכל המוציאו א"כ עכשיו נותן לה הממרני ויהי' ממילא למפרע החיוב לה. א"כ אינו נותן לה משלו כלל רק גורם שיהי' חיוב של הלוה לה מכבר. והוי כמקדש בחלקו שכ' תוס' (דף נ"ב ע"ב) דאף דנהנית ושוה אצלה מ"מ אין ההנאה משלו אף שהוא נותן לה זו ההנאה משל גבוה ע"ש. וראי' לזה לע"ד מדפריך הש"ס על פקדון אי דקיבל אחריות היינו מלוה ע"ש (דף מ"ז ע"ב). ומאי פריך הא אמר ריש המפקיד דהוי כאומר בכל פקדון לכשתגנב ותרצה לשלם קנוי' לך מעכשיו לחד לישנא וגם באמירת פשעתי או הריני משלם קנה למפרע וא"כ י"ל דפקדון שקיבלה אחריות כיון שאומרת שרצונה להתקדש בזה החיוב אומרת הריני משלם וקנתה למפרע גוף הפקדון וחשוב נתינה בעין טפי ממלוה. וע"כ דלא מיקדשה כה"ג מה שנעשה למפרע שלה שלא הי' בתורת קדושין. ויש לחלק. ומ"מ צ"ע דכאן גרע שנותן שיהי' שלה למפרע מאדם אחר. והא בהילך ק' והתקדשי לפלוני לא מהני אי לאו מדין ע"כ. והא נותן לה ע"י שמקדשה שנעשה שלה מה שנתן הלה וע"כ דלא מהני רק מדין ע"כ ולרמב"ם (פ"א מה' מכירה ה"ו) במכר לא מהני כלל כנ"ל. מ"מ שלא יש לחלק דגם שכ' לכל מוציאו הוא שלו והנוטלו מדעתו גזל הוא ממילא חשוב נתינה משלו כנ"ל. ומ"מ צ"ע דא"כ הי' נתפס בו קנין מה"ת מה שנותן או מוכר שט"ח זה שיהי' למפרע השיעבוד לו. ולמה דחקו תוס' בפ"ק דשבועות שממעט אין פודין בשטרות או אונאה. והא משכחת בממרני כנ"ל דמ"מ הוי רק גורם כנ"ל. ובנתן שט"ח סתם כ' הש"ך דלא קני דלא ס"ד לכ"ע שיוכל למחול. אולם תוספ' ב"ב קמ"ז כתב דאי צריך המוחל להחזיר כל שוי' למה לא ס"ד ע"ש שכ' מיהו יש לדחות כי שמא הי' לה בושת לבא לב"ד ולתבוע מבעלה מה שמחלה ולכך לא ס"ד בכך יוסר ע"ש. מ"מ שם גופי' משמע מתוס' דרק לדיחוי בעלמא כ' דהא סובב על דברי ר"י דאצ"ל רק דמים שנתן. ועיקר ראייתו מהא דקדושין ולא ס"ל דיחוי הנ"ל. דפשוט דאין בזה טעם שלא יירא הבעל מלמחול שמא לא תבוש. וכשאצ"ל רק דמים שנתן י"ל דיעשה קנוניא ויקח מעות מלוה משא"כ כשמשלם הכל. ועוד הא יכולה למכור לאחר השט"ח וכשימחול יתבענו כנ"ל. דהא בל"ז נראה דשמין כפי ששוה השט"ח למכור כמבואר סי' ס"ו כפי אלמות הבע"ח ועשרו דהא קי"ל גורם לאו כממון רק שטר ששוה למכור כמ"ש תוספ' פ' מרובה (דף ע"א ע"ב). ונגד הלוקח אין חשש מחילה דיתבענו מדד"ג. אך הא א"כ מאי קאמר דלא ס"ד שמא ימחול הא גם זה בכלל הספק שיוי השטר ואעפ"כ נשום כמה יתן הלוקח אף שיש ספק מחילה ואם ש"פ תהי' מקודשת כמו ט"ה דכתובה. וע"כ דהחשש שמא ימחול מיד קודם שתמכור. וא"כ גם תי' הנ"ל לא שייך דשמא ימחול מיד והוא כסיפא כנ"ל משא"כ במכר. גם י"ל להפ' דצריך לשלם הכל מ"מ שמא ימחול מקצת דינר וכה"ג דבזה מפורש בש"ס דק' חסר דינר כסיפא למיתבעי' משא"כ במכר כדמוקי ר"נ (דמ"ז) ושוין במכר שקנה כנ"ל:
גם י"ל בכותב בשטר שאם ימחול מחויב מעכשיו לשלם דכה"ג לכאורה לא שייך לא ס"ד שאף אם ימחול קודם שתמכור תוכל למכור זה החוב שעליו בכו"מ והלוקח יתבענו. אך בקדושין י"ל דלא תמצא ק נה כלל דכל לגבי בעלה ודאי מחלה כדאמר בהחובל וזה החוב שעליו תמחול היא ושמא ישאנה ואין לה לשלם כנ"ל. משא"כ במכר כה"ג שפיר יוכל למכור בכה"ג ושוה אצלו כנ"ל אולם כיון שיש ב' דיעות סי' ס"ו אי מחל אם משלם הכל או רק דמים שנתן ויכול לומר קים לי ממילא לא ס"ד דמוכר דא"י להוציא כנ"ל. אך גם להפ' דמים שנתן מ"מ הא כתב הרא"ש סוף פ"ק דב"מ שישלם רק ש"פ דמי הקדושין. אבל במכר שפסקו דמים ונותן השט"ח. א"כ דמים שנתן הוא כל דמי המקח. גם אם התנה מוכר שאם ימחול לא יהי' מכירה. י"ל דלא שייך לא ס"ד ואפשר גם בקדושין כן אך הא בחסר כו' אמר דחשוב תנאי דע"מ וישלים ואעפ"כ אמר דכסיפא כו'. ויש לדחות. גם בשטרי דידן דהם בעיסקא יש להסתפק אי קני וכמ"ש רש"י ז"ל גבי מקדש במלוה. בל"ז יש להבין ענין לא ס"ד הא בל"ז נימא לא ס"ד שמא לא ישלם או יעני וכה"ג וע"כ כיון דמ"מ ש"פ עתה למכור א"כ גם הס' מחילה כנ"ל. וצ"ל דמה שאינו מצידו אמרינן דמ"מ שוה משא"כ מצידו או במכר מצד המוכר או הקונה. ומ"מ אינו מובן ולכאורה הטעם כמ"ש ר"ת פ"ק דקדושין (הובא ברא"ש ור"ן) גבי שיראי לא צריכי שומא דדבר שאין שומתו בקל לכ"ע צריך שומא. וי"ל דספק מחילה אין ידוע כלל לשום מ"מ הרי חולקין הפ' על ר"ת. וצ"ל דס' מחילה הוא שאין יודעת אם יש לה זה הדבר שנותן בעד הקדושין שהוא החוב ואם ימחול אין לה. משא"כ ס' יעני וכה"ג דמ"מ יש לה החוב. וכמו במקום שכותבין שטר דלא ס"ד עד שיכתוב כו'. ויתיישב בזה דקשה למ"ד (שם ד' מ"ח) לא שבק לדידי ומחל. הא שמא יטעון הלוה אשתבע לי ולא ירצה מקדש לישבע דגם שבועת אמת אמר מי יימר דמשתבע (שבועות ל"ב ע"ב) וכן להפ' דאין צריך לשלם כשאינו רוצה לישבע א"כ גם לדידן שייך. ולהנ"ל י"ל כיון דהחוב יהי' לה רק שלא תוכל לגבות כל שאינו נשבע הוי כשמא יעני כנ"ל מ"מ יש לדחות:
(ג) ונתן לו כסף כו'. בסמ"ע כ' דוקא מקצת דמי המקח. וט"ז חולק. וראייתו מקדושין אינו מובן דג"כ שיוי הקדושין. ויראה דזה עיקר החילוק בין קנין כסף לחליפין למ"ד מטבע נ"ח שפי' רש"י פ' הזה שאינו נותן לו בתורת דמים כדרך מקח וממכר כו' בתורת קנין כמו סודר שהקונה נתן לו סודר והוא מקנה לו הקרקע כו' ע"ש כדכ' לקיים כ"ד שיהי' הקנין קיים ע"י נתינה זו. משא"כ כסף הוא דמי המקח. ולכך מתנה ע"מ להחזיר דמי לחליפין ואינו מועיל בקדושין. דלכך דרך ק' חליפין גם עמ"ל כיון שאינו דמי המקח רק כדי שיקנה ויתקיים המכר ולא ינכה כלל שיוי הסודר מהדמים. וגם חליפין שוה בשוה הוא ג"כ שזה נותן לזה וזה לזה. ולשון המשנה כל הנעשה דמים באחר נראה דלרבותא נקיט לס"ד אף מטבע שדרך לעשותו דמים היינו דמי המקח כשאומר חליפין קני ולא הוי כדמי. ואדרבא משמע כסמ"ע הנ"ל. ואין קושיא ממה שמועיל מתנה עמ"ל בתורת כסף. דגם שיהי מחויב להחזיר בתורת קיום תנאי זה מלתא אחריתי. וגוף נתינת הכסף שפיר דמי המקח. וזה מוכרח דהא פחות מש"פ לא מהני לקנות ומתנה עמ"ל אפילו אחר יום או שעה שאין שוה פ' ע"י התנאי ומ"מ קני. וע"כ דדנין השיוי מצ"ע בלי התנאי דתנאי מלתא אחריתי. כדמחלק כש"ס בין חוץ מפלוני ובין ע"מ שלא תנשאי וקי"ל הכי ע"ש (ר"פ המגרש). ובפרט דאינו מוכרח בש"ם די"ל במכר קני באמת בתורת חליפין בעמ"ל לפי' הרמב"ם בהא דלבר מאשה לפי שא"נ בחליפין לא משם גזירה ע"ש (פ"ה מה' אישות ה' כ"ד):
וקצת ראי' בסי' רמ"א גבי מתנה כתב הטור צריך שיקנה בשטר או חזקה וקנין כסף לא הזכיר כלל. ומוכח כסמ"ע דמתנה לא שייך כלל שיתן פ' ויקנה המתנה דאינו דמיו כלל משא"כ לט"ז. ואפשר דמודה ט"ז במתנה או דכיון דיתן לו ש"פ לא נק' מתנה. אף שהוא ש"פ על ק' מנה מ"מ הוי כמכר שיודע שיש אונאה דמהני לסמ"ע אם נותן לו המעות במתנה ואומר שעבור מתנה זו יקנה הקרקע לא קני דאין דמי המקח. וא"כ הא באשה בהנאת מחילת מלוה מהני. וע"כ שאינו שיוי הקדושין. וי"ל מזה הוכחת ט"ז. אולם לענ"ד במחלוקת שנוי'. שזה טעם רש"י ז"ל כתובות ע"ד שמוחל המלוה ואינה מקודשת ותוס' כ' צ"ל בין הנאת מלוה ובין מחילת כו' ור"י מסופק שמא אין חילוק ע"ש. ואינו מובן. ולהנ"ל א"ש דרש"י ס"ל ממ"נ לא מהני קדושין במלוה אם שיהי' מעות המלוה דמי הקדושין אינו נותן כלום דיהי' הקדושין פרעון והא כל שלא מקודשת אין נפרע. ובלשון הנ"ל שמוחל ובעד מחילת המלוה תתקדש אינו דמי הק' ותוס' לשיטתם שפי' קדושין ד"ז מתנה עמ"ל בתורת מעות דא"א דהוי חליפין דמטבע א"נ חליפין רק גזירה כו'. וס"ל דעמ"ל שאינו שיוי ומהני. אולם הרמב"ם ז"ל לע"ד מבואר להדיא דרק בתורת חליפין מהני לא בתורת כסף ע"ש שבפ"א מה' מכירה גבי קניני כסף לא הזכיר מעמ"ל רק פ"ה גבי קנין חליפין ע"ש. וע"כ דמפרש בכולהו קני לא קאי אהילך מנה רק כלי וכה"ג. ותמהני על המ"מ והב"י דמשמע מדבריהם מתנה עמ"ל לרמב"ם בתורת מעות ע"ש סי' קצ"ה:
(ד) כסף ש"פ כו'. אבל פחות מש"פ לא מיקרי כסף ולא קנה. כ"כ הטור וכ' עלה הב"י שכתב ר"י דהכי איתא פ"ק דקדושין וכ"כ הה"מ. ונראה דהיינו מדאמרינן ריש קדושין אשה בפחות מש"פ לא מקניא ה"ג ר"ת וכ' התוס' דטעמא משום דגמר קיחה כו' משדה עפרון דכתיב בי' כסף ובפחות מש"פ לא מיקרי כסף עכ"ל, ותמוה מאד על מרן הב"י איך תלי לה בדברי תוס' הל מפורש בש"ס להדיא פ"ק דקדושין י"ג ע"א אמר ר' אסי כו' כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ כך אין קרקע נקנית בפחות מש"פ ע"ש. ולכאורה גרם מה שנרשם בהה"מ פ"ק דקדושין ג' ודף ג' הוא מ"ש הב"י דאשה פחות מש"פ לא מקני'. אבל הדבר פשוט דראוי להיות בהה"מ י"ג והיינו בש"ס הנ"ל. וגם שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב מה שאינו בש"ס. אך תימה לומר כן על הב"י דנהירין לי' הש"ס. וכן הפרישה כ' ג"כ כלשון הב"י. ובבאה"ג ציין ג"כ כדברי ב"י. ותימה על האחרונים שלא עמדו בזה. ונראה לישב דלכאורה הי' לחלק דכיון דכסף היינו מדמי שיוי הקרקע כמ"ש הסמ"ע וכן באשה פרוט' הוא דמי שיוי הקדושין ולא כמו שדחה הט"ז דברי סמ"ע. וכ"כ תוספ' פ"ק דקדושין גבי רבית דארוח לה כו'. והרא"ש פ"ב גבי קדשה בשט"ח דאחרים דלהפ' דמוחל משלם דמים שנתן צריך לשלם לה פרוטה דזה מיקרי דמי הקדושין ע"ש. וא"כ הי' אפשר לפרש הש"ס כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ היינו דכיון שאמרה תורה דדמי הקדושין ש"פ. א"כ כשנותן פחות מש"פ אף שמתחייב המותר לא מהני כמו כן בקרקע השוה יותר רק שנותן לקנין מקצת דמי הקרקע דבש"פ מהני ונקנה והשאר חוב משא"כ באינו נותן על דמי שיוי הקרקע רק פחות מש"פ לא מהני והיינו דומיא דאשה שאינו נותן כל דמי שיוי הקדושין רק מקצת. אבל לא מוכח מש"ס הנ"ל היכא שאין הקרקע שוה באמת רק פחות מפרוטה ונותן לו פחות מפרוטה כל דמי שוי' הי' אפשר דשפיר קונה בכסף זה שהוא כל כסף השדה שאין יותר. ואדרבא הי' משמע קצת כן דהוא תמוה כמ"ש תוספ' שם למה תלי לה באשה אדרבה קנין דאשה משדה ילפינן ולהנ"ל הי' א"ש דתלי לה באשה דדוקא כמו שאשה אינה נקנית פחות מש"פ כיון שאינו כל דמי שיוי הקדושין כנ"ל. ולכך הביא הב"י מש"ס הנ"ל דמוכח שפיר דאמר דלכך לא מקני' בחליפין בתורת כסף דאשה פחות מש"פ לא מקני' ולפי ר"ת שם דמוכיח מזה דאינו בתורת כסף משום דאיתא פחות מש"פ ואשה לא מיקני' שאינו כסף וא"כ אי נימא דבכל שוי' גם פחות מש"פ מיקרי כסף. וא"כ בשלמא עכשיו דכבר ידעינן שאין אשה מתקדשת פחות מש"פ ודמי הקדושין הם ש"פ א"כ כשנותן פחות מש"פ הוי מקצת שיוי כנ"ל. אבל איך הוכיח הש"ס מזה דלא תתקדש בחליפין בתורת כסף אף פחות מש"פ הא אם יהי' הדין דמקודשת פחות מש"פ א"כ הוי פחות מש"פ כל דמי שיוי הקדושין וכה"ג מיקרי כסף גם פחות מש"פ. ומוכח שפיר דאין לחלק ובקרקע אף שכל שוי' פחות מפרוטה אינו נקנה בפחות מש"פ דאין כאן תורת כסף וצריך קנין אחר כמו מתנה:
ובלבד שהי' אפשר לחלק כן מסברא י"ל ג"כ למאי שהקשה בתוס' שם (דכ"ו) למה יליף קנין כסף משדות בכסף ולא משדה עפרון. ותירצו דשאני נכרי דכל קנינו בכסף ע"ש. ולשיטת תוס' לעיל י"ד אין זה פירכא רק על קנין עבד עברי דאדרבה בשאר דברים קי"ל דבישראל מעות קונה מה"ת ולא בנכרי ע"ש. והמפ' תירצו דלא מצינן למילף משדה עפרון רק כשנותן כל דמי השדה כמו שם אבל לא מוכח שיהי' קנין במקצת דמיו שנותן ש"פ על דמי השדה ולכך יליף מבכסף יקנו דמשמע שיקנה בכל שנקרא כסף אף בפרוטה ע"ש:
והנה הא כסף שבתורה אין הפי' מטבע דהא לא הי' מטבע פחותה ממעה רק הפי' כסף ממש רק שקיבלו דמשקל כסף פחות מש"פ לא חשיב כסף כיון דאין בו משום גזל ושאר דברים ולכך כסף האמור בתורה היינו מה שהוא כסף חשוב עכ"פ דהוא ש"פ. וא"כ בכותי דקי"ל דנהרג על פחות מש"פ דלגבי דידי' חשוב כסף אף פחות מש"פ לכל הדברים. א"כ י"ל לענין קנין ג"כ דישראל מכותי קונה קרקע אף בפחות מש"פ. דהא כ' תוס' ב"ב נ"ד גבי כותי מכי מטא זוזי לידי' אסתלק לי' כו' דילפינן משדה עפרון כו' וא"כ כיון דתלי' בו במה שמקבל דמי השדה ולגבי דידי' חשוב כסף פחות מש"פ ג"כ א"כ שפיר קיבל דמי השדה. ואף דילפינן קדושין משדה עפרון ויליף דבש"פ דוקא היינו משום דלא ילפינן רק דקנין אשה בכסף מקיחה קיחה וכיון דבעי כסף ובישראל ממילא לא הוי פחות מש"פ כסף. משא"כ בכותי (דהא כל הקנינים הוא מה שהקנין מורה שנעשה שלו כמבואר בש"ס ונתינת הכסף והמוכר מקבלו ומה לו לקבל מעות אחרים מורה שמחמת המכירה. משא"כ פחות מש"פ שבל"ז אין מקפידין. משא"כ בכותי). וא"כ הי' אפשר לחלק כנ"ל דכשאינו נותן כל דמי הקרקע דבזה לא מצינו למילף משדה עפרון רק משדות בכסף יקנו דהוא בישראל ולכך צריך פרוטה דוקא. משא"כ בנותן כל דמי הקרקע ששוה רק פחות מפרוטה דבזה מצינן למילף משדה עפרון. שוב י"ל דגם בפחות מש"פ מהני דשם בנכרי מיקרי כסף ומהני. דבשלמא באשה לא ילפינן גוף הקנין משדה עפרון רק שהוא בכסף משא"כ בקרקע דילפינן גוף הקנין. וי"ל כמו התם דבכל דמיו יקנה שפיר בפחות מש"פ. והוצרך הב"י להוכיח כנ"ל:
ומיושב במ"ש תמיהת התוס' בש"ס הנ"ל. כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ כך אין קרקע כו' והא אדרבה אשה ילפינן מקרקע. ולמ"ש עיקר הראי' להיפוך דבשדה הוי ילפינן משדה עפרון בכל שוי' פחות מפרוטה דנקנה דבנכרי חשוב כסף רק יליף בהיפוך כשם שאין אשה נקנית כו' דגבי אשה ילפינן רק שהקיחה בכסף וממילא בעינן כסף שנקרא לגבי האשה דהיינו ש"פ כך אין קרקע נקנית כו' אף שהוא כל שוי' כנ"ל. ולא מצינו למילף משדה עפרון רק במה שהוא כסף וכיון דבעי כסף צריך ש"פ שיהי' כסף גבי ישראל כנ"ל:.
אמנם גם דין הנ"ל מבואר להדי' בש"ס עירובין מ"ט ע"א למ"ד עירוב משום קנין לא מהני פחות מש"פ כו'. מבואר להדיא דאף שזה כל שיווי שכירות הקרקע שמקנה בפחות מש"פ מ"מ לא מהני גם בעירוב שהקילו ומכש"כ בקנין גמור:
(ה) שוה פרוטה כו'. וישראל מעכו"ם כבר כתבנו דיש להסתפק דאפשר דקני בפחות מש"פ כיון דלגבי דידי' חשוב כסף. ואף דלגבי הנותן לא הוי כסף מ"מ הא כ' הר"ן ריש חולין דאף בקדושין בחלופי איסורי הנאה אף דאסורין לו ולא ש"פ מ"מ כיון דלגבי דידה ש' מהני והוכיח מגזל אחר יאוש ע"ש. או אפשר כיון דילפינן מכסף דקרא ובתורה לא נקרא כסף רק ש"פ וממילא גם בכותי לא קני:
שוב ראיתי מפורש בש"ס עירובין ס"ב ע"א גבי שכירות בריאה כו' ופריך מאי רעועה כו' אילימא פחות מפרוטה מי איכא למ"ד בנכרי מש"פ לא הא שלח כו' משמי' דר"י שוכרין מן הנכרי אפילו בפחות מש"פ ואמר רחב"א כו' ב"נ נהרג על פחות מש"פ כו'. ומבואר דשכירו' קרקע שיקנה בכסף נקנה בעכו"ם בפחות מש"פ ואף די"ל דגם זה מקולי עירוב אף דלא מהני בשאר שכירות. ז"א דא"כ לא כוי לי' להש"ס למיפרך בפשיטות מאי שכירות רעועה ומאי בריאה כו' הא שפיר מיקרי בריאה בש"פ דקני באמת משא"כ פחות מש"פ דלא קני רק בעירוב. ועוד דהא פריך אהא דאמר דירא דילמא יחזיקו בו הניחא למ"ד שכירות בריאה כו' אבל אי רעועה לא שייך שמא יחזיקו ועלה אמר מאי רעועה אי פחות מש"פ ומשמע דאי הוי מפרשינן רעועה בפחות מש"פ לא הוי קשה דהא שייך שפיר דילמא מחזקי ע"פ הדין ומוכר דקונה לגמרי דאנ"ה לא הוי צריך להקושיא לפרושי דאין הכונה רעועה בפחות מש"פ דגם אם הפי' כן קשה דנא שייך שיחזיקו כיון דלא קני ע"פ דין רק בעירוב. וע"כ דאי הוי מפרשינן בפחות מש"פ הי' קנין גמור כנ"ל. ועוד מדמייתי עלה הא דאמר ר"י ב"נ נהרג על פחות מש"פ ולא סגי לי' במאי דאמר ר"י להדיא ששוכרין בפחות מש"פ ומה צריך עוד להוכחה וע"כ דבעי לאתויי שהוא קנין גמור ולא בעירוב לחוד כנ"ל דבלא"ה לא הוי קשה דאף דאמר ר"י שוכרין ה"א (דרק בעירוב ושפיר קרי לי' רעועה ומייתי כנ"ל:
אמנם יש ג"כ משמעות משם להיפוך דאי נימא דבכל קנין קני מכותים בפחות מש"פ למה באמת הוצרך ר"י לשלוח הוו יודעין ששוכרין מהכותי בפחות מש"פ מהיכי תיתי שלא יועיל כיון שקרקע וקנין גמור קונין ממנו ג"כ בפחות מש"פ. וכן לקמן בש"ס ס"ו דמפרש מאי דאמר ר"י שוכר כמערב דמי לקולא דמה מערב בפחות מש"פ אף שוכר כו'. ומשמע דהוא רק מקולי עירוב כנ"ל. אך יש לדחות דאף דבכל מקום קונין מכותי בפחות מש"פ מ"מ כיון דעיקר התקנה עד שישכור הי' כדי שיקשה על הישראל לדור. ומה"ט מצרכי יש פ' לשכור דוקא בכל ע"ש. וא"כ מה"ט גופי' הוי ס"ד דבעי ש"פ דוקא שיהי' ממון ולגבי הישראל שמפסיד ומאי מהני מה שחשיב כסף לגבי הנכרי ושפיר הוצרך להשמיענו דסגי בפחות מש"פ כנ"ל:
אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דאינו קונה פחות. מש"פ רק מקולי עירוב שכ' פ"ב מה' עירובין ה' י"ב שוכרין מן העכו"ם אפילו בשבת שהשכירות כביטול רשות הוא שאינו שכירות ודאית אלא היכר בלבד לפיכך שוכרין מן העכו"ם אפי' בפחות מש"פ ואשתו משכרת כו' ע"ש. ומבואר דכולל זה ששוכרין בפחות מש"פ בהדי הנך מטעם שאינו שכירות גמור ומבואר דשכירות גמור לא הי' מועיל בפחות מש"פ. ונראה דלענין סילוק הנכרי כדאמר פ' חזקת מכי מטי זוזי לידי' איסתלק לי' וישראל לא קני אלא בשטר ע"ש נ"ד ע"ב ודאי כשמוכר קרקע בפחות מש"פ שזה כל דמי הקרקע שפיר איסתלק לי' כיון דלגבי דידי' חשיב כסף וכבר קיבל כל דעי הקרקע. אבל לענין שיקנה הישראל בכסף זה כגון בשכירות דקונה בכסף לחוד כמבואר סי' קצ"ד או בפירוש שיקנה בכסף ע"ש. או היכא שאינו נותן כל דמי הקרקע רק מקצת ולא איסתלק רק שיקנה בתורת קנין כסף בזה לא מהני בפחות מש"פ כיון דילפינן מכסף דקרא ואינו נקרא כסף בתורה פחות מש"פ. ואף דסני במה שהוא כסף לגבי המקבל כמ"ש הר"ן ז"ל היינו במה ששוה פרוטה לגבי המקבל ויש אצלו כסף האמור בתורה משא"כ פחות מש"פ שגם אצל הכותי אין כאן כסף דקרא רק שחשוב אצלו מה שאינו נקרא כסף ג"כ ולא קני כנ"ל:
ומיושב שפיר דשם בעירוב דקי"ל דף ס"ו דשוכר כמבטל רשות הוא רק דתקנת חכמים הי' שביטול רשות זה לא יהי' בדיבור לבד כמו בישראל רק בשכירות דוקא ולכך מהני שפיר אף בפחות מש"פ כיון שזה כל דמי השכירות ולענין הסילוק של הכותי שפיר קני דלגבי דידי' חשיב כנ"ל ומכי מטי לידי' איסתלק לי' כנ"ל ואף שלא קנה הישראל מהני כנ"ל. ולכך לס"ד (שם דס"ב) דירא שמא יחזיקו בו ברשותו שייך שפיר גם בפחות מש"פ כיון דמועיל לסילוק יכולין להחזיק כמו בהפקר והוצרך שפיר לאתויי הא דב"נ נהרג כו'. ולכך כ' הרמב"ם ז"ל שאינו שכירות אלא ביטול רשות וע"ז קאי הלפיכך שוכרין אף בפחות מש"פ דלענין ביטול שפיר מהני משא"כ אם הי' צריך לקנין שיקנה הישראל דלא הי' מהני רק בש"פ. ואף שכ' הרמב"ם שאינו שכירות ודאי אלא היכר ואח"כ כ' הלפיכך. מ"מ הא מבואר מלשונו שאין זה רק טעם א' שאינו אלא ביטול רשות שאינו שכירות ודאי אלא היכר והי' לו לכתוב בשני טעמים שאינו אלא ביטול ואינו אלא היכר ומדכללינהו בטעם א' מבואר כוונתו שזה עצמו הוא הקולא שהצריכו רק ביטול רשות וממילא אינו שכירות ודאי כו' ולכך מהני בפחות מש"פ. ושפיר י"ל דלענין הסילוק מהני מדינא בפחות מש"פ כנ"ל: