חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות גביית מלוה · סימן קב
סעיף א
(א) בא המלוה לגבות קרקע מגבין לו מן הבינונית שבנכסי הלוה דבשלו הן שמין. והוא מדעולא דאמר ד"ת בע"ח דינו בזבורית כ' והאיש כו'. וקשה הא קי"ל דבע"ח דינו בזוזי וכשיש לו מחויב ליתן מעות דזוזי הלוה וכשיש לו מטלטלין וקרקע מחויב ליתן מטלטלין דמקרב לזוזי כמבואר בטור וש"ע לעיל (סי' ק"א) והיינו מיטב כדי שיוכל למכרן מיד שיהי' לו מעות וזה מה"ת. וא"כ למה לא יהי' מחויב ליתן עידית דקפיץ עליו זביני דמקרב לזוזי יותר מזבורית. והא דדיני'. בזוזי ודאי מדאורייתא דהא משלם אותה מטבע שלוה אף ששוה פחות (בסי' ע"ד) וכן פירות אף שהוזלו או הוקרו (בי"ד סי' קס"ב). ובשלמא לענין הגוביינא דב"ד בע"כ דלוה שזה מתורת שיעבוד וערבות דנכסי' ערבין בי' י"ל שפיר דאף במוכר חצי שדה יכול ליתן כחוש (בסי' רי"ח):
וא"כ מה שיש לו זכות בנכסיו להיות שלו לגוביינא משום ערבות לא עדיף מחלק שאינו מבורר כנ"ל. וזה נלמד שפיר מיוציא העבוט דבתורת משכון מוציא הגרוע דג"כ רק משום דערבין בי'. אבל לוה עצמו בתורת פרעון דלר"ת ז"ל ובש"ע פ' כן לעיל סי' צ"ז (סט"ו) דלגוביינא לא קאי כלל הק' דיוציא העבוט ומותר ליכנס גם לביתו ע"ש. א"כ ממילא לפרעון דדינו בזוזי למה לא יהי' החיוב אלוה בתורת פריעת בע"ח שמחויב מעות וממילא מחויב ליתן עידית לפרעון דמקרבי לזוזי כנ"ל. וגם כיון דמלוה מרוצה בעידית כזוזי מחויב ליתן לו כמו זוזי דנהי דלא אמרינן לי' זיל טרח וזבין ואייתי זוזי אבל עידית שרוצה מלוה ואומר לדידי שוה לי כזוזי לזה א"צ לטרוח ויהי' מחויב ליתן וקשה ג"כ למה באמת לא א"ל טרוח וזבין ואייתי זוזי משום מצות פריעת בע"ח שדינו בזוזי. ונהי דפ"ק דב"ק י"א צריך קרא בנזקין דעל בעל הבור הטורח להעלות השור מבורו ואל"ה ה"א דהטורח על הניזק ע"ש. היינו בנזקין דוקא דקי"ל שמין והוי מצי א"ל הרי שלך לפניך ובדידי' טרח צריך קרא משא"כ ב"ח דמשלו נותן לו למה לא יצטרך לטרוח לקיים פריעת ב"ח כנ"ל. ולמאי דאמר בש"ס (כתובות פ"ו) דכופין על פריעת בע"ח נכוף גם ע"ז כנ"ל:
ונראה לע"ד הטעם שמתחלה הלוה על סמך ערבות של הקרקעות שאם לא יפרע לו יגבה בתורת ערבין וממילא בזבורית כנ"ל. רק דנימא יתן לו הלוה הקרקעות בתורת מצוה דפריעת בע"ח לא בתורת ערבות וא"כ י"ל דהא קי"ל כמו בשאר ערב לא יתבע תחלה כן בערבות דנכסי' אי גבה מקודם דתבע ללוה טעה בדבר משנה ע"ש וב"ב קע"ד) דג"כ לא יתבע תחלה רק כשאינו רוצה לשלם או כה"ג יכול לגבות מנכסי' בע"כ. וא"כ כשחיוב הגוף רק על מעות ומטלטלין שייך כשאינו נותן או אין לו גובה מן הערב דהיינו הקרקעות אבל אם יהי' גם שיעבוד הגוף על הקרקע דצריך ליתן לו הקרקע בתורת פריעת ב"ח שעליו א"כ שוב לא יהי' ערבות כלל על הקרקעו' דיש ללוה לשלם בתורת שיעבוד הגוף ליתן הקרקע לו בעצמו או למכור וכיון שאפשר לגבות מלוה אין ערבות על הערב וכן על הנכסים. וממילא לא יוכל לגבות כלל מיתומים ולקוחות שלא שייך כלל השיעבוד נכסים עליהם עד שמכר או הוריש ואז הם של לוקח ויורש. דכל מה שגובה הוא משום שנשתעבדו למלוה קודם שמכר כנ"ל והיינו דערבין בי' והי' מוטל על הנכסים שכשלא ישלם יגבה מהם ולכך א"י להפגיע זה במכירתו כנ"ל. אבל אם הי' השיעבוד גוף בתורת מצות פריעת בע"ח גם אקרקע והיו כופין ושוב לא משכחת כלל ערבות על הקרקעות דתמיד יש לו אותן הקרקעות ליתנם בתורת שיעבוד הגוף וכיון שיש ללוה אין שם ערבות עליהן עד שמכר ואין לו ושוב א"י לגבות. א"כ שפיר כיון דרוצה המלוה שיהי' נכסיו ערבין שישתעבדו לו ממילא סילק עצמו מהקרקעות מתורת חיוב פרעון מהם שעל הגוף וכן לענין לטרוח ולזבין דג"כ כנ"ל. רק שכשאין לו מעות ומטלטלין גובה מקרקע באמת רק בתורת ערבין וממילא גבי מזבורית כנ"ל ושפיר כיון דאחריות ט"ס דחזקה לא שדי כו' ורוצה שיוכל לגבות ממשועבדים כנ"ל. ממילא ההלואה ע"מ שיהי' נכסים רק ערבין וממילא שלא יהי' מצד שיעבוד גוף כנ"ל ושפיר יליף מוהאיש כו' עבוט שבתורת משכון ושיעבוד כן מה שגובה מנכסים בתורת ערבות כנ"ל דיני' בזבורית כנ"ל:
ומיושב בזה מה דתמוה מאד סוף ב"ב דדייק דעולא סבר שיעבודא דאורייתא מדאמר ד"ת בע"ח בזבורית ותמהו תוס' דמיני' מיירי ולכ"ע דאורייתא ונדחקו הרבה ע"ש. ולמ"ש מיושב דאי שיעבודא ל"ד ממילא הי' דינו בעידית כיון דהכל רק משום פריעת בע"ח מצוה ממילא אמרינן לי' טרח וזבין ואייתי זוזי וכשמלוה מרוצה עידית בתורת כסף מחויב ליתן וכמו מטלטלין כנ"ל. דלא שייך שאין שיעבוד הגוף כדי שיהי' ערבין כיון שאין ערבין מה"ת ולא יגבה כלל מה"ת מלקוחות ויורשים ממילא השיעבוד הגוף על הכל ואין ללמוד מקרא דעבוט כלל שבתורת משכון כנ"ל. וע"כ דס"ל לעולא ש"ד וממילא שפיר נכסי' ערבין וממילא מה"ט גופי' ליכא שיעבוד הגוף על גבית הקרקע כנ"ל. דהא מונחים ועומדים קמי' שמשועבדים לו וכאלו הי' ערב אחר. ואין חיוב על הלוה ליתן לו הקרקע דהא יכול ליקח אותם בעצמו ע"פ ב"ד לגוביינא דע"מ כן ערבין בי'. ודוקא מעות ומטלטלין שברשותו חיוב ושיעבוד הגוף ליתן. משא"כ אי ש"ד מתחלה סמך עליהן שיהיו ערבין שיוכל לגבות מעצמו ע"פ ב"ד בלא רצון הלוה בתורת ערב ומה"ט גופי' אין עליהם שיעבוד הגוף ליתנם לו רק שיכול ליקח אותם כנ"ל. וממילא בזה שאמרה תורה שהנכסים ערבין נלמוד שאין שיעבוד גוף עליהם כנ"ל ושפיר דינו בזבורית משא"כ אי של"ד ורק משום שיעבוד הגוף ודאי דגם על הקרקע כו' וממילא בעידית כנ"ל. וא"ל דא"כ מלוה ע"פ דאינו גובה מלקוחות יהי' בעידית. ז"א כיון דש"ד נלמוד שלעולם אין על הקרקעות רק מצד ערבות ועוד דלענין זה אוקי אדאורייתא, ועוד דנ"מ שיוכל לגבות מיורשים כנ"ל. משא"כ אם לא יהי' משום ערבין כנ"ל. ולתוס' והפ' דשל"ד א"כ לכאורה מה"ת בעידית כנ"ל. מ"מ י"ל דאחר שתקנו שיעבוד ממילא ע"ז הי' התקנה דערבין בי' ושוב מה"ת בזבורית אחר התקנה כנ"ל, או דבאמת כן דנ"י בשם רמ"ה כתב דלא קי"ל כעולא ע"ש. גם נראה דלכך מודה הרא"ש דמטלטלין צריך ליתן לו שיכול למכרן דמקרבי לזוזי ולמה לא בקרקע עידית דקפיץ עלי' זביני. ולמ"ש י"ל דמה דיליף עולא מיוציא כו פחות כו'. והגם דלגוביינא אינו כן רק למשכון מ"מ הא מזה יליף שיעבודא דאורייתא כמ"ש רשב"א דקרקע הוי כמשכון דמלוה סמך על זה. וא"כ כמו משכון לבטחון נותן הגרוע כן שיעבדה תורה הקרקעות הגרוע והיינו זבורית. א"כ הערבות הוא כשלא ישלם מעות או מטלטלין יגבה מזבורית. ומה"ט באמת גבי רק מזבורית. אותן שמשועבדים לו כנ"ל:
עוד נראה לע"ד הטעם דל"א זיל טרח ומכר קרקע לקיים פריעת בע"ח בזוזי דמה"ת דהא גם לקולא בהלוה מטבע ונפסל א"ל הרי ש"ל ע"ש בתוס' (ב"ק צ"ז). ונראה דהא בנזקין וד' שומרין או מיטב כו' רק הלואה הא זוזי אסיק בי' ע"ש בגמ' (כתובות פ"ו). וא"כ למאי דאמר פ"ב דקדושין מלוה ברשות בעלים כו' לאונסין כ"ע כו' דלא גרע משואל כו'. וא"כ י"ל גם לדידן דלהוצאה ניתנה מ"מ כשיש לו מעות אף מעות אחר אין חילוק דאין קפידא במעות ויכולין להחליף. ולכך הוי. כאותו מעות שלוה דצריך להחזיר מעות ובנפסל אומר הש"ל. אבל כשאין לו מעות א"כ נאבד ממנו או באונס או בפשיעה שאכלן וכה"ג ומ"מ החיוב הוא רק מצד חיוב אחריות ותשלומין בעד המעות ושוב דינו כנזקין ושומרין וא"צ ליתן כלל מעות ולא שייך שיאמרו לו טרח וזבין ואייתי זוזי כיון שא"ל מעות אין חיוב כלל במעות כנ"ל. רק דעכ"פ הי' דינו בעידית כניזקין. וע"ז יליף עולא מוהאיש כו' יוציא כו' דכשאין לו מעות כמו התם דינו בזבורית רק מדרבנן בינונית. ומיושב בזה למ"ד ד"ת בעידית מנ"ל. ולמ"ש א"ש כיון דלא יליף מיוציא ממילא בעידית:
ומיושב היטב הך דפ' הכותב תולה מעותיו כו' וא"ל טרוח וזבין כו'. דכשיש לו מעות ע"פ דין צריך לטרוח וליתן מעות כשא"י ליקח אותו מעות כנ"ל רק אח"כ שלא הי' לו עשו לו שלא כהוגן כו' שכבר נתחייב כנ"ל. וא"כ י"ל ביש לו מעות רק דמ"מ יכול ליתן קרקע שיהי' לו הפסד כשיתן מעות כמ"ש הטור (סי' ק"א) ביתומי' שוב צריך ליתן עידית ומה שמלוה רוצה כדי שיהי' ככסף ומיושב לשון הגמ' פסחים ל"א אי פיקח מגבי להו ארעא כו' הא יש אותה שדה שלקח. ולמ"ש נקיט סתם ארעא מה שרוצים היתומים גם עידית צריך ליתן דהא יש לו מעות רק משום הפסד ומה שיתן עידית אין הפסד כנ"ל:
סעיף ב
(ב) לא יוכל כו' ברשות הלוה כו'. וכתב סמ"ע דילפינן מוהאיש כו'. וכבר כתבתי דלר"ת ופ' בש"ע לגוביינא אין הדין כן רק למשכון וא"כ י"ל אדרבא שליח ב"ד בורר גם מ"ש ללמוד מנזקין ג"כ קשה דחזינן דבלוה צריך ליתן מעות. וגם מטלטלין כתב הרא"ש (פ"ק דב"ק) דקרוב לזוזי א"כ גם עידית יהי' חייב ליתן דקפיץ עליו זבינא רק תקנה שלא יקפוץ (גטין מ"ט) אבל בינונית שוב יוכל לברור. וצ"ל אדרבא עידית הי' שייך דיקפוץ זביני' וימכור וע"ז תקנה שמא לא ימכור ולברור בינונית לא שייך קפיץ וע"כ שחביבה לו כלשון ש"ע ושוב א"צ ליתן דכשאינו בתורת מעות שוב יקח רק מה שמשועבד ושיעבוד הוא כמשכון ולא נשתעבד לערבות רק זבורית וגובה רק ממנה וכמ"ש לעיל:
(ג) תן לי כו'. והרא"ש ז"ל פ' דאם אומר שיקח כיוקרא דלקמי' שוב צריך ליתן לו כזולא דהשתא ע"ש בטור. ואינו מובן כלל כמ"ש לעיל מאחר שיכול לוה לברור מה שרוצה ליתן בבינונית גם בזבורית כן. וגם טעם הראב"ד בעידית בציר פורתא הא אין דינו כלל כמ"ש תוס' (ב"ק ז'). ונראה לע"ד דהא תוס' ריש קדושין הקשו מנ"ל דשוה כסף ככסף ע"ש. וכתב הר"ן וש"פ דדוקא בניזקין וע"ע דבע"כ צריך קרא דישיב כו' משא"כ קדושין דמדעתה הוי כסף דאצלה כו' ע"ש. א"כ לכאורה בבע"ח אין לימוד דש"כ ככסף. והא באמת דינו ככסף. א"כ מה שגובה מלוה מדעתו הוי ככסף אבל מה שיתן לו בע"כ אין לנו שיהי' ככסף כלל. וא"כ ממילא יוכל המלוה לברור איזה שדה שירצה כנ"ל שהוא ככסף ואף עידית מדינא ולמ"ש לעיל י"ל אבל לפי דברי הפ' קשה. ונהי דעל עידית שייך התקנה שלא יקפוץ כו' אבל בינונית וזבורית למה לא יוכל לברור כנ"ל. וי"ל הטעם כמ"ש תוס' פ' מי שהי' נשוי דלכך אי אית זוזי ללוקח מצי מסלק לי' משום דמעלה בדמים ואומר לדידי שוה לי הרבה יותר. וכיון שאין הפסד למלוה יכיל להעלות ע"ש. א"כ גם כאן כשבורר הלוה ונותן לו שדה דשוב אין הפסד למלוה יכול שוב להעלות בדמים שדות האחרות כמה שירצה ויאמר לדידי שוה כנ"ל. וממילא יכול לסלקו באיזה שירצה:
אמנם נראה לע"ד הטעם די"ל לדידי שוה כו'. משום דקי"ל (סי' רכ"ז) אף שיש אונאה ובטול מקח מ"מ כשיודע דשוה רק מחצה וכה"ג וקונה אין דין אונאה ומבואר ברש"י פ' הזהב דאינו מטעם מתנה המותר רק דנתפס המקח על כל שהתנה ליתן אף הרבה יותר משויו כיון שידע ואף שלא שילם מחויב לשלם כל מה שפסק. והטעם דהא בחליפין אין אונאה מה"ט דכשרוצה בחפץ זה לפעמים שוה אצל אדם הרבה רק התורה אמרה אונאה. ובטול כו' אבל כשיודע כו' כנ"ל. וא"כ שייך שפיר לדידי שוה לי הרבה יותר משויו כמו קונה אחר שהי' יודע שאינו שוה והי' פוסק יותר דנתפס בכל הדמים. אמנם זה דוקא כשרוצה החפץ או השדה שייך שוה לי כו'. משא"כ כשרוצה למכור כיוקרא דלקמי' א"כ כשאינו רוצה מטעם שחפץ בו רק לשיוי למכור לא מצי אמר כלל לדידי שוה יותר. וא"כ אסור להונות מדין אונאה גם בקרקע וצריך ליתנו למלוה בשוי' דעכשיו דהא צריך לשלם לו עתה ואינו שוה יותר מזולא כ"נ לע"ד:
ומיושב גם עידית להראב"ד דס"ל דלא מצד תקנה דלמאי דקי"ל כעולא דבע"ח בזבורית מה"ת לא ס"ל תקנה דאקפוץ כו'. וא"כ קשה דיקח עידית שיהי' ככסף דדיני' בזוזי. וע"כ דגם בזה הטעם משום לדידי שוה כנ"ל. וא"כ כשרוצה ליתנו כיוקרא כו' צריך ליתן כדהשתא כנ"ל וא"ש:
(ד) תן לי זבורית טפי פורתא שומעין לו כו' כזולא דהשתא. משמע דס"ל דגם רמ"ה ס"ל בבינונית יכול לוה לברור ומ"מ זבורית יכול מלוה לכופו שיתן וכן משמעות הטור ואינו מובן למה וי"ל די"ל א"א בתקנ"ח ודינו בזבורית כנ"ל. אך יש לדחות כיון דיליף מיוציא העבוט כו' אטו דוקא הגרוע הא הברירה בידו ליתן הטוב או גרוע א"כ גם שיאמר א"א כו' מ"מ מה"ת ג"כ יכול ליתן בינונית דוקא. ולמ"ש לעיל י"ל כיון דילפינן כמו שדרך בסתם להוציא הגרוע למשכון ממילא שיעבוד התורה בסתם בשעת הלואה ג"כ זבורית בתורת ערבות. ושוב בתורת שיעבוד גבי מקודם אותה הקרקע המשועבדת לו וא"י ליתן לו בינונית שלא נשתעבדו בע"כ. דבתורת פרעון דינו בזוזי. אך אחר שתקנו בינונית שוב ע"ז סמך וי"ל דמה"ת שוב בבינונית. אך עיקר דס"ל דשייך הורעת כחו גם בזה וכמו שתקנו בינונית משום נ"ד כן הי' התקנה באם ירצה זבורי' יקח. עוד י"ל כמ"ש לעיל דהא דינו בזוזי ויכול מלוה לומר לדידי זה כזוזי. רק דיכול לוה לומר לדידי שוה לי והיינו לעצמו. וא"כ בברירת בינונית מאמינים לו שחביבה לעצמו אבל כשרוצה מלוה זבורית והוא כמ"ש רש"י ז"ל שיש למלוה שדה סמוך לו וכה"ג א"כ יכול לומר שוה לי כזוזי ולוה א"י לומר ששוה לו יותר לעצמו דהא בינונית ודאי טובים יותר וע"כ משקר רק רוצה לדחוק למלוה ע"י שרוצה ושוב ע"כ צריך ליתנה לו כמו זוזי כנ"ל:
(ה) וי"א דאין כופין אלא אם כו' כיוקרא דלקמי' כו'. קשה להרא"ש דאין הפי' בש"ס שקול כיוקרא שיכול לומר כן דהא יכול לומר שקול כמה פעמים כשוי' רק כשאומר שקול כיוקרא צריך ליתן כזולא. וא"כ למה לא נקיט אף כמה וכמה יותר משויו. ודוחק דנקיט לרבותא וכן בש"ע למה נקיט כיוקרא. ונראה לענ"ד דדוקא נקיט דקי"ל (סי' ר"ו) בהא דכשאמכרנה אמכרנה לך ואחר כך מכרה ביותר משויו לא נכלל בקנין דזוזי אנסי' ולא חשוב כלל שרוצה למכור דגם דבר שאינו רוצה למכור אם נותנים לו הרבה מוכר ע"ש. א"כ גם כאן דוקא כשרוצה כיוקרא דלקמי' חשוב שרוצה למכור ושוב צריך ליתן לו כהשתא משא"כ ביותר משויו חשוב שחביבה ורוצה לעצמו רק אנוס כנ"ל. וא"צ ליתנה למלוה כזולא כנ"ל:
סעיף ו
עידית בציר פורתא כו'. סמ"ע ובטור מסיק דמסתבר כהאומרים כו' גילה דעתו כו' דצריך ליתן לו כיוקרא דלקמי' ע"ש בטור ולענ"ד תמוה דרמ"ה לטעמי' הובא נ"י פ"ק דב"ק דמה"ת בע"ח בעידית דקי"ל כר"פ ור"ה דמטלטלין הכל מיטב וא"כ אדרבא ילפי' מיוציא העבוט דבעידי' ול"ל דעולא רק מתקנ"ח שלא יקפוץ וילונו כו' ולכך בהי' לו עידית ומכרה לא שייך וגבי מבינונית שהם אצלו עידית ע"ש. ומה"ט שפיר ס"ל דאם גילה דעתו דחפץ ליתן ביוקר ורוצה למכרן לא תקנו דל"ש שיקפוץ וילונו כו' דכשרוצה לעצמו לא יוכל ליקחם אבל הטור דס"ל כעולא דד"ת בזבורית אין טעם לזה. ונראה או דמספקא לי' דהא הרי"ף והרא"ש גטין ר"פ הנזקין כ' ברייתא דר"ש טעמא דקרא שלא יקפוץ כו' ובס' ק"נ על הרא"ש כתב שט"ס מ"מ אמרה תורה דהא ד"ת בזבורית ויש להפליא שבדורות אלו יאמר כשעולה על רוחו שט"ס ברי"ף ורא"ש א"כ לא נדע שום דין. גם פשט משמעות הגמ' מובן כגרסת הרי"ף ורא"ש ע"ש. ואישתמיט לי' ד' הירושלמי הובא בפי' דפליגי תנאי ר' סימאי והאיש זה שליח ב"ד שאם מלוה נכנס מוציא היפה ולוה מוציא הגרוע ושליח ב"ד נכנס ומוציא את הבינונית ר' ישמעאל אומר ד"ת שיכנס המלוה דכ' והאיש א"א נושה כו' יוציא א"א העבוט החוצה ע"כ משכנו קרקעו ילמד ממשכונו מה משכונו בבינונית אף קרקעו בבינונית כו'. ובקה"ע כתב שט"ס מלוה נכנס רק צ"ל לוה נכנס ע"ש וילמד קרקעו קאי לר' סימאי ודף הקדום כתב בעצמו דס"ל ב"ח בעידית מד' מלוה נכנס ע"ש שסותר א"ע. ובאמת י"ל הגירסא מלוה נכנס והיינו כמ"ש ר"ת (הובא ברא"ש ב"מ דקי"ג) דוקא שלוקחו למשכון שאינו רוצה לגבות עתה בתורת פרעון אבל לפרעון כו' א"כ חשוב שהמלוה נכנס דצריך להוציא לו מה שהמלוה מרוצה דאם לא יתרצה במשכון זה יגבה בתורת פרעון והיינו דמייתי כל הפסוק א"א נושה כו' העבוט כו'. היינו דדוקא למשכון. וממילא הוא מדעת המלוה. או י"ל דדייק מקרא נושה כו' דהוא במשכנו שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה מלוה נכנס ובורר משכון שירצה כמבואר בטור וש"ע ס' צ"ז. ואמר ממילא ילמוד קרקעו ממשכונו כו' דשיעבוד הקרקע נעשה בשעת הלואה ושפיר בסתם כמו שמלוה רוצה שעל סמך זה מלוה ושוב אח"כ שפיר גבי מעידית מה"ת שכבר נשתעבדו כנ"ל. ולמ"ש י"ל שפיר החילוק בין שקנה אחר הלואה דכיון שכבר חייב לו משתעבדי כשקנה רק זבורית כמו משכון אחר הלואה. והיו מיושבים ד' רמב"ם ז"ל דמפרש מר א"ל דעולא דיליף מוהאיש בזבורית ומר ל"ל כנ"ל דמחלק בין משכון בשעת הלואה וכיון דמה"ת דינו בעידית רק שלא יקפוץ כו' ממילא כשהן כבינונית דעלמא גובה דלא שייך הטעם דעידית כאלו מוצא לקנות. וממילא נכסים שקנה אח"כ שפיר כיון דמה"ת בזבורית גובה רק זבורית כמו מאן דס"ל דעולא ולא גבי מבינונית שהן אצל לוה עידית כנ"ל. ומ"מ משמע דפלוגת' דירושלמי אי בבינונית מה"ת אי זבורית לגירסת קה"ע דלוה נכנס. וי"ל דטור מסופק בזה ומספק אף שמתחלה א"י לגבות מ"מ לענין חזרה הוי כמ"ש הרא"ש ז"ל בס' אם עמד חוזר ע"ש:
גם י"ל מ"ד בעולא פליגי דהא הק' תוספ' איך יליף הא קי"ל כל מילי מיטב. ועיקר התירוץ כמ"ש לעיל דלמשכון לא שייך אי לא מזדבן הכא כו' ויליף מינה קרקע. שוב ראיתי רשב"א ז"ל תי' כן. ועדיין קשה עכ"פ לפרעון א"א ללמוד ושפיר יגבה קרקע מעידית שיהי' ככסף. וע"כ דס"ל לעולא כיון דהשיעבוד מיד כמו משכון וחל על מה שרוצה לוה דסתמא זבורית ושוב אח"כ גובה קודם מאותו קרקע שנשתעבד ונעשה ערב ושאר קרקעות ג"כ ערבין כשלא יהי' ערב הראשון. ולכך כל שיש זבורית גבי רק מינייהו ובשלו שמין דמקרא דיוציא תליא בדידי'. רק מתקנ' נ"ד וכשאצלו עידית לא תקנו. ולכך למ"ד כעולא מודה בהי' לו עידית ומכרה דכבר נשתעבד ומה"ת כנ"ל ומ"ד לית לי' דעולא היינו דלא יליף מהשיעבוד על הפרעון ואדרבא לפרעון דינו בעדיות מה"ת רק שלא יקפוץ וממילא בשל עולם כנ"ל. ומ"מ אין דברי טור מתישבין בזה. ונראה דס"ל ולעולא בלאו קרא הי' דינו בעידית שיוכל למכור ויהי' כסף רק דגלי שיהי' זבורית מקרא דיוציא כו'. והא כיון שרק למשכו מה חילוק ללוה בין פחות שבכלים וע"כ שחביב לו משאיר אצלו וילפינן מינה גם לגבוי שמשאיר עידית ובינונית לעצמו. אבל כשגילה דעתו שרוצה למכור שוב מה"ת צריך ליתנו למלוה דשוב דינו בעידית רק דס"ל דאותו גלוי דעת שרוצה ליתן כיוקרא דלקמי' אינו ראי' שאינה חביבה לו. רק ביותר משויו דעכשיו רוצה למכור אף שחביב. ולכך רק כיוקרא דלקמי' צריך ליתן לו דע"ז מהני גלוי דעתו שרוצה למכור בעד סך הזה. וקמ"ל שא"י לחזור בו ואף דלא הי' קנין כיון שגילה ד' מחויב כנ"ל. וכשחוזר אינו נאמן וכשרוצה זבורית מודה טור דצריך ליתן כדהשתא דכיון שרוצה למכור מיד אינו נאמן שחביב לו דמסתמא בינונית עדיף רק רוצה לדחוק משא"כ עידית נגד בינונית י"ל שחביב רק עכ"פ כמו דס"ל לפ' הנ"ל דעכ"פ א"י לחזור מגלוי דעתו ולומר שאינו רוצה כלל א"כ נהי דלענין זה לא דמי עידית לזבורית ליתן כהשתא דאינו משועבד עכ"פ לענין שא"י לחזור שוים כנ"ל וצריך ליתן לו כשרוצה ליקח כיוקרא דלקמי' כנ"ל. והחולקים נראה דס"ל נהי דשם א"י לחזור בו דתלינן חזרתו ע"י שפוסקין שע"י שרוצה כיוקרא יתן לו כדהשתא מש"ה חוזר בו ואומר שאין רוצה ליתן לו כלל זבורית. משא"כ בעידית דבאמת רוצה ליקח כיוקרא דלקמי' למה חוזר בו. וע"כ שבאמת חוזר ואינו רוצה ולמה לא יוכל לחזור. דא"א לפרש דברי טור רק כשחוזר בו דמה שייך לומר כשרוצה לוה כיוקרא ונותן כו' צריך ליתן ע"ש. וממילא גם בזבורית טפי פורתא דנותן כדהשתא אף דשם יכולין לפרש באינו חוזר אבל אי הדר בי' שאינו רוצה כלל ליתן זבורית אף כיוקרא מהני חזרתו. אבל מדברי הטור הנ"ל מוכח דכה"ג גם בזבורית א"י לחזור כנ"ל. אולם אין טעם למה לא יוכל לחזור בו והא אף בשותפין רצו לחלוק צריך קנין (בסי' קנ"ז). ולרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' מכירה) דמלוה קונה במכר אפשר דבריצוי שניהם קרקע פלונית בעד החוב קני. אולם לרוב הפ' דוקא שאומר בפירוש מחילת מלוה ובגבי' זו כשמחזיק אז פטור מהחוב אבל אינו מתחיל קנין. וי"ל דמבינונית על זבורית דאומר א"א בתקנ"ח וזה מהני בדבור מהני שוב גם ריצוי הלוה ליתן דהוי כמחילת מלוה דקני. ולכך בבינוני' גופי' שבורר לוה שדה זו כל שלא עשה מלוה קנין יכול לחזור דלא הזכירו בזה כלום. וא"כ עידית טפי פורתא למה לא יוכל לחזור בו. ורמ"ה דס"ל מה"ת בעידית א"כ הוי זה כאמר לוה א"א דג"כ א"י לחזור בו משא"כ לטור כנ"ל. וצ"ל כמ"ש לעיל דס"ל ג"כ דראוי להיות בעידית שיהי' כסף דבא"ל זוזי מחויב כנ"ל. רק דמצי אמר לוה לדידי שוה הרבה יותר כמ"ש תוספ' פרק משה"נ בטעם דלוקח מסלק בזוזי ע"ש (דצ"א). וזה דוקא ברוצה להחזיק לעצמו וכשאינו לעצמו רק למכור שוב מחויב ליתן לו עידית. א"י לחזור בו ג"כ שכבר נתחייב כנ"ל כדאמר ר"פ הנושא לברור כהן כיון שיש שיעבוד בלא"ה ע"ש. או אפשר דילפינן מיוציא כו' נשתעבד ג"כ רק מה שירצה לוה ומיד שרצה נשתעבד למפרע קרקע זו. אך א"כ הי' באיזה שדה ג"כ הדין כן גם הי' תליא בברירה. ואפשר כיון דנתרצה מלוה כיוקרא דלקמי' וזה חשוב מחילה מקצת מהחוב שוב קני לי' בכסף דמחילת מלוה. וגם איידי דבעי למקני גמר ומקני. ולכך בבינונית איזה שדה לא שייך זה ויכול לחזור בו כנ"ל. וכן אם נתרצה כזולא דהשתא ליתן עידית יכול לחזור בו כנ"ל:
(ז) אם א"ל אלא עידית א"י למוכרה ולקנות בינונית וליתנה לבע"ח אלא כו'. הנה כשמוכר בעד מעות א"כ כיון דאית לי' זוזי מחויב ליתן אף אם א"ל בינונית ואצ"ל שיקנה. ואין לומר כשמלוה רוצה עידית יותר ממעות דהא כשאינו רוצה בינונית יצטרך ליתן לו המעות. וכן ודאי דיכול בע"כ לסלקו במעות. וצ"ל שיכול להחליף על בינונית טפי בעד העידית ואם החליף הא משמעות הפ' דא"י לגבות מלקוחות כשיש ב"ח גם שקנה אח"כ וכ"מ בתוס' ב"מ י"ד ובמהרש"ל שם ע"ש ואפשר בלא כ' דאקני א"י. אולם כיון דמיני' כו' משמע דאין חילוק. וצ"ל הפי' אינו יכול שאינו רשאי ואף דקודם הגבוי רשאי להחליף מ"מ כשבא לגוביינא ורוצה להחליף ולהרויח אומרים הב"ד שאינו רשאי להפסיד שיעבודו כיון שהדין להגבותו העידית. אבל לומר שדיעבד שהחליף ג"כ גובה העידית כיון שבא לב"ד לגבות לא יהי' שייך אין נפרעין כו' דוחק שהי' להש"ע לפרש. ואפשר כיון שרוצה למוכרן המלוה קודם כמו משכון דהוא כב"מ (בסי' קע"ה) או דשוב דינו בעידית כיון שאינו רוצה לעצמו רק למכור. ולא פסק דלא מצי אמר עידית בציר כו' אף שאמר כיוקרא כו' רק דמצי הדר בי' ולעכב לעצמו. אבל לא כשרוצה למכור וכנ"ל. וא"כ כשלוקח רוצה ליתן יותר צריך גם המלוה ליקח כמו שהלוקח רוצה ליתן לו. הגאון דייק לה מדתני (ב"ק ז') א"ל אלא עידית כו' מה קמ"ל וע"כ כנ"ל. ע"ש ואף די"ל הפי' באין עבור כולן דס"ד דנזקין דמשועבד לו עידית קידם לגבות מב"ח וקמ"ל דשוין. אך אא"ל כן דתני גם כתובה. וכששוין אין גובית כלל וע"כ כנ"ל:
סעיף ד
(ח) זבורית ובינונית כו'. הרמב"ם ז"ל (פי"ט מה' מלוה) פסק דגם בלא הי' לו עידית גובה בינונית דשייך תקנתא דעולא גם בהא. ותמהו עליו הה"מ (בפ' כ"ד) ושאר פ' דפסק ב' שהוציאו שט"ח זע"ז כר"נ דזה גובה וז"ג בא"ל לזה עידית ובינונית ולזה זבורית ע"ש. והא להנ"ל כשיגבה בינונית יחזור ויגבה הבינונית כדאמר בש"ס (כתובות ק"י) והניח בצ"ע. וי"ל בפשיטות כמו דמחלקין בין הי' לו עידית ומכר' שלוה על סמך הבינונית לא תקנו להפסיד שיעבודו ע"י שמכרן אף דבשלו שמין ונעשו עידית. ואף דבמכר הבינונית ונשאר עידית וזבורית משמע דאינו גובה רק מזבורית מ"מ בהנ"ל שנעשו עידית יש חילוק כנ"ל. וא"כ י"ל להרמב"ם דמפרש מר אית לי' תקנתא דעולא היינו אף דמדינא בשלו שמין והוי עידית מ"מ שייך תקנה דנ"ד כיון שהן בינונית דעלמא ותקנה שיגבה וממילא סומך עליהן בשעת הלואה. א"כ בקנה אח"כ בינונית ובשעת הלואה הי' לו רק זבורית נראה דשוב אינו גובה מהן דאף דאקני משיעבוד מיני' או שכ' מ"מ לא סמך עלייהו ולא שייך התקנה ונשאר כדיני' דבשלו שמין והוי עידית. וא"כ מיושב בהא דב' שהוציאו דסבר ר"נ דזה גובה דבשלו שמין וקי"ל מכאן ולהבא גובה וכקנה קרקע דמי כדאמר בפסחי' פ' כ"ש. וממילא כשיגבה בעל זבורית מזה בינונית לא יוכל הוא לגבות דבשעת הלואה הי' לו רק זבורית ועתה שגבה וקנה הן עידית אצלו ותקנה לא שייך כנ"ל. ור"ש ס"ל בשל עולם שמין והן בינונית ממש וגבי אף שקנו מיניה כדיני' דאף לעולא לא פלוג רבנן בין קנה ודאקני שיהי' דינו בבינונית רק כשנעשו עידית תליא אי סמך עליהן כמו החילוק בין הי' לו עידית ומכרן כנ"ל. ופסק רמב"ם ז"ל שפיר כר"נ. וא"ל דא"כ למה דחי ש"ס דלזה בינונית ולזה זבורית משום ליתי בעל בינונית ברישא כו' והדר ליגבי כו'. והא להנ"ל אף שיגבה הוא זבורית יצטרך ליתן בינונית שעליהן סמך. די"ל דוקא כשהי' לו בינונית וזבורית שייך שחל התקנה משום נ"ד שיחשב בינונית דעלמא דאל"ה יגבה מזבורית ויש נ"ד כנ"ל. משא"כ כשלא הי' לו רק בינונית דחשוב עידית ולא שייך כלל התקנה שיחשב כבינונית דגם שהן עידית סמך עליהן ושפיר דנין כעידית וכשקונה אח"כ בינונית או זבורית מגבי לי' כמו בהי' לו עידית וקנה אח"כ זבורית דגובה מזבורית דאין חילוק כנ"ל דבשביל חשש שיקנה ליכא נ"ד כו'. וכן בהנ"ל שהי' לו רק בינונית ויקנה בגביתו זבורית שפיר הדר וגבי מ"מ, כיון דבשלו שמין והוצרך לשנוי' שיש לו עידית ובינונית ולזה זבורית כנ"ל:
עוד י"ל הגם דנימא דגם בהנ"ל שייך התקנה שסמך על מה שיגבה הבינונית שיגבה הלה ממנו אם יהי' הדין זה גובה כו' גמ"מ י"ל למ"ש תוס' סוף ב"ב לרו"ש דמלוה ע"פ א"ג מיורשים כו'. אף דנגד יורשים אין חילוק בין שטר לבע"פ דלא שייך פסידא מ"מ התקנה דנ"ד לא שייך אלא בשטר דיש תועלת בתקנה שיהי' בטוח דגם מלקוחות יגבה. משא"כ ע"פ דגם אם יהי' הדין דגבי מיורשים מ"מ אם ימכור לא יגבה וע"כ לא חשש ולא שייך נ"ד ע"ש. וא"כ י"ל בתקנתא דעולא גם כן מה תועלת דמשום נ"ד יגבה בינונית הא אם ימכור או מיורשין אין נפרעין כשיש לבע"ח זבורית א"כ לא סמך רק על זבורית כיון שבידו למכור הבינונית. אך י"ל דלמה ימכור הבינונית ולהגבות למלוה זבורית כיון שאינו רוצה להחזיק הבינונית לעצמו למה לא יגבם למלוה. ואי משום דקפיץ עליו זביני טפי מזבורית וצריך למעות. מ"מ טוב להגבות למלוה הבינונית ואף דזבורית לא קפיץ כו' מ"מ מתי שימכרם ויהי' לו מעות יהי' שומא הדרא וישאר לו הבינונית משא"כ כשמוכר הבינונית ולכך סמך מלוה שפיר על הבינונית שלא ימכרם ושייך נ"ד שיגבה. משא"כ ב' שהוציאו שט"ח כו' דכשגובה בינונית לא שייך שסמך על הבינונית שיגבה הלה ממנו דאין תועלת שמא ימכרם כשיגב' ויצטרך לגבות זבורית. ולא שייך משום שומא הדרא דהא כשיחזור ויגבה בינונית שלו שהגבה אותם לא יהדרו לעולם דשלו הי'. ושוב שייך שימכור משום דקפיץ כו' ולא שייך התקנה ושפיר זה גובה כו'. ויש לדחות דהא קי"ל כר"פ דמלוה ע"פ גובה מיורשים משום נ"ד אף דלא גבי מלקוחות דעכ"פ, קצת תועלת לענין יורשים כן תקנתא דעולא דעכ"פ קצת תועלת כשלא ימכור יגבה בינונית לא זבורית ושייך נ"ד כנ"ל:
גם י"ל דהא מאי פריך מה חזית כו' לגבי ב' בינונית ברישא כו' והא נ"מ כשמכר שט"ח. ולכאורה גם לר"ש דבש"ע שמין ג"כ נ"מ שהלוקח שט"ח יגבה בינונית והוא יגבה זבורית. וצ"ל דלר"ש כיון דהדן הפוכי מטרתא ל"ל א"י למכור זכות יותר ממה שיש לו ואצלו אין נ"מ וא"י לגבות כלל בשט"ח זה. אבל לר"נ דהדין זה. גובה וז"ג א"כ גם בלזה בינונית ולזה זבורית ומכר שט"ח שפיר נ"מ דהא מהני מכירתו שהי' יכול לגבות בינונית. וצ"ל ג"כ כיון דמה חזית כו' ויכול בעל בינונית לגבות זבורית והדר מגבי והפוכא כו' חשוב ג"כ שא"י לגבות ולא מהני מכירתו. וא"כ י"ל כיון דמהדין בשלו שמין רק משום תקנתא דעולא. וא"כ כמו דאמר בש"ס פ' אע"פ בלאחר שאגרשה דכיון דמדינא קונם מפקיע משיעבוד רק דאלמוה מדרבנן לשיעבודא לא חשוב לענין לאחר גירושין דשלב"ל דלענין מה שלא תקנו חשוב כאלו לא הי' התקנה וכאלו הי' יכול גם קודם להפקיע ע"ש (דנ"ט). וכ"כ הר"ן פ"ב דכתובות לענין מצאו לקיים כתב יד א' שאין הב' בטל משום מפי כתבם כנ"ל ע"ש. וא"כ ביש לא' עידית ובינונית ולא' זבורית דשפיר מי שגובה קודם מן הדין גבי זה בינונית ונעשו עידית ויגבה לו זבורית רק משום תקנתא דעולא וא"כ כל שלא גבה דלא שייך התקנה מהני מכירתו שט"ח כמו אלו לא הי' התקנה כלל דשפיר יכול לגבות בינונית שלהב' אינו משועבד כ"א זבורית ושפיר נ"מ כשמכר שט"ח כנ"ל. וא"כ שוב אף שלא מכר י"ל דלא שייך שסמך על זה שיהי' לו הבינונית דהא יוכל למכור השט"ח ולא יהי' לו רק זבורית ומממילא נשאר הדין דבשלו שמין וזה גובה כו'. ויש לדחות ג"כ כנ"ל:
עוד י"ל דלמאי דקי"ל מטלטלין כל מילי מיטב וכ"ש כסף ממש. א"כ י"ל דתמיד הדין בלוה כמו הי' לו עידית ומכרה דבשעת הלואה הא הי' לו מעות שלוה שנעשה שלו והוי עידית נגד הבינונית ומשתעבדי הבינוני' ואף שהוציא המעות נשאר השיעבוד בינונית כנ"ל. וה"ה אם הי' לו מטלטלין ג"כ י"ל כנ"ל. רק נ"מ או במתחייב מה שאינו חייב דלא הי' לו והוי בינונית עידית כנ"ל. או בלא הי' לו בינונית בשעת הלואה. ואח"כ כשכבר לא הי' לו מעות ומטלטלין קנה בינונית נעשי' מיד עידית דקי"ל לוה וקנה כו' דחל כשקנה לא קודם וגבי רק זבורית ופסק רמב"ם ז"ל שפיר דזה גובה וז"ג כו' דכשיגבה בינונית יהי' קנה אח"כ ואז לא הי' לו רק שטרות על חבירו ואין זה מיטב כלל דאין גופו ממון וגרוע מקרקעות דמאן דיליף ריבוי ומעוטי ממעט רק שטרות ע"ש (ב"ק קי"ז), ולא גבי מהבינונית כשיגבה כנ"ל דבשלו שמין היכא דלא הי' לו עידית ומכרה כנ"ל ולהפ' החולקים צ"ל דדוקא הי' לו עידית קרקע שמצד שיעבוד ולכך הי' הבינונית משועבדים ולא פקע משא"כ מעות או מטלטלין כל שהי' לו הי' מחויב ליתנם לו ולא הבינונית דמצד שיעבוד כשלא יהי' לו מעות יהי' על הבינונית שם עידית ולכך לא הוי כהי' לו עידית ולרמב"ם ז"ל שפיר למ"ש לעיל דהא דלא אמרינן שיוכל מלוה לברור מטעם דדיני' בזוזי ויוכל לומר לדידי שוה לי קרקע זה כזוזי ויצטרך ליתן אף עידית. דבזה ליכא טורח עיין לעיל ס"ק א' רק מטעם כשאין לו מעות אין דינו כלל בזוזי ע"ש. וא"כ כשיש לו מעות ואינו רוצה לשלם מעות וא"י לכופו שוב שפיר יוכל מלוה ליקח עידית ומה שירצה מדינא דכשיש לו דינו בזוזי וא"י לגבות יכול שוב לומר לדידי כו' כזוזי. א"כ אז בשעת הלואה שהי' לו מעות שפיר נשתעבדו הבינונית אף דבשלו והי' עליהם שם עידית נשתעבדו כשלא ירצה לשלם המעות דנכסוהי ערבין הן כשלא יהי' לו מעות והן כשלא ירצה ושוב לא פקע השיעבוד כמו מכר עידית כנ"ל. ואף דבהי' לו רק עידית בשעת הלואה וקנה אח"כ בינונית נראה דגבי בינונית היינו דלא חשוב שנשתעבדו אז רק שלא הי' לו אחרים. ועוד דשייך התקנה כמ"ש הר"ן ע"ש בשם רמ"ה משא"כ כשהן בינונית דעלמא רק בשלו פליגי כנ"ל. ובאמת פי' הב"י ברמב"ם דמיירי בהי' לו עידית ומכרן תמוה מאד שאין דרכו של הרמב"ם כלל להשמיט החילוק שמבואר בש"ס ולכתוב סתם ושנאמר דמיירי בהנ"ל ולמ"ש ס"ל לרבינא החילוק בין הי' לו ואמר סתם בעולא פליגי משום דהוי לעולם כהי' לו זולת באין לו באמת כנ"ל. או שקנה הבינונית כשלא הי' לו כבר המעות כפלוגתא דסוף כתובות. ומיושב שפיר. ובהקנה מטלטלי אגב קרקע שהשיעבוד גם אמטלטלין אפשר דמודים החולקין דהוי כהי' לו עידית אף שאין לו עתה מטלטלין:
סעיף ד
(ט) הי' לו עידית ומכרן. לכאורה דוקא מכרן. והי' אפשר דכמו חפר בורות כו' בשדה המשועבדת לב"ח אף בינונית הוי מזיק שיעבודו דחייב וצריך לשלם לב"ח עידית כנזקין וא"י ליתן ללוה העידית והוא יתן בינונית לב"ח דהחיוב לב"ח. א"כ להפ' (סי' ס"ו סכ"ג) דגם יורש מוחל שלטובתו מ"מ חייב משום גורם. א"כ י"ל מכר הוי מזיק שיעבודו ושוב אף דבינונית נעשה עידית גובה כניזק. אך ז"א דבדידי' קעביד מעשה וע"י מכירת העידית נפסד שיעבוד הבינונית לא חשוב חיוב משום מזיק. גם בל"ז כיון שיש מה לגבות אינו מזיק כנ"ל. א"כ נראה דאין חלוק וגם שנפסדו העידית ג"כ גובה בינונית דמפורש ברש"י ונ"י דהחלוק רק בין אי אזלינן בתר שעת השיעבוד או בתר שעת גוביינא וכיון דאזיל בתר שעת השיעבוד אין חלוק בין מכר ובין אשתדיף. וקצת ראי' דאל"כ למה בש"ס וס' ה' נקיט הדין בעידי עידית ונפסדו. הוי לי' למנקט רבותא טפי דאף אם הי"ל רק עידית וב' וזבורית וא"ל מגבינא לך מעידית ונפסדו יכול ג"כ לומר עתה הבינונית במקום עידית וליגבי מזבורית דקי"ל בשלו שמין. וע"כ כנ"ל דבל"ז יגבה בינונית אף שנעשה עידית כיון דהי' לו עידית ונפסדו כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח. דא"כ למה נקיט מכרן הול"ל רבותא אשתדיף כנ"ל. ולשון הסמ"ע ס"ק י"א דהי' סמיכת דעתו כו' מבואר דגם נפסדו עידית גובה בינונית כנ"ל. ובהי' לו רק ב' וז' וקנה עידית דלכאורה ג"כ בשעת שיעבוד הי' רק זבורית כיון דבשלו כו'. ואם לחומרא כ"ש לקולא. מ"מ לא משמע כן. דאי כ' דאקני א"כ הי' דעתו על מה שיקנה ג"כ. ובלא כ' דאקני רק משום דמיני' כו' אפשר דלא גבי רק זבורית דלא הי' ס"ד רק על זבורית. מ"מ משמע דאינו כן דמאי דאזלינן בתר שעת שיעבוד הוא רק לגבות בינונית כדינו כיון שהי' שוה כשל כל העולם לא פקע ע"י שנעשה אח"כ אצלו שינוי מלכל העולם: