חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות גביית מלוה · סימן צט
סעיף א
לא הי' לו שום טענה נגד השטר אלא שאומר שא"ל לשלם כו' אם לא נמצא ללוה כלום יותר ע"מ שמסדרין לו התקינו הגאונים שמשביעין את הלוה כעין של תורה בנק"ח שא"ל כלום כו' ושלא החביא ביד אחרים ושלא נתן מתנה עמ"ל וכולל בשבועה שכל מה שירויח כו':
(א) לא כו' טענה כו'. ל"ל זה לטור וש"ע הול"ל נתחייב בב"ד וטוען א"ל. י"ל לאפוקי אומר פרעתי ואשתבע לי שמבואר לעיל סי' פ"ב בטור ב' דעות אם צריך לישבע אין לי כל שלא נשבע מלוה. אבל ש"ע שפ' שם כרמב"ם הול"ל נתחייב רבותא טפי כנ"ל. והש"ך פ' בכל אותן שמדינא נוטלין בלא שבועה חייב לישבע א"ל. ובאותן שדינם שלא לטול ותקנו שיטול בשבועה א"צ לישבע א"ל ע"ש. וט"ז פ' דאין כח למלוה לכוף ללוה שישבע עד שישבע הוא ע"ש:
ולע"ד בשבועה זו שחלוק משאר נשבעין ונוטלין דאמרי' שלם וצריך לטעון אשתבע לי ואי לא טעין אין חיוב שבועה עלי' כלל. א"כ כשטוען אין לי וטוען אשתבע לי' דל"פ ואז אשבע שא"ל לא חשוב כלל שטוען אשתבע לי דנראה העיקר הטעם והחילוק בין טוען או לא שלא מצינו דממ"נ. אי אלים חזקה דשטרך בידי מה בעי מאי מועיל שאומר שישבע לא מצינו חילוק רק בגוף הטענה בלא שכיח בין טוען כו'. ונראה דזה עצמו חשוב אומדנא שכדברי' דאל"כ למה רוצה להשביע חנם הא יודע שישבע ויטול משא"כ כשאינו טוען. וא"כ בזה שטוען אין לי אדרבא יודע שגם שאמת למה ישבע מלוה עתה כדי להשביע שא"ל וטוען אשתבע רק שלא ישבע ולא חשוב טוען כלל ממילא חייב לישבע שאין לו. אך זה רק לתוס' ושבועות מ"א) שכ' גבי יתומים אין משום דטענין ע"ש. אבל לרש"י (גטין נ') דטענינן להו אם הי' קיים הוי טעין אשתבע אין הטעם כנ"ל דאין אומדנא וי"ל דמדלא טעין יש אומדנא דלא פרע ולא שייך הנ"ל. מ"מ גם לרש"י י"ל דלא חשוב טענת אשתבע רק כשרוצה לשלם כנ"ל וא"כ י"ל בשאר מחויבי שבועה בשטר בלא טענה כגון פוגם וע"א וכה"ג א"צ לישבע אין לו קודם כט"ז. דלש"ך ז"ל קשה למה נקיט המחבר (בסי' פ"ב) דינו בשבועת השבע לי הול"ל רבותא באותן שחייב לישבע בלי טענה. וכן משמעות ל' הרמב"ם (פי"ד ממלוה) ג"כ. וכן מלשון ת' לקמאי שבבעה"ת מי שהוא מהנשבעין ונוטלין ע"ש. וקאי על המבוארים במשנה פוגם וכה"ג משא"כ שבועת אשתבע לי שלא הזכיר במשנה א שוב מצאתי בגי"ת פסק כן וכן נראה לדינא. וגם בתרא נגד הט"ז הא לא ראה דבריו ולשון הרמב"ם פ' י"ד ממלוה כמעט מפורש חילוק הנ"ל ע"ש. ובל"ז ש"ך מדמי לחשוד ע"ש (ס"ק י"ג) ולטעמי' אזיל שהכריע סי' צ"ב כי"א. אבל ש"ע תופס עיקר כדיעה קמייתא. וגם לי"א אינו ראי' כלל ממי שא"י לישבע שלא תקנו להפסידו למי שיכול לישבע שכל שלא נשבע אין חיוב והוי רק גורם לממון דמ"י דמשתבע. וגם ע"א של תורה אינו מחייב ש' בדבר שבב' הי' נוטל רק בשבועה והא הגאונים תקנוהו כעין של תורה בנק"ח. א"כ גם בהנ"ל כן. ובע"א שפרוע בל"ז הוי עד מסייע לפטרו משבועת א"ל דמ"מ מעיד דפטור משבוע'. רק ביש נאמנות לא חשוב מסייע לפטור מ"ש אין דע"מ שמעיד אינו נאמן. אבל בכל הני נראה כט"ז. וז"ש ש"ע לא הי' לו כו' לאפוקי פוגם וכה"ג. ואפי' בפוגם וחשוד לי"א ולש"ך. וכן פוגם ומת יש להסתפק ג"כ כיון דטעמא משום תקנתא לתקנתא לא עבדי להפסידו. אבל לדחות תקנת הגאונים י"ל דמהני כיון שנתחייב שבועה ולא הי' צריך זה לישבע אין לו י"ל בזה א"א מוריש ואינו בכלל דלא לוסיף. מ"מ מדסתמו משמע שכל שמחויב לשלם צריך לישבע א"ל. אולם כל שלא נשבעו יתומים שלא פקדנו ג"כ אצ"ל א"ל כנ"ל. ובלא פוגם אין הדין כן רק כש"ע סי' פ"ב דנראה דהטור יחידאי בשבועות השבע לי כנ"ל:
(ב) לא נמצא כו'. כ' סמ"ע דרמב"ם נקיט רבותא אף שא"ל כלום מ"מ מדינא פטור בל"ש ע"ש והנה לכאורה למ"ש הטעם משום דאין נשבעין ע"ט שמא. א"כ הי' נראה חילוק ביש לו כדי סדור צריך לישבע מדינא כמו הראשונה נשבעת לשני' (כתובות צ"ג). וכן ב' בע"ח חשוב נוטל ממשועבדים נגד בע"ח הב' שמשועבד לו ומשביעין בספק דכל דהאי ידע והאי לא ידע משתבע. וא"כ לענין שיתנו לו ב"ד הסידור שמשועבד ודאי לבע"ח רק התורה ציותה לו אם אין לו יותר יתנו לו אף שמשועבד וכן משמע לשון הגמ' קי"ד עלי' רמי דכ' לך תהי' צדקה. וזה שייך רק כשהוא שלו דמזה יליף ר"י אם אינו קונה כו'. ומשמע שמשועבד ומ"מ מחויב ליתן לו. וא"כ צריך לישבע שאין לו יותר מספק כדי לטול סידור מהמשועבד לו. ולא הוצרך תק' הגאונים רק באין לו כלל דלפטור א"נ מספק. לזה השמיענו רמב"ם ז"ל דאף שא"ל יותר מהסידור גם כן פטור מדינא דלא כנ"ל. ונראה הטעם דמ"מ כיון שאמרה תורה מסדרין פקע השיעבוד ממה שהוא כדי סדור שאין עליו מצוה דפ' בע"ח מן הסדור וחשיב לפטור. וכן משמע דגם ע"י גלגול א"י להשביע מדינא שאין לו כגון עיסקא דטוען שנאבד הכל וא"ל לשלם גם חצי הלואה שחייב שבועה על הפקדון שא"ב וע"י גלגול ישבע שא"ל גם שהוא טענת ס. וכן טוען ברי שיש לו דמ"מ אין חיוב מדינא דלא חייבו שבועה רק כשכופר בעיקר החיוב משא"כ במודה החיוב רק שא"ל עתה. אך לכאורה ב"ק ק"ה וכחש בה פרט למודה בעיקר כו' שורי גנבת כו' מכרתו כו' ולא נתתי לך דמי שקול תורא כו'. הול"ל רבותא מודה בעיקר ואומר שאין לו לשלם. ובפקדון לכאורה אף שאומר פשעתי וא"ל לשלם וכן ש"ש נגנבה וא"ל חייב שבועה שא"ב מה"ת דעכ"פ אינו משלם והתורה חייבו כל שאינו נשבע דנחזיק שברשותו. וא"כ משכחת כפל בט"ט גנב גם בש"ש ושואל שטען ט"ג וא"ל לשלם. וצ"ל דפטור שאין הכפירה והפסד ממון על דבר א' דהכפירה מצ"ע שנשבע לא הוי כפירת ממון דחייב. רק מה שאומר אין לו בשקר וע"ז לא נשבע. ויש לדחות. דכשאומר אין לו א"כ הכפירה דנגנבה הוי כפירת ממון דאף דכשיהי' לו יצטרך לשלם מ"מ לא גרע מגורם דאלו מגנב כו'. ואפשר דפטור מה"ת משבועה שא"ב כיון דמ"מ חייב. וא"כ באומר פשעתי וא"ל פטור גם משבועה וכשאומר לא פשעתי חייב שבועה אף שאומר א"ל והוא נגד הסברא. גם לענין כפל דאמר ר"פ המפקיד ש"ח שאמר פשעתי מקני לי' כו' באומר א"ל לשלם נראה דלא אקני לי' אף שמודה בחיוב גם לא שייך אי בעי פטר נפשי' דאז יצטרך לישבע מה"ת. אך הי"ל (בר"פ המפקיד) לאוקמי ושילם לאפוקי כשאין לו לשלם. וי"ל. ומש"ך ז"ל לקמן סס"י ק"א דטוען א"ל כלום חייב שבועה מדינא דש"ס ע"ש. ואם טוען ברי שייך היסת ע"ש. וא"כ לכאורה בגלגול שייך גם ש"ד וכן בע"א שגם בספק משביעין. וכיון שיש שייכות שבועה משכחת טט"ג בש"ש ושואל כנ"ל. וי"ל כיון דש' שא"ב לחוד אינו כפירת ממון וכן ש' שאין לו לחוד. רק צירוף ב' השבועות אין בזה חיוב כמו דבעי פרוטה לכל שבועה ויש לדחות. ונראה דגם לש"ך ז"ל שבועת התורה אין בכפירה כזו שמודה החיוב רק טוען אין לו גם שמשקר ואף שהוא כפירת והפסד ממון. והי' אפשר דטעמי' דהא מיגו דא"ב מפקיר לנכסי' ומה תועלת בשבועה שאין לו וכיון שבידו נאמן בלי שבועה. וא"כ זה מה"ת דבינו לב"ע מהני. משא"כ אחר שתקנו דהפקר דוקא בפני ג' ע"ש סי' רע"ג לא שייך בידו דיזכו בו כנ"ל:
(ג) התקינו הגאונים שמשביעין כו' כעין ש"ת בנק"ח. כשאינו רוצה לישבע לא הזכיר כאן אם דינו כהיסת דמנדין ל' יום ומתירין לו או אין מתירין עד שישבע כשל תורה. וסי' ס"א ת' הרא"ש וטור וש"ע ס' ג' מנדין עד דצייתא דינא ע"ש שכ' הרא"ש דאל"כ מאי הועילו הג' בתקנתם כל אדם יאמר איני רוצה ע"ש. מ"מ תמוה שיהי' חמור מהיסת איך שייך מה הועילו הוי עבריין ונדוי ל' ומ"מ ומתירין כמבואר סי' פ"ז ס"ט. אך י"ל דמעיקרא בעי הש"ס (שבועות מ"א) גם בהיסת לומר מנדין עד שישבע או ישלם. ודחי דהוי נקטי בכובסי כו' ופירש"י כיון כו' היינו כפי' עד שיתן. וכיון דלא נחתינן לנכסי' גם כפי' זו אין לעשות דע"כ יתן. משא"כ שבועה דאין לו מה בכך שנדוי עד שישבע ואם יש לו ליתן אינו גזל דרבנן רק מה"ת והכפי' בנדוי אינו רק שישבע. ומ"מ ז"א דגם בהיסת דחשוב גזל דרבנן ג"כ ממ"נ אם חייב ישלם דהוי גזל מה"ת ואם אינו חייב הכפי' רק שישבע. וע"כ דלמא אינו רוצה גם באמת לישבע וישלם ע"י כפי' זו גם שאינו חייב. וא"כ גם א"ל שייך שע"י שאינו רוצה לישבע באמת יתן מהסדור או ישכור עצמו וכה"ג מה שאינו מחויב. דמ"מ גזילת הש' דרבנן חשוב גזל דרבנן וכן גזלת השבועה דתק' הגאונים. ואפשר דכמו דתקנו בנק"ח כעין ש"ת כן לענין זה שיהי' דינו כגזילת ש"ד. אך מ"ל זה. וצ"ל מסברא כיון דהחיוב ודאי מה"ת. או דלא חיישינן שיתן מהסדור או ישכיר. א"כ תהי' הכפי' שישבע ויקיים תקנת חכמים משא"כ שם בהיסת ישלם ע"י כפי'. ועוד שם הוי גזל כשאינו חייב וישלם ע"י הנדוי משא"כ כאן דהגם שישכיר א"ע או מהסדור מ"מ ישלם מה שחייב ורשאי ואין אנו:
עושין שלא כדין. גם נראה דלא יהבינן לי' מהסדור כשאינו רוצה לישבע שא"ל יותר. ואף דאפשר דזה חשוב נחתינן לנכסי' דבדרבנן לא עבדינן. מ"מ י"ל דכיון דהוא מצד המצוה החייהו כו'. והא בידו לקיים תקנת חכמים ויקח הסדור. גם כיון דתקנו כעין ש"ת מ"מ צ"ע בזה. גם אינו מבואר אם יכולין לגלגל על שבועה זו דתקנו הגאונים טענת ספק של חיוב אחר:
(ד) שא"ל כלום יותר כו'. אם ניתן לו ע"מ שאין לבע"ח רשות בו יש לו וא"י לשלם לבע"ח. ואיך ושבע שאין לו כלום. אך אין מסדרין אם יש לו כנ"ל ושפיר צריך לישבע שאל"כ יתר על הסדור. משא"כ כשא"ל כלום ואין סדור יאמר האמת וישבע שאין לו חוץ ממתנה זו. אך על השבועה להבא אשר תשיג ידו קשה דאם יתנו לו ע"מ שאין לבע"ח וא"י ליתן דיהי' אינו שלו. ומ"מ יעבור על השבועה דהא כשאינו נותן ידו משגת. ואפשר דתשיג ידו פי' מה שראוי לבע"ח. או אפשר דבאמת אינו רשאי לקבל מתנה כזו כשכבר נשבע אשר תשיג כנ"ל:
(ח) ושלא החביא כו'. א"י למה מרבה בשבועות הא כבר נכלל שאין לו כלום גם אם החביא. ונראה לע"ד פי' דהא משמע דאמרו שכולל כו' כל שירויח כו' דוקא כשנשבע על עבר שאין לו כולל כו' אבל במאמינו שאין לו א"י להשביע על להבא לחוד דלא מצינו זה וגם מושבע ועומד. גם על לשעבר רגלים לדבר דהיכן מעות שלוה משא"כ להבא מסתמא ישלם כשיהי' לו בלא שבועה רק שכולל כנ"ל. וא"כ קמ"ל אף שיודע התובע או הב"ד שאין בביתו כלום וא"ר להשביע מ"מ אם חושש שהחביא ביד אחרים ג"כ יכול להשביעו שלא החביא ויכלל להבא כנ"ל. וממילא הפי' ושלא החביא היינו גם ע"ז משביעו אף דאמוד שאין בביתו כלום. אבל כשכבר נשבע שאין לו כלום אינו נשבע שלא החביא. ותימה על סמ"ע וש"ך שלא ביארו. שוב ראיתי בל"מ פ"ב מה' מלוה שכתב על הא דכולל כו' שגם בלי גלגול ודייק מהגהת מיימוני ע"ש. ומבואר למעיין שאין הדיוק כלום דכוונתו אטרוחי ב' פעמים שישביענו כל ל' על שעבר ע"ש:
(ו) ושלא נתן מתנה עמ"ל. סמ"ע כ' בטור עמ"ל כדי להבריח כו' דאינו מתנה כלל משא"כ כשלא הי' דעתו להברחה כו' בכלל שתשיג ידו כו'. לכאורה ממ"נ למותר שבועה זו אם אינו מתנה כלל יש לו. ומשום חשש טועה בדין סגי שיפרשו לו הב"ד דכה"ג אינו מתנה. ואי כשהוא מתנה סגי במה שתשיג ידו כנ"ל. ונראה דהא רמ"א סס"י ו' כ' דכשכוון למתנה גמורה אף שהי' כוונתו להבריח קנה המקבל ע"ש וא"כ בשלמא במתנה גמור' כתב שפיר הרא"ש וטור דאומדנא שלא הקנה כלל והוי כמתנת בע"ח וכשטר מברחת דלא קנה כלל. אבל כשפירש מתנה עמ"ל דקי"ל שמי' מתנה וזה כיון להקנאה גמורה על תנאי זה דאין אומדנא כלל דסופו שיחזיר לו. וא"כ כיון דהוי מתנה אין לו כלום דתנאי מלתא אחריתי ואף דאסור לישבע שאין לו מספק שמא לא יחזיר לו ויש לו כיון דאין התנאי בידו וגרע מאם אישן כו'. עכ"פ רק ספק וחייב לישבע ודאי. ולכך לא סגי בשבועה דאין לו דרק ספק ש' שקר דאם יחזיר לו לא הי' לו אז כלל דחוזר ומקנה לו. ובמה שיכלל במה שתשיג ידו הוי ש' להבא ולא סגי דקיל משבועה שעבר שיוצא מפיו לשקר. ולכך משביעין בפי' שלא נתן כו'. גם י"ל דמתנה כזו אינה כמכר דלא שייך פסידא כיון שב"כ וב"כ צריך להחזיר וגובה בע"ח ממנה אף שמחזיר ומקנה דהוי קנין למפרע. ועוד דהא ותחזירהו בלי תנאי לא חשוב קנין הגוף רק משום דתנאי מלתא אחריתי. וכמו החילוק בגט ע"מ שלא תנשאי לפלוני ובין חוץ לפלוני. והיינו דכשמחזיר הי' מתנה גם שלא יחזיר רק שצריך להחזיר דאל"ה לא אקיים תנאי ולא הי' כלל מתנה אבל כשמחזיר הי' מתנה לגמרי. ומתנה זו לענין כשלא יחזיר ודאי דגובה דבזה אין פסידא דלוקח כלל שע"כ יחזיר משום קיום תנאי כנ"ל. גם שיוכל להחזיר לו ע"מ שאין לבע"ח רשות. ואף דמ"מ יהי' מחויב ליתן דאם לוקח הבע"ח בטל החזרה ובטל מתנה ושייך לבע"ח כמ"ש רשב"א בב"י לענין מכר ע"ש. מ"מ כשנתן המתנה עמ"ל מתי שירצה בלי זמן. א"כ כשבטל החזרה צריך להחזיר למקבל מתנה כאלו לא החזיר והקנה עדיין ובידו להחזיר לעולם. גם יוכל להחזיר לו סוף ל' יום על שיהי' לו מזונות ל' יום ואח"כ עוד על ל' וכן לעולם עד שיחזיר הכל והוא לא יעשה שוב מלאכה להרויח ויהי' למפרע מתנה ולא הי' לו. וגם במה שתשיג ידו אינו נכלל כיון דאין לו רק על ל' כנ"ל. ובאמת אף שא"צ להשכיר א"ע לשלם. אבל עתה אין נותנין לו רק על ל' וממילא יטרח למזונות ולא שיהי' לו על לעולם וצריך לישבע שלא נתן עמ"ל כנ"ל:
(ז) לא נשבע להכא כו' יכול להשביע כל ל' יום שא"ל. ולכאורה הא בתקנת נגזל וכה"ג בלא אמיד לא תקנו וכאן שכבר נשבע שא"ל א"כ עכ"פ לא אמיד ולמה ישביע. וצ"ל דוקא שם עכשיו לא אמיד וכן בחסא דאפקדו כו' (כתובות פ"ה). משא"כ כאן אף דבשעת שבועה לא הי' לו יכול להיות שהרויח אחר כך. ודוחק דצריך איזה זמן וגם שם במוחזק דלא אמיד אף דל' יום א"י חשוב לא אמיד. ועוד ק' דמשמע דטעם הגאונים הוא כמ"ש המרדכי דחשוב רגלים לדבר כיון שלוה מסתמא יש לו מה שלוה כמו בשומר שחייבה תורה על הספק. משא"כ כשיודעין שקודם ל' לא הי' לו שוב על אח"כ אין רגלים לדבר שיש לו וברי עדיף אך לא פלוג בתקנתם,. דגם בנתחייב במה שאינו חייב דליכא רגלים לדבר או שיודעין שהי' לו הפסד מ"מ צריך לישבע ש' הגאונים רק באמיד עכשיו שאין לו. ולסמ"ע יש ע"ז עצמו הרגלים לדבר שנתן עמ"ל שלא להבריח ויש לו עכשיו אף שלא הי' לו אז וחשוב אמיד כנ"ל. או שהפקיר אז ואח"כ זכה בו וכה"ג כיון דלא נשבע אלהבא שפיר חוששין שעשה אז דברים שיזכה אח"כ כנ"ל:
אינו מבואר הברירה ביד מי. אם מלוה אינו רוצה להשביעו להבא רק כל ל' לשעבר. דהא סי' פ"ז (ט"ז) גם שנשבע להבא י"א דלא נפטר משבועה לשעבר אולם מלשון הפ' משמע דיכול על להבא וסגי וא"י להשביע אח"כ רק כשלא נשבע דלדעת הש"ך ז"ל סי' פ"ז ס"ק פ' כיון שנשבע בנק"ח להבא נפטר משבועה שעבר ע"ש. רק גם לסמ"ע בתקנת הגאונים לקולא אזלינן. והיכא שקיבל בת"כ או בשבועה בשעת הלואה לשלם שפ' סי' פ"ז ס' ל"ד דלא נפטר לשיטת ש"ע וסמ"ע א"צ לכלול להבא דלענין להבא כבר נשבע ולמה ישבע עוד רק שבועה דאין לו חייב שהוא לשעבר. ולשיטת הש"ך אפשר דצריך לכלול כדי שיהי' בנק"ח. ומ"מ יש להסתפק דדוקא ש"ד דאם בלא נק"ח טועה בד"מ וצריך עוד בנק"ח כמ"ש הש"ך, וא"כ בתקנה זו דהגאונים דיש פ' דהוי רק כהיסת בלא נק"ח ונהי דלכתחלה פסקינן בנק"ח אבל דיעבד שנשבע בלי נק"ח לאו טועה בד"מ הוא. וממילא כשנשבע בשעת הלואה לש"ך ז"ל גם שבועה דאין לו א"צ לישבע דאין מחלק בין להבא לשעבר רק בנק"ח ע"ש. ולדינא נראה דלהבא א"צ לכלול כיון דכבר נשבע ולרמ"א וסמ"ע ודאי א"צ ולש"ך ג"כ יש לספק. ולשעבר אין לו צריך לישבע דלרמ"א וסמ"ע ודאי צריך ולש"ך ספק כנ"ל. לכאורה איך ישבע שאין לו שמא זיכה לו א' ע"י אחר או שמא מת א' ממורישיו. וצ"ל דמוקמינן אחזקה ויכול לישבע כדאשתבע ר"נ (יבמות קכ"א) אכלו כוורי לחסא במים שאל"ס כמבואר שם בפ' ושוב אף שהי' כן מקרי אנוס בשבועה דלבא אנסי'. וא"כ באם מורשו הגיע לגבורות או בשבי' דמבואר פ' המפקיד דחוששין שמא מת א"י לישבע סתם שא"ל רק יאמר לב"ד וישבע חוץ מזה:
(ח) ואמר של אחרים הוא. ע"ש בש"ך משמע גם שישנו כאן אותו שאומר ששלו הוא ולכאור' כיון שיכול להקנותו א"כ אודיתא עצמו קנין הוא לרוב הפ' מהא דאיסור (ב"ב קמ"ט). וצ"ל כיון דחב לאחרים לא מהני הודאה בתורת נאמנות לא מהני ג"כ בתורת קנין דוקא הודאה שנאמן הוי קנין משא"כ הנ"ל דמיגו לא מהני נגד החזקה דכל שביד אדם שלו וממילא גם קנין אינו אך להפ' דכשבידו לחוב זה החוב לאחרים חשוב הודאה לא מטעם מיגו לחוד. ע"ש בקדושין בחי' רשב"א וש"פ משום דאין ביד כל אחד מהם לקדש ע"ש. א"כ גם כאן כנ"ל כיון שבידו ליתן מתנה ולא יגבה מטלטלין. והי' אפשר לומר דוקא שאינו כאן רק מודה של אחרים וכה"ג פ' לעיל סי' מ"ז דכשבא הלה ותובע יכול לומר דלהשתמט מבע"ח הודה. א"כ לא קני מצד הודאה רק שיהי' נאמן להשמט. משא"כ כשהלה כאן ותבעו י"ל דנאמן בהודאתו. ועוד דהא יש לזה דין שליש. אך ש"ך ז"ל חולק שם סי' נ"ז ע"ש. גם כיון שזה אומר ברי וב"ח זה שמא א"כ ברי ושמא ברי עדיף דנהי דברי של לוה הוי מנה לאחר בידך אבל אותו פלוני עצמו ברי שלו עדיף כיון שאין כאן מוחזק. גם לכאורה יחשב עד כשר זה הלוה שאומר של פלוני הוא דאינו נוגע אדרבא עכשיו יהי' לוה רשע כו' א"כ גם אם יתנו לבע"ח ויחזור ויתבענו אותו פלוני ויהי' זה ע"א יהי' הלה מתוך שאיל"מ שא"י אם של זה להפ' דגם בלא הול"ל שייך מתוך מכ"ש עכשיו שאינו גובה. ואף דחיישינן לקנוניא. מ"מ שלא יחשב עד אין טעם לכאורה דקנוניא מסלק רק שלא יהי' הודאתו כב'. משא"כ כע"א אך לא מצינו שיהי' כע"א. ומשמעות הטור ורא"ש כאן שיביא ב' עדים. וכן לעיל סי' מ"ז באומר פרוע וחב לאחרים שאינו נאמן ולא הזכירו כשהוא כשר לעדות שיחייב שבועה כע"א מעיד פרוע וכן גבי מצא שט"ח ע"ש:
והי' נראה לע"ד דגם לסמ"ע וש"ך סי' ל"ז דנוגע לאו מטעם קרוב ודוקא לזכות ע"ש. מ"מ במודה כנ"ל דהודאת בע"ד לחובתו מהני בכל דוכתי בתורת בע"ד אף שהוא שקר ואין שום איסור במה שמשקר כדאמרי לאיסור גיורא אודי כו'. רק בחב לאחרים לא מהני לענין לחוב לאחרים מ"מ אין שם עדות על הודאתו כדאמר בש"ס בע"א כי אתי לשבועה לא מהני לצרפו עם עוד ע"א לממון ע"ש (סנהדרין ל'). גם למה דקי"ל דמיצרף משום דהוי עד עכ"פ ע"ש. משא"כ בהודה בתורת הודאה דאתי לחייב א"ע בתורת בע"ד לא אמרינן שיהי' ממילא עד. וי"ל דלא שייך לא תענה כלל כנ"ל ולא משוינן לי' עד שיהי' שייך לא תענה כנ"ל:
גם י"ל דאם נאמין לו בתורת עדות שוב לא מקרי חב ע"י הודאתו בתורת הודאה דבלא"ה לא יגבה דיש עדים ושוב מהני הודאתו בתורת בע"ד אף ששקר. א"כ שוב אינו עד. וא"א להחשיבו עד דא"כ אינו עדות כנ"ל. ויש לדחות. וא"כ באופן שכתב הש"ך ז"ל סק"א דאף דבשעת הודאה לא הי' ידוע כלל שחב ע"ש. ובש"ע סי' מ"ז אפי' לא הי' נודע כו' י"ל דרק הודאתו לא מהני גם להחשב עדות כמ"ש. אבל אחר ההודאה כשבא בע"ח לגבו' ומעיד בתורת עדות שהודאתו הי' אמת שפרוע וכה"ג י"ל דחשוב עד דעכשיו הוי רק עדות. גם אין סברא לומר עביד איניש לאחזוקי דבורי' במה שהוא בתורת הודאת בע"ד:
הנה הכ"מ כתב דהרמב"ם למדו מהא דשטר אמנה ע"ש פ"א מה' מלוה. ואמת בפיו שבת' הרמב"ם שנק' פאר הדור סי' קצ"ז כ' להדיא כן. וא"כ כיון שפ' סי' מ"ז דוקא הוחזק בב"ד אבל במיגו נאמן אמנה ממילא גם כאן יהי' נאמן במיגו. והגם שי"ל כמ"ש הש"ך (סק"ו) בשטר שאין גוף הממון בידו לא אלם חזקה דכל שביד אדם כו'. וביבמות קט"ז תוס' ד"ה אותיות תימא כו' למה לא נימא שהם שלו כו' שוב פר"י דודאי הקלף כו' ע"ש. אך י"ל דהוא בצירוף סברא הראשונה כיון דשמי' כשמי' ולא עשה סימן ע"ש. ולד' ש"ך בשטר שכתב סתם ממך או מי שמוציאו נאמן של אחרים. ולע"ד יש לחלק דגם בשטרות שייך חזקה מה שביד אדם שלו. אולם כיון דהוי רק גורם לממון א"כ כשאומר אמנה או פרוע אם אמת אין בידו כלום. א"כ המיגו הוא שאין כאן חזקה כלל משא"כ כשאומר של אחרים דעכ"פ שוה ממון שייך חזקה אך מ"מ כיון דלמדו רק משם מנ"ל דכאן לא יהי' נאמן במיגו. וכן מפו' בת' רמב"ם הנ"ל דשוים הם שכ' וכן אין אנו מקבלין דברי האומר שטר זה שלי דלא כש"ך. ובמשנה למלך שם כתב אבל טוען מטלטלין אלו אינם שלי אין שום חזקה סותרת דחזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו לא נתפרשה בגמ' כלל ע"ש. ואיני מבין אם כוונתו למ"ש הה"מ שדין זה אינו מבואר בגמ' ע"ש. אין הכוונה שלא מצינו חזקה הנ"ל. דהא מפורש (בב"ב ל"ד ושבועות ל"ב ומ"ז) אין חטפי ודידי חטפי הוי גזלן גמור ופסול לעדות ושבועה מטעם חזקה דשביד אדם שלו. ואפי' בשניהם מוחזקין מפורש בגמ' ריש ב"מ אנן סהדי דמה דתפיס האי דידי' כו' רק כוונת הה"מ דחזקה זו הוא רק להעמיד הממון בחזקתו דגם מיגו להוציא לא בתפוס בברי או אף בשמא. אבל לא כשאומר בעצמו שאינו שלו לא מקרי מה שביד אדם דכשאומר פקדון בידו ברשותי' דמרי' איתא ואינו כלל בידו. ואפי' מלוה וכה"ג ג"כ לא מצינו חזקה זו שתועיל נגד אחרים רק כמו מוחזקת. ול' רמב"ם שם שמניחין הדבר בחזקתו ובחזקת בע"ח עד שיביא ראיה ע"ש. והוא לשון הגמ' בכל חזקה דמעיקרא אל תוציא מס' וממילא מהני מיגו. והרי הרמב"ן שמספק בשטר אמנה כ' בח' ב"ב גבי אין חטפי ודידי חטפי דנאמן מיגו דהחזרתי אף דשם החזקה ברורה שביד אדם הוא שלו. וא"כ ע"כ מגר גרע להרמב"ן אמנה משאר חפץ. ולענ"ד לשון הה"מ ומיגו במ' חזקה כזו ל"א לפי שאדם עשוי לעשות קנוניא כו' לפיכך חוששין לה ע"ש. וי"ל דס"ל גם תי' תוספ' (כתובות י"ט) ולכך אותה מיגו שיכול ליתנם במתנה למי שמודה אם כוונתו לקנוניא אינו רוצה ליתנו לו א"כ החזקה דשביד אדם שלו מורה דכוונתו לקנוניא ושוב אין כאן מיגו. וכן אמנה מיגו דא"ב מחיל ע"י החזקה ע"כ קנוניא ואינו מיגו כנ"ל משא"כ דידי חטפי. וא"כ כשאומר מיד שמראהו בב"ד של פלוני הוא דמיגו דלא הי' מראהו ומיגו זו גם על קנוניא שייך י"ל שפיר דמהני גם לרמב"ן. דהא שמואל ור"א דל"ח כלל לקנוניא (ב"מ י"ג). ומאן דחייש נימא דגם במיגו אינו נאמן. ופשטא דש"ס (שם ז') ב' אדוקין בשטר ול"ל ב' אוחזין בטלית. משמע דאין חילוק בין תפיסה בשטר לטלית. ואף די"ל במכ"ש פריך לא משמע כן ובתוס' ב"ב ל"ד ע"ש. ולשון בעה"ת עצמו שמביא ת' הרי"ף ודחה משמע גם כן בדליכא מיגו דאל"כ למה משבש לה וכ' מפורש בגמ' דח' לקנוניא. ושאינו מועיל אמנה בחב לאחרים הא שער נ"א כ' באמנה טעמים דליכא מיגו ואם הי' מיגו הי' נאמן ע"ש דנראה כמ"ש דדוקא במה דאינו נאמן מצ"ע דגם עד כשר אינו לממון רק שיועיל חייב מודה משום דאלו לא אמת מה לו לחוב לעצמו ע"ז אמרינן קנוניא ואין הוכחה מהודאתו כנ"ל. וממילא אינו נאמן אבל כשיש ו מיגו וכה"ג דע"פ דין נאמן לא אמרינן כלל שמא קנוניא מה שאין שום הוכחה דדוקא בנפל איתרע ע"ז כ' הה"מ ורמב"ן דחזקה מה שביד אדם שלו נגד המיגו ומורה שהוא קנוניא ושוב ליכא מיגו כנ"ל. משא"כ מיגו א"ב לא הי' מראהו דמהני וש"ך כ' ג"כ דלא מהני מיגו שהי' נותן עכשיו במתנה שמפסיד למלוה חנם כמ"ש ר"ן ע"ש. ולע"ד דתוס' ורא"ש לא ס"ל דלא תירצו כנ"ל. רק דירא למחול ולהפסיד ע"ש (כתובות י"ט). דהא ק' על הר"ן הא יכול לומר ששל פלוני הוא וא"א מאמינים לי הריני נותן לו במתנה. ואין כאן שום בושת אדרבא רוצה שלא יקח המלוה בגזילה מה שאינו שלו כיון שלא יאמינו לו לכך נותן לו במתנה אם הוא שלו ואין סברא כלל שיהי' שייך בזה כל האומר ל"ל כאו' ל"פ מאחר שאומר שלו מהני הודאתו לענין שאין כוונתו לזכות במתנה כיון דסגי דא' מקנה בלא כוונה לזכות ודאי דמהני ממ"נ כשאומר שלו ואם שלי אני נותנו כנ"ל. ואמנה מיגו דמחיל שייך ג"כ שיאמר אמנה ואם אינכם מאמינים אני מוחל לו אם שלי. ולכך תי' תוס' רק דירא להפסיד כיון דמוחל אם שלו כנ"ל לא ישלם לו: