חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות גביית מלוה · סימן צח
סעיף א
כשהמלוה מוציא שטרות מקוימים אומרים לו שלם. כן הוא בטור וכ' ב"י פשוט כו' קיים ש' וחות לדינא ע"ש ומשמע דב"ד אומרים לקיים קודם שישמעו טענת לוה. וכן פירש"י כי אתו לקמן מלוין ע"ש (כתובות י"ט). והיינו דקמ"ל ר"נ כיון דמודה בש"ש שצריך קיום א"כ כל טענה שיטעון יהי' נאמן א"כ כשבא מלוה ע"כ שיש איזה טענה ללוה אומרים ב"ד שיקיים קודם. אך זה שפיר אם לא הי' חילוק בקיום. אבל לדידן בקיום ע"א ואומר אמנה או פרוע הוי משאיל"מ ומזויף צריך ב'. א"כ ישמעו ב"ד קודם מה שיטעון לוה. דמצד עצמם לא חיישינן לזיוף ואין טוענין לגדול ומ"מ שפיר אומרים לו שיחפש עדי קיום כמה שימצא אך לא מצינו בשאר דינים כשבא מלוה לב"ד להזמין בע"ד שיאמרו לו הכין עדים שיש לך דמה לב"ד לזה. ונראה לע"ד דבקיום אף שא"ל עכשיו יוכל להשיג אח"כ דבעצמו אין מלוה יודע מי מכיר ח"י. לכך אם לא יקיים ולוה יהי' נאמן ונפסוק היסת ואח"כ יביא עדי קיום ויבא לידי ש"ש או אף אם יפסול. וגם קודם דתקון היסת שייך זילותא דב"ד דלכתחלה חיישינן לסתור הדין. ולכך א"ל קיים וחות לדינא דאם א"ל קיום למה תדון חנם ונפטור אותו. משא"כ בשאר טענות בע"ד לא איכפת לי' דמסתמא אם יש לו עדים יביאם ואם אין לו לעולם לא יהי' לו. מ"מ לא נלמוד מלשון הגמ' דאין מזמינים ללוה כלל כל שלא יקיים דהו"ל לפ' להשמיענו זה. וצ"ל דמ"מ רק לכתחלה אמרינן לי' כן אבל כשאומר אף שלא יהי' יכול לקיים עתה רוצה לתבעו אולי יודה בפני ב"ד שומעין לו:
(ב) אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו א"א מחל כו'. מפורש בגמ' (כתובות ק"ד) אף יותר מכ"ה שנים. ויש להסתפק אם יודע בעצמו שמחל בלב אי הוי מחילה וא"י לתבעו או דד' שבלב אין דברים. ואין הוכחה מכתובה דמהני שתיקה דשם אומדנא דמוכח כ"ה שנים ובמוכח הוי דשב"ל דברים. משא"כ תוך כ"ה או בע"ח דאין מוכח שוב י"ל דלא מהני. וקצת משמע פ"ק דב"מ בשובר כתובין הי' ונמלך כו' גם בשובר מחילה. אך י"ל כיון שכתוב לא גמר ומחל עד שיתנו כמ"ש (ב"ב קל"ב) במתנת ש"מ כו' ואין שטר כו'. וכן סוף פ"ק דב"מ סמפון כו' י"ל ג"כ כנ"ל. אך לא מצינו בפוסקים שיגלגל האומר אשתבע לי דל"פ על מחילה בלב ומשמע דלא מהני ומקדושין מ"ט אין ראי' דשם ד' שבלב לבטל מעשה שעשה סתם דזבין כו'. אך משבועות כ"ו גמר בלבו כו' אין מלמדין כו'. ובתוס' משמע דבכל דוכתי לא מהני גמר בלבו. אך מלשון הש"ס משמע להיפוך דכ' אשר יבטא וצריך דבור רק שיהי' שבלב כדבור בזה ממעט שאינו כדבור אבל מחילה י"ל דסגי בלב. ובביטול גט דפליגי רק בגלי דעת (גטין ל"ד) היינו משום דבלא עדים לא מהני כמ"ש תוס' (שם ל"ב) ע"ש. ובביטול חמץ וגבי שליחת יד ומחשב' דקדשים וגבי לשמה מסופקים הפ' אי היינו דבור או בלב:
(ג) ואפילו שמענו שנתיאש מהחוב לגמרי ואמר וי לח"כ אינו יאוש. והוא ממהרי"ק ז"ל ע"ש ב"י. ומשמעות לשון ב"י כמ"ש רמ"א סי' קס"ג דיאוש גמור שגם בלא דבורו מהני ע"ש. והח"צ בת' ובה"ג ט"ז (סי' קס"ג) דחה דבריהם דבחוב לא מהני יאוש כמו בגזילה ע"ש. ולענ"ד חנני ה' ית' שד' רבותינו ברורים וקיימים. דהא אינו מובן הטעם כמו דמהני יאוש להחפץ כן. יועיל להחוב. והוא לשון הגמ' משמע (ב"ב מ"ד) נהי כו' מדמי מי קמייאש. משמע משום דמהחפץ מתיאש שימכרנו או יאכלנו. משא"כ דמי לעולם יכול לתבעו אינו מתיאש. ולכאורה מ"מ כיון שהוא גזלן ול"א נקיט לי' בדינא כן לענין דמי:
והנה לכאורה כמו דמחילה א"צ קנין ובדבור פקע החוב כן יאוש למה לא יועיל בדבור וי לח"כ ולד' מהרי"ק דמהני למה כתב דאין זה יאוש וב"י וש"ע, ונראה לע"ד החילוק דיאוש הוא מה שמסולק אצלו שלא יהי' לו יעוד הדבר בזה יוצא מרשותו אבל לא יותר. וא"כ הא ודאי דבתורת קנין גם המלוה א"י להקנות ללוה המעות שהלוה דמה"ט אינה מקודשת דכבר של לוה הוא. רק מחילה מהני כמ"ש תוס' פ"ק דסנהדרין. דהא אינו מקנה המעו' רק שמוחל החיוב שיש לו עליו:
אבל ביאוש בגזלן או שאר אלם מה שמיאש אצלו הוא שלא יוכל לגבות אף שמחויב לו. א"כ אין יוצא מרשותו רק מעות החוב ובזה אין שייך קנין כלל דאינו שלו ולכך בשלמא גוף החפץ קני ביאוש דבמה דמסח דעתי' פקע זכותו וזכי בי' גזלן וכה"ג דלנגזל יכול להקנות אף שא"ב משא"כ חוב אף שמסולק אצלו שלא יגבנו היינו אף שמחויב לא יגבנו א"כ אין כאן מה לצאת מרשותו ע"י היאוש דמעות שיגבה אין היאוש קנין על דשב"ל גם לר"מ והחיוב לא פקע כלל דהחיוב אינו מיאש כלל אצלו אף שהוא גזלן ולא יגבה מ"מ מחויב לו וממילא באמת נשאר החיוב וכשיכול לגבות גובה שפיר. ודוקא מחילה מהני מדעת שאינו רוצה ומסולק מהחיוב שפוטרו כנ"ל משא"כ יאוש. וזהו שדייקו בלשונם מהרי"ק וב"י ורמ"א אין זה יאוש מ"ש וי לחסרון כיס שאין יאוש זה מגיבוי המעות ענין ליאוש החיוב כנ"ל. משא"כ אם הי' החוב מייאש הי' מהני. ומה"ט אפשר דבכל עכו"ם כן דלא שייך חיוב רק שיודע שישלם. כיון שאינו במצות לא שייך שיעבוד הגוף חיוב לשלם רק הכפי' שיש עליו שישלם. ומה"ט פ' סי' קצ"ד דישראל מנכרי ג"כ רק בשטר שיהי' סמיך דעתו ממילא מהני היאוש דכיון שדעתו שלא ישלם עוד פקע החיוב כנ"ל. ומכ"ש דעובדא דמהרי"ק שהובא ברמ"א לא לוה כלל שישלם רק לנכות מהמס וכשלא ניכר מייאש החוב לגמרי ע"ש. ופסק שפיר כנ"ל:
ואף דהוי רק יאוש גרידא מ"מ הא פסק הרא"ש דקני ואף הש"ע (סי' שס"א) דפ' כהרמב"ם היינו משום דספק אי קני מוקמינן החפץ בחזקת מ"ק. אבל בחוב כיון דספיקא הוא שוב פקע ונפטר. ופי' רמ"א ז"ל שפיר כנ"ל. וכן בענין קם דינא שכ' ת"ה משום יאוש ע"ש דשם היאוש מהחיוב כנ"ל. ועל הראי' של מהרי"ק מתוס' (ב"ב ע"ו) שכ' ל"ל קרא למעט שטרות מאונאה אי מ"ש דרבנן ותי' במוצא אחר יאוש שט"ח ומוכרו למלוה ע"ש. ותמה אדרבא מוכח דלא קני החוב רק הנייר ומוכרו ע"ש. ולע"ד דס"ל למהרי"ק אי לא קני המוצא רק הנייר שוב בלא מכירה הי' מחויב ליתנו ולהראותו כדי שיגבה בו דפ' בש"ע (סי' ט"ז) שטר שבידך זכות יש לי בו חייב ליתנו ויכול להשביע גם הלוה עצמו ע"ש. ודייק דמוכח דקונה ואף דהחוב לא קני שגם בלי שטר מחיוב הלוה וגם כן אין היאוש רק שלא יגבה גם שמחיוב ולא פקע החוב. מ"מ לענין גבי' מלקוחות שקנו אחר שנאבד ונתייאש מהשטר י"ל דהוי יאוש כיון דאף שיודעין הלקוחות מהלואה ע"פ כשקנו ג"כ לא גבי מינייהו אף אי ש"ד כמ"ש בעה"ת ממילא מדינא אין לו על הלקוחות הנ"ל חיוב והוי יאוש וסילוק מגוף הנכסים השיעבוד מאותן שקנו כנ"ל והלה מוכר לו השט"ח שמצא ויגבה מלקוחות שיקנו מחזרת השטר ואילך ושוה אצלו כנ"ל. אך יקשה ממצא שט"ח למה יחזיר בחייב מודה למאי דפריך הא י"ל שיגבה שלא כדין משקנו אחר האבידה שנתייאש כנ"ל. אך בל"ז גם לח"צ י"ל לענין לקוחות אחר יאוש חשוב בהיתירא וקשה כנ"ל וצ"ל דמיירי בליכא יאוש. והארכתי בזה ב"ה במקום א':
(ד) הג"ה ואפילו כו' קרקע כ"ש ושתק כו'. מדהכניס רמ"א דין זה בדין דכ"ה שנים. משמע דאף שיש ב' הוכחות ששהה כ"ה כו' ותוך הזמן חילק כו' ושתק מ"מ לא אמרינן שמחל. וכן משמע דאף שאין טוען ברי שלא מחל שיהי' הטעם משום א"י אם מחלת כגון יורשים מ"מ גובין. וכן משמע מרש"י שבועות פ' כ"ה (דף מ"ח) דמפרש מתה יורשי' מזכירין כתובתה באם שהתה כ"ה שנים ע"ש דגובין. גם משמע דאף רגלים לדבר לא חשוב להשביע כשאין חשש פרעון:
לשון הגמ' (ב"ב קל"ב) מקולי כתובה שנו כו'. ואינו מובן הא הטעם מבואר ברשב"ם ובגמ' שעשה לה כבוד להחשיבה כבן ע"ש משא"כ ב"ח. ונראה לע"ד דמשום אותן טעמים לחוד לא היו מתקנים. רק דתליא הא בהא עכשיו שתקנו דבשתקה וכן אחר כ"ה שנים אי"ל הכתובה ודאי יש הוכחה ברורה שמחלה דהא יודעת שתפסיד וכן קבלו עלי' כנ"ל, ובע"ח שלא תקנו ממילא אין הוכחה. רק צריך טעם למה חילקו בין כתובה לבע"ח דאם הי' הדין גם בבע"ח כן הי' ג"כ הוכחה וע"ז אמרו טעם החילוק ושייך שפיר מקולי כתובה ולכך תקנו וממילא הדין כן משא"כ ב"ח לא רצו להפסידו ולתקן כנ"ל:
(ה) ואפילו אין השט"ח יוצא מת"י. משמע רק שאינו ת"י אבל אם החזיר ללוה השטר י"ל דחשוב מחילה גם בסתם דהא ב"ב קס"ט פליגי רשב"ג ורבנן במכר ומתנה והחזיר לו השטר אם חזרה מתנתו. וטעמא דרבנן רק משום דאין אותיות נקנין במסירה ואל"ה הי' מודים ומשמע דגם סתמא הי' חשוב קנין. א"כ בשט"ח דלכ"ע מחילה מהני חשוב מחילה כנ"ל. ומ"מ י"ל דוקא במתנה דאם לא הקנה לו למה מחזיר השטר הא צריך ראי' משא"כ שט"ח אין ראי' מהחזרה רק מחילת שיעבוד לקוחות לא גוף החוב מב"ח. אמנם מש"ס קדושין מ"ח דמוקי התקדשי לי בשט"ח דידה ואמר דבמקדש במלוה פליגי מוכח דנמחל החוב בחזרת השט"ח דאל"ה תליא אי במחילת שיעבוד לקוחות ע"פ ע"ש:
(ו) מודה כו'. עט"ז וד' סמ"ע ישב הש"ך וד' ב"ח תמוהים ע"ש. ואפשר לישב קצת דכ' שטען שמחל לו והא ראי' שלא תבע כ"ה שנים ע"ש. א"כ בסתם אף דאחר ששואלין אותו הב"ד אם מחל בפירוש ואומר שמחל מ"מ י"ל דהוי מיגו למפרע שבתחלה הי' סבור דזה עצמו מחילה כמ"ש תוס' כתובות פ"ה ד"ה א"ל סהדי דתבעינהו מחיים כו' מדלא טענה סבורה היתה כו' ואף דיכולין לפרש מחיים תפיסנא דתבעינהו ע"ש:
סעיף ב
(ז) דו"ח בשטרות ישנים כו' צד רמאות כו'. לכאורה הא כיון שמרומה וצריך דו"ח פסול השטר דהוי עשאאי"ל כל שטר כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"ט מה"ע) די"ל אחרוהו כו'. אך ז"א דמורה מה שמרומה רק שפרוע וכה"ג אבל לא שפסול ושקר מתחלתו לפסול גוף העדות וצריך דו"ח רק מה שמרומה. וא"כ אם הי' מורה שחתמו שקר אח"כ והקדימו הזמן לאיזה סבה הי' פסול לגמרי. אך י"ל דאין עושה מה שישן רק חשש לכתחלה לא לפסול כנ"ל:
סעיף ח
אם טעה כו' מסלקין אותו ע"ש בטור ג"כ. וא"י מה זה אטו בכל טעות שיטעה דיין פ"א נסלקו מלהיות דיין הא מצינו כמה פעמים בש"ס שאמר ד' כו' טעות הן בידי. ור"ט בנטלה האם כו') בכורות כ"ח) מומח' לרבים אתה כו' ור' שילא במים שאל"ס (יבמות קכ"א). ואפשר שדן יחיד בתורת יחיד מומחה וסלקי'. ומש"ס (ב"ב קע"ד) משמע מאן חכים כו' דלא חשיב טעות בדבר משנה רק תליא בסברא. אולם נ"י כ' דהוי טועה בד"מ ע"ש. ואפשר להיפוך דבדבר משנה שלא שמע לא מסלקין משא"כ מידי דתליא בסברא דהכי אמר בש"ס גטין ו' ע"ב מאן ל"ל דר"א בר סמכא כו' דשלח בלא שרטוט כו' וא"ל אביי אטו כל דלא ידע הא דר"י לאו גברא רבא בשלמא מלתא דתליא בסברא לחיי ופי' רש"י דתליא בסברא אי לא הוי סבר לה מדעתי' לחיי כלומר שפיר מצית למימר דלאו גברא רבא כו' גמרא לא שמיע לי' ע"ש. מ"מ גם ביחיד מומחה לא מצינו שבפעם א' טעות יוצא מחזקתו גם דתליא בסברא וצריך ב' או ג' פעמים. וי"ל דר' חנן הי' במתא ולא אזל למשאל דחשוב תוקע עצמו כו'. גם שמוכח שלא הי' מסתפק כלל ובזה אפשר דמעבירין בפ"א:
ונראה דהפי' הוא שהעמידוהו בני עיר לדיין מתא ודינו כמבואר סי' ש"ו דטבחא כו' וספר מתא בשטרות ומלמד שטעה כו' שא"א שיחזירו ההפסד מסלקין אותם בלא התראה הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם ע"ש. וכן בדין הנ"ל א"א להחזיר דכשכבר גבה א"צ להחזיר משום דלא תבע מלוה קודם. די"ל דהוי רק מעות בש"ה ושפיר סלקו וא"ש לישנא דרבא מאן חכים כו' דסבר כו'. וא"כ למ"ש רמ"א שם דוקא מוחזקין ע"ש גם כאן כן ותמוה סתימת לשונם כאלו דין זה משונה מכל הדיני' וצ"ל דהי' דן יחידי וב"י סי' ס' כתב ראוי לסלקו מדיינו' ע"ש והיינו שנתעצם נגד הגדולים. ובגוף הדין לכאורה מהו הדמיון לערב שהוא איש אחר ולא נתחייב רק כשלא יוכל לגבות מלוה וצריך לתבעו תחלה משא"כ נכסוהי דאי חילוק בין שישלם כשיתבענו דג"כ ישלם מנכסים שלו וי"ל דשיעבוד הגוף הוא המצוה דפריעת בע"ח וניחא לאינש למיעבד מצוה בגופיה שישלם בעצמו ומה שגובין בע"כ הוא מטעם ערבות שסמך מלוה ע"ז ומחויב לתבעו שישלם עצמו כנ"ל. ואפשר דמכין כו' עד שיאמר רוצה אני דחשוב משום מצוה רצוי וקיים המצוה. ולא קשה מ"ש הרמב"ן עד שכופהו בגופו יכפהו בנכסיו. דכל שנוכל שיקיים המצוה אין גובין בתורת ערב. דבערב איש אחר ודאי הדין כן דאם יודעין שיש ללוה מכין כו' קודם שישלם הערב ובש"ס מדמי לה. אך י"ל כיון דטעמא דחשוב רצון ע"י כפי' הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' גירושין) בגט מעושה כדין ע"ש. ממילא גם כפי' בנכסים שיגבום הב"ד יתרצה ג"כ מסתמא מאחר שב"כ וב"כ גובין כטעם הרמב"ם ויחשב ג"כ כמשלם בעצמו כמו כפי' בגופו. ולמה יהי' מכין אותו כו'. וכן י"ל דכשיהי' הדין דמכין שוב ניחא לי' יותר לגבות מנכסיו בלא כפי':
סעיף ד
טען הלוה שט"ז שנתקיים כו' מזויף כו' אביא ראיה כו' ועדיו במקום פ' והם פו"פ אם נראה לדיינים שיש ממש כו' קובעין לו זמן כו':
(ט) שנתקיים כו' מזויף. תמוה לע"ד כשנתקיים בעדים איך יהי' נאמן שיביא עדים לבטל דע"כ עדי הזמה או לפסלם דבהכחשה יהי' תרי ותרי. ולכאורה דינו כאלם דלא יוכלו להוציא. ולמה בכל עדות ל"א כן שיהי' נאמן לעכב הדין כשאומר שיביא עדים להזים וכה"ג. ואף בד"נ לא מצינו זה. ובקיום ע"י דימוי י"ל שאינו עדות גמור דהא היכא דאיתרע ח' לזיוף. אך משמע גם בעדי חתימה שקיימוהו ג"כ הדין כן. ובש"ס ב"ק (קי"ב) מקיימין שלא בפני בע"ד אפי' עומד וצוח א"ש לו ופירש"י אל תקיימוהו מזויף הוא ע"ש. ותמוה כשעומד הוא בפני בע"ד ומאי קמ"ל שאין שומעין. ובכל עדים שאומר בע"ד אל תקבלו איצטרך לאשמעינן דלא והי' אפשר באין זמן לקבל עדות בפניו שצריך לילך למדה"י וכה"ג ואומר אל תקבלו שלא בפני שמזויף הוא ושפיר ס"ד דאין מקיימין שלא בפניו. דטעם משום ק"ש דרבנן ולר"א כה"ג מה"ת ע"ש סי' מ"ו (בש"ך סק"ט) ואפי' אי דרבנן מ"מ כיון שטוען גרע וקמ"ל דמ"מ מקבלין ומקיימין שלא בפניו עוד י"ל דתוס' תמהו שפירש"י עדיו מבקשים כו' דכה"ג עדות ג"כ ע"ש. ולע"ד אריכות לשון רש"י תמוה שכ' הי' עדים החתומים כו' וכותבים למטה במותב ג' כו' מה לו לפרש לכון הקיום. ולכך לע"ד דמיירי שלא הגיע כל זמ"פ לגבות רק המלוה רוצה לקיימו ולכך דוקא שרוצים לילך כו' דאל"ה למה יקיים שלא בפניו כשיבוא לגבות יקיים דבשאר עדים מבקשים לילך ס"ל דוקא כשיפסיד משא"כ בזה דמה שאומרים שיחזרו קודם הזמן וקמ"ל דמקיימין ואפי' צוח שלא יקיימו שמזויף ויברר קודם שיגיע זמ"פ. ופסק דכשאומר סתם מזויף אל תקיימו עד זמ"פ אין שומעין להמתין אבל נקיטו לי' זימנא שומעין כו'. א"כ י"ל דוקא בקיום קודם זמ"פ שאין מלוה מפסיד כלל בהמתנה ואעפ"כ אין יותר מל'. משא"כ בהגיע זמ"פ דהמתנת זמן חשוב הפסד ממון דעדים זוממין משלמין השיוי דהמתנה מפורש פ"ק דמכות ע"ש. אך מלשון הגמרא דנחתינן לנכסי' כו' ע"ש משמע דגם בהגיע זמ"פ נותנין זמן. אבל עכ"פ משמע קודם קיום להמתין מלקיימו לא כשכבר נתקיים:
ובגמ' ורא"ש הלשון מרענא לשטרא והיינו שיברר שפרוע וכה"ג בזה י"ל שפיר גם אחר שנתקיים ולא קאי אאומר מזויף רק שאומר מיד נקיטו לי זימנא כו' דמרענא היינו פרוע וכה"ג. והא באומר אשתבע לי צריך לישבע וכיון דיש לחוש לבירור לא משבעינן ולפסול עדיו אינו מחויב. אבל בנתקיים ואומר מזויף נקיטו כו' שיברר נגד עדים לא מצינו. אך ברמב"ם ז"ל הלשון כמו בש"ע שטר זה שנתקיים בפניכם מזויף הוא כו' ע"ש. וברואין שיש ממש אפשר כיון דנראה להם כו' ע"כ יש חשש זיוף. אבל באלם ומטלטלין שלא נראה לדיינים וג"כ להמתין קשה כנ"ל. ואפשר דנתקיים כוונתו בדימוי כנ"ל או מזויף ל"ד רק שבטל אמנה וכה"ג שלא נגד העדים. או אפשר דרמב"ם ז"ל לטעמי' דעדות בשטר דרבנן משום נ"ד ולענין להמתין אין כאן נ"ד וחוששין שמא יביא עדים כשרים לבטל. דלא מצינו זה בשאר עדות בע"פ. וא"כ להפ' דמה"ת דין הנ"ל דוקא באומר מרענא לשטרא כלשון הגמ'. ובאומר שיש לו עדים שאנוסים וכה"ג או להכחיש שיהי' תרי ותרי. אי ממתינין כיון שיהי' אחר הבירור ג"כ ס' כמ"ש הפ' גבי איכא לברורי. או להיפוך דממתינין יותר כמו במטלטלין או מניחין ביד שליש וכן נראה. מ"מ נראה לע"ד דוקא בקיום עדים אחרים ממתינים. דשמא נדמה להם שח"י וטועים אבל בעדי שטר שאומרים כ"י הוא כיון דקי"ל) אמנה שבשטר מסהדי הוי כעדות בע"פ דלא מהני נקיטו לי זמן לפסלם ואין נותנין זמן באומר מזויף נגד העדים. רק פרוע ושאר טענות מרענא נותנין זמן. ואף דשוב אית לי' מיגו לענין ההמתנה שהי' טוען מרענא מ"מ מיגו במ' עדים לא מהני. ולא הוצרך הרמב"ם ז"ל לפרש דמיירי בנתקיים ע"י אחרים מאחר שלא הזכיר בעדות ע"פ דין הנ"ל. ועדי שטר הוי ע"פ כנ"ל. ובטור סי' מ"ו ורמב"ם ה' עדות (פ"ג) מבואר שמפרשים הגמ' ואפי' צוח מזויף כו' אל תקיימוהו כו' שהפי' כד' רש"י ז"ל קודם הקיום לא כפי' הה"מ (פ' כ"ב מה' מלוה) ע"ש:
(י) קובעין לו זמן. פי' סמ"ע לפי ראות הב"ד וטור שכ' ל' בסתם כו'. ופשוט לשון הרא"ש וטור משמע דלא כהה"מ וסמ"ע דלעולם רק ל'. שוב ראיתי בגי"ת ש"ג ח"ו כ' ג"כ כנ"ל ומ"מ מסיק כש"ע וסמ"ע ג' חלוקים. אולם לע"ד יש ממש היינו איזה אומדנא שיעידו כמותו אבל בזה לבד שיודעין שהיו עדים אלו שבמקום רחוק אצל המעשה וא"י איך יאמרו יניח אחר ל' ביד שליש דאז זה עצמו אומדנא דמ"ל לשקר להפסיד חנם חזקה אין אדם חוטא ולא לו משא"כ שיהי' אצלו י"ל שמשקר כדי להרויח הזמן ואיזה אומד יש שיאמרו נגד העדים:
(יא) מניחין ע"י שליש. סמ"ע ביש ממש נותנין מתחלה צ' ע"ש. וש"ך ז"ל דאחר הל' נותנין צ' כו' נגד הש"ס כו'. ולע"ד דבאומר שהן במקום רחוק ופו"פ כו' ונותנין ל' שיביאם בזה אם נולד איזה דבר שא"י להביאם שמתו או הלכו משם. בזה שפיר אחר ל' נותנין צ' דאותן ל' לא הי' צריך לבקש מעות דשמא יביאם ויפטור. אבל כשלא נולד דבר א"כ. אגלאי מלתא שהי' דחייתו בשקר למה לא ינוכה לו אותן הל' מן הצ'. כיון שידע בעצמו של יש לו עדים הי' לו לבקש מעות בל' הראשונים ובזה כ' הסמ"ע כנ"ל:
בעה"ע בשם ר' האי כ' דלגבות מלקוחות לא יהבינן יותר מל'. וכ' הרא"ש ד' מרפסן איגרי ע"ש ובטור. ולע"ד י"ל הא דמפסידין הזמן למלוה בטענתו הוא רק משום דנכסוהי ערבין בי' ובשאר ערב ודאי נותנין ללוה ל' וכשלא פרע נותנין לערב זמן ולכך גם בזה נותנין זמן שמא ישלם וכל שאפשר שמשיג מעות וישלם אין גובין מהערב היינו מנכסים בע"כ. אבל מלוקח דבין זוזי ובין קרקע הוא בתורת שיעבוד ול"ש כלל הא דנכסים ערבין. דמה"ט לחד מ"ד גם דא"ל זוזי ללוקח לא מצי לסלק לי'. ונהי דקי"ל מצי מסלק לי' כ' תוס' כתובות צ"א ע"ב משום דיכול להעלות בדמים הרבה יותר משוי' ויותר מהחוב ע"ש. ובאית לי' פסידא מבואר שם דא"י להעלות בדמי' ע"ש. וא"כ דוקא בנותן המעות מיד היינו ל' ככל חוב משא"כ להפסיד יותר מל' דחשוב הפסד ממון שיוי הזמן באופן זה דאיכא פסידא א"י לסלוקי בזוזי כלל כנ"ל: