חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות גביית מלוה · סימן צז
סעיף א
(א) מצות עשה להלוות לעניי ישראל כו'. רשב"א בת' סי' קפ"ט כ' טעם שאין מברכין על מצוה זו והשבת עבוט וצדקה שאינה תלוי' כולה ביד העושה שמא לא יתרצה בה חבירו ונמצא העשה מתבטל ע"ש ולע"ד די"ל כיון דכ' תלוה העני כו' ודאי ולא ספק וספק ממון לקולא אף במתנות עניים היכא דלא רבו ודוקא ס' לקט פליגי ע"ש (חולין קלד) וכ"ש ספק אם הוא עני. ומה שמוחזק לעני לא מהני דקי"ל לא אמיד לחוד אינו מועיל רק עם סימן ע"ש פרק הכותב. רק החיוב הוא דא"כ לעולם יפטור והא יש בודאי עניים ויעבור לכך חייב למוחזק לעני ואין בודקין למזונות. אבל בפרט לא תקנו ברכה דשמא אינו מצוה כלל מה שמלוה או נותן לזה. וכמ"ש הר"ן מגלה בספק מוקפין דקורין ב' הימים אף דס' מדרבנן לקולא משום דא"כ לא יקראו כלל וודאי שלא כדין יעשו אבל לענין ברכה אין מברכין רק יום א' משום הרוב ע"ש. וכן כאן חף דהחיוב בכלל משום דאל"כ ודאי שלא כדין לפעמים מ"מ ברכה לא מברכינן דבפרט ספק. ואף דספק דאורייתא מסיק דבעי ברוכי. היינו משום דס"ד לחומרא ומצוה כנ"ל משא"כ בממון דס' לקולא רק משום דאל"כ כנ"ל דמי למגלה כנ"ל. והיינו דאמר בש"ס (כתובות ס"ח) נחזיק טובה לרמאין דמה"ט אין עונש כ"כ בפרט דשמא אינו עני כנ"ל. ואף דגם לעשיר מצוה להלות לפי שעה היינו ג"כ ע"פ שאומר שצריך אבל לא שרוצה להסתחר בממון של חבירו רק שנזדמן לו שצריך לשעה. וג"כ א"א לידע אם אמת ולא מברכינן כנ"ל. וזה לא שכיח שידע שהוא עני בודאי ולא תקנו ברכה כנ"ל:
ובאו"ת כ' דהרא"ש לא ס"ל טעם הרשב"א שכתב בקדושין טעם אחר ע"ש. ולע"ד אין טעם הרשב"א משום חשש שמא לא ירצה רק כמו שכתב שם בסוף ת' הנ"ל דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה וכיון דאפשר למעקרה אע"ג דהשתא לא מעקרא כמאן דמעקרא דמי מש"ס כתובות פ' א"נ עכ"ל. ולכך גם בהלואה והני צדקה והשבת עבוט כנ"ל. משא"כ קדושין דגם אם לא תרצה מ"מ המצוה לא תתבטל ממנו דרמי חיובא עלי'. וראי' דאל"כ בשליח להפרשת תרומה ופדיון ומילה למה יברך שמא יחזור המשלח קודם המצוה. וע"כ דלא חיישינן לחזרה אך י"ל דבזה עכ"פ יעשה המצוה עכשיו ויוצא בברכת השליח ולא יהי' לבטלה משא"כ קדושין. ורשב"א עצמו בח"ג סי' רפ"ג כ' כנ"ל ובקדושין טעם הרא"ש עש. ועל פריעת ב"ח שאין מברכין צ"ל טעם רשב"א כנ"ל:
(ב) להלות כו'. אם יש משכון ללוה י"ל שא"צ להלות אא"כ יתן לו משכון וכ"כ תוס' ב"מ פ"ב ע"ב שדחו פי' ר"ח וכ' מצוה קעביד שבלא משכון אין לו להלות כיון שירא להפסיד ואפשר במשכון ע"ש. וגם ר"ח ז"ל שכ' דבאינו רוצה להלות בלא משכון לאו מצוה י"נ ג"כ דר"ע פליג. הגם שאינו מוכרח די"ל דר"ע סבר רק דמ"מ מצוה עביד אבל חיוב יש להלות בנ"מ דלמה נימא דפליג אר"א בהא. מ"מ מדסיימו תוספ' בדחיתם דאע"ג כו' מצוה עביד כו' שאין לו להלות בל"מ כו'. דלמותר דהגם שי"ל להלות מ"מ מצוה עביד. משמע דפשוט להו דתליא הא בהא אי מצוה בל"מ אז באינו רוצה אלא במשכון לאו מצוה כנ"ל. ממילא גם לר"ח ר"ע דפליג ס"ל כן דא"צ להלות בל"מ. והגם דאינו מובן כ"כ למה תליא הא בהא. י"ל כיון, דחזינן בש"ס יבמות ק"ו) חלוץ ע"מ שיתן ר' זוז דמצי אמר משטה כיון שמצוה עליו לחלוץ כדין שוכר עליהם או מטען (ר"פ האומנין) דרשאי להטעותו כנ"ל. א"כ כיון דאמר ר"ה ב"ב (מ"ז) תליוה וזבין מהני ואמר דכל מוכר א"ל דצריך לזוזי לא הוי מזבין ואנוס הוא ודחי שאני אונסא דנפשי' כו' ע"ש. ולמסקנא דזביני' זבינא ע"ש. אף דחשוב אונס מ"מ אגב אונסא וזוזי מקני ע"ש. א"כ דוק במכר שאין חיוב על לוקח לקנות שייך אגב אונסי' וזוזי משא"כ מלוה אם חיוב עליו להלות בלי משכון ואינו רוצה אא"כ יתן לו משכון אין חשוב רצוי דנותן משכנו מדעת דע"כ כיון דצריך לזוזי אנוס. ורשאי להטעותו כיון דמצוה רמי' עלי' והי' צריך להחזיר אח"כ המשכון כשרוצה לוה א"כ חשוב כלוקח המשכון ע"כ דלוה דהי' כעין גזל כדמשמע בש"ס דר"י דקני משכון דאל"ה לא הי' רשאי לעכב בע"כ משכונו של זה כנ"ל. ולכך שפיר חילק הר"ח בין מלוה סתם וזה נותן לו משכון חשוב מדעת דאין אנוס דהי' מלוהו כנ"ל. משא"כ באינו רוצה אא"כ יתן לו משכון לאו מצוה על המשכון כנ"ל. משא"כ לתוס' ס"ל דאינו מחויב להלות בלי משכון שוב לא שייך משטה דלא רמי חיוב עלי' בל"מ ושוב חשוב אגב אונסא וזוזי מדעת כמוכר ולוקח כנ"ל. אולם פי' הפשוט דהא תוס' כ' דלר"ח ניחא דא"י להעמיד מתני' דש"ש באין צריך למשכון. וע"כ דס"ל לר"ח דבהי' מלוה בלא משכון ודאי לאו ש"ש דאין מצוה בלקיחת המשכון שאינו שייך לההלואה רק משום דצריך שלא הי' מלוה בל"מ פליגי דלר"ע מצוה עביד דשייך המשכון לההלואה שאל"כ לא הי' מלוהו ולר"א לא מצוה בלקיחת המשכון שהי' חייב להלות בל"מ וממילא המשכון לצרכו וא"כ ע"כ תליא הך בהך וגם לפי' ר"ח לר"ע א"צ להלות בלי משכון כנ"ל. ומ"מ נראה מאחר שכ' תוס' ואפשר במשכון כנ"ל. היינו דלא מקרי עני לענין זה כיון שאפשר לו ליתן משכון. וממילא אם יש לו רק אותן דברים שצריכין לו ומדין סידור מניחין משום החייהו כו' אף דמשכון בשעת הלואה אין חיוב השבה מ"מ לא חשוב אפשר לענין החיוב להלות וי"ל דחייב להלות ושלא ליקח דברים הצריכי' כנ"ל. דהא מיכה דיליף מערכין (שם קי"ד) עיקר קרא וכי ימוך כו' והחזקת כו' להלות הוא והיינו דנקרא עני כשיניחו לו מה שצריך משמע דהחיוב להלות כנ"ל. הגם שאינו מוכרח מ"מ נראה כן. והיו מיושבים דברי הרמב"ם בבגד אלמנה ואוכל נפש שפסק (פ"ג מה' מלוה) דעובר גם בשעת הלואה שתמהו עליו דהוי כמוכר ע"ש. ולמ"ש א"ש דכיון דהחיוב להלות ושלא יקח בגדה למשכון ממילא כשאינו רוצה להלות אא"כ תתן בגדה לא חשוב רצוי כנ"ל דאנוס ועובר בלא תחבול כנ"ל. וי"ל דבשאר משכון שא"צ מודה רמב"ם ז"ל דלא עבר כנ"ל. אך א"כ לא הי' לו לסתום. וקצת ראי' מדתקון הלל פרוזבול שנמנעו מלהלות כו' השמר כו'. והא לרשב"ג (ב"מ מ"ט) כשהמשכון ש"פ אינו משמט ולמה עברו ואטו התקנה משום גברא ערטילאי. וע"כ כנ"ל דהחיוב להלות ושלא למשכן כלים הצריכים לו. אך י"ל שאינו רוצה לטרוח במשכון בשטוח וניעור ולשמרו. גם דאפשר דאם בלא שמיטה הי' מלוהו בלי משכון וע"י שמיטה אינו רוצה עובר כשאין לוה רוצה ליתן כלים הצריכים לו דלא יחזיר לו כיון דמשכון בש"ה כנ"ל. וי"ל בזה מה דאמר (גטין ל"ו) פרוז בולי ובוטי על שם העבט כו' ומה שייך שם זה לפרוזבול. ולמ"ש א"ש דהי' העני צריך ליתן משכון כלים הצריכים ואם לא נתן ולא הי' מלוהו הי' עובר מלוה ואם נותן הי' הפסד ללוה חסרון כלים הצריכים ושפיר קרי בולי ובוטי ע"ש. עכ"פ משמע דהמצוה שלא ימנע להלות כשאין לוה נותן למשכון כלים הצריכים. אך מ"מ אין ראי' די"ל שאין רוצה מלוה כנ"ל. או דגרע משום שמיטה דחזינן דנמנע בכל זמן עובר רק בעשה ומשום שמיטה בלאו דהשמר כנ"ל. והגם דרמב"ם כתב דאם כסף מצוה מקרא דהעבט תבעיטנו ע"ש (פ"א ממלוה). מ"מ נראה דהעבט אין הפי' רק הלוהו ולא משכון. דבש"ס ב"מ ל"א וכתובות ס"ז מפרש בהלואה גרידא וכן התרגום תוזיף כו'. ור"ש דס"ל דאין לו וא"ר כו' א"ל הבא משכון שתזוח דעתו עליו. מ"מ אינו מפרש קרא דתעבוט כן ע"ש. ולא הובא ברמב"ם וש"ע. והתם כ' די מחסורו מדין צדקה ע"ז אמר ר"ש הבא משכון שא"ר. להתפרנס מדין צדקה. וראי' דמכילתא ורמב"ם ז"ל דאם כסף תלוה אינו רשות אלא מצוה מקרא דהעבט. היינו דגלי כיון דכ' תלוה את עמי כו' עני כו' ועמי דלא עני רק עני קודם ובעני כ' העבט כו' ממילא הך אם מצוה אף שאינו עני שחייב ליתן לו מדין צדקה מ"מ חייב להלות לו. אולם לשון הרמב"ם דדוקא לעניים ומשמע דקרא דהעבט היינו העשה דהביא קרא דאם כסף כו' את העני כו' יכול רשות ת"ל העבט כו' וכן בהה"מ רק שהוא עני שאינו שואל במתנ' רק הלוא' וכן דריש בש"ס קרא דהעבט תבעיטנו אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו דרך הלואה. ובמכילתא מבואר את עמי כו' עני ועשיר עני קודם. אבל רישא את עמי דגם לעשיר מצוה. והה"מ הביא המכילתא ולא הקשה כלל על הרמב"ם. ואפשר דכוונת המכילתא עשיר היינו עני באותו שעה שצריך לפרנסה וא"ל וזה בכלל עני ומ"מ עני גמור קודם דעשיר יכול להשיג אצל אחרים יותר מעני. ומה"ט כ' טור וש"ע גם לעשיר לשעה כנ"ל. והרמב"ם פ"ז מה' מתנות עניים חשיב מ"ע דמלוה לעני בכלל צדקה וכן בש"ע י"ד סימן רנ"ג. וגמ' שבת ס"ג גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ופירש"י לפי שאין העני בוש בדבר ע"ש. ומשמע דמלוה לעני לצרכו לפרנסתו. ומ"מ חשיב הרמב"ם במנין המצות לב' מצות צדקה דהוא נתינה משלו והלואה לעני ע"ש. ומ"מ אא"ל דלעשיר אין מצוה דא"כ הא דקי"ל מלוה עה"מ ש"ש משום דר"י יהי' הדין אם מלוה לעשיר על משכון ש"ח ולא אשכחן בגמ' ופ' שום חילוק. וגם בש"ס ב"מ ע"א הובא כלשון המכילתא עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ע"ש. וכיון דילפינן דאם כסף כו' אינו רשות רק חוב ממילא את עמי ג"כ מצוה אף עשיר. ורמב"ם כתב סתם הלואת ישראל קודם. ואפשר דקאי סתם דכל שאומר שצריך ללות חשוב עני באותו שעה. ורא"ה בחינוך מ' ס"ו כ' ג"כ רק להלות לעני כו' כפי מה שצריך לו כו' ע"ש. ופ' ראה תע"ח תע"ט מ' צדקה כ' אל תחשוב כו' רק בעני אשר א"ל לחם ושמלה כי אף בעשירים גדולים כו' צדקה לפעמים כגון במקום שאין מכירין וצריך ללות וגם כו' פעמים שנצרך כו' ע"ש. ומשמע דוקא כה"ג דאף לקט שו"פ יכול לטול דעני באותו שעה. ומ"מ דוקא מה שחסר לו. ולא כדי להרויח. וגם בזה לא חלקו הפ' ואפשר דבכלל גמילת חסדים הוא כיון דלו אינו נצרך וחבירו צריך לו. ובש"ס סוכה מ"ט ע"ב גדולה גמ"ח כו' שצדקה לעניים וג"ח בין כו' לעשירים ע"ש. אולם על ג"ח בין בגופו בין בממונו פי' רש"י מלוה לו מעות כו' משאילו כלי ובהמ' ע"ש. א"כ גם משאיל היינו הך מצוה וא"כ למה שפ' סי' ע"ב כת' הר"ן דאם השאיל ספר דעביד מצו' ושייך פרוטה דר"י אינו חייב באונסין דאין כל הנאה שלו דיש למשאיל ג"כ והוי כשוכר כו' ע"ש ס"ג סמ"ע וש"ך הא כל משאיל מצוה עביד ג"ח כמלוה לעשיר דחשוב ש"ש אמשכון משום פ' דר"י ואיך משכחת שואל חייב באונסין. ונראה דר"ן ס"ל דמשום שטוח וניעור הוא דהוי ש"ש רק דוקא אם מצוה מתחלה שוב ג"כ מצוה בשטוח כו' משא"כ אם אינו מצוה מתחלה לא הי' לו לעשות ולקבל משכון שיתחייב בשטוח כו' כמו פקדון דג"כ אח"כ מצוה שטוח רק שלא הי' ל"ל כנ"ל. וממילא שואל גרידא גם ספר הי' חייב באונסין דמה דמיפטר בשעת שאלה לחוד פ' דר"י אינו חשוב הנאה רק שמשאיל על משכון דכיון דמצוה שוב יפטר כל שהמשכון בידו בשעת שו"נ זה חשוב נהנה כשוכר. אך עדיין אינו מעלה ארוכה דמה חילוק בין שואל ספר על משכון או שאר שאלה על משכון ומפורש בר"ן דוקא ספר. וכן מפורש בת' דמשום הנאת פ' דר"י שבשעת שאלה לחוד ע"ש. גם אין לומר דדוקא הלואה שנותן משלו וכשיהי' פרוטה לעני הלואה קודמת כדחשיב רמב"ם וש"ע דקודם לצדקה משא"כ שאלה דמכלל גמ"ח כמו לעשיר ואינו נותן משלו עני קודם. דגם ז"א דמבואר בגמ' מטעם עוסק במצוה פטור והיינו כשיבא עני כשכבר עוסק ואין חילוק אף שזה קודם בב"א מ"מ כשבא אח"כ פטור כנ"ל. ולכאורה אפשר דוקא שואל ספר דהוי כלראות בה או לעשות פחות מש"פ דמצות לאו הנאה. ומבעיא לש"ס צ"ו ע"א אי חשוב שואל לחייב באונסין. וע"כ הטעם בספר כיון שעומד כל עיקרו להנאה זו דמצוה וזה כל שויו חשוב ממון דהא מפורש במשנה פ' הזהב מוכר ס"ת לרבנן יש לו אונאה וע"כ דאינו כשטרות רק חשוב גופו ממון ס"ת דעיקרו להנאת מצוה כנ"ל. וא"כ י"ל דמה"ט משאיל ספר לא חשוב כל הנאה שלו דמאותו הנאה שיש לשואל משום מצוה יש להמשאיל ג"כ. משא"כ שאר שואל דכל הנאה דמשאיל מה שעומד לכך והנאה שיש למשאיל משום מצוה אינו מעין הנאה דשואל כלל. מ"מ דוחק שלא הוזכר בת' הר"ן כלל מהנ"ל:
סעיף ו
אם בא למשכנו שלא בש"ה לא ימשכננו הוא בעצמו שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו (וע"ל ס' ד') אלא ב"ד ישלחו לו שלוחם ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו (ואפילו אם ביקש להכניס כו') אלא אם ימצא לו דכר בחוץ יקחנו כו':
(ג) לא ימשכננו כו'. כ' סמ"ע דמשכנו בחוץ עובר בלאו דל"ת אל ביתו דביתו ל"ד אלא ה"ה או כ"ש דלא ישמט בחזקה ע"ש. ותמוה מאד נהי דבשאר דוכתי ביתו נכלל רשותו אבל דכ' לא תבא אא"ל רק לבא לביתו איך נוסף בחוץ אין זה ביאה אל ביתו. ומ"ש ה"ה או כ"ש מלבד דאין מזהירין מן הדין. רק איך אפשר דכ"ש שליח ב"ד יוכיח דמותר לנתח בשוק. ואל ביתו עובר וחזינן דלאו ק"ו הוא והקפידא לבא לביתו. והרי אף לכנוס לכתוב כו' פ' רשב"א וש"ע דאסור דעל הכניסה הקפידה תורה כיון דלא כ' לא תקח מביתו כנ"ל. ונראה דהוי רק לאו הבא מכלל עשה מדכ' והאיש כו' נושה בו יוציא אליך כו' דגם שבחוץ תעמוד דוקא שליח ב"ד או לוה יוציא אליך אבל מלוה אין רשאי בע"כ גם בחוץ. אולם שיטת תוס' כ' בפשיטות דאסור נתוח בשוק רק מדרבנן גזירה אטו כניסה כנ"ל. ובאמת אין ראי' מקרא דיוציא כו' דלא כ' יתן שיהי' ברצון דוקא הנתינה בחוץ רק יוציא ושוב כשכבר בחוץ יכול לנתח בע"כ ג"כ, ואפשר דאף בעומד בחוץ ומכניס ידו לבית לטול תליא גם כן בפלוגתא דביאה במקצת אי שמה ביאה גבי בהונות ע"ש (זבחים ל"ב). גם ברמב"ם סוף פ"ג מה' גזילה מפורש דלביתו כ"ש מחוטף מיד לוה היפוך מסמ"ע הנ"ל:
אמנם בספרי פ' תצא סי' רע"ו ל"ת אל ביתו יכול לא ימשכנו בפנים אבל ימשכנו מבחוץ ת"ל לעבוט עבוטו בחוץ (לא ימשכנו בחוץ אבל ימשכנו מבפנים ת"ל בחוץ תעמוד) כשהוא אומר והאיש לרבות שליח ב"ד עכ"ל ע"ש. וביש גרסאות נמחק הג"ה הנ"ל ע"ש, עכ"פ משמע כסמ"ע דבחוץ קאי גם על לא תבא וקשה לתוס' אולם אי כהנ"ל למה נימא דקאי אלעיל ולרע הא תוספ' הוכיחו ריש פ' איזהו נשך דבתיבה א' לא אמרינן דקאי אתרווייהו ובהדי הני דאין לו הכרע הוא ולא חשיב רק ה'. ומ"ש המפרש משום דדרשינן סמוכין תמוה שאין ענין סמוכין רק לפרש במאי מיירי לא להוסיף כנ"ל. ולכך לע"ד הפי' אבל ימשכנו' בחוץ היינו שיכנוס לביתו לא למשכנו בבית רק לברר החפצים לחוץ ולמשכנו בחוץ כמו מגרר ויוצא דגניבה (שבת צ"א) שהקנין בחוץ ע"ז דריש ת"ל לא תבא כו' לעבוט בחוץ כו' ודמי לולקח באצבעו ונתן שכ' תוס' פ' א"נ שם דסברא היא דקאי אדלעיל כו' ע"ש. וכן בזה גם בסתם הפי' ל"ת כו' לעבוט ולא קאי ביתו על לעבוט רק על הביאה לביתו כדי לעבוט אף בחוץ ושפיר דריש מדסמיך לי' בחוץ כנ"ל דגם בלא"ה הפירוש כן כנ"ל. או דפי' אפי' לבא לביתו לראות מה יש לו כדי שיוכל למשכנו בחוץ אם ימצא חפצים אלו ג"כ עובר וזהו שכ' הרמב"ם פ"ב מה' מלוה טען כו' והחביא כו' שיכנס לביתו שהתורה הקפידה בחוץ תעמוד כו' וכן אח"כ לעקור גופי תורה ע"ש. והיינו דבחוץ תעמוד גלי דהקפיד' על הכניסה אף שלא ימשכנו שם וכן רשב"א ורמ"א הביא דעל הכניסה קפיד כו' גם לכתוב מה שיש לו ע"ש (ואותה הג"ה בספרי אי גרסינן לה י"ל דהפי' יכול לא ימשכננו בחוץ היינו לבא לביתו גם למשכן בחוץ כנ"ל אבל ימשכנו מבפנים היינו שיעמוד בחוץ ויכניס ידו להוציא לחוץ כנ"ל. או במקצת ל"ש ביאה או לעמוד בחוץ ולגרר החפץ לחוץ ת"ל בחוץ תעמוד היינו מדכ' עשה יוציא אליך העבוט כו' מוכח דגם שעומד בחוץ אסור ליקח מבפנים עד שיוציא הלוה כנ"ל:
ונראה דבמשנה ג"כ הפי' כן ולא יכנס לביתו לטול משכנו שנאמר בחוץ תעמוד ע"ש (ב"מ קי"ג) ולא תני הלאו דלא תבא כו' דהיינו שלא יכנוס כדי לטול אח"כ משכונו בחוץ או לגרר לחוץ כו'. דזה נלמוד רק מקרא דבחוץ תעמוד דהכניסה אסור גם כדי למשכן בחוץ כו'. לשמואל גם בשליח ב"ד. ולמאן דפליג י"ל דאסור לנתח בשוק דאם יהי' מותר יכנס לביתו כדי לידע מה למשכן בחוץ או שיגרר כו' דזה שייך למגזר לכך אסרו לגמרי בע"כ כתוס' הנ"ל:
אולם לשון הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' מלוה) מורה כהסמ"ע שכ' עבר ונכנס כו' או שמשכן בזרוע כו' אינו לוקה כו' ע"ש. והגם שי"ל דמשכון בזרוע מטעם גזל וכוונתו לאו דלא תגזול ולטעמי' שכ' פ"א מה' גזילה דמתני' כפשטי' בתקנת נגזל גם בנכנס למשכנו ויש לו חוב ע"ש. מ"מ דוחק דלשונו משמע דתרווייהו לאו א' דלא תבא וע"כ דמפרש בספרי הנ"ל כפשטי' דבחוץ קאי אדלעיל ויש איזה טעם לחכמים דדרשי הכי כמו גבי ולקח ונתן כנ"ל ולא מטעמא של הסמ"ע רק כנ"ל. וקצת ראי' מדמייתי הש"ס (קט"ו) דבביתו של ערב מותר מקח בגדו כו'. ומנ"ל דבביתו משתעי קרא דלמא בשוקא ומוכח דאין חילוק דבזרוע למלוה ג"כ עובר. אך אינו מוכרח דמייתי מדכ' קח כו' כי ערב כו' דמשמע בגווני דהי' אסור אם הי' לוה מותר בשביל שהוא ערב וע"כ דלביתו מיירי כנ"ל ובבעה"ת פ' ג"כ כתוס' דמדרבנן הוא דאסור ניתוח ע"ש. אולם בסמ"ג לאוין קפ"ו מצאתי שהביא ספרי הנ"ל מלעבוט כו' בחוץ כנ"ל. ומהר"א שטיין פי' דבריו גם כן דלא תבא קאי או לביתו או לעבוט בחוץ ע"ש והוא כרמב"ם וש"ע הנ"ל. ונ"מ לענין פסול:
והנה משמע דכמו דלביתו אסור אף שאין הלוה בבית ואינו מוחה רק שלא מדעת כן בחוץ ג"כ כיון דנכללים בחד לאו כנ"ל. וא"כ תפיסה דב"ח לעולם בלאו. וכן משמע מר"א ממיץ ביראים שכ' דהא דקי"ל עביד דינא לנפשי' לא משכחת לה רק שלא בהלואה אלא שכירות וכה"ג ע"ש. וא"כ בהכותב בעובדא דיימר בר חשו דמפורש דהוי מסיק בי' זוזי הי' באסור מה דאמר לשליח זיל תפסי'. והי' מיושב קושית תוס' על רש"י דבשליח קני תופס כו' דאין שליח לד"ע ובטלה השליחות והוי כלא עשאו שליח. ורק בשכירות וכה"ג מהני שליח. אולם קשה ר"פ ור"ה היך תפסוה. אך י"ל דאינהו לאו הלואה הי' אך רש"י ז"ל פי' שאף הם היו נושים בו מעות ע"ש פ"ה. וי"ל כיון דמחריפותא דנהרא תפסו וכיון שהשליח הודחה היתה נאבדה והוצרכו ליקחה משום השבת אבידה ושוב יכולין להחזיקה בחובם. אולם רש"י ז"ל כתב מיד זה חטפנוה ע"ש וקשה כנ"ל. וא"ל כיון שלא היו יכולין לגבות ובמקום פסידא מותר ז"א כיון דקי"ל עביד דינא לנפשי' גם שלא במקום פסידא ואעפ"כ עובר בלאו ממילא גם במקום פסידא כן. וי"ל דמיתומים אין אסור דהתפיסה רק מצד נכסי ערבין בי' הוי כמו לביתו של ערב דמותר דאין הם הלויו. וא"כ לס"ד דידהו דהתפיסה לא"מ מהני ולא אסור משום לא תבא כנ"ל. אולם בשמיטה דג"כ ממעט בירושלמי יתמי מלוה משום כל כו' משה ידו כתיב הובא בר"ן פ' השולח ומ"מ יתמי לוה לא אימעוט ופי' דשבועות ר' חוצפית כו' ליתומים על נכסי אפטרופס כ' תוי"ט שם דמשמט בלוה ומת אף דלא הלוה להם. והגם שאינו מוכרח דר"ש ור"מ פי' אפטרופוס שלוה ע"ש מ"מ תי"ט כ' כן ע"ש. ומה שפירשו כנ"ל הוא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וע"כ א"ל קרקע. אבל לענין הדין מודים דמשמט. ואפשר דיש חילוק דשם כ' על משה ידו אמעוט רק יורשי מלוה משא"כ כאן דכ' ג"כ אשר כו' נושה בו. גם י"ל דבסתם כיון דמצוה לפרוע חוב אביהם קרינן בהו נושה משא"כ בעובדא דר"פ דכבר תבעו ולא רצו לשלם דהא גם בקרקע קי"ל (ב"ב קע"ד) דדיינא כו' קודם דלתבעינהו ליתמי טעה כו'. וע"כ גם ר"פ ור"ה תבעו כנ"ל. ושוב התפיסה רק בתורת ערבות לא אסור כנ"ל והוי כערב דמותר. ולכאורה אי נימא דביתמי אין אסור א"כ איך אמר התם (פ' הכותב) דבקרא אמר לא"מ תפסי' ובע"ח אמר מחיים תפסתי דנאמן במיגו להפ' ה' רבית דגם בבע"ד אמרינן א"א מע"ר ואף במיגו א"נ כמו בעדים. וא"כ במה שאומר שתפס מחיים מ"ע רשע דעבר בלא תבא לעבוט כו' משא"כ לא"מ דב"ח משמע. הלואה. אך לא קשה דאי לא"מ עבר אלאו דגזל דלא"מ לא מצי תפיס וע"כ עשה איסור ושוב נאמן דמחיים תפסי'. וצ"ע לדינא מיורשי' בשיעבוד מטלטלי אג"ק או לאחר תקנת הגאונים אי שייך בהו הלאו דלא תבא כו'. וכן יורש דמלוה אי רשאי כנ"ל כמו בשמיטה דאמעוט ממשה ידו וכאן כ' ג"כ כי תשה כו'. ונראה דאסור מדלא חשיב בברייתא לביתו א"א לכנס כו' לערב כו'. וגם בשמיטה רש"י וש"פ חולקין ע"ש בר"ן פ' השולח דסבר דרבנן פליגי עלה ור"ש הוא ע"ש. אך כיון דמבואר במשנה דמת אינו מחזיר ליורשיו ופירש"י דכ' תשוב לו ולא ליורשיו ע"ש משמע דכולה קראי בלוה גופי' ומ"מ י"ל כיון דסתמא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ע"כ בלוה משתעי. או דמיתורא דלו דריש. מ"מ פשטא דמלתא משמע דביורש אין אסור שאינו נושה בו. ומברייתא דלא חשוב כנ"ל אין ראי' די"ל משום דמטלטלי לא משתעבדי ולא מיירי בשיעבוד אג"ק. ובמשנה דהכותב הניח פירות כל הקודם זכה קדם בע"ח כו' לר"ט משמע דאין אסור. הגם די"ל דוקא לר"ט דחשיב זכות הבע"ח קודם לזכות היורשין כמ"ש תוספ' בכורות פ' יש בכור ואין היורשין זוכין כלל רק הבע"ח גם אסור אין כאן דלא חשוב שלוקח מהם כלל דברשותו קיימי כמו הם משא"כ לדידן דקי"ל כר"ע ומטעם דלא מהני לא"מ תפיסה שכבר זכו י"ל דגם שמשתעבדי אסור כנ"ל א"כ אין ראי' מכל הני דתפסי התם דהא ס"ל כר"ט דמהני וממילא מותר כנ"ל משא"כ לדידן. מ"מ נראה לר"ת ז"ל בנוטלו לגוביינא אין איסור וא"כ י"ל דאף להחולקין י"ל במודו ביורשים שא"א לגבות מהן חשוב לגוביינא ואינו מוכרח. ואפשר לישב בזה תמיהת תוס' שם בהאי דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כו' סהדי דמחיים תפסה דתבעו כו' ותמהו למה לא תהי' נאמנ' במיגו ע"ש ולהנ"ל א"ש כיון דב"ח היתה א"כ בשטרות דלאו בני גוביינא רק לדחקו שלא יוכל לגבות והוי רק בתורת משכון אסור לתפוס דברשותא דמרה הן בפקדון ושייך אאמע"ר. ולא שייך מ"ש לעיל דגם לא"מ אסור דז"א דאנו אומרים שבאמת לא תפסה כלל ובעי שפיר סהדי. ומה דאמר הוי תפיסה לא"מ היינו מה שאינה רוצה להחזיר עתה כנ"ל:
והנה לתוס' דדוקא לביתו אסור נראה דגם כשחפץ בפקדון ביד אחר ג"כ אינו רשאי לכנוס כמ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים דכיון שהשאיל ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' וראית ר"י מהא דוגונב מבית האיש כו' ע"ש וא"כ לכאורה גם נפקד עצמו א"ר לתפסו בחובו. ולעיל סי' ע"ב מבואר דרשאי רק במקום שיש תקנה ע"ש. וי"ל כמו דקנין מהני ברשות הלה המופקדין בדבור והיינו משום דיכול לסלק רשות שהשאיל למפקיד כן לענין תפיסה כשאינו רוצה להיות נפקד עוד נסתלק מלהקרא ביתו דמפקיד כנ"ל ומהני תפיסתו. אך כיון שבא בב"א וגם לענין גט חשוב בא מידו לידה (גטין ע"ז) א"כ הוי תפיסה מרשות מפקיד לרשותו. ואף דמשועבד לעצמו מדר"נ מ"מ הא גם לוה משועבד ואעפ"כ אסור לתפוס כנ"ל. וכן לקמן סי' ק"ה בע"ח שתפס ואינו חב לאחרים לא הוזכר שעובר בלאו. וכן מבואר שם ס"ב אם הלוה חייב גם לתופס דשייך א"ב זכי לנפשי' והא יעביר בלאו ולא שייך אי בעי. וכן איך זוכה עבורו להפ' דמטעם שליחות. וכן בש"ס סוף חולין כל דאיהו לא מצי זכי משום לא תקח כו' חצרו לא זכי ע"ש. וכן שם ס"ו נפקד שתופס בשביל בע"ח כו' ע"ש. ולר"ת דלגוביינא שרי י"ל כן דשייך אי בעי זכי לנפשי' לגוביינא. אך להחולקין קשה. ודוחק לומר דכל הני מיירי שלא בחוב הלואה דהי' להם לפרש. ואפשר דוקא ביתו דלוה ממש ושאול וכן אפי' שכירות ספיקא אי חשוב ביתו לענין ע"ז ושאר דברים. ושוכר בית פטור מה"ת ממזוזה לתוס'. ודוחק דג"כ הי' להפ' לפרושי דהני דאימעוטי מביתו במזוזה ומעקה נמעט כאן. ומשמע דגם שאול או שכור חשוב ביתו דלוה לענין זה וכן שאר רשות המיוחד לו. רק ר"ה וסימטא אינו בכלל לתוס'. ולרמב"ם וש"ע גם בזה אסיר מה"ת וקשה מהנ"ל. ובאמת ברמב"ם (פ"ג ממלוה ה"ד) כ' שמשכנו בזרוע ע"ש זה משמע שלא הניחו ובחזקה תופס. שכ"כ שחטף המשכון מידו בזרוע ואח"כ פ"ה כ' ג"כ בזרוע ע"ש (ה"ו) וע"כ דמפרש ניתוח כן. ומשמע דשלא בפניו וכה"ג אינו בלאו זה. אכן ר"י הובא ב"י. וטור וש"ע השמיטו לשון זה וכתבו סתם לא ימשכנו. ולא ביארו אם חולקין או שמפרשים דברי רמב"ם דלאו דוקא. ובאמת לספרי הנ"ל משמע דאין חילוק וכמו דלביתו אף שלא בפני לוה. דהא בשבועות פ' כ"ה נגזל כיצד הרי שנכנס לביתו למשכנו כו' ופי' הרמב"ם אף שחייב לו. והא מבואר שם דשומר ואף אשתו של שומר נשבעת דחשוב עובר גם שלא הי' לוה שם. וממילא כיון דלא תבא הפי' או לביתו או בחוץ גם שלא בפניו כן. וראיתי בריב"ש סי' שצ"ו שכ' או אפי' לתפוס מטלטליו כל שמצאם ברשות אחרים או אפי' מידו ומביתו כל שהחוב אינו הלואה ע"ש עוד. אבל בהלואה א"ל לכנס לביתו ולא לחטוף מידו כו' ע"ש. מפורש דמותר כל שאינו בידו כו' ומס' יראים הנ"ל אין ראי' דמיירי אהא דאמר בש"ס עביד דינא לנפשי' גם להכותו כשאינו מניחו וא"כ כתב שפיר דבהלואה א"א דהיינו בזרוע דעובר כנ"ל. ונראה דדברי סמ"ע אמת דגם דיליף בספרי דגם בחוץ אסור ס"ל דדומיא דביתו אזהר אל ביתו או בחוץ דומיא דביתו דהיינו ידו ממש כנ"ל. ומ"מ בטור וש"ע לא משמע כן וצ"ע דמשמע דס"ל דכל שהוא שלא מדעת הלוה קרי לי' בזרוע כנ"ל ומ"מ מ"ש בנפקד דקרי ביתו י"ל דלא קשה דהר"ן פ' כ"ש כ' לפרש המכילתא דממעט בחמץ יצא חמצו דישראל בבית נכרי לאו בפקדון אלא משכון דנכרי שהלוה כו' רק מדרבנן דלא שייך ברשות דמרי' כיון שממושכן ואינו יכול ליקח ע"ש. וא"כ גם בנפקד כאן כיון שעכ"פ משעבד למלוה מדר"נ ואין רשאי ליתנו ללוה שוב עכ"פ לא שייך ברשותי' דלוה איתא ולא חשוב ביתו ושוב מותר למלוה לטלו וכן הנפקד בעצמו שחייב לו דמשועבד גם לעצמו מדר"נ ולא חשוב ביתו דלוה כנ"ל. דבשלמא כשהוא בביתו דלוה אף שמשועבד מ"מ בביתו הוי משא"כ כשביד הנפקד ומשועבד למלוה כנ"ל. ומיושב כל הנ"ל. ואף לרמב"ם וטור דגם בשוק אסור היינו ג"כ משום דכל היכא דאיתא ברשותי' דלוה הוא משא"כ כשביד הנפקד כנ"ל:
ונראה דזה ג"כ טעם החילוק שכתב ריב"ש בין חוטף מידו למונח בר"ה וסימטא. דביתו וידו רשותו ממש משא"כ ר"ה וכה"ג דהא דברשותו משום שיכול ליקח אותו. וממילא כיון שהמלוה רוצה לתפוס והי' יכול עכ"פ למחות שלא יקחנו הלוה דהא שליח ב"ד מנתח שוב לא חשוב ברשותי' דלוה ויכול שוב לתפסו ג"כ. וכמו קרקע דתליא ביכול להוציא בדינין למחשב ברשותו. ואף דפ' הכותב קי"ל דלא מהני תפיסה לא"מ אף שמונח ברה"ר דחשוב ברשותי' דיתמי יותר מבע"ח משום דצריך שבועה וע"כ לא פליג ר"ט רק משום דגם היורשים באין לזכות כמ"ש תוס' בכורות (נ"ב) אבל בלוה גופי' שכבר שלו חשוב ברשותו נגד בע"ח מ"מ י"ל דהיינו דוקא לענין שיהי' מועיל תפיסת בע"ח מה שא"י לזכות ע"פ דין דלא הי' יכול למחות עפ"י ב"ד ליתומים ליקח מר"ה ורק מצד התפיסה יזכה וחשוב ברשות יתומים כנ"ל. משא"כ בזה ליקח בתורת משכון דע"פ ב"ד יכול ליקח ולא הלוה דמנתח נתוחי כנ"ל חשוב שפיר ברשותו יותר מברשות הלוה. ולדינא נראה דלביתו או חצר המשתמרת לדעתו דהיינו ביתו כדאמר בש"ס ב"ק נ"ז ע"א עובר בלאו לכ"ע וגם שליח ב"ד עבר כנ"ל. ומידו בשוק שליח ב"ד מותר ומלוה אסור לתוס' ובעה"ת מדרבנן ולרמב"ם וסמ"ג וטור וש"ע בלאו וכשמופקד ביד אחרים נראה דמותר כריב"ש הנ"ל וי"ל דגם שאר פ' מודו. ומרה"ר וסימטא נראה ג"כ מרוב הפ' דמותר. אולם לעיל סי' ד' הביא רמ"א ס"א לשון הריב"ש הנ"ל או שא"צ למשכנו שכבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר ומשמע דבר"ה וסימטא אסור ע"ש דלא הביא סיום דברי הריב"ש לחטוף מידו. ואפשר משום דלא מיירי שם רק מדין עביד דינא ע"ש (סי' ד'). ונהי דליכא לאו הנ"ל מ"מ אסור להפ' דבאין חפץ מבורר לא עביד דינא לנפשי' (ועיין מ"ש בס"ק סס"ז). והש"ך ז"ל בס' תקפו כהן סי' ק"י כ' דבמקום פסידא אף ר"י מודה כו' בפלוגתא דרבוותא אפי' היכא שבא החוב מחמת הלואה מותר למשכנו שלא ברשות אף לכתחלה ע"ש שלשונו אינו מבורר כ"כ דאח"כ כתב שלא מחמת הלואה י"ל ברור ע"ש. עכ"פ לע"ד אין כוונתו ליכנס לביתו דודאי לא הותר הלאו משום פסידא. רק כוונתו בר"ה וסימטא כנ"ל. הגם למ"ש הטעם דלא חשוב רשותו דלוה משום שע"פ ב"ד יכול למחות מליקח. וא"כ בספק שא"י ע"פ ב"ד י"ל דגם בסימטא חשוב ברשות לוה כנ"ל. מ"מ י"ל דהיינו דנקיט ספק פלוגתא מאחר דמצי אמר קים לי כו' וא"כ לאותו פוסק דחייב לו הי' יכול למנוע ולאו ברשות לוה כנ"ל ואף דלענין אסור ס' לחומרא י"ל דש"ך ז"ל קאי בשיטת תוס' ובעה"ת דניתוח רק מדרבנן אסור והוי ס' דרבנן לקולא ודוקא באפשר ע"פ ב"ד משא"כ בפסידא מותר. או אפשר דסבירא לי' לש"ך דלא אסרו חכמים ניתוח רק משום שיכול ע"פ ב"ד רק טרחא משא"כ כשא"א כגון בספק ויפסיד לא אסרו חכמים ניתוח ג"כ אף מידו דלוה ולכך לא כ' הש"ך זה לברור דזה רק לתוס' הנ"ל. משא"כ לרמב"ם וסמ"ג וש"פ דמה"ת ניתוח אסור לא הותר כלל במקום פסידא כנ"ל. א"כ לדידהו י"ל דגם מסימטא ור"ה אסור כיון דמ"מ א"י למנעו ברשותי' דלוה קאי. וי"ל דאסור בין בודאי חוב דאפשר בב"ד ובין בספק משום דברשותי' כנ"ל:
(ד) לא ימשכננו הוא כו' במשנה המלוה כו' לא ימשכננו אלא בב"ד. הלשון משמע כל התפיסו' גם מר"ה וסימטא וכה"ג. ולכך לע"ד שמהר"ם ור' קלונימוס שהביא ב"י סי' ד' וד"מ ע"ש. דבחפץ מבורר דוקא אמר ר"נ עביד דינא כו' אבל אינו מבורר כו' ע"ש דס"ל כיון דקי"ל כשמואל דניתוח בשוק מותר שליח ב"ד ומלוה אסור א"כ גלי קרא דלא מצי עביד דינא לנפשי' בהלואה אף מה שמותר לשליח ב"ד וס"ל דילפינן מזה לכל חיוב שצריך למשכון ולתפוס משל החייב אסור. ומה דממעטינן ערב ושכירות הוא רק שליח ב"ד לענין ליכנס לביתו כדאמר ברייתא לביתו כו'. וגם ט"ז סי' ד' ס"ל כן ע"ש. וי"ל און דלא ס"ל הך דספרי ורישא קאי על כל חוב או דס"ל דילפינן מהלואה לכל חיוב. לא מיבעיא כשלא חייבוהו ב"ד דאסור רק אף שחייבוהו ב"ד ונתברר החיוב מ"מ הוא אסור כדקי"ל (גטין פ"ח) בגט מעושה אף כדין עפ"נ פסול לפי שאינם בני עשוי ע"ש. כן הבע"ד אינו ב"ד שיהי' עשוי שלו קרוי כדין דאף ב"ד הדיוטות לא הי' מהני ע"ש. וממילא גזל מה שמשכן חפץ של הלוה שלא נעשה שלו כיון דחשוב עשוי שלא כדין. ודוקא בחפץ ששלו שיכול ליקח מעצמו ס"ל לר"נ עביד דינא כו'. ושאר פ' ס"ל דוקא בהלואה ממש וכמ"ש תוס' דגזרינן נתוח אטו ביתו. ומשמע דאל"ה הי' מותר וממילא שאר חיובים דגם לביתו מותר שייך עביד דינא גם שאינו מבורר כיון שיודע שהדין עמו עדיף לנפשי' מב"ד הדיוטות. ודעה ג' סי' ד' דדוקא להכות ע"ש. וי"ל טעם הש"ך ז"ל לתפוס בקים לי או שיתפוס בל"ע כדי שיהי' נאמן במיגו דס"ל דמותר במקום פסידא י"ל גם למהר"מ כיון דחזינן במקום פסידא כ"ע עד"ל ע"כ עדיף מסברא משלא במקום פסידא. וא"כ כיון דקי"ל עד"ל גם שלא ב"פ מ"מ באינו מבורר דרק ילפי מהלואה דמתני' הנ"ל י"ל דלא יוכל ללמוד לאסור רק שלא במקום פסידא דלישנא דמתני' אלא בב"ד משמע כשאפשר ע"י ב"ד אז לא ימשכנו כו'. גם י"ל דהא גם בגזל צריך הגבהה כדי לגוזלו. ואף במשכון כיון דקי"ל דקני משכון שלא בש"ה ואף משכון באסור חשוב ג"כ כמו גזילה אבל עכ"פ ג"כ צריך שיקח כדי להחזיקו בתורת משכון ככל הגבהה ומשיכה. אבל תופס כדי שיהי' לו מיגו ואינו רוצה כלל בתפיסתו לזכות למשכון רק שילך לב"ד לטעון שחייב לו ויהי' נאמן ויחזיר לו החפץ. א"כ הוי רק להביא ראי' לדבריו מה שיודע שבאמת חייב לו ותפיסתו כדי שיהי' ראי' זה אינו כלל תפיסה למשכון ולקנין דגם שטר שבידך זכות יש לו צריך להראותו. וכמו דבעי ב"מ צ"ו שאלה לראות בה אי חשוב בגוף הדבר. וכן שטרות מה"ט לא נקנו בהגבהה שעיקרן לראיה שבהן ואין נגזלין מה"ט. כן י"ל במשיכה זו לראי' שיהי' לו מיגו ע"י תפיסתו מה שבאמת כן הוא רק שידעו ב"ד שאמת כדבריו אין במשיכה זו גזל כלל. גם לא עבר על לא תבא כו' לעבוט כו' שאינו תופסו כלל למשכון. ואף דהא אח"כ שיהי' כבר בידו לא יצטרך להחזירו כדקי"ל בש"ס ולקמן ס' י"ב בהג"ה דאם לקח כו'. ז"א דדוקא כשכבר זכה בו למשכון ועבר משא"כ כשאינו רוצה לזכות למשכון רק למיגו כנ"ל לא יהי' רשאי כלל להחזיקו אח"כ בתורת משכון אף שבידו כבר דיעבור על לא תבא כו' לעבוט אח"כ דודאי אף שיכנס לביתו ויקח כדי לזכות אחר שיצא למשכון דעבר בלאו כמ"ש לעיל דלא תבא כו' לעבוט גם בחוץ. א"כ כיון שלא יהי' רשאי י"ל דמותר כדי שיהי' לו מיגו כנ"ל. אך מ"מ נראה דאסור דהא הכניסה לחוד אסור כמ"ש בש"ע. אך משמע דזה דרבנן. אך בל"ז י"ל כיון דרוב הפ' דמיגו להוציא ל"א א"כ נאמן במשכון שתפס רק משום דברשותי'. ואף דגם באוכל נפש לא הפסיד המיגו ע"ש סי' ע"ב (סי"ז) היינו משום דמ"מ כבר תפס וזכה למשכון רק חיוב להחזיר דאתרבי ג"כ מהשב ע"ש משא"כ כאן אי לא תפס כלל להיות ברשותו לא הי' מהני המיגו ואף דהא אין ידוע לנו והוי מיגו דשתיק דמהני גם להוציא. כיון שסתמא מחזיקינן תפיסתו למשכון והי' נאמן במיגו א"כ אף שמודה שתפסו רק למיגו כנ"ל א"ל מיגו דא"ב שתיק ומהני גם להוציא. ויש לדחות חדא דנ"י פ' חזקת כ' דלא מהני מיגו כשבטענת המיגו לא הי' נאמן רק במיגו ע"ש גבי דר חד יומא. ועוד דלהרבה פ' גם א"ב שתיק ל"א להוציא. ועוד דאפשר גם בסתם אין מחזיקינן לרשע שיכנס לבית ושלקח בתורת משכון והוי אמרינן שלקח רק למיגו ולא הי' מהני שתיקתו רק אומר כנ"ל. אך ז"א דא"כ באוכל נפש או בגד אלמנה למה פ' סי' ע"ב דנאמן במיגו נימא דלא זכה והוי להוציא ואף שאומר שתפסו למשכון מ"מ כיון שצריך לאמירתו שוב א"א מע"ר להפ' דבבע"ד, ג"כ אמרינן. וע"כ דגם בסתם מחשבינן לי' ברשותי'. אך י"ל דהא עכ"פ גם שאלה שיחשבו ששלו והוא עשיר מספקא לי' וגבי פקדון נזדמנו אורחים חשוב שטחה לצרכו ש"י ע"ש (ב"מ ד"ל). וא"כ זו התפיסה כדי שיחשבו סתמא שברשותו שיהי' נאמן במיגו חשוב ג"כ לצרכו ולהשתמש. ואף דנפקד נאמן במיגו דהא כבר אצלו. משא"כ הנ"ל י"ל דחשוב מכניס לרשותו. ומ"מ אינו, מוכרח דמה שסבורין שברשותו כיון שבאמת ברשותו דמרי' לא חשוב זכיה כלל. וכיון שבאמת חייב לו עדיף מהא דאומר לעד תא קום התם שיסברו שיש עדים שאין בו אלא משום מד"ש תרחק (שבועות ל"א). וכאן דסבורים שברשותו מ"מ המיגו אמת ומהני אף שאומר האמת שלקחו רק שיהי' לו מיגו ואין בו משום מדבר שקר תרחק:
והנה רמב"ם ז"ל סוף פ"ג מה' גזילה כ' החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד ה"ז גזלן אע"פ שהוא חייב לו ואצ"ל אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו שהוא גזלן שנאמר בחוץ תעמוד כו'. וראב"ד ז"ל השיג דדוקא כשבאמת לא חייב לו ע"ש. ופשט לשון הרמב"ם משמע כמהר"ם דבחפץ ודוקא עד"ל אבל בעד חוב דלא מצי עד"ל הוי התפיסה גזל גמור דאין ענין מה שחייב לו שיוכל לתפוס חפץ חבירו ועובר בלא תגזול כיון שאינו ברשות ב"ד. וא"כ גם מר"ה אסור. והא דכ' פ"ב מה' מלוה רק אסור דלא תבא הוא כשכבר נתחייב ונתברר בב"ד מ"מ מלוה עבר בלא תבא אבל גזלן אינו. וא"כ הא בש"ע סי' שנ"ו כ' ג"כ כרמב"ם ז"ל דחוטף אף שחייב הוי גזלן ולא הגי' רמ"א כלום ולעיל סי' ד' כ' רמ"א י"א דבלא הכאה רק תפיסה מותר כמהרי"ק ע"ש. ונראה שזה כראב"ד הנ"ל ולכך נראה דהא קשה למה סיים אצ"ל כו' בחוץ תעמוד ולא כתב שנאמר לא תבא כו' ביתו וכן בה' מלוה שכתב ושכר כתף כו' לערב נכנס לביתו שלא ע"פ ב"ד ע"ש דמותר. וקשה נהי דאמעיט מאסור דלא תבא אבל מנ"ל שלא אסור משום גזל כיון דאינו מבורר החיוב ולמה כתב סתם שלא ע"פ ב"ד. ולכך ס"ל לרמ"א דטעם הרמב"ם דס"ל עביד דינא לנפשי' וכמו שאלו הי' מבורר לב"ד היו ממשכנין כן הוא שברור לו לא הוי גזל והוי דינא כשמתברר אח"כ ויכול הרמב"ם לסבור כמהרי"ק הנ"ל. רק ניתוח כיון דאסור בהלואה מה"ת שוב לאו דינא הוא והוי שוב גזלן. וסיים שפיר ואצ"ל אם נכנס לתוך ביתו כו' שנאמר בחוץ תעמוד היינו דגם שליח ב"ד א"י לכנוס דזה ילפינן מבחוץ כו' והאיש כו' וכ"ש דלאו דינא הוא כיון שגם שליח ב"ד לא הי' יכול והוי גזלן. וממילא אם אין אסור היינו בר"ה או שכירות וערב וכה"ג שפיר מותר דכשאין אסור עביד דינא לנפשי' אף שאינו מבורר למהרי"ק הנ"ל ולקמן סי' ק"ג בטור וש"ע דגם בקרקע כשירד לתוכו בלי רשות ב"ד הוי גזלן ואף אחר שומא והכרזה ע"ש בטור ות' הרא"ש סי' ס"ח דמייתי עלה ממשנה הנ"ל דלא ימשכננו אלא בב"ד ע"ש. ותמוה דשם לא תבא כו' לעבוט ע"ש. וע"כ דמפרש כמהר"מ וכמ"ש לעיל דסובר הך דלא ימשכננו אלא בב"ד הוא משום דלא מצי עביד דינא לנפשי' בחפץ שאינו מבורר שלו. ולכך גם בקרקע כנ"ל. וא"כ רמ"א ז"ל דכ' סי' ד' י"א דוקא בהכאה כנ"ל ע"ש הי' לו להביא גם דיעה ב' ע"ש לקמן מ"ש: