אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות גביית מלוה

הלכות טוען ונטען

סימן צז

סעיף א

(א) מצות עשה להלוות לעניי ישראל כו'. רשב"א בת' סי' קפ"ט כ' טעם שאין מברכין על מצוה זו והשבת עבוט וצדקה שאינה תלוי' כולה ביד העושה שמא לא יתרצה בה חבירו ונמצא העשה מתבטל ע"ש ולע"ד די"ל כיון דכ' תלוה העני כו' ודאי ולא ספק וספק ממון לקולא אף במתנות עניים היכא דלא רבו ודוקא ס' לקט פליגי ע"ש (חולין קלד) וכ"ש ספק אם הוא עני. ומה שמוחזק לעני לא מהני דקי"ל לא אמיד לחוד אינו מועיל רק עם סימן ע"ש פרק הכותב. רק החיוב הוא דא"כ לעולם יפטור והא יש בודאי עניים ויעבור לכך חייב למוחזק לעני ואין בודקין למזונות. אבל בפרט לא תקנו ברכה דשמא אינו מצוה כלל מה שמלוה או נותן לזה. וכמ"ש הר"ן מגלה בספק מוקפין דקורין ב' הימים אף דס' מדרבנן לקולא משום דא"כ לא יקראו כלל וודאי שלא כדין יעשו אבל לענין ברכה אין מברכין רק יום א' משום הרוב ע"ש. וכן כאן חף דהחיוב בכלל משום דאל"כ ודאי שלא כדין לפעמים מ"מ ברכה לא מברכינן דבפרט ספק. ואף דספק דאורייתא מסיק דבעי ברוכי. היינו משום דס"ד לחומרא ומצוה כנ"ל משא"כ בממון דס' לקולא רק משום דאל"כ כנ"ל דמי למגלה כנ"ל. והיינו דאמר בש"ס (כתובות ס"ח) נחזיק טובה לרמאין דמה"ט אין עונש כ"כ בפרט דשמא אינו עני כנ"ל. ואף דגם לעשיר מצוה להלות לפי שעה היינו ג"כ ע"פ שאומר שצריך אבל לא שרוצה להסתחר בממון של חבירו רק שנזדמן לו שצריך לשעה. וג"כ א"א לידע אם אמת ולא מברכינן כנ"ל. וזה לא שכיח שידע שהוא עני בודאי ולא תקנו ברכה כנ"ל:

ובאו"ת כ' דהרא"ש לא ס"ל טעם הרשב"א שכתב בקדושין טעם אחר ע"ש. ולע"ד אין טעם הרשב"א משום חשש שמא לא ירצה רק כמו שכתב שם בסוף ת' הנ"ל דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה וכיון דאפשר למעקרה אע"ג דהשתא לא מעקרא כמאן דמעקרא דמי מש"ס כתובות פ' א"נ עכ"ל. ולכך גם בהלואה והני צדקה והשבת עבוט כנ"ל. משא"כ קדושין דגם אם לא תרצה מ"מ המצוה לא תתבטל ממנו דרמי חיובא עלי'. וראי' דאל"כ בשליח להפרשת תרומה ופדיון ומילה למה יברך שמא יחזור המשלח קודם המצוה. וע"כ דלא חיישינן לחזרה אך י"ל דבזה עכ"פ יעשה המצוה עכשיו ויוצא בברכת השליח ולא יהי' לבטלה משא"כ קדושין. ורשב"א עצמו בח"ג סי' רפ"ג כ' כנ"ל ובקדושין טעם הרא"ש עש. ועל פריעת ב"ח שאין מברכין צ"ל טעם רשב"א כנ"ל:

(ב) להלות כו'. אם יש משכון ללוה י"ל שא"צ להלות אא"כ יתן לו משכון וכ"כ תוס' ב"מ פ"ב ע"ב שדחו פי' ר"ח וכ' מצוה קעביד שבלא משכון אין לו להלות כיון שירא להפסיד ואפשר במשכון ע"ש. וגם ר"ח ז"ל שכ' דבאינו רוצה להלות בלא משכון לאו מצוה י"נ ג"כ דר"ע פליג. הגם שאינו מוכרח די"ל דר"ע סבר רק דמ"מ מצוה עביד אבל חיוב יש להלות בנ"מ דלמה נימא דפליג אר"א בהא. מ"מ מדסיימו תוספ' בדחיתם דאע"ג כו' מצוה עביד כו' שאין לו להלות בל"מ כו'. דלמותר דהגם שי"ל להלות מ"מ מצוה עביד. משמע דפשוט להו דתליא הא בהא אי מצוה בל"מ אז באינו רוצה אלא במשכון לאו מצוה כנ"ל. ממילא גם לר"ח ר"ע דפליג ס"ל כן דא"צ להלות בל"מ. והגם דאינו מובן כ"כ למה תליא הא בהא. י"ל כיון, דחזינן בש"ס יבמות ק"ו) חלוץ ע"מ שיתן ר' זוז דמצי אמר משטה כיון שמצוה עליו לחלוץ כדין שוכר עליהם או מטען (ר"פ האומנין) דרשאי להטעותו כנ"ל. א"כ כיון דאמר ר"ה ב"ב (מ"ז) תליוה וזבין מהני ואמר דכל מוכר א"ל דצריך לזוזי לא הוי מזבין ואנוס הוא ודחי שאני אונסא דנפשי' כו' ע"ש. ולמסקנא דזביני' זבינא ע"ש. אף דחשוב אונס מ"מ אגב אונסא וזוזי מקני ע"ש. א"כ דוק במכר שאין חיוב על לוקח לקנות שייך אגב אונסי' וזוזי משא"כ מלוה אם חיוב עליו להלות בלי משכון ואינו רוצה אא"כ יתן לו משכון אין חשוב רצוי דנותן משכנו מדעת דע"כ כיון דצריך לזוזי אנוס. ורשאי להטעותו כיון דמצוה רמי' עלי' והי' צריך להחזיר אח"כ המשכון כשרוצה לוה א"כ חשוב כלוקח המשכון ע"כ דלוה דהי' כעין גזל כדמשמע בש"ס דר"י דקני משכון דאל"ה לא הי' רשאי לעכב בע"כ משכונו של זה כנ"ל. ולכך שפיר חילק הר"ח בין מלוה סתם וזה נותן לו משכון חשוב מדעת דאין אנוס דהי' מלוהו כנ"ל. משא"כ באינו רוצה אא"כ יתן לו משכון לאו מצוה על המשכון כנ"ל. משא"כ לתוס' ס"ל דאינו מחויב להלות בלי משכון שוב לא שייך משטה דלא רמי חיוב עלי' בל"מ ושוב חשוב אגב אונסא וזוזי מדעת כמוכר ולוקח כנ"ל. אולם פי' הפשוט דהא תוס' כ' דלר"ח ניחא דא"י להעמיד מתני' דש"ש באין צריך למשכון. וע"כ דס"ל לר"ח דבהי' מלוה בלא משכון ודאי לאו ש"ש דאין מצוה בלקיחת המשכון שאינו שייך לההלואה רק משום דצריך שלא הי' מלוה בל"מ פליגי דלר"ע מצוה עביד דשייך המשכון לההלואה שאל"כ לא הי' מלוהו ולר"א לא מצוה בלקיחת המשכון שהי' חייב להלות בל"מ וממילא המשכון לצרכו וא"כ ע"כ תליא הך בהך וגם לפי' ר"ח לר"ע א"צ להלות בלי משכון כנ"ל. ומ"מ נראה מאחר שכ' תוס' ואפשר במשכון כנ"ל. היינו דלא מקרי עני לענין זה כיון שאפשר לו ליתן משכון. וממילא אם יש לו רק אותן דברים שצריכין לו ומדין סידור מניחין משום החייהו כו' אף דמשכון בשעת הלואה אין חיוב השבה מ"מ לא חשוב אפשר לענין החיוב להלות וי"ל דחייב להלות ושלא ליקח דברים הצריכי' כנ"ל. דהא מיכה דיליף מערכין (שם קי"ד) עיקר קרא וכי ימוך כו' והחזקת כו' להלות הוא והיינו דנקרא עני כשיניחו לו מה שצריך משמע דהחיוב להלות כנ"ל. הגם שאינו מוכרח מ"מ נראה כן. והיו מיושבים דברי הרמב"ם בבגד אלמנה ואוכל נפש שפסק (פ"ג מה' מלוה) דעובר גם בשעת הלואה שתמהו עליו דהוי כמוכר ע"ש. ולמ"ש א"ש דכיון דהחיוב להלות ושלא יקח בגדה למשכון ממילא כשאינו רוצה להלות אא"כ תתן בגדה לא חשוב רצוי כנ"ל דאנוס ועובר בלא תחבול כנ"ל. וי"ל דבשאר משכון שא"צ מודה רמב"ם ז"ל דלא עבר כנ"ל. אך א"כ לא הי' לו לסתום. וקצת ראי' מדתקון הלל פרוזבול שנמנעו מלהלות כו' השמר כו'. והא לרשב"ג (ב"מ מ"ט) כשהמשכון ש"פ אינו משמט ולמה עברו ואטו התקנה משום גברא ערטילאי. וע"כ כנ"ל דהחיוב להלות ושלא למשכן כלים הצריכים לו. אך י"ל שאינו רוצה לטרוח במשכון בשטוח וניעור ולשמרו. גם דאפשר דאם בלא שמיטה הי' מלוהו בלי משכון וע"י שמיטה אינו רוצה עובר כשאין לוה רוצה ליתן כלים הצריכים לו דלא יחזיר לו כיון דמשכון בש"ה כנ"ל. וי"ל בזה מה דאמר (גטין ל"ו) פרוז בולי ובוטי על שם העבט כו' ומה שייך שם זה לפרוזבול. ולמ"ש א"ש דהי' העני צריך ליתן משכון כלים הצריכים ואם לא נתן ולא הי' מלוהו הי' עובר מלוה ואם נותן הי' הפסד ללוה חסרון כלים הצריכים ושפיר קרי בולי ובוטי ע"ש. עכ"פ משמע דהמצוה שלא ימנע להלות כשאין לוה נותן למשכון כלים הצריכים. אך מ"מ אין ראי' די"ל שאין רוצה מלוה כנ"ל. או דגרע משום שמיטה דחזינן דנמנע בכל זמן עובר רק בעשה ומשום שמיטה בלאו דהשמר כנ"ל. והגם דרמב"ם כתב דאם כסף מצוה מקרא דהעבט תבעיטנו ע"ש (פ"א ממלוה). מ"מ נראה דהעבט אין הפי' רק הלוהו ולא משכון. דבש"ס ב"מ ל"א וכתובות ס"ז מפרש בהלואה גרידא וכן התרגום תוזיף כו'. ור"ש דס"ל דאין לו וא"ר כו' א"ל הבא משכון שתזוח דעתו עליו. מ"מ אינו מפרש קרא דתעבוט כן ע"ש. ולא הובא ברמב"ם וש"ע. והתם כ' די מחסורו מדין צדקה ע"ז אמר ר"ש הבא משכון שא"ר. להתפרנס מדין צדקה. וראי' דמכילתא ורמב"ם ז"ל דאם כסף תלוה אינו רשות אלא מצוה מקרא דהעבט. היינו דגלי כיון דכ' תלוה את עמי כו' עני כו' ועמי דלא עני רק עני קודם ובעני כ' העבט כו' ממילא הך אם מצוה אף שאינו עני שחייב ליתן לו מדין צדקה מ"מ חייב להלות לו. אולם לשון הרמב"ם דדוקא לעניים ומשמע דקרא דהעבט היינו העשה דהביא קרא דאם כסף כו' את העני כו' יכול רשות ת"ל העבט כו' וכן בהה"מ רק שהוא עני שאינו שואל במתנ' רק הלוא' וכן דריש בש"ס קרא דהעבט תבעיטנו אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו דרך הלואה. ובמכילתא מבואר את עמי כו' עני ועשיר עני קודם. אבל רישא את עמי דגם לעשיר מצוה. והה"מ הביא המכילתא ולא הקשה כלל על הרמב"ם. ואפשר דכוונת המכילתא עשיר היינו עני באותו שעה שצריך לפרנסה וא"ל וזה בכלל עני ומ"מ עני גמור קודם דעשיר יכול להשיג אצל אחרים יותר מעני. ומה"ט כ' טור וש"ע גם לעשיר לשעה כנ"ל. והרמב"ם פ"ז מה' מתנות עניים חשיב מ"ע דמלוה לעני בכלל צדקה וכן בש"ע י"ד סימן רנ"ג. וגמ' שבת ס"ג גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ופירש"י לפי שאין העני בוש בדבר ע"ש. ומשמע דמלוה לעני לצרכו לפרנסתו. ומ"מ חשיב הרמב"ם במנין המצות לב' מצות צדקה דהוא נתינה משלו והלואה לעני ע"ש. ומ"מ אא"ל דלעשיר אין מצוה דא"כ הא דקי"ל מלוה עה"מ ש"ש משום דר"י יהי' הדין אם מלוה לעשיר על משכון ש"ח ולא אשכחן בגמ' ופ' שום חילוק. וגם בש"ס ב"מ ע"א הובא כלשון המכילתא עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ע"ש. וכיון דילפינן דאם כסף כו' אינו רשות רק חוב ממילא את עמי ג"כ מצוה אף עשיר. ורמב"ם כתב סתם הלואת ישראל קודם. ואפשר דקאי סתם דכל שאומר שצריך ללות חשוב עני באותו שעה. ורא"ה בחינוך מ' ס"ו כ' ג"כ רק להלות לעני כו' כפי מה שצריך לו כו' ע"ש. ופ' ראה תע"ח תע"ט מ' צדקה כ' אל תחשוב כו' רק בעני אשר א"ל לחם ושמלה כי אף בעשירים גדולים כו' צדקה לפעמים כגון במקום שאין מכירין וצריך ללות וגם כו' פעמים שנצרך כו' ע"ש. ומשמע דוקא כה"ג דאף לקט שו"פ יכול לטול דעני באותו שעה. ומ"מ דוקא מה שחסר לו. ולא כדי להרויח. וגם בזה לא חלקו הפ' ואפשר דבכלל גמילת חסדים הוא כיון דלו אינו נצרך וחבירו צריך לו. ובש"ס סוכה מ"ט ע"ב גדולה גמ"ח כו' שצדקה לעניים וג"ח בין כו' לעשירים ע"ש. אולם על ג"ח בין בגופו בין בממונו פי' רש"י מלוה לו מעות כו' משאילו כלי ובהמ' ע"ש. א"כ גם משאיל היינו הך מצוה וא"כ למה שפ' סי' ע"ב כת' הר"ן דאם השאיל ספר דעביד מצו' ושייך פרוטה דר"י אינו חייב באונסין דאין כל הנאה שלו דיש למשאיל ג"כ והוי כשוכר כו' ע"ש ס"ג סמ"ע וש"ך הא כל משאיל מצוה עביד ג"ח כמלוה לעשיר דחשוב ש"ש אמשכון משום פ' דר"י ואיך משכחת שואל חייב באונסין. ונראה דר"ן ס"ל דמשום שטוח וניעור הוא דהוי ש"ש רק דוקא אם מצוה מתחלה שוב ג"כ מצוה בשטוח כו' משא"כ אם אינו מצוה מתחלה לא הי' לו לעשות ולקבל משכון שיתחייב בשטוח כו' כמו פקדון דג"כ אח"כ מצוה שטוח רק שלא הי' ל"ל כנ"ל. וממילא שואל גרידא גם ספר הי' חייב באונסין דמה דמיפטר בשעת שאלה לחוד פ' דר"י אינו חשוב הנאה רק שמשאיל על משכון דכיון דמצוה שוב יפטר כל שהמשכון בידו בשעת שו"נ זה חשוב נהנה כשוכר. אך עדיין אינו מעלה ארוכה דמה חילוק בין שואל ספר על משכון או שאר שאלה על משכון ומפורש בר"ן דוקא ספר. וכן מפורש בת' דמשום הנאת פ' דר"י שבשעת שאלה לחוד ע"ש. גם אין לומר דדוקא הלואה שנותן משלו וכשיהי' פרוטה לעני הלואה קודמת כדחשיב רמב"ם וש"ע דקודם לצדקה משא"כ שאלה דמכלל גמ"ח כמו לעשיר ואינו נותן משלו עני קודם. דגם ז"א דמבואר בגמ' מטעם עוסק במצוה פטור והיינו כשיבא עני כשכבר עוסק ואין חילוק אף שזה קודם בב"א מ"מ כשבא אח"כ פטור כנ"ל. ולכאורה אפשר דוקא שואל ספר דהוי כלראות בה או לעשות פחות מש"פ דמצות לאו הנאה. ומבעיא לש"ס צ"ו ע"א אי חשוב שואל לחייב באונסין. וע"כ הטעם בספר כיון שעומד כל עיקרו להנאה זו דמצוה וזה כל שויו חשוב ממון דהא מפורש במשנה פ' הזהב מוכר ס"ת לרבנן יש לו אונאה וע"כ דאינו כשטרות רק חשוב גופו ממון ס"ת דעיקרו להנאת מצוה כנ"ל. וא"כ י"ל דמה"ט משאיל ספר לא חשוב כל הנאה שלו דמאותו הנאה שיש לשואל משום מצוה יש להמשאיל ג"כ. משא"כ שאר שואל דכל הנאה דמשאיל מה שעומד לכך והנאה שיש למשאיל משום מצוה אינו מעין הנאה דשואל כלל. מ"מ דוחק שלא הוזכר בת' הר"ן כלל מהנ"ל:

סעיף ו

אם בא למשכנו שלא בש"ה לא ימשכננו הוא בעצמו שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו (וע"ל ס' ד') אלא ב"ד ישלחו לו שלוחם ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו (ואפילו אם ביקש להכניס כו') אלא אם ימצא לו דכר בחוץ יקחנו כו':

(ג) לא ימשכננו כו'. כ' סמ"ע דמשכנו בחוץ עובר בלאו דל"ת אל ביתו דביתו ל"ד אלא ה"ה או כ"ש דלא ישמט בחזקה ע"ש. ותמוה מאד נהי דבשאר דוכתי ביתו נכלל רשותו אבל דכ' לא תבא אא"ל רק לבא לביתו איך נוסף בחוץ אין זה ביאה אל ביתו. ומ"ש ה"ה או כ"ש מלבד דאין מזהירין מן הדין. רק איך אפשר דכ"ש שליח ב"ד יוכיח דמותר לנתח בשוק. ואל ביתו עובר וחזינן דלאו ק"ו הוא והקפידא לבא לביתו. והרי אף לכנוס לכתוב כו' פ' רשב"א וש"ע דאסור דעל הכניסה הקפידה תורה כיון דלא כ' לא תקח מביתו כנ"ל. ונראה דהוי רק לאו הבא מכלל עשה מדכ' והאיש כו' נושה בו יוציא אליך כו' דגם שבחוץ תעמוד דוקא שליח ב"ד או לוה יוציא אליך אבל מלוה אין רשאי בע"כ גם בחוץ. אולם שיטת תוס' כ' בפשיטות דאסור נתוח בשוק רק מדרבנן גזירה אטו כניסה כנ"ל. ובאמת אין ראי' מקרא דיוציא כו' דלא כ' יתן שיהי' ברצון דוקא הנתינה בחוץ רק יוציא ושוב כשכבר בחוץ יכול לנתח בע"כ ג"כ, ואפשר דאף בעומד בחוץ ומכניס ידו לבית לטול תליא גם כן בפלוגתא דביאה במקצת אי שמה ביאה גבי בהונות ע"ש (זבחים ל"ב). גם ברמב"ם סוף פ"ג מה' גזילה מפורש דלביתו כ"ש מחוטף מיד לוה היפוך מסמ"ע הנ"ל:

אמנם בספרי פ' תצא סי' רע"ו ל"ת אל ביתו יכול לא ימשכנו בפנים אבל ימשכנו מבחוץ ת"ל לעבוט עבוטו בחוץ (לא ימשכנו בחוץ אבל ימשכנו מבפנים ת"ל בחוץ תעמוד) כשהוא אומר והאיש לרבות שליח ב"ד עכ"ל ע"ש. וביש גרסאות נמחק הג"ה הנ"ל ע"ש, עכ"פ משמע כסמ"ע דבחוץ קאי גם על לא תבא וקשה לתוס' אולם אי כהנ"ל למה נימא דקאי אלעיל ולרע הא תוספ' הוכיחו ריש פ' איזהו נשך דבתיבה א' לא אמרינן דקאי אתרווייהו ובהדי הני דאין לו הכרע הוא ולא חשיב רק ה'. ומ"ש המפרש משום דדרשינן סמוכין תמוה שאין ענין סמוכין רק לפרש במאי מיירי לא להוסיף כנ"ל. ולכך לע"ד הפי' אבל ימשכנו' בחוץ היינו שיכנוס לביתו לא למשכנו בבית רק לברר החפצים לחוץ ולמשכנו בחוץ כמו מגרר ויוצא דגניבה (שבת צ"א) שהקנין בחוץ ע"ז דריש ת"ל לא תבא כו' לעבוט בחוץ כו' ודמי לולקח באצבעו ונתן שכ' תוס' פ' א"נ שם דסברא היא דקאי אדלעיל כו' ע"ש. וכן בזה גם בסתם הפי' ל"ת כו' לעבוט ולא קאי ביתו על לעבוט רק על הביאה לביתו כדי לעבוט אף בחוץ ושפיר דריש מדסמיך לי' בחוץ כנ"ל דגם בלא"ה הפירוש כן כנ"ל. או דפי' אפי' לבא לביתו לראות מה יש לו כדי שיוכל למשכנו בחוץ אם ימצא חפצים אלו ג"כ עובר וזהו שכ' הרמב"ם פ"ב מה' מלוה טען כו' והחביא כו' שיכנס לביתו שהתורה הקפידה בחוץ תעמוד כו' וכן אח"כ לעקור גופי תורה ע"ש. והיינו דבחוץ תעמוד גלי דהקפיד' על הכניסה אף שלא ימשכנו שם וכן רשב"א ורמ"א הביא דעל הכניסה קפיד כו' גם לכתוב מה שיש לו ע"ש (ואותה הג"ה בספרי אי גרסינן לה י"ל דהפי' יכול לא ימשכננו בחוץ היינו לבא לביתו גם למשכן בחוץ כנ"ל אבל ימשכנו מבפנים היינו שיעמוד בחוץ ויכניס ידו להוציא לחוץ כנ"ל. או במקצת ל"ש ביאה או לעמוד בחוץ ולגרר החפץ לחוץ ת"ל בחוץ תעמוד היינו מדכ' עשה יוציא אליך העבוט כו' מוכח דגם שעומד בחוץ אסור ליקח מבפנים עד שיוציא הלוה כנ"ל:

ונראה דבמשנה ג"כ הפי' כן ולא יכנס לביתו לטול משכנו שנאמר בחוץ תעמוד ע"ש (ב"מ קי"ג) ולא תני הלאו דלא תבא כו' דהיינו שלא יכנוס כדי לטול אח"כ משכונו בחוץ או לגרר לחוץ כו'. דזה נלמוד רק מקרא דבחוץ תעמוד דהכניסה אסור גם כדי למשכן בחוץ כו'. לשמואל גם בשליח ב"ד. ולמאן דפליג י"ל דאסור לנתח בשוק דאם יהי' מותר יכנס לביתו כדי לידע מה למשכן בחוץ או שיגרר כו' דזה שייך למגזר לכך אסרו לגמרי בע"כ כתוס' הנ"ל:

אולם לשון הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' מלוה) מורה כהסמ"ע שכ' עבר ונכנס כו' או שמשכן בזרוע כו' אינו לוקה כו' ע"ש. והגם שי"ל דמשכון בזרוע מטעם גזל וכוונתו לאו דלא תגזול ולטעמי' שכ' פ"א מה' גזילה דמתני' כפשטי' בתקנת נגזל גם בנכנס למשכנו ויש לו חוב ע"ש. מ"מ דוחק דלשונו משמע דתרווייהו לאו א' דלא תבא וע"כ דמפרש בספרי הנ"ל כפשטי' דבחוץ קאי אדלעיל ויש איזה טעם לחכמים דדרשי הכי כמו גבי ולקח ונתן כנ"ל ולא מטעמא של הסמ"ע רק כנ"ל. וקצת ראי' מדמייתי הש"ס (קט"ו) דבביתו של ערב מותר מקח בגדו כו'. ומנ"ל דבביתו משתעי קרא דלמא בשוקא ומוכח דאין חילוק דבזרוע למלוה ג"כ עובר. אך אינו מוכרח דמייתי מדכ' קח כו' כי ערב כו' דמשמע בגווני דהי' אסור אם הי' לוה מותר בשביל שהוא ערב וע"כ דלביתו מיירי כנ"ל ובבעה"ת פ' ג"כ כתוס' דמדרבנן הוא דאסור ניתוח ע"ש. אולם בסמ"ג לאוין קפ"ו מצאתי שהביא ספרי הנ"ל מלעבוט כו' בחוץ כנ"ל. ומהר"א שטיין פי' דבריו גם כן דלא תבא קאי או לביתו או לעבוט בחוץ ע"ש והוא כרמב"ם וש"ע הנ"ל. ונ"מ לענין פסול:

והנה משמע דכמו דלביתו אסור אף שאין הלוה בבית ואינו מוחה רק שלא מדעת כן בחוץ ג"כ כיון דנכללים בחד לאו כנ"ל. וא"כ תפיסה דב"ח לעולם בלאו. וכן משמע מר"א ממיץ ביראים שכ' דהא דקי"ל עביד דינא לנפשי' לא משכחת לה רק שלא בהלואה אלא שכירות וכה"ג ע"ש. וא"כ בהכותב בעובדא דיימר בר חשו דמפורש דהוי מסיק בי' זוזי הי' באסור מה דאמר לשליח זיל תפסי'. והי' מיושב קושית תוס' על רש"י דבשליח קני תופס כו' דאין שליח לד"ע ובטלה השליחות והוי כלא עשאו שליח. ורק בשכירות וכה"ג מהני שליח. אולם קשה ר"פ ור"ה היך תפסוה. אך י"ל דאינהו לאו הלואה הי' אך רש"י ז"ל פי' שאף הם היו נושים בו מעות ע"ש פ"ה. וי"ל כיון דמחריפותא דנהרא תפסו וכיון שהשליח הודחה היתה נאבדה והוצרכו ליקחה משום השבת אבידה ושוב יכולין להחזיקה בחובם. אולם רש"י ז"ל כתב מיד זה חטפנוה ע"ש וקשה כנ"ל. וא"ל כיון שלא היו יכולין לגבות ובמקום פסידא מותר ז"א כיון דקי"ל עביד דינא לנפשי' גם שלא במקום פסידא ואעפ"כ עובר בלאו ממילא גם במקום פסידא כן. וי"ל דמיתומים אין אסור דהתפיסה רק מצד נכסי ערבין בי' הוי כמו לביתו של ערב דמותר דאין הם הלויו. וא"כ לס"ד דידהו דהתפיסה לא"מ מהני ולא אסור משום לא תבא כנ"ל. אולם בשמיטה דג"כ ממעט בירושלמי יתמי מלוה משום כל כו' משה ידו כתיב הובא בר"ן פ' השולח ומ"מ יתמי לוה לא אימעוט ופי' דשבועות ר' חוצפית כו' ליתומים על נכסי אפטרופס כ' תוי"ט שם דמשמט בלוה ומת אף דלא הלוה להם. והגם שאינו מוכרח דר"ש ור"מ פי' אפטרופוס שלוה ע"ש מ"מ תי"ט כ' כן ע"ש. ומה שפירשו כנ"ל הוא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וע"כ א"ל קרקע. אבל לענין הדין מודים דמשמט. ואפשר דיש חילוק דשם כ' על משה ידו אמעוט רק יורשי מלוה משא"כ כאן דכ' ג"כ אשר כו' נושה בו. גם י"ל דבסתם כיון דמצוה לפרוע חוב אביהם קרינן בהו נושה משא"כ בעובדא דר"פ דכבר תבעו ולא רצו לשלם דהא גם בקרקע קי"ל (ב"ב קע"ד) דדיינא כו' קודם דלתבעינהו ליתמי טעה כו'. וע"כ גם ר"פ ור"ה תבעו כנ"ל. ושוב התפיסה רק בתורת ערבות לא אסור כנ"ל והוי כערב דמותר. ולכאורה אי נימא דביתמי אין אסור א"כ איך אמר התם (פ' הכותב) דבקרא אמר לא"מ תפסי' ובע"ח אמר מחיים תפסתי דנאמן במיגו להפ' ה' רבית דגם בבע"ד אמרינן א"א מע"ר ואף במיגו א"נ כמו בעדים. וא"כ במה שאומר שתפס מחיים מ"ע רשע דעבר בלא תבא לעבוט כו' משא"כ לא"מ דב"ח משמע. הלואה. אך לא קשה דאי לא"מ עבר אלאו דגזל דלא"מ לא מצי תפיס וע"כ עשה איסור ושוב נאמן דמחיים תפסי'. וצ"ע לדינא מיורשי' בשיעבוד מטלטלי אג"ק או לאחר תקנת הגאונים אי שייך בהו הלאו דלא תבא כו'. וכן יורש דמלוה אי רשאי כנ"ל כמו בשמיטה דאמעוט ממשה ידו וכאן כ' ג"כ כי תשה כו'. ונראה דאסור מדלא חשיב בברייתא לביתו א"א לכנס כו' לערב כו'. וגם בשמיטה רש"י וש"פ חולקין ע"ש בר"ן פ' השולח דסבר דרבנן פליגי עלה ור"ש הוא ע"ש. אך כיון דמבואר במשנה דמת אינו מחזיר ליורשיו ופירש"י דכ' תשוב לו ולא ליורשיו ע"ש משמע דכולה קראי בלוה גופי' ומ"מ י"ל כיון דסתמא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ע"כ בלוה משתעי. או דמיתורא דלו דריש. מ"מ פשטא דמלתא משמע דביורש אין אסור שאינו נושה בו. ומברייתא דלא חשוב כנ"ל אין ראי' די"ל משום דמטלטלי לא משתעבדי ולא מיירי בשיעבוד אג"ק. ובמשנה דהכותב הניח פירות כל הקודם זכה קדם בע"ח כו' לר"ט משמע דאין אסור. הגם די"ל דוקא לר"ט דחשיב זכות הבע"ח קודם לזכות היורשין כמ"ש תוספ' בכורות פ' יש בכור ואין היורשין זוכין כלל רק הבע"ח גם אסור אין כאן דלא חשוב שלוקח מהם כלל דברשותו קיימי כמו הם משא"כ לדידן דקי"ל כר"ע ומטעם דלא מהני לא"מ תפיסה שכבר זכו י"ל דגם שמשתעבדי אסור כנ"ל א"כ אין ראי' מכל הני דתפסי התם דהא ס"ל כר"ט דמהני וממילא מותר כנ"ל משא"כ לדידן. מ"מ נראה לר"ת ז"ל בנוטלו לגוביינא אין איסור וא"כ י"ל דאף להחולקין י"ל במודו ביורשים שא"א לגבות מהן חשוב לגוביינא ואינו מוכרח. ואפשר לישב בזה תמיהת תוס' שם בהאי דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כו' סהדי דמחיים תפסה דתבעו כו' ותמהו למה לא תהי' נאמנ' במיגו ע"ש ולהנ"ל א"ש כיון דב"ח היתה א"כ בשטרות דלאו בני גוביינא רק לדחקו שלא יוכל לגבות והוי רק בתורת משכון אסור לתפוס דברשותא דמרה הן בפקדון ושייך אאמע"ר. ולא שייך מ"ש לעיל דגם לא"מ אסור דז"א דאנו אומרים שבאמת לא תפסה כלל ובעי שפיר סהדי. ומה דאמר הוי תפיסה לא"מ היינו מה שאינה רוצה להחזיר עתה כנ"ל:

והנה לתוס' דדוקא לביתו אסור נראה דגם כשחפץ בפקדון ביד אחר ג"כ אינו רשאי לכנוס כמ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים דכיון שהשאיל ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' וראית ר"י מהא דוגונב מבית האיש כו' ע"ש וא"כ לכאורה גם נפקד עצמו א"ר לתפסו בחובו. ולעיל סי' ע"ב מבואר דרשאי רק במקום שיש תקנה ע"ש. וי"ל כמו דקנין מהני ברשות הלה המופקדין בדבור והיינו משום דיכול לסלק רשות שהשאיל למפקיד כן לענין תפיסה כשאינו רוצה להיות נפקד עוד נסתלק מלהקרא ביתו דמפקיד כנ"ל ומהני תפיסתו. אך כיון שבא בב"א וגם לענין גט חשוב בא מידו לידה (גטין ע"ז) א"כ הוי תפיסה מרשות מפקיד לרשותו. ואף דמשועבד לעצמו מדר"נ מ"מ הא גם לוה משועבד ואעפ"כ אסור לתפוס כנ"ל. וכן לקמן סי' ק"ה בע"ח שתפס ואינו חב לאחרים לא הוזכר שעובר בלאו. וכן מבואר שם ס"ב אם הלוה חייב גם לתופס דשייך א"ב זכי לנפשי' והא יעביר בלאו ולא שייך אי בעי. וכן איך זוכה עבורו להפ' דמטעם שליחות. וכן בש"ס סוף חולין כל דאיהו לא מצי זכי משום לא תקח כו' חצרו לא זכי ע"ש. וכן שם ס"ו נפקד שתופס בשביל בע"ח כו' ע"ש. ולר"ת דלגוביינא שרי י"ל כן דשייך אי בעי זכי לנפשי' לגוביינא. אך להחולקין קשה. ודוחק לומר דכל הני מיירי שלא בחוב הלואה דהי' להם לפרש. ואפשר דוקא ביתו דלוה ממש ושאול וכן אפי' שכירות ספיקא אי חשוב ביתו לענין ע"ז ושאר דברים. ושוכר בית פטור מה"ת ממזוזה לתוס'. ודוחק דג"כ הי' להפ' לפרושי דהני דאימעוטי מביתו במזוזה ומעקה נמעט כאן. ומשמע דגם שאול או שכור חשוב ביתו דלוה לענין זה וכן שאר רשות המיוחד לו. רק ר"ה וסימטא אינו בכלל לתוס'. ולרמב"ם וש"ע גם בזה אסיר מה"ת וקשה מהנ"ל. ובאמת ברמב"ם (פ"ג ממלוה ה"ד) כ' שמשכנו בזרוע ע"ש זה משמע שלא הניחו ובחזקה תופס. שכ"כ שחטף המשכון מידו בזרוע ואח"כ פ"ה כ' ג"כ בזרוע ע"ש (ה"ו) וע"כ דמפרש ניתוח כן. ומשמע דשלא בפניו וכה"ג אינו בלאו זה. אכן ר"י הובא ב"י. וטור וש"ע השמיטו לשון זה וכתבו סתם לא ימשכנו. ולא ביארו אם חולקין או שמפרשים דברי רמב"ם דלאו דוקא. ובאמת לספרי הנ"ל משמע דאין חילוק וכמו דלביתו אף שלא בפני לוה. דהא בשבועות פ' כ"ה נגזל כיצד הרי שנכנס לביתו למשכנו כו' ופי' הרמב"ם אף שחייב לו. והא מבואר שם דשומר ואף אשתו של שומר נשבעת דחשוב עובר גם שלא הי' לוה שם. וממילא כיון דלא תבא הפי' או לביתו או בחוץ גם שלא בפניו כן. וראיתי בריב"ש סי' שצ"ו שכ' או אפי' לתפוס מטלטליו כל שמצאם ברשות אחרים או אפי' מידו ומביתו כל שהחוב אינו הלואה ע"ש עוד. אבל בהלואה א"ל לכנס לביתו ולא לחטוף מידו כו' ע"ש. מפורש דמותר כל שאינו בידו כו' ומס' יראים הנ"ל אין ראי' דמיירי אהא דאמר בש"ס עביד דינא לנפשי' גם להכותו כשאינו מניחו וא"כ כתב שפיר דבהלואה א"א דהיינו בזרוע דעובר כנ"ל. ונראה דדברי סמ"ע אמת דגם דיליף בספרי דגם בחוץ אסור ס"ל דדומיא דביתו אזהר אל ביתו או בחוץ דומיא דביתו דהיינו ידו ממש כנ"ל. ומ"מ בטור וש"ע לא משמע כן וצ"ע דמשמע דס"ל דכל שהוא שלא מדעת הלוה קרי לי' בזרוע כנ"ל ומ"מ מ"ש בנפקד דקרי ביתו י"ל דלא קשה דהר"ן פ' כ"ש כ' לפרש המכילתא דממעט בחמץ יצא חמצו דישראל בבית נכרי לאו בפקדון אלא משכון דנכרי שהלוה כו' רק מדרבנן דלא שייך ברשות דמרי' כיון שממושכן ואינו יכול ליקח ע"ש. וא"כ גם בנפקד כאן כיון שעכ"פ משעבד למלוה מדר"נ ואין רשאי ליתנו ללוה שוב עכ"פ לא שייך ברשותי' דלוה איתא ולא חשוב ביתו ושוב מותר למלוה לטלו וכן הנפקד בעצמו שחייב לו דמשועבד גם לעצמו מדר"נ ולא חשוב ביתו דלוה כנ"ל. דבשלמא כשהוא בביתו דלוה אף שמשועבד מ"מ בביתו הוי משא"כ כשביד הנפקד ומשועבד למלוה כנ"ל. ומיושב כל הנ"ל. ואף לרמב"ם וטור דגם בשוק אסור היינו ג"כ משום דכל היכא דאיתא ברשותי' דלוה הוא משא"כ כשביד הנפקד כנ"ל:

ונראה דזה ג"כ טעם החילוק שכתב ריב"ש בין חוטף מידו למונח בר"ה וסימטא. דביתו וידו רשותו ממש משא"כ ר"ה וכה"ג דהא דברשותו משום שיכול ליקח אותו. וממילא כיון שהמלוה רוצה לתפוס והי' יכול עכ"פ למחות שלא יקחנו הלוה דהא שליח ב"ד מנתח שוב לא חשוב ברשותי' דלוה ויכול שוב לתפסו ג"כ. וכמו קרקע דתליא ביכול להוציא בדינין למחשב ברשותו. ואף דפ' הכותב קי"ל דלא מהני תפיסה לא"מ אף שמונח ברה"ר דחשוב ברשותי' דיתמי יותר מבע"ח משום דצריך שבועה וע"כ לא פליג ר"ט רק משום דגם היורשים באין לזכות כמ"ש תוס' בכורות (נ"ב) אבל בלוה גופי' שכבר שלו חשוב ברשותו נגד בע"ח מ"מ י"ל דהיינו דוקא לענין שיהי' מועיל תפיסת בע"ח מה שא"י לזכות ע"פ דין דלא הי' יכול למחות עפ"י ב"ד ליתומים ליקח מר"ה ורק מצד התפיסה יזכה וחשוב ברשות יתומים כנ"ל. משא"כ בזה ליקח בתורת משכון דע"פ ב"ד יכול ליקח ולא הלוה דמנתח נתוחי כנ"ל חשוב שפיר ברשותו יותר מברשות הלוה. ולדינא נראה דלביתו או חצר המשתמרת לדעתו דהיינו ביתו כדאמר בש"ס ב"ק נ"ז ע"א עובר בלאו לכ"ע וגם שליח ב"ד עבר כנ"ל. ומידו בשוק שליח ב"ד מותר ומלוה אסור לתוס' ובעה"ת מדרבנן ולרמב"ם וסמ"ג וטור וש"ע בלאו וכשמופקד ביד אחרים נראה דמותר כריב"ש הנ"ל וי"ל דגם שאר פ' מודו. ומרה"ר וסימטא נראה ג"כ מרוב הפ' דמותר. אולם לעיל סי' ד' הביא רמ"א ס"א לשון הריב"ש הנ"ל או שא"צ למשכנו שכבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר ומשמע דבר"ה וסימטא אסור ע"ש דלא הביא סיום דברי הריב"ש לחטוף מידו. ואפשר משום דלא מיירי שם רק מדין עביד דינא ע"ש (סי' ד'). ונהי דליכא לאו הנ"ל מ"מ אסור להפ' דבאין חפץ מבורר לא עביד דינא לנפשי' (ועיין מ"ש בס"ק סס"ז). והש"ך ז"ל בס' תקפו כהן סי' ק"י כ' דבמקום פסידא אף ר"י מודה כו' בפלוגתא דרבוותא אפי' היכא שבא החוב מחמת הלואה מותר למשכנו שלא ברשות אף לכתחלה ע"ש שלשונו אינו מבורר כ"כ דאח"כ כתב שלא מחמת הלואה י"ל ברור ע"ש. עכ"פ לע"ד אין כוונתו ליכנס לביתו דודאי לא הותר הלאו משום פסידא. רק כוונתו בר"ה וסימטא כנ"ל. הגם למ"ש הטעם דלא חשוב רשותו דלוה משום שע"פ ב"ד יכול למחות מליקח. וא"כ בספק שא"י ע"פ ב"ד י"ל דגם בסימטא חשוב ברשות לוה כנ"ל. מ"מ י"ל דהיינו דנקיט ספק פלוגתא מאחר דמצי אמר קים לי כו' וא"כ לאותו פוסק דחייב לו הי' יכול למנוע ולאו ברשות לוה כנ"ל ואף דלענין אסור ס' לחומרא י"ל דש"ך ז"ל קאי בשיטת תוס' ובעה"ת דניתוח רק מדרבנן אסור והוי ס' דרבנן לקולא ודוקא באפשר ע"פ ב"ד משא"כ בפסידא מותר. או אפשר דסבירא לי' לש"ך דלא אסרו חכמים ניתוח רק משום שיכול ע"פ ב"ד רק טרחא משא"כ כשא"א כגון בספק ויפסיד לא אסרו חכמים ניתוח ג"כ אף מידו דלוה ולכך לא כ' הש"ך זה לברור דזה רק לתוס' הנ"ל. משא"כ לרמב"ם וסמ"ג וש"פ דמה"ת ניתוח אסור לא הותר כלל במקום פסידא כנ"ל. א"כ לדידהו י"ל דגם מסימטא ור"ה אסור כיון דמ"מ א"י למנעו ברשותי' דלוה קאי. וי"ל דאסור בין בודאי חוב דאפשר בב"ד ובין בספק משום דברשותי' כנ"ל:

(ד) לא ימשכננו הוא כו' במשנה המלוה כו' לא ימשכננו אלא בב"ד. הלשון משמע כל התפיסו' גם מר"ה וסימטא וכה"ג. ולכך לע"ד שמהר"ם ור' קלונימוס שהביא ב"י סי' ד' וד"מ ע"ש. דבחפץ מבורר דוקא אמר ר"נ עביד דינא כו' אבל אינו מבורר כו' ע"ש דס"ל כיון דקי"ל כשמואל דניתוח בשוק מותר שליח ב"ד ומלוה אסור א"כ גלי קרא דלא מצי עביד דינא לנפשי' בהלואה אף מה שמותר לשליח ב"ד וס"ל דילפינן מזה לכל חיוב שצריך למשכון ולתפוס משל החייב אסור. ומה דממעטינן ערב ושכירות הוא רק שליח ב"ד לענין ליכנס לביתו כדאמר ברייתא לביתו כו'. וגם ט"ז סי' ד' ס"ל כן ע"ש. וי"ל און דלא ס"ל הך דספרי ורישא קאי על כל חוב או דס"ל דילפינן מהלואה לכל חיוב. לא מיבעיא כשלא חייבוהו ב"ד דאסור רק אף שחייבוהו ב"ד ונתברר החיוב מ"מ הוא אסור כדקי"ל (גטין פ"ח) בגט מעושה אף כדין עפ"נ פסול לפי שאינם בני עשוי ע"ש. כן הבע"ד אינו ב"ד שיהי' עשוי שלו קרוי כדין דאף ב"ד הדיוטות לא הי' מהני ע"ש. וממילא גזל מה שמשכן חפץ של הלוה שלא נעשה שלו כיון דחשוב עשוי שלא כדין. ודוקא בחפץ ששלו שיכול ליקח מעצמו ס"ל לר"נ עביד דינא כו'. ושאר פ' ס"ל דוקא בהלואה ממש וכמ"ש תוס' דגזרינן נתוח אטו ביתו. ומשמע דאל"ה הי' מותר וממילא שאר חיובים דגם לביתו מותר שייך עביד דינא גם שאינו מבורר כיון שיודע שהדין עמו עדיף לנפשי' מב"ד הדיוטות. ודעה ג' סי' ד' דדוקא להכות ע"ש. וי"ל טעם הש"ך ז"ל לתפוס בקים לי או שיתפוס בל"ע כדי שיהי' נאמן במיגו דס"ל דמותר במקום פסידא י"ל גם למהר"מ כיון דחזינן במקום פסידא כ"ע עד"ל ע"כ עדיף מסברא משלא במקום פסידא. וא"כ כיון דקי"ל עד"ל גם שלא ב"פ מ"מ באינו מבורר דרק ילפי מהלואה דמתני' הנ"ל י"ל דלא יוכל ללמוד לאסור רק שלא במקום פסידא דלישנא דמתני' אלא בב"ד משמע כשאפשר ע"י ב"ד אז לא ימשכנו כו'. גם י"ל דהא גם בגזל צריך הגבהה כדי לגוזלו. ואף במשכון כיון דקי"ל דקני משכון שלא בש"ה ואף משכון באסור חשוב ג"כ כמו גזילה אבל עכ"פ ג"כ צריך שיקח כדי להחזיקו בתורת משכון ככל הגבהה ומשיכה. אבל תופס כדי שיהי' לו מיגו ואינו רוצה כלל בתפיסתו לזכות למשכון רק שילך לב"ד לטעון שחייב לו ויהי' נאמן ויחזיר לו החפץ. א"כ הוי רק להביא ראי' לדבריו מה שיודע שבאמת חייב לו ותפיסתו כדי שיהי' ראי' זה אינו כלל תפיסה למשכון ולקנין דגם שטר שבידך זכות יש לו צריך להראותו. וכמו דבעי ב"מ צ"ו שאלה לראות בה אי חשוב בגוף הדבר. וכן שטרות מה"ט לא נקנו בהגבהה שעיקרן לראיה שבהן ואין נגזלין מה"ט. כן י"ל במשיכה זו לראי' שיהי' לו מיגו ע"י תפיסתו מה שבאמת כן הוא רק שידעו ב"ד שאמת כדבריו אין במשיכה זו גזל כלל. גם לא עבר על לא תבא כו' לעבוט כו' שאינו תופסו כלל למשכון. ואף דהא אח"כ שיהי' כבר בידו לא יצטרך להחזירו כדקי"ל בש"ס ולקמן ס' י"ב בהג"ה דאם לקח כו'. ז"א דדוקא כשכבר זכה בו למשכון ועבר משא"כ כשאינו רוצה לזכות למשכון רק למיגו כנ"ל לא יהי' רשאי כלל להחזיקו אח"כ בתורת משכון אף שבידו כבר דיעבור על לא תבא כו' לעבוט אח"כ דודאי אף שיכנס לביתו ויקח כדי לזכות אחר שיצא למשכון דעבר בלאו כמ"ש לעיל דלא תבא כו' לעבוט גם בחוץ. א"כ כיון שלא יהי' רשאי י"ל דמותר כדי שיהי' לו מיגו כנ"ל. אך מ"מ נראה דאסור דהא הכניסה לחוד אסור כמ"ש בש"ע. אך משמע דזה דרבנן. אך בל"ז י"ל כיון דרוב הפ' דמיגו להוציא ל"א א"כ נאמן במשכון שתפס רק משום דברשותי'. ואף דגם באוכל נפש לא הפסיד המיגו ע"ש סי' ע"ב (סי"ז) היינו משום דמ"מ כבר תפס וזכה למשכון רק חיוב להחזיר דאתרבי ג"כ מהשב ע"ש משא"כ כאן אי לא תפס כלל להיות ברשותו לא הי' מהני המיגו ואף דהא אין ידוע לנו והוי מיגו דשתיק דמהני גם להוציא. כיון שסתמא מחזיקינן תפיסתו למשכון והי' נאמן במיגו א"כ אף שמודה שתפסו רק למיגו כנ"ל א"ל מיגו דא"ב שתיק ומהני גם להוציא. ויש לדחות חדא דנ"י פ' חזקת כ' דלא מהני מיגו כשבטענת המיגו לא הי' נאמן רק במיגו ע"ש גבי דר חד יומא. ועוד דלהרבה פ' גם א"ב שתיק ל"א להוציא. ועוד דאפשר גם בסתם אין מחזיקינן לרשע שיכנס לבית ושלקח בתורת משכון והוי אמרינן שלקח רק למיגו ולא הי' מהני שתיקתו רק אומר כנ"ל. אך ז"א דא"כ באוכל נפש או בגד אלמנה למה פ' סי' ע"ב דנאמן במיגו נימא דלא זכה והוי להוציא ואף שאומר שתפסו למשכון מ"מ כיון שצריך לאמירתו שוב א"א מע"ר להפ' דבבע"ד, ג"כ אמרינן. וע"כ דגם בסתם מחשבינן לי' ברשותי'. אך י"ל דהא עכ"פ גם שאלה שיחשבו ששלו והוא עשיר מספקא לי' וגבי פקדון נזדמנו אורחים חשוב שטחה לצרכו ש"י ע"ש (ב"מ ד"ל). וא"כ זו התפיסה כדי שיחשבו סתמא שברשותו שיהי' נאמן במיגו חשוב ג"כ לצרכו ולהשתמש. ואף דנפקד נאמן במיגו דהא כבר אצלו. משא"כ הנ"ל י"ל דחשוב מכניס לרשותו. ומ"מ אינו, מוכרח דמה שסבורין שברשותו כיון שבאמת ברשותו דמרי' לא חשוב זכיה כלל. וכיון שבאמת חייב לו עדיף מהא דאומר לעד תא קום התם שיסברו שיש עדים שאין בו אלא משום מד"ש תרחק (שבועות ל"א). וכאן דסבורים שברשותו מ"מ המיגו אמת ומהני אף שאומר האמת שלקחו רק שיהי' לו מיגו ואין בו משום מדבר שקר תרחק:

והנה רמב"ם ז"ל סוף פ"ג מה' גזילה כ' החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד ה"ז גזלן אע"פ שהוא חייב לו ואצ"ל אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו שהוא גזלן שנאמר בחוץ תעמוד כו'. וראב"ד ז"ל השיג דדוקא כשבאמת לא חייב לו ע"ש. ופשט לשון הרמב"ם משמע כמהר"ם דבחפץ ודוקא עד"ל אבל בעד חוב דלא מצי עד"ל הוי התפיסה גזל גמור דאין ענין מה שחייב לו שיוכל לתפוס חפץ חבירו ועובר בלא תגזול כיון שאינו ברשות ב"ד. וא"כ גם מר"ה אסור. והא דכ' פ"ב מה' מלוה רק אסור דלא תבא הוא כשכבר נתחייב ונתברר בב"ד מ"מ מלוה עבר בלא תבא אבל גזלן אינו. וא"כ הא בש"ע סי' שנ"ו כ' ג"כ כרמב"ם ז"ל דחוטף אף שחייב הוי גזלן ולא הגי' רמ"א כלום ולעיל סי' ד' כ' רמ"א י"א דבלא הכאה רק תפיסה מותר כמהרי"ק ע"ש. ונראה שזה כראב"ד הנ"ל ולכך נראה דהא קשה למה סיים אצ"ל כו' בחוץ תעמוד ולא כתב שנאמר לא תבא כו' ביתו וכן בה' מלוה שכתב ושכר כתף כו' לערב נכנס לביתו שלא ע"פ ב"ד ע"ש דמותר. וקשה נהי דאמעיט מאסור דלא תבא אבל מנ"ל שלא אסור משום גזל כיון דאינו מבורר החיוב ולמה כתב סתם שלא ע"פ ב"ד. ולכך ס"ל לרמ"א דטעם הרמב"ם דס"ל עביד דינא לנפשי' וכמו שאלו הי' מבורר לב"ד היו ממשכנין כן הוא שברור לו לא הוי גזל והוי דינא כשמתברר אח"כ ויכול הרמב"ם לסבור כמהרי"ק הנ"ל. רק ניתוח כיון דאסור בהלואה מה"ת שוב לאו דינא הוא והוי שוב גזלן. וסיים שפיר ואצ"ל אם נכנס לתוך ביתו כו' שנאמר בחוץ תעמוד היינו דגם שליח ב"ד א"י לכנוס דזה ילפינן מבחוץ כו' והאיש כו' וכ"ש דלאו דינא הוא כיון שגם שליח ב"ד לא הי' יכול והוי גזלן. וממילא אם אין אסור היינו בר"ה או שכירות וערב וכה"ג שפיר מותר דכשאין אסור עביד דינא לנפשי' אף שאינו מבורר למהרי"ק הנ"ל ולקמן סי' ק"ג בטור וש"ע דגם בקרקע כשירד לתוכו בלי רשות ב"ד הוי גזלן ואף אחר שומא והכרזה ע"ש בטור ות' הרא"ש סי' ס"ח דמייתי עלה ממשנה הנ"ל דלא ימשכננו אלא בב"ד ע"ש. ותמוה דשם לא תבא כו' לעבוט ע"ש. וע"כ דמפרש כמהר"מ וכמ"ש לעיל דסובר הך דלא ימשכננו אלא בב"ד הוא משום דלא מצי עביד דינא לנפשי' בחפץ שאינו מבורר שלו. ולכך גם בקרקע כנ"ל. וא"כ רמ"א ז"ל דכ' סי' ד' י"א דוקא בהכאה כנ"ל ע"ש הי' לו להביא גם דיעה ב' ע"ש לקמן מ"ש:

סימן צח

סעיף א

כשהמלוה מוציא שטרות מקוימים אומרים לו שלם. כן הוא בטור וכ' ב"י פשוט כו' קיים ש' וחות לדינא ע"ש ומשמע דב"ד אומרים לקיים קודם שישמעו טענת לוה. וכן פירש"י כי אתו לקמן מלוין ע"ש (כתובות י"ט). והיינו דקמ"ל ר"נ כיון דמודה בש"ש שצריך קיום א"כ כל טענה שיטעון יהי' נאמן א"כ כשבא מלוה ע"כ שיש איזה טענה ללוה אומרים ב"ד שיקיים קודם. אך זה שפיר אם לא הי' חילוק בקיום. אבל לדידן בקיום ע"א ואומר אמנה או פרוע הוי משאיל"מ ומזויף צריך ב'. א"כ ישמעו ב"ד קודם מה שיטעון לוה. דמצד עצמם לא חיישינן לזיוף ואין טוענין לגדול ומ"מ שפיר אומרים לו שיחפש עדי קיום כמה שימצא אך לא מצינו בשאר דינים כשבא מלוה לב"ד להזמין בע"ד שיאמרו לו הכין עדים שיש לך דמה לב"ד לזה. ונראה לע"ד דבקיום אף שא"ל עכשיו יוכל להשיג אח"כ דבעצמו אין מלוה יודע מי מכיר ח"י. לכך אם לא יקיים ולוה יהי' נאמן ונפסוק היסת ואח"כ יביא עדי קיום ויבא לידי ש"ש או אף אם יפסול. וגם קודם דתקון היסת שייך זילותא דב"ד דלכתחלה חיישינן לסתור הדין. ולכך א"ל קיים וחות לדינא דאם א"ל קיום למה תדון חנם ונפטור אותו. משא"כ בשאר טענות בע"ד לא איכפת לי' דמסתמא אם יש לו עדים יביאם ואם אין לו לעולם לא יהי' לו. מ"מ לא נלמוד מלשון הגמ' דאין מזמינים ללוה כלל כל שלא יקיים דהו"ל לפ' להשמיענו זה. וצ"ל דמ"מ רק לכתחלה אמרינן לי' כן אבל כשאומר אף שלא יהי' יכול לקיים עתה רוצה לתבעו אולי יודה בפני ב"ד שומעין לו:

(ב) אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו א"א מחל כו'. מפורש בגמ' (כתובות ק"ד) אף יותר מכ"ה שנים. ויש להסתפק אם יודע בעצמו שמחל בלב אי הוי מחילה וא"י לתבעו או דד' שבלב אין דברים. ואין הוכחה מכתובה דמהני שתיקה דשם אומדנא דמוכח כ"ה שנים ובמוכח הוי דשב"ל דברים. משא"כ תוך כ"ה או בע"ח דאין מוכח שוב י"ל דלא מהני. וקצת משמע פ"ק דב"מ בשובר כתובין הי' ונמלך כו' גם בשובר מחילה. אך י"ל כיון שכתוב לא גמר ומחל עד שיתנו כמ"ש (ב"ב קל"ב) במתנת ש"מ כו' ואין שטר כו'. וכן סוף פ"ק דב"מ סמפון כו' י"ל ג"כ כנ"ל. אך לא מצינו בפוסקים שיגלגל האומר אשתבע לי דל"פ על מחילה בלב ומשמע דלא מהני ומקדושין מ"ט אין ראי' דשם ד' שבלב לבטל מעשה שעשה סתם דזבין כו'. אך משבועות כ"ו גמר בלבו כו' אין מלמדין כו'. ובתוס' משמע דבכל דוכתי לא מהני גמר בלבו. אך מלשון הש"ס משמע להיפוך דכ' אשר יבטא וצריך דבור רק שיהי' שבלב כדבור בזה ממעט שאינו כדבור אבל מחילה י"ל דסגי בלב. ובביטול גט דפליגי רק בגלי דעת (גטין ל"ד) היינו משום דבלא עדים לא מהני כמ"ש תוס' (שם ל"ב) ע"ש. ובביטול חמץ וגבי שליחת יד ומחשב' דקדשים וגבי לשמה מסופקים הפ' אי היינו דבור או בלב:

(ג) ואפילו שמענו שנתיאש מהחוב לגמרי ואמר וי לח"כ אינו יאוש. והוא ממהרי"ק ז"ל ע"ש ב"י. ומשמעות לשון ב"י כמ"ש רמ"א סי' קס"ג דיאוש גמור שגם בלא דבורו מהני ע"ש. והח"צ בת' ובה"ג ט"ז (סי' קס"ג) דחה דבריהם דבחוב לא מהני יאוש כמו בגזילה ע"ש. ולענ"ד חנני ה' ית' שד' רבותינו ברורים וקיימים. דהא אינו מובן הטעם כמו דמהני יאוש להחפץ כן. יועיל להחוב. והוא לשון הגמ' משמע (ב"ב מ"ד) נהי כו' מדמי מי קמייאש. משמע משום דמהחפץ מתיאש שימכרנו או יאכלנו. משא"כ דמי לעולם יכול לתבעו אינו מתיאש. ולכאורה מ"מ כיון שהוא גזלן ול"א נקיט לי' בדינא כן לענין דמי:

והנה לכאורה כמו דמחילה א"צ קנין ובדבור פקע החוב כן יאוש למה לא יועיל בדבור וי לח"כ ולד' מהרי"ק דמהני למה כתב דאין זה יאוש וב"י וש"ע, ונראה לע"ד החילוק דיאוש הוא מה שמסולק אצלו שלא יהי' לו יעוד הדבר בזה יוצא מרשותו אבל לא יותר. וא"כ הא ודאי דבתורת קנין גם המלוה א"י להקנות ללוה המעות שהלוה דמה"ט אינה מקודשת דכבר של לוה הוא. רק מחילה מהני כמ"ש תוס' פ"ק דסנהדרין. דהא אינו מקנה המעו' רק שמוחל החיוב שיש לו עליו:

אבל ביאוש בגזלן או שאר אלם מה שמיאש אצלו הוא שלא יוכל לגבות אף שמחויב לו. א"כ אין יוצא מרשותו רק מעות החוב ובזה אין שייך קנין כלל דאינו שלו ולכך בשלמא גוף החפץ קני ביאוש דבמה דמסח דעתי' פקע זכותו וזכי בי' גזלן וכה"ג דלנגזל יכול להקנות אף שא"ב משא"כ חוב אף שמסולק אצלו שלא יגבנו היינו אף שמחויב לא יגבנו א"כ אין כאן מה לצאת מרשותו ע"י היאוש דמעות שיגבה אין היאוש קנין על דשב"ל גם לר"מ והחיוב לא פקע כלל דהחיוב אינו מיאש כלל אצלו אף שהוא גזלן ולא יגבה מ"מ מחויב לו וממילא באמת נשאר החיוב וכשיכול לגבות גובה שפיר. ודוקא מחילה מהני מדעת שאינו רוצה ומסולק מהחיוב שפוטרו כנ"ל משא"כ יאוש. וזהו שדייקו בלשונם מהרי"ק וב"י ורמ"א אין זה יאוש מ"ש וי לחסרון כיס שאין יאוש זה מגיבוי המעות ענין ליאוש החיוב כנ"ל. משא"כ אם הי' החוב מייאש הי' מהני. ומה"ט אפשר דבכל עכו"ם כן דלא שייך חיוב רק שיודע שישלם. כיון שאינו במצות לא שייך שיעבוד הגוף חיוב לשלם רק הכפי' שיש עליו שישלם. ומה"ט פ' סי' קצ"ד דישראל מנכרי ג"כ רק בשטר שיהי' סמיך דעתו ממילא מהני היאוש דכיון שדעתו שלא ישלם עוד פקע החיוב כנ"ל. ומכ"ש דעובדא דמהרי"ק שהובא ברמ"א לא לוה כלל שישלם רק לנכות מהמס וכשלא ניכר מייאש החוב לגמרי ע"ש. ופסק שפיר כנ"ל:

ואף דהוי רק יאוש גרידא מ"מ הא פסק הרא"ש דקני ואף הש"ע (סי' שס"א) דפ' כהרמב"ם היינו משום דספק אי קני מוקמינן החפץ בחזקת מ"ק. אבל בחוב כיון דספיקא הוא שוב פקע ונפטר. ופי' רמ"א ז"ל שפיר כנ"ל. וכן בענין קם דינא שכ' ת"ה משום יאוש ע"ש דשם היאוש מהחיוב כנ"ל. ועל הראי' של מהרי"ק מתוס' (ב"ב ע"ו) שכ' ל"ל קרא למעט שטרות מאונאה אי מ"ש דרבנן ותי' במוצא אחר יאוש שט"ח ומוכרו למלוה ע"ש. ותמה אדרבא מוכח דלא קני החוב רק הנייר ומוכרו ע"ש. ולע"ד דס"ל למהרי"ק אי לא קני המוצא רק הנייר שוב בלא מכירה הי' מחויב ליתנו ולהראותו כדי שיגבה בו דפ' בש"ע (סי' ט"ז) שטר שבידך זכות יש לי בו חייב ליתנו ויכול להשביע גם הלוה עצמו ע"ש. ודייק דמוכח דקונה ואף דהחוב לא קני שגם בלי שטר מחיוב הלוה וגם כן אין היאוש רק שלא יגבה גם שמחיוב ולא פקע החוב. מ"מ לענין גבי' מלקוחות שקנו אחר שנאבד ונתייאש מהשטר י"ל דהוי יאוש כיון דאף שיודעין הלקוחות מהלואה ע"פ כשקנו ג"כ לא גבי מינייהו אף אי ש"ד כמ"ש בעה"ת ממילא מדינא אין לו על הלקוחות הנ"ל חיוב והוי יאוש וסילוק מגוף הנכסים השיעבוד מאותן שקנו כנ"ל והלה מוכר לו השט"ח שמצא ויגבה מלקוחות שיקנו מחזרת השטר ואילך ושוה אצלו כנ"ל. אך יקשה ממצא שט"ח למה יחזיר בחייב מודה למאי דפריך הא י"ל שיגבה שלא כדין משקנו אחר האבידה שנתייאש כנ"ל. אך בל"ז גם לח"צ י"ל לענין לקוחות אחר יאוש חשוב בהיתירא וקשה כנ"ל וצ"ל דמיירי בליכא יאוש. והארכתי בזה ב"ה במקום א':

(ד) הג"ה ואפילו כו' קרקע כ"ש ושתק כו'. מדהכניס רמ"א דין זה בדין דכ"ה שנים. משמע דאף שיש ב' הוכחות ששהה כ"ה כו' ותוך הזמן חילק כו' ושתק מ"מ לא אמרינן שמחל. וכן משמע דאף שאין טוען ברי שלא מחל שיהי' הטעם משום א"י אם מחלת כגון יורשים מ"מ גובין. וכן משמע מרש"י שבועות פ' כ"ה (דף מ"ח) דמפרש מתה יורשי' מזכירין כתובתה באם שהתה כ"ה שנים ע"ש דגובין. גם משמע דאף רגלים לדבר לא חשוב להשביע כשאין חשש פרעון:

לשון הגמ' (ב"ב קל"ב) מקולי כתובה שנו כו'. ואינו מובן הא הטעם מבואר ברשב"ם ובגמ' שעשה לה כבוד להחשיבה כבן ע"ש משא"כ ב"ח. ונראה לע"ד דמשום אותן טעמים לחוד לא היו מתקנים. רק דתליא הא בהא עכשיו שתקנו דבשתקה וכן אחר כ"ה שנים אי"ל הכתובה ודאי יש הוכחה ברורה שמחלה דהא יודעת שתפסיד וכן קבלו עלי' כנ"ל, ובע"ח שלא תקנו ממילא אין הוכחה. רק צריך טעם למה חילקו בין כתובה לבע"ח דאם הי' הדין גם בבע"ח כן הי' ג"כ הוכחה וע"ז אמרו טעם החילוק ושייך שפיר מקולי כתובה ולכך תקנו וממילא הדין כן משא"כ ב"ח לא רצו להפסידו ולתקן כנ"ל:

(ה) ואפילו אין השט"ח יוצא מת"י. משמע רק שאינו ת"י אבל אם החזיר ללוה השטר י"ל דחשוב מחילה גם בסתם דהא ב"ב קס"ט פליגי רשב"ג ורבנן במכר ומתנה והחזיר לו השטר אם חזרה מתנתו. וטעמא דרבנן רק משום דאין אותיות נקנין במסירה ואל"ה הי' מודים ומשמע דגם סתמא הי' חשוב קנין. א"כ בשט"ח דלכ"ע מחילה מהני חשוב מחילה כנ"ל. ומ"מ י"ל דוקא במתנה דאם לא הקנה לו למה מחזיר השטר הא צריך ראי' משא"כ שט"ח אין ראי' מהחזרה רק מחילת שיעבוד לקוחות לא גוף החוב מב"ח. אמנם מש"ס קדושין מ"ח דמוקי התקדשי לי בשט"ח דידה ואמר דבמקדש במלוה פליגי מוכח דנמחל החוב בחזרת השט"ח דאל"ה תליא אי במחילת שיעבוד לקוחות ע"פ ע"ש:

(ו) מודה כו'. עט"ז וד' סמ"ע ישב הש"ך וד' ב"ח תמוהים ע"ש. ואפשר לישב קצת דכ' שטען שמחל לו והא ראי' שלא תבע כ"ה שנים ע"ש. א"כ בסתם אף דאחר ששואלין אותו הב"ד אם מחל בפירוש ואומר שמחל מ"מ י"ל דהוי מיגו למפרע שבתחלה הי' סבור דזה עצמו מחילה כמ"ש תוס' כתובות פ"ה ד"ה א"ל סהדי דתבעינהו מחיים כו' מדלא טענה סבורה היתה כו' ואף דיכולין לפרש מחיים תפיסנא דתבעינהו ע"ש:

סעיף ב

(ז) דו"ח בשטרות ישנים כו' צד רמאות כו'. לכאורה הא כיון שמרומה וצריך דו"ח פסול השטר דהוי עשאאי"ל כל שטר כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"ט מה"ע) די"ל אחרוהו כו'. אך ז"א דמורה מה שמרומה רק שפרוע וכה"ג אבל לא שפסול ושקר מתחלתו לפסול גוף העדות וצריך דו"ח רק מה שמרומה. וא"כ אם הי' מורה שחתמו שקר אח"כ והקדימו הזמן לאיזה סבה הי' פסול לגמרי. אך י"ל דאין עושה מה שישן רק חשש לכתחלה לא לפסול כנ"ל:

סעיף ח

אם טעה כו' מסלקין אותו ע"ש בטור ג"כ. וא"י מה זה אטו בכל טעות שיטעה דיין פ"א נסלקו מלהיות דיין הא מצינו כמה פעמים בש"ס שאמר ד' כו' טעות הן בידי. ור"ט בנטלה האם כו') בכורות כ"ח) מומח' לרבים אתה כו' ור' שילא במים שאל"ס (יבמות קכ"א). ואפשר שדן יחיד בתורת יחיד מומחה וסלקי'. ומש"ס (ב"ב קע"ד) משמע מאן חכים כו' דלא חשיב טעות בדבר משנה רק תליא בסברא. אולם נ"י כ' דהוי טועה בד"מ ע"ש. ואפשר להיפוך דבדבר משנה שלא שמע לא מסלקין משא"כ מידי דתליא בסברא דהכי אמר בש"ס גטין ו' ע"ב מאן ל"ל דר"א בר סמכא כו' דשלח בלא שרטוט כו' וא"ל אביי אטו כל דלא ידע הא דר"י לאו גברא רבא בשלמא מלתא דתליא בסברא לחיי ופי' רש"י דתליא בסברא אי לא הוי סבר לה מדעתי' לחיי כלומר שפיר מצית למימר דלאו גברא רבא כו' גמרא לא שמיע לי' ע"ש. מ"מ גם ביחיד מומחה לא מצינו שבפעם א' טעות יוצא מחזקתו גם דתליא בסברא וצריך ב' או ג' פעמים. וי"ל דר' חנן הי' במתא ולא אזל למשאל דחשוב תוקע עצמו כו'. גם שמוכח שלא הי' מסתפק כלל ובזה אפשר דמעבירין בפ"א:

ונראה דהפי' הוא שהעמידוהו בני עיר לדיין מתא ודינו כמבואר סי' ש"ו דטבחא כו' וספר מתא בשטרות ומלמד שטעה כו' שא"א שיחזירו ההפסד מסלקין אותם בלא התראה הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם ע"ש. וכן בדין הנ"ל א"א להחזיר דכשכבר גבה א"צ להחזיר משום דלא תבע מלוה קודם. די"ל דהוי רק מעות בש"ה ושפיר סלקו וא"ש לישנא דרבא מאן חכים כו' דסבר כו'. וא"כ למ"ש רמ"א שם דוקא מוחזקין ע"ש גם כאן כן ותמוה סתימת לשונם כאלו דין זה משונה מכל הדיני' וצ"ל דהי' דן יחידי וב"י סי' ס' כתב ראוי לסלקו מדיינו' ע"ש והיינו שנתעצם נגד הגדולים. ובגוף הדין לכאורה מהו הדמיון לערב שהוא איש אחר ולא נתחייב רק כשלא יוכל לגבות מלוה וצריך לתבעו תחלה משא"כ נכסוהי דאי חילוק בין שישלם כשיתבענו דג"כ ישלם מנכסים שלו וי"ל דשיעבוד הגוף הוא המצוה דפריעת בע"ח וניחא לאינש למיעבד מצוה בגופיה שישלם בעצמו ומה שגובין בע"כ הוא מטעם ערבות שסמך מלוה ע"ז ומחויב לתבעו שישלם עצמו כנ"ל. ואפשר דמכין כו' עד שיאמר רוצה אני דחשוב משום מצוה רצוי וקיים המצוה. ולא קשה מ"ש הרמב"ן עד שכופהו בגופו יכפהו בנכסיו. דכל שנוכל שיקיים המצוה אין גובין בתורת ערב. דבערב איש אחר ודאי הדין כן דאם יודעין שיש ללוה מכין כו' קודם שישלם הערב ובש"ס מדמי לה. אך י"ל כיון דטעמא דחשוב רצון ע"י כפי' הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' גירושין) בגט מעושה כדין ע"ש. ממילא גם כפי' בנכסים שיגבום הב"ד יתרצה ג"כ מסתמא מאחר שב"כ וב"כ גובין כטעם הרמב"ם ויחשב ג"כ כמשלם בעצמו כמו כפי' בגופו. ולמה יהי' מכין אותו כו'. וכן י"ל דכשיהי' הדין דמכין שוב ניחא לי' יותר לגבות מנכסיו בלא כפי':

סעיף ד

טען הלוה שט"ז שנתקיים כו' מזויף כו' אביא ראיה כו' ועדיו במקום פ' והם פו"פ אם נראה לדיינים שיש ממש כו' קובעין לו זמן כו':

(ט) שנתקיים כו' מזויף. תמוה לע"ד כשנתקיים בעדים איך יהי' נאמן שיביא עדים לבטל דע"כ עדי הזמה או לפסלם דבהכחשה יהי' תרי ותרי. ולכאורה דינו כאלם דלא יוכלו להוציא. ולמה בכל עדות ל"א כן שיהי' נאמן לעכב הדין כשאומר שיביא עדים להזים וכה"ג. ואף בד"נ לא מצינו זה. ובקיום ע"י דימוי י"ל שאינו עדות גמור דהא היכא דאיתרע ח' לזיוף. אך משמע גם בעדי חתימה שקיימוהו ג"כ הדין כן. ובש"ס ב"ק (קי"ב) מקיימין שלא בפני בע"ד אפי' עומד וצוח א"ש לו ופירש"י אל תקיימוהו מזויף הוא ע"ש. ותמוה כשעומד הוא בפני בע"ד ומאי קמ"ל שאין שומעין. ובכל עדים שאומר בע"ד אל תקבלו איצטרך לאשמעינן דלא והי' אפשר באין זמן לקבל עדות בפניו שצריך לילך למדה"י וכה"ג ואומר אל תקבלו שלא בפני שמזויף הוא ושפיר ס"ד דאין מקיימין שלא בפניו. דטעם משום ק"ש דרבנן ולר"א כה"ג מה"ת ע"ש סי' מ"ו (בש"ך סק"ט) ואפי' אי דרבנן מ"מ כיון שטוען גרע וקמ"ל דמ"מ מקבלין ומקיימין שלא בפניו עוד י"ל דתוס' תמהו שפירש"י עדיו מבקשים כו' דכה"ג עדות ג"כ ע"ש. ולע"ד אריכות לשון רש"י תמוה שכ' הי' עדים החתומים כו' וכותבים למטה במותב ג' כו' מה לו לפרש לכון הקיום. ולכך לע"ד דמיירי שלא הגיע כל זמ"פ לגבות רק המלוה רוצה לקיימו ולכך דוקא שרוצים לילך כו' דאל"ה למה יקיים שלא בפניו כשיבוא לגבות יקיים דבשאר עדים מבקשים לילך ס"ל דוקא כשיפסיד משא"כ בזה דמה שאומרים שיחזרו קודם הזמן וקמ"ל דמקיימין ואפי' צוח שלא יקיימו שמזויף ויברר קודם שיגיע זמ"פ. ופסק דכשאומר סתם מזויף אל תקיימו עד זמ"פ אין שומעין להמתין אבל נקיטו לי' זימנא שומעין כו'. א"כ י"ל דוקא בקיום קודם זמ"פ שאין מלוה מפסיד כלל בהמתנה ואעפ"כ אין יותר מל'. משא"כ בהגיע זמ"פ דהמתנת זמן חשוב הפסד ממון דעדים זוממין משלמין השיוי דהמתנה מפורש פ"ק דמכות ע"ש. אך מלשון הגמרא דנחתינן לנכסי' כו' ע"ש משמע דגם בהגיע זמ"פ נותנין זמן. אבל עכ"פ משמע קודם קיום להמתין מלקיימו לא כשכבר נתקיים:

ובגמ' ורא"ש הלשון מרענא לשטרא והיינו שיברר שפרוע וכה"ג בזה י"ל שפיר גם אחר שנתקיים ולא קאי אאומר מזויף רק שאומר מיד נקיטו לי זימנא כו' דמרענא היינו פרוע וכה"ג. והא באומר אשתבע לי צריך לישבע וכיון דיש לחוש לבירור לא משבעינן ולפסול עדיו אינו מחויב. אבל בנתקיים ואומר מזויף נקיטו כו' שיברר נגד עדים לא מצינו. אך ברמב"ם ז"ל הלשון כמו בש"ע שטר זה שנתקיים בפניכם מזויף הוא כו' ע"ש. וברואין שיש ממש אפשר כיון דנראה להם כו' ע"כ יש חשש זיוף. אבל באלם ומטלטלין שלא נראה לדיינים וג"כ להמתין קשה כנ"ל. ואפשר דנתקיים כוונתו בדימוי כנ"ל או מזויף ל"ד רק שבטל אמנה וכה"ג שלא נגד העדים. או אפשר דרמב"ם ז"ל לטעמי' דעדות בשטר דרבנן משום נ"ד ולענין להמתין אין כאן נ"ד וחוששין שמא יביא עדים כשרים לבטל. דלא מצינו זה בשאר עדות בע"פ. וא"כ להפ' דמה"ת דין הנ"ל דוקא באומר מרענא לשטרא כלשון הגמ'. ובאומר שיש לו עדים שאנוסים וכה"ג או להכחיש שיהי' תרי ותרי. אי ממתינין כיון שיהי' אחר הבירור ג"כ ס' כמ"ש הפ' גבי איכא לברורי. או להיפוך דממתינין יותר כמו במטלטלין או מניחין ביד שליש וכן נראה. מ"מ נראה לע"ד דוקא בקיום עדים אחרים ממתינים. דשמא נדמה להם שח"י וטועים אבל בעדי שטר שאומרים כ"י הוא כיון דקי"ל) אמנה שבשטר מסהדי הוי כעדות בע"פ דלא מהני נקיטו לי זמן לפסלם ואין נותנין זמן באומר מזויף נגד העדים. רק פרוע ושאר טענות מרענא נותנין זמן. ואף דשוב אית לי' מיגו לענין ההמתנה שהי' טוען מרענא מ"מ מיגו במ' עדים לא מהני. ולא הוצרך הרמב"ם ז"ל לפרש דמיירי בנתקיים ע"י אחרים מאחר שלא הזכיר בעדות ע"פ דין הנ"ל. ועדי שטר הוי ע"פ כנ"ל. ובטור סי' מ"ו ורמב"ם ה' עדות (פ"ג) מבואר שמפרשים הגמ' ואפי' צוח מזויף כו' אל תקיימוהו כו' שהפי' כד' רש"י ז"ל קודם הקיום לא כפי' הה"מ (פ' כ"ב מה' מלוה) ע"ש:

(י) קובעין לו זמן. פי' סמ"ע לפי ראות הב"ד וטור שכ' ל' בסתם כו'. ופשוט לשון הרא"ש וטור משמע דלא כהה"מ וסמ"ע דלעולם רק ל'. שוב ראיתי בגי"ת ש"ג ח"ו כ' ג"כ כנ"ל ומ"מ מסיק כש"ע וסמ"ע ג' חלוקים. אולם לע"ד יש ממש היינו איזה אומדנא שיעידו כמותו אבל בזה לבד שיודעין שהיו עדים אלו שבמקום רחוק אצל המעשה וא"י איך יאמרו יניח אחר ל' ביד שליש דאז זה עצמו אומדנא דמ"ל לשקר להפסיד חנם חזקה אין אדם חוטא ולא לו משא"כ שיהי' אצלו י"ל שמשקר כדי להרויח הזמן ואיזה אומד יש שיאמרו נגד העדים:

(יא) מניחין ע"י שליש. סמ"ע ביש ממש נותנין מתחלה צ' ע"ש. וש"ך ז"ל דאחר הל' נותנין צ' כו' נגד הש"ס כו'. ולע"ד דבאומר שהן במקום רחוק ופו"פ כו' ונותנין ל' שיביאם בזה אם נולד איזה דבר שא"י להביאם שמתו או הלכו משם. בזה שפיר אחר ל' נותנין צ' דאותן ל' לא הי' צריך לבקש מעות דשמא יביאם ויפטור. אבל כשלא נולד דבר א"כ. אגלאי מלתא שהי' דחייתו בשקר למה לא ינוכה לו אותן הל' מן הצ'. כיון שידע בעצמו של יש לו עדים הי' לו לבקש מעות בל' הראשונים ובזה כ' הסמ"ע כנ"ל:

בעה"ע בשם ר' האי כ' דלגבות מלקוחות לא יהבינן יותר מל'. וכ' הרא"ש ד' מרפסן איגרי ע"ש ובטור. ולע"ד י"ל הא דמפסידין הזמן למלוה בטענתו הוא רק משום דנכסוהי ערבין בי' ובשאר ערב ודאי נותנין ללוה ל' וכשלא פרע נותנין לערב זמן ולכך גם בזה נותנין זמן שמא ישלם וכל שאפשר שמשיג מעות וישלם אין גובין מהערב היינו מנכסים בע"כ. אבל מלוקח דבין זוזי ובין קרקע הוא בתורת שיעבוד ול"ש כלל הא דנכסים ערבין. דמה"ט לחד מ"ד גם דא"ל זוזי ללוקח לא מצי לסלק לי'. ונהי דקי"ל מצי מסלק לי' כ' תוס' כתובות צ"א ע"ב משום דיכול להעלות בדמים הרבה יותר משוי' ויותר מהחוב ע"ש. ובאית לי' פסידא מבואר שם דא"י להעלות בדמי' ע"ש. וא"כ דוקא בנותן המעות מיד היינו ל' ככל חוב משא"כ להפסיד יותר מל' דחשוב הפסד ממון שיוי הזמן באופן זה דאיכא פסידא א"י לסלוקי בזוזי כלל כנ"ל:

סימן צט

סעיף א

לא הי' לו שום טענה נגד השטר אלא שאומר שא"ל לשלם כו' אם לא נמצא ללוה כלום יותר ע"מ שמסדרין לו התקינו הגאונים שמשביעין את הלוה כעין של תורה בנק"ח שא"ל כלום כו' ושלא החביא ביד אחרים ושלא נתן מתנה עמ"ל וכולל בשבועה שכל מה שירויח כו':

(א) לא כו' טענה כו'. ל"ל זה לטור וש"ע הול"ל נתחייב בב"ד וטוען א"ל. י"ל לאפוקי אומר פרעתי ואשתבע לי שמבואר לעיל סי' פ"ב בטור ב' דעות אם צריך לישבע אין לי כל שלא נשבע מלוה. אבל ש"ע שפ' שם כרמב"ם הול"ל נתחייב רבותא טפי כנ"ל. והש"ך פ' בכל אותן שמדינא נוטלין בלא שבועה חייב לישבע א"ל. ובאותן שדינם שלא לטול ותקנו שיטול בשבועה א"צ לישבע א"ל ע"ש. וט"ז פ' דאין כח למלוה לכוף ללוה שישבע עד שישבע הוא ע"ש:

ולע"ד בשבועה זו שחלוק משאר נשבעין ונוטלין דאמרי' שלם וצריך לטעון אשתבע לי ואי לא טעין אין חיוב שבועה עלי' כלל. א"כ כשטוען אין לי וטוען אשתבע לי' דל"פ ואז אשבע שא"ל לא חשוב כלל שטוען אשתבע לי דנראה העיקר הטעם והחילוק בין טוען או לא שלא מצינו דממ"נ. אי אלים חזקה דשטרך בידי מה בעי מאי מועיל שאומר שישבע לא מצינו חילוק רק בגוף הטענה בלא שכיח בין טוען כו'. ונראה דזה עצמו חשוב אומדנא שכדברי' דאל"כ למה רוצה להשביע חנם הא יודע שישבע ויטול משא"כ כשאינו טוען. וא"כ בזה שטוען אין לי אדרבא יודע שגם שאמת למה ישבע מלוה עתה כדי להשביע שא"ל וטוען אשתבע רק שלא ישבע ולא חשוב טוען כלל ממילא חייב לישבע שאין לו. אך זה רק לתוס' ושבועות מ"א) שכ' גבי יתומים אין משום דטענין ע"ש. אבל לרש"י (גטין נ') דטענינן להו אם הי' קיים הוי טעין אשתבע אין הטעם כנ"ל דאין אומדנא וי"ל דמדלא טעין יש אומדנא דלא פרע ולא שייך הנ"ל. מ"מ גם לרש"י י"ל דלא חשוב טענת אשתבע רק כשרוצה לשלם כנ"ל וא"כ י"ל בשאר מחויבי שבועה בשטר בלא טענה כגון פוגם וע"א וכה"ג א"צ לישבע אין לו קודם כט"ז. דלש"ך ז"ל קשה למה נקיט המחבר (בסי' פ"ב) דינו בשבועת השבע לי הול"ל רבותא באותן שחייב לישבע בלי טענה. וכן משמעות ל' הרמב"ם (פי"ד ממלוה) ג"כ. וכן מלשון ת' לקמאי שבבעה"ת מי שהוא מהנשבעין ונוטלין ע"ש. וקאי על המבוארים במשנה פוגם וכה"ג משא"כ שבועת אשתבע לי שלא הזכיר במשנה א שוב מצאתי בגי"ת פסק כן וכן נראה לדינא. וגם בתרא נגד הט"ז הא לא ראה דבריו ולשון הרמב"ם פ' י"ד ממלוה כמעט מפורש חילוק הנ"ל ע"ש. ובל"ז ש"ך מדמי לחשוד ע"ש (ס"ק י"ג) ולטעמי' אזיל שהכריע סי' צ"ב כי"א. אבל ש"ע תופס עיקר כדיעה קמייתא. וגם לי"א אינו ראי' כלל ממי שא"י לישבע שלא תקנו להפסידו למי שיכול לישבע שכל שלא נשבע אין חיוב והוי רק גורם לממון דמ"י דמשתבע. וגם ע"א של תורה אינו מחייב ש' בדבר שבב' הי' נוטל רק בשבועה והא הגאונים תקנוהו כעין של תורה בנק"ח. א"כ גם בהנ"ל כן. ובע"א שפרוע בל"ז הוי עד מסייע לפטרו משבועת א"ל דמ"מ מעיד דפטור משבוע'. רק ביש נאמנות לא חשוב מסייע לפטור מ"ש אין דע"מ שמעיד אינו נאמן. אבל בכל הני נראה כט"ז. וז"ש ש"ע לא הי' לו כו' לאפוקי פוגם וכה"ג. ואפי' בפוגם וחשוד לי"א ולש"ך. וכן פוגם ומת יש להסתפק ג"כ כיון דטעמא משום תקנתא לתקנתא לא עבדי להפסידו. אבל לדחות תקנת הגאונים י"ל דמהני כיון שנתחייב שבועה ולא הי' צריך זה לישבע אין לו י"ל בזה א"א מוריש ואינו בכלל דלא לוסיף. מ"מ מדסתמו משמע שכל שמחויב לשלם צריך לישבע א"ל. אולם כל שלא נשבעו יתומים שלא פקדנו ג"כ אצ"ל א"ל כנ"ל. ובלא פוגם אין הדין כן רק כש"ע סי' פ"ב דנראה דהטור יחידאי בשבועות השבע לי כנ"ל:

(ב) לא נמצא כו'. כ' סמ"ע דרמב"ם נקיט רבותא אף שא"ל כלום מ"מ מדינא פטור בל"ש ע"ש והנה לכאורה למ"ש הטעם משום דאין נשבעין ע"ט שמא. א"כ הי' נראה חילוק ביש לו כדי סדור צריך לישבע מדינא כמו הראשונה נשבעת לשני' (כתובות צ"ג). וכן ב' בע"ח חשוב נוטל ממשועבדים נגד בע"ח הב' שמשועבד לו ומשביעין בספק דכל דהאי ידע והאי לא ידע משתבע. וא"כ לענין שיתנו לו ב"ד הסידור שמשועבד ודאי לבע"ח רק התורה ציותה לו אם אין לו יותר יתנו לו אף שמשועבד וכן משמע לשון הגמ' קי"ד עלי' רמי דכ' לך תהי' צדקה. וזה שייך רק כשהוא שלו דמזה יליף ר"י אם אינו קונה כו'. ומשמע שמשועבד ומ"מ מחויב ליתן לו. וא"כ צריך לישבע שאין לו יותר מספק כדי לטול סידור מהמשועבד לו. ולא הוצרך תק' הגאונים רק באין לו כלל דלפטור א"נ מספק. לזה השמיענו רמב"ם ז"ל דאף שא"ל יותר מהסידור גם כן פטור מדינא דלא כנ"ל. ונראה הטעם דמ"מ כיון שאמרה תורה מסדרין פקע השיעבוד ממה שהוא כדי סדור שאין עליו מצוה דפ' בע"ח מן הסדור וחשיב לפטור. וכן משמע דגם ע"י גלגול א"י להשביע מדינא שאין לו כגון עיסקא דטוען שנאבד הכל וא"ל לשלם גם חצי הלואה שחייב שבועה על הפקדון שא"ב וע"י גלגול ישבע שא"ל גם שהוא טענת ס. וכן טוען ברי שיש לו דמ"מ אין חיוב מדינא דלא חייבו שבועה רק כשכופר בעיקר החיוב משא"כ במודה החיוב רק שא"ל עתה. אך לכאורה ב"ק ק"ה וכחש בה פרט למודה בעיקר כו' שורי גנבת כו' מכרתו כו' ולא נתתי לך דמי שקול תורא כו'. הול"ל רבותא מודה בעיקר ואומר שאין לו לשלם. ובפקדון לכאורה אף שאומר פשעתי וא"ל לשלם וכן ש"ש נגנבה וא"ל חייב שבועה שא"ב מה"ת דעכ"פ אינו משלם והתורה חייבו כל שאינו נשבע דנחזיק שברשותו. וא"כ משכחת כפל בט"ט גנב גם בש"ש ושואל שטען ט"ג וא"ל לשלם. וצ"ל דפטור שאין הכפירה והפסד ממון על דבר א' דהכפירה מצ"ע שנשבע לא הוי כפירת ממון דחייב. רק מה שאומר אין לו בשקר וע"ז לא נשבע. ויש לדחות. דכשאומר אין לו א"כ הכפירה דנגנבה הוי כפירת ממון דאף דכשיהי' לו יצטרך לשלם מ"מ לא גרע מגורם דאלו מגנב כו'. ואפשר דפטור מה"ת משבועה שא"ב כיון דמ"מ חייב. וא"כ באומר פשעתי וא"ל פטור גם משבועה וכשאומר לא פשעתי חייב שבועה אף שאומר א"ל והוא נגד הסברא. גם לענין כפל דאמר ר"פ המפקיד ש"ח שאמר פשעתי מקני לי' כו' באומר א"ל לשלם נראה דלא אקני לי' אף שמודה בחיוב גם לא שייך אי בעי פטר נפשי' דאז יצטרך לישבע מה"ת. אך הי"ל (בר"פ המפקיד) לאוקמי ושילם לאפוקי כשאין לו לשלם. וי"ל. ומש"ך ז"ל לקמן סס"י ק"א דטוען א"ל כלום חייב שבועה מדינא דש"ס ע"ש. ואם טוען ברי שייך היסת ע"ש. וא"כ לכאורה בגלגול שייך גם ש"ד וכן בע"א שגם בספק משביעין. וכיון שיש שייכות שבועה משכחת טט"ג בש"ש ושואל כנ"ל. וי"ל כיון דש' שא"ב לחוד אינו כפירת ממון וכן ש' שאין לו לחוד. רק צירוף ב' השבועות אין בזה חיוב כמו דבעי פרוטה לכל שבועה ויש לדחות. ונראה דגם לש"ך ז"ל שבועת התורה אין בכפירה כזו שמודה החיוב רק טוען אין לו גם שמשקר ואף שהוא כפירת והפסד ממון. והי' אפשר דטעמי' דהא מיגו דא"ב מפקיר לנכסי' ומה תועלת בשבועה שאין לו וכיון שבידו נאמן בלי שבועה. וא"כ זה מה"ת דבינו לב"ע מהני. משא"כ אחר שתקנו דהפקר דוקא בפני ג' ע"ש סי' רע"ג לא שייך בידו דיזכו בו כנ"ל:

(ג) התקינו הגאונים שמשביעין כו' כעין ש"ת בנק"ח. כשאינו רוצה לישבע לא הזכיר כאן אם דינו כהיסת דמנדין ל' יום ומתירין לו או אין מתירין עד שישבע כשל תורה. וסי' ס"א ת' הרא"ש וטור וש"ע ס' ג' מנדין עד דצייתא דינא ע"ש שכ' הרא"ש דאל"כ מאי הועילו הג' בתקנתם כל אדם יאמר איני רוצה ע"ש. מ"מ תמוה שיהי' חמור מהיסת איך שייך מה הועילו הוי עבריין ונדוי ל' ומ"מ ומתירין כמבואר סי' פ"ז ס"ט. אך י"ל דמעיקרא בעי הש"ס (שבועות מ"א) גם בהיסת לומר מנדין עד שישבע או ישלם. ודחי דהוי נקטי בכובסי כו' ופירש"י כיון כו' היינו כפי' עד שיתן. וכיון דלא נחתינן לנכסי' גם כפי' זו אין לעשות דע"כ יתן. משא"כ שבועה דאין לו מה בכך שנדוי עד שישבע ואם יש לו ליתן אינו גזל דרבנן רק מה"ת והכפי' בנדוי אינו רק שישבע. ומ"מ ז"א דגם בהיסת דחשוב גזל דרבנן ג"כ ממ"נ אם חייב ישלם דהוי גזל מה"ת ואם אינו חייב הכפי' רק שישבע. וע"כ דלמא אינו רוצה גם באמת לישבע וישלם ע"י כפי' זו גם שאינו חייב. וא"כ גם א"ל שייך שע"י שאינו רוצה לישבע באמת יתן מהסדור או ישכור עצמו וכה"ג מה שאינו מחויב. דמ"מ גזילת הש' דרבנן חשוב גזל דרבנן וכן גזלת השבועה דתק' הגאונים. ואפשר דכמו דתקנו בנק"ח כעין ש"ת כן לענין זה שיהי' דינו כגזילת ש"ד. אך מ"ל זה. וצ"ל מסברא כיון דהחיוב ודאי מה"ת. או דלא חיישינן שיתן מהסדור או ישכיר. א"כ תהי' הכפי' שישבע ויקיים תקנת חכמים משא"כ שם בהיסת ישלם ע"י כפי'. ועוד שם הוי גזל כשאינו חייב וישלם ע"י הנדוי משא"כ כאן דהגם שישכיר א"ע או מהסדור מ"מ ישלם מה שחייב ורשאי ואין אנו:

עושין שלא כדין. גם נראה דלא יהבינן לי' מהסדור כשאינו רוצה לישבע שא"ל יותר. ואף דאפשר דזה חשוב נחתינן לנכסי' דבדרבנן לא עבדינן. מ"מ י"ל דכיון דהוא מצד המצוה החייהו כו'. והא בידו לקיים תקנת חכמים ויקח הסדור. גם כיון דתקנו כעין ש"ת מ"מ צ"ע בזה. גם אינו מבואר אם יכולין לגלגל על שבועה זו דתקנו הגאונים טענת ספק של חיוב אחר:

(ד) שא"ל כלום יותר כו'. אם ניתן לו ע"מ שאין לבע"ח רשות בו יש לו וא"י לשלם לבע"ח. ואיך ושבע שאין לו כלום. אך אין מסדרין אם יש לו כנ"ל ושפיר צריך לישבע שאל"כ יתר על הסדור. משא"כ כשא"ל כלום ואין סדור יאמר האמת וישבע שאין לו חוץ ממתנה זו. אך על השבועה להבא אשר תשיג ידו קשה דאם יתנו לו ע"מ שאין לבע"ח וא"י ליתן דיהי' אינו שלו. ומ"מ יעבור על השבועה דהא כשאינו נותן ידו משגת. ואפשר דתשיג ידו פי' מה שראוי לבע"ח. או אפשר דבאמת אינו רשאי לקבל מתנה כזו כשכבר נשבע אשר תשיג כנ"ל:

(ח) ושלא החביא כו'. א"י למה מרבה בשבועות הא כבר נכלל שאין לו כלום גם אם החביא. ונראה לע"ד פי' דהא משמע דאמרו שכולל כו' כל שירויח כו' דוקא כשנשבע על עבר שאין לו כולל כו' אבל במאמינו שאין לו א"י להשביע על להבא לחוד דלא מצינו זה וגם מושבע ועומד. גם על לשעבר רגלים לדבר דהיכן מעות שלוה משא"כ להבא מסתמא ישלם כשיהי' לו בלא שבועה רק שכולל כנ"ל. וא"כ קמ"ל אף שיודע התובע או הב"ד שאין בביתו כלום וא"ר להשביע מ"מ אם חושש שהחביא ביד אחרים ג"כ יכול להשביעו שלא החביא ויכלל להבא כנ"ל. וממילא הפי' ושלא החביא היינו גם ע"ז משביעו אף דאמוד שאין בביתו כלום. אבל כשכבר נשבע שאין לו כלום אינו נשבע שלא החביא. ותימה על סמ"ע וש"ך שלא ביארו. שוב ראיתי בל"מ פ"ב מה' מלוה שכתב על הא דכולל כו' שגם בלי גלגול ודייק מהגהת מיימוני ע"ש. ומבואר למעיין שאין הדיוק כלום דכוונתו אטרוחי ב' פעמים שישביענו כל ל' על שעבר ע"ש:

(ו) ושלא נתן מתנה עמ"ל. סמ"ע כ' בטור עמ"ל כדי להבריח כו' דאינו מתנה כלל משא"כ כשלא הי' דעתו להברחה כו' בכלל שתשיג ידו כו'. לכאורה ממ"נ למותר שבועה זו אם אינו מתנה כלל יש לו. ומשום חשש טועה בדין סגי שיפרשו לו הב"ד דכה"ג אינו מתנה. ואי כשהוא מתנה סגי במה שתשיג ידו כנ"ל. ונראה דהא רמ"א סס"י ו' כ' דכשכוון למתנה גמורה אף שהי' כוונתו להבריח קנה המקבל ע"ש וא"כ בשלמא במתנה גמור' כתב שפיר הרא"ש וטור דאומדנא שלא הקנה כלל והוי כמתנת בע"ח וכשטר מברחת דלא קנה כלל. אבל כשפירש מתנה עמ"ל דקי"ל שמי' מתנה וזה כיון להקנאה גמורה על תנאי זה דאין אומדנא כלל דסופו שיחזיר לו. וא"כ כיון דהוי מתנה אין לו כלום דתנאי מלתא אחריתי ואף דאסור לישבע שאין לו מספק שמא לא יחזיר לו ויש לו כיון דאין התנאי בידו וגרע מאם אישן כו'. עכ"פ רק ספק וחייב לישבע ודאי. ולכך לא סגי בשבועה דאין לו דרק ספק ש' שקר דאם יחזיר לו לא הי' לו אז כלל דחוזר ומקנה לו. ובמה שיכלל במה שתשיג ידו הוי ש' להבא ולא סגי דקיל משבועה שעבר שיוצא מפיו לשקר. ולכך משביעין בפי' שלא נתן כו'. גם י"ל דמתנה כזו אינה כמכר דלא שייך פסידא כיון שב"כ וב"כ צריך להחזיר וגובה בע"ח ממנה אף שמחזיר ומקנה דהוי קנין למפרע. ועוד דהא ותחזירהו בלי תנאי לא חשוב קנין הגוף רק משום דתנאי מלתא אחריתי. וכמו החילוק בגט ע"מ שלא תנשאי לפלוני ובין חוץ לפלוני. והיינו דכשמחזיר הי' מתנה גם שלא יחזיר רק שצריך להחזיר דאל"ה לא אקיים תנאי ולא הי' כלל מתנה אבל כשמחזיר הי' מתנה לגמרי. ומתנה זו לענין כשלא יחזיר ודאי דגובה דבזה אין פסידא דלוקח כלל שע"כ יחזיר משום קיום תנאי כנ"ל. גם שיוכל להחזיר לו ע"מ שאין לבע"ח רשות. ואף דמ"מ יהי' מחויב ליתן דאם לוקח הבע"ח בטל החזרה ובטל מתנה ושייך לבע"ח כמ"ש רשב"א בב"י לענין מכר ע"ש. מ"מ כשנתן המתנה עמ"ל מתי שירצה בלי זמן. א"כ כשבטל החזרה צריך להחזיר למקבל מתנה כאלו לא החזיר והקנה עדיין ובידו להחזיר לעולם. גם יוכל להחזיר לו סוף ל' יום על שיהי' לו מזונות ל' יום ואח"כ עוד על ל' וכן לעולם עד שיחזיר הכל והוא לא יעשה שוב מלאכה להרויח ויהי' למפרע מתנה ולא הי' לו. וגם במה שתשיג ידו אינו נכלל כיון דאין לו רק על ל' כנ"ל. ובאמת אף שא"צ להשכיר א"ע לשלם. אבל עתה אין נותנין לו רק על ל' וממילא יטרח למזונות ולא שיהי' לו על לעולם וצריך לישבע שלא נתן עמ"ל כנ"ל:

(ז) לא נשבע להכא כו' יכול להשביע כל ל' יום שא"ל. ולכאורה הא בתקנת נגזל וכה"ג בלא אמיד לא תקנו וכאן שכבר נשבע שא"ל א"כ עכ"פ לא אמיד ולמה ישביע. וצ"ל דוקא שם עכשיו לא אמיד וכן בחסא דאפקדו כו' (כתובות פ"ה). משא"כ כאן אף דבשעת שבועה לא הי' לו יכול להיות שהרויח אחר כך. ודוחק דצריך איזה זמן וגם שם במוחזק דלא אמיד אף דל' יום א"י חשוב לא אמיד. ועוד ק' דמשמע דטעם הגאונים הוא כמ"ש המרדכי דחשוב רגלים לדבר כיון שלוה מסתמא יש לו מה שלוה כמו בשומר שחייבה תורה על הספק. משא"כ כשיודעין שקודם ל' לא הי' לו שוב על אח"כ אין רגלים לדבר שיש לו וברי עדיף אך לא פלוג בתקנתם,. דגם בנתחייב במה שאינו חייב דליכא רגלים לדבר או שיודעין שהי' לו הפסד מ"מ צריך לישבע ש' הגאונים רק באמיד עכשיו שאין לו. ולסמ"ע יש ע"ז עצמו הרגלים לדבר שנתן עמ"ל שלא להבריח ויש לו עכשיו אף שלא הי' לו אז וחשוב אמיד כנ"ל. או שהפקיר אז ואח"כ זכה בו וכה"ג כיון דלא נשבע אלהבא שפיר חוששין שעשה אז דברים שיזכה אח"כ כנ"ל:

אינו מבואר הברירה ביד מי. אם מלוה אינו רוצה להשביעו להבא רק כל ל' לשעבר. דהא סי' פ"ז (ט"ז) גם שנשבע להבא י"א דלא נפטר משבועה לשעבר אולם מלשון הפ' משמע דיכול על להבא וסגי וא"י להשביע אח"כ רק כשלא נשבע דלדעת הש"ך ז"ל סי' פ"ז ס"ק פ' כיון שנשבע בנק"ח להבא נפטר משבועה שעבר ע"ש. רק גם לסמ"ע בתקנת הגאונים לקולא אזלינן. והיכא שקיבל בת"כ או בשבועה בשעת הלואה לשלם שפ' סי' פ"ז ס' ל"ד דלא נפטר לשיטת ש"ע וסמ"ע א"צ לכלול להבא דלענין להבא כבר נשבע ולמה ישבע עוד רק שבועה דאין לו חייב שהוא לשעבר. ולשיטת הש"ך אפשר דצריך לכלול כדי שיהי' בנק"ח. ומ"מ יש להסתפק דדוקא ש"ד דאם בלא נק"ח טועה בד"מ וצריך עוד בנק"ח כמ"ש הש"ך, וא"כ בתקנה זו דהגאונים דיש פ' דהוי רק כהיסת בלא נק"ח ונהי דלכתחלה פסקינן בנק"ח אבל דיעבד שנשבע בלי נק"ח לאו טועה בד"מ הוא. וממילא כשנשבע בשעת הלואה לש"ך ז"ל גם שבועה דאין לו א"צ לישבע דאין מחלק בין להבא לשעבר רק בנק"ח ע"ש. ולדינא נראה דלהבא א"צ לכלול כיון דכבר נשבע ולרמ"א וסמ"ע ודאי א"צ ולש"ך ג"כ יש לספק. ולשעבר אין לו צריך לישבע דלרמ"א וסמ"ע ודאי צריך ולש"ך ספק כנ"ל. לכאורה איך ישבע שאין לו שמא זיכה לו א' ע"י אחר או שמא מת א' ממורישיו. וצ"ל דמוקמינן אחזקה ויכול לישבע כדאשתבע ר"נ (יבמות קכ"א) אכלו כוורי לחסא במים שאל"ס כמבואר שם בפ' ושוב אף שהי' כן מקרי אנוס בשבועה דלבא אנסי'. וא"כ באם מורשו הגיע לגבורות או בשבי' דמבואר פ' המפקיד דחוששין שמא מת א"י לישבע סתם שא"ל רק יאמר לב"ד וישבע חוץ מזה:

(ח) ואמר של אחרים הוא. ע"ש בש"ך משמע גם שישנו כאן אותו שאומר ששלו הוא ולכאור' כיון שיכול להקנותו א"כ אודיתא עצמו קנין הוא לרוב הפ' מהא דאיסור (ב"ב קמ"ט). וצ"ל כיון דחב לאחרים לא מהני הודאה בתורת נאמנות לא מהני ג"כ בתורת קנין דוקא הודאה שנאמן הוי קנין משא"כ הנ"ל דמיגו לא מהני נגד החזקה דכל שביד אדם שלו וממילא גם קנין אינו אך להפ' דכשבידו לחוב זה החוב לאחרים חשוב הודאה לא מטעם מיגו לחוד. ע"ש בקדושין בחי' רשב"א וש"פ משום דאין ביד כל אחד מהם לקדש ע"ש. א"כ גם כאן כנ"ל כיון שבידו ליתן מתנה ולא יגבה מטלטלין. והי' אפשר לומר דוקא שאינו כאן רק מודה של אחרים וכה"ג פ' לעיל סי' מ"ז דכשבא הלה ותובע יכול לומר דלהשתמט מבע"ח הודה. א"כ לא קני מצד הודאה רק שיהי' נאמן להשמט. משא"כ כשהלה כאן ותבעו י"ל דנאמן בהודאתו. ועוד דהא יש לזה דין שליש. אך ש"ך ז"ל חולק שם סי' נ"ז ע"ש. גם כיון שזה אומר ברי וב"ח זה שמא א"כ ברי ושמא ברי עדיף דנהי דברי של לוה הוי מנה לאחר בידך אבל אותו פלוני עצמו ברי שלו עדיף כיון שאין כאן מוחזק. גם לכאורה יחשב עד כשר זה הלוה שאומר של פלוני הוא דאינו נוגע אדרבא עכשיו יהי' לוה רשע כו' א"כ גם אם יתנו לבע"ח ויחזור ויתבענו אותו פלוני ויהי' זה ע"א יהי' הלה מתוך שאיל"מ שא"י אם של זה להפ' דגם בלא הול"ל שייך מתוך מכ"ש עכשיו שאינו גובה. ואף דחיישינן לקנוניא. מ"מ שלא יחשב עד אין טעם לכאורה דקנוניא מסלק רק שלא יהי' הודאתו כב'. משא"כ כע"א אך לא מצינו שיהי' כע"א. ומשמעות הטור ורא"ש כאן שיביא ב' עדים. וכן לעיל סי' מ"ז באומר פרוע וחב לאחרים שאינו נאמן ולא הזכירו כשהוא כשר לעדות שיחייב שבועה כע"א מעיד פרוע וכן גבי מצא שט"ח ע"ש:

והי' נראה לע"ד דגם לסמ"ע וש"ך סי' ל"ז דנוגע לאו מטעם קרוב ודוקא לזכות ע"ש. מ"מ במודה כנ"ל דהודאת בע"ד לחובתו מהני בכל דוכתי בתורת בע"ד אף שהוא שקר ואין שום איסור במה שמשקר כדאמרי לאיסור גיורא אודי כו'. רק בחב לאחרים לא מהני לענין לחוב לאחרים מ"מ אין שם עדות על הודאתו כדאמר בש"ס בע"א כי אתי לשבועה לא מהני לצרפו עם עוד ע"א לממון ע"ש (סנהדרין ל'). גם למה דקי"ל דמיצרף משום דהוי עד עכ"פ ע"ש. משא"כ בהודה בתורת הודאה דאתי לחייב א"ע בתורת בע"ד לא אמרינן שיהי' ממילא עד. וי"ל דלא שייך לא תענה כלל כנ"ל ולא משוינן לי' עד שיהי' שייך לא תענה כנ"ל:

גם י"ל דאם נאמין לו בתורת עדות שוב לא מקרי חב ע"י הודאתו בתורת הודאה דבלא"ה לא יגבה דיש עדים ושוב מהני הודאתו בתורת בע"ד אף ששקר. א"כ שוב אינו עד. וא"א להחשיבו עד דא"כ אינו עדות כנ"ל. ויש לדחות. וא"כ באופן שכתב הש"ך ז"ל סק"א דאף דבשעת הודאה לא הי' ידוע כלל שחב ע"ש. ובש"ע סי' מ"ז אפי' לא הי' נודע כו' י"ל דרק הודאתו לא מהני גם להחשב עדות כמ"ש. אבל אחר ההודאה כשבא בע"ח לגבו' ומעיד בתורת עדות שהודאתו הי' אמת שפרוע וכה"ג י"ל דחשוב עד דעכשיו הוי רק עדות. גם אין סברא לומר עביד איניש לאחזוקי דבורי' במה שהוא בתורת הודאת בע"ד:

הנה הכ"מ כתב דהרמב"ם למדו מהא דשטר אמנה ע"ש פ"א מה' מלוה. ואמת בפיו שבת' הרמב"ם שנק' פאר הדור סי' קצ"ז כ' להדיא כן. וא"כ כיון שפ' סי' מ"ז דוקא הוחזק בב"ד אבל במיגו נאמן אמנה ממילא גם כאן יהי' נאמן במיגו. והגם שי"ל כמ"ש הש"ך (סק"ו) בשטר שאין גוף הממון בידו לא אלם חזקה דכל שביד אדם כו'. וביבמות קט"ז תוס' ד"ה אותיות תימא כו' למה לא נימא שהם שלו כו' שוב פר"י דודאי הקלף כו' ע"ש. אך י"ל דהוא בצירוף סברא הראשונה כיון דשמי' כשמי' ולא עשה סימן ע"ש. ולד' ש"ך בשטר שכתב סתם ממך או מי שמוציאו נאמן של אחרים. ולע"ד יש לחלק דגם בשטרות שייך חזקה מה שביד אדם שלו. אולם כיון דהוי רק גורם לממון א"כ כשאומר אמנה או פרוע אם אמת אין בידו כלום. א"כ המיגו הוא שאין כאן חזקה כלל משא"כ כשאומר של אחרים דעכ"פ שוה ממון שייך חזקה אך מ"מ כיון דלמדו רק משם מנ"ל דכאן לא יהי' נאמן במיגו. וכן מפו' בת' רמב"ם הנ"ל דשוים הם שכ' וכן אין אנו מקבלין דברי האומר שטר זה שלי דלא כש"ך. ובמשנה למלך שם כתב אבל טוען מטלטלין אלו אינם שלי אין שום חזקה סותרת דחזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו לא נתפרשה בגמ' כלל ע"ש. ואיני מבין אם כוונתו למ"ש הה"מ שדין זה אינו מבואר בגמ' ע"ש. אין הכוונה שלא מצינו חזקה הנ"ל. דהא מפורש (בב"ב ל"ד ושבועות ל"ב ומ"ז) אין חטפי ודידי חטפי הוי גזלן גמור ופסול לעדות ושבועה מטעם חזקה דשביד אדם שלו. ואפי' בשניהם מוחזקין מפורש בגמ' ריש ב"מ אנן סהדי דמה דתפיס האי דידי' כו' רק כוונת הה"מ דחזקה זו הוא רק להעמיד הממון בחזקתו דגם מיגו להוציא לא בתפוס בברי או אף בשמא. אבל לא כשאומר בעצמו שאינו שלו לא מקרי מה שביד אדם דכשאומר פקדון בידו ברשותי' דמרי' איתא ואינו כלל בידו. ואפי' מלוה וכה"ג ג"כ לא מצינו חזקה זו שתועיל נגד אחרים רק כמו מוחזקת. ול' רמב"ם שם שמניחין הדבר בחזקתו ובחזקת בע"ח עד שיביא ראיה ע"ש. והוא לשון הגמ' בכל חזקה דמעיקרא אל תוציא מס' וממילא מהני מיגו. והרי הרמב"ן שמספק בשטר אמנה כ' בח' ב"ב גבי אין חטפי ודידי חטפי דנאמן מיגו דהחזרתי אף דשם החזקה ברורה שביד אדם הוא שלו. וא"כ ע"כ מגר גרע להרמב"ן אמנה משאר חפץ. ולענ"ד לשון הה"מ ומיגו במ' חזקה כזו ל"א לפי שאדם עשוי לעשות קנוניא כו' לפיכך חוששין לה ע"ש. וי"ל דס"ל גם תי' תוספ' (כתובות י"ט) ולכך אותה מיגו שיכול ליתנם במתנה למי שמודה אם כוונתו לקנוניא אינו רוצה ליתנו לו א"כ החזקה דשביד אדם שלו מורה דכוונתו לקנוניא ושוב אין כאן מיגו. וכן אמנה מיגו דא"ב מחיל ע"י החזקה ע"כ קנוניא ואינו מיגו כנ"ל משא"כ דידי חטפי. וא"כ כשאומר מיד שמראהו בב"ד של פלוני הוא דמיגו דלא הי' מראהו ומיגו זו גם על קנוניא שייך י"ל שפיר דמהני גם לרמב"ן. דהא שמואל ור"א דל"ח כלל לקנוניא (ב"מ י"ג). ומאן דחייש נימא דגם במיגו אינו נאמן. ופשטא דש"ס (שם ז') ב' אדוקין בשטר ול"ל ב' אוחזין בטלית. משמע דאין חילוק בין תפיסה בשטר לטלית. ואף די"ל במכ"ש פריך לא משמע כן ובתוס' ב"ב ל"ד ע"ש. ולשון בעה"ת עצמו שמביא ת' הרי"ף ודחה משמע גם כן בדליכא מיגו דאל"כ למה משבש לה וכ' מפורש בגמ' דח' לקנוניא. ושאינו מועיל אמנה בחב לאחרים הא שער נ"א כ' באמנה טעמים דליכא מיגו ואם הי' מיגו הי' נאמן ע"ש דנראה כמ"ש דדוקא במה דאינו נאמן מצ"ע דגם עד כשר אינו לממון רק שיועיל חייב מודה משום דאלו לא אמת מה לו לחוב לעצמו ע"ז אמרינן קנוניא ואין הוכחה מהודאתו כנ"ל. וממילא אינו נאמן אבל כשיש ו מיגו וכה"ג דע"פ דין נאמן לא אמרינן כלל שמא קנוניא מה שאין שום הוכחה דדוקא בנפל איתרע ע"ז כ' הה"מ ורמב"ן דחזקה מה שביד אדם שלו נגד המיגו ומורה שהוא קנוניא ושוב ליכא מיגו כנ"ל. משא"כ מיגו א"ב לא הי' מראהו דמהני וש"ך כ' ג"כ דלא מהני מיגו שהי' נותן עכשיו במתנה שמפסיד למלוה חנם כמ"ש ר"ן ע"ש. ולע"ד דתוס' ורא"ש לא ס"ל דלא תירצו כנ"ל. רק דירא למחול ולהפסיד ע"ש (כתובות י"ט). דהא ק' על הר"ן הא יכול לומר ששל פלוני הוא וא"א מאמינים לי הריני נותן לו במתנה. ואין כאן שום בושת אדרבא רוצה שלא יקח המלוה בגזילה מה שאינו שלו כיון שלא יאמינו לו לכך נותן לו במתנה אם הוא שלו ואין סברא כלל שיהי' שייך בזה כל האומר ל"ל כאו' ל"פ מאחר שאומר שלו מהני הודאתו לענין שאין כוונתו לזכות במתנה כיון דסגי דא' מקנה בלא כוונה לזכות ודאי דמהני ממ"נ כשאומר שלו ואם שלי אני נותנו כנ"ל. ואמנה מיגו דמחיל שייך ג"כ שיאמר אמנה ואם אינכם מאמינים אני מוחל לו אם שלי. ולכך תי' תוס' רק דירא להפסיד כיון דמוחל אם שלו כנ"ל לא ישלם לו:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה