חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות עדות · סימן לז
סעיף א
עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד לפיכך קרקע של ב' שותפין ובא אחד להוציאה מת"י א' לומר שאותו שמכרה להן גזלה ממנו אין שותפו מעיד לו עלי' לפסול עדי המערער ואפי' על חלק השותף לא יועיל עדותו אלא א"כ סילק עצמו ממנו וקנו מידו שנתנו לשותף ואפי' לא סילק כו':
(א) כל כו' הנאה כו'. הע"ש כ' הטעם הפסול לא משום חשד שקר אלא משום אדם קרוב אצל עצמו כו' וסמ"ע דחה מנין לו כו' ופשוט משום חשד כו' ע"ש. ולע"ד קשה להיפך לסמ"ע מנין לנו שיפסל מחשש שקר בשביל ממון. הא קי"ל דאף חשוד אממון ל"ח אשבועה ואף אי חשוד כו' שיודעין שחשוד יש חשש שיעשה איסור ג"כ בשביל ממון אבל מי שאינו חשוד מנ"ל שנחוש להעיד עדות שקר בשביל ממון ובשלמא כשכל העדות לעצמו הוי בע"ד ואינו עד כלל ככל בע"ד דאין עליו שם עדות רק טענה אבל בענין שותפין דלגבי חבירו הוא עדות רק דנחוש שמעיד שקר משום שגם לו מגיע הנאת ממון מנין לנו זה הפסול והי' צריך איזה לימוד לזה. ואדרבא טעם ע"ש מבואר בש"ס פ"ק דסנהדרין דאדם קרוב אצל ממונו רק דאינו קרוב כ"כ דנפלוג דבורי' כמ"ש רש"י ותוס' שם וגם לראב"ד ע"ש. ואין להקשות הא כל הקרובים צריך קרא ומנ"ל קורבה זו לממונו לא קשה כמ"ש רש"י ז"ל סנהדרין כ"ח אשכחן אבות לבנים כו' וכ"ש אבות להדדי דהא בנים מכח דידהו אתו ע"ש. וא"כ כיון דילפינן ממשפט א' לממון דפסול לקרובו לממונו וכ"ש דפסול לממון עצמו דקרוב מכח דידי' ופסלתו תורה לממון קרובו כ"ש לממונו ומוכח שפיר. ומשם לא מוכח רק פסול מגזה"כ כשאר קרוב דלא מחשש שקר כמבואר בש"ס ב"ב (קנ"ט) וכן לממונו כע"ש הנ"ל אבל חשש שקר מנין לנו. עוד קשה אי זה מסברא דפסול א"כ למה קרא לא יומתו אבות בעדות בנים כו' הא בל"ז נוגע ליורשו כשמעיד להמיתו. ודוחק דקרא לגברא ערטילאי שאין ירושה פ"א. ואפשר דנוגע דממון מחשש שקר לא מיפסל לעדות נפשות כדסבר ר"י דהוזם בעדות ממון כשר לנפשות ולא קי"ל הכי משום דמ"מ רשע פסול אבל אי מחשש שקר לא הוי חשוד וא"כ נוגע דממון י"ל דכשר אי הטעם משום חשש שקר. מ"מ דוחק דהא אינו חשוד כלל ומ"מ חושדין ממילא שייך לחשדו גם בנפשות משום נגיעה מעיד שקר ולא דמי כלל להא דר"י דפסול משום שנעשה חשוד ולדבר חמור דלא נחשד נשאר בחזקתו משא"כ נוגע כנ"ל. ולטעם ע"ש שפיר איצטריך קרא דמהאי קרא הוא דיודעין דקרוב פסול ואל"ה גם נוגע הי' כשר כנ"ל. ומיושב בזה תמיהת ראב"ד על רש"י ותוס', (סנהדרין י) ברבע שורו דקרוב לממונו ל"א ומיגו דמהימן להורגו ע"ש שתמה להיפוך מצינו וגם מנ"ל לחלק בין הקורבות. ולמ"ש י"ל דמהא ילפינן מדתלתה תורה לא יומתו כו' מחמת קרבות דבנים ולא בקורבה דממונו שלפי האמת קרוב לממונו ג"כ ופסול. ע"כ כיון דמעיד להרגו הי' נאמן על הירושה ג"כ ולא מבטל קורבה דממונו לעדות נפשות אף דא"א למיפלג ורק משום קורבה דבנים פסול נראה טעם סמ"ע ז"ל דכמו שבע"ד מיקרי תובע ונתבע ולא עד א"כ כשנוגע לו וא"א למיפלג דבורי' א"כ כל מה שמעיד לחבירו מעיד לעצמו לזכותו וא"כ אינו מתחיל להקרא עד כלל דנאמר שאינו חשוד להעיד שקר משום ממון דלמה נאמר שהוא עד ושיהי' שייך טעם הנ"ל אדרבא אינו מעיד כלל רק תובע לעצמו כיון שא"א לו לומר זכותו אם לא שיעיד כן. וי"ל בזה טעם הריב"ש סי' ל"ד בלדידי גזל כו' דפ"ד והש"ך דחה דאיך נימא פ"ד שמא בשביל זכותו ככל נוגע מ"ש. ולמ"ש א"ש דכיון דפלגינן דיבורא והעדות שעל חבירו מועיל בלי שיהי' זכותו ממילא אמרינן להיפוך דפ"ד וכוי עדות על חבירו עכ"פ ושוב אין חשד שבשביל נגיעה מעיד דכיון דהוי עדות אינו חשוד כלל להעיד שקר משום נגיעה כנ"ל:
ולשון רשב"ם פ' ח"ה ג"כ נוגע כו' ונמצא לעצמו מעיד ע"ש ומה"ט אין נוגע פוסל הכשרים בצירופו ולא מבטל משום עדות שבטלה מקצתה וכן מהני סילוק משום שלא נקרא עד ואי משום קורבה לא הי' הדין כן בכל הנ"ל. אך לכאורה הא הראב"ד ז"ל ושאר פוסקים מפרשים להדיא הך דפ"ק דסנהדרין דקרוב אצל ממונו לא אמרינן שלא יהי' נקרא עד רק דחשוב עדות לממונו ומ"מ בטל משום קורבה ושייך עדות שבטלה מקצתה כו' ע"ש (ברא"ש סוף פ"ק דמכות). אך החילוק פשוט דבכל נוגע לזכותו שהדין עם בעל הממון נקרא לעצמו ולא לממונו שדנין הבעלים אם חייב או פטור. ואפי' פקדון וקרקע מ"מ הדין אם יזכה בו הוא על בעל הממון ואין שם עד לענין כל דינים הנ"ל. רק בשור הנסקל דמצד ממונו מהני הודאתו דהא רשות להרוג שור שלו בלי דין רק גזה"כ בתורת שור הנסקל לדון השור גופי' בעדים וב"ד. ובזה הפסול של בעל השור רק מצד קורבה דקרוב לממונו:
שוב ראיתי להר"ן ז"ל בחי' סנהדרין י' כתב להדיא כנ"ל דוקא בשור שהוא ענין חשוב לעצמו יותר מהפסד שלו דהא הקפידה תורה לדונו בכ"ג כו' לפיכך כו' רק כמעיד על קרובו כו' אבל אם יאמר שנכסים אלו שלו או שאינם שלו זהו ודאי מעיד על עצמו ולא שייך בו עדות כלל כו' ע"ש. מבואר מדבריו כע"ש ולא משום קרוב לממונו רק אדם קרוב אצל עצמו וכבע"ד ושגם לחוב אינו בגדר עד כלל רק מצד הודאה בכל מקום. ונראה במלוה שאומר שטר אמנה או פרוע בחב לאחרים דלא מהני בתורת עדות לחייב שבועה או להצטרף עם עוד עד דכיון דל"מ בתורת הודאה בחב לאחריני א"נ בתורת עדות על שלו גם לחוב שאין כאן סילוק דההודאה לא מהני. ואינו מוכרח די"ל כיון דמלוה דידי' לאו בתורת גוביינא מנכסיו גובה החוב שלו דמילי נינהו כמ"ש רשב"א ור"ן (סוף כתובות) דמה"ט איצטרך דר"נ וגובה רק בתורת שיעבודא דר"נ וכאלו הלוה לזה א"כ הלוה כאחר דמי וכמוכר שמעיד דאינו נוגע לו כלל אם יגבה מזה או לא ורק שיהי' נשאר לוה רשע כו' והא כ' סמ"ע לקמן דגברא דידעינן שלא קפיד מלהיות לוה רשע אינו נוגע כלל. וא"כ לענין להיפוך לחוב שמעיד שיהי' לוה רשע אינו נוגע כלל. וי"ל דמ"מ כיון די"ל דקפיד שוב הוי לחוב ואינו עד. אולם למ"ש לקמן דכיון שאין לו זכות אינו נגיעה ובמוכר הוא רק משום דעדיין יש לו זכות בנכסים שמכר לענין לפרוע מהם לבע"ח שלו דהמכירה לא הפקיעה זה כמ"ש רש"י פסחים פ' כ"ש דא"י למכור זה שיהי' נפקע שיעבוד הבע"ח דאינו ברשותו ע"ש וא"כ עדיין שלו לענין זה. ומ"מ צריך טעמא דלוה רשע דאל"ה זכות זה אינו זכות כלל ומשום לוה רשע כיון דמחילת מלוה הוי שיוי ממון דאשה מתקדשת בו א"כ זכות זה בנכסים שמכר שיש לו בהם לפריעת בע"ח הוי זכות ממון כנ"ל. וא"כ בשיעבודא דר"נ להפ' דגם באית לי' נכסי א"כ חשבינן כאלו הוא לוה שלו ואינו בכלל נכסיו לא הוי ממונו כלל אך הא לזכות דהשטר כשר לקיימו וכה"ג משמע ודאי דאינו עד משום לוה רשע. והנה סמ"ע מביא ראי' מהא דמעמידה בפני בע"ח ואינו מובן למה לא שייך ג"כ קרוב לעצמו שלא יהי' לוה רשע. ועוד למ"ש שפיר נוגע לממונו שעדיין שלו לפרוע לבע"ח לפטור ממנו שלא יהי' לוה רשע והוי משאר נוגע דשייך אדם קרוב כנ"ל:
ולכאורה נ"מ בין הטעמים בחתם בשטר עד שלא נעשה נוגע ונעשה נוגע אי מטעם משקר בעינן הוחזק כתב ידו בב"ד קודם כמו בגזלן (סי' מ"ו) ואי מטעם קרוב לא בעינן כמו נעשה חתנו דאין חוששין שזייף. אך א"כ הא להדיא בש"ם ב"ב קנ"ט הי' חתום כו' ונעשה גזלן כו' ואח"כ הי' חתום כו' עד שלא תפול לו בירושה כו' דבעי ג"כ הוחזק כתב ידו בב"ד ע"ש. דנוגע כגזלן ולא כחתנו. וכ"כ מהרי"ט סי' ע"ט לדבר פשוט במכר לעדים החתומים המבואר סי' מ"ו ס' כ"א דצריך דוקא הוחזק כ"י בב"ד מגמ' דב"ב הנ"ל ע"ש דחשש שמא זייף כנ"ל. הגם שלע"ד תמוה שהרי"ף ורמב"ם ורא"ש וכל הפ' לא הביאו דין דברייתא הנ"ל רק גזלן וחתנו והך דעד שלא תפול בירושה דמשמע מטעם נוגע השמיטו כולם. ונראה דאפשר לא הי' בגרסתם וגם מלשון בעה"ת וש"ע סי' ס"ו משמע קצת דא"צ הוחזק. אבל מ"מ הדין אמת כמהרי"ט דאין לחלוק על גמ' מפורשת. אמנם לע"ד ברור שגם לע"ש הדין כן דאין כוונתו כלל כמו שפירשו דבריו שיהי' הפסול כשאר קרוב דהא מהני סילוק ואינו פוסל אם נצטרף כנ"ל. רק כוונתו מ"ש לא דחשד שקר היינו שיהי' בלא טעם דאדם קרוב יהי' פסול מחשש שקר דז"א כמ"ש דלא מצינו שבשביל ממון נחשוד על עדות שקר ואם הי' בגדר עד לא הוי פסלינן לי' משום חשש כנ"ל רק שאדם קרוב לעצמו והיינו שאינו בגדר עד כלל כיון דיש לו הנאה כדברי ראב"ד ור"ן הנ"ל ולא כשאר קרוב וממילא כיון שאינו עד רק כבע"ד ממילא שוב ודאי יש חשש שמשקר בשביל הנגיעה ככל בע"ד דלא מהימן ובלא הוחזק כ"י בב"ד ודאי חיישינן שהקדים כמו בחוששין בכל בע"ד לקנוניא וכה"ג כנ"ל. ומ"ש הש"ך שהנ"י כ' להדיא אהא דכיון דאסהיד דלוי הוא כו' ש"מ דפסול נוגע אינו כפסול קורבה דאילו קרוב אינו מעיד בין לזכותו ובין לחובתו אבל מאן דא"ל צד נגיעת עדות כל שהוא מעיד בענין דלא מטי לי' שום הנאה מקבלין עדותו וכשר הרנב"ר ז"ל ע"ש לע"ד הא א"כ הר"ן סותר א"ע שבחי' כנ"ל כ' להדיא שגם נכסים אלו אינם שלי אינו בגדר עדות אף לחוב כנ"ל. וגם אריכות לשונו הי' ללא צורך דמסהיד בענין כו' היל"ל לחוב מעיד. ולכך נר' דהא ההודאה הוי סילוק וא"ל דפי' דבריו דאם הי' הפסול מקרוב א"כ לא הי' מהני סילוק כלל דתחלתו בפסול כקרוב. ז"א דאין לשונו כן דא"כ הי' לו להוכיח מדמהני סילוק וע"כ הוכחה שלו דמטעם סילוק הי' צריך להעיד אחר הסילוק דנעשה כשר מהני עדותו לא כשבא בב"א הסילוק בשעת עדותו רק הטעם בלא סילוק רק דבאופן זה שמעיד דלאו דיהודה ע"י שאומר דלוי הוא שמודה אין כאן נגיעה דאדרבא מפסיד בעדותו. והנה הא קי"ל פלגינן דבורי' רק בנוגע אמרינן שמה שמעיד לחבירו מעיד ג"כ בשביל נגיעתו כמ"ש ש"ך סי' ל"ד. וא"כ כאן שבעדותו דלוי יש ב' דברים דלאו דיהודה וזה עדות והודאה שהוא דלוי וכיון דפ"ד א"כ העדות דלאו דיהודה עדות גמור דלא שייך שמעיד על חבירו כדי שיאמר לחובתו רק דעל ההודאה שלחובתו אינו בגדר עדות רק הודאה וממילא פ"ד וקיים העדות שעל חבירו דלאו דיהודה הוא דבבע"ד לכ"ע פ"ד דאילו הי' הפסול כקרוב א"כ הי' בטל כיון שיש בעדות זה חוב קרובו כמ"ש הראב"ד ובטלה כולה ורק משום דהוא קרוב לעצמו דהיינו בע"ד ממילא נשאר קיים העדות שנגד חבירו כיון שמעיד בענין שאינו לזכותו כנ"ל. אבל כשכל העדות על עצמו לחובתו שאינו שלו ודאי לר"ן ז"ל אינו בתורת עדות כלל רק הודאה אף לחוב ונ"מ לענין אמתלא וכה"ג שבהודאה מהני משא"כ בעדות, ועוד נ"מ טובא וכמ"ש הר"ן בחי' הנ"ל והיינו דדייק הנ"י בשם הר"ן בלשונו מאן דאית לי' צד נגיעת עדות כו' היינו שעיקר העדות לחבירו רק צד נגיעה יש וכשמעיד בענין שאינו לזכותו מהני שיהי' העדות על חבירו קיים דלא שייך החשש שמעיד זה שהוא עדות בשביל עצמו כנ"ל ומה שיש בו לחוב עצמו אינו עדות באמת. וע"ז שוב פ"ד כנ"ל:
שוב ראיתי בס' נה"מ כ' ג"כ לדינא כמ"ש רק שכתב זה לנ"מ בין הע"ש והסמ"ע בחתם עד שלא הי' נוגע ע"ש. וליתא דגם לע"ש כן ואין חילוק דמפורש בש"ס וכנ"ל. עוד כ' תדע כו' מלוה שאומר פרוע כו' אף דיש ע"א עמו אינו מצטרף להעיד כמ"ש הש"ך סי' מ"ז ס"ק ד'. ואינו אמת דש"ך לא מיירי שם כלל מתורת עדות רק ביש ע"א שפרוע אם יועיל הודאתו מצד שצריך לישבע ואינו נשבע ומשכחת בקרוב ופסול ואשה וכה"ג. וגם כשאינו מעיד בתורת עדות לא הוי הודאה עדות ממילא. ועוד דהתם מבואר שיכול אח"כ לגבות מלוה. וי"ל שלא כיוון אלא לדחות הבע"ח והוי נוגע גמור שאומר שלא יגבה בע"ח מזה השטר ונשאר שלו ואף דאם יועיל בתורת עדות לא יועיל אמתלא אח"כ מ"מ אינו מתחיל להיות עד כלל כיון שנוגע כמ"ש לקמן ול"ד למסהיד דלוי כמ"ש לקמן. ואם הודה מעצמו באופן דא"י לגבות י"ל דהוי עד כשאר מוכר שנסתלק וכמו באסהיד דלוי כו' שאינו נוגע כלל אם הוא למלוה שלו או ללוה וכאחר דמי בשיעבודא דר"נ רק אי מטעם גוביינא דשטרות שייך הספק אי הוי עד לחוב אממון כמ"ש. וכן מבואר בחי' רשב"א פ"ק דגטין גבי הני גינאי כו' ואי ליכא לאישתלומי כו' חיישינן לקנוניא כהא דאומר שטר אמנה כו' והיינו כיון שהפקיע זכות הבע"ח ונשאר שלו אבל אי לאו קנוניא הי' עדות כשר:
(ב) של ב' שותפין כו'. עיין סמ"ע כשחלקו חשוב סילוק דלא ןשץש יוכל לחזור דהא מודה דשלא כדין נטלו המערער כו' ע"ש ובב"י. והא א"כ הא קי"ל (סי' קט"ו) בליכא פסידא לכ"ע יכול א' לחלוק שלא מדעת חבירו א"כ אף שלא חלקו יכול שותף הב' לחלוק ויועיל עדותו דהא לית לי' פסידא דמה שיקח הוא יחזור המערער ויקח ממנו וכאלו אנס רוצה ליטול הכל יכול לחלוק ושיקח רק חלק שלו דזה נהנה וזה לא חסר ואף שכבר העיד בנוגע לא אמרינן עביד לאחזוקי כו' יחלוק ויחזור ויעיד. ועוד דאף קודם שחלקו נימא דעל חלקו אינו נאמן וע"ח השותף נאמן ויהי' המערער שותף עם הב' כמו הוא ולא יוכל לתבוע השותף שיתן לו חלק מחלקו דהא כל חלקו נטל המערער ואין לו כלום בחלק השותף וכאלו מכר חלקו. וא"ל דמ"מ כשיחלוק עם המערער ושוב לקח המערער חלק מיוחד יתבע אח"כ מחלק השותף דלא לקחו האנס ונשאר של שניה'. ז"א דאחר חלוקה יאמר שהכל של המערטר דלעצמו אינו עד ומה לו שאינו שלו. וא"כ כפשטי' הא דשותפין מעידין ולמה לש"ס לדחוק. וע"כ דלא אמרינן פ"ד כה"ג שהוא שלא כדין ולא אפשר. או דלפי דבריו שאינו גזל ונטלו כאנס מגיע לו חלק משותפו מהנשאר אף שלא יוכל לגבותו יהי' גזל ביד השותף מ"מ לפי עדותו הוא נגיעה במה שנשאר חלק השותף בידו דגם לו מגיע וממילא אינו עדות. אך אין סברא דמה נגיעה הוא הא גם אם יקחנה מערער אם באמת שלו יש לו חלק בו ומה חילוק אם חלקו אצל מערער או אצל השותף כיון שא"י לגבות דהוי כשותף שגזל שא"צ ליתן לו חלק כשאינם שותפים בכל דבר דהשותף יש לו עדים שהוא של מערער וגזל בידו וצ"ל או דשמא יהי' לו עדים אחרים שאינו גזל ושייך זה נוח לי וזה קשה וטוב לו שיהי' ביד השותף ויוציא אח"כ חלק מחלקו עם עדים. או דיש לו עדי הכחשה שהדין היכא דקיימא תיקום וכ"ד גבר וכיון שהמערער גבר על חצי נשאר המחצה לשניהם. או דאי נאמר דלאו נוגע ויהי' עדות כשר א"כ זוכה השותף כדין בחלקו מצד שאינו גזל וע"כ מגיע מחצה לו כיון דלא חלקו וא"א לומר תרתי דסתרי. ולא דמי להא דאריסא דבר זוזי כו' הובא בש"ך סי' קע"ב דזוכ' מצד הפקר ב"ד בדין ולא בעדות ע"ש. משא"כ בחלקו מעצמם דעת הסמ"ע דלאו נוגע כיון דלפי עדותו לוקח חלקו שלא כדין ח"י לחזור על השותף אך נראה דתליא במחלוקת מרדכי וריב"ש סי' ל"ד כיון שאומר דהכל שלו וכפי שרוצה לזכות גם בחלקו נוגע בעדותו שעדי מערער פסולין או שהי' של המוכר דעי"ז גם חלקו א"י ליקח. רק דנימא פ"ד ועי"ז לא יחשב נוגע זה לא אמרינן להמרדכי כיון שרוצה שגם חלקו לא יקח מוכרח לומר כן. וכיון דעתה נוגע ואינו עד רק כשיהי' הדין פ"ד וע"י הדין לא יהי' נוגע זה לא מהני ע"ש דא"י לומר שחלק השותף גזול ולא חלקו דא"כ בטלה חלוקה לסמ"ע וצריך ליתן מחלקו להשותף דהשותף לא הודה כנ"ל. גם בתומים כ' דלהפ' לא פ"ד כה"ג לא מהני דאף דמ"ש דלראב"ד לא פ"ד דאדם קרוב לממונו כו' ועדות שבטלה כו' ע"ש ליתא כמ"ש ס"ק הקודם דדוקא בשור כו'. ופשוט הוא להראב"ד דגבי נוגע הוי בע"ד ואינו עד ופ"ד רק זה אמת דלשאר פוסקים לא אמרינן פ"ד כה"ג כנ"ל. ומ"מ מספיקא היכא דקיימא תיקום ומהני עדותו דלא מפקינן חלק השותף. אמנם נראה למאי דקי"ל במוכר ויצאו עסיקין דכל דלא דייש אמצרי יכול לחזור בו אף שהחזיק ועשה קנין כמבואר בש"ס ובש"ע סי' רכ"ו א"כ כיון דשותפין שחלקו לקוחות הן א"כ יכול לחזור מחלוקה כיון שיצא מערער ואף שאין האמת עמו. א"כ אף לפי עדותו שמערער שלא כדין מ"מ בטל החלוקה ונוגע. ויש לדחות דשם על המעות אין ערעור והוי טעות משא"כ בזה דהעירעור על הכל על מה שלקח ועל מה שמכר ואם לא הי' לוקח ומוכר הי' נוטל מערער הכל. עוד קשה דלהמבואר בת' צ"צ ס"ד הבע"ח גובה משותפין שחלקו דקי"ל לקוחות הן ושייך שמעמידה בפני בע"ח שיגבה חלק של השותף כשישאר בידו ואי שיעבודא ל"ד אפשר דאין גובה משותפין שחלקו דבדרבנן יש ברירה אך רוב הפ' ש"ד ואין ברירה לא מטעם ספק כמ"ש רש"ל: הט"ז פסק במערער רק על חלק השותף בחלקו דיכול להעיד דלא כסמ"ע דלא אמרינן שנוגע דאם יקח מערער חלק השותף יתבע ממנו חלק דלא בטלה החלוקה דהוי כלוקחים שלא באחריות אף דגזילה כמ"ש רש"י פ"ק דב"ק דכ"א אינו מקבל אחריות כדי שגם הוא לא יתחייב באחריות חלק חבירו וכ"פ הצ"צ ס' ד' בהחליף א' עם חבירו ע"ש:
אך קשה לי דא"כ שייך גם בזה מעמידה בפני בע"ח דבע"ח שלו יגבה חלקו בתורת בני חורין וגם חלקה שותף בתורת משועבדים כמו שפסק בת' צ"צ ס' ד' בהחליף עם חבירו דבע"ח של א' יכול לגבות שניהם א' בתורת ב"ח והב' בתורת משועבדים וכיון שהוא כשלא באחריות לא יהי' נגד השותף לוה רשע ושייך מעמידה בפני ב"ח שהוא החוב כנגד ב' החלקים כנ"ל ועיין נדרים ר"פ השותפין דביש בו דין חלוקה לכ"ע נאסר ואף אחר שחלקו לרשב"א ור"ן ע"ש. אולם הוא קצת נגד הסברא שיגבה הכל דנהי דאין ברירה היינו דהי' חלק זה של שניהם ומכרו שיהי' מבורר רק שלו וא"כ לא יגבה דק רביע דהא בלא קנוני' שלא הי' מבורר שלו מ"מ הי' של שניהם ולא הי' יכול לגבות רק מחצה ומ"מ עה"פ מחצה מחלק השותף יגבה ומחצה שלו ג"כ יגבה דעכ"פ קנאו ומיני' גבי דאקני ושייך מעמידה בפני ב"ח. אמנם נראה לי ברור דאין הדין כן דלא אשתמוט שום פוסק להשמיענו כנ"ל. והטעם לא מבעיא להרמב"ם ז"ל שהביא הר"ן ר"פ השותפין דאחר חלוקה מותר אף דבמוכר אסור כו' משום דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל כל אחד לאסרו בענין שיאסר גם אחר חלוקה דא"כ אסר עליו נכסי דידי' ואינו בדין ע"ש מה"ט גופי' גם בשיעבוד כן דאל"כ יוכל לשעבד בענין שגם אחר חלוקה יגבה ב"ח שלו ואינו בדין לשעבד נכסי אחרים ושייך שע"מ כן כו' כנ"ל. רק אף לרשב"א ור"ן שם מ"מ הא ביש בו דין חלוקה יכול כל א' לכוף לחלוק ואינו כשאר מכירה שדוקא מדעת המוכר והיינו דעכ"פ שיעבוד יש לו דהא יש לו חלק בו ומשועבד הלה לחלוק עמו ולכך אף שאינו רוצה כיפין הב"ד כמו ב"ח שיכול לגבות ורק לענין איסור קונם מפקיע מידי שיעבוד כמ"ש הר"ן ז"ל שם. אבל לענין שיגבה ב"ח של שותף א' חלק הב' הא שיעבוד של השותף קודם דהא הב"ח ג"כ אין לו רק שיעבוד זה חלק בנכסים כפי חובו לגבות והא השותף ג"כ יש לו שיעבוד זה על חצי השדה לגבותו בע"כ בלי דעת ורצון שותף הב' ואדרבה שיעבוד הב"ח מצי לסלוקי בזוזי ושיעבוד של השותף הוא כאפותיקי דצריך ליתן לו חלק בגוף הקרקע ואם לא הי' חולק מרצונו הי' ב"ד חולקין ונותנין לו חלקו ולא הי' ב"ח יכול ליקח ממנו דעכ"פ מחצה שלו לא נשתעבד לב"ח רק שלא הי' מבורר איזה מחצה ושפיר מגבין לי' הב"ד שלו וממילא במה שחלק עמו והגבהו מרצונו חלק שלו לא אבד זכותו שיוכל ב"ח לגבות ממנו דשיעבודו קודם לשיעבוד הב"ח. ואף שקנו אחר החוב בשותפות מ"מ מחצה של השותף לא נשתעבד והי' גובה בתורת גוביינא ושייך ג"כ כנ"ל. ועוד דכה"ג הוי דאקני קנה ומכר דכ' הפ' דשיעבוד דאקני לכ"ע דרבנן ושוב יש ברירה ואינו גובה ממנו כנ"ל. והגע עצמך אם חלקו והי' מוכר חלקו לאחר הי' ראוי להיות הדין אי לקוחות הן דהוי דאקני קנה ומכר דעתה הוא שקנה חלקו ולא הי' יכול ב"ח לגבות אף מה שנתברר לחלקו אי לא כ' דאקני ואותו חלק שנתברר לחלק השותף ומכרו יהי' עדיף מחלק שנתברר לחלקו שזה יוכל ב"ח לגבות וע"כ כנ"ל דכיון דאין ברירה לא הי' יכול לשעבד כלל חלק מבורר דאין לו חלק מבורר רק זכות שלו שיש לו מחצה שאינו מבורר בקרקע זו זכות זה נשתעבד לבע"ח וזכות זה של השותף שלא נשתעבד הוא שלו ולא פקע במה שהגבהו מדעתו כנ"ל:
הסמ"ע ס"ק ו' דחה דברי הע"ש שכ' עשב"מ כיון דעל חלקו בטל כו' וכתב דלטעמי' אזיל כו' וכתב הטעם דיחזור ויחלוק עמו ע"ש. ופשוט דכוונת הע"ש ג"כ כן רק דקשה דנימא דכיון דעל חלקו איגו נאמן מ"מ יהיה נאמן על חלק השותף ויהיה דינו כאלו המערער שותף עם הב' וכמ"ש לעיל. וע"ז כתב הטעם כיון דהוא שלא כדין א"א למיפלג דיבורי' על אופן זה ובטלה כולה וזהו שכתב הע"א וה"ל כמו עדות שבטלה מקצתה כו':
(ג) אלא א"כ סילק כו'. לכאורה למה לא הזכיר שמכר לו חלקו דמ"מ כשר דמשום תרעומות פסק הש"ע דלא הוי נגיעה בפרט בגמרא שותפין מעידין דע"כ דהפי' דיש אופן שיוכל להעיד שיסלק עצמו ויותר עצה טובה שימכור לו חלקו ממה שיסלק בחנם. ולכך לע"ד דלא מהני כלל כיון דמיירי אחר הערעור לא מתכשר כשמוכר ובלא אחריות דגזילה כנ"ל. דהא הנ"י כתב במכר באחריות דאף שהלוקח פוטרו עכשיו מהאחריות לא מהני ע"ש הובא ב"י. והיינו דנראה לפטרו בשביל שיעיד כיון שיש חיוב זה כבר אמוכר ומוחל לו הוי כנוטל שכר להעיד. ואף דמ"מ אינו נוגע בשעת עדות דכבר פטרו מהאחריות מכל מקום נוטל שכר הוי. ואף דאינו מזכיר כדי להעיד מ"מ כיון דהאומדנא כן כנ"ל. וא"כ מכ"ש במוכר לו אחר העירעור ונותן לו מעות והוא מתנה בלא אחריות דגזילה דג"כ האומדנא כנ"ל דלא שדי איניש זוזי בכדי וע"כ נותן לו כדי שיעיד והוי כנוטל שכר דמה חילוק בין פטרו מהאחריות ובין קונה בלא אחריות כיון שיש כבר העירעור שגזלה כנ"ל. ודוקא מוכר שלא באחריות קודם העירעור משא"כ אח"כ ולכך דוקא במתנה כנ"ל. והא דנקיט בש"ס סילוק דין ודברים ולא מתנה גמורה בקנין לכאורה דאינו מועיל קנין כמו פ"ק דב"מ במסותא דבקרקע כל שא"י להוציאה בדיינים אינו ברשותו להקנותו א"כ כאן שבלא ההקנאה היה המערער מוציאה בב"ד וקרקע בחזקתיה קיימא ורק ע"י ההקנאה נעשה עד שיכול להוציאה י"ל דא"י להקנותו דקודם לכן אינו ברשותו ונהי דבכל מקום אם מביא עדים אחר שהקנהו ג"כ מהני היינו משום דאגלאי מילתא שהי' יכול להוציאו והועיל הקנין דדוקא במסותא שלא נתברר אח"כ משא"כ בעדים אבל כאן לא שייך איגלאי כו' דעדות זה לא היה מועיל בלא הקנין כלל וא"כ היה אפשר דדוקא נקיט הש"ס דו"ד וסילוק בקנין להרבה פ' מהני בדבר שלב"ל ע"ש אה"ע ס' צ"ב וקנין במתנה י"ל דלא מהניא:
שוב ראיתי בשיטה מקובצת כתב בשם עליות ר"י שכתב ואע"ג דכל שא"י הוציאו כו' וה"ה שא"י להקנותו הכא עם ההקנאה יכול הקונה להוציאו בדיינים דהא אית לי' סהדי בתר הכי עכ"ל. ולכאורה לא סגי טעם זה רק על סילוק שמצד המסלק מהני אף שאינו ברשותו והקונה שפיר יכול לזכות דלגבי דידיה הוי ברשותו דע"י שקונה יכול להוציאו כנ"ל אבל בהקנאה שצריך שהמקנה יוכל להקנות ולגבי המקנה הוי אינו ברשותו שהוא א"י להוציאו כו' להיות ברשותו ולא מהני כנ"ל. אמנם הוא עצמו כתב שם מקודם הא דלא נקיט בלשון הקנאה דמיחזי כשיקרא ע"ש דמשמע דעכ"פ מהני. ונראה לע"ד דהא לא מצינו באופן זה שהוא מוחזק בהקרקע רק שחבירו יכול להוציאה ממנו בב"ד שיהיה נקרא אינו ברשותו לגבי המוחזק בה דשם במסותא אין שום אחד מוחזק וכשא"י להוציאה מיקרי אינו ברשותו משא"כ כשמוחזק. אך סובר דממילא כיון דאם יכול להוציא בדיינים חשוב ברשותו בקרקע אף שלא הוציאה עדיין וא"כ חשוב הקרקע ברשות המערער אף שזה מוחזק בה כיון דיכול להוציאה כנ"ל וממילא חשוב לגבי המוחזק אינו ברשותו לא מטעם שהוא א"י להוציאה דמוחזק רק מטעם שהלה יכול להוציאה וכיון שהיא ברשות הלה ממילא אינה ברשות זה. וא"כ נראה דכיון דסילוק מהני בדבר שא"ב וכשמסתלק בדו"ד וקנין כנ"ל מהני ושוב אף שהוא אין בידו להוציאה בדיינין להיות שלו עכ"פ אין המערער יכול להוציאה בדיינים שאינו בידו דאם יסתלק זה לא יוכל להוציאה כנ"ל ולא חשוב ברשותו וממילא חשיבא ברשות זה שמוחזק בה ושוב יכול להקנותה ג"כ דשפיר הוי ברשותו כיון דלא חשוב ברשות המערער כיון דמהני סילוק כנ"ל. ומדוקדק לשון גמ' דדחיק בלשון דו"ד וקנין ולמה לא כפשוטו בקנין. ולמ"ש א"ש דאי לאו דמהני דו"ד לא היה מועיל כלל להקנותו ורק משום דמשכחת סילוק דו"ד כו' שוב גם להקנותו מהני כנ"ל. ומ"מ לטעם הר"י דמיחזי כשיקרא עכ"פ לכתחילה לא דבקרקע כזו דא"י להוציאה דמי למטלטלי דכפרי'. ואף להפ' סי' קכ"ג דכ' גם אמטלטלין דכפרי' דוקא בהרשאה ע"ש ואפשר דגם דיעבד יש חשש למ"ש סמ"ע ס"ק ח' הטעם דל"ח לקנוניא משום דליכא ריעותא ע"ש. א"כ י"ל כיון דאיסור דמיחזי כשיקרא י"ל דחשוב ריעותא דח' לקנוניא ומ"מ נראה דמהני דיעבד כדמשמע מהפ' דבל"ז טעם הסמ"ע אינו מובן דהא אמנה ופרוע בחב לאחרים דלא מהני שחוששין לקנוניא אף דליכא ריעותא. אך נראה לע"ד הטעם פשוט דבתורת הודאה ואומדנא שנאמר מסתמא אמת דלמה יודה לחובתו שייך חשש קנוניא אבל מה דמהני בתורת עדות כיון שאין נגיעה לפנינו והוי עד כשר שוב אין חשש משום קנוניא יעיד שקר כמו שא"ח על כל עדים שמא נוגעין ונוטלים שכר בפרט למ"ש ס"ק א' דאין חשוד כלל להעיד שקר משום ממון רק דאינו מתחיל להיות עד כלל משא"כ כשנסתלק והוי עד כשר לפנינו רק שנחוש לקנוניא אין חשש כלל דכיון שהוא עדות ל"ח כלל להעיד שקר בשביל מטון כנ"ל וא"כ גם ביש ריעותא אין חוששין כלל לקנוניא. כן נראה לע"ד:
(ד) אלא א"כ סילק כו' וקנו כו'. לכאורה דוקא בעדים או בפנינו אבל כשאומר שסילק והקנה לו לא מהני דשמא משקר כדי שיועיל עדותו וכחתם בשטר עד שלא נעשה נוגע בלא הוחזק כנ"ל. אך ז"א דההודאה עצמה חשיבא סילוק דמ"מ מהני הודאתו ואין לו שום חלק כנ"ל. אך למ"ש לקמן ס"ק א' י"ל דלא מהני דיוכל אח"כ לחזור מהודאתו לגבי הלוקח שיאמר שהודה רק לדחות המערער וכהך דס' מ"ז ולט"ז לא אמרינן כן ע"ש. עוד י"ל דשייך מעמידה בפני בע"ח שנגד הבע"ח לא תועיל הודאתו וב"כ בשיטה שם בשם ר"י להדיא אהא דכ' דו"ד כו' והא דצא אוקמי' באודי לחברי' דאכתי י"ל שמעמידה בפני בע"ח דא"נ בהודאתו דחב לאחריני ע"ש. ומה שקשה מהא דכיון דאודי דלוי הוא יבואר לקמן בעזה"י:
(ה) וצריך לקבל כו'. דאל"ה מעמידה כו' דלא להוי לוה רשע כו'. וקשיא לי כיון דמיירי במערער שאותו שמכרה להם גזלה ממנו א"כ אם הם לקחו ממנו באחריות ואית לי' ארעא סגי בכך דקי"ל כרבנן דר"י (ב"מ ל"ה) בשוכר פרה והשאילה לאחר והיכא דלא שייך טעם דר"י לכ"ע ע"ש א"כ הוא שלקח באחריות ומכרה שלא באחריות ונגזל טרפה גובה לוקח ראשון מהמוכר ולא אמרינן כיצד הלה כו'. וכן מבואר בש"ע סי' רל"ט מירושלמי. וא"כ אף שמכרה עתה שלא באחריות לא שייך שמעיד שאינו של נגזל דלא להוי לוה רשע כו' נגד בע"ח דאם לא יעיד יוכל בע"ח שלו לגבות מהמוכר שלהם מחמת אחריות כיון שהנגזל טרפה ומגיע ללוקח ראשון מהמוכר מחמת האחריות וגובה ב"ח שלו מדר"נ והא אית לי' ארעא כנ"ל. משא"כ עתה שמעיד להחזיק ביד הלוקח לא יגבה רק מהלוקח ובין כך ובין כך לא יגבה רק כנגד קרקע זו או מלוקח או ממוכר שלהם ולא יהיה לוה רשע ואין כאן נגיעה:
וא"ל כיון דחב לאחרים אינו מועיל הודאתו א"כ כשיש לו ב"ח גדול יגבה משניהם מהמוכר דלא מהני מה שהודה זה שאינו גזול וגם מהלוקח. דז"א דכשגובה מהלוקח יהיה מאיזה טעם שיהיה אין לו טענה על המוכר בשביל אחריות דהא נשאר הקרקע שמכר שלו כנ"ל ולא יגבה רק מהלוקח וכשלא יעיד יגבה רק ממוכר בשביל האחריות כנ"ל ואין חילוק ולא שייך לחוש שמא יש בע"ח מוקדם למוכר דל"ח להא כמבואר בש"ע ובש"ס במוכר מעיד ללוקח וראשון לב' באית לי' כמ"ש תוס' שם. וגם מחמת השני נוח לו כו' לא שייך נגד ב"ח שלו כיון דמ"מ יגבה לא יהיה לוה רשע. וזה מוכרח בגמרא ע"ש דלא שייך השני נוח כו' רק לגבי דידיה ולא נגד הב"ח כנ"ל:
וי"ל דשמא יש לו עדים שהם תרי ותרי כדאמר בגמרא דמש"ה לא יוכל להוציא מהמערער דהיכא דקיימא תיקום וא"כ גם מהמוכר לא יוכל להוציא מחמת האחריות דב' מעידים דשלא כדין נטלו. משא"כ עתה יגבה הב"ח מהלוקח דאינו שלו ואי שלו משועבד לו משא"כ נגד המוכר כנ"ל:
(ו) ישלם לו דמי'. בטור הלשון ג"כ שאם יבא בע"ח כו' שהוא יסלקו במעות כו'. ותמוה כיון דקאי על הלוקח מי סני ליה לשון הגמרא דקיבל עלי' אחריות וב"ח ודו"פ נדחקו ע"ש. ולע"ד כפשטיה דקשה מאי מועיל קבלת אחריות דב"כ וב"כ ליהוי לוה כו' הא דילמא אית ליה קרקע שקנאו אחר שלוה מבע"ח שלא כתב לו דאקני וקנאו ומכרו שלא באחריות אחר קבלת האחריות של קנין דלוקח זה א"כ עדיין מעמידה בפני ב"ח שיהיה לשניהם מה לגבות הב"ח שא"י לגבות מקרקע האחרת שהוא דאקני נגדו יגבה מלוקח זה שזו קנה כבר והלוקח יגבה אחריות שלו מקרקע הנ"ל שמכר אחר קניתו דנגדו אינה דאקני וכמ"ש תוספות ב"מ י"ד בלוקח דגבי ממשעבדי דע"כ הפירוש כנ"ל. וא"כ לא יהיה לוה רשע כלל נגד שניהם. משא"כ כשיקחנה מערער יהיה לוה רשע נגד ב"ח כנ"ל. או שעשה אפותיקי חלק זה והלוקח שפיר יגבה מלוקח האחר כנ"ל. ובש"ס לא קשה דאמר שותפין מעידין כו' והיינו שיש עצה שיוכל להעיד שיסלק עצמו ויעיד. א"כ שפיר משני שמקבל עליו אחריות בפנינו ויעיד. ויודעין שלא מכר קרקע אחר הסילוק כנ"ל. ואם מכר קודם לא יוכל לוקח לגבות כנ"ל. אבל הטור דמיירי סתם אינו מועיל קבלת האחריות שיוכל להעיד ולכך כתב שצריך להתנות שיסלק לו המעות היינו שאינו משעבד נכסיו כלל בקבלת אחריות זה רק מחייב עצמו בתשלומין ושפיר מעיד דמלוקח לא יוכל כלל לגבות באחריות זה ויהיה לוה רשע נגד הלוקח זה כנ"ל. וגם בש"ע י"ל כן שמתנה מפורש שישלם לו דמים ושלא יהיה שיעבוד נכסי כלל לגבות ממשועבדים שוב ראיתי בתומים שכתב ככל מ"ש:
סעיף ב
העורר על השדה אם יש בה פירות אין האריס מעיד לו עליה שהרי כו' שיטול חלקו בפירות ואם אין בו פירות מעיד אם אין לו הנאה כו'):
(ז) אם יש כו'. לשון הגמרא הא דאיכא פירי בארעא הא דליכא פירי בארעא. ולכל הפירושים אינו מדוקדק לשון הש"ס ע"ש. ולע"ד י"ל למאי דאמר פרק ח"ה אי טעין לפירות ירדתי נאמן. ופי' תוס' דדוקא אותן שכבר אכל או שמוחזק בהם דאף דקרקע בחזקת מ"ק קאי מ"מ לענין הפירות נאמן לקוח כמו דברים שאין עשויין להשאיל כו' אבל הפירות שהם בעין בקרקע מצי מחי שלא יקח אותן ע"ש ל"ג ע"ב. וא"כ כיון דקי"ל טוענין ללוקח ממילא טוענין עבור האריס שהבעלים לפירות ירדו דהי' נאמן אלו טען כן והאריס כמו לוקח לפירות בעד שכירתו וטוענין לי' אף שהבע"ד עצמו טוען שהקרקע שלו ואז הדרי פירי ג"כ וא"נ גם על הפירות. מ"מ מה איכפת לן לגבי האריס א"נ דחב לאחרים ומ"מ טוענין לי' לאריס שלפירות ירד שהשכירו על כך שנים ושפיר מכר גם הוא לפירות כנ"ל כיון דיודעין דהשדה הי' חד יומא אצל בעה"ב ונתנו באריסות לזה כנ"ל. וא"כ שוב לאו נוגע האריס דגם שלא יעיד יפטור מהפירות שאכל מהמערער דנטעון כנ"ל רק זה דוקא בליכא פירי בארעא היינו שכבר אכל מה שהי' לו זכות לאכול פירות זה שפיר לא יוכל להוציא ואינו נוגע ומעיד והא דאיכא פירי בארעא שעדיין בעין ועל אותן שמונחים בארעא אם יזכה מערער בהקרקע שוב ממילא מוחזק בפירות שמונחים הם ברשות המערער ועל להבא אין נאמן לפירות ירדתי ליקח אותם והוי שפיר נוגע האריס משום הפירות שהם בעין ואינו מעיד כנ"ל. עוד י"ל דמיירי שההוצאה שוה כהפירות ואין כאן נגיעה דגם מערער יצטרך לשלם הוצאה עכ"פ כיורד שלא ברשות. אך לפי סברת הרא"ש פ' הכותב גבי בקרא דאף שאם הי' גם הבקרא מודה לב"ח שמחיים תפסו הי' נפטר גם הוא מ"מ עכשיו שאומר לא"מ תפסי' הוא לו זכות מה שיועיל עדותו בתורת עדות דאם לא יועיל יתחייב לשלם שפשע כיון דמודה לאחר מיתה תפסי' והבע"ח אומר מחיים ושמועיל מתורת עדות וישלם בע"ח יפטור הוא הוי נוגע ע"ש ול"ד לאהדרינהו ללוה כשבידו לטעון טענה שיפטר אינו נוגע דשם מה שיועיל בת"ע אינו זכותו דמה נ"מ בין אם יהי' עד או לא ב"כ וב"כ יפטרו הם בטענותם ורק שמוכרח לומר כן וכשבידו לפטור בטענה אחרת שוב אינו נוגע. משא"כ כשמה שיועיל בת"ע הוא זכותו לא מהני מה שאם הי' אומר באופן אחר גם כן הי' פטור דמ"מ העדות לזכותו. וא"כ למ"ש סי' פ"ח טענו דוקא ומודה שוה הוי טענו חטין והל"ב וכן פקדון ומלוה להרבה פוס' דפטור גם משוה ע"ש. וא"כ באריס שאומר שגוף הפירות שלו שטוען ברי שהוא של המחזיק ונתנו לו באריסות שגוף הפירות שלו והמערער מודה רק בשוה היינו ההוצאה כיורד שלא ברשות ויהי' טענו חטין והל"ב כתם ומועד דפטור לגמרי וכשמועיל עדותו והוא של מחזיק הפירות שלו והוי נוגע דאף שאם הי' אומר כהמערער הי' נוטל מעותיו עכשיו שאומר שהוא של המחזיק ואם לא יועיל עדותו לא יקח כלל לא הפירות ולא דמים וע"י שיועיל עדותו יזכה בפירות שוב גוף העדות לזכותו והוי נוגע כנ"ל:
אך בט"ח והל"ב בתפס מהני כמבואר שם וא"כ אי ליכא פירי בארעא שכבר תפסם אין כאן נגיעה דעכ"פ תפס בעד ההוצאה כנ"ל. משא"כ בפירי בארעא שיקרא מוחזק המערער אם יזכה לא תפס האריס כלל והוי נוגע כנ"ל דלא יקח כלום אם לא יועיל עדותו כנ"ל. אולם מש"ע לקמן משמע דלא ס"ל סברא הנ"ל של הא דבקרא כנ"ל. גם יש לחלק קצת דלא הוי כט"ח והל"ב:
רשב"ם ז"ל פי' דלא טרח כו' ואי משום אריסות הרבה ימצא שדות באריסות וגם בידו לסלקו כשירצה. ודייק נ"י דמשמע דאריס בתי אבות אינו מעיד ע"ש ובב"י. ולטעם א' משמע דמעיד. ואף דקי"ל אומנין ש"ש דהוי הנאה אף שרק שכר טרחו נוטל צ"ל דאף דהוי הנאה מהחפץ אבל מ"מ כיון שיכול למצא הנאה זו גם אצל אחר לאו נוגע הוא. ואף דהא זביני מציעא הוי הנאה דתרוייהו לענין מודר הנאה ע"ש בגמ' (נדרים ל"א). אך שם לא מהרה נמצא לקנות משא"כ אריסות הוי כזביני גרוע. וא"כ נראה דאין ללמוד מזה בלוקח שקנה במשיכה ולא נתן מעות שיוכל להעיד נגד המערער שיוכל לבטל המקח. דלכאורה דמי להנ"ל דימצא לקנות כיון דאין חילוק בדמים רק אם החפץ יהי' לו דמ"מ נוגע בזביני מציעא או חריפא דנ"ד לאריס. ואף בזבינא ריעא יש לחלק דבמקח חזינן שרוצה החפץ דהא קנאו שפיר הוי נוגע שיהיה גוף החפץ שלו דרוצה בהקנין משא"כ אריס דאין הוכחה שרוצה הפירות בתורת חפץ רק בתורת דמים ואין נגיעה דמה לי הן ומ"ל דמיהן כנ"ל. והא חיינן דתקנו שבועה שאינה ברשותו מחשש עיניו נתן בה רק במינו מצוי בשוק יש להסתפק אם הוי נגיעה ונראה דאינו נגיעה כנ"ל. וקצת קשה איך כתב רשב"ם ב' הטעמים יחד הא לטעם א' אף שעשה אריס קנין בקרקע לפירות מצי מעיד בלא טרח משא"כ לטעם הב'. וי"ל דרשב"ם סבר דאריס אינו קנין הקרקע לפירות כלל רק חלק בפירות לחוד דלא שייך בי' קנין כפירות דקל דהוי דשלב"ל רק כפועל וקבלן דמה שטרח בה הוא הקנין ויכול לחזור בו על להבא. ומיושב הלשון דגרס אית לי' פירי בארעא כו' היינו שיש לו זכות בפירות. וא"כ לדידן בכ' שטר אריסות דא"י לחזור בהם כמבואר בש"ס ב"ב קס"ז וש"ע סי' ש"כ אינו מעיד כאריסי בתי אבות. וכן בהחזיק בה דהרי"ף גיטין ע"ז פ' דאריס כשותף בגוף הקרקע ע"ש. וכ"פ רמב"ם וש"ע סי' של"ד ע"ש. וא"כ צ"ע מ"ש טור בשם הרמ"ה דאף דליכא פירי וטרח בה אינו נוגע דהא צריך לשלם לו שכר טרחו כדין השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו ע"ש. ומ"ש בטור שהמערער צריך לשלם נראה ט"ס רק המחזיק כנ"ל. וקשה דדוקא שוכר פועל בשלו דהוי כשכרכם עלי שנתחייב לשלם להפועל ע"ש ובש"ע סי' של"ו. אבל באריס שהקנה לו חלק בקרקע לפירות ואינה שלו והא מעולם לא נתחייב לשלם לו רק כמכר לו שדה גזולה דעכ"פ נתבטל השכירות ואין חיוב רק מה שההנהו על מערער כנ"ל:
סעיף ג
עדים שהודו שיש להם חלק באותו חיב שהעידו כבר עליו אין באותה הודאה ממש (אבל אם אמרו כן קודם שהעידו העדות בטל):
(ח) שהעידו כבר. משמע דתוך כ"ד אחר שהעידו נאמנין לבטל העדות ומלשון רמ"א משמע דוקא קודם. ומ"מ נראה דל"ד קודם רק תוך כ"ד ג"כ דהא הוי כדין דסי' מ"ו ופ"ב דכתובות שאומרים פסולי עדות היינו דנאמנין תוך כ"ד וא"ל כמ"ש ר"ן ז"ל גבי תנאי דממ"נ כיון דחשבינן לעדותו כאלו העידו שאינו תנאי ושוב גם באין כ"י יממ"א א"א מע"ר וא"כ כיון דאחר כ"ד א"נ לומר שהי' להם חלק ונוגעין והוי כאילו העידו שכשרים שוב גם תכ"ד אאמע"ר. ז"א דתכ"ד דמהני חזרה לא שייך מע"ר דאפילו שקר העידו מהני ואפילו שחתמו בשטר ואין כ"י יממ"א ואומרים שהיו נוגעין משמע גם כן דנאמנין ולא שייך אאמע"ר משום דהוי כהעידו שכשרים דא"כ גם פסולי עדות היינו הי' שייך אאמע"ר שהעידו שכשרים וע"כ אינו כן כנ"ל. אך יש לחלק קצת דשאר פסולין מגזה"כ שייך אף שאמת מ"מ פסול. משא"כ נוגעין לסמ"ע וש"ך דרק משום משקר ואי אמת אין גזה"כ כלל אם כן כשאומרים שהיו נוגעין ע"כ נפסלם רק משום דמשקרים ושייך א"א מע"ר והיינו בשטר אבל בע"פ תוך כ"ד לא שייך כנ"ל. אך אם אומרים דמ"מ אמת י"ל דמהימני מיגו דא"ב שתקי ממה שאומרים שהם נוגעין ונאמנין שהמעשה אמת עכ"פ. אך שם פ"ב דכתובות כ' תוס' באומרים פ"ע היינו דגם מלוה ע"פ לא הוי דבעינן חו"ס בכשרות והא לענין שיהי' מלוה ע"פ נאמנים במיגו דא"ב שתקי ממה שאומרים פ"ע היינו. וי"ל ג' טעמים או דהתם איך נאמר דהוי מלוה ע"פ משום המיגו הא א"כ יהי' הדין דהשטר בטל דעכ"פ אינו עדות רק מלוה ע"פ לבני חורין א"כ ליכא מיגו כלל דדילמא רוצים לבטל השטר שממשועבדים לא יגבה ומב"ח יגבה ואם שתקי ממה שאומרים פ"ע היינו יהי' השטר כשר גם למשועבדים וע"כ להם לומר פ"ע היינו והמעשה אמת. וא"כ אין כאן מיגו ושוב גם להיות מלוה ע"פ לא מהימני כיון שאינו עדות ומיגו ליכא. ואם כן לטעם זה בעדות בע"פ לא שייך זה ושפיר יש מיגו דשתקי מפ"ע היינו או נוגעין דב"כ וב"כ אינו אלא מלוה ע"פ כנ"ל. אך י"ל עוד טעם דהוי מיגו בשנים אף שישתוק אחד ורק א' יאמר פ"ע היינו ג"כ יבטל במיגו דשתיק מגוף העדות. וטעם זה שייך גם בע"פ אך יש כ' דא"ב שתקי אמרינן בב' אף בגווני דלא סגי בשתיקות א' שמסתמא יסכים ע"ש. אך יש עוד טעם דכיון דהשטר בטל שוב הוי מיגו להוציא בלי שטר דלא אמרינן וא"כ כ"ש בעדות ע"פ. ואף להפ' דאמרינן מיגו להוציא מודים כאן דהא היינו דרבה ור"י ב"ב ל"ב ע"ב שטרא זייפא כו' דשייך טעם רשב"ם וריב"ם שע"י ששיקר להעיד שהיינו חושבין שכשר יהי' נאמן במיגו אף דמודה שפסול ושם מסיק בש"ס דהיכא דקיימי זוזי ליקום כו'. אך אם כן בקרקע או עידי פרעון מהימני במיגו כנ"ל. וא"כ לכאורה שותף יכול להעיד ולהגיד האמת תוך כ"ד שהוא שותף ומ"מ המעשה אמת ויהי' נאמן להחזיק הקרקע במיגו כנ"ל. וא"כ הוי לי' לש"ס לאוקמי הא דשותף מעיד אף שנוגע מ"מ באינו יודע שהוא שותף יכול להעיד האמת כנ"ל ומהני. ודוחק לומר דמשים דלאו בתורת עד נאמן רק במיגו לא הוי נקיט לישנא דמעיד דדוחק דמ"מ משום שמעיד נאמן. ולכך נראה דאסור מ"מ משום מדבר שקר תרחק אף שאומר האמת מ"מ מה שמעיד תחילה בת"ע שחושבין ששם עד עליו אף דתוך כ"ד אומר שנוגע הוא מ"מ ע"י טעות הב"ד יזכה כדין. ולא עדיף מהא דיעמוד בב"ד שיסבור בע"ד שהוא עד ויודה לו דאמר (ר"פ שה"ע) דאית בי' מד"ש תרחק וכן בהנ"ל. וכמו דאסור בודאי שזייף שטר ויאמר האמת ויהי' לו מיגו כן בהנ"ל. ומיושב דלא מוקי כה"ג דאיך אמר שותפין מעידין לכתחלה. ומיושב הש"ס (שם) מנין לג' כו' שלא יהיה א' בע"ד וב' עדים כו' מדבר שקר תרחק ע"ש ולכאורה זהו עדות שקר דהא הוי סתם עדות כמעיד שהוא כשר דהא חשבינן (פ"ב דכתובות) תרי ותרי. ולמ"ש י"ל דמיירי אף שיאמרו האמת תוך כ"ד שהן שותפין ושיועיל מטעם מיגו מ"מ אסור משום מד"ש תרחק ודמי להנך דתני מקודם כנ"ל. ומ"מ דיעבד בקרקע ופרעון להחזיק י"ל דנאמנים:
ומהרש"ל פ' בג' כו' כשהודו אח"כ דצריכין לשלם חלקם. ובש"ך סי' ע"ז חולק עליו מסברא דמהני המיגו שאמת הוא. ולע"ד טעם רש"ל כדאמר ב"ב ל"ב אנן אחתינן אנן מסקינן אף שהיו סבורין הב"ד ופסקו להחזיקו בקרקע ואח"כ באו עדים שהדין כל דאלים גבר מוציאין ממון ושיהי' הדין כד"ג ואף דהוא מוחזק ואם הי' מוחזק בתחילה לא היו מוציאין בתרי ותרי מ"מ כיון שע"י הב"ד החזיק והי' בטעות דסותר הדין צריכין ב"ד להוציאו ולהחזיר הדבר כאלו לא פסקו ע"ש. וכן ממש כאן דמה שהגבו הב"ד הי' בטעות שהיו סבורים שהן עדים כשרים א"כ עכשיו שמודים שהיו שותפין ובטעות פסקו צריכין לשלם כאלו לא פסקו ושוב הוי מיגו להוציא דלא אמרינן ולא מהני מוחזקת שלהם כלל להיות נאמנים ע"י שהחזיקו ע"פ ב"ד בטעות הפסק כנ"ל וסותר הדין כאלו לא פסקו כנ"ל:
ומ"ש באורים דמוכח מכאן דלא כמהרש"ל. א"י מה דפשוט כאן כיון שאין הנה מודה שיש להם חלק א"כ ע"כ הב"ד מגבין הכל כמו שהעידו דא"ח ומגיד ומ"מ פוסקין הב"ד בודאי שאם יתן להם חלקם מחוייבים להחזיר וכן אם כבר גבו מהני ג"כ הודאתם על חלקם שצריכין להחזיר כמהרש"ל ולא מיירי כאן מזה כלל. ובעדים אחרים מעידים שנוגעין הי' נראה דהוי תרי ותרי כשאר פ"ע. ולא דמי לאומרים עדיין פסולים דסי' מ"ו דכאן אין הפסול רק לגבי עדות זה. מ"מ יש להסתפק דדוקא שם משמע משום מלוה דייק כו' דלא שייך בע"פ וגם שם משום גזה"כ משא"כ דחשש משקרים משום נוגע א"כ האחרים מעידין עליהם שאינם עדים כלל להכחישם. ומ"מ נראה דהוי תרי ותרי ע"פ מ"ש לקמן סי' מ"ו ע"ש. דמה שהאמינה תורה לסתם עדים שלא נחוש לשמא פסולים הם זה הוי עדות גמור דחשוב תרי ותרי ע"ש וממילא גם בזה גם כן כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח דלמהרש"ל מעידים עליהם שחייבין לשלם וכשאר בע"ד. ויש לדחות. ודברי מהרש"ל מ"מ אינם מוסכמים דתלי' במחלוקת ר"ח ורמב"ן סי' קמ"ו דלהפ' שם דוקא כשהי' בחזקתו ע"ש. ומ"ש רמ"א אם אמרו קודם שהעידו כו' משמע אף שחוזרים בהם חוששין לנגיעה ומ"מ מיפטר דהחזרה הוי הודאה וכסילוק דלא יצטרך עוד ליתן להם חלק. וי"ל דח' לבע"ח דל"מ הודאה בחב לאחרים:
(ט) קודם שהעידו כו'. סמ"ע וש"ך כתבו בשם ד"מ שכ' מישרים דאין בע"ד יכול להעיד על עדים הבאים לחייבו שהן פסילים אע"פ שאין בע"ד נוגע כגון שיש עליו עוד כת אחרת וכן הוא פ"ג דסנהדרין עכ"ל. וכתב ש"ך דאינו נכון דמשמע אע"פ שהכת אחרת לפנינו כו' ע"ש. ולע"ד דברי רמ"א נכונים דהפי' הפשוט הוא אפילו יש עוד כת לפנינו רק שלא העידו עדיין רק כת א' אין בע"ד יכול להעיד לפסלם ושנשמע אח"כ כת הב' אם יועיל עדותן יפסלו כת ראשונה. דז"א דמ"מ כשהעיד על כת א' הי' נוגע דלמא לא יעידו כת ב' ושוב לא מהני אף שיעידו אח"כ וזה מוכח מש"ס הנ"ל דאי א"צ לברר אינו מועיל לפסלן אף שבאים אח"כ כת הב' לפי' קמא של רש"י שם דע"כ בהכי מיירי דהא לר"מ צריך לברר וע"כ שבירר ומ"מ לרבנן לא מהני דכשהעיד הי' נוגע שמא לא יביאם ודוקא לרבנן ממ"נ ע"ש. וממילא לדידן מה שהעיד קודם שהעידו כת ב' לא מהני דליכא ממ"נ והוי נוגע ואף שמעידין אח"כ מ"מ לא נפסלו כת א'. ומה שדייק ש"ך ז"ל מדכ' ואפילו אמר תחלה שיש לו ב' כתי עדים כו' משמע דוקא משים שאמר ע"ש. לע"ד אדרבא אשמעינן דלא כמ"ד צריך לברר דא"כ באמר הי' מהני עדותו לפסול כת א' משום ממ"נ לפי' א' דרש"י והי' מהני גם קודם שהעידו כת ב'. ולכך כ' ר"י אפילו אמר אבל בלא אמר לכ"ע א"צ להביא רק כת א' והוי נוגע לפסלם כל שלא העידו כת ב' כנ"ל:
ולע"ד לשון ר"י על עדים הבאים לחייבו משמע אף שלא העידו עדיין רק שתובע אמר שיש לו עדים לחייבו ומביא אותם ומקדים הנתבע וא' ומעיד עליהם לפסלן קודם שיעידו דג"כ הוי נוגע וכן משמע מלשון רש"י ז"ל כ"ג ע"ב ד"ה נוגע משום לא לסהיד עלי' קאמר. ונראה דשייך בי' אם כמערים כו' וכהא דפ' מרובה ראה עדים ממשמשין ובאין כו' דאם אינו נראה כמערים ומקדים ודאי שלא יועיל מה שמעידין אח"כ לחייבו לבטל עדות שהעידו כבר לפסלם דאדרבא הם נוגעין כדי שלא יהיו פסולים אם יהי' הדין כנ"ל רק בנראה כמקדים להעיד עליהם אינו נאמן אף קודם שהעידו. וארוח לן דלא קשה שם מהא דנמצא א' קא"פ בטל גם הכשרים וכיון שהעידו בב"ד להרבה פ' אף בלא נצטרפו מבטל הכשרים. ולהנ"ל א"ש דכשמועיל לפסלם אין מקבלין עדות' כלל ואינם מעידין בב"ד כלל ומ"מ צ"ע בזה דמד' הפ' משמע דוקא שכבר העידו ומ"מ נר' דספיקא הוי ועכ"פ אחר שהעידו כת א' קודם הב' לא מהני מה שמעיד בע"ד לפסלם אף שאח"כ מעידין כת ב' ג"כ כנ"ל. ואפשר גם הש"ך ז"ל מודה בזה רק דהוי משמע לי' גם בכבר העידו כת הב' ג"כ ובזה שפר דחה דאין כאן נגיעה. ומ"מ גם לש"ך בכה"ג באופן שנחלקו הפ' לענין נמצא א' קא"פ אי בטלה כולה כגון שלא כוונו או שלא ידעו בפסולם דהוי ס' דדינא וא"י להוציא שוב הוי נוגע בוודאי שפוסל א' ולא נוציא ממנו מספק ואינו אפילו ספק פסול ע"י עדותו. ואינו מועיל אלא באופן שודאי אין פוסל בצירופו הכשרים כנ"ל. וגם באמר שיש לו ב' כתות לרש"י בפי' הב' פסק כחכמים דצריך לברר וכת שפסולים לא חשוב בירור. וכן משמע שפוסק רמב"ן פ' ג"פ ורא"ש כ' ג"כ שם דף ק"ע דהכי משמע פ' ז"ב דאם מביא קרובים או פסולין לא בירר ובהגהת אשרי פ' ז"ב כ' להדיא לרש"י ז"ל הבא לידון בב' כתי עדים צריך להביא ב' כתות כשרים וא"ל יפסיד ואין בעל דין ואחר מצטרפין לפסלם מא"ז ע"ש. ומבואר דאף באמר שיש ב' כתות וכבר העידו ג"כ לפ' הנ"ל א"נ לפסלו. ועיין סי' ק"מ דנראה דמצי למימר קים לי כרש"י והגאון. ועוד פ' דצריך לברר וכשכת א' פסולין א"י להוציא ממנו ושוב אינם נפסלין כלל גם לשאר פ' דהו נוגע כנ"ל. ורק בלא אמר שיש לו ב' כתות וכבר העידו נראה כהש"ך. אמנם גם זה תמוה שלע"ד למסקנא דאמר בש"ס כי אתי רבין כו' בדיינים פסולין כו' דמיגו דפסלו דיינים פסלו נמי עדים כו' ופריך רבא בשלמא כו' ומשני דאיכא כת אחרת כו' א"ה היינו דר' דימי א"ב מיגו דמר סבר אמרינן מיגו כו' ופירש"י רבין סבר טעמא משום מיגו הוא ואל"ה לא הו פסול ר"מ וא"כ לרבין בין לפי' ב' של רש"י אף דסבר א"צ לברר וכבר העידו ב' הכתות ואף שפוסל כת א' נשאר השני' ואעפ"כ אי לאו מיגו אין נפסלין ע"י עדותו אף שאינו נוגע כלל וע"כ דחושש שמא ימצאו השנים פסולין או איזה טעם אחר ועכ"פ מבואר כן. ורבנן סברי לא אמרינן מיגו. אבל בסברא הנ"ל אין חולק אר"מ דבלא מיגו אין בע"ד יכול לפסלו אף שיש כת אחרת ג"כ. וכן לפי' א' דרש"י מוכח כן דאף דסבר ר"מ צריך לברר ואינו נוגע מ"מ אי לאו דמיפסלו דייני לא הוי פסילי סהדי לחוד. וא"כ דברי רמ"א כפשטן דאף שיש עוד כת שאינו נוגע אעפ"כ אין נפסלין ע"פ בע"ד ואחר. אולם רמ"א כתב בשם המישרים ולא משמע בדבריו כן. ונראה דפוסק כר' דימי. וצריך טעם למה דבגמ' משמע דמייתי דרבין לבסוף דהלכתא כוותי'. ואפשר שמפרש איזה פי' אחר בהא דרבין. והרי"ף ורמב"ם השמיטו הנך אוקימתא דר' דימי ורבין וצ"ע למה. עוד מבואר שם בגמרא דאף דאמרינן שכשהעידו ב' הכתות נאמן לפסול כת א' דנשאר השני' לחייבו כנ"ל מיבעיא להו אם נמצאת אח"כ כת שני' קא"פ אי אמרינן כבר העידו כו' ולא חשבינן לי' לנוגע ונשארו פסולין ב' הכתות. או דאמרינן איגלאי מלתא שהי' נוגע ונשאר כת ראשונה בכשרות ע"ש ב' לשונות ברש"י ז"ל. ומהתימה שלא הביא המשרים וש"ך ז"ל דין זה. ונראה דא"י להוציא ממנו עכ"פ ולענין לפסול הראשונים ספק. ולכאורה אפשר לומר דשוב נוגע מיד דללישנא דלמפרע לא מהני צ"ל דהא דלא הוי נוגע מיד שחושש שימצאו שנים פסולין היינו דמה תועלת לו אם ימצאו פסולין יתבטל עדותו למפרע ויצטרך לשלם מש"ה לאו נוגע ופסולים כל שהשניים לא נפסלו. ולשון האחר ע"כ לא ס"ל כן דאם ימצאו פסולין ישאר עדותו וא"כ נוגע מיד. וע"כ דלשון זה סבר דאין חוששין שנוגע בשביל שמא ימצא פסולין משא"כ לשון הנ"ל כנ"ל. וא"כ לדידן דנימא ספיקא הוי ב' הלשונות א"כ שוב מיד ספק שמא כלשון זה דחושש שימצאו שני' פסולין והוי נוגע כנ"ל דלא שייך דאז יתבטל למפרע דהא לא נוכל להוציא ממון מספק אף שימצאו שנים פסולין דשמא כלשון הנ"ל דכבר העידו בכשרות כו' וממילא מיד ספק שמא כלשון הנ"ל והוי נוגע. דבשלמא בגמרא שפיר ללשון הנ"ל אינו נוגע דאין תועלת כיון שיתבטל למפרע משא"כ לדידן דמספקא לן כנ"ל. אך נראה דליתא דלא משוינן פלוגתא רחוקה כיון דללשון א' אף שנמצאו אח"כ שנים פסולין לא חשבינן לי' לנוגע שמא ידע דפסולין וא"כ ע"כ לא נחלק לשון ב' רק בנמצא אח"כ פסולין אבל לא לחוש בלא נמצאו שנוגע שמא ימצאו פסולין כנ"ל. ובל"ז רש"י ז"ל הכריע כלשון הנ"ל דאף שנמצאו שנים פסולין לא נתבטל עדותן למפרע ונשארו בפיסולן ולא מצאנו חולק עליו. והר"ן בחי' כ' דלרש"י צ"ל שלא הביא ב' הכתות יחד דא"כ יש לחוש שידע בהם שפסולין השני' לכך פסל הראשונה והוי נוגע כיון דנמצאו פסולין בסוף רק שאמר יש לי ב' כתות והביא ראשונה והעיד לפסלן כו' ע"ש. ולר"ן ז"ל מוכח לרש"י ללשון הב' בהא דצריך לברר דסבר דלא כמ"ש לעיל רק כש"ך ז"ל אפילו קודם שהעידו כת ב' רק שמעידין אח"כ ג"כ אינו נוגע ונאמן לפסול כת א' שכבר העידו דכיון דע"כ מיירי כן כמ"ש הר"ן א"כ בלא נמצאו פסולים הא לא היו נאמנים כלל קודם שהעידו כת הב' שמא לא יעידו. דבשלמא לפי' א' דרש"י דר"מ ס"ל דצריך לברר א"כ שפיר ממ"נ נאמן לפסלן גם קודם שהעידו ושייך למיבעי בנמצא פסולין אח"כ. אבל לפי' ב' דר"מ ס"ל א"צ לברר ונאמן משום דיש כת ב' א"כ ע"כ לר"נ הנ"ל דנאמנים לר"מ גם קודם שהעידו כנ"ל. ולשון בתרא כתב רש"י ז"ל לעיקר. ומ"מ לע"ד ספיקא הוא ואין נפסלין מספק: לכאורה קשיא לי כיון שהעידו כת א' והבע"ד פוסלן ומהני משום שיש כת ב' לר"ן הנ"ל כשאח"כ מעידים א"כ כת ב' הוי עשאאי"ל דהא בלא עדותן הי' מועיל כת א' דלא הי' מהני עדות בע"ד לפסלן אם לא היו מעידין הם. ועוד דהא כשיוזמו נמצאת פסולין כו' ואיגלאי שהי' נוגע לפי' ב' ונשאר כת א' קיים וא"כ יש עדים שאמת ולא מחייבי הנך בהזמה דבממון מבואר בש"ס פ"ק דמכות בחד בשבת לוה כו' והמזימים כו' רק שאמת שלוה פטורים הניזומים כיון דבר חיובא הוי ע"ש (ד"ה). וא"כ עכשיו שע"כ כיון דכת א' נפסלו יגמרו הדין רק ע"פ כת הב' והא הוי עשאאי"ל ולש"ך גם בממון לא מהני וא"כ ממילא כיון שלא יועילו שוב הוי נוגע וא"נ לפסול כת א' כנ"ל דבשלמא בש"ם שפיר למ"ד צריך לברר נאמן לפסלן דכשיבא כת ב' שפיר יהי' מהני דאם יוזמו יתחייבו דאלו לא העידו לא הי' חייב אף דהי' כת א' דהא צריך לברר. וכן לא שייך דאיגלאי שאמת כו' דמ"מ לא בירר כיון שהוזמו והוי יכול להזימו ומהני. משא"כ לדידן דא"צ לברר שוב לא יועיל גם שמעידים אח"כ כת הב' וממילא יועילו כת א'. ולרמב"ם דאם הוזמו מקצתן בטל עדות כולם אף אחר כ"ד ובאופן דאין ביטול בנמצא א' קו"פ י"ל משא"כ לרוב הפ'. ויש לישב ואין להאריך:
סעיף ד
ראובן תבע לב' שהלוה להם וכפר א' והודה השני שהוא וחבירו (חייבים) אם איתו ממון לקחו בשותפות א"נ על חבירו והוא לבדו יתחייב בכל:
(י) אינו נאמן. ואף שבידו לכפור ג"כ יתחייב היסת וא"כ אי טען שמא מהני עדותו כ"כ באורים ע"ש ולע"ד לרא"ש בהא דפ' הכותב גבי בקרא גם כאן אף שטוען שמא הוי נוגע דדוקא בהן שלוחיו כו' שגוף העדות אינו נוגע לזכותו דבין שיועיל עדותן או לא הם פטורים רק דמוכרחים לומר אהדרינהו כו' הוי נגיעה משא"כ כשבידם לפטור באיזה טענה. אבל בבקרא וכאן אף שהי' בידו לכפור מ"מ עכשיו שמודה אם לא יועיל עדותו בתורת עדות על חבירו יתחייב בכל וע"י שיועיל יפטור מחלקו א"כ העדות הוא לעצמו ולא מהני וכלי שאינו בזא"ז כו' וכאם העיד אחר ההודאה לא הי' מהני כן במעיד בב"א עם ההודאה כנ"ל. וכ"כ הר"ן ז"ל בהא דבקרא ג"כ כהרא"ש כיון דלפי דבריו חייב לשלם הוי לי' בע"ד ואינו עד ע"ש. אולם מדברי ר' יונה שהביא הטור סי' זה גבי אריס דכשאכל פירות נוגע הוא שיצטרך לשלם וכתב דמ"מ כשאין עדים שלקח וכמה כו' הוי עד דא"צ שבועה שאין המערער יודע ע"ש. והא ג"כ כנ"ל דמ"מ עתה שמודה שאכל הוי נגיעה מה שיועיל בתורת עדות שיפטר ואם לא יועיל יתחייב כנ"ל. וי"ל דסבר דמיגו לפטורי משבועה היכא דצריך לממון מהני כמ"ש הפ' וא"כ לגבי עצמו לפטור יהי' נאמן דשל המחזיק הוא במיגו דלא אכל ויפטור גם מהיסת אף שמודה שאכל. וא"כ שוב אין חילוק בין שיועיל בתורת עדות או לא דגם שלא יועיל יהי' נאמן לפטור עצמו כנ"ל ושוב הוי עד משא"כ בהנ"ל:
סעיף ה
המוציא שט"ח על ג' וטענו כולם פרענו אם כל א' מהם חייב י' זהו' לעצמו ואין לחבירו בהם שותפות עדותו כשרה על חברו (דל"ח לגומלין. סמ"ע):
(יא) כשרה כו'. וא"ל דהוי נוגע שיהי' פוגם שטרו בעדים ויצטרך לישבע גם נגדו דז"א דאין מועיל מה שנפרע מאחר דנגדו לא נפגם ולא שייך פרע דייק. וכן לרא"ש הובא סי' נ"ה דשטר שנפרע מקצתו אין גובה גם מה שלא נפרע ממשעבדי כמוקדם גזרה שיגבה גם מה שנפרע וא"כ נוגע שמעיד על הב' שנפרע ולא יגבה גם מה שמגיע ממנו ממשעבדי גזרה כנ"ל. דז"א די"ל דמשום גזרה שיגבה חוב אחר שלא כדין לא פסלינן חוב של אחר שאין שייכות לו כמו אלו הי' ב' שטרות. ועוד דגם זה שלא יגבה ממשועבדים אין זכות לו רק חוב רק קנוניא שייך. וזה כשמעיד ע"ז עצמו משא"כ שיעיד על חברו בשביל קנוניא שהוא בתורת עדות לא פסלינן לי' ככל עד שא"ח לקנוניא כנ"ל. וכן א"ל דנוגע דאם לא יעיד על הב' לא יחזיר השטר רק יכתוב לו שובר ויצטרך לשמור משא"כ כשנפרע הכל והנאה זו שוה ממון דהא משביעין עלי' כמ"ש סי' נ"ד. דז"א דקי"ל אם רוצה יחליף וכותבין ב"ד מזמן ראשון וכאן לגבי אחר ודאי כן וכיון שהוא בפני ב"ד יחליפו כנ"ל:
סעיף ט
הגזברים כל זמן שאין להם ולקרוביהם שום זכות בנכסי הקדש כו' כשרים להעיד (וכ"ש כו' אף שהגזבר מחלק הממון למי שרוצה למ"ד טובת הנאה אינה ממון אף שנותן אח"כ כו'):
(יב) למ"ד כו'. משמע דלמ"ד ט"ה ממון גם על ההקדש אינו נאמן. והריטב"א לא כתב כן רק דפ"ד שעל ההקדש נאמן ולא שיהי' גזבר. אך ריטב"א ס"ל כריב"ש לעיל סי' ל"ד ע"ש דגם בנוגע פ"ד ואז אין כאן נגיעה משא"כ רמ"א דס"ל כמרדכי לעיל שם א"כ גם על שהקדיש נוגע דא"א לו להיות גזבר אם לא יעיד שהקדיש ולא אמרינן פ"ד שעי"ז לא יהי' נוגע כנ"ל וא"כ אי ט"ה ממון א"נ גם על ההקדש. ועוד בשלמא ריטב"א פשיטא לי' דט"ה ממון שייך פ"ד אבל אנן דעכ"פ מספקא לן א"כ אם יועיל ההקדש לא נוכל להוציאו מהגזבר שמוחזק כמבואר שם דשמא ט"ה אינה ממון ומהני עדותו על הגזברות ג"כ וא"כ שוב אי ט"ה ממון הוי נוגע ולא מהני פ"ד כיון דלענין להוציא ממנו נאמר להיפוך שמא ט"ה אינה ממון כנ"ל וכתב רמ"א שפיר רק למ"ד ט"ה אינה ממון. והש"ך ז"ל השיג על רמ"א דאף שט"ה אינה ממון מ"מ נוגע הוי דנגיעה של הנאה נמי פסול ע"ש. ולע"ד דבשלמא אי ט"ה ממון כשעשאו הנותן גזבר לחלק למי שירצה זכה במשיכת הממון לט"ה שבו דחשוב זכות בממון להקנות ולקדש כו' וא"י לחזור בו ולסלקו והוי נוגע כנ"ל אבל למ"ד ט"ה אינה ממון וא"י להורישו ולהקנותו כמ"ש פ"ק דב"מ ובש"ע סי' רע"ו וא"כ אף שעשאו גזבר לא זכה כלל בגזברות שיהי' לו איזה זכות בממון לענין זה לחלקו כנ"ל שא"י להקנותו זה גם בעל הממון שהקדישו ורק שליחא שווי' ומחלק בתורת שליחות הנותן ויכול לחזור בו ולסלקו ככל שליח א"כ אינו נוגע גם משום ההנאה לחלקו כנ"ל דאינו שלו ויכולין לסלקו קודם שמחלק וממילא אף שלא חזרו וחילק אח"כ מ"מ בשעת עדות לח הוי נוגע וככל דבר שנולד אח"כ כמ"ש רמ"א וכמ"ש רשב"ם באריס דמעיד כיון שיכול לסלקו ע"ש ובנ"י ואף שקרוב הדבר שלא יסלקנו מ"מ כיון דיכול לסלקו ולחזור בו לא חשוב נוגע וכן ת"ה במורשה סי' שנ"ד. אך הב"י חולק עליו סי' קכ"ג ובב"י סי' זה וא"כ אף לש"ך דהנאה שאינה ממון ג"כ נגיעה מ"מ כאן גם הנאה זו אין עכשיו ברור רק אי ט"ה ממון זכה כנ"ל. וא"ל דא"י לסלק מספק שמא ט"ה ממון וזכה לפירות ושוב הוי נוגע ודאי ז"א דמוקמינן אחזקת מרא קמא שלא זכה דרמ"א פ' גם לירש דאין ט"ה ממון. ועוד דממ"נ א"י להחזיק לחלק שלא יועיל לחזור דאי ט"ה ממון א"נ על ההקדש ואי א"מ לא זכה כנ"ל. אך אפשר דהוי כתנאי ואף אי ט"ה א"מ מ"מ זוכה לעניים לאותן שירצה זה ומקנה מעכשיו או מטעם אמירה לגבוה רק על אלו שירצה זה הגזבר איגלאי מלתא שאלו זכה בשעה שהקדיש. וא"כ י"ל דא"י לסלקו מגזברות דאף שאינו זוכה מ"מ תנאי דמעכשיו ע"מ שירצה זה ג"כ א"י לחזור בו שכבר זכו על אופן זה. והי' שייך דין הש"ך דיש לו הנאה דודאי אין חולקין במציאות דגם מ"ד ט"ה א"מ מודה דיש לו שיוי רק דסבר דאינו זכות בהחפץ וא"י למכרו רק כדבר מבחוץ שזכתה לו תורה וכיון שא"י למוכרו אינו ממון בהחפץ אבל הנאה מיקרי אך בגזבר לא מיירי באופן דמעכשיו כנ"ל דא"כ כשנותן לקרובים איגלאי מלתא שהי' של קרובו בשעת עדות ופסול ככל קרוב בלא ט"ה. ואינו מובן מ"ש ש"ך דאף שט"ה א"מ מ"מ כיון דהנאה הוא והרמב"ם כתב אפילו בדרך רחוק כו' א"כ יש לחוש שמעיד הקרוב כדי שיהי' לגזבר ט"ה לחלק כו'. ולא מצינו זה דהא נוגע הסכים הש"ך מטעם משקר וקרוב מבואר בש"ס דאין חשש משקר רק מגזה"כ לא יומתו כו' (ב"ב פ' י"נ) דביודע כו' בשטר כו' ונעשה קרוב א"צ הוחזק דא"ח שמא חתם עכשיו והקדים. וא"כ איך מצטרף ב' הפסולין בשלמא אי ט"ה ממון שייך לפסול הקרוב של גזבר דאיכא גזה"כ לא יומתו שמעיד על ממון קרובו אבל אי ט"ה א"מ רק חשש שבשביל הנאה לחלק הוי נוגע הא לא שייך רק בעצמו אבל הקרוב לא שייך שמעיד כדי שיהי' הנאה לקרובו דל"ח לשקר כמו דשמא הקדים כנ"ל. וגזה"כ לא שייך דאין דנין שום דין לקרוב ע"פ קרובו. שוב ראיתי שגם בתומים הסכים כן דקרוב כשר. וכן מ"ש ש"ך וק"ו כשמחלק אח"כ לקרובים פשיטא בנוגע כו' ולא שייך ט"ה אלא הנאה של ממון ממש לקרובו ע"ש. וקשה ג"כ כנ"ל הא אינו חשוד כלל בשביל ממון קרובו ממש וגזה"כ אין כאן כיון שאינו בשעת עדות ממון קרובו כלל והא הריטב"א מכשיר אף אם נותן לקרוב לבנות הסמוכים על העד ממש דהוי כנותן לעד העני ומ"מ כשר כיון דבשעת עדות לא הי' מבורר שיתן לו. וצ"ל דגם הש"ך לא קאי רק על מה שהתחיל שידוע שיחלק לקרוביו ואינו מדויק דלמה שמסיים משמע אף שלא הי' ידוע בשעת עדות ע"ש. אך לע"ד די"ל להיפוך דוקא אי ט"ה ממון זכה הגזבר לחלק למי שירצה ואינו ברור שיתן לקרוביו ואז בל"ז נוגע משום ט"ה אבל אי ט"ה א"מ ולא זכה כלל בעצמו רק שהגזבר יד עניים וזכה בשביל כל עניי העיר בשוה וכיון שקרוביו עניי' הוי כשאר שותפים ויש בהם קרובים וככותב נכסיו לב' ב"א א' קרוב וא' רחוק דלהרבה פ' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והעדות של הקדש זה הוא שזכו הקרובים והרחוקים ותלי' במחלוקת הנ"ל ונראה דש"ך לטעמי' שפ' סי' קכ"ג דלא כת"ה במורשה אבל רמ"א בד"מ פ' שם כת"ה ע"ש ובת' רשב"א סי' תקס"ג כ' ג"כ רק אי ט"ה ממון הוי השליח נוגע על שהקנה בקנין ההקדש ליתנו למי שירצה ע"ש והוא גם כן כרמ"א:
סעיף י
כל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות אע"פ שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר להעיד:
(יג) דהשתא כו'. סמ"ע הקשה מה נ"מ מ"מ נוגע משום לוה רשע כו' ותי' סמ"ע דחה הש"ך ותי' ש"ך בנזקין ג"כ אינו מובן דלא גרע חוב מלוה הכ' בתורה מחוב שקיבל עליו. וצ"ל סברת הש"ך דהא אין לו לשלם ואנוס הוא ולמה נקרא לוה רשע וע"כ דלא הי' לו לאבד ולהפסיד ממון הלואה שלא יהי' לו לשלם ובנזקין לא שייך זה ומה יעשה שאין לו. ואף דהא בקיבל אחריות על מתנה חשוב ג"כ לוה רשע י"ל דלא הי' לו לקבל עליו חיוב כשיודע שאין לו וע"כ שהי' לו אז וא"כ הוי לוה רשע שלא הי' לו להפסיד אח"כ. משא"כ נזקין דמעולם לא קיבל עליו רק חיוב ממילא וכיון שלא הי' לו אנוס הוא ולא נקרא לוה רשע כנ"ל:
אך פשוט י"ל נ"מ שפי' בהדיא שאינו מחייב גופו לשלם רק כשיהי' לו נכסים ובפרט להפ' דיכול לשעבד שיעבוד נכסי בלי שיעבוד הגוף דאינו כלל לוה רשע כשאין לו רק שמא יתעשר שייך עוד נ"מ למ"ד ס' י"א במעיד לוה על מכירת החוב דהוי נוגע משום השני נוח לי כו' דכשאין לו אינו נוגע דלענין לוה רשע אין חילוק בין זה לזה כמ"ש בגמרא סוף סוף כו' אבל שמא יתעשר שייך דאז בחיוב לשלם השני נח לי כו' ונ"מ בדין זה עצמו שבגמרא שמכר באחריות נגד בע"ח ולא נגד נגזל מעיד משום דב"כ וב"כ יהי' לוה רשע כו' משא"כ אי הוי חשש שיתעשר הי' נוגע משום השני נח כנ"ל. אולם ש"ך סי' קכ"ג כ' דדוקא לטול שייך שני נח לי כו' ובש"ע מוכח דלא כש"ך. אולם ראי' שלו מגמ' הנ"ל אינה מוכרחת דשאני באין לו רק לענין לוה רשע כנ"ל משא"כ ביש לו י"ל דשייך שזה ידחקנו יותר. ומ"ש ש"ך דבנזקין לא שייך לוה רשע גם לדידי' לא ברירא לי' דשם ס' קכ"ג ס"ק כ"ד כ' אפשר דנגד הקבלן לא מיקרי לוה רשע דדוקא בלוקח באחריות שקיבל מעות ע"ש. וסמ"ע כ' להדיא דגם זה חשוב ליה כו' וממילא גם נזקין כנ"ל. גם מ"ש ש"ך ז"ל שם דוקא לוקח שקיבל מעות. תמוה לי דמבואר להדיא שם אף במתנה שקיבל אחריות הוי לוה רשע ע"ש בשותף מעיד שכותב לו דו"ד וקיבל אחריות ופי' רשב"ם ונ"י ורמב"ן במתנה ע"ש בקצה"ח האריך בזה דא"כ הלוה וקרוביו יוכלו להעיד כשאין לו לענין לגבות מלוקח שהשטר פרוע ולכך כ' שנוגע כהא דמוכר כו' שמעמידה בפני בע"ח פסול מדרבנן רק כשנוטל שכר להעיד ע"ש. ואינו כלום דאם לא הי' חשוב נוגע מאי טעם יש לפסלו משום נוטל שכר דשם קנסו דעבר על מה אני בחנם משא"כ כשנוגע לו זכות ע"י העדות אם לא הי' פסול מה קנס שייך בזה וכי אסורי הנאה הוא כיון שממילא מגיע לו הנאה ע"י עדותו אטו מחויב להפסיד. אך מ"מ החילוק כן דכשדנין על חיוב הלוה גופי' אם פטור או חייב ודאי חשוב בע"ד אף שאין לו עתה ולא שייך כלל טעם הנ"ל דשמא יתעשר אינו נגיעה דהא החיוב על גופו ממש לשלם רק כשאין לו אנוס הוא אבל החיוב יש והוא בכלל לא יומתו כו' שא"א לחייב או לפטור ע"פ קרובים. וממילא גם נגד הערב ולוקח לא מהני כלל כיון שחיובם מסתעף רק מחיוב הלוה דכשאין שיעבוד הגוף אין שיעבוד נכסים. וכהא דסי' מ"ט מש"ס דבכורות ביב"ש שלקח או ערב מיב"ש כיון דרק ערבון בי' וממנו א"י לגבות פקע גם מלוקח וערב. וממילא כיון שקרובים ללוה והעדות על הלוה ולא מהני לחייבו ממילא אין כאן ערבות ושיעבוד נכסי אף שרחוקים לערב ולוקח וכן לפטור הלוה ועי"ז יפטר ערב ולוקח ג"כ כנ"ל כיון דקרובים ואין לוה פטור יש כאן השיעבוד ומ"מ קרובים לערב ולוקח ג"כ פסולין דהעדות גם להם לחייבם בנכסים ומ"מ לפטור או לחייב הערב ולוקח מצד פטור או חיוב של הלוה לא מהני כשקרובים ללוה דחיוב שלו בודאי אף שהגבי' ספק אם יתעשר מ"מ החיוב שדנין עליו הוא ודאי ודוקא בהא דמעמידה בפני בע"ח שמצד חיוב המוכר שהוא הלוה אין חילוק דבין שנשאר ביד לוקח או ביד נגזל עדיין חייב למלוה שלו כל שלא גבה ואין הדין עתה כלל נגד הלוה ואף שודאי יגבה אח"כ לכאורה אינו בכלל לא יומתו כו' כדאמר בש"ס (סנהדרין כ"ח) על הזמה דמעלמא אתי ואף שמשלם בעדות אחיו לא אכפת לן כיון שגוף העדות על הרחוק רק גורם ממילא לחיוב קרוב כנ"ל. אך לא דמי דשם הוא ענין אחר דאין ההזמה שייך לקיום העדות מה שאין כן בזה כשהוא ודאי אף שנולד אחר כך חשוב זכות או חוב קרובו ממילא מיד בשעת עדות דכיון שיש לו כבר בע"ח ממילא מה שפוסקין שהקרקע של לוקח וממילא משועבדת למלוה שלו ובעשאו אפותיקי וכה"ג הוי שפיר נגיעה דעי"ז מסתלק שיעבוד בע"ח משאר נכסיו והושבחו נכסיו דמטעם זה כי' פורע חוב של חברו חייב כמ"ש תוס' כתובות פ' אלמנה רק מטעמים דאיתא התם פטור וכיון שהזכות ברור אף שאין עיקר העדות ע"ז רק ממילא מ"מ הוא בכלל לא יומתו כו' דממילא הזכות לקרובו. וכמו באיסורי הנאה בהנאה הבאה ממילא בלא אפשר שהוא פסיק רישא כו' חשוב כמכוין כיון שא"א בלא"ה. משא"כ כשאינו ודאי מיקרי שנולד אח"כ. וכן לר"מ דאדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ דוקא בעבידי דאתי חשוב שיש כבר זכות זה משא"כ בלא ע"ד כו'. ולכך בלא עשאו אפותיקי רק שיהי' אפשר כשישאר הקרקע ללוקח ויגבה אח"כ דג"כ כיון דלית לי' אין שום נ"מ לזכותו רק אם יתעשר ירויח פ"י עדותו וזה דבר הנולד אח"כ ובשעת עדות מיקרי שאינו נוגע לו כלל דהחיוב עליו ב"כ וב"כ והריוח שאח"כ ספק הי' ולכך לא מיפסל. אף לטעם הע"ש דנוגע מטעם קרוב. מ"מ דוקא בהנ"ל דזכות מיד או שהוא בע"ד או אף במה דאח"כ נעשה ג"כ כשהוא ודאי חשוב שקרוב לעצמו אז בשעת עדות. משא"כ בהנ"ל. וגם סמ"ע וש"ך י"ל דמודים דגם מצד קרוב לעצמו פסול רק שהוסיפו מחשש משקר ואף דליכא למיפסלי' משום קרוב. וי"ל ג"כ כנ"ל דכשדנין על הלוה פסול מטעם קרוב וממילא אף דשמא יתעשר אינו חשש שיעיד שקר מש"ה מ"מ הפסול קרוב יש לענין החיוב שעליו שזה מיד ובכלל לא יומתו כו'. רק כשהריות אח"כ ואין דין עדות עכשיו נגדו כמו במוכר שדנין עתה נגד הלוקח והנגזל שב"כ וב"כ הוא חייב רק שיגרום הנאתו אח"כ אין זה בכלל לא יומתו כו' דממילא אתי. ולא הי' פסול מטעם קרוב רק מטעם חשש שקר מסברא. ולכך על שמא יתעשר אין חוששין שיעיד שקר בשביל זה הספק כנ"ל:
ומ"מ טעם א' הנ"ל נראה עיקר דאם הי' הריוח ברור גם מטעם קרוב נפסל דזה ג"כ בכלל לא יומתו כו' כיון שהזכות ממילא כנ"ל. ובל"ז החילוק פשוט בין כשדנין על חיוב זה הספק אם יתעשר חשוב לעצמו שאינו עדות ואף שהלוה עני מ"מ עדות עצמו או קרובו לדין אם חייב או פטור הא הדין הוא על ענין ספק זה אם ישלם כשיתעשר או לא וזה החיוב כשיתעשר הוא לעצמו או לקרובו. ודוקא כשדנין על ענין שאינו נוגע לו כמו אם הקרקע של לוקח כנ"ל רק שיפסל מצד שמא יתעשר אמרינן דאינו נוגע לעצמו דספק זה אינו הנאה כנ"ל. ולע"ד ראי' ממ"ש בס"ק א' דקשה קרא דלא יומתו אבות כו' למה לי הא נוגע משום הירושה ע"ש. ואף לטעם ע"ש מ"מ להפ' דנוגע אינו פוסל בצירופו הכשרים כיון שאינו בגדר עד] א"כ גם לדידן לא יפסול בנפשות קרוב הראוי ליורשו כיון דהוי נוגע ולא מצינו. וכן הא דקי"ל דלא כר"י סנהדרין כ"ח במתה בתו ויש לו בנים דאף שראוי ליורשו לא מיפסל אפילו לזכות ולא חשוב נוגע מספק שיירשנו. וכן משנה ראשונה (סנהדרין כ"ז) דנקיט קרוב הראוי ליורשו מבואר בחי' הר"ן דע"כ לאו משום נוגע רק שזה נקרא קרוב ולמה לא נוגע וכן אבי כלה לאבי החתן אף לזכות שבנו יירש כנ"ל והרבה שם ובאריס אמר שם לס"ד דלאו קרוב דמ"מ לעיולי פסול דנוגע. וע"כ החילוק דבירושה שאינו ודאי דאביו יכול למכור וליתן כל נכסיו לאחרים ממילא שגוף העדות להמיתו אינו ענין שלו דגם שחייב מיתה עדיין אין לו זכות בנכסים עד אחר מיתה. רק שירויח. ובשלמא אם הי' ודאי הי' חשוב זכות ונגיעה משא"כ כיון שיכול ליתן נכסיו לאחרים הוי ספק דמה"ט מה שאירש מאבא אינו מכור. לא חשוב נוגע כנ"ל. ולכך באריס שהנשואין ודאי וא"י למכור לכתחילה ס"ד דהוי נוגע ובשידוכין כ' הג"א הובא ברמ"א סי' ל"ג דלזכות הוי ספק אפשר דנוגע ע"ש והוא מטעם הנ"ל דאינו ודאי והוא רק ריוח מאח"כ. והא ודאי שאם הי' הדין שדנין עליו אם זכה בנכסים שלה אחר הנשואין אם לא. פשוט שלא יועיל עדותו לעצמו אף קודם הנשואין. וכן היורש בחיים שיעיד לעצמו שהוא ראוי ליורשו וע"כ פשוט החילוק כמ"ש:
סעיף יא
ראובן שיש לו שט"ח על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה והי' שמעון אחד מעדי המתנה פסול:
(יד) פסול. מבואר בבע"ת וש"ע לקמן סי' ס"ו משום השני נח לי כו'. ולכן תמוה מ"ש הש"ך ז"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"ד דמוכח מש"ס ופ' סי' ל"ז טובי זימני דלא אמרינן השני נח לי רק כשהעד צריך להוציא אבל לא כשחייב ע"ש והרי מבואר להיפך בבע"ת וטור וש"ע דגם לפטור הוי נוגע משום השני נח לי כו' וצ"ל כוונתו ג"כ כמ"ש לעיל כיון שאין לו רק לענין להיות לוה רשע זה אין חילוק בין להיות לוה רשע נגד זה או זה דזה מוכח שפיר מקיבל אחריות דשותף (ס"א) שמעיד ובהכי מיירי גם בסי' קכ"ג כשאין לו. אבל כשיש לו שייך הב' נח כו' גם לפטור כנ"ל וא"כ כשאין לו עתה יהי' כשר ולמה סתמו דפסול. וי"ל דמ"מ פסול ל"מ לש"ך ז"ל שם סי' קכ"ג דבמתנה לא מיקרי לוה רשע א"כ כיון דבמתנה מיירי הש"ע הוי נוגע שלא יהי' לוה רשע לגבי מקבל מתנה משא"כ לגבי מלוה והי' מיושב דנקיט ש"ע א' מעדי מתנה ולא במכר כנ"ל. רק אף אי דלא כש"ך מ"מ לא דמי למוכר שדה כו' דסגי באין לו קרקע דאף דאית לי' מטלטלין מ"מ ממ"נ אי אית לי' מחויב לשלם לבע"ח אף שהקרקע נשאר ביד הלוקח דבע"ח דינו בזוזי ומטלטלין ואי רוצה להבריח א"כ אין נוגע אף שהנגזל לוקח הקרקע ולכך שפיר כיון שיודעין שאין לו ארעא מעיד כנ"ל. משא"כ בדין הנ"ל א"י לידע שמא מטלטלין יש לו ושייך השני נח לי כנ"ל שיהי' חייב לזה לא לזה ואינו רוצה להבריח כלל. ומ"מ אינו מוכרח דכיון שיכול להבריח אינו נוגע כמו לקוח מיגו דהחזרתי דמהני אף דיצטרך להטמין: לכאורה בדין הש"ע בל"ז נוגע כדאמר סוף פ"ק דגיטין במעמ"ג בהאי הנאה דקא משתני לי' בין מלוה ישינה לחדשה ע"ש. ואפשר דלא חשוב נוגע משום הנאה זו או דלמסקנא לא אמרינן סברא הנ"ל:
(טו) פסול כו'. לכאורה אם המעות בידו ורוצה לשלם ללוקח לא נוגע משום הב' נח כו' כמו נקיט אגר ביתא למאן ליתבי' כו' בס' שאחר זה ובש"ס פ' חזקת וממילא נאמן שהמכירה והמתנה קיימת. אך לא מהני דכשחתם בשטר הי' נוגע דאז לא הוי נקיט בידי' כו' אך כיון דמיירי בגווני שאף שהעד פסול אם מודה המכירה קיימת כמ"ש סמ"ע וש"ך סי' ס"ו רק שכופר ע"ש. וא"כ כיון דעכשיו רוצה לשלם נסתלק נגיעתו ובנוגע לא בעינן ח"וס בכשרות רק חתימתו כנחקרה והוי כהעיד בהיותו נוגע ותלי' במחלוקת אי עביד איניש לאחזוקי כו' אולם להפ' דלא אמרינן עביד כו' יהי' מהני עדותו עתה. אך י"ל כמו בבקרא להרא"ש ז"ל דעתה שחתם על השטר א"כ הודה שחייב ללוקח ואם לא יעיד מ"מ יצטרך לשלם ללוקח ואח"כ גם למוכר דנגדו לא מהני הודאתו. דבשלמא בשעת חתימה לא הי' נוגע דאם לא יחתום לא הי' משלם רק למוכר. ואף לסברת הרא"ש בבקרא לא דמי דשם שני דברים הודאה שתפס לאחר מיתה ועדות משא"כ שרק ע"י ההודאה ואם לא הודה לא הי' מחויב דשם בבקרא אם באמת לא"מ תפסי' כבר חייב אם לא יעיד בת"ע משא"כ כאן אבל כשכבר חתם והי' נוגע רק שיועיל עכשיו עדות בע"פ נוגע דאם לא יעיד הא הודה שחייב ללוקח וגם למוכר יצטרך לשלם. אך י"ל דהא א"צ לשלם למוכר כל שהשטר ביד הלוקח ולא מהני שיכתוב שובר כמ"ש סמ"ע סי' ס"ו ס"ק מ"ח ע"ש וע"כ כשלא יעיד יתבע המוכר ויצטרך לוקח להחזיר השטר או שיתפשר עמו עכ"פ לא יצטרך הוא לשלם ב' פעמים דכשישלם למוכר מהני אף שהמכירה קיימת דמוכר שט"ח כו' מחול וגם בפרע הדין כן ע"ש סי' ס"ו. ואפשר אף שיתבענו הלוקח קודם ג"כ לא יצטרך לשלם לו מחמת הודאתו דכיון שיצטרך לשלם עוד הפעם למוכר להפ' דעת י"א סי' ס"ו ס' ט"ז אינו מחויב לשלם ללוקח ולהפסיד. ואף שהוא שלא כדין מה שישלם למוכר מ"מ כמו דמהני מחילה משום מכירת ש' דרבנן ולא תיקנו להפסיד ללוקח רק כשאין לו הפסד דב"כ וב"כ משלם. וא"כ לענין הנ"ל שיצטרך להפסיד דינו אדאוריי' כאלו לא מכר כמו מוחל. וכן לטעם דשיעבוד הגוף שייך ג"כ דמכר שיעבוד נכסי וערבים כשלא ישלם. משא"כ הנ"ל דעדיין יצטרך לשלם מחמת שיעבוד הגוף כנ"ל ממילא אין חיוב כלל לשלם מחמת קנין השיעבוד נכסים כנ"ל:
סעיף יב
(טז) השוכר אם לקח בידו השכירות כו'. וקשה לרא"ש ור"ן בהא דבקרא דאף אם הוי מצי טעין לפטור עצמו מ"מ עתה שמודה לא"מ תפסי' אם לא יועיל עדותו יתחייב הוא א"כ מה שיועיל בת"ע הוא זכותו הוי נוגע ולא מהני ועיין מ"ש לעיל ס"ק י'. וא"כ כאן אף דנקיט אגר ביתא כו' מ"מ נהי דאי לא הוי אמרי אגרינן כו' הי' משלמין למערער כנ"ל מ"מ עתה שמודים דשכרו מהמחזיק והוא שלו אם לא יועיל עדותו מ"מ הוא שמודה שהקרקע של מחזיק וששכרו ממנו צריך לשלם לו דהודאה כעדים אף שיזכה מערער בדין וא"כ יצטרך לשלם ב' פעמים למחזיק מחמת הודאתו דשלו והמערער שלא כדין ולהמערער ג"כ מחמת עדי אבהתא וע"י שיועיל עדותו ישלם רק למחזיק והוי נוגע אף דנקיט אגר ביתא דאף שאם לא יאמר ישלם רק פ"א מ"מ עכשיו שמודה ומעיד אם לא יועיל העדות ישלם ב' פעמים והוי מה שנפסוק ע"פ עדותו זכותו כהא דבקרא הנ"ל. והא מבואר בש"ס דין הנ"ל. וי"ל דמה שמודה שיש לו חזקה עדיין אינו הודאה שהוא שלו לענין שיצטרך לשלם לו אף שיוכה מערער בדין ובפרט דכיון שאין לו עדים אף שהחזיק הי' לו ליזהר בשטרו וא"כ אף אם לא יועיל עדותו בתורת עדות מ"מ לא ישלם רק למערער דלא חשוב הודאה דהוא שלו כנ"ל. וא"כ נ"מ אם הי' עדות השוכר בבירור ששל המחזיק שיודע שקנאו לא הי' מהני אף דנקיט אגר ביתא להר"ן ורא"ש הנ"ל. וא"כ לא הי' לו לסתום בש"ע שמעיד למשכיר והא להנ"ל דוקא כהא דש"ס בשני חזקה משא"כ בעדות שקנאו כנ"ל. ונראה דרא"ש ור"ן הנ"ל סברי כטעם ע"ש בנוגע דלסמ"ע משום משקר לא שייך דהא אם לא יאמר לא"מ תפסי' לא יצטרך לשלם ורק לטעם דקרוב כנ"ל שייך לדבריך קרוב אתה דאי אמת דתפסי' א"מ חייב לשלם וע"י עדותו יפטר. וכן בהנ"ל אי אמת שקנאו חייב השכירות לזה ואעפ"כ יוציא הב' ממנו שלא כדין וע"י עדותו יפטר. וא"כ אפשר דדוקא בבקרא שהוא ספק שיתומים א"י ג"כ. אבל כאן נימא הודאה של מערער להיפוך לדבריך שלא קנאו כשרים הם דאי לא קנאו אין נוגעין דמה להם לשקר ולהפסיד. מ"מ יש לדחות דאין זה עדות היכא שלדברי העד אינו עד כדאמר ביבמות פ' החולץ לדבריך כותי אתה כו' ותוס' פ"ב דכתובות (דכ"ה) לדבריך קרוב אתה ע"ש. אך אפשר דא"צ לשלם למחזיק כשזוכה מערער בדין אף דיודע האמת שקנאו דמ"מ כיון דע"י שאין למחזיק בירור שקנאו צריך השוכר לשלם למערער הוי כאחריות דידי' ולא דמי למכיר שהיא בת חמורו דיודע שזה מוציא בעדי שקר וכגזלן משא"כ כשמוציא בעדי אבהתא וע"י שלא נזהר בשטר קנין צריך השוכר לשלם למערער הוי כטעות בשכירות דכיון שמוחזק א"צ לשלם ב' פעמים אף שמודה שקנאו ומערער משקר. ואינו מוכרח:
(יז) השכירות בידו כו'. זה לשון הגמ' ונראה דדוקא נקיט כו' אבל לא נקיט בידי' רק מודה שחייב שייך השני נח לי כמו ס' הקודם. וא"כ אינו מדויק מ"ש ש"ע ואם כבר נתן כו' הוי לי' למנקט רבותא אף שלא נתן רק מודה שחייב ג"כ הוי נוגע כנ"ל. ומ"מ נראה דאף להפוסקים דלא מהני סילוק בעדות דגם בנוגע בעי תו"ס בכשרות עיין בש"ך ס"ק נ"ב ואם כן לכאורה בהנ"ל קודם דנקיט בידי' הי' נוגע משום השני נח כו' אם כן אף דנקיט אחר כך הוי ת' בפסול. ז"א דחיוב השכירות הוא אחר שדר א"כ הוי תו"ס בכשרות רק באמצע וזה כשר. אך להפ' באריס דכשא"י לסלקו הוי נוגע אף שיוכל למצוא במקום אחר א"כ גם בשוכר הוי נוגע ששכירות קרקע קונה בחזקה וא"י להוציאו מהבית משא"כ כשזוכה מערער שלא השכירו יכול להוציאו מהבית והוי נגיעה. וא"כ עתה אף שכבר דר ונשלם זמן השכירות ואינו נוגע מ"מ הוי ת' בפסול ולהפ' הנ"ל לא מהני. ואפשר כיון דעדות על החזקה וזה אחר הג' שנים וכבר דר ואינו נוגע והוי ת' בכשרות משעה שנחשב זה לעד שהוא של המחזיק. ואף דא"כ שוב הפסול אז משום השני נח כנ"ל. זה יש לדחות דהנגיעה משום השני נח הוי רק חשש שמא נח לו כו' וכיון דרואין דנקיט אגר כו' איגלאי שלא הי' נוגע כלל. ומ"מ דוחק. ועוד דגם הנ"ל ליתא דעיקר העדות אנן אגרינן מיניה וזה הי' נגיעה ששכרו ממנו. ועוד דעיקר העדות שרואה הוא מה שדר בו ולא אח"כ רק שיש לעדות הראי' המשך זמן דהא מצטרפין ג' כתות וודאי דאם הי' קרוב כשדר אף שנתרחק תוך הג' שנים פסול וממילא כן בהנ"ל וקשה לפ' הנ"ל מגמ' הנ"ל. וצ"ל דהפוסקים דלא מהני סילוק סוברים כפי' א' באריס דמאי דלא מצי מסלק לי' אינו נגיעה כו'. וא"כ לצרף ב' הדעות בכה"ג הוי תרתי דסתרי דמוכח מש"ס עכ"פ א' מב' או דאינו נגיעה או דלא בעי בנגיעה תו"ס בכשרות כנ"ל: