אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות עדות

הלכות דינים

סימן כח

סעיף א

כל מי שהי' יודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד לו אם יתבענו שיעיד לו בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו ואם כבש עדותו כו' וחייב בדיני שמים:

(א) כל מי שיודע עדות כו'. וכ' סמ"ע וש"ך בשם הרי"ו דאם קיבל עליו שלא לגלות אזי הבע"ד יתיר לו ע"ש. והוא פשוט דאף אם לא יתיר לו חייב להעיד ומה זה קבלה לפטור עצמו מחיוב עדות. אך בנשבע שלא להעיד כתב בתומים דאם שני עדים הם ונשבע הוי לבטל את המצוה ולא חייל אבל בעד אחד כיון שאינו מחויב להעיד רק מדרבנן חל השבועה ובכולל שלא יגיד לשום אדם ואף חוץ לב"ד אפשר דחל אף בב' עדים. ותלוי בתרוצי תוס' שבועות אי חל בשב ואל תעשה ע"ש (דכ"ד). והנה הא דבשני עדים לא חייל הוא משנה מפורשת שבועות כ"ט איזה שבועת שוא כו' אמר לעדים באו והעדוני שבועה שלא נעידך חייב משום ש"ש ומ"ש דבעד א' חייל. לכאורה מפורש בש"ס להיפך שם כ"ה ע"ב דפליג רב ושמואל בשבועה שזרק פלוני כו' אי בעינן איתא בלהבא או לא ומסיק שם אביי העדתי ולא העדתי מחלוקת דליתא בלהבא דאם ישבע שלא אעיד לא חייל ע"ש. ומבואר דאף בעד א' לא חל. אך י"ל כשתבעו להעיד לו עדות שכבר יש עליו עד אחד ונשבע שהעדתי לך עדות זה ושפיר ליתא בלהבא דכשישבע שלא יעיד עדות זה לא חייל כיון דיש ב' עדים. ועדיין קשה דנראה לע"ד דאף בב' עדים שנשבע סתם שלא להעיד ג"כ חייל דלא כתומים דהוי ג"כ איסור כולל למאי דפסק בש"ע דדוקא אם יתבענו שיעיד לו אבל בלא תביעה אינו חייב כלל להעיד ועיין בב"י וא"כ הוי שפיר כולל דכשנשבע שלא להעיד היינו בין בתביעה בין בלא תביעה וחייל שפיר אף כשתבעו אח"כ ואף דבשעה שתבעו שוב אינו איסור כולל מ"מ בשעת השבועה הי' כולל ושפיר חיילא ורק בנשבע בפירוש שלא יעיד אם יתבענו אז לא חייל או כשנשבע אחר התביעה וי"ל דגם התם איירי בתובעו כמ"ש ולכך ליתא בלהבא כנ"ל. ובזה מיושב לשון המשנה שם כ"ט איזה ש"ש נשבע לשנות כו' נשבע אם לא ראיתי כו' שלא אניח תפילין ובכולן תני סתם שנשבע ובעדות תני אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך כו' ולא תני ג"כ בנשבעו מעצמם שלא נעיד לפלוני כמו בכל השבועות דתני התם ע"ש. ולמ"ש מיושב דבעדות אינם חייבים רק בכה"ג שכבר אמר להם העידוני והוי תובעו וחייבים להעיד ושוב אינו כולל כיון שנשבעו אחר התביעה ומהני סתם שלא נעידך משא"כ בנשבעו מעצמם שלא נעיד סתם הוי כולל כנ"ל:

אמנם ברמב"ם פ"ה מה' שבועות ה' ט"ו כתב וז"ל כיצד כו' וכן הנשבע לחבירו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות ה"ז לוקה משום שבועת שוא מפני שהוא מצווה להעיד ע"ש. א"כ מפורש דאף בעד אחד חייב ובשלמא בהא דעדות שאני יודעה י"ל כשיש עוד עד א' כנ"ל אבל בהא דשלא אעיד אם אדע כו' א"כ עדיין אין כאן שום עדות ואמאי הוי שבועת שוא הא שפיר חייל שלא יעיד הוא בלבד ואף שנכלל בו גם שאם יהי' עוד עד לא יעיד מ"מ חל דהרמב"ם ז"ל פסק להדיא בנשבע שלא יאכל מצה ב' שנים דאסור בליל פסח דחל בכולל ע"ש וא"כ כשלא אעיד כשאדע נכלל אף כשידע לבדו. וא"ל כשאמר בפירוש כשיהי' עוד אחד. דלמה כתב הרמב"ם ז"ל סתם דמלקין אותו כשאמר בזה הלשון ואפשר דכוונתו שלא אעיד היינו עדות המועיל לחייב או לפטור ואף בעד א' היכא שמועיל עדותו כגון שאומר א"י וכה"ג דצריך לשלם ע"י שפיר חייב מדאורייתא להעיד כמבואר בש"ס (דנ"ב) לענין קרבן שבועה וכיון דנשבע שלא יעיד עדות המועיל היינו בין שיועיל בעדותו לבד או שיהי' עוד א' וממילא הוי לבטל את המצוה. וגם זה דוחק דלא הוי לי' לסתום שלא אעיד כו' דבלשון זה אף לבדו משמע דגם עדות עד א' מיקרי עדות אף שאין מועיל לממון ומסתימת לשון הש"ס גבי העדתי כו' ולשון הרמב"ם הנ"ל משמע דגם בעד א' לא חייל. ומהתימה על התומים שלא הביא לא המשנה ולא הש"ס ורמב"ם הנ"ל. ואף דבכל איסור דרבנן חייל שבועה מ"מ גם זה אינו מוכרח שלא יהי' בעד א' רק איסור דרבנן ועיין מ"ש לקמן:

ועדיין קשה ברמב"ם הנ"ל אמאי הוי שבועת שוא הא איירי בלא תבעו עדיין דתביעה זו שקודם העדות לא מהני לענין קרבן שבועה כמבואר בש"ס (דל"ה) וא"כ חל שפיר השבועה שלא יעיד בלא תביעת בע"ד דאינו מחויב דכמו כן הוא עדות המועיל בלא תביעה כמו בתביעה וממילא חל בכולל כנ"ל. והי' אפשר לומר למאי דיליף בש"ס מאם לא יגיד דבעינן תביעה דקרינן אם לו לא יגיד היינו ע"י תביעה. וא"כ גם הכא שאמר לא אעיד לך אם אדע לך כו' היינו ע"י תביעה כנ"ל. ובזה מיושב לשון הרמב"ם דמיותר האי לך הראשון והל"ל לא אעיד אם אדע לך עדות כו' ולמ"ש א"ש. אך זה דוחק דבנדרים הלך אחר לשון ב"א ואין ראי ממאי דיליף מקרא ואטו אם יאמר לא אעיד לך לא יאסר עד אחר התביעה ובלא תביעה יהי' מותר להעיד היכא דחייל. ואפשר דהרמב"ם ז"ל לא בא להשמיענו רק הדין דנשבע לבטל את המצוה דלא חייל וכוונתו באמת אם אמר בפירוש שלא אעיד אם תתבעני ויהי' עוד עד אחד כנ"ל והוא דוחק:

ובעיקר הדין קשיא לי דאמרינן דנשבע שלא להעיד הוי נשבע לבטל את המצוה והוי שבועת שוא כו'. דהנה נראה לענ"ד בעד א' או בב' עדים בכולל היכא דחייל השבועה ואסור להעיד. ונראה דאם עבר והעיד לא מהני עדותו כלל דכיון דעבר על שבועת ביטוי. ולדעת רוב הפ' אף בשבועה דלהבא אם עבר פסול לעדות מדאורייתא וע"ש לקמן סי' ל"ד הכרעת הריב"ש וסמ"ע וש"ך דאם עבר בקום ועשה ודאי פסול. וא"כ הכא כיון דחל השבועה שלא להעיד ובשעה שמעיד עובר על שבועתו ונעשה פסול לעדות וממילא גם עדות זו פסולה אם לא נאמר כסברת הר"ן ז"ל בשוחט בשבת דלא מיקרי שחיטת מומר רק אח"כ אבל שחיטה זו שנעשה בה מומר כשירה ע"ש (חולין י"ד). וגם הכא בעדות נאמר כן דעדות זו עדיין כשרה כנ"ל. אולם כבר הוכיח מהרי"ט ז"ל בתשובה ח"א סי' קל"ח דגם עדות זו שנעשה פסול ע"י ג"כ פסול ע"ש דלא כהרשב"ם וממילא פסול הכא כנ"ל. וא"כ נראה למאי דקי"ל דבקרוב או פסול אינו עובר כלל על אם לא יגיד דלא חייבה התורה רק מי שאם יגיד יחייב ממון וא"כ ממילא נראה בנשבע כנ"ל אינו עובר כלל על אם לא יגיד אף שעכשיו עדיין כשר הוא מ"מ אם יגיד לא יחייב ממון שאם יגיד יהי' פסול ולא יועיל עדותו כנ"ל. וא"כ בנשבע כנ"ל אינו מחויב כלל להעיד כמו שאר פסולים ואינו עושה איסור במה שאינו מעיד. ואף שיכול להתיר עצמו ודאי דאינו מחויב להתיר כדי שיהי' ראוי להעיד. וא"כ לפ"ז קשה כיון דהא דנשבע לבטל המצוה דלא חייל מבואר בש"ס דילפינן הרעה מהטבה דהיכא שאם תחול השבועה יעבור על המצוה אז לא חייל דאיך נאמר לקיים השבועה ויבטל המצוה ע"ש (דכ"ז). ומבואר בתשו' הרשב"א הובא במ"ל ה' שבועות דדוקא היכא דסתרי אהדדי שאם תחול השבועה יעבור על המצוה אז לא חל ע"ש וא"כ קשה בנשבע שלא להעיד למה הוי נשבע לבטל המצוה ולא חייל הא הכא אם נימא דהשבועה חלה והוי שבועת ביטוי לא יעבור כלל על האיסור דלא יגיד כו' כיון דהשבועה חלה אינו מחויב כלל להעיד כמ"ש דלא יועיל עדותו ואינו עובר כלל ולמה לא תחול השבועה הא אם תחול לא יהי' כלל ביטול מצוה ואינו סותר כלל. דבשלמא בלא אניח תפילין כו' וכה"ג דאף שתחול השבועה מ"מ לא מפקיע החיוב דתפילין ואיך יחול ויעבור כו' משא"כ הכא דאם חל ליכא ביטול מצוה כלל דנפקע החיוב כנ"ל ושפיר נימא דחל ויקיים השבועה שלא יעיד ואעפ"כ לא יעבור. ואף דמה דפקע הוא מחמת השבועה ט"מ אטו אם יקח אשה קרובה לבע"ד יעבור על אם לא יגיד שעושה עצמו אינו ראוי להגיד הא ודאי ליתא רק כמו שמפקיר טליתו ומפקיע חיוב ציצית ממנה שאינו עובר כלל וגם בשבועה כן הוא כנ"ל ואמאי לא תחול:

ובפרט דבל"ז לכאורה קשה כיון דאם לא חייל הוי שבועת שוא ולוקה וא"כ פסול לעדות וממילא נפקא חיוב העדות וליכא כלל ביטול מצוה ואיך אמרינן דנשבע שלא להעיד הוי ש"ש משום דהוא ביטול מצוה הא אם הוא ש"ש אינו ביטול מצוה כלל כיון דנעשה פסול כנ"ל. וע"כ דזה טעות דלכך אינו חל דאיך תחול השבועה ויהי' שבועת ביטוי ויקיים ולא יעיד הא אז יהי' ביטול מצוה דהוא כשר. וא"כ קשה כמ"ש כיון דאף אם תחול לא יהי' ביטול מצוה כנ"ל דג"כ אינו ראוי ושפיר חל:

אך באמת לא קשה דכמו דבאומר איני יודע דג"כ אינו ראוי שוב להגיד אח"כ דכיון שהגיד כו' מ"מ עובר באם לא יגיד דכיון שקודם שאמר א"י חל עליו החיוב להגיד ובמה שאינו מגיד ואומר א"י שפיר עובר בלא יניד כו'. וממילא גם בשבועה כיון שכבר תבעו וחייב להגיד מיד קודם השבועה שכבר חל עליו חיוב ההגדה ובמה שנשבע ואינו מגיד שפיר עובר באם לא יגיד כו' כמו באומר א"י כנ"ל כיון דקודם השבועה ראוי להגיד וחייב שפיר כנ"ל ולכך לא חל. וא"ש מתניתין דאמר להם באו והעידוני ואמרו שבועה לא נעידך הוי שפיר לבטל המצוה דכיון שתבעם קודם השבועה וחייבים אז להגיד דכשרים הם ולא חייל כנ"ל:

ובזה נתישב מאי דתמוה שם לענ"ד במשנה הנ"ל דקא חשיב איזהו שבועות שוא כו' ותני ג' חילוקים נשבע לשנות הידוע על עמוד של אבן כו' והדר תני נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר כו' אמר להם בואו והעידוני שבועה שלא נעידך והדר תני נשבע לבטל המצוה שלא אניח תפילין כו' ופירש"י ז"ל שלא נעידך ביטל מצוה והיינו דבר שא"א כו' ע"ש והוא תמו' דלמה תני הא דלא נעידך בהדי דברים שאי אפשר ולא בהדי נשבע לבטל את המצוה ולדברי רש"י ז"ל כל ביטול מצוה היינו דבר שא"א ולמה תני נשבע לבטל בבא אחריתי שלא אניח תפילין כו' ושלא נעידך בבבא דא"א ואח"כ מצאתי בתי"ט שעמד בזה וע"ש שתירץ בדוחק מאוד:

ולמ"ש מיושב דבאמת בשבועה שלא להעיד לא הוי לבטל כו' דאחר השבועה שוב אינו ביטול מצוה ואי נאמר דהוא שבועת שוא ולא חל ג"כ בטל המצוה דהוא פסול ולא דמי לשלא אניח תפילין דאם לא חל יקיים המצוה כנ"ל רק דלא חל משום דאיך נימא דחייל יהי' ביטול מצוה דאז הוי חיוב והוי דבר שאי אפשר דאי אפשר לקיים השבועה שתחול דיהי' ביטול מצוה. ומיושב ממילא דתני שפיר שלא נעידך בהדי דברים שא"א כמ"ש רש"י דביטול מצוה הוא א"א ואף שעכשיו אינו ביטול כנ"ל משא"כ שלא אניח תפילין תני בנשבע לבטל כו' וא"ש:

אמנם על הרמב"ם ז"ל קשה דפסק בנשבע שלא להעיד אם אדע לך עדות דג"כ לא חייל והכא שפיר קשה כנ"ל דלא הוי כלל לבטל המצוה כיון דעכשיו עדיין אין עליו חיוב הגדה רק כשידע ויתבענו כיון שנשבע מקוד' אם תחול השבוע' לא יהי' כלל ביטול מצוה דכשידע ויתבענו לא יהי' כלל עליו חיוב עדו' דאינו ראוי להגיד כיון שכבר נשבע ויהי' פסול ומיד בשעת התביעה אינו חייב כלל להעיד ואיך הוי נשבע לבטל המצוה הא אין כאן ביטול מצוה כלל אם חל. ומאין הוכיח הרמב"ם ז"ל זה הא במתניתין שכבר תבעו שפיר לא חל כמ"ש משא"כ הכא כנ"ל. ונראה די"ל כיון דאיירי שנשבע שלא יעיד עדות המועיל דאל"ה בל"ז חל בכולל כשיהי' לבדו כמ"ש וא"כ אם עבר והעיד לכאורה איך יכולין לפסול העדות משום שעבר על השבועה הא אי אמרינן דהעדות פסול לא עבר כלל על השבועה שלא העיד עדות המועיל א"כ אינו פסול כלל ולא שייך כאן עבר אמימרא דרחמנא כיון שלא עבר כלל על שבועתו שאינו מועיל וא"כ איך יכולין לפסול העדות. אמנם הא גם להכשיר עדותו אין אנו יכולין דאי נימא דכשר א"כ עבר על השבועה דהוא עדות המועיל ופסול לעדות ולכך פסול עדותו כנ"ל. אמנם נראה דלענין מלקות אינו חייב מלקות כשהעיד ועבר על שבועת ביטוי דאיך יכולין להלקותו הא אם מלקין אותו נפסל העדות דארבעים בכתפי' וכשר כו' וממילא לא הועיל עדותו ולא עבר כלל ואף דאי נימא דכשר חייב כנ"ל מ"מ איך ילקו אותו כיון דאם מלקין לא עבר כלל כנ"ל. וא"כ נראה למאי דקי"ל דעבר עבירה שאין בה מלקות אינו פסול רק מדרבנן וקי"ל דפסול דרבנן בעי הכרזה ובלא הכרזה אינו נפסל כלל ע"ש (סי' ל"ד). וא"כ ממילא נראה דכשהעיד גם העדות כשר ואף דאי נימא דכשר עבר על השבועה ופסול מ"מ כיון דלענין מלקות אמרינן בהיפך ואינו חייב מלקות וממילא פסול רק מדרבנן וממילא אינו פסול כלל דבעי הכרזה כנ"ל ושפיר גם עדותו כשר אף שעבר על השבועה כנ"ל:

וממילא מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל דהוי שפיר נשבע לבטל המצוה דאף אם תחול השבועה מ"מ הוי ראוי להגיד כמ"ש דיהי' מהני עדותו אם יעיד כנ"ל ושפיר עובר באם לא יגיד אף אחר השבועה וממילא לא חל השבועה כלל והוי שבועת שוא וא"ש:

ואין זה ענין למ"ש הנ"י דלאותו עדות שנפסל לא בעי הכרזה דהתם הוא לאותו עדות שמעיד עליו כמו לדידי אוזיף בריביתא כו' משא"כ הכא ע"ש:

ובזה מיושב מה ששינה הרמב"ם ז"ל מלשון המשנה דאמר לעדים כו'. ולמ"ש א"ש דהמפ' כתבו דהא דתני סתם במתניתין אלו פסולין משחת בקובי' כו' ולא נזכר הכרזה משום דאח"כ תיקנו דליבעי הכרזה ע"ש. וממילא א"ש דבמשנה תני שפיר אמר לעדים כו' דדוקא בנשבע אחר שתבעו דאל"ה חייל שפיר דאינו ביטול מצוה דאינו ראוי להעיד דשפיר יהי' פסול מדרבנן כמ"ש כיון דלא הי' בעי הכרזה כנ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל עכשיו דקי"ל דבעי הכרזה אשמעינן שפיר דאף קודם התביעה לא חייל דהוי לבטל את המצוה כנ"ל וא"ש: ובל"ז הי' אפשר לישב למאי דמשמע מדברי תוס' מכות כ"ב גבי שלא אחרוש כו' דגם לענין מלקות בעינן שיהי' משכחת בלאו והן ואל"ה אינו חייב מלקות ע"ש וא"כ הכא בנשבע שלא להעיד ממילא אם העיד אינו חייב כלל מלקות דליתא בהן דאם ישבע שיעיד שפיר לא יחול דאז יהי' ראוי להגיד כיון שנשבע שיעיד והוי מושבע ועומד כו' ולא חל וא"כ כיון דליתא בהן אינו חייב מלקות גם עכשיו ושפיר כשר עדותו וממילא גם עכשיו הוי ראוי להגיד והוי לבטל את המצוה ושפיר לא חייל והוי שבועת שוא ומיושב ג"כ כל הנ"ל: אמנם רוב הפוסקים פסקו דדוקא לענין קרבן בעינן לאו והן ולא למלקות וכ"פ הרמב"ם ז"ל והכי קי"ל ע"ש וע"כ צ"ל כמ"ש כנ"ל. וא"כ לפ"ז הי' נראה דאם נשבעו סתם קודם התביעה שלא להעיד ולא עדות המועיל דוקא ואף עדות שאינו מועיל בכלל רק משום דממילא מועיל נראה למ"ש דשפיר חייל דלא הוי לבטל את המצוה כמ"ש דשוב אינם ראוים להעיד דאם יעידו יהי' פסולין דשפיר חייבים מלקות. דאף דהעדות בטל עברו על השבועה כנ"ל וחייבים מלקות ופסולים מדאורייתא ובטל עדותם ואין עליהם חיוב עדות כלל כיון שלא יועיל ולא הוי ביטול מצוה אם תחול ושפיר חייל כנ"ל. אך מסתימת הפ' משמע דגם בכה"ג לא חל. ואולי יש לדחוק דמ"מ כיון דבלא השבועה חייבתו התורה להעיד אם יתבענו כיון דכשר באמת ומה שנעשה אינו ראוי הוא מחמת שבועתו גם זה מיקרי ביטול מצוה ולא חל. והוא דוחק דהא באומרים א"י אחר התביעה עוברים באם לא יגיד וכשאומר קודם התביעה איני יודע בב"ד ודאי דאינו עובר דהא הב"י יליף לה מקרבן שבועה דפטורים בלא תביעה כמו כן אינו עובר באם לא יגיד ע"ש וממילא כמו דאינם חייבים בנשבעו קודם תביעה שאינם יודעין ואף שתבעו אח"כ פטורים כמו כן באומר א"י בב"ד קידם תביעה אינו עובר אף דתבעו אח"כ ואף דכיון שאמר א"י גרם שלא יוכל להגיד כשיתבעהו ג"כ דאינו חוזר ומגיד כיון שהגיד ואף בלא תביעה ואעפ"כ אינו עובר וע"כ משום דבשעה שאמר א"י לא הי' עליו חיוב וממילא כשתבעו אח"כ אז שוב לא יועיל עדותו שכבר אמר א"י ואינו חוזר ומגיד וגם אז אינו עובר כנ"ל וא"כ ממילא גם בשבועה כן דלא ביטל מצוה כלל ולא שייך ההיקש דהרעה להטבה ע"ש. וחולי גם לחלק קצת. ומ"מ נראה דיתירו להם השבועה קודם שיעידו אם נשבעו בכה"ג כמ"ש דיש חשש איסור דאורייתא שיעברו על שבועות ביטוי. דמהש"ס אין ראי' כלל בכה"ג דשם מפורש בנשבעו אחר התביעה ואדרבה קצת נראה להיפוך מדנקיט אמר להם כו' כמ"ש:

ומדברי הרמב"ם אף שסתם ג"כ אין ראי'. דבל"ז צריכין לפרש דלאו דוקא נקיט סתם דאל"ה הוי כולל שלא יעיד לבדו כשלא יהי' אחר כמ"ש וע"כ דפירוש עדות המועיל וממילא גם זה אינו מוכח כנ"ל. ואפשר דסתם שלא אעיד היינו עדות המועיל דוקא ושפיר לא חייל כנ"ל ולכך נקט סתם אבל גם זה אינו מוכרח. ומכל מ"ש נשמע חילוקי דינים בדבר. דשני עדים שנשבעו או א' היכא דיש אחר ונשבע אחר תביעת בע"ד שלא להעיד ודאי לא חייל כלל כמבואר במשנה להדיא ומותר להעיד אף לכתחילה. אך נראה דפסול להעיד שעבר על שבועת שוא אם לא שהי' שוגג ואז מחויב להעיד עדיין מדאורייתא דלא חל כלל. ואם נשבעו בכולל שלא יעידו ולא יגידו לשום אדם שפיר חייל כדעת הרמב"ם ורוב הפ' ואסורים להעיד מדאורייתא ואם עבר והעיד במזיד עדותו בטל שנעשה פסול שעבר על שבועת ביטוי דלהבא בקים ועשה לדעת מהרי"ט ז"ל דגם אותו דבר שנעשה פסול ע"י מיקרי פסול וכנ"ל. ואם נשבעו קודם התביעה שלא יעידו חל ג"כ דהוי ג"כ כולל שלא יעידו בלא תביעה דליכא ביטול מצוה וחל ג"כ אף שתבעם אח"כ והדין ג"כ כנ"ל. ואם אמרו בפירוש שלא יעידו כשיתבעם אז אם אמרו בפירוש שלא יעידו עדות המועיל ודאי לא מהני כמ"ש דהוי ביטול מצוה ולא חל והוי שבועת שוא והדין כנ"ל. ואם אמרו סתם שלא להעיד יש להסתפק אי מיקרי ביטול מצוה או לא וחייל כמ"ש. ואפשר אחר דמספקא לן אי חייל וממילא לא יתחייבו מלקות מספק וממילא אין עדותן בטל כנ"ל דאינם פסולין ושוב הוי לי' ראוי להגיד כיון שיועיל וממילא הוי ביטול מצוה ולא חל כלל בוודאי ואף דהוא ספק שמא פסול מדאורייתא מ"מ כמו דחייב בקרבן שבועה בעד מיתה כיון שמועיל מדרבנן ויועיל עדותו ע"ש (שבועות ל"ב) וממילא גם הכא כן כיון שיהי' כשר כנ"ל:

אפשר דלכך סתמו הפ' דלא חל כיון דמספקא לן כנ"ל. אך בס' בדין נר' דלא שייך זה דשמא באמת פסול וכי בשביל שאין אנו יודעין הוי ראוי להעיד כנ"ל. ולכך יש להתיר שבועתם קודם שיעידו בכה"ג ואם עברו והעידו אין לפסול העדות מספק כיון דבל"ז משמע מלשון הפוסקים דלא חל כנ"ל. וכל זה כשיש ב' עדים כנ"ל אבל בעד אחד אף אם נשבע אחר שתבעו ג"כ חל כמ"ש. ואם עבר והעיד עדותו בטל כנ"ל במזיד. ואם אמר בפירוש עדות המועיל אפשר דלא בטל דאינו חייב מלקות דאם בטל העדות לא עבר כלל כמ"ש וממילא כיון דאינו חייב מלקות הוי פסול דרבנן ובעי הכרזה כנ"ל ויש להסתפק קצת בזה כמ"ש. ואם נשבע קודם שידע העדות שלא יעיד כשידע ויתבע אותו ועכשיו יש עוד עד אחר ג"כ לא חל כמבואר ברמב"ם ז"ל. אמנם נראה דוקא כשאמר בפי' כשידע עדות המועיל לחייב ממון ויתבענו כו' אז לא חל אבל אמר סתם שלא יעיד כשיתבענו שפיר חל דהוי כולל כשידע לבדו ולא יהי' אחר עמו דפטור מדאורייתא ומכש"כ בסתם שלא יעיד דכולל בלא תביעה וחל ואם עבר והעיד הדין ג"כ כמ"ש. דר כן נראה לענ"ד בדינים אלו:

(ב) וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת כו'. וכ' הסמ"ע ראוי להעידו לאפוקי קרוב או פסול כו' ואינו בכלל כיון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון כו'. ואין לשונו מדוקדק דזה הוא בכלל ויש לחבירו תועלת דגם כאן לא יועיל רק הא דנקיט ראוי להעיד היינו לאפוקי קרוב א"פ אף היכא דקיבלו עליו כשנים שיועיל עדותו ויש לו תועלת מ"מ כיון שאינו ראוי להעיד מצד עצמו אינו בכלל נשיאות עון דלא יגיד וכן כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל אמתניתין שבועות העדות ל"ה אהא דעד מפי עד כו' והקשו הא בל"ז פשיטא כיון שלא יועיל הוי כחוץ לב"ד ותירצו דממעט אף בקבלו עליו דמועיל עדותו ע"ש. והוא מהירושלמי אמרו לא' הרי את מקובל עלינו כב' יכול יהא חייב ת"ל והוא עד את שכשר להעיד עדות ממון כו' ע"ש: ובזה נתישב לענ"ד תמיהת הרשב"א ז"ל בחידושיו דקאמר התם ל"א ראוי להעיד כו' ר"פ אמר לאפוקי מלך ראב"י אמר לאפוקי משחק בקובי' וקאמר למ"ד מלך אבל משחק בקובי' לא כיון דמדאוריית' מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלינהו וחייב בקרבן שבועה ע"ש. וכ' הרשב"א ז"ל תמוה לי מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד הא לא חייבתו התורה אלא במפסיד ממון כו' והניח בצ"ע מ"ש. ולמ"ש מיושב בפשיטות כיון דראוי להעיד לאפוקי פסול אף בקבלו עליו כנ"ל. וא"ש דקאמר דמשחק בקובי' היכא דקבלי' עליו שפיר חייב כיון דמדאורייתא חזי וא"כ ממילא כיון שבאמת יועיל עדותו כשיעיד דקבלי' רק דממעטין לי' משום שאינו עד הכשר וא"כ כיון דמדאורייתא חזי והוא עד הכשר ממילא חייב אף דפסול מדרבנן כיון שיועיל כנ"ל אף מדרבנן מחמת הקבלה ואין כח ביד חכמים לעקור שם עד ממנו מדאורייתא וראב"י סבר דכיון דאינו מועיל מחמת עדותו מדרבנן לא נקרא עד כיון שבעדותו לבד בלא הקבלה לא הי' מועיל כנ"ל:

או י"ל לשיטת הרא"ש (בתשו' כלל ס"ו סי' ח') דמיגו במקום עדים פסולים לא מהני וע"כ הא דלא שייך גבייהו קרבן שבועה כיון שמועיל כו' ואף שאינם רק מסלקים המיגו מ"מ גם בעד א' דנסכא דר' אבא הוא רק מסלק המיגו כמ"ש תוס' דהוי העזה ואעפ"כ חייב ע"ש וע"כ ג"כ משום דפסול ואינו עד כלל אינו חייב וא"ש ג"כ משחק בקוביא דסבר ר"פ דחייב היכא דמועיל כנ"ל:

או י"ל למאי דקי"ל נמצא א' קרוב א"פ בטלה עדות הכשרים דפ' הרמב"ם ז"ל דנאמנין הפסולין אי למחזי אתו אי לאסהודי אחר ואי אמרינן דבסתמא למחזי אתו וכשר מ"מ אם אומרים לאסהודי פסול ע"ש (בש"ך סי' ל"ו). וא"כ לכאורה שייך גבייהו קרבן שבועה ג"כ שהשביעם הלוה להעיד דאתו לאסהודי ובטל עדות הכשרים וכן ראיתי בתומים לקמן סי' ל"ו שהקשה כנ"ל ע"ש. והתירוץ הנכון כמ"ש שם ג"כ כיון דהם פסולים לא חייבתו התורה ק"ש אף שמועיל כנ"ל. וא"כ כיון דאף בפסול דרבנן שייך נמצא א' קא"פ ובטל כל העדות. וא"כ נראה בהיפוך דהיכא דכשר מדאוריית' להעיד שייך שפיר ק"ש כנ"ל. דהנה תוס' הקשו שם דאמר משחק בקוביא לא משום דמדאורייתא חזי כו' והקשו הא קי"ל בעד מיתה דחייב אף שאינו מועיל רק מדרבנן ותירצו דאזלינן בשניהם לחיוב דהתם כיון דמועיל מדרבנן חייב מדאורייתא כיון דיועיל והכא כיון דכשר מדאורייתא ג"כ חייב ע"ש. וא"כ ממילא היכא דפסול מדרבנן ויש עדי' הכשרים ג"כ להעיד עמהם שפיר יוכל להשביעם הלוה להעיד דאתו לאסהודי ובטלה עדותם והכא כיון דמדרבנן הוא פסול ומועיל עדותו מדרבנן לבטל עדות הכשרים וממילא חייב מדאורייתא כיון שמועיל כנ"ל. וכיון דכשר מדאורייתא ויש עליו שם עד ואעפ"כ יועיל עדותו ובטל כיון דפסול מדרבנן שפיר חייב ק"ש דאזלינן בשניהם לחיוב כו'. ואף דמ"ה לא נתבטל כלל דכשר מ"מ הוי כעד מיתה ואעפ"כ יש עליו שם עד דכשר מ"ה לכל עדות ושפיר חייב כנ"ל כיון שמועיל וא"ש ג"כ: ואפשר סברת הרשב"א ז"ל דלא תירץ בקבלו וכמ"ש משום דבכה"ג מאי טעמא דר' אחא ב"י דפוטר מק"ש כיון שמועיל עדותו וכשר מדאורייתא גם ר"א הי' מודה דחייב וע"כ דלא איירי בקבלו וכנ"ל:

ויש להסתפק בזה לדינא דלמ"ש ממילא בפסול מדרבנן וקיבלו עליו למאי דקי"ל כמ"ד לאפוקי משחק בקוביא שפיר מ"מ פטור להעיד מדאורייתא אף בקבלו וכנ"ל דמ"מ אינו עד כנ"ל דפליג בכה"ג. ולמ"ש בדעת הרשב"א ממילא בכה"ג מודה ראב"י ושפיר חייב מדאורייתא להעיד בכה"ג. ולכאורה נרא' להחמיר ואפשר כיון דחזינן בכשר מדרבנן דחייב מדאוריית' וחייב בק"ש ואף דאין כח ביד חכמים לעקור כו' רק משום הפקר ב"ד. וא"כ למה יהא עדיף מקבלו עליו דאף דמועיל מ"מ כיון שפסול אינו מחויב וממילא בכשר מדרבנן דג"כ אין ביד חכמים לעשות לו שם עד כשר מדאורייתא רק שיועיל וישלם ע"י ומאי בכך שמועיל הא מ"מ אינו עד הכשר מדאורייתא ולמה יתחייב בק"ש יותר מקיבלי' עליו כו'. וע"כ צ"ל דלא ילפינן מוהוא עד כו' רק שמחמת עדותו שיודע יהי' עד המועיל אבל בפסול וקבלו כו' מחמת עדותו לא הי' מועיל כלל בשעה שראה וידע רק מחמת הקבלה ולכך פטור כנ"ל. אבל בכשר מדרבנן שפיר הוא מחמת עדותו לבד עד המועיל ונקרא שפיר עד מדאורייתא וחייב בק"ש וא"ש: וא"כ ממילא להיפוך בפסול מדרבנן ממילא אין עליו שם עד כלל מדאורייתא מיד בשעת עדות כיון שלא יועיל כלל וממילא אף דקיבלו עליו אח"כ לא מהני לחייבו בק"ש כיון שמחמת עדותו לבד אינו עד המועיל וסבר שפיר ר"א ב"י דאף משחק בקוביא פסול ופטור מק"ש. ומיושב שפיר קושית הרשב"א ז"ל כמ"ש וממילא לדידן שפיר פטור מדאורייתא בפסול דרבנן אף קיבלו עליו רק שמחויב מצד ג"ח ונ"מ לענין שבועה כמ"ש לעיל כנ"ל:

או יש לישב קושית הרשב"א ז"ל בפשיטות למאי דקי"ל דתבעו שיעיד לו כשידע לו עדות פטור ויליף לה מושמעה קול אלה כו' והוא עד כו' שבשעת שמיעת קול אלה כבר צריך להיות עד כו' ע"ש (שבועות ל"ה). ונראה דממילא היכא שהי' קרוב ונתרחק או פסול ועשה תשובה ותבעו בהיות פסול פטור אח"כ אף כשנעשה כשר ואף היכא דגם בראיית העדות הי' כשר וגם עכשיו הוא כשר רק בנתיים הי' פסול ובכה"ג כשר לעדות אף דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ע"ש בש"ע סי' ל"ג ומ"מ פטור לענין קרבן שבועה כיון דוהוא עד היינו עד הכשר ומועיל א"כ בשעת שמיעת אלה לא הי' עד ופטור אף שעדותו כשר עכשיו משנתרחק. וממילא מיושב הנ"ל דסבר ר"פ אבל משחק בקוביא היכא דמועיל עדותו כה"ג שעכשיו כשר רק שהתביעה היתה כשהי' משחק בקוביא וא"כ כיון דמועיל עדותו ונקרא עד מדאוריי' חייב כנ"ל:

וממילא גם לענין חיוב עדות נראה דבתבעו כשהי' פסול ועכשיו כשר מ"מ ליכא אם לא יגיד כו' כנ"ל:

(ג) חייב להעיד כו'. בתשובת ח"י נסתפק אם העד יודע בעצמו שהוא פסול ואינו ידוע לב"ד אם מחויב להעיד או לא כו'. ובתומים הכריע דאם יודע שהוא קרוב לא יעיד דזה הוא גזירת מלך דפסול אף אי מעיד אמת אבל בגזלן ושאר פסולי עבירה חייב להעיד כיון דאינו פסול רק מחשש עדות שקר וכיון שיודע שאומר אמת מחויב להעיד ע"ש. ולענ"ד אין הכרעתו נראית כלל דאטו בפסולי עבירה פסלה התורה רק משום שקר הא קי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס וכשאינו חמס אינו חשוד כלל לשקר כמבואר בש"ס ופוסקים ואעפ"כ פסול דהוי רשע כו' ופסלה תורה לעדות וא"כ אף ברשע דחמס שיש גם חשש דשקר אבל לא נפקע ממנו הפסול גרידא שפסול כמו קרוב. ותמה אני הא קי"ל לקמן סי' ל"ד דאם יודע בעד השני שהוא פסול לא יעיד עמו אף שיודע שהאמת אתו וראה העדות שיגרום שיוציאו הב"ד ממון ע"י עד א' ע"ש בתומים עצמו והכא שיודע בעצמו שפסול נימא שיעיד ואין טעם לזה דודאי גרע מהתם דהוא בעצמו עד כשר ואעפ"כ לא יעיד. ונראה להיפוך דאף הפוסקים שגם הפסולין יש להם להעיד שמחמיצין הדין ע"פ ע"ש (ברמ"א ס"ב) מ"מ הוא דוקא כשיודעין שהם פסולין ולא נוציא ממון על פיהם כו' אבל היכא שאין ידוע ודאי דלא יעיד וכמו בג' שותפין שלא יהי' א' בע"ד ושנים עדים כו' ע"ש שבועות ל"א דהא הדיין שדן ע"פ עד פסול עובר בלאו דאל תשת כו'. וכ' בס' החינוך סי' ע"ה דהי' ראוי להלקותו רק שאין בו מעשה ע"ש ואיך יגרום שיעברו הב"ד בלרו ובאומר שהוא פסול לא מהימן אבל הוא שיודע בעצמו ודאי לא יעיד כנ"ל. וקצת יש להסתפק בפסולי דרבנן להפוסקים דבעינן רשע דחמס דוקא וא"כ אין הפסול רק מחשש שקר וכיון שיודע דהאמת אתו אפשר דחייב להעיד. אך זה אי אפשר דכיון שאינו ידוע אינו פסול כלל דבעי הכרזה ואם כבר הכריזו עליו במקום אחר וכאן אינו ידוע יאמר האמת והוא מילתא דעבידא לגלויי כנ"ל:

ובמ"ש יש לישב קושית תוס' שבועות ל"ה במשנה שם משביע אני כו' והם יודעין עד מפי עד או שהי' אחד קרוב או פסול והקשו הא כבר אשמעינן דאינו אלא בראוי להעיד כו' ותירצו דאיירי היכא דיש שלשה עדים וקמ"ל דגם עדות הכשרים בטל. ותמוה כמו שתמהו המפ' דהא כבר אשמועינן בכמה דוכתי דנמצא א' קרוב כו' עדותן בטלה ומאי ענין זה להשמיענו גבי קרבן שבועה ע"ש. ולמ"ש א"ש דאשמועינן אף שאינו ידוע לב"ד שהג' פסול רק הם בעצמם יודעין שהג' פסול ונצטרף עמהם בשעת ראי' ובטלה כל העדות והב"ד יוציאו ממון כו' וקמ"ל דפטורים וכנ"ל וא"ש:

(ד) אם יתבענו שיעיד לו כו'. וכ' הב"י דהטור יליף לה מקרבן שבועה כיון דפטור וקי"ל דכל היכא דאיכא נשיאת עון בלא שבועה אז מיחייבי ק"ש מכלל דהיכא דלא מיחייב ליכא נשיאות עון כו':

ולכאורה תמוה דהא בעד אחד דליכא ק"ש ואעפ"כ חייב להעיד. דכל זה הוא מדאורייתא תלוי זה בזה אבל עכשיו דחייב מדרבנן כל מקום שיש תועלת בעדותו ואף בעד א' דפטור מק"ש חייב להעיד א"כ מנ"ל דבלא תביעה פטור אף מדרבנן ונראה דדוקא בעד א' דהטעם דפטור מדאורייתא הוא משום שאינו ברור שיהי' תועלת דשמא ישבע ולא ישלם ולכך מדרבנן דמ"מ שמא לא ישבע חייבוהו חכמים. אבל בלא תביעה דכמו כן מועיל עדותו בלא תביעה כמו בתביעה ואעפ"כ פטרתו התורה א"כ מאיזה טעם יהי' חייב מדרבנן ולכך שפיר פטור אף מדרבנן. ואפשר לדעת הרמב"ם ז"ל הא דפטור בעד א' מדאורייתא היינו משום כיון שהוא ספק אם יועיל עדותו כשיעיד שלא ישבע לשקר או לא ממילא ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא ורק מדרבנן לחומרא. ולכך מן התירה ליכא נשיאת עון כיון שהוא ספק ומדרבנן שפיר חייב כנ"ל. אבל בלא תביעה דודאי פטור מדאורייתא וליכא ספק ממילא גם מדרבנן פטור ויליף שפיר כנ"ל:

אך לכאורה למאי דאמר בש"ס במשביע עד אחד דפליגי אי חייב כו' ומוקי פלוגתייהו בדבר הגורם לממון מ"ס כממון כו' ומ"ס לאו כממון דהוי גורם דרוב בני אדם אינם נשבעים לשקר ע"ש (דל"ב). וכ' הרשב"א ז"ל דאף דקי"ל בכל דוכתי כממון דמי והכא קי"ל דפטור הוא משום דכאן אמרה תורה לענין ק"ש דדוקא היכא דיתחייב ממין גמור אבל בגורם אף דבכל דוכתי כממון כאן פטור ע"ש. וא"כ לכאורה עדיין קשה כנ"ל כיון דהתורה פטרה בעד אחד אף דודאי יועיל שלא ישבע נגדו דבכל דוכתי כממון כו' ואעפ"כ פטרתו התורה א"כ מאיזה טעם נחייבו משום שמא לא ישבע הא ע"ז פטור אף בודאי לא ישבע וכמו בלא תביעה כנ"ל:

ובזה היו מיושבים דברי רש"י ז"ל שפירש (ריש פ' הכונס) אהא דאמר ר"י ד' דברים פטור מדיני אדם כו' והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. ופי' דסבר גרמא בניזקין פטור ע"ש. ותמוה דהתם ליכא גרמא כלל וכ"ע מודו ע"ש. ולמ"ש א"ש דאי חייב ממילא הי' פטור אף מדרבנן כיון שהתורה פטרו אף דכממון דמי כו' כנ"ל:

אך באמת ז"א כיון דחזינן היכא דעד אחד מחייב ממון בעדותו כמו בעד מיתה וכה"ג שפיר חייב ק"ש מדאוריי' רק דהפטור הוא שאינו ממון גמור ולכך חייב מדרבנן משא"כ בלא תביעה כו' ובל"ז כיון דלא מצינו בש"ס שחייב מדרבנן בלא תביעה ממילא פטור לגמרי. ואדרבה קצת ראי' מדלא משני אהא דפריך שם דאורייתא הוא אם לא יגיד ומשני בחד ולא משני בלא תביעה. וע"כ משום דבלא תביעה אף מדרבנן פטור וכנ"ל:

ולכאורה לדברי ב"י הנ"ל ממילא הי' נראה דאף בב' עדים כשיודעים עדות בעבדים ושטרות וקרקעות דאינן מחוייבים להעיד דהא לענין ק"ש פטורים. ואף שהוא ממון גמור וממילא גם נשיאת עון ליכא כמו בלא תביעה כנ"ל. וזה לא נמצא בשום פוסק דכתבו סתם דכשמועיל עדותם חייבין להעיד כנ"ל. ונראה דדוקא בלא תביעה דילפינן מואם לא יגיד דכתיב לו כו' ולכך אמרינן שפיר דדוקא אם לא לו יגיד ע"י תביעה אז ונשא עונו אבל בלא תביעה לא אבל בקרקע וכה"ג דלא מימעטי מלא יגיד רק לימוד אחר דפטורים מק"ש אבל נשיאת עון שפיר איבא דמהא לא אימעוט ושפיר נראה דחייבים להגיד מדאורייתא כנ"ל: והא דבעינן תביעה הוא דוקא בעדות ממון אבל בדיני נפשות או דבר איסור חייב להעיד אף בלא תביעה כמבואר ברמב"ם ז"ל ריש ה' עדות וע"ש בכסף משנה שדחק למצוא סמך לדבריו ולענ"ד נראה דלמד ממשנה מפורשת סנהדרין ל"ז כיצד מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו מה לנו כו' כבר נאמר אם לא יגיד כו' וקאי אהאיום של כל עדי נפשות ואף אי מעידין בלא תביעה דאטו ישתנה לשון האיום ומוכח דגם בלא תביעה בד"נ שייך לא יגיד כו' וא"ש:

(ה) בין שיש אחר עמו בין שהוא לבדו כו'. וכשיש אחר עמו חייב מדאורייתא וכשהוא לבדו אינו חייב רק מדרבנן כ"כ הב"י. והנה זה לשון הרמב"ם ז"ל ריש ה' עדות העד מצווה להעיד בב"ד בכל עדות בין שיחייב בה כו' והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד כו' אם לא יגיד כו' ע"ש. ותמה הכ"מ דפתח העד מצווה כו' דמשמע דקאי אעד וסיים שנאמר אם לא יגיד כו'. ובאמת מבואר בש"ס ריש הכונס דבעד א' אינו רק מדרבנן דאמר ד' דברים כו' ופריך כובש עדותו דאורייתא אם לא יגיד כו' ומשני לא צריכא אלא בחד ע"ש. ותירץ דגם כוונת הרמב"ם העד היינו כשיש עוד אחד עמו ע"ש. והוא דחוק דלא חילק כלל ונקט סתם העד מצווה להעיד כו' ע"ש:

ונראה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה קי"ל בכל איסורים דחצי שיעור אסור מה"ת רק מלקות אין בו. והרמב"ם ז"ל ה' שבועות פ"ד פסק דנשבע שלא יאכל כזית ג"כ אסור בחצי זית מן התורה כמו בכל איסורים. ותמהו עליו דבשלמא באיסור כיון שגם פחות מכשיעור הוא איסור ואסור מה"ת אבל בשבועה שאין האיסור רק על מה שנשבע ועל חצי זית שלא נשבע מנ"ל דאסור כלל:

ותירץ הר"ן ז"ל הובא במ"ל שם דכיון דפשוט לן הטעם דחצי שיעור אסור הוא משום דחזי לאצטרופי וממילא ידעינן בכל מקום דהיכא דכשיצטרף עוד דבר אחר יהי' גם זה בכלל האיסור דאסור מן התורה ולכך גם בשבועה אף שבאכילה זו אינו איסור כלל מ"מ כיון דכשיצטרף יהי' אסור גם עכשיו אסור מן התורה ע"ש. וא"כ לפ"ז הכא י"ל בעד אחד דשפיר מחויב להעיד מדאורייתא דאף דלא יגיד לא קאי רק על שנים מ"מ כיון שאסרה התורה לכבוש העדות כשיש עוד אחר א"כ ממילא כשהוא לבדו ג"כ אסור לכבוש עדותו דג"כ חזי לאיצטרופי כשיבא עוד אחר ויעיד יהי' הוא בכלל האיסור. ואף דעכשיו אין כאן איסור כלל דאינו מועיל מ"מ כיון שראוי להצטרף ויהי' גם הוא בכלל התועלת והוי כמו בשבועה דאסור כנ"ל וא"כ אסור שפיר מדאורייתא לכבוש עדותו בחד אף דאם לא יגיד קאי רק אשנים:

אך לכאורה זה טעות כיון דבאמת אין כאן עד אחר ולא ראה רק הוא לבדו וא"כ בשעה שכובש עדותו לא חזי כלל לאצטרופי כשיעיד עוד אחר כיון שאין אחר להעיד כלל ולא יהי' עליו שם איסור לעולם דדוקא התם כשיאכל כו' וחזי עכשיו משא"כ הכא כנ"ל:

אמנם למאי דקי"ל דהודאה אחר הלואה מצטרפין ע"ש וא"כ אף שלא ראה רק הוא לבדו מ"מ חזי לאיצטרופי שאם יודה עדיין בפני עוד עד אחד יהי' הוא מצטרף עמו והוי כחצי שיעור כנ"ל. ואף דלכאורה גם זה אינו דדוקא בחצי שיעור שאסור לאכול כזית א"כ כשאוכל עכשיו חצי זית חזי להצטרף דכשיאכל עוד חצי זית יהי' האיסור גם על חצי זית שאכל כבר כיון שהתורה אסרה זית שלם אבל הכא אף כשיודה אח"כ בפני עד א' לא יהי' איסור רק על מה שכובש אח"כ אבל על הקודם לא יתחייב כיון שצריך להיות בשעת כבישת עדות שאם יגיד יחייב ממון ואז לא הי' מחייב כנ"ל אך אם יודה בשעת עדותו של זה לפני עד א' אז יחייב שפיר כיון שיש עוד א' בשעה שאומר איני יודע והוי חזי לאיצטרופי כנ"ל:

אך ז"א דכשיהי' עוד עד שיודה כו' גם הוא יוכל להעיד אח"כ אף שאמר א"י דלא שייך כיון שהגיד כו' דהטעם הוא מאם נא יגיד דחדא הגדה כתיבא כמ"ש רש"י ז"ל (כתובות י"ח) וכיון דלא קאי אעד אחד שפיר יוכל להעיד דאז לא הי' חיוב עליו. ובל"ז כתב הר"ן ז"ל דמאיני יודע ליודע אני לא הוי חוזר ומגיד ע"ש. רק דנימא משום אין אדם משים עצמו רשע שכבש עדותו וגם זה אינו כיון דפטור לגמרי מדאורייתא כיון שלא הי' עד אחר ואינו רשע כלל ושפיר יהי' נאמן א"כ ממילא מותר דלא שייך חזי לאצטרופי דאם יצטרף עוד עד לא יכבוש כלל דיהי' רשאי להעיד ואי נימא דמותר עכשיו לא יהי' כלל חזי לאצטרופי דאינו רשע כנ"ל ולכך מותר מדאורייתא. ומשני הש"ס שפיר לא צריכא בחד דחייב רק מדרבנן משום שיחייב שבועה כנ"ל:

ולפ"ז מיושבי' דברי הרמב"ם ז"ל דעכשיו דכבר חייב להעיד מדרבנן וא"כ ממילא חייב מדאורייתא דשוב לא יוכל להעיד אח"כ אם יצטרף עוד אחר דאין אדם משים עצמו רשע כיון דהי' חייב מדרבנן דגם באיסור מדרבנן שייך אין אדם כו' לרוב הפ' ע"ש. וא"כ כיון שלא יוכל להעיד שלא יועיל ממילא חזי שפיר לאצטרופי וחייב מדאורייתא כמו חצי שיעור וכתב הרמב"ם ז"ל שפיר דהעד מצווה להעיד כו' שנאמר אם לא יגיד ממילא גם אחד חייב כחצי שיעור כנ"ל. אבל בש"ס אמר שפיר דאי לא הי' חייב מדרבנן לא הי' חיוב כלל מדאורייתא כנ"ל דלא חזי לאצטרופי משא"כ עכשיו וא"ש כנ"ל.

אך באמת כתבו רוב הפ' דבמידי דלאו בר אכילה חצי שיעור מותר וממילא (יש) הכא מותר. ובל"ז ג"כ יש לחלק דלא דמי לחצי שיעור בכמה גווני אך אינו מוכרח וי"ל כנ"ל:

עוד י"ל דברי הרמב"ם ז"ל דהנה פליגי התם ראב"ש ורבנן במשביע עד א' ראב"ש סבר חייב כו' ומסיק דפליגי מ"ס דבר הגורם לממון כממון כו' ומ"ס לאו כממון. וכ' רש"י משום דרוב בני אדם אינם נשבעים לשקר ואם יעיד ישלם ולא ישבע כו' ע"ש. והקשה הרשב"א ז"ל הא בכל דוכתי קי"ל דכממון דמי והכ' קי"ל לאו כממון כ' ע"ש מה שתירץ דלענין קרבן שבועה בעינן ממון גמור. ובאמת עוד קשה דלא דמי כלל לשאר גורם לממון. למ"ש תוס' ב"ב דלכך בנסכא דר"א אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דכל זמן שאינו נשבע נגד העד הוי לי' כשנים ונאמן לגמרי רק שיכול לישבע וליפטר וכל זמן שאינו נשבע חייב לגמרי ע"ש דל"ד. וא"כ כיון דמשביע עד א' דנסכא דר"א אמר שם דחייב דהוי ממון ע"ש וא"כ אם הי' ידוע בודאי שלא ישבע נגד העד ודאי הי' חייב דהוי שפיר ממון גמור שאלו הי' מעיד הי' מחייב כב' עדים רק שיוכל לפטור עצמו בשבועה וכיון שודאי לא הי' פוטר עצמו הוי ממש כנסכא דר"א וא"כ כיון דאיכא רוב על זה דרוב ב"א אינם נשבעים לשקר ובכל דוכתי אזלינן בתר רובא וכיון דע"ז עצמו הוא הרוב שלא יהא נשבע והוי ממון גמור ע"י עדותו ולמה לא יתחייב. ובשלמא בעידי סתירה ליכא רוב ע"ש משא"כ הכא. וצריכין לדחוק דדוקא שאם יעיד לא הי' יכול לפטור עצמו בשום אופן אז חייב משא"כ אם הי' יכול לפטור אף שלא הי' פוטר לא מיקרי ממון גמור כנ"ל. והוא דחוק דמאי חילוק וגם לא דמי כלל לשאר גורם כו':

וי"ל למאי דאמר בש"ס דלכך חייב שבועה ולא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבוע' משום דאשתמוטי כו' עד דהוי לי זוזי כו' ורמי שבועה עלי' כו' ע"ש. והקשה שם בשיטה מקובצת הא כיון דאמרינן שבאמת רוצה לשלם א"כ אין זה כפירת ממון ותירצו דמ"מ כיון שכופר עכשיו הוי כפירת ממון ע"ש. ובאמת קי"ל כן לקמן ס' ע"ג דהיכא דמודה עכשיו מקצת ועל השאר אומר שהזמן אח"כ חייב שבועה מדאורייתא והיכא שהוא תובעו וכופר עכשיו ומודה שחייב לו על זמן מאוחר פטור ואף דקי"ל ריש מכות דאומדין כמה רוצה ליתן עבור הזמן מ"מ לענין שבועה הא אינו כפירת ממון רק גורם לממון דלא עדיף משטרות דג"כ יוכל למכרם ומ"מ כיון שאין גופן ממון פטור ולכך כיון שמודה לו כל הממון שוב על הזמן אינו אלא גורם אבל כשמודה עכשיו מקצת ועל השאר מודה לזמן מאוחר חייב שבועה דא"י דמ"מ עכשיו כופר מקצת ולכך במודה מקצת חייב שבועה אף דאמרינן אישתמוטי ורוצה לשלם מ"מ כופר כנ"ל:

וא"כ ממילא מיושב הש"ס הנ"ל דבמשביע עד א' פטור דאף אם העיד והי' מחייבו שבועה הא מ"מ כיון שהעד יודע שהוא שקר וא"כ חשיד אממון וממילא חשיד אשבועה וישבע ג"כ לשקר רק דנימא אישתמוטי כנ"ל, א"כ נגד העד הוי רק גורם לממון לבד כיון שרוצה לשלם אח"כ וכשיעיד ישלם מיד א"כ זה אינו רק גורם לממון כמו שטרות כיון שגוף הממון ישלם אף אם לא יעיד רק לענין הזמן שהי' יכול להרויח הוי גורם וכנ"ל ואם אינו רוצה לשלם כלל אף גוף הממון א"כ ישבע לשקר ג"כ וממ"נ אינו חייב. ומיושב שפיר דפליגי מ"ס גורם כו' כממון ולכך חייב דאמרי' אישתמוטי ואעפ"כ חייב ומ"ס לאו כממון וממילא פטור כנ"ל. ובכה"ג שפיר קי"ל בכל דוכתי דגורם לאו כממון דמי כיון שאין גופו ממון. ומיושב קושית הרשב"א הנ"ל. ואף לאביי דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה כו' מ"מ הא בכופר בפקדון מודה דפסול לעדות ולשבועה משום דלא שייך אישתמוטי ואף דשייך ספק מ"י כתבו התוס' טעם דדוקא היכא דמספקא לן אי חשיד אמרינן ספק מלוה ישנה כו' משא"כ בודאי כופר אין ספק מוציא מידי ודאי כו' ע"ש (ב"מ ד"ו) וכ"כ רמב"ן ז"ל וא"כ הכא נגד העד כיון שהוא יודע האמת שודאי חשיד וכיפר וא"כ ממילא לא שייך גבי' שמא כופר בשביל ס' מלוה כו' דאין ספק מוציא מידי ודאי כנ"ל וממילא אי באמת אינו משתמיט ואינו רוצה לשלם ודאי ישבע ג"כ ואי משתמיט הוי גורם ולכך פטור ממ"נ מקרבן שבועה כנ"ל. אך י"ל כיון שלא נתברר אף שהעד יודע מ"מ תלינן בספק מ"י:

ולפ"ז יש ליתן טעם אהא דמחייב מדרבנן בעד אחד דבאמת קי"ל כר"י דחשיד אממון לא חשיד אשבועה וכתבו תוס' (ב"מ (ד"ג) לשיטת רש"י ז"ל דהוא רק מדרבנן דראו דחמיר להו אבל מדאורייתא מודה דחשיד אשבועה היכא דלא שייך אישתמוטי ע"ש וא"ש דלכך מדאורייתא פטור עד א' דלא יועיל כלום דחשיד אשבועה והוי רק גורם כנ"ל אבל מדרבנן חייב דלא חשיד כנ"ל. ואף שהתוס' דחו שם דברי רש"י ז"ל מהא דנסכא דר"א דאי נימא דרק מדרבנן לא חשיד הא בשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך ע"ש באמת אין זה כל כך קושיא דהא כיון החייב שבועה מדאורייתא רק משום דחשיד ולא לפעול כלום אם נחייבו שבועה אבל אם אינו חשיד חייב שפיר מדאורייתא ושייך שפיר מתוך כו' ואדרבה סברת תוס' קצת תמוה:

וא"כ לכך הכא חייב שפיר מדרבנן ואף דלכאורה נימא גם כן דיתחייב קרבן שבועה כמו בעד מיתה דמועיל עדותו מדרבנן וגם הכא מועיל מדרבנן כנ"ל דלא חשיד. אך ז"א דלענין זה ליכא רוב ממילא דאף דאיכא רוב ב"א אינם נשבעין לשקר מ"מ היכא דחשיד ולא שייך אישתמוטי וליכא רוב דלא ישבע ולכך פטור שפיר דהוי גורם. אבל לענין חיוב להעיד חייב מדרבנן כנ"ל. ומיושבים דברי הרמב"ם ז"ל דהעד מצווה להעיד כו' שנאמר אם לא יגיד כו' ורק מדאורייתא פטור דאינו מועיל אבל מדרבנן דמועיל שפיר הוי בכלל אם לא יגיד וחייב כנ"ל. ואפשר דחייב מדאורייתא להעיד כיון דהטעם דפטור הוא משום דהוא גורם והוא כמו שטרות והא ודאי דבשטרות וקרקעות חייב להעיד מדאוריית' וכמ"ש לעיל דלא אימעוטי מלא יגיד רק מקרבן שבועה כו' וא"כ ממילא הכא אף דפטור מקרבן שבועה דהוי גורם מ"מ חייב להעיד מדאורייתא כמו בשטרו'. וכ' הרמב"ם ז"ל שפיר דמצווה להעיד מלא יגיד. ובש"ס משני שפיר לא צריכא בחד דמ"מ אינו מדאורייתא בלא יגיד רק עכשיו כנ"ל וא"ש:

ובמ"ש יש ליישב עוד בפשיטות דבאמת י"ל בקושיות הרשב"א לש הנ"ל דהא קי"ל בכל דוכתי גורם לממון כממון ובאמת קי"ל דלא כר"ש דלא כממון דמי ע"ש רק דבגורם השוה לכל העולם כמו שורף שטרות קי"ל כממון דמי ע"ש בפוסקים ובש"ס ב"ק ע"א ע"י ולכך הכא דראוי כו' כממון דמי. אך כיון דחזינן דאימעוטי שטרות מקרבן שבועם משום שאין גופן ממון ואף דהוא גורם כנ"ל ולכך ממילא גם משביע עד אחד פטור אף דהוא גורם כנ"ל ולא קשה קושית הרשב"א ז"ל כנ"ל. וממילא מיושב הרמב"ם דלענין חיוב עדות חייב מדאורייתא כמו בשטרות כיון דלא אימעט מלא יגיד כנ"ל כיון דגורם כממון דמי באמת בכל מקום בכה"ג ואעפ"כ משני שפיר בחד דקי"ל כממון דמי בכל מקום כנ"ל וא"ש:

אן י"ל אי נימא דליכא רוב כלל שאינם נשבעים כו' רק כמו בעדי סתירה והוא ספק אולי לא ישבע ולכך הוא רק גורם. ולכך להרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא ומדרבנן לחומרא ולכך כיון שהוא ספק אם יועיל עדותו שלא ישבע או לא פטור מדאורייתא כנ"ל אבל מדרבנן שפיר חייב להעיד דמדרבנן לחומרא. וכ' הרמב"ם ז"ל שפיר דכיון שנאמר אם לא יגיד כו' וכיון שהוא ספק חייב להעיד מדרבנן ומצווה להעיד כנ"ל וא"ש דמשני דהוא מדרבנן כנ"ל:

ובאמת בפשיטות לא קשה כלל קושית הכ"מ דכיון שכ' הרמב"ם ז"ל העד מצווה כו' בכל עדות בין שיחייב בה כו' והיינו היכא שיחייב ממון ע"י עדותו כמו בנסכא דר"א וכה"ג או שיפטור ובכה"ג ודאי דחייב מדאורייתא מאם לא יגיד דהא גם בקרבן שבועה הכל מודים בנסכא כו' דחייב כיון שמועיל לממון והוא כמו ב' עדי' כנ"ל:

ובתומים הקשה אהא דמיחייב עד א' בדיני שמים אמאי חייב עכשיו למ"ש הראב"ן דהיכא דמוד' מקצת ויתחייב שבועה בלא עדותו אינו מחויב כלל להעיד וגם עכשיו דתקנו היסת יצטרך לישבע בלא העד ע"ש. ולק"מ כיון דקי"ל לקמן ס' פ"ז דאף שכבר נשבע היסת על תביעה זו כשמביא אח"כ עד א' צריך לחזור ולישבע שבועה דאורייתא וע"כ דיש תועלת בזה וכשכבר נשבע היסת מ"מ חייב העד בדיני שמים כיון דלא נפטר כלל ויש תועלת וממילא גם כאן חייב כנ"ל והראב"ן לא קאמר אלא בשבועה דאורייתא ע"ש:

(ו) ואם כבש עדותו כו' וחייב כדיני שמים כו'. וכ' הש"ך בשם הרש"ל דאי תפס מפקינן מיני' כיון שאין עליו חיוב כלל רק בדיני שמים. ואף שכ' רש"י ז"ל פ' הפועלים דהיכא דקם לי' בדרבה מיני' וחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה היינו דוקא התם דחייב מדינא רק שאין יכולין לענשו בשתים ולכך היכא דלא שבדינן החומר' כגון בשוגג או שלא בהתראה ובזה"ז מהני תפיסה משא"כ כשאין חיוב סגל מדינא ע"ש. ומבואר מדבריו דהיכא דעבדינן החומרא לא מהני תפיסה. והוא תמוה דמבואר ברש"י ז"ל שם להדיא גבי חוסם פי פרה כו' דתני לוקה ומשלם וכתב שם ז"ל גבי חוסם נמי תשלומין רמי' עלי' אלא שאין כח לענשו כו' לא יצא ידי חובתו עד שישלם א"נ אי תפיס לא מפקינן מיני' ע"ש והתם איירי דעבדינן החומרא דתני לוקה כו' ובשוגג לא הוי פריך מידי הא אין לוק' כו' ואעפ"כ כ' רש"י ז"ל דמהני תפיסה ומבואר דמהני תפיס' אף דעבדינן החומרא:

ויש לישב דלכאורה למ"ש המפ' שם דלרש"י ז"ל הוכיח דמהני תפיסה ג"כ מהא דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דמשום שחייב בדיני שמים לחוד לא הוי מיקרי אתנן כיון שאין לה זכות בו קודם שנותן ואי תבעתי' לא מיחייב רק משום דמהני תפיס' מיקרי אתנן כיון שהוא בידה דאף בלא תפס אמרינן ריש ב"מ נמצא זה פוטר כו' בממונו של כהן משום דמהני תפיסה ויש לו זכות בו וגם הכא מיקרי אתנן כנ"ל. וא"כ לכאורה מוכח ג"כ דמהני תפיסה אף דעבדינן החומרא דאתנן אסרה תורה אף היכא דחייב מיתה כמו דמוכח דחייב לצאת י"ש אף דעבדינן החומרא דג"כ ע"כ לא מוכח רק מהא דאתנן כנ"ל ממילא לענין תפיס' מוכח כנ"ל:

אמנם י"ל דלכאורה קשה איך יליף מהא דאתנן כו' דחייב לצאת י"ש דאל"ה יפטר המיתה ולא הוי אתנן כו' הא כתבו תוס' שם דמיירי בסתם אתנן שאומר הילך כו' והבעלי לי. והנה קי"ל דכל חייבי מיתות חייב בהעראה לבד מיתה וגם קי"ל דכל הבועל דעתו על גמר ביאה וא"כ כשאומר הילך כו' והבעלי סתם אינו נתחייב ליתן האתנן עד גמר ביאה דבכל מקום הדין כן כשאומר התקדשי בביאה סתם ובשאר דברים דאמרינן כוונתו על גמר ביאה וא"כ אין המיתה פוטרתו כלל כיון שאינם באים כא' דמיתה מתחייב על העראה והאתנן חייב בגמר ביאה. וכמו דאמרינן בסנהדרין גבי ניתן להצילו בנפשו משעת העראה דפגמה אפטר כו' וקנס לא מחייב עד גמר ביאה ע"ש (דע"ג) ומאי ראי' מאתנן דחייב לצאת י"ש היכא דהמיתה פוטרת הא התם מדינא חייב כנ"ל. אך באמת זה טעות דאטו אגמר ביאה לא מתחייב מיתה הא באמת גם אגמר ביאה מתחייב רק כיון שנתחייב כבר על העראה בתרי מיתות לא יכולין למקטלי' וא"כ שפיר גם אגמר ביאה פוטר המיתה דדוקא התם בניתן להצילו כו' דאחר העראה שוב אין מצילין כו' וליכא חיוב מיתה כלל אגמר ביאה ולכך אינו פוטר משא"כ הכא בשאר חייבי מיתות כו' דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין:

ולפ"ז מיושב שפיר דהוכיח מאתנן דמהני תפיסה ולכך הוי אתנן ואף דהיכא דעבדינן החומרא לא מהני תפיסה מ"מ לענין זה אמרינן שפיר דמהני תפיסה דלא נתחייב האתנן רק אגמר ביאה כנ"ל ואף דגם אגמר מחייב מ"מ ע"ז שפיר מהני תפיסה דעל הגמר לא עבדינן החומרא באמת דנתחייב מיתה מקודם על העראה רק דאעפ"כ פוטר משום דיש כאן חיוב מיתה אף דלא עבדינן והוי כמו חייבי מיתות שוגגין וממילא לענין תפיסה שפיר מהני כנ"ל כיון דלא עבדינן החומרא כנ"ל. ומוכח שפיר דמהני תפיסה היכא דלא עבדינן החומר' אבל היכא דעבדינן לא מוכח כלל מאתנן כנ"ל. אך באלו נערות משמע דגם במלקו' לא אמרי' הנ"ל דפריך ממתניתין ע"ש. וצ"ל דגם הגמר הוא תוך כדי דבור של ההתראה ושפיר פוטר. ובזה מיושב ג"כ דברי רש"י ז"ל שכ' בחוסם כו' דמהני תפיסה ואף דהתם עבדינן החומרא דתני לוקה כנ"ל:

ולמ"ש יש לישב דלכאורה גם כאן קשה מאי פריך הא אינו לוקה ומשלם כו' והא הכא תני משלם ד' קבין כו' והוא שיעור כשדשה כל היום כו' ע"ש. והמלקות הוא לא תדוש בחסימה ע"ש (ד"צ ע"ב). וא"כ מיד כשהתחיל לדוש חייב מלקות דלזה אין צריך שיעור. וא"כ כשדש אח"כ כל היום שפיר חייב דכבר נתחייב המלקו' מקודם ואינם באים כא' כנ"ל. וצ"ל ג"כ כנ"ל דהא באמת יש חיוב מלקות גם על שאר הדישה רק דלא מלקין לי' ופריך שפיר והא אינו לוקה כו'. ועיין בירושלמי שם מבואר כנ"ל דמשום דישה חיוב מלקוח על כל הדישה ע"ש. וממילא מיושב דמשני שפיר דמהני תפיסה ואף דלוקה מ"מ הא על שאר הדישה לא עבדינן החומרא ומהני שפיר תפיסה ואף שיש החיוב כנ"ל ופרש"י ז"ל שפיר דאי תפס מהני גבי חסימה כנ"ל. ואף דלכאורה ז"א דעדיין קשה מאי פריך הא גבי מלקות חייבי מלקות שוגגין קי"ל דחייבין וא"כ על השאר דלא עבדינן החומרא שפיר חייב מדינא אף בלא תפיסה כיון דתני לוקה פעם א' ומשמע דהוא רק בהתראה אחת וממילא אינו חייב מלקות רק על מה שדש תוך כדי דיבור של ההתראה ועל מה שהולך ודש אח"כ כל היום בחסימה ליכא מלקות רק הוי חייבי מלקות שוגגין כמו בלא התראה וממילא אינו פטור כלל ומאי פריך. אך י"ל דפריך שפיר כיון דזה השיעור של ד' קבין כו' הוא של כל היום א"כ כיון דחייב מלקות על הדישה ראשונה דעבדינן החומרא ממילא בצר לי' שיעורא דד' קבין דעל מה שדש תוך כדי דיבור דהתראה פוטר המלקות ואף שחייב על אח"כ מ"מ שוב ליכא ד' קבין כנ"ל ופריך שפיר כו'. אך לכאורה הא על מה שהתחיל לדוש שלא הי' עדיין שוה פרוטה האכילה נתחייב מלקות דלזה לא צריך פרוטה וא"כ ממילא חייב הכל דלא בציר כ"א פחות מפרוטה שאינו ממון כלל ועל השאר שוב אין המלקות פוטרתו כנ"ל אך זה טעות דאף שפחות מש"פ אינו ממון היינו דאין יכולין להוציא אבל הכא בהיפוך איך יכולין להוציא כל הד' קבין הא עכ"פ פוטר מפחות מש"פ ובציר לי' כנ"ל. וממילא א"ש דמשני דחייב לצאת י"ש וכ' רש"י ז"ל שפיר דלענין תפיסה מהני על כל הד' קבין דלענין להוציא ממנו שפיר אין יכולין להוציא דלא עבדינן החומרא כנ"ל. רק על פחות מפרוטה יפטר דעבדינן החומרא ונוציא מן התופס פחות משוה פרוטה וזה אין יכולין להוציא דאינו ממון כנ"ל ועל השאר לא עבדינן החומרא ומהני התפיסה. וכיון דבאמת חייב לצאת ידי שמים אף על מה דעבדינן החומרא שפיר מהני התפיסה על כל הד' קבין כנ"ל וא"ש:

או די"ל דקושית הש"ס הוא באמת רק למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין כו' וממילא נפטר גם על מה שדש כל היום כנ"ל וממילא משני שפיר דמהני תפיסה כנ"ל דלא עבדינן כו' וא"ש:

או י"ל למאי דבאמת משני התה ר"פ משעת משיכה אי חייב לה במזונותי' והמלקות הוא על שעת חסימה ע"ש. והוא תמוה דלמה משני רבא תירוץ אחר כיון דעל סברת ר"פ אין חולק דכ"ע סברי דבעינן שיהיו באין כאחד וא"כ למה משני רבא אתנן אסרה כו' וחייב לצאת י"ש כו' כיון דבאמת גם הוא מודה דחייב מדינא כר"פ וע"ש. וי"ל למ"ש השיטה מקובצת אמאי משלם ד' קבין כו' הא יכול להניח פקיע עמיר ודי בכך וג"כ לא היתה אוכלת ואיך יכולין להוציא ממנו כו'. ותירץ דאם לא חסמה הי' באמת די בכך אבל עכשיו שחסמה קנסוהו לשלם כנ"ל ע"ש.

וא"כ מיושב שפיר דפליג רבא אר"פ דסבר דשפיר פוטר המלקות ואף דמשעת משיכה כו' הא מ"מ הא יכול ליתן פקיע עמיר ולא נתחייב כלל רק במזונותי' ולא שתאכל כל היום ע"ש ורק משום שחסמה נתחייב ד' קבין כו' וע"ז פוטר המלקות דשפיר באין כא' דזה החיוב של ד' קבין לא נתחייב כלל רק בשעת חסימה ופוטר שפיר המלקות ופליג שפיר אר"פ והוצרך לשנוי' אתנן אסרה תורה כו'. וממילא מיושב כנ"ל דשפיר מהני כאן תפיסה אף דעבדינן החומרא כיון דבאמת הוא ספק אם היתה אוכלת אם התיר פקיע עמיר כו' רק דפטור מספק דהמוציא מחבירו כו' וכל הטעם דלא מהני תפיסה בכל ספק משום שכבר נפטר המוחזק ואוקי בחזקת מ"ק שאינו חייב וא"כ הכא כיון שודאי חייב דאף אם היתה אוכלת פקיע עמיר מ"מ נתחייב בשעת החסימ' דאף היכא דעבדינן החומרא חייב לצי"ש רק דלא מהני התפיסה ואם נתחייב בשעת משיכה חייב מדינא וא"כ כיון שודאי לא נפטר רק דהספק הוא אי חייב לצי"ש או מדינא א"כ ממילא מהני התפיסה מטעם ספק דהוא בהיפוך דאיכא חזקת חיוב נגד מ"ק דודאי נתחייב רק הספק אי נפטר במאי דעבדינן החומרא או לא והוי החיוב ודאי והפטור ספק וממילא מהני התפיסה. דבשלמא לענין גוף החיוב הוי ספק אם נתחייב כיון דהחיוב מלקות פוטר א"כ בשעת החסימה שדש הוי ספק אי היתה אוכלת בפקיע עמיר ולא נתחייב על המשיכה וממילא גם על החסימה אינו חייב שהמלקות פוטר או לא והוי ספק בחיוב. משא"כ לענין החיוב תפיסה דכל זען דלא עבדינן החומרא מהני תפיסה ולא נפטר וא"כ בשעת החסימה הי' חיוב תפיסה ודאי רק אח"כ כשעבדינן החומרא הוא ספק אם הי' החיוב על המשיכה ולא נפטר או הי' החיוב על החסימה ונפטר עכשיו ממילא אין ספק מוציא כו'. כמו א"י אם פרעתיך כו' דהחיוב של המלקות אינו פוטר מהחיוב תפיסה רק המלקות גופי' ולכך מהני שפיר תפיס'. ומשני שפיר אתנן אסרה תורה כו' וחייב היכא דלא עבדינן החומרא דמהני תפיסה. וממילא כאן אף דעבדינן החומרא מהני התפיסה מטעם ספק כנ"ל משא"כ אם לא הי' חיוב כלל לצי"ש כלל. ומיושב שפיר דברי הרש"ל דהיכא דעבדינן לא מהני תפיסה וא"ש כנ"ל ור"פ דפליג י"ל דסובר דנתחייב על זה בשעת משיכה כשלא יתיר פקיע עמיר שתאכל כל היום בדישה ולא יחסום ולכך חייב מדינא כנ"ל:

עוד י"ל קצת דרך פלפול דהמפ' כתבו דהא דלא משני רבא כר"פ דמשעת משיכה נתחייב כו' משום דתני סתם החוסם פי פרה ודש בה כו' ולא איירי דוקא כששכר' רק אף בגזילה שחסמה שלא מדעת בעלים ודש ואף בכה"ג תני לוקה ומשלם ובכה"ג אין החיוב רק על שעת הדישה ושפיר המלקות פוטרו מתשלומין דבאין כא' ואמאי תני סתם לוקה ומשלם כו' ע"ש. והנה לכאורה י"ל דבגזילה אינו לוק' כלל אלא תחסום למאי דקי"ל לקמן ה' גזילה דתוקף בהמתו של חבירו ועושה בה מלאכה עובר אלא תגזול ע"ש ומבואר שם פ' הפועלים דאין האיסור לא תחסום רק לא תדוש בחסימה כשהפרה חסומה אסור לדוש בה ע"ש. והנה קי"ל דאין איסור חל על איסור וא"כ כיון שקודם שחסמה הי' אסור לדוש עמה משום לא תגזול וכן בכל המלאכות הי' אסור לעשות עמה דעובר אלא תגזול כנ"ל ואחר שחסם הפרה בא עוד איסור על הדישה בפרה זו שאסור לדוש בחסימה וא"כ אין איסור חל על איסור והוא כמו חמותו ונעשית א"א דגם כאן היתה אסורה דישת פרה זו עני' מטעם גזילה ואח"כ נתוסף איסור מחמת החסימה וא"כ אי איתרו בו משום לא תחסום אינו לוקה כלל לכאורה כנ"ל בפרה גזולה. אך באמת הוי איסור מוסיף דניתוסף איסור גם על בעל הפרה עצמו ועל מי שיתן רשות לדוש דכשנחסמ' נאסר גם הוא בהדישה וקודם לכן הי' הותר ושפיר חייל. אך למאן דלית לי' איסור מוסיף רק באיסור חמור לכאורה לא חייל גם הכא. אמנם גם איסור חמור יש כאן דקודם החסימה לא הי' חיוב מלקות דעל לא תגזול אין לוקין ועל לח תחסום איכא מלקות והוי איסור חמור ומוסיף ושפיר חייל. אך כיון דהטעם דאין לוקין אלא תגזול הוא משום שהוא לאו הניתק לתשלומין כיון שחייב לשלם כו' ע"ש. וא"כ אי נימא דחייל איסור חסימה וממילא כיון דחייב מלקות על החסימה פוטר מתשלומין דהמלקות דחסימה פוטרת וא"כ לא הוי חסימה איסור חמור כלל דגם אלא תגזול איכא מלקות וא"כ עדיין לא חל כלל וליכא מלקות אלא תחסום וממילא אינו לוקה כלל גם אלא תגזול דאיך נימא דיחול האיסור חסימה משום שהוא איסור חמור הא אי חייל לא הי' כלל איסור חמור דגם על לא תגזול חייב מלקות כיון דחייב מלקות אלא תחסום וניתא בתשלומין. ואף דזה שנעשה גזל איסור חמור הוא מחמת דחייל איסור חסימה וקודם החסימה לא הי' חמור ושפיר חייל דיכול לחול על איסור קל. אך כיון דבאמת אלאי דגזל איכא מלקות מיד רק משום שניתן לתשלומין וכל זמן שיש חיוב תשלומין ובתשלומין מתוקן למפרע וכשבטל החיוב תשלומין יש מלקות למפרע על הגזל והוי איסור חמור. ואין זה דומה לאיסור בת אחת דהאיסורים באים בבת אחת ואף בזה פליג ב"ק והטעם הוא רק משום דמי ידחה כו' אבל היכא שהאיסור הי' מקודם רק דהחומרא בא בבת אחת עם האיסור האחר זה לא מצינו. ואף דאי נימא דאינו חל איסור חסימה שוב לא הוי חמור מ"מ איך ילקו אותו על החסימה הא אי מלקין לא חל כלל וכיון דאיתרו בי' משום לא תחסום פטור כנ"ל. ואף שיש לפקפק על זה מ"מ אינו מוכרח:

וא"כ כיון דהטעם דלא משני כר"פ הוא משום דעדיין קשה בגזל דבאין כא' ואין לוקה ומשלם וא"כ למ"ש אין הקושיא בגזל שיפטר מתשלומין רק בהיפוך שלא יתחייב מלקות כנ"ל:

וא"כ משני רבא שפיר אתנן אסרה תורה כו' וחייב לצי"ש ומהני תפיסה. וא"כ כיון דאף היכא שהמלקות פוטר יש חיוב תשלומין א"כ אף עכשיו כשחסמה עדיין הוי לאו דגזל ניתן לתשלומין ואין בו מלקות ושפיר חייל איסור חסימה דהוי מוסיף באיסור חמור ושפיר לוקה ומהני תפיסה. ומיושב שפיר דאף להנ"ל דהיכא דעבדינן החומרא לא מהני תפיסה מ"מ מהני הכא תפיסה דאיך נוציא מהתופס בשביל דעבדינן החומרא הא אי נוציא ממנו לא נעביד החומרא כלל דכל הטעם דחייל האיסור חסימה הוא משום דמהני תפיסה וה"י ניתן לתשלומין כנ"ל וא"כ שפיר מהני תפיסה דהטעם הוא כמ"ש לקמן דאף דאינו פוטר ומהני מ"מ מוציאין כדי לעשות החומרא כנ"ל והכא אם נוציא ממנו לא נעשה כלל החומרא כיון דלא מהני תפיסה לא הוי חמור כנ"ל ולכך מהני שפיר תפיסה ומשני שפיר אתנן אסרה תורה כו':

והנה באמת סברת הרש"ל ז"ל תמוה לחלק בין היכא דעבדינן כו' דכיון דילפינן מתנא דבי חזקי' דלא חלקת בו בין שוגג למזיד כמו מכה בהמה כו' ולכך פוטר חייבי מיתות שוגגין ואיך נחלק מענין תפיסה הא שייך ג"כ היקש הנ"ל. ויש ליתן קצת טעם דכיון דילפינן מכדי רשעתו כו' דאי אתה מחייבו ב' רשעיות ואף אם חייבוהו ב"ד ודאי לא מהני ולא מהני כלל כפייתם ליתן. וא"כ כיון דהתפיסה מהני מטעם עביד איניש דינא לנפשי' והיינו שנתנה התורה רשות גם לבע"ד לעשות הכפי' של הב"ד. וא"כ איך מהני התפיסה הא גם אצלו שייך כדי רשעתו וכשכבר נתחייב רשעה אחת איך יטול לחייבו עוד ולא יועיל ג"כ כפייתו כמו דלא מהני כפיית הב"ד. ואף שכפייתו הוא ליתן החיוב שבידי שמים שלא פטרו החמור מ"מ הא גם על זה אין הב"ד יכולין לכפות שיתן זה החיוב ג"כ משום כדי רשעתו הנ"ל דפוטר מהכפי' שבידי אדם. וע"כ צ"ל דזה כדי רשעתו היינו לבי דינא אזהרי' רחמנא כמ"ש רש"י ז"ל והבעה"מ ריש אלו נערות ע"ש שהם אינם יכולין כו': אבל על הבע"ד לא שייך כלל ויכול שפיר לחייבו אף שנתחייב כבר רשעה אחת ולכך מהני תפיסה:

אך כיון דזה ודאי דאם נתחייב בב"ד אחד מלקות שוב אין ב"ד אחר יכולין לחייבו ממון משום כדי רשעתו הנ"ל וא"כ כיון דעביד איניש דינא לנפשי' ומהני כפייתו ממש כמו בכפיית הב"ד ומהני מה שמחייבו ליתן כו'. וא"כ איך יכולין שוב הב"ד לחייבו החומרא מלקות וכה"ג הא אצלם שייך שפיר כדי רשעתו דזה פשוט בש"ס גבי חובל בחבירו כיון דריבתה תורה לתשלומין וחייב ממון שוב ודאי פטור ממלקות דשתיהם אי אפשר משום כדי רשעתו כו'. וא"כ כיון דמהני חיוב של התופס לחייבו ממון דלדידי' לא אזהר כו' וא"כ שוב איך יכולין הב"ד לחייבו המלקות וכה"ג דלדידהו אזהר כו':

וא"ש הטעם של הרש"ל ז"ל דהיכא דעבדינן החומרא לא מהני התפיסה דכיון דצותה תורה לב"ד דהיכא דאיכא שתיהם לעשות החמור וגם אמרה תורה כדי רשעתו דב' א"א א"כ אם תועיל תפיסתו לא נוכל לעשות לו החומרא ולכך מוציאין הב"ד בן התופס כדי לעשות החומרא כנ"ל ואף כשתפס אחר שעשו לו החומרא מוציאין ממנו דאל"כ הי' שלא כדין החומרא כנ"ל. ובל"ז גבי מיתה אם תפס קודם החומרא לא מהני כנ"ל ואם תפס אחר החומרא שהרגוהו הוי תפיסה דלאחר מיתה ולא. מהני כלל במטלטלין דבקרקע ודאי לא מהני דכל היכא דאיתא כו'. ובזה הי' מיושב גם מדברי רש"י ז"ל גבי חוסם פי פרה שכתב דמהני תפיסה אף דעבדינן החומרא כו'. ולמ"ש י"ל דגבי מלקות שפיר מהני תפיסה אחר שעשו החומרא שלקה דהוא מיני' דידי' משא"כ במיתה היכא דעבדינן החומרא לא מהני כנ"ל. אך באמת גם במלקות שייך שפיר כנ"ל ומוציאין ממנו אבל בשוגג והיכא דלא עבדינן כו' מהני שפיר תפיסה כנ"ל. ואף דילפינן שוגג כמזיד דפוטר מ"מ הא גם במזיד מהני התפיסה באמת דלדידי' לא אזהר כו' רק דמוציאין כדי נעשות החומרא וממילא כיון דאין עושין שפיר מהני גם כן כמו במזיד. ומיושב שפיר דהיכא דלא עבדינן מהני תפיסה משא"כ היכא דעבדינן כנ"ל:

ולדעת ר"ת גבי דבעינן דבר המזיק כו' דאל"כ כו' ע"ש (ב"ק ט"ו). י"ל גם כאן סברא הנ"ל. אך יש לדחות דשם אין דנין כו' ע"ש ובגוף הדין אי מהני תפיסה בקם לי' בדרבה מיני' כתב התומים להוכיח דלא מהני מהא דרבא איגנבו לי' דיכרי במחתרתא אהדרינהו כו' ולא קבלינהו כו' והקשו תוס' הא חייבין לצאת י"ש ותירצו שלא היו רוצים להחזיר רק אם חייבין מן הדין ע"ש (סנהדרין ע"ב) ואי מהני תפיסה למה החזיר הא מהני מטעם תפיסה:

וי"ל בפשיטות דהטעם דמהני תפיסה משמע דהוא כמו במידי דבעי מומחין שאין לנו דין ב"ד ומ"מ אי תפס מהני ע"ש (ב"ק ט"ו). וכן לענין כדי רשעתו שאמרה התורה שאין הב"ד יכולין לחייבו יותר מרשעה אחת ואף שחייב גם ממון אין כח ביד הב"ד לחייבו ואין לנו דין ב"ד על זה ולכך מהני ג"כ תפיסה כנ"ל. ובגזילה דלא שכיח מבואר לעיל ס' א' דאף דאין דנין מ"מ אם הגזילה קיימת מחייבין אותו להחזירה ואין מניחין אותו לעבור על דברי תורה דלענין זה א"צ ב"ד לאפרושי מאיסורא ע"ש. וא"כ גם כאן בגזילה קיימת שפיר יכולין לחייבו אף שהמיתה פוטרת דאף שאין לנו דין ב"ד לחייבו יותר מ"מ אין מניחין כו' ומחייבין אותו לאפרושי מאיסורא דעל זה אין צריך ב"ד וכמו שמהני תפיסה משום דרק לב"ד אזהר כו' כמו כן יכולין לחייבו בגזילה קיימת. וא"כ מיושב דכיון דאמר רב דאף בנטל פטור וא"כ ע"כ סובר דכדי רשעתו קאי אכ"ע ולא אב"ד לחוד דאל"כ היו מחייבין בנטל דגזילה קיימת כנ"ל וא"כ ממילא לא מהני תפיסה ג"כ דגם התופס אינו יכול לחייבו כנ"ל וא"ש ולכך לא קיבל הואיל ונפיק מפומי' דרב. אבל לדידן דדוקא שיבר כו' מהני שפיר כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה קשה הא רבא הוא דאמר פ"ב דקדושין לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים ע"ש (דנ"ב). וע"כ סובר כרבנן דסתם גניבה יאוש בעלים וג"כ סובר דיאוש כדי קונה מדרבנן כמ"ש הרא"ש ז"ל דאל"ה לא היתה מקודשת אף אי נתיאש ע"ש. וא"כ למה אמר הואיל ונפיק מפומי' דרב כו' הא בלא זה סתם גניבה יאוש כו' וכיון דאיגנבו לי' קני מטעם יאוש. וע"כ צריך לומר שהם היו רוצים להחזיר אף אחר יאוש דיכולין לומר אי אפשי כו' ומקיימא מצות השבה וא"ש דלא קיבל הואיל ונפיק מפומי' דרב דקני בדמים והקשו תוס' דחייבין לצאת י"ש ותירצו דלא הי' כו' ולא קשה דליהני מטעם תפיסה דז"א דבע"כ לא הי' יכול לתפוס כלל דיכולין להוציא ממנו מטעם יאוש כנ"ל דקונה מדרבנן וא"ש. ואף דגם אחר יאוש חייבים לשלם ומהני תפיסתו על הדמים. ז"א דהא בדבר שאינו מבורר אסור למעבד דינא לנפשי' רק משום דהתם גוף החפץ שלו והוי מבורר וא"כ לענין הדמים שוב אינו מבורר ואסור לכתחלה למיעבד דינא לנפשי' כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דאף אי יאוש לא קני כלל אף מדרבנן מ"מ למ"ש תוס' ב"ק פ' מרובה ד"ה כל שלקטו דהטעם דלא קני יאוש מטעם הפקר הוא משום דאף אי יאוש קונה חייב להחזיר הדמים עכ"פ דזה נתחייב משעת גזילה וא"כ אסור לכל אדם לזכות בו שצריך להגזלן לפטור עצמו מהדמים וכיון שאין יכול לזכות בו לא הוי הפקר ולא קני כלל ע"ש. ומבואר יותר ברמב"ן שם דלכך לא קני משום שצריך לשלם דמים עכ"פ ע"ש. וא"כ הכא דאמר רבא מסתברא מלתא דרב בשיבר אבל נטל לא דאינו פוטר רק מדמים ולדעת הרבה פ' פטור אף שיבר אח"כ ע"ש וא"כ ממילא גם בנטל יקנה שפיר מטע' יאוש דהוי הפקר כנ"ל דלא שייך סברת תוס' הנ"ל דז"א דהכא אם יקנה היאוש לא יתחייב כלל מעות דמדמים שפיר המיתה פוטרת דהוי כשיבר ועל המעות שנתחייב בשעת גניבה ודאי המיתה פוטרת ואם יקנה ביאוש לא יצטרך לשלם כלל וממילא רשאי כל אדם לזכות בו וקונה שפיר מטעם הפקר כנ"ל. וא"כ למה לי' לרבא למימר הואיל ונפק מפומי' דרב הא מדינא שפיר פטורים כיון דסתם גניבה יאוש בעלים וקונה הכא כנ"ל:

אך י"ל דהטעם דסתם גניבה הוי יאוש בעלים משום דלא ידע למאן יתבע משא"כ בגזילה ובמחתרת י"ל דידע מאן כמו ליסטי' מזוין ולא הוי יאוש כו'. אך הטעם הוא משום שיכול להוציא ממנו בגזילה ואינו מתיאש וא"כ הכא דאמר הואיל ונפק מפומי' דרב ולא הי' רוצה להוציא ממנו בב"ד דקנינהו בדמים וא"כ ממילא ג"כ הוי יאוש דלא שייך נקיטנא לי' וא"כ כיון דאמר הואיל ונפק מפומי' דרב כו' ממילא קני מטעם יאוש דהוי הפקר כנ"ל דאף שיכול לתפוס מ"מ מתיאש בגזלן כמ"ש וא"כ ממילא אף לצאת י"ש פטור כנ"ל.

אך תום' מקשו שפיר דאף דקנה מ"מ חייב לשלם דמים רק דהמיתה פוטרת ג"כ א"כ חייבים עכ"פ הדמים לשלם לצי"ש ותירצו דלא רצו וממילא מטעם תפיסה לא מהני כנ"ל. או דקושית תוס' שוב אין רשאי לזכות בו כיון דמחויבים לצאת י"ש וצריך החפץ להגזלן כיון שהוא רוצה לצאת י"ש וממילא לא קנה כלל מטעם יאוש דלא הוי הפקר דלא יכול לזכות כנ"ל ותירצו דלא רצו וא"ש. או דאפשר דגם מלשלם פטורים אף לצאת י"ש דהטעם דמחויב בדמים אחר יאוש הוא כמו דאמר בש"ס (ב"ב מ"ד) דמדמי מי קא מיאש ופירשו המפרשים דבשלמא מגוף החפץ מיאש דשמא לא יוכל להוציא ממנו דשמא ימכרנו קודם או יאבד בענין שלא יוכל להוציאו אבל המעות לעולם יוכל להוציא ואינו מתיאש ע"ש. וא"כ הכא כיון שהמעות ודאי לא יוכל להוציא לעולם דמממון המיתה פוטרת וא"כ ממילא גם מדמי מיאש ואינו חייב כלל אף לצי"ש וקונה שפיר מטעם הפקר כנ"ל. אך תוס' מקשו שפיר דאף אחר יאוש אם רוצים להחזיר לצי"ש ג"כ מותר לקבל כמו מחזיר אבידה לאחר יאוש דאף דקנה רוח חכמים נוחה כו' ותירצו שפיר דלא רצו לצאת י"ש וממילא מטעם תפיסה לא מהני כלל כיון דקנו ביאוש כנ"ל וא"ש:

או י"ל דסבר דלא עביד איניש דינא לנפשי' רק במקום פסידא ואף דבעי לאטרוחי בדינא מ"מ לא יכול ליקח בעצמו בלא טרחא כיון שיכול להוציא בב"ד אם ירצה לטרוח ע"ש ב"ק פ' המניח וא"כ י"ל בהיפוך כיון דבאמת קי"ל דלא כרב כדאמר רבא דבנטל מוציאין ממנו רק דהוא חשש הואיל ונפק מפומי' דרב וא"כ לא מהני תפיסתו ממילא כיון שבאמת הב"ד יוכלו להוציא ממנו דגוף הגניבה קיים והב"ד יוציאו ממנו ע"פ הדין א"כ ליכא פסידא רק שחש לכבודו ואינו רוצה שיוציאו הב"ד והוי כמו שאינו רוצה לטרוח כו' ושפיר לא מצי למעבד דינא כו'. משא"כ היכא דהמיתה פוטר' באמת מהני שפיר תפיסה כיון שהב"ד לא יוציאו ואיכא פסידא כנ"ל:

או י"ל למ"ש המפ' דלכך מיתה בידי שמים או כרת אינה פוטרת משום דהוי כמו מיתה לזה ותשלומין לזה דדוקא כשהב"ד מחייבין שתיהם מיקרי לאחד שנתחייב להם שתיהם אבל כשנתחייב מיתה לשמים והממון לב"ד שמחייבים אותו הוי כמו מיתה לזה ותשלומין לזה ע"ש ולכך י"ל ג"כ דמהני תפיסה כיון שהב"ד מחייבין מיתה יכול התופס לחייבו ממון דלא נתחייב מיתה להתופס רק לב"ד כנ"ל והוי ג"כ כמו מיתה לזה כו'. וממילא מיושב הנ"ל דהתם במחתרת לא מהני כלל תפיסה דתוס' ב"ק וכתובות פ' א"נ כתבו דגבי רודף וכה"ג לא מיקרי מיתה לזה כו' כיון דניתן להצילו בנפשו כו' ויכול להרגו שלא בב"ד נתחייב מיתה גם לכל אדם כו' ע"ש. וא"כ ממילא לא מהני תפיסה ג"כ גבי מחתרת וברודף דנתחייב מיתה גם להתופס ולא הוי מיתה לזה כו' ולא מהני כלל כנ"ל. עוד י"ל בכמה גוני ואין להאריך. אמנם נראה לענ"ד ראי' מדברי רש"י ז"ל עצמו דלא מהני תפיסה דקאמר בסנהדרין פ"ז ע"ב גבי זקן ממרא דבעינן בדבר שזדונו כרת כו' וקאמר דיני נפשות בפלוגתא דר' ורבנן ונתת נפש כי' דרבנן סברי נפש ממש כו' במתכוון להרוג כו' דחייב מיתה ופטור מתשלומין ולרבי חייב כו' וכ' רש"י ז"ל ואי תפסו יורשין דהרוג ממונו דהורג ופטר לי' זקן ממרא וקידשו בו את האשה לר' מקודשת לרבנן אינה מקודשת כו' ע"ש. וא"כ כיון דמהני תפיסה אף היכא דהמיתה פוטרת וממילא אף לרבנן מקודשת כיון דתפסו ממונא דהורג ומהני תפיסה אף דחייב מיתה:

ואפשר לדחוק ולומר דלרבנן דס"ל נפש ממש לא חייבה התורה כלל בדמי הנהרג ואין הטעם מחמת שהמיתה פוטרת ולכך לא מהני תפיסה כנ"ל. ובזה א"ש דלא קאמר דפליגי בתנא דבי חזקי' דרבנן סברי כוותי' דאין חילוק בין מתכוון כו'. ולמ"ש מיושב דלתדב"ח דהטעם הוא רק משום דהמיתה פוטרתו וממילא מהני תפיס' כנ"ל ולדע' הרש"ל ז"ל א"ש בל"ז די"ל דהת' עבדינן החומר' ולכך לא מהני תפיס' כנ"ל ומיושב ג"כ דלא קאמ' תנא דבי חזקי' דלדידי' ליכא מיתה באינו מתכוון רק משום דלא חלקת בו וכמו בשוגג ולא עבדינן החומרא וממילא מהני תפיסה כנ"ל. וע"כ צ"ל כנ"ל דאל"כ דברי רש"י ז"ל סותרים זה את זה כנ"ל:

עוד יש להביא ראי' לענ"ד מדברי הרשב"א ז"ל שבועות ל"א דחד אמר לאפוקי מלך וחד אמר לאפוקי משחק בקוביא וקאמר למ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא חזי כו'. ותמה הרשב"א ז"ל דהא בעינן שאם יגיד יתחייב ממון וכיון דפסול מדרבנן לא יועיל. ותירץ בשם הרמב"ן ז"ל דבכל פסולי עדות דרבנן אי תפס לא מפקינן מיני' והי' מועיל עדותו שאם יתפוס מהני ולכך חייב קרבן שבועה ע"ש. וא"כ הא משנה מפורשת ל"ג ע"ב שחבל בי בני או שהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורים משום דאף אם יעידו לא יחייבוהו ממון דהמיתה פוטרת ע"ש. וא"כ כיון שכ' הרמב"ן ז"ל דהיכא דאם יעידו יועיל תפיסה חייבין קרבן שבועה ולמה פטורין כאן הא ג"כ יועיל תפיסה אם יעידו אף דהמיתה פוטרת כנ"ל. וע"כ דתפיסה לא מהני היכא שהמיתה פוטרת. ואף לדעת הרש"ל ז"ל ג"כ א"ל דאיירי היכא דניעבד החומרא אם יעידו ולא יועיל כנ"ל דז"א דהא קתני רישא הדליק גדישי בי"ה חייב ע"ש. וע"כ איירי בלא התראה דאל"כ פוטר המלקות כדפריך בב"ק ע"א וע"כ גם סיפא איירי בלא התראה ולא עבדינן החומרא וקשה כנ"ל אי מהני תפיסה וע"כ דלא מהני כנ"ל וכן מבואר בירושלמי דלר"י מיירי בלא התראה ע"ש:

ויש לדחוק דר"פ סבר באמת דאינו חייב לצאת י"ש ופליגי בהא ע"ש. או אפשר דשם איירי דכבר תפס וכיון שיועיל חייבין משא"כ במה שיוכל לתפוס אינם חייבין ע"ש והוא דוחק:

עוד ראי' ממ"ש הרא"ש וטור וש"ע ס' תכ"ד דחובל בשבת פטור ובי"ה חייב ושאר דינים דמיתה פוטרת ע"ש. והא הרא"ש ז"ל פ' כיצד הרגל כ' הטעם דהשמיט הרי"ף בעיי' דצרורות משום דאין נ"מ עכשיו דהוי לא שכיח ואין דנין רק דמהני תפיסה ואף דסלקו בתיקו מהני תפיסה ולכך לא כתבו ע"ש. וא"כ למה הוצרכו להאי דינא עכשיו הא חבלות אין דנין רק דמהני תפיסה וא"כ מאי חילוק שהמיתה פוטרת וע"כ דלא מהני תפיסה. ויש לדחות בדוחק וצ"ע כי הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים לא הזכירו כלל הך דינא דמהני תפיסה בקם לי' בדרבה מיני' ואפשר דאי הדר אידך ותפס ג"כ לא מפקינן מיני':

ובמ"ש הרש"ל וש"ך ז"ל לחלק דהיכא דאין חיוב מדינא רק לצאת י"ש ודאי לא מהני תפיסה ע"ש. ותמוה לי שלא ראו דברי הנ"י ב"מ פ' איזהו נשך גבי משכנתא כו' וכתב ז"ל הראב"ד ז"ל כתב דאי תפס לוה האבק ריבית לא מפקינן מיני' ואינו מחוור בעיני הרשב"א והרנב"ר כו' וכ' הרנב"ר ז"ל דכיון שכן הדבר ברור שאינו חייב להחזיר האבק ריבית אפי' בבא לצאת י"ש כיון דמפקינן מיני' אי תפס כו' ע"ש. ומבואר להדיא דאי הי' חייב לצאת י"ש הי' מהני תפיסה אף דאינו חייב מדינא כלל אבק ריבית דאל"ה לא מוכח מידי כנ"ל. אמנם לדינא דבריהם נכונים דהא מבואר בש"ע י"ד ריש הלכות ריבית ובכל הפוסקים באבק ריבית דחייב לצאת י"ש ואעפ"כ לא מהני תפיסה ע"ש דלא כנ"י הנ"ל. ומבואר להדיא דלא מהני תפיסה בחיוב לצאת ידי שמים כדבריהם ז"ל ומהתימה שלא הביאו כלל דברי הרא"ש וטור וש"ע הנ"ל. ואף שמדברי הרא"ש ז"ל משמע שכתב כיון דהוא דרבנן לא מהני תפיס' דהם אמרו לחיוב והם אמרו שלא נוציא ע"ש. ומשמע דבמה דמחויב מדאורייתא לצאת י"ש מהני תפיסה. אך אין ראי' דגם בדאורייתא י"ל כן. ובל"ז יש פוסקים דבהנך דתני חייב בדיני שמים אין דומה להנך דחייב לשלם לצאת י"ש רק דחייב על העבירה ע"ש ודאי דלא מהני תפיסה ואין להאריך. ובירושלמי ותוספתא מבואר דחייב לשלם ולא לצי"ש ולא לענין עבירה ע"ש:

סעיף ב

אדם הי' רשאי להחרים בב"ה על מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד אבל לא יום להשביעם אלא אם לא יגיד כו' אם נראה לב"ד צורך שעה להשביען שיגידו האמת הרשות בידם:

(ז) אם נראה לב"ד צורך שעה להשביען כו'. וכ' הסמ"ע כגון שרואין שהעם מקילין בעדות שקר ולא בשבועות שקר כו' ע"ש. ומשמע מדבריהם דחייל השבועה ואף דמושבע ועומד הוא וכן ראיתי בתשב"ץ עצמו בס' ט"ו ח"ג שכ' ונראה שאע"פ שאינם חייבים לישבע מ"מ כשנשבעים להעיד אמת אינה שבועה שא"ב דקי"ל נשבעין לקיים את המצוה. ויש אומרים שאם לא קיים פטור מקרבן ומלקות כו' ויש אחרים שאומרים שאם הוא פטור מאי זרוזי איכא כו' מ"מ אין חיוב לעדים לישבע כו' ואח"כ כ' ג"כ דחייל ע"ש. והוא כמ"ש הר"ן ז"ל נדרים ח' דדוקא מקרבן פטור בנשבע לקיים כו' והבעה"מ פ' שבועות העדות ע"ש. ואף כי לכאורה תמוה דדוקא בנשבע לקיים מצות עשה יש פוסקים דחייל אבל שלא לאכול נבילות ושאר לאוי כ"ע מודי' דלא חייל כלל כמבואר להדיא בבעה"מ שם ובכמה דוכתי בש"ס ע"ש והכא דאיכא לאו דלא תענה כו' ודאי לא חייל. ואפשר שסובר הרשב"ץ כיון שנשבע שיגיד האמת נכלל ג"כ שלא יכבוש עדותו וע"ז ליכא לאו וממילא חל בכולל שלא יעיד שקר ואף דאי אינו יודע כלל לא הי' חל ואם הוא שקר אינו עובר מ"מ נכלל שיגיד האמת שאינו יודע וזה אינו מחויב מדאורייתא וחל בכולל או בשאר ענינים שישאלוהו שאינו מעיקר העדות וליכא לאו וחל ושוב חל בכולל כנ"ל:

ולכאורה יש להקשות למ"ש הש"ך ז"ל לקמן ס' ל"ג דגם בממון פסול עדות שא"א יכול להזימו. וא"כ כיון דקי"ל דהיכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ולא משלם רק בעדים זוממין ריבתה תורה לתשלומין והיינו שאין המלקות דלא תענה פוטרם מתשלומין דא"כ בטלת כו' אבל היכא שיש מלקות אחר ודאי פוטר אותם מתשלומין כמו בכל דוכתי ע"ש וא"כ כיון דעובר על שבועת ביטוי חייב מלקות איך מהני הכא העדות אחר שנשבעו להעיד אמת הא היי עדות שא"א יכול להזימו שאם יוזמו יתחייבו מלקות מטעם שבועת ביטוי כיון שהעידו שקר ומילקי לקי ולא משלם ויפטור אותם מתשלומין דהזמה כיון שבשעת עדותם נתחייבו מלקות דאז עברו על שבועתם ומלקות אחר שפיר פוטר כנ"ל ולא מהני העדות כלל. ולחד תירוצא שתירצו תוס' ריש מכות גבי בן גרושה דכיון דמקיים הזמה במלקות מיקרי יכול להזימו א"ש דהכא דהמלקות דשבועת ביטוי פוטר מתשלומין שוב חייבים ממילא מלקות מלא תענה ג"כ כיון דליכא תשלומין ושפיר מקיים הזמה כנ"ל. אך הפ' נקטו עיקר התירוץ הב' משום דלא קאי עלי' כאשר זמם ע"ש וזה לא שייך כאן. וקשה כנ"ל אמאי לא יועיל כאן דודאי השבועה לחוד לא מהני כיון שהעדות פסול. אך באמת לא קשה דהא לא אתרו בהו וקי"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין רק בעדים זוממין לא צריכא התראה אבל לענין המלקות דשבועת בטוי שוב בעינן התראה כמו בכל מלקות וכיון דלא אתרו בהו חייבים כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה