אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות דינים

סימן א

סעיף א

בזמן הזה דנין הדיינים דיני הודאות והלואות כתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו שהם הדברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס אבל דברים שאינם מצויים אע"פ שיש בהם חסרון כים כגון בהמה שחבלה בחברתה או דברים שאין בהם חסרון כיס שמצויים כגון תשלומי כפל וכן כל הקנסות שקנסו חכמים כתוקע לחבירו כו' וכו כל המשלם יותר כו':

(א) בזמן הזה כו'. דאין לנו עכשיו דיינים מן התור' דהדיוטות אנן ומדאורייתא בעינן אלקים סמוכין רק משום נעיל' דלת תיקנו למעבד שליחותייהו דקמאי. וכתב הסמ"ע ונ"ל דה"ה לשאר ענינים גדולים שהרי מקבלין גרים ומעשין אגיטי כמ"ש הר"ן וב"י כו' ע"ש. והא דגר שקידש אין קדושי אחר תופסין אף דמדאוריי' הוא נכרי ע"כ הוא מטעם אפקעינהו רבנן לקדושין כו' דבלא זה. אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וכ"כ הר"ן ז"ל וכו בגט מעושה דפסול מדאורייתא בהדיוטות ג"כ מטעם אפקעינהו כו' וכן הוא בחידושי הרמב"ן. ודבר תימה היא לומר בגט מעושה דהפקיעו למפרע ובעילותי' זנות ויש כמה נפקא"מ מזה לענין אחות אשה אם קדשה גם בנפלה ליבום לפניו שנפטרה ולא הוזכר בשום מקום בגט מעושה כדין עכשיו מטעם אפקעינהו כו'. ומשמע דכשר כשאר גיטין. ובשלמא בגר אין נ"מ דשפיר הפקיעו קדושי האחר מיד שקדשה שלא יהיו תופסין משא"כ בגט מעושה כו':

לכן נראה לע"ד דגט מעושה כדין שפיר כשר גם עכשיו מדאוריית' בלא אפקעינהו דהנה תוס' ב"ב מ"ח ע"א ד"ה דבר תורה כו' הקשו למה פסול מדאורייתא גט מעושה ע"י כותיים משום לפניה' כו' דלאו בני עישוי נינהו הא לר"ה תלוהו וזבין הוי זבינא ונימא גם בגט מעושה אגב אונסיה גמר ומגרש ותירצו דכיון דע"י כפיית כותים הוי שלא כדין ולא שייך מצוה לשמוע דברי חכמים וממילא הוי תלוהו ויהיב ע"ש וא"כ א"ש במעושה כדין דאף דהדיוטות אנן מ"מ כיון דמדרבנן אנן בני עישוי משום שליחותייהו כו' ושייך שפיר מצוה לשמוע דברי חכמים דיכולין לכפות כו' א"כ אמרינן ממילא אגב אונסיה גמר ומגרש דקי"ל כר"ה דתלוהו וזבין הוי זבינא ומהני שפיר מדאורייתא דאמרינן שנתרצה כו' והוא כשאר גיטין כשרים ואין אנו צריכין כלל לטעמא דאפקעינהו כו' כנ"ל. והר"ן ורמב"ן בחדושיו למס' יבמות מ"ו) כתבו טעמא דאפקעינהו בגט מעושה ותמוה. ונראה לפרש דבריהם ג"כ דנהי דנימא דהוי כתלוהו ויהיב היינו שאינו רוצה שתהיה מגורשת אבל עכשיו דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ובין כך וב"כ תהיה מותרת לעלמא ואף שלא ירצה שוב ודאי גמר ומגרש משום מצוה לשמוע. ושפיר עכשיו שתיקנו להפקיע הקדושין אם אינו רוצה שוב אין צורך להפקעה ואמרינן שודאי נתרצה כמו תלויה וזבין וכשר כשאר גט בלא אפקעינהו. דהא באמת כופין עד שאומר רוצה אני והוי דברים שבלב גם כשאינו רוצה רק משום אומדנא דמוכח כדאמר פ"ב דקדושין ועכשיו דאפקעינהו אינו מוכח ושוב הוי דברים שבלב ושוב כשר בודאי כמו כל גיטין דעלמא:

ולענין קבלת גר כתבו תוס' ורשב"א ור"ן ז"ל פרק המגרש דהוא דרבנן כנ"ל כמ"ש הב"י. אך הוא ג"כ תמוה דנהי דלענין קדושי אחר י"ל מטעם אפקעינהו כנ"ל אבל איך מתירין אותו בבת ישראל דזה הוא עקירת דבר מ"ה בקום ועשה ממש. וע' תוס' כתובות דף י"א כתבו אהא דגר קטן דאית ליה זכיה מדרבנן שהקשו איך מותר בבת ישראל ותירצו דסבר יש כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה ע"ש. וממילא לדידן דקי"ל אין כח כו' והתם איכא טעמא אחרינא קשה כנ"ל. וגם איך מותר לאכול משחיטתו הא מדאורייתא אינו בר זביחה והוא קום ועשה וכן שאר דברים. ואח"כ מצאתי ברשב"א ז"ל יבמות פ' החולץ שהקשה כנ"ל ד"ה דלמא כו' וז"ל איכא למידק כיון דגר צריך ג' מדכתיב בי' משפט א"כ ניבעי מומחין כו'. וליכא למימר דשליחותייהו עבדינן כדעבדינן בגיטין וקידושין כנ"ל. דשאני התם דכל דמקדש כו' ואפקעינהו אבל הכא איך אפשר למשרי עו"ג בבת ישראל כו'. וי"ל דכי גמירי ג' גמירי מומחין לא גמירי ואפשר דנפקא להו מדכתיב לדורותיכם דבכל הדורות מקבלין אף בזמן שלא יהיו מומחין כמו דיליף לענין הרצאת דמים כו' עכ"ל:

וא"כ סובר דשפיר מדאורייתא לא בעינן מומחין בגר וכן תוס' קדושין דף ס"ב כתבו בשם ר' נתנאל דלא בעינן בגר מומחין מדכתיב לדורותיכם כנ"ל וגם הנמוק"י פ' החולץ כתב כן בשם הר"י ע"ש והוי שפיר גם עכשיו גר מדאורייתא. ודבריהם מוכרחים מקושית הרשב"א הנ"ל ותימה על הרב"י שתפס בפשיטות דהוא מדרבנן משום שליחותייהו עבדינן כנ"ל ולא הביא כלל דברי תוס' ורשב"א ונ"י הנ"ל. גם תימה לי על הרשב"א ז"ל שסותר א"ע דבפ' החולץ כתב בפשיטות דליכא למימר משום שליחותייהו כו' רק מדאוריי' ובגיטין פ' המגרש כתב וא"ת איך מקבלין גרים כו' וי"ל דהא נמי תקנה היא כתקנת הודאות והלואות ומצינו כו' ואף אנו שלוחי הראשונים אנו כו' ע"ש והוא היפך מדבריו הנ"ל. לכן נר' דלכאורה קשה באמת למה בקשו להם תירוץ אחר הא בש"ס כריתות פ"ב ד"ט פריך בזמן הזה דליכא קרבן לא לקבל גרים ומשני דכתיב לדורותיכם דבכל הדורות אף שלא יהיה קרבן יקבלו כו' ע"ש וא"כ למה יגרע לענין מומחין דאף דבטלי מכל מקום מקבלין כנ"ל כיון דאי אפשר בענין אחר כו'. וי"ל למה שכתב הר"ן ז"ל בחדושיו ריש סנהדרין דהא דלא סגי ליה בטעמא דנעילת דלת לחוד למה ליה הא דשליחותייהו עבדינן כו' וכתב דיש ב' דברים דכתיב אלקים וב"ד הדיוטות אינו דין כלל וגם כתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות וזה הוא איסור אחר שציותה התורה שאסור לילך לפני הדיוטות ואין הדיוטות רשאין להכתיר עצמם בכתר מומחין על זה לא מהני התקנ' דנעילת דלת רק שיהיה דינם דין ולא לענין האיסור ולכך צריך משום שליחותייהו עבדינן והמומחין מחלי כבודם ונתנו רשות לחכמי' הבאים שכל מה שירצו ויתקנו שידונו נותנים להם רשות ולענין האיסור מהני שפיר מדאורייתא כשמחלו ע"ש רק על הדין הוא מתקנה דהפקר ב"ד כו' דלענין זה לא מהני השליחות דאעפ"כ אינם מומחין ובמילתא דלא שכיח לא רצו חכמים לתקן למעבד שליחותייהו דקמאי כו' ע"ש. וא"כ בגר דמשפט כתיב ביה כו' ויש ב' דברי' הנ"ל א"כ אף דמוכח מלדורותיכם הנ"ל שאף שיבטלו המומחין מקבלים גרים כיון שא"א בענין אחר מ"מ זה הוא רק לענין גוף הדבר שיהי' מהני בא"א בענין אחר מדאורייתא אבל לענין האיסור שאסור לקבל כו' כיון דאם ירצו החכמים לתקן לקבל יהיה מהני מדאורייתא א"כ כשאינם מתקנים ממילא לא מהני מדאורייתא מחמת האיסור הנ"ל דלא שייך לדורותיכם כיון שאפשר ליתן רשות כו' ובפרט למ"ש יש"פ דהתם נתנו רשות על כל מה שיתקנו רק דבמילתא דלא שכיח לא רצו לתקן וא"כ בגר דלא שכיח כו' ולא תיקנו ממילא לא מהני מדאורייתא ועל זה תירצו דבאמת תיקנו בגר אף דלא שכיח כדי להכניס אדם כו' וא"כ כיון שתיקנו ועושים שליחותם מהני לענין האיסור באמת מדאורייתא וממילא מהני לענין גוף הקבלה מדאוריית' מחמת לדורותיכם דלענין שיהיה מהני א"א בענין אחר ומהני שפיר לגמרי מדאורייתא. ומיושבין דברי הרשב"א ז"ל דשם פ' המגרש דאיירי לענין האיסור כמ"ש הר"ן ז"ל והקשו שפיר איך מקבלין גרים הא לענין האיסור לא מהני לדורותיכם כיון דהוא מלתא דלא שכיח ולא תיקנו כו' ותירץ דאעפ"כ תיקנו ומהני לענין איסור מדאורייתא וממילא מהני לגמרי מדאורייתא. ושם פ' החולץ דהקשה איך מהני קבלת גר כו' תירץ שפיר מלדורותיכם הנ"ל דא"א לומר מחמת התקנה לחוד כקושיית הנ"ל. וגם הנ"י כתב בשם הר"י התירוץ לדורותיכם הנ"ל ובתוספ' גיטין פ"ח תירץ ר"י דהוא מדרבנן כו' ע"ש וצריך לומר דהוא ר"י אחר ולמה שכתבתי מיושב בפשיטות ג"כ כנ"ל. ואפשר לומר דהב"י אזיל לטעמיה שפוסק כהרמב"ם ז"ל דכשיסכימו כולם יהיה גם עכשיו סמוכין כו' ולכך לא הביא התירוץ דלדורותיכם הנ"ל כיון שאפשר גם עכשיו לקבל כשיסכימו אינו מוכח כלל מלדורותיכם אבל לדעת רוב הפ' דלא כהרמב"ם הנ"ל מהני שפיר מדאורייתא כנ"ל. ולהרמב"ם ג"כ י"ל כיון שא"א עכשיו והוא רחוק ע"ש (פ"ד מה' סנהדרין) ממילא כ"ז שלא יסכימו יכולין לקבל מלדורותיכם הנ"ל כמ"ש. וממילא גם בגר אין אנו צריכין לטעמא דאפקעינהו כו'. וקושית הרשב"א הנ"ל היא תימא לדעת הב"י וצ"ל שסובר דבדבר גדול יש כח ביד חכמים אף בקום ועשה כו'. ועיין פוס' בבא מציעא ד"כ לענין עבז"ל שנסתפקו אם מותר בב"ח כיון שהוא רק מדרבנן יי"ש:

או י"ל מה דלא כ' התו' מלדורותיכם דסברו דממשמעותא דלדורותיכם ליכא למילף כלל לעולם כדאמר במכילתא יכול מיעוט דורות שנים רק דיליף מיתורא דלמה ליה למכתב לדורותיכם כלל ויליף דאתי לבזמן דליכא קרבן דנקבל גרים ג"כ. וא"כ א"א ללמוד עוד שבזמן דליכא סמוכין דנקבל כיון דאיצטריך לזמן דאין קרבן ואינו מיותר כנ"ל. ובזה מיושב מאי דתמוה לי לפשטא דש"ס כריתות הנ"ל כמ"ש הפ' הנ"ל דמוכח מלדורותיכם דנוהג לעולם וממילא כשבטלו סמוכין מוכח דמקבלין גרים בהדיוטות כנ"ל א"כ הא אמר בש"ס מכות ד"ז דסנהדרין נוהגות גם בח"ל ויליף מדכתיב והיה כו' לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם כו' ומייתי לה בסנהדרין (דף י"ד) ג"כ אדיני קנסות כו' וא"כ כיון דכ' בכל משפט לדורותיכם ממילא נהי דבזמן שהיו סמוכין שפיר הוי בעי סמוכין אבל כשבטלו שוב נילף דהדיוטות כשרין לדון מדאורייתא מלדורותיכם כנ"ל ואף בהנך דכ' אלקים בהדיא הא גם הרצאת דמים היה מעכב בגר בזמן המקדש אע"פ כן ילפינן מלדורותיכם דכשא"א מקבלין וכן בהנ"ל נימא דדוקא כשיש אלקים סמוכין מעכבו. וא"כ מאי הקשו בתוס' גיטין ורשב"א בכמה דוכתי עכשיו היך עבדינן שליחותייהו הא גם בא"י ליכא מומחין ותירצו שליחותייהו דקמאי עבדינן ע"ש. הא י"ל דלא הוצרך בש"ס לטעמא דשליחותייהו רק בזמן שהיו מומחין משא"כ עכשיו שפיר אין צריך כלל לשליחותי' דילפינן כנ"ל וזה נגד כל הפ' דגם עכשיו רק מדרבנן אך הפ' דייקי שפיר דהא מוכח מש"ס סנהדרין (י"ג ע"ב) דאמר אר"י ב"ב זל"ט שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות מישראל כו' שהי' הסמיכה בטלה ולא הי' אפשר לדון דיני קנסות וא"כ למ"ש הא לא הי' בטל כלל דאם לא הי' סמיכה כלל שוב הי' גם הדיוטות כשרין לדון מלדורותיכם כנ"ל ומוכח שפיר מש"ס דלא ילפינן כנ"ל. אך על הש"ס קשה למה לא נימא כנ"ל. ולמ"ש מיושב די"ל דהך לדורותיכם אינו מיותר. אך לרשב"א ונ"י הנ"ל דלענין גר אף שאינו מיותר דאיצטריך לזמן שאין בה"מ דליכא הרצאת דמים ואעפ"כ ילפי מלדורותיכם דגם שאין סמוכין ע"כ מפשטא דקרא שנוהג לעולם כמ"ש הנ"י להדיא בפרק החולץ ע"ש א"כ קשה כנ"ל דבכל המשפטים נימא דכשרין עכשיו הדיוטות כנ"ל אך י"ל דלא קשה דהא הך קרא קאי גם אדיני נפשות דאהא קאי במשנה מכות ע"ש. והא בד"נ כ' להדיא אל הכהן ואל השופט כו' דילפינן סנהדרין פ' ד"מ (דף נ"ב) דבזמן שיש כהן במזבח דוקא כו' וכן מהא (דע"ז ד"ח) דמקום גורם דכשאין סנהדרין במקדש אין דנין בשום מקום ד"נ וא"כ שוב ע"כ הך לדורותיכם דכ' חוקת משפט אין הפירוש לעולם כיון דקאי גם אדיני נפשות. ובזה מיעטה התורה להדיא ושוב לא מצינו למילף גם ד"מ כיון שע"כ אין הפירוש לעולם כנ"ל. שוב מצאתי להרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה פ' מסעי אהך קרא דלדורותיכם כו' שכתב דלאחר החורבן אינו נוהג ד"נ כו' אבל לא מצאתי במצוה שתלי' בזמן הבית שיאמר בה לדורותיכם בכל מושבותיכם כי זה יורה אפי' בזמן הגלות בח"ל כו'. ואולי הם דורשים חוקת משפט על הסנהדרין כו' שנאמר לפני העדה למשפט כו' ויאמר שתהיה לנו לדורות עדה שופטת גם לאחר החורבן לדון דיני קנסות וגזילות וחבלות וכל דבר שבממון ומלקות ע"ש. ולדבריו קשה כנ"ל דכיון דלא תלי' בדיני נפשות ינהוג גם בזמן הזה דליכא סמוכין כיון דמשמע לעולם כנ"ל. וצ"ל דסבור כשאר הפ' וכמ"ש לעיל דכיון דלא מיותר בגר דצריך לזמן דליכא קרבן שוב א"א ללמוד לזמן שאין מומחין וכן בהנ"ל איצטריך בזמן שאין בה"מ דליכא ד"נ שאעפ"כ יהי' נוהגין סנהדרין לדיני קנסות ושאר דינים ושוב א"א ללמוד מינה לזמן דליכא סמוכין כנ"ל א"כ גם להרמב"ן צ"ל דקבלת גר מדרבנן דליכא מומחין אך אפשר דשם רק גלוי מילתא דמשפט דכ' בגר לאו לענין דליבעי מומחין רק ג' וזה שפיר יכולין ללמוד מלדורותיכם אף שאינו מיותר דלמה נוציא קרא מפשטא משא"כ לענין סנהדרין כיון דאמרה תורה אלקים אין ללמוד מלדורותיכם רק מה שמיותר והיינו לרמב"ן ז"ל רק אף שבטלו ד"נ אבל לא כשאין סמוכין כנ"ל:

(ב) בזמן הזה כו'. בטור הובא בסמ"ע עמש"ב שופטי' כו' ובגמרא פ"ק דמכות שמצות מינוי שופטים נוהג גם בח"ל רק ככל פלך ובא"י בכל עיר כו' וכ' הטור ודוקא בזמן שיש סמיכה כו' אבל האידנא כו' כל הדיינים בטלין מה"ת כו' ע"ש. משמע דאין עכשיו המצוה מה"ת למנות דיינים. ולכאורה למה הא כיון דקבלו עליהם מהני וכן קבלת רוב ציבור כמבואר לקמן ס"ב א"כ כיון דהמצוה על הציבור למנות שופטים מה בכך שאין סמוכין מ"מ המצוה שימנו ויקבלו עליהם ויוכלו לדון. אך ז"א כמו דלענין קרבן שבועה דכ' והוא עד וממעטינן קא"פ שאינו ראוי להעיד ואמר בירושלמי הביאו הר"ן וש"פ דאף קבלו עליהם קא"פ לא מחייב קרבן שבועה דלא קרינן ביה והוא עד כיון דמצד עצמו אינו עד רק מצד הקבלה שהיא כמתנה ע"ש. וכן כאן כיון דפסולין מצד עצמם אף שקבלו עליהם מ"מ אין נקראין שופטים ורק מתנה ולא מהני הקבלה לשווי' שופט ועדיין לא יקוים שופטים תתן כו' וממילא אין החיוב לקבל כנ"ל:

אך א"כ כמו דמבואר שם פ' שה"ע דהכל מודים בעד מיתה כו' אף שאינו מועיל רק מדרבנן מ"מ נק' והוא עד מה"ת לחייבו ק"ש ע"ש א"כ כאן ג"כ עכשיו דתקנו משום נ"ד למעבד שליחותייהו במידי דשכיח כו' וכשרים מדרבנן שוב נקרא שופטים מה"ת ועדיין יהי' חיוב מינוי הדיינים מה"ת דיתקיים שפיר כנ"ל. אך לא קשה דאדרבא הא במשנה שם דאין קרבן שבועה בנשים ופסולין ואף דבעדות מיתה מהני וע"כ דפסול אף שהאמינוהו חכמים אינו נקרא עד מה"ת לחייב בק"ש רק עד כשר דנקרא שפיר עד מה"ת אלא דע"א אינו מועיל עדותו וכתיב אם לא יגיד דוקא כשמגיד יתחייב על זה שפיר כשמועיל מדרבנן עכ"פ יועיל וחייב ק"ש והוא כמו תירוץ הש"ס יומא פ' יה"כ למ"ד לאפוקי משחק בקוביא אף דמה"ת כשר מ"מ לא יועיל וכ' אם לא יגיד כו' אבל לא בטיל שם עד מה"ת ע"י הפסול מדרבנן ע"ש. ומכ"ש למ"ד לאפוקי מלך דוקא כו' וכן להיפך להיות נקרא עד מה"ת ג"כ לא מהני ע"י שמועיל מדרבנן כנ"ל. וממילא כאן כיון שפסולין מה"ת עדיין אינם שופטים דקרא אף שהכשירום חכמים כנ"ל. אך הא דבורה כ' היא שופטה ולחד ת' תוס' (ס"פ ש"ש) הוא דקבלו עליהן ונקר' שופטה וי"ל קבלת כל ישראל שאני. עוד י"ל למש"כ הרמב"ם פ"ד מה"ס דאף שסומכין ונותנים רשות לדברים מיוחדים מ"מ דוקא כשראוי לדון הכל משא"כ כשאינו ראוי להכל לא מהני גם למה שראוי ע"ש. א"כ ע"כ שופטים דקרא שראוי לדון הכל כנ"ל. וממילא כיון דתקנו רק במידי דשכיח וח"כ א"כ אף אם מהני מה"ת מ"מ הא אין ראוים לדון הכל ושוב אין נקרא דיינים מה"ת אף למה שיכולין לדון אך זה אינו לכאורה דדוקא כשהחסרון מצד הנסמך שאינו בקי או סומא בא' מעיניו שכתב הרמב"ם שם אבל כשבקי וראוי לכל הדברים רק שלא תקנו חכמים אלא על ד"מ זה הוי כמו מי שסמכוהו רק לדברים מיוחדים דאף דעל השאר שלא נסמך אינו יכול לדון מ"מ על מה שסמוך ויכול חשוב דיין מה"ת. וא"כ שפיר על מה שתקנו בהודאות והלואות דמהני נקרא שופט דקרא כיון שבקי כנ"ל. אך י"ל למ"ש הרמב"ם פ"ד ה"ד אין קרוי כו' אלא ב"ד שנסמך בא"י כו' והן אנשים החכמים הראוים לדון שבדקו אותם ב"ד של א"י ומינו אותם וסמכו אותם כו' ע"ש א"כ כל שלא נבדקו אין אנו יודעים אם ראוים לכל הדברים וממילא אינו נקרא שופטים אף על מה שיכולין לדון כנ"ל. ומה"ט אפשר דמומחה לרבים כר"נ וכר"ת דאמר כגון אנא כו' באמת מקיים ביה מצות מינוי שופטים אף דמהני רק מדרבנן. ובזה מיושב מה דקשה למה בזמן שהיו סמוכין בא"י לא מינו ב"ד מומחין וסמוכין גם בח"ל הא מ"ע של תורה היא והא אמר בש"ס פ' החובל דאתי רבנן דהתם ויעדוה הכא דמילתא דלא שכיח הוא ומבואר דגם בזמן שהיו מומחין בא"י לא שלחו לכאן למנותם ואמאי. ואין לומר דמצות ישיבת א"י עדיף זה אינו דע"כ ציותה תורה כן למנות בח"ל כו' ואין סמיכה בח"ל וע"כ לצאת מא"י לח"ל ומוכח דאחר שתקנו דד"מ לא בעי מומחין מקוים המצוה בח"ל גם באין מומחין. ולהנ"ל י"ל דמקוים ביחיד מומחה כיון שראוי לכל סגי משא"כ בהדיוטות דלא נבדקו כנ"ל שפיר כתב הטור דבטיל כנ"ל:

אמנם לע"ד הא מבואר במשנה ריש סנהדרין אין מעמידין סנהדראות לשבטים אלא עפ"י ב"ד של ע"א פרש"י שהיו מושיבין ס"ק של כ"ג בכל עיר ועיר דכ' תתן לך כו' וצריכין בה"ג שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבם כו'. ובש"ס י"ו ע"ב כדאשכחן במשה כו' במקום ע"א קאי ואח"כ אמר מנין שמעמידין כו' ת"ל שופטים כו' לכל עיר ת"ל שופטים לשעריך כו' ואכולן קאי. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ה מה"ס) דלאו דוקא אסנהדרי שבט רק גם אסנהדרין שבכל עיר קאי ע"ש. וא"כ מבואר דמצוה זו מוטלת רק אבה"ג של לשכת הגזית וכשבטלו ס"ג בטיל שופטים כו' תתן לך מה"ת רק דהרמב"ם פ"א ה"ד כ' עיר שאין בה ק"כ מעמידין בה ג' וכ' הכ"מ נלמוד מדתנן עד כמה כו' ותהי' ראויה לסנהדרין ק"כ ופשוט שאין מניחין אותה בלי ב"ד והפחות שבב"ד ג' ע"ש. משמע דמסברא קאמר לה אבל בש"ס במשנה פ"ק דמכות אמר בהדיא סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בח"ל ועלה קאמר הש"ס מנלן כו'. וקאי רק אב"ד של כ"ג וזה בטיל כשאין ס"ג. וגם מצוה דשופטים תתן לך ודאי לא קאי אב"ד של ג' דאי הוי קאי גם אב"ד של ג' שוב גם בזה היו צריכין ב"ד של ע"א להעמידם כדאשכחן במשה כיון דמהך קרא דשופטים תתן יליף להיות ע"א דומיא דמשה רבינו ע"ה וע"כ דמינוי ב"ד של ג' לאו מהך קרא. וי"ל דרק תקנת חכמים היא ולע"ד שהיא מתקנת עזרא דאמר פ' מרובה פ"ב שיהי' דנין בב' וה' כו' והקשו תוס' שם הלא קודם תק"ע היו קבועין בכל יום וכי עזרא תיקן שלא יהיו קבועים אלא ב' וה' כו' ותירץ ר"ת שלא היו קבועים תחלה בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן בכל עיר ועיר בב' וה' עכ"ל ואין דבריהם מובנים לכאורה הא דאורייתא היא למנות ב"ד ככל עיר ועיר. ולמ"ש מובנים היטב דבא"י היו רק בעיר שיש בה ק"כ ובח"ל רק בכל פלך ופלך והיינו עיר אחת ותיקן עזרא שיהי' ב"ד של ג' קבועים ב' וה' בכל עיר ועיר אף שאינה ראויה לס"ק ושפיר מינוי ב"ד ג' רק מתקנת עזרא ולא בעי ע"א להעמידם וממילא אין צריך מומחין בח"ל ומקיימא התקנה בב"ד המועיל בהודאות והלואות מדרבנן כנ"ל. וכן בתוס' פ"ק דכתובות אהא דתקנת עזרא כ' דקודם לכן לא היו קבועין ע"ש. עכ"פ מוכח דלא היו צריכין כלל למנות דיינים קבועים מה"ת. ותמוה לע"ד דברי טור וסמ"ע וב"ח דמשמע דמ"ע דשופטים תתן הי' נוהג כשהי' סמוכין. ובש"ס מבואר דמצוה זו רק על מינוי סנהדרין של כ"ג וצריכין ס"ג להושיבם אבל לא אב"ד של ג' כלל וכשבטלו ס"ג יליף דכשאין כהן אין משפט. ואפשר דסבר כהרמב"ן על התורה שהבאתי לעיל מקרא דלדורותיכם. אך גם הרמב"ן כתב כמסתפק. אך נראה דמתקנת עזרא עכ"פ צריך למנות דיינים קבועים ב' וה' בכל עיר ועיר. וממילא מה שכתב הב"ח דמדהביא הטור כו' דבא"י בכל עיר ובח"ל בכל פלך כו' גם עכשיו כן דכל דתיקנו כעין דאורייתא תיקן ואין חיוב בח"ל רק בכל פלך כו' ע"ש. אינו מוכרח דלמ"ש תוס' עיקר תקנת עזרא היה שיהי' קבועין בכל עיר. וע"כ דגם בעיר שאין ראוי לסנהדרין דאז הי' סנהדרין רק על ב"ד של ג' ובזה אין חילוק בין א"י לח"ל. ועוד דהא מבואר ברא"ש ריש כתובות וטור אה"ע סי' ס"ד דלכך נוהגין לכנוס בו' דגם כל ימות השבוע אין לנו ב"ד קבועין ומי שיש לו עסק מקבץ ג' ומסדר טענותיו לפניהם וזה יכול לעשות גם בשבת ע"ש. מבואר דאין חיוב כלל עכשיו לקבוע ב"ד אף מדרבנן. ונראה דסברי דתק"ע לא הי' רק בזמן שהיו מומחין. אבל עכשיו דדנין רק מצד התקנה דג' הדיוטות כשרים אין צדיך קביעת ב"ד דהא כל ג' סגי. ובשיטה מ' כ' שם פי' דהי' אנשים ידועים שמי שהי' לו דין ילך אצלם אבל לא היו קבועים או שהיו בוחרים לישב יום שירצו וקבע עזר ב' וה' ע"ש. אבל ר"ת לא ס"ל כן ע"ש. ומלשון רא"ש וטור אה"ע הנ"ל משמע דאין חיוב כלל. והי' נראה לע"ד למאי דאמר בש"ס סנהדרין נ"ו ע"ב דב"נ נצטוו על הדינין מויצו כו' וילפינן מאשר יצוה את בניו כו' לעשות צדקה ומשפט כו' ומה שנשנה בסיני נאמרה לזה ולזה ופרש"י נ"ט ע"א דכי יהיב קוב"ה תורה לישראל לא שקלינהו להנך מב"נ כו' ומה שלא נשנה בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור ופרש"י דלהתקדש יצאו ולא להקל עליהם ע"ש. ואמר התם נ"ו ע"ב דאמר ראב"י ל"נ אלא להושיב ב"ד בכל פלך ובכל עיר כו' והא תניא כשם שנצטוו ישראל להושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כן נצטוו ב"נ להושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ע"ש. וכ"פ הרמב"ם ז"ל (פ"ט מה' מלכים) והא ודאי דנצטוו רק להושיב דיין שיהי' משפט דהא בדיין אחד סגי ע"ש (דנ"ז ע"ב). וגם בח"ל דלגבי דידהו אין חילוק. וא"כ אף דבסיני נאמר שיהי' ב"ד להושיב סנהדרין וסמוכין היינו בעיר שראוי לסנהדרין. אבל כשאין ק"כ ואין ראוי לכ"ג עכ"פ צריך להושיב ב"ד של ג' דנשאר המצוה לעשות צדקה ומשפט דמי איכא מידי כו'. וכן ממילא כשבטלו סמוכין לגמרי מ"מ לא בטלה המצוה דלעשות צדקה ומשפט. ומצוה זו אינה על הסנהדרי גדולה דדוקא להעמיד סנהדרין של כ"ג דנפקא לי' משופטים תתן כו' ובעי דומיא דמשה רבינו אבל ב"ד של ג' מלעשות צדקה ומשפט מוטל על הציבור שיהי' משפט. רק שאין דיינים מה"ת להושיב כשאין סמוכין. דלענין זה לא שייך מי איכא מידי כו' דהחמירה תורה בממון של ישראל לדון רק בסמוכין כמו דבעי ג' וב"נ בחד כו'. אבל כיון שהמצוה על הציבור מחוייבין לקבלם עליהם שידונו דהא צדקה ומשפט היינו פשרה ודין כמו שפירש"י שם נ"ו ע"ב דאמר רבא הוסיפו דיני קנסות ופירש"י דב"נ לא נצטוו דכ' צדקה ומשפט דהיינו פשרה ודין אבל קנסות לאו משפט דקנסינן לי' טפי מדינא ע"ש. וא"כ הפירוש ע"כ על לקבלם עליהם לפשרה א"כ גם לדון מקוים המצוה כשמקבלין עליה' הדיוטות אף שאין נקרא דיינים מה"ת מ"מ מקוים לעשות צדקה ומשפט. ומכש"כ לחד תי' תוס' גיטין (פ"ח ע"ב) דהא דדבורה שופטה כו' הי' משום דקיבלוה עליהם. ומוכח דנקרא שופטה כו' והי' מיושב הכל דפ' הרמב"ם שפיר דב"ד של ג' צריך להושיב אף בעיר שאין בה ק"כ וכ' הכ"מ דמסברא ואין זה דרכו של הרמב"ם. ולמ"ש אתי שפיר דעכ"פ הא דלעשות כו' שייך. ומהאי טעמא גם כשאין סמוכין מחויבין להושיב ב"ד וכשתיקנו דסגי בהדיוטות מקוים בזה המצוה דלעשות משפט כו'. והא משמע שם בש"ס סנהדרין נ"ז ע"ב ואשה לא מפקדה והא כתיב למען אשר יצוה את בניו וב"ב כו' הוא מפרק לה בניו לדון ביתו לצדקה כו'. ומשמע דמהאי קרא גופי' איכא מצוה לעשות משפט ובניו היינו ישראל ולא צריך היקשא דויצו רק לב"נ. ואף שאפשר דכל הקושיא היא רק על ההיקש דויצו. והך למען אשר יצוה לאו מצוה מ"מ הוא דוחק:

ולמ"ש מיושב דלא תיקנו על דיני קנסות. וכן תלי לה בכמה דוכתי קנסא מגבית כו' וכ' תוס' (ב"ק פ"ד ע"ב) דמאי דלית ביה ח"כ קרי לי' קנס כו'. ולמ"ש הטעם כמו דאמר רבא שם דהוסיפו ד"ק כו' ופירש"י דלאו בכלל צדקה ומשפט דקרא הנ"ל ע"ש. וממילא לא הוצרכו לתקן על זה דאין על זה עשה הנ"ל להושיב דייני קנסות ורק מצד שופטים תתן וזה רק כשיש סנהדרין כנ"ל. משא"כ בממון אם לא היו מתקנין היו צריכין הציבור לקבל עליהם הדיוטות שידונו דלא גרועי מב"נ ולכך הוצרכו לתקן כנ"ל ושפיר מקוים המצוה מה"ת דלעשות משפט:

ומ"מ י"ל דלא הי' צריך שיהי' ב"ד קבוע רק כיון דסגי בכל ג' הדיוטות סגי כשיש לו תביעה לאחד שיקבץ ג' וידונו וג"כ מקיימא המצוה כנ"ל. ועל זה הי' תקנת עזרא שיהיו קבועים ב"וה. ולרא"ש וטור אה"ע שם לא הי' תקנה קבוע לחיוב כשאין סמוכין מ"מ אותן שדנין מקיימים מה"ת מצוה כנ"ל. מ"מ לא ידעתי מנלי' להרא"ש והטור שבטיל תקנת עזרא הא אין ב"ד יכול כו' כיון דמשמע עכ"פ שתקנתו הי' על עיירות שאין חיוב מה"ת להושיב סנהדרין כמו שכ' תוס' הנ"ל. וא"כ כיון דהדיוטות כשרים מדרבנן הוא בכלל התקנה שיהיו קבועין. ואף דהטעם הי' משום טירחא וזה אפשר הי' שייך רק כשהי' צריך לבקש סמוכין אבל כיון דכל פעם יכול לקבץ ג' הדיוטות ליכא טירחא ולא שייך הטעם מ"מ מה בכך אף שבטיל הטעם לא בטיל התקנה ממילא דקי"ל (ביצה ד"ה) דבר שבמנין כו':

(ג) דיני הודאות והלואות. לשון הטור פי' שתובע אותו בעידי הודאה שהודה בפניהם או שהלוה בפניהם כו' וה"ה בלא עדים כו'. ולענין היסת כ"כ הסמ"ע והוא מדברי רש"י ז"ל שפירש כן עדי הודאה כו' ע"ש (ריש סנהדרין). וקשיא לי איך מקבלין עדי הודאה או הלואה בהדיוטות וגם בזמן שהיו מומחין הי' מהני בהדיוטות הא קי"ל לקמן סי' ל"ג ס' י"ז דעדים הקרובים לדיינים פסולין והוא דעת הרי"ף ז"ל וכ' הטעם משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימו דוקא בפני אותו הב"ד עצמו שמקבלין העדות וכיון שהם קרובים לא יוכלו לקבל הזמה עליהם ואף שיכולין להזימם בפני ב"ד אחר לא מהני ע"ש ואף בממון כן דבעינן ראוי להזמה ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל עדים זוממים קנס ואין דנין בהדיוטות ואין יכולין לקבל עדות כלל במצי לאהדורי כמבואר לקמן ס' ד' וא"כ איך מקבלין עדי הודאה והלואה הא לא יוכלו להזימם בפני אותו הב"ד שמקבלין העדות כיון שהם הדיוטות ואינם יכולין לקבל הזמה ואף שיכולין להזימם בפני ב"ד אחר מומחין מ"מ לא אהני כמו בקרובים דצריך דוקא שיוכלו להזים בפני אותו ב"ד כנ"ל וע"כ צ"ל כמ"ש תוס' גבי ב' מיתות כו' דהיכא דאפשר שיהי' יכול להזימם באיזה אופן מיקרי שפיר יכול להזימו ע"ש (סנהדרין דפ"א) וגם הכא כיון שאפשר שזה הב"ד עצמו יהיו נעשים סמוכין ויהיו ראוים לקבל הזמה הוי שפיר יכול להזימו בפני אותו הב"ד וגם עכשיו שאין מומחין כלל מ"מ יכול להיות שיעמדו הסמוכין ויסמכו זה הב"ד ולכך מיקרי יכול להזימו כיון דמשכחת לה הזמה בפני אותו הב"ד כנ"ל. אך מלבד דזה דוחק דא"כ הוי לי' לש"ע לחלק לקמן גם בעדים קרובים לדיינים דדוקא קרובים בעצמם שא"א שיתרחקו אז לא מהני אבל בקרובים בנשותיהם שיכול להיות שיתרחקו ויהיו יכולין לקבל הזמה עליהם מהני גם עכשיו ואף שאין זה בידם להתרחק מ"מ גם הכא אינו בידם לעשות סמוכין כנ"ל. ובאמת אף אם נאמר כן עדיין קשה למ"ש הריטב"א ז"ל גבי נאמן הדיין לומר לזה זכיתי כו' אבל אחר שנסתלקו אינו נאמן כו' וכ' הוא ז"ל דדוקא אחד אינו נאמן אבל ב' או ג' נאמנים אח"כ לו' כך פסקנו בתורת עדות ואף דאין עד נעשה דיין מ"מ יכולין אח"כ לדון ע"פ פסקם דכיון שפסקו ביום הוי לא תהא שמיעה גדולה מראיה כמו בשאר דברי' דכשראו ביום מהני מטעם לא תהא כו' ואין הבעלי דינים יכולין להכחישם שלא פסקו כך ע"ש. ועיין בשו"ת מהרי"ן לב חלק ג' סי' קי"ט וכן בתשובת הרא"ש כלל ו'. וא"כ נראה דכשמזימים עדים בב"ד אחר ודאי דצריך הב"ד הראשון להעיד שאותם העדים העידו בפניהם והם פסקו וגמרו הדין ע"פ דאל"ה יכולים העדים להכחיש שלא העידו ולא נגמר הדין כלל ע"פ וזה הוא עדות גמור ובלא זה לא שייך הזמה כלל וא"כ כשמזימים אותם בפני זה הב"ד עצמו לכאורה איך יקבלו הזמה וידונו ע"פ ראייתם שיודעים בעצמם שפסקו כך ואותם העדים העידו בפניהם הא אין עד נעשה דיין כיון שהוא עדות גמור שאלו היה בב"ד אחר היו צריכין להעיד ואף שאין זה עיקר העדות שדנין עליו מ"מ הא ודאי דגם עדי קדושין אינם נעשים דיינים להמיתה כשזינתה אח"כ כיון דצריכין לעדות זה. ואף שיש שפסקו דכה"ג מהני עיין בכה"ג מ"מ רבו החולקים ע"ש. וע"כ הטעם הוא ג"כ משום לא תהא שמיעה גדולה מראיה כיון שפסקו ביום וכדברי הריטב"א הנ"ל ויכולין שפיר בדון ע"פ ראייתם כנ"ל והנה בראו בלילה קי"ל דלא שייך לא תהא כו' משום דהראיה היא כקבלות עדות של עצמם ובלילה דאין יכולין לקבל עדות לא מהני ראייתם ג"כ בתורת ב"ד רק בתורת עדות ואינו נעשה דיין כו' ע"ש. והרמב"ן ז"ל כ' בטוען טענת גנב דלא מחייב כפל אח"כ אף בב"ד מומחין כיון דלענין השבועה שהוא להתחייב כפל לא היה לנו דין ב"ד ממילא הוי כנשבע חוץ לב"ד ע"ש. והובא בש"כ ז"ל לענין תפיסה ואין חולק ע"ש (ס"ק ט"ז). וא"כ לכאורה איך מועיל הזמה אף במומחין נימא ג"כ לענין הזמה לא חשוב העדות שהעידו לפני הדיוטות רק כהעידו חוץ לב"ד. אך זה אינו דמאי דבעי עדות בב"ד הוא רק משום שצריך עדות המועיל לחייב וממילא כיון דהיה לנו דין ב"ד לחייב ע"פ עדותם ממון שפיר מהני ההזמה. אבל הכא שפיר אף אם יהיו נעשים סמוכין אח"כ ג"כ לא יוכלו לקבל הזמה דהטעם בהזמה דיכולים להזים בפני ב"ד מומחין ומחייבים אותם על מה שהעידו בפני הדיוטות אף דלענין קנס לא הי' להם דין ב"ד הוא משום כיון שעדותם הי' על ממון שהי' להם דין ב"ד ממילא דנין המומחין שפיר לחייבם קנס כנ"ל. וא"כ הכא שפיר יוכלו העדים להכחיש אח"כ שלא העידו כלל בפניהם ולא גמרו הדין על פיהם ואף שהם ראו שפסקו כך מ"מ לא שייך לא תהא כו' שיהיה הראי' כקבלות עדות ונימא דהוי כאלו קבלו עדות אז שהעידו בפניהם ונחקרו עדותן ואין זה עד מפי עד כיון שזה הוא גוף המעשה שהעידו כו' מ"מ כיון שאז היו הדיוטות בשעת הדין ולענין זה העדות שהעידו בפניהם ונגמר הדין כו' לא שייך רק על ההזמה של קנס ולא היו יכולין לקבל עדות על זה דלא מהני בהדיוטות דודאי אם מזימים בב"ד מומחין וזה העדות שהעידו ונגמר הדין קבלו ב"ד הדיוטות ודאי לא מהני דגם זה צריך מומחין וא"כ כיון דלא הי' מהני קבלות עדות שלהם ממילא לא הי' מהני ראייתם מטעם ב"ד כמו בראו בלילה ולא שייך לא תהא שמיעה כו' וממילא אף שנעשים סמוכין אינן יכולין לדון ע"פ ראייתם דאין עד נעשה דיין ושפיר יוכלו להכחיש שלא גמרו הדין על פיהם ואף שיהיו נעשים סמוכין לא יוכל זה הב"ד לקבל הזמה דאף אם לא יכחישו יהיו מודים בקנס כיון שיכולים להכחיש כו' ואין עדים ואשר ירשיעון אלקים כתיב וא"כ כיון שלא יוכלו להזים בפני זה הב"ד לעולם אמאי מהני עכשיו הא הוי כמו בעדים קרובים לדיינים כנ"ל. ולמ"ש בספר שו"ת נודע ביהודא סי' ע"ב בטעמא דעדים קרובים כו' א"ש. אך דבריו שם הם דחוקים ונגד כל הפ' ע"ש. ואם לא שיהיו עדים אחרים בשעת הדין שיהיו יכולין להעיד אח"כ בפניהם וזה לא נשמע בשום מקום:

אח"כ מצאתי קושיא זו בס' ש"א. ובאמת נראה דלאו קושיא היא דהטעם דבהודאות והלואות לא בעינן מומחין הוא משום שלא יונעל דלת בפני לוין שלא ירצו ללות שיתיראו שמא לא יזדמן להם מומחין ולכך תקנו שלא יצטרך מומחין אבל בקנס דלא שייך נעילת דלת בעי מומחין. וא"כ נראה דבעדים זוממין ג"כ לא בעי מומחין דשייך שפיר התקנה שלא יונעל דלת בפני לווין שאם נאמר דבעי מומחין לא ירצה ללות שמא לא יזדמן לו מומחין ולא יוכל להוציא שיהי' עדות שאי אתה יכול להזימו ודמי להודאות והלואות כיון דכמו כן לא יוכל להוציא לפני אינן מומחין אי נבעי מומחין בעדים זוממין כמו אי נבעי מומחין בעדי הלואה והודאה ושייך שפיר התקנה גם בע"ז שלא תנעל דלת ולא בעי מומחין. ומ"ש הרמ"א לקמן דדוקא היכא דלא מצי לאהדורי בעדים זוממין דנין בלא מומחין ולפמ"ש דנין אף במצי לאהדורי הוא דהרמ"א ז"ל פסק גם לקמן (סי' ל"ג בד"מ) דבממון לא בעי עדות שאתה י"ל אבל לשיטת הש"ך א"ש כמ"ש. ולפ"ז נראה לת' קושית התוס' בסנהדרין דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה והאמר ר' אבהו שהקשו שם איך אמר ר' אבהו שנים שדנו דיני ממונות לדברי הכל אין דיניהם דין הא פריך בש"ס אי אין עירוב פרשיות שלשה נמי לא לבעי ומשמע דאי אין עירוב פרשיות לא בעי ג' וא"כ הא סבר רמי בר חמא דארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת ואין עירוב פרשיות ולא בעי ג' ואיך אמר ר"א דלדברי הכל אין דיניהם דין. ולפמ"ש א"ש. דהנה הר"ן בחמשה שיטות כ' שם אמאי אם אין עירוב פרשיות לא ילפינן אהדדי ותירץ משום דבגזילות הוא דבר חמור שעבר אלאו דלא תגזול וכן בחובל גם בעדים זוממין כן שעברו אלאו דלא תענה ואף אי אין עירוב פרשיות צריך בעדים זוממין שלשה ע"ש. וא"כ ממילא גם בהודאות והלואות צריך שלשה אף אי אין עירוב פרשיות דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו דבעדים זוממין צריך ודאי ג' כמ"ש [ומה שיכול להוסיף לא מקרי לפני זה הב"ד עצמו] וא"כ אף אי אין עירוב פרשיות צריך גם בהודאות והלואות שלשה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו דבזוממין צריך ודאי ג' אף אי אין עירוב פרשיות כמו בגזילות וחבלות כמ"ש הר"ן ז"ל וא"כ א"ש דאמר ר' אבהו דשנים שדנו לדברי הכל אין דיניהם דין אף לרמי בר חמא דאין עירוב פרשיות מ"מ הוי עדות שאאי"ל כמ"ש אבל מומחין לא בעי אי אין עירוב פרשיות דגם בזוממין לא בעי מומחין מחמת תקנה דר' חנינא שלא יונעל דלת כמ"ש ולענין שלשה דלא שייך תקנת ר"ח שפיר צריך ג' אף אי אין עירוב פרשיות והש"ס פריך שפיר אי אין עירוב פרשיות ג' נמי לא לבעי דהשתא דלא ידע עדיין מהתקנה דר"ח לענין מומחין וא"כ אי ימא הטעם מחמת שאאי"ל ולכך בעי ג' א"כ מומחין נמי לבעי דהוי ג"כ עשאאי"ל כמ"ש ואח"כ דמשני מחמת התקנה דר"ח א"כ שפיר יכולין לומר דאין עירוב פרשיות והטעם דבעי שלשה הוא מחמת עשאאי"ל ומומחין לא בעי מחמת התקנה דר"ח כמ"ש רק הא דאמרינן לעולם עירוב פרשיות כתוב כאן הוא כמ"ש התוס' לענין משפט א' יהיה לכם דאדרבה משני דאף אי עירוב פרשיות אתי שפיר ע"ש. ומיושב שפיר קושיית תוס' דאף לרב"ח בעי שלשה, ולפ"ז מיושב קושיית הר"ן שם שהקשה מאי פריך הש"ס מאי איכא בין רבא לר' אחא ברי' דר' איקא דסבר דמדאורייתא חד נמי כשר רק מחמת גזירה דיושבי קרנות ע"ש. והקשה הא איכא בינייהו דרבא סבר ע"כ דעירוב פרשיות כתוב כאן אף למסקנא דאל"ה לא בעי ג' מדאורייתא וא"כ לא צריך כפירה במקצת ולר' אחא דאין עירוב פרשיות לשטת רש"י ז"ל וסבר כרמי בר חמא דצריך כפירה במקצת ושפיר איכא בינייהו ע"ש בר"ן. ולפמ"ש מיושב דלמסקנא דמסיק הא דר"ח דלא בעי מומחין מחמת נעילת דלת שפיר סובר אף רבא דלאו עירוב פרשיות רק מחמת עשאאי"ל כמ"ש ושפיר בעי כפירה במקצת אף אליבא דרבא וליכא נפקא מינה רק הא דשמואל דשנים שדנו אין דיניהם דין. וגם קושיית תוס' השני' מיושב שהקשו אר' יוחנן דסובר כרמי בר חמא דצריך כפירה במקצת ואין עירוב פרשיות וסבר דבעי שלשה כר' אבהו. ולפמ"ש מיושב דסבר דצריך ג' מחמת עשאאי"ל אף אי אין עירוב פרשיות כמ"ש. אך תוס' לשיטתייהו הקשו שפיר שהם פסקו דלא כיש מפרשים גבי אין עד נעשה דיין דאין הטעם מחמת עשאאי"ל שאין צריך שיוכלו ליזום בפני אותו הב"ד דוקא רק אף אם יוכל להזימם בב"ד אחר הוי שפיר יכול להזימו וכן בעדים קרובים לדיינים כשר ע"ש בכתובות (כ"א ע"ב) וא"כ גם הכא מקשים שפיר דהוי שפיר יכול להזימו בפני ב"ד מומחין ובפני ב' אבל לשיטת הרא"ש והרי"ף ז"ל והי"מ א"ש כמ"ש ועכשיו בזמן הזה שאין מומחין כלל אף בא"י א"כ אף לשיטת התוס' קשה דהוי עדות שאאי"ל כמ"ש שאין כאן ב"ד שיוכלו להזים בפניהם וע"כ כמ"ש דשייך התקנה שלא יונעל דלת אף בעדים זוממין כמ"ש כיון שיהי' עדות שאי אתה יכול להזימו ולא ירצה ללות ושפיר לא בעי מומחין אף בעדים זוממין שהוא קנס כמ"ש. וא"ש לשיטת הש"ך דבעינן בממון עדות שאי"ל אבל לשיטת הרמ"א דלא בעינן כלל בממון עשאי"ל בל"ז אתי שפיר כשיטת תוס' וצ"ל מחמת משפט אחד יהי' לכם וג"כ לא קשה קושיית הר"ן ז"ל ע"ש. ומ"מ דוחק שהש"ך יחלוק על הרמ"א בזה דלא הוי לי' לסתום אלא לפרש דגם במצי לאהדורי' דנין:

ולהרמב"ם ז"ל פכ"א מה"ע גבי שן ועין חיוב תפיסה חשוב יכול להזימו וי"ל גם כאן כיון דיועיל הזמה לענין אי תפיס לא מפקינן חשוב יכול להזימו אך הראב"ד חולק שם ע"ש. וכן לרוב הפוסקים לא מהני כלל תפיסה בעדים זוממין ובמה שאין הפסד רק בפלגא נזקא ע"ש ואיך מהני שום עדות כנ"ל:

אמנם נראה דלא קשה דהא הש"ך ז"ל כ' הטעם דאף דדו"ח לא בעי מ"מ עשאי"ל בעי דלענין זה לא שייך נעילת דלת כו'. וא"כ כאן כיון דהדיוטות בל"ז פסולין מה"ת ומ"מ הכשירום חכמים משום נ"ד א"כ שוב לענין זה מה שהוא אינו יכול להזימם משום שהן הדיוטות ע"ז שפיר שייך נעילת דלת דעדיין אם לא יועיל יצטרך מומחין ושפיר שייך התקנה שיהי' מהני אף דהוי עשאאי"ל כנ"ל. דמה חילוק בין פסול הדיוטות מצד עצמם דכשר משום נ"ד ובין שיוסיף פסול דאאי"ל משום דהן הדיוטות הא מ"מ יהי' צריך מומחין אם יצטרך יכול להזימם כנ"ל ושפיר כשרין משום נ"ד. ואין להקשות דא"כ גם עדים קרובים לדיינים יהיו כשרין כיון דב"כ וב"כ אאי"ל בפני אותו ב"ד וע"כ אעפ"כ הכשירו חכמים א"כ מה בכך שהן קרובים כנ"ל. ז"א דלא העדיפו חכמים כח הדיוטות מאם היו ב"ד מומחים וכיון דאם היו ב"ד מומחים הי' פסול כשהעדים קרובים א"כ החסרון מצד העדות. וכן היכא שאאי"ל מצד עצמם ועדותם ג"כ לא מהני כיון דאף לפני מומחים הי' פסול לא הכשירו יותר בשביל שהן הדיוטות כנ"ל דרק שליחותייהו עבדינן כנ"ל אבל במה שמצד עצמם יכול להזימם וכשרים ורק משום שהן הדיוטות אאי"ל א"כ עדיין אין הפסול רק בשביל שהדיוטות הן וע"ז איכא נ"ד והכשירו חכמים כיון שאם היו ב"ד מומחין הי' עדות שאי"ל כנ"ל וא"ש. ומיושב בזה מה שתמה הר"ן בחי' דבכמה דוכתי אמר שליחותייהו עבדינן ומשמע דסגי בהא ובכמה דוכתי אמר משום נ"ד. ולמ"ש אי לאו נ"ד היה פסול משום עשאאי"ל וצריך לנ"ד כנ"ל:

עוד נראה לענ"ד דהנה דברי הרי"ף ז"ל והירושלמי תמוהים כמו שתמהו התוס' דמאי בכך שלא יוכל ליזום בפני אותו הב"ד כיון שיכולין להזימם בב"ד אחר ומנין לנו דצריך הזמה באותו ב"ד דוקא. ולכך נראה לענ"ד פשוט דכוונתו דלכאורה איך יכולין להזים בפני ב"ד אחר איך יודעים הב"ד האחר שאותן העדים העידו בפני הב"ד אחר ונגמר הדין על פיהם דבשלמא זה הב"ד יודעים בעצמם שהעידו בפניהם כנ"ל משא"כ בב"ד אחר יכולין להכחיש שלא העידו מעולם וע"כ צריך לומר שהב"ד הראשון יעידו בפני זה הב"ד שאותן העדים העידו בפניהם ולא שייך כאן תרי ותרי אף שיכחישו כמו בב' מעידים על מאה שחללו שבת שאינם נאמנים להכחישם מפני שהן נוגעין במה שאומרים שלא עברו כנ"ל ואין להם דין עדות רק בב' אומרים לוה ואח"כ באים שנים ומכחישים אותם אף שמעידים שהראשוני' העידו שקר מ"מ בשעה שהעידו שלוה אז לא היו נוגעים עדיין שהיה בידם שלא להעיד והיו אז עדים כשרים וחשבינן עדות זה לתרי ותרי כו' משא"כ במעידים על עבירה כנ"ל וממילא גם הכא כשמעיד הב"ד הא' שהם העידו בפניהם אינם נאמנים להכחישם דעכשיו הם נוגעים ולא העידו מעולם כשהיו כשרים עדות זה שלא העידו בפניהם כנ"ל ולא הוי תרי ותרי ולכך יכולין להזימם בפני ב"ד אחר כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר דברי הירושלמי והרי"ף ז"ל כשהעדים קרובים לדיינים א"כ לא יוכלו להזימם אף בב"ד אחר דשפיר יוכלו להכחיש שלא העידו כלל ולא יהי' מהני עדות זה הב"ד עליהם כיון שהם קרובים ולכך לא מהני כנ"ל. ובזה מדוקדק לשון הירושלמי (הובא ברי"ף ורא"ש פז"ב) מנין שלא יהיו העדים קרובים לדיינין הגע עצמך אם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין כו' ע"ש בתוס' ורא"ש פ"ב (דכ"א ע"ב). ולפירושם אינו מדוקדק מפיהם כו'. ולמ"ש מיושב דעל פי עדותם יהיו נהרגים וכיון שלא יהי' מהני לכך גם עכשיו לא מהני כנ"ל. וזה פשוט עד שאני תמה על התוס' שכתבו בפשיטות דיכולין להזימם בב"ד אחר ואיך יחייבם ב"ד אחר שלא ידעו כלל שהעידו ועדות זה הב"ד אינו מועיל כיון שהם קרובים. ולכך נראה לענ"ד דגם כוונת התוס' הוא רק כשיש עדים אחרים בשעת הדין דאז שפיר יכולין העדים אחרים להעיד בפני הב"ד שיוזמו שאותן העדים העידו שהם כשרים ושפיר יוכלו להזימם בב"ד אחר ולכך מהני אף שקרובים לדיינים וגם בעד נעשה דיין דחי זה הטעם דהזמה דא"כ ביש עדים אחרים יהיה כשר דאינו צריך הזמה באותו ב"ד דוקא דא"כ גם עדים קרובים לדיינים יהיו פסולין אף שיש אחרים כו' ולכך לא הביאו תוס' כלל דברי הירושלמי ותפשו בפשיטות דכשר כו'. וחצי דבר לא הוי דמועיל עדותן לחייב הנידון כיון שעדיין לא הוציאו אם לא הי' עדי ההזמה ולהרי"ף מהני כמו בחזקת ג' שנים לפירות. ולתוס' מהני דראו כל מה שהיו יכולין ע"ש (בתוס' ב"ק ד"ע ע"ב). וכן מטעם נמצא אחד קא"פ לא יבטל עדותן על העדים שהעידו אף שנצטרפו בשעת ראיה עם הב"ד שהיו קרובים וראו ג"כ שהעידו בפניהם כנ"ל. די"ל דלא מקרי נתכוונו להעיד כיון שהיה תורת ב"ד עליהם אז ולא שם עדים עליהם כמו בראו ביום לא חשבינן להו תורת עד מה"ט דשם ב"ד עליהם. והרשב"ם פ' י"נ מדמי לה הא דחשוב עד לענין אינו נעשה דיין להא דנמצא אחד קא"פ ע"ש (דקי"ג ע"ב). מ"מ נראה טעם הרי"ף דאף כה"ג אינו מועיל למ"ש תוס' בכמה דוכתי דעד הצריך שבועה אינו עד דכ' ע"פ ב' עדים דע"פ דבורם לבד יועיל. ומבואר בח"מ וב"ש (סי' ל"ה) ובש"פ דאף כשיש לו עד המסייע הפוטרו משבועה ג"כ לא מהני דמה חילוק ג"כ לא נקרא שמועיל ע"פ עדותו לבד כיון שצריך להעד האחר ע"ש. ואף דלכאורה הא לענין ח"ד דדרשינן ג"כ מהאי קרא דע"פ ב' ואעפ"כ מהני כשמועיל כת אחת לבד. א"כ גם בזה דעדות עד המסייע מהני לפוטרו משבועה בלא עדותו שוב יועיל עדותו ג"כ אף שצריך להעד. וע"כ החילוק פשוט דשם בח"ד אין צריך לכת הב' לענין הנאמנות של כת האחרת דעל מם שמעידין נאמנים בלא הם רק שאינו מועיל אף שנאמנים ולא מקרי דבר ולכך כיון שכת אחת מועיל שוב נקרא דבר גם שלהם דהא כבר נגמר של כת האחרת משא"כ כשלענין הנאמנות צריך לעד אף שהעד מהני לעצמו. מ"מ הם אין נאמנים בעדותם עפ"י דיבורם רק ע"י צירוף עד אחר ולא חשוב עפ"י ב' עדים כנ"ל. וכמו גבי נכי ריבעא אפומי' דחד כנ"ל.

וא"כ בעדים קרובים לדיינים כיון דאם אין עדים אחרים בשעה שמעידים לא מהימני דהוי עדים שא"א יכול להזימם גם בב"ד אחר כנ"ל ורק כשיש עדים אחרים כנ"ל. שוב לא מהני גם כשיש עדים אחרים דשוב לא מקרי עפ"י ב' כו' דאין נאמנים בדיבורם לחוד רק כשיש עוד עדים ואף שאותן העדים אינם מעידים רק רואים מ"מ הא גם בשעת ראיה חשוב עד דמה"ט פוסל בנמצא אחד קא"פ. וכן כ' תוס' גיטין נ"ה לענין חצי דבר ג"כ דתלי בשעת ראיה אם אינו מועיל בלא כת האחרת חשוב ח"ד ולא קרינן ע"פ ב' יקום דבר כו'. וממילא לענין הנאמנות כשאין נאמנים רק כשיש עוד עדים אחרים בשעת עדותן שפיר לא קרינן ביה ע"פ דבורם לחוד וכמו בצריך עד מסייע כנ"ל. וא"כ אם נאמר טעמם כנ"ל לא קשה כלל בהדיוטות דכשרים לעדות שפיר מהני מה שיכולין להזימם אחר. ולא קאמר הרי"ף רק באותן שגם לעדות יהי' פסולין כנ"ל. אך הב"י וש"פ לא פירשו כן דברי הרי"ף ז"ל וצ"ל כמ"ש לעיל. ובזה מיושב דברי הטור שהביא פירש"י ז"ל הודאות היינו עדי הודאות כו' אף שאין נ"מ בזה לדינא ע"ש. ולמ"ש א"ש דס"ד דלענין קבלות עדות לא מהני בהדיוטות כנ"ל. ולכך הביא פירש"י הנ"ל דלא בעינן י"ל וא"ש. ואח"כ מצאתי בר"ן ספ"ב דכתובו' שהביא בשם יש שכתבו טעם הירושלמי כמו שכתבתי שיצטרך הב"ד להעיד שהעידו בפניהם והם קרובים וכמ"ש ושמחתי ת"ל שכוונתי לדעתם ואף שדחה שם דבריהם מ"מ נלמוד מדבריו דאף לתוס' לא מהני רק כשיש עדים אחרים בשעת הדין שיוכלו להעיד וכמ"ש ואל"ה לא מהני ע"ש היטב:

(ד) הודאות והלואות כו'. לשון הש"ס ופירש"י ז"ל עדים שהודה בפניהם או עדים שהלוה בפניהם ע"ש (ריש סנהדרין). ותמו' מה חילוק וכמו שדחה רש"י הפירוש הודאה מודה במקצת והלואה כופר הכל דא"כ הודאות וכפירות איבעי' למימר. כן קשה על פרושו אידי ואידי הלואות נינהו רק זה הבירור ש"י עדים וזה ע"י הודאתו והודאה ועדים הוי לי' למימר. עוד תמי' למה לא פירש"י הודאה שמודה בב"ד:

והי' נראה לענ"ד דשפיר יש חילוק דהודאות אפשר אף שמודה גזילות וחבלות דלאו קנס ג"כ דנין ומחייבין ושפיר פלגינהו הודאות כל הודאות והלואות היינו עדי הלואה דוקא. דהא כמו שמבואר בכל הפ' ובש"ע סי' ע"ה בתובע גזלתני ומודה מקצת וכה"ג חייב שבועה. ואף דלדבריו פסול לעדות ולשבועה מ"מ כיון שאינו נאמן לפוסלו ולעשותו גזלן כלל דנין ומחייבין אותו שבועה רק מצד הממון שתובע דמ"מ תבע ני' ממון דאית לי' גבי'. וא"כ לגבי הודאות בע"ד דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע ולא מחזקינין לי' בגזלן כלל ע"פ הודאתו רק דמ"מ הודאת בע"ד כעדים לענין חיוב הממון שיש בו דמ"מ מודה שחייב. וא"כ כשמודה שגזל או חבל אין אנו דנין כלל גזילות רק ע"פ הודאתו שחייב ממון דזה הוא כל החיוב שמאמינים לו שחייב ולא בשביל שגזל רק דפלגינן דיבורי'. וממילא יכולין לדון בהדיוטות. דבשלמא בעדים דכשמעידין סתם שיודעין שחייב אין עדות כמבואר במשנה פ' ז"ב האיך אתם יודעים כו'. וזה אף בממון דהא תחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול אף שיודעין בבירור כשהן כשרים שזה חייב לזה מ"מ כיון שבשעת ראי' פסולין היו אין כאן עדות על המעשה שמסתעף החיוב וכ' או ראה כו'. וידיעה בלי ראיה דכשר בד"מ היינו מנה הודית דאיכא ידיעה על מעשה המחייב ע"ש. ולכך שפיר כשמעידין שגזל א"א לדון על החיוב מצד עצמו רק ע"י המעשה שמעידין שגזל כו' הוי גזילות וחבלות דבעי מומחין. משא"כ בהודאתו דאדרבה אין דנין כלל על המעשה שגזל דזה אינו נאמן כלל ורק מצד החיוב לבד דמהני הודאתו שחייב יהי' מה שיהי'. וממילא שפיר דנין כמו בשאר החיוב כנ"ל. וא"ש דנקיט הודאות והלואות דהיינו כל הודאות אף מגזילות שדנין רק מצד ההודאה לא מצד המעשם. והלואות היינו שדנין מצד ההלואה דהיינו בעדים שהלוה שבעדים דנין מצד המעשה דוקא ולכך דוקא הלואות כנ"ל:

והי' מיושב בזה גם קושיא הנ"ל דדייק רש"י ז"ל עדים שהודה בפניהם ולא הודאה בב"ד שהי' מיושב הל' יותר כנ"ל דהא בהודאה בב"ד בלא אתם עדי דמהני רק משום שהם ב"ד וא"כ במודה שגזל או חבל נראה דלא שייך טעם הנ"ל דנימא כיון דפלגינן דיבורי' דנין מצד החייב. דכיון דהיכא שאין לנו דין ב"ד אין הודאתו הודאה כלל לחייבו רק כשיש דין ב"ד עליהם. וא"כ לא שייך כלל פלגינן דיבורי' דמ"מ לפי הודאתו שמודה שגזל וא"כ אין לנו דין ב"ד דגזילות אין דנין א"כ אינו מודה כלל דהא אומר בהודאתו שמודה חוץ לב"ד וא"כ אין כאן הודאה המחייבת אותו: ולא שייך פלגינן דיבורי' שנדון מצד החייב דמודה עכ"פ שחייב כנ"ל דז"א דדוקא היכא שלפי דבריו והודאתו שגזל עכ"פ חייב בהודאה זו דאם גזל חייב כנ"ל שוב יכולין למיפלג דיבורי' לדון עכ"פ על הודאתו שחייב. אבל בהנ"ל כיון דלדבריו שגזל אין הודאתו הודאה בב"ד כלל א"כ לא מתחייב בהודאה זו כלל כנ"ל ועדיין יכול לומר משטה שלא להשביע דלא הודה בב"ד כלל ולא שייך פלגינן דיבורי' כלל כנ"ל. ולכך פירש"י ז"ל עדים שהודה בפניהם. דבעדים ואמר אתם עדי שפיר מהני אף בגזילות דמ"מ הודאתו הודאה דעכ"פ עדים הם גם בגזילות. ושוב שפיר דנין אח"כ מצד החיוב דפלגינן דיבורי' ומהני ההודאה שהודה בעדים שעכ"פ חייב וסגי בהדיוטות כנ"ל. ומיושב קושית תוס' דבכמה דוכתי דהיו דנין גזילות כו'. די"ל בעדי הודאה דשפיר דנין כנ"ל. אך לא מצינו בפ' הראשונים. ואפשר דגם הודאה בפני עדים הא דמהני אתם עדי היינו משום דיכולין לחייבו כשיעידו בב"ד אבל כיון שאין לנו דין ב"ד בגזילות ולעולם לא יוכלו לחייבו שוב גם באומר אתם עדי לא חשוב הודאה לחייבו דהא מודה שגזל א"כ הוי כבלא עדים דשייך עדיין משטה ושלא להשביע דמודה בדבר שאין עדים יכולין לחייבו בב"ד שאין ב"ד על זה כלל. ולא שייך ג"כ פלגינן דיבורי' כנ"ל וא"כ י"ל דבגמ' פירש"י ז"ל שפיר כן דהא כשהי' מומחין בא"י לא שייך טעם הנ"ל דהוי ההודאה בעדים הודאה גמורה דיכולין להעיד בפני מומחין ויתחייב א"כ ממילא פלגינן דיבורי' ודנין גם הדיוטות מצד ההודאה כנ"ל. משא"כ אם הי' מודה בב"ד הדיוטות בלא א"ע דשייך כנ"ל ולא הי' מהני ופי' שפיר כנ"ל אבל לדינא עכשיו דליכא מומחין כלל שפיר לא חילקו דגם בהודאה דגזילות א"א לדון דלא מהני גם שהודה בפני עדים ואתם עדי מטעם הנ"ל דהא לא משכחת שיחייבוהו והוי כמו בפני ב"ד כנ"ל:

אך מ"מ גם לפני ב"ד אינו מוכרח דלא להוי הודאה דכמו בעדים פלוני רבעני לרצוני כו' דפלגינן דיבורי' ולא אמרינן ג"כ סברא הנ"ל דלדבריו רשע הוא ואינו עד א"כ אומר בעדותו שאינו מעיד כלל עדות כשר. וע"כ לרבא כיון דהדין דא"נ למשוי רשע ופלגינן כו' ממילא נשאר עדותו כשר. וכן בהנ"ל אף שאומר בהודאתו לפני ב"ד שגזל ואין כאן הודאה בב"ד מ"מ כיון דאאמע"ר ולא מהימן שגזל נשאר ההודאה לחיוב הודאה בב"ד ואין יכול לטעון משטה כו'. וכן לפני עדים. דכיון שהדין שיכולין לחייבו מטעם פ"ד שוב לא שייך משטה וש"ל. ולא אמרינן להיפך כמו בעדים כנ"ל דג"כ היכא שלדבריו פסול אינו עד כדאמר ביבמות פרק החולץ נתגיירתי כו' לדבריך נכרי אתה כו'. אמנם הא באומר גזלתי וכה"ג לאו מטעם פלגינן דיבורי' כמו בעדים אתינן עלה דהא בחד דיבורי' לא פלגינן לרוב הח' כמ"ש רשב"א (הובא בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ס"ד) באומר אני זניתי כו'. וגם לתוס' פ"ב דכתובות באנוסים כשצריך לומר דבר אחר ממה שאומר לא פלגינן. ובגזילות ע"כ לומר שלא גזל רק חיוב אחר. רק הטעם דבשלמא בעדים אם הי' האמת כדבריו שרבעו לרצונו א"כ רשע הוא ופסול והיכא דלדבריו פסול אינו עד וע"כ כשרוצין להכשיר העדות לומר שלא רבעו לרצונו ולמיפלג דיבורי'. וזה דוקא בב' דיבורים נאמן על אחד ולא הב' אבל דיבור אחד לא. משא"כ בע"ד שמודה שגזל לחובתו שהאמינו תורה נאמן על הכל ואף דאאמע"ר ואין מאמינים לענין לפסול אבל מה שלחיוב ממון מהני הודאתו ואין אנו צריכים לומר דוקא שלא גזל דהא גם אם גזל חייב לשלם ולענין ההודאה לחיוב אין צריכין למיפלג דיבורי' דוקא כיון שבין גזל ובין חיוב אחר חייב ושפיר מהני לחייב אף בדיבור אחד כנ"ל. וא"כ זה דוקא בהודאה לפני עדים שגזל ובא"ע אבל בהודאה בב"ד דאם נאמר שגזג שוב אינו הודאה בב"ד בהדיוטות ורק דנימא פ"ד באמת שלא גזל כלל דאאמע"ר והוי הודאה בב"ד לחיוב. א"כ שוב לענין שנאמר פ"ד דוקא שלא גזל י"ל בחד דיבורא לא פ"ד כמו בעדים כנ"ל כיון דאי גזל אין כאן הודאה לחיוב וצריכין למיפלג דבורי' מטעם אאמע"ר לומר שלא הי' גזילה כנ"ל:.

אך מ"מ י"ל הסברא כנ"ל דאף דלא שיך פ"ד מ"מ כיון שדנין רק על ההודאה שזה עצמו מעשה המחייבו והא אלו ידעינן שלא גזל והוא מודה מתחייב במה שאינו חייב כמבואר לקמן סי' מ'. וזה אינו גזילות והיו יכולין לדון. א"כ לא גרע מה שלא נודע לנו אם גזל אם לא דאין אנו דנין רק מצד החיוב של ההודאה ולא על המעשה. ופשט לשון הגמרא מורה כן דא"כ הוי לי' למימר גם בגזילות שאין דנין הודאות וגזילות כמו הודאות והלואות שהפי' ע"י הודאה אי ע"י עדים כן הוי לאשמעינן בגזילות שאין דנין ג"כ כלל. ומשמע כמ"ש דבהודאה שפיר דנין גם בהודאה של גזילות וחבלות כנ"ל:

והי' נראה לענ"ד לדינא דאף למ"ש רמ"א וי"א דגזילה גמורה אין דנין כו' מ"מ בהודאה י"ל דמחייבינן כנ"ל. ועוד די"ל דמה דגזילה גמורה לא שכיח דוקא בפני עדים כמ"ש תוס' ריש כתובות לענין זנות כו'. בפרט למ"ש תוס' ריש ב"מ לאביי דאמרינן ספק מלוה ישינה כו' דהא דבגזין מיפסל דכיון דיש עדים אין ספק מוציא כו' אבל בלא עדים לא מחזקינן לי' בגזלן רק משום סמ"י אף שגזל. וזה י"ל דשכיח ככל תפיסה. וא"כ בהודאה בלי עדים .ר י"ל דשכיח דמחזקינן דתפס משום סמ"י:

ועוד דהא אמר בש"ס בבא קמא ק"ד מתני' כיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' הוי לי' כמאן דאמר יהי' לי בידך כו' ואי לא אישתבע הוי לי' פקדון גבי' עד דאתי ושקיל ע"ש. וכן אמר ריש ב"מ גבי תקפו כו' אודויי אודי ושוב לא הוי דבר שאינו ברשותו ע"ש. וא"כ כיון שפסק הרמ"א ז"ל כהנ"י דכופר בפקדון שפיר דנין דשכיח רק גזילה גמורה וא"כ כיון דהודה בפני עדים נעשה ברשותו של הנגזל ופקדון אצלו א"כ שוב אף שכופר עתה הוי כופר בפקדון דדנין דמה בכך שהי' מתחילה גזילה. וכמו אלו החזיר מה שגזל ואח"כ הפקידו הנגזל בידו וכופר דהיו דנין ולא איכפת לן מה שגזל מקודם כן בהנ"ל דאודי ונעשה פקדון דהוי עכשיו גזילה חדשה דכופר בפקדון ודנין כנ"ל. אך זה דוקא בהודה בפניו כמו שכתבו תוס' שם. ועוד דזה שייך רק כשגזילה קיימת דכשאינו בעין ונאבד בכה"ג לא שייך דהוי פקדון דאינו אלא חיוב ומלוה היא רק כשקיימת. וא"כ אין נ"מ דבלא זה כתב רמ"א גם לי"א הנ"ל דמ"מ כשהגזילה קיימת מחייבין להחזיר כנ"ל:

(ה) הודאות והלואות. הפירוש ב' ברש"י הודאה במקצת לחייב שבועה ע"ש. לכאורה למ"ש תוס' ריש ב"מ דאי מה"ת מגו דחשוד כו' רק מדרבנן דחמור לי' כו' לא הוי אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אף דגוף השבועה מה"ת מ"מ מה"ת לא הי' מחייבין אותו שביעה רק מדרבנן ולא אמרינן מתוך ע"ש. וא"כ כיון דבעינן הודאה בב"ד לחייב שבועת מ"מ. וכיון דמה"ת אין לנו דין ב"ד רק מדרבנן א"כ אינו חייב כלל שבועה מה"ת על הודאה זו רק מדרבנן ואיך נפסוק בנ' ידענא כו' מתוך שאיל"מ הא בחיוב שבועה מדרבנן לא אמרינן מתוך כו'. ולא שייך שליחותייהו עבדינן רק היכא דמומחין היו מחייבין על משפט זה משא"כ על הודאה זו גם מומחין לא היו פוסקין שישלם. ואף דבחיוב דרבנן כמו כתובה חייב שבועה מה"ת כמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' איכות באומר אלמנה נשאתיך. היינו דהפקר ב"ד כו' הפקר ומיקרי חיוב מה"ת משא"כ כאן אף דההודאה בפנינו מחייבתו מדרבנן דשייך הפקר ב"ד מ"מ החיוב עכשיו ואין זה הודאה מה"ת בתורת נאמנות דכי הוא זה לחייב שבועה על הכפירה כיון שאין החיוב מה"ת מצד הודאתו רק דהפקר ב"ד כו'. דפירש"י פ"ג דקדושין דילפינן מכי הוא זה שסמכה תורה על נאמנות הודאתו דכק' עדים ע"ש דס"ה ע"ב. אבל לא בתורת חיוב כנ"ל. וכן בהודאת עדים דר"ח קמייתא כיון שאין קבלות העדות בפני הדיוטות מהני רק מדרבנן ומה"ת כסעודו חוץ לב"ד ממילא אין חיוב שבועה רק מדרבנן ולא נימא בי' מתוך שאיל"מ:

ונראה דכיון דהודאה בפני עדים ואמר א"ע ג"כ מהני כיון שכונתו להודאה גמורה וממילא כיון דמדרבנן דין ב"ד יש לנו שוב הוי הודאה גמורה גם בלי אתם עדי דיודע שמחייבין אותו ע"י הודאתו. וחשוב שפיר הודאה בב"ד מה"ת דכק' עדים דמי. וכן קבלות העדות דמאי דלא מהני חוץ לב"ד הוא דילפינן מאם לא יגיד כו'. דוקא במקום שמגיד זה מתחייב זה ממון משא"כ חוץ לב"ד. וא"כ כמו דאמרינן פרק שבועת העדות הכל מודים בעד מיתה כו' דחשוב מה שמועיל מדרבנן לענין קרבן שבועה והוי במקום שמגיד מתחייב כו' כיון דמועיל עדותו מדרבנן ע"ש. כן בהדיוטות שהן ב"ד מדרבנן שוב נגד העדים הוי עדות בב"ד מה"ת דהא קרינן בי' במקום שמגיד מתחייב זה כו' כיון דמתחייב ע"פ עדותם מדרבנן עכ"פ ועוברים אלא תענה מה"ת ומשקרין. ושפיר חשוב עדות מה"ת ודנין מתוך כו' וכה"ג. וראי' לזה דהא בקיבל עליו קא"פ יכול לדון ולקבל עדות ודאי דאם הוזמו משלמין דאי לאו הכי הי' עשאאי"ל ואף שקיבל הפסול לדיין לא קיבל עליו פסולי עדות ואף דתלי' הא בהא מ"מ הי' צריך קבלה מפורשת לענין העדות. וע"כ שמשלמין כשהוזמו ולמה הא העדים לא קיבלו עליהם הפסול לב"ד וא"כ מעולם לא העידו לפני ב"ד ולמה ישלמין ואין עוברים כלל אלא תענה. וע"כ כיון דהבע"ד קיבל עליו הקא"פ ומועיל עדותן לחייבו שוב ממילא חשוב עדותן בפני ב"ד דהוי במקום שמגיד מתחייב ושפיר חייבין בהזמה ועוברים כנ"ל. ואף דלענין ק"ש לא מהני קיבל עליו עד פסול דלא מיקרי והוא עד כו' כמבואר בירושלמי הנ"ל סק"ב אבל כיון שהם עדים כשירים וקיבל עליו ב"ד פסול ממילא הוי מקום שמתחייב ועדותן כשאר עדות בב"ד. ומכ"ש היכא שיש דין ב"ד מדרבנן דזה מהני גם לענין ק"ש ודאי מהני שיהי' חשוב מה"ת עדות בב"ד כיון דעכ"פ מועיל כנ"ל. ומיושב בקדושין וגטין איך מהני הקבלות עדות בפנינו שמקודשת לאחר להפקיע מי שקדשה בפנינו הא הדיוטות אנן ולא מהני הק"ע מה"ת. ואין כח כו' בקום ועשה. וכיון שקדשה הב' בפנינו איך יועיל הק"ע דמהני רק מדרבנן להפקיע קדושי תורה וכה"ג דקי"ל קדשה בפסולי עדות דרבנן צריכה גט משא"כ בפסולי דאורייתא והא הקבלות עדות לפוסלו רק מדרבנן מהני ויהי' דינו כמו פס"ע דרבנן שתצטרך גט. וראיתי אח"כ שהקשה זה בס' קצות החושן סי' ל"ד ס"א. ולמ"ש לא קשה דכיון דחשוב ב"ד מדרבנן ומהני עדותן שוב חשוב מה"ת עדות בב"ד גמור דקרינן בי' במקום שמגיד כו'. דעכ"פ מועיל כנ"ל:

ועי"ל דחכמים תיקנו שיהי' לנו דין מומחין והיינו שיכולין לדון כל הדין שהוא לפנינו כאלו הי' כל הדין לפני מומחין ממש וכיון דאלו הי' העדות וההודאה לפני מומחין והי' אומר איני יודע הוי מתוך שאי"ל כו' וממילא גם הדין לפנינו כך ועל זה שפיר הפקר ב"ד כו'. וע"כ צ"ל כן דאלת"ה איך נחתינן לנכסי' בשבועה דאורייתא עכשיו או בפסק שפסקו על פי קבלות עדות או שאר דברים דהא בדרבנן לא נחתינן לנכסי' וכיון שגם מומחין לא היו יכולין למיחת לנכסי' ע"י קבלות עדות זה דהוא רק גזל מדרבנן כמו מציאת קטן ובהיסת דלא נחתינן ע"ש ואף דשליחותיהו עבדינן מ"מ כיון שהוא רק גזל מדרבנן לא נחתינן לנכסי'. וצ"ל ג"כ כנ"ל דכיון שאם הי' כל הדין והפסק לפני מומחין הי' גזל דאורייתא והוי נחתי לנכסי' ממילא גם עתה שליחותיהו עבדי אף לענין זה כנ"ל. וכן בפסולי עדות דאורייתא דלא בעי הכרזה אף שקבלות עדות שאנו פוסלין אותן ע"י הוא רק מדרבנן ובדרבנן בעי הכרזה. והוא ג"כ כמו שכתבתי דכיון דאלו הי' לפני מומחין שפיר היו פוסלין אותן בלא הכרזה דהיו פסולין מדאורייתא ממילא גם לענין זה עבדינן שליחותיהו לפסול אותם בלא הכרזה אף שגוף הפסול הוא לפנינו שהוא מדרבנן כנ"ל. וקצת דוחק. ולענין מיחת לנכסי י"ל כמ"ש הש"ך בס' תקפו כהן דבמאי שתיקנו משום תקנות עולם הי' התקנה למיחת לנכסי דאל"כ לא הועילו ע"ש וגם הכא י"ל כן ועדיין קשה בפסולי עדות דקי"ל במקדש לפני פסולי עדות דאורייתא דאין חוששין לקדושין כלל ובפסולי דרבנן פסקי רוב הפ' דהוי קדושין ולא אמרינן אפקעינהו כו' וא"כ גם בפסולי דאורייתא עכשיו לא הי' מהני הקבלות עדות לפוסלם מדאורייתא רק מדרבנן ומה"ת הם כשרים והוי קדושין ואיך שרינן א"א לעלמא והוי עקירת דבר בקום ועשה. ודוחק לומר כמ"ש לעיל ס"ק א' מטעם יש כח כו' או אפקעינהו. ונראה למ"ש הרשב"א ז"ל קדושין פ"ג דאמר התם דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין משום דחב לאחרים כמו בממון כו' והקשה דהא גם בממון מהני עכ"פ ההודאה לחובתו אף בחב לאחרים ותירץ דאין קדושין לחצאין וכיון דאם יקדשה אחר כו' לא נוציא אותה ממנו ע"י הודאתם ממילא לא מהני הקדושין כלל לשום דבר ע"ש. וא"כ הכא זה ודאי דכשמעידים לפנינו העדים הפסולים שקדשה לא מהני לשום דבר ואף דהקבלות העדות לפוסלם לא הי' מהני רק מדרבנן מ"מ גם עדות זה שמעידים לפנינו שקדשה ג"כ לא מהני מדאורייתא רק מדרבנן שהיא ג"כ קבלות עדות ומדרבנן הי' שפיר מהני גם הקבלות עדות לפוסלם ואין זה עקירת דבר כו' ששניהם מדרבנן וממילא אם קדשה אחר ודאי דלא נוציא אותה ממנו ע"י העדים פסולים אלו המעידים שקדשה אחר מקודם כיון שאין מקבלין עדותן ג"כ מה"ת וא"כ ממילא אף אי באמת קדשה לפני עדים פסולים אלו מ"מ לא מהני דהוי מקדש בלא עדים כו' דאין קדושין לחצאין וכיון שלא יהי' מהני לפני ב"ד ממילא לא מהני כלל ואינה מקודשת כו' משא"כ בפסולי עדות דרבנן שפיר מוציאין אותה אח"כ כיון שמדאורייתא מקודשת להא' דאף בפני מומחין לא הי' רק מדרבנן כנ"ל וכן בא"א שקדשה אחר דתצא בלא גט ואף דהקבלות עדות שקדשה הראשון היא רק מדרבנן הוא ג"כ כנ"ל דגם זה העדות שקדשה הב' אין מקבלין רק מדרבנן כנ"ל וא"ש:

(ו) הודאות והלואות כו'. לכאורה בהודאה חייב אני לך כו' ויודעין שאינו חייב רק בתורת מחייב עצמו בדבר שאינו חייב כמבואר ש"ס פ' הנושא ולקמן סי' מ' איך דנין הא הוי מילתא דלית בי' חסרון כיס. וע"כ כמ"ש הסמ"ע דחשוב ח"כ שכבר נתחייב ואינו משלם לו מה שחייב כמו מתנה כו'. ובזה מיושב ג"כ דפליג להו הגמרא בכל דוכתי הודאות והלואות כו' לאשמועינן דאף הודאה שלא הי' הלואה כלל רק בתורת חיוב ממילא כנ"ל מ"מ דנין וחשוב ח"כ כנ"ל:

אמנם זה שפיר בהודה בפני עדים ואמר א"ע או בקנין וכה"ג סי' מ' בגווני דמחייב דנין אח"כ דכבר יש ח"כ כשאינו רוצה לשלם מה שנתחייב. אבל אם הודה בפני ב"ד בלא א"ע דג"כ מהני אף שיודעין שאינו חייב ומהני בתורת מחייב עצמו דכל מקום דמהני בתורת נאמנות מהני ג"כ להתחייב. בזה לכאורה למה יועיל הא שפיר לית בי' ח"כ דאם לא הי' לנו דין ב"ד ולא יהי' חשוב הודאה בב"ד מעולם לא נתחייב כלל ואין כאן ח"כ א"כ שוב אין לנו דין ב"ד שע"י זה יהי' חיוב. וכמו בקנס דחשוב לית בי' ח"כ דאם אין דין ב"ד אין כאן חיוב וכן בהודאה כנ"ל שיתחייב ע"י שנק' הודאה בב"ד. אך י"ל כיון דהטעם דמתחייב בהודאה היא משום דכיון דאמרה תורה הודאת בע"ד כק' עדים לענין הנאמנות שוב מתחייב בהודאתו אף דאינו חייב באמת. וא"כ כיון שמודה שחייב ואי באמה חייב שפיר יש לנו דין ב"ד דהוי ת"כ. וא"כ שוב גם על זה הוי הודאה שיש לנו דין ב"ד דהא מודה שחייב ושוב ממילא מתחייב בהודאה זו ככל הודאה בב"ד גמור דהא מודה בהודאתו שהיא לפני ב"ד. וכמו דהי' מהני אם קובל עליו קא"פ להיות ההודאה בפניו כבפני ב"ד כנ"ל. וכה"ג מיבעי' להש"ס בבא בתרא קמ"ט ש"מ שהודה אי מצי הדר בי' ככל מתנות ש"מ או לא ופי' תוס' במוחזקין שאינו חייב לו ורק בתורת מחייב א"ע בדבר שאינו חייב והוי כשאר מתנה דמצי הדר בי' ומסקינן מאודיתא דאיסר גיורא דאין יכול לחזור בו כו' והיינו מטעם הנ"ל כיון דלפי הודאתו שבאמת חייב לו לא הי' יכול לחזור בו אם הי' בתורת נאמנות שוב מהני אף שאינו חייב גם לענין זה שלא יוכל לחזור בו כאלו הי' חייב ע"ש ובש"ע סי' ר"נ. וממילא כן ג"כ בהנ"ל כיון דלפי הודאתו אם חייב יש לנו דין ב"ד שוב מהני גם שיהי' חייב ג"כ וחשוב כאלו הי' הודאה בתורת נאמנות דהי' מהני כנ"ל:

וא"כ נראה במודה שגזלו מנה או חבלה ויודעין שאינו חייב כלל רק בתורת מחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולכאורה דנין כמ"ש לעיל דלא מיקרי שדנין גזילות רק חיוב דמחייב עצמו כנ"ל אך להנ"ל לא מהני דממ"נ מצד החיוב הוי לית בי' ח"כ ורק משום דמודה החיוב:

שהוא בב"ד דהוי ח"כ והא בזה אינו מודה כלל שהוא בב"ד אדרבא אי בתורת נאמנות לא הי' לנו דין ב"ד ושוב בתורת חיוב ג"כ אין דין ב"ד כנ"ל. ובלא זה כבר כתבנו לעיל שאין דנין. ועוד כמו אם הי' מודה שיש עליו חיוב לצי"ש ואף שאינו חייב לא מתחייב יותר עמה שהודה ואין ב"ד יכולין להוציא ממנו. כן במודה שגזל בגווני דאין דנין א"כ הודה רק שיש עליו חיוב שאין ב"ד הדיוטות יכולין להוציא א"כ אינו מתחייב יותר ממה שנכלל בהודאתו ואין דנין כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן:

(ז) וירושות ומתנות כו'. וכ' סמ"ע דחשוב ח"כ שלפי דברי התובע יש בהם ח"כ ע"ש. ואינו מבואר היטב החילוק בשלמא נגד קנס שפיר החילוק דבקנס לא חשוב ח"כ כיון דאם אין לנו דין ב"ד אין עליו חיוב כלל משא"כ במתנה או חיוב בדבר שאינו חייב כיון שכבר נתחייב לו חשוב ח"כ שאינו משלם מה שחייב לו. אך הא בושת וצער דממונא הוא ואעפ"כ אמר בגמרא דלית בי' ח"כ ואין דנין וכן קי"ל. ולמה הא בזה ג"כ כבר יש חיוב עליו בלא הב"ד. וג"כ עכשיו שאינו רוצה לשלם מה שנתחייב יהי' חשוב ח"כ וע"כ כיון דחיוב זה הוא על דבר שאינו ח"כ אין דנין א"כ גם מתנה וחיוב בדבר שאינו חייב ג"כ החיוב על מה שאין בו ח"כ. ומה חילוק בין חיוב שחייב עצמו או חייב שחייבתו התורה בדבר שאין בו ח"כ מ"מ כבר נתחייב:

והי' אפשר לומר דהא כתובות ריש פ' נערה דלא הספיקה לעמוד בדין כו' לעצמה כו' ותמהו תוס' תינח קנס בושת ופגם דממון למה וכ' שמא מהיקישא כו' ע"ש. עכ"פ מוכח דגם בושת ופגם נגמר החיוב בשעת העמדה בדין. וי"ל הטעם כמו במודה דבר שאינו במדה ובמשקל כו' לא חשוב הודאה ומבואר סי' ע"ב באומר יודע אני שהי' ש"פ עכ"פ חשוב דבר שבמדה משא"כ באיני יודע כלל ואפשר פחות מש"פ או כמה לא חשוב הודאה כלל. ואף שרואין הב"ד אח"כ כבר יצאה הודאה בפטור ע"ש (בש"ך סי' נ'). וא"כ בושת וכה"ג דצריך שומא בב"ד וכל שאינו נישום אינו ידוע החיוב כלל כמה אם גם ש"פ חייב. וא"כ כיון שהוא מצד החיוב שחייבתו תורה לשלם לפי המבייש כו'. וכל שלא נישום ואינו ידוע כמה אין עליו חיוב כלל וא"כ נעשה עליו החיוב בשעת העמדה בדין כשנודע כמה חייב. ואף דהוי ממון לשלם על פי עצמו דמ"מ שמין הב"ד ומחייבין אותו. ואף למפרע החיוב מ"מ כל שלא שמו לא הי' עליו חיוב כלל כיון שהוא מחמת חיוב התורה והי' פטור והא בב' יב"ש חשבינן שאין עליו שיעבוד הגוף כיון שהוא פטור מספק ע"ש (סי' מ"ט). ולכך בלא הספיקה לעמוד בדין גם בושת ופגם לעצמה וממילא גם לענין ח"כ ג"כ כנ"ל דלא חשוב ח"כ שיהי' לנו דין ב"ד משום שאינו משלם מה שכבר חייב והא כשאין לנו דין ב"ד אין לנו חיוב ברור כלל ואין דנין כנ"ל:

והי' מיושבים בזה דברי המרדכי סוף המניח שכ' דהא דחייבי לחנן בישא דתקע לחבירו משום דשומתו ידוע דהתוקע נותן לו סלע ותמהו עליו הא אמר בושת דלית בי' ח"כ כו' ומאי בכך דשומתו ידוע כו'. ולמ"ש א"ש דכיון דשומתו ידוע שוב הוי אית בי' ח"כ שאינו משלם מה שכבר נתחייב כנ"ל כיון שהחיוב ברור כמו מתנה כנ"ל:

אך לכל הפ' אינו כן דהא בהא דלרכובה שלש כו' (ב"ק כ"ז) דשלח לי' קנסא קמגבת בבבל כו' והא ג"כ ידוע כמה ומ"מ אין דנין. אך הטעם פשוט לא מבעי' לפירוש ר"י שם דזה לגדול שבישראל שאינו יותר אבל פחות יש דהכל לפי המבייש א"כ אין קצוב כלל. רק אפי' לפי' האחר דזה לקטן היינו שאינו פחות משלש כו' אבל יותר יש א"כ עכ"פ שומתו ידוע דעכ"פ חייב שלש. אך הא ודאי דזו הקצבה אינו רק קנס חכמים אף שאינו חייב לא יפחות מסך הזה. וא"כ שוב לית בי' ח"כ גם בזה כמו כל קנס. וא"כ שפיר אין דנין דמצד החיוב שמה"ת לפי המבייש אין שומתו ידוע ולא הוי ח"כ ורק מצד חיוב החכמים דבר קצוב וזה קנס שאין בו ח"כ כנ"ל ואין דנין כנ"ל:

ומיושב שפיר בזה לשון הגמרא דשלח לו קנסא קמגבת כו' ותמו' מה לו להזכיר קנס מה שהוא מטון ותוס' כ' כיון דלית בי' ח"כ קורא אותו כמו קנס ע"ש. ולמה לא אמר עיקר הטעם שאין ח"כ. ולמ"ש א"ש דזה הי' טעם ר"ח שרצם לדון כיון דקצוב הוי שוב ח"כ כנ"ל. ושלח לו קנסא כו' דמה שקצוב שוב הוי קנס ולית בי' ח"כ. ושלח לו שפיר עיקר הטעם שאין דנין דאם הי' ממון מה שקצוב שפיר הוי חשוב ח"כ שאין משלם מה שחייבתו התורה:

ולמ"ש הי' אפשר לכאורה להוכיח מזה ספיקו של מהרי"ן לב בתשובה שכ' דהא דהודאת בע"ד כק' עדים אינו מטעם נאמנות דקרוב אצל עצמו ואינו נאמן אף לחובתו רק דהוא מטעם מחייב עצמו בדבר שאינו חייב ואף דבעדים צ"ל א"ע או בשטר ואל"ה לא מחייב בדבר שאינו חייב בדיבור גרידא מ"מ הודאה בב"ד מהני אף הודאה גרידא להתחייב אף שאינו חייב ע"ש. וא"כ למ"ש דבאמת קשה אך דנין על מחייב במה שאינו חייב הא אין בו ח"כ ואין לנו דין ב"ד על זה וע"כ כמ"ש דכיון שכבר נתחייב בלא ב"ד הוי עכשיו ח"כ כשאינו משלם מה שנתחייב כנ"ל וא"כ לענין הוראה בב"ד כיון דבלא ב"ד אינו מתחייב במה שאינו חייב בדיבור לחוד רק בב"ד א"כ לזה שיתחייב עכשיו ע"י שאנו ב"ד ע"ז אין לנו דין ב"ד כיון שאין בו ח"כ שעדיין לא נתחייב כלל בלא הב"ד דע"י שהוא ב"ד יהי' נעשה החיוב והוא כמו בבושת דלא עבדינן שליחותיהו דלית בו ח"כ כנ"ל דבשלמא אם הוא מטעם נאמנות א"כ כיון שמודה שכבר נתחייב הוי ח"כ והוי הודאה בב"ד משא"כ מטעם חיוב אם לא יהי' לנו דין ב"ד לא יהי' ח"כ כלל ואין דנין ממילא כנ"ל. אך יש לדחות למ"ש האחרונים דבאמת כשמתכוין לחיוב גמור מתחייב בהודאה לחוד אף בלא א"ע רק מחמת דיכול להיות שכיון להשטות וכה"ג לכך לא מהני ע"ש. וא"כ כיון דלענין שאר דברים יש לנו דין ב"ד ולא שייך משטה כו' וממילא נתחייב שפיר אף שאינו חייב כנ"ל. אך מדברי הפ' לקמן משמע דאף שמתכוין לחיוב אינו מתחייב בדיבור לחוד ע"ש. ובלא זה מבואר בנמוקי ריש ב"מ בהרבה ראיות שהוא מטעם נאמנות ולא מטעם חיוב ע"ש. אך הפוסקים נחלקו שם בכתובות פ' נערה את ס' דבושת ופגם באמת לא תליא בהעמדה בדין רק קנס ע"ש:

והראב"ד ז"ל בהשגות פ"ה מה' חובל ומזיק ה"ו מסתפק וכ' לא ידעתי למה פטור מאלו ואולי יאמר מפני שצריך אומדנא וזה אעפ"י שמודה לו בחבלה א"י באומד לפיכך פטור מהם אבל שבת וריפוי שנראה לעין חייב ואינו מחוור שהכל צריך אומד הילכך חייב בכל או פטור בכל ע"ש. משמע דמסופק אם יש עליו חיוב בדבר שצריך אומד כל שלא אמדוהו כנ"ל:

אך הא בש"ס פ' החובל אמר מ"ש שור בשור כו' פוק חזי היך מזדבני תורא בשוקא אדם נמי פוק חזי היך מזדבני עבדא בשוקא כו'. וא"כ אם גם למסקנא נימא החילוק בין מידי דצריך שומא א"כ הא גם נזקי שור וממונו צריך שומא ג"כ וכן נזק באדם:

אך לא קשה דלס"ד דהחלוק הי' רק משום דאינו קצוב כו' פריך שפיר למה לא נדון הא אפשר לישום ולידע כמו נזקי שור כו'. אבל למסקנא דמילתא דלית בי' חסרון כיס אין דנין רק מה דאית בי' חסרון כיס א"כ בשלמא נזק באדם או נזקי שור כו' שפיר דנין על גוף המעשה שהזיקו דבר שיש בו ח"כ ואף שאין ידוע עדיין כמה החסרון כיס הא על זה יש לנו דין ב"ד לשום היך מזדבן כו' ונדע כמה הח"כ ויהי' החיוב למפרע דאף אם נאמר כל זמן שא"י כמה הזיקו אינו חייב לשלם מ"מ דנין כמה דזה הדין על דבר שיש בו ח"כ. אבל בושת וצער כנ"ל דמצד גוף המעשה אין דנין דלית בי' ח"כ רק דנאמר מאחר שחייבתו תורה יש עליו חיוב וכשאינו משלם החיוב שוב הוי עתה ח"כ. ט"ז שפיר אמרינן כל שלא נישום אין עליו חיוב ועדיין אין כאן ח"כ אם לא יהי' לנו דין ב"ד ושפיר אין דנין שעי"ז יהי' חשוב ח"כ כמו בקנס כנ"ל:

עוד נראה החילוק דהא אמר בש"ס ערכין י"ח יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה כו'. ופירש"י דבדמים פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב"ד מי יודע מה הי' שוה בשעת נדר כו'. ומשמע דאין חיוב כלל מקודם כשצריך אומד. אך תוס' כ' דיש שום קרא. וכן כ' רש"י ז"ל שם כ' ע"א גבי דמי עלי ומת לא יתנו יורשים כו' שאין דמים למתים והא דאמר בב"ק ונתן פ"נ דמי ניזק התם טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עלי' לשלומי כשעת ההיזק והאי שעתא דאזקי' חי הוא אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישימוהו ב"ד ולא בא לידי כך כו'. ותוס' כ' דשם גזה"כ הוא לשומו גם אחר מיתה כפי שהי' שוה כשסי' חי כו' משמע דאי לאו גזה"כ לא הי' חיוב רק בשעת האומד ורק בכופר גלי קרא. וממילא בשאר ניזקין החיוב בשעת האומדנא. וכן אמר ב"ק פ"ה ע"ב קטע ידו ולא אמדוהו כו' דהחיוב בשעת האומד:

וא"כ לא מבעיא כשבלא האומד אינו ידוע כלל אם שוה פרוטה ההיזק א"כ כל שלא אמדוהו אין עליו שום חיוב מספק וכמו ב' יב"ש הנ"ל דלא חשוב שיעבוד הגוף וחיוב כיון שפטור מספק. רק אפי' כשיודעין בלא אומד דעכ"פ ש"פ וא"כ שוב לכאורה עכ"פ חיוב ודאי יש עליו. אך מ"מ הא דייק בערכין כ' ע"א דאמדוהו מאליו לא מהני מהא דמת פטור ואי ס"ד כו' הא אמוד וקאי מי איכא גברא דלא שוה ד' זוזי כו' ע"ש. דכיון דבעי אומדנא אף שידוע שעכ"פ שוה כו"כ רק הספ' על המותר מ"מ לא עיקרי זה אומד ואין חיוב כלל כל שלא אמדוהו כו':

וא"כ כיון דקי"ל יש אומד לנזיקין ב"ק צ"א ע"א וג"כ גזה"כ כנ"ל א"כ שוב גם על מה שידוע שעכ"פ אינו שווי ההיזק פחות מכך וכך מ"מ לא חשוב זה אומד ואינו חיוב כלל כל שלא אמדוהו. רק דמ"מ כיון שאינו קנס החיוב עליו מיד כשהזיק שילך לב"ד וישימוהו ויהי' האומד וחיוב זה שפיר יש עליו מיד:

וא"כ כיון שאין לנו דין ב"ד ע"ז האומד ממילא בבושת וצער דעל גוף המעשה אין כאן ח"כ ואין דנין רק דנימא דהא יש עליו חיוב והוי ח"כ שאינו משלם מה שחייב. וזה אינו דלא הי' לו חיוב כלל רק זה שיחייבוהו הב"ד ע"י אומד שלהם וזה החיוב עדיין יש לו שכשיאמדוהו ב"ד מומחין ישלם לו. ובמה שאין לנו דין ב"ד אינו מפסיד ואין ח"כ כלל דלא הי' לו מעולם חיוב לשלם שלא ע"י אומד ב"ד שנאמר שיש לנו דין ב"ד כדי שלא יפסיד ח"כ כנ"ל. מה שאין כן בהודאה וכה"ג דהי' חיוב עליו לשלם בעצמו בלי ב"ד וכשלא יהי' לנו דין ב"ד מפסיד זה החיוב והוי ח"כ כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן בעזהש"י עוד בזה:

ובפשיטות הי' אפשר לומר דכל חיובים שהם מדעתו חשוב ח"כ דהא קי"ל מתנה כמכר דאי לאו דעביד לי' נייחא נפשי' לא הוי יהיב ע"ש (סי' קי"א. ובא"ח סי' קנ"ג). א"כ גם מחייב עצמו בדבר שאינו חייב דהוי מתנה חשוב ג"כ ח"כ עיקר החיוב ג"כ משא"כ בושת וצער דחייבתו התורה במאי דלית בי' חסרון כיס דלא שייך כנ"ל. אך לשון הסמ"ע וש"פ לא משמע כן.

(ח) אבל דברים שאינם מצויים כו' או דברים שאין בהם ח"כ כו' כגון תשלומי כפל כו'. כ' הסמ"ע ז"ל המחבר נמשך אחר הרמב"ם כו' וצ"ע הא כפל בלא"ה אין גובין משום דהוא קנס כו' ע"ש. ולע"ד נראה נ"מ בפשיטות מ"ש לקמן בש"ע סי' פ"ז סעיף כ"ו דהיכא שתבעו עמדתי בדין עמך ונתחייבת לי קנס כו' חייב לישבע דכבר הוא ממון ולא שייך אשר ירשיעון אלקים ע"ש. וא"כ אם נתחייב כפל ושאר קנס לפני מומחין ממילא יכולין לדון אח"כ ע"ז אף הדיוטות אי נימא הטעם משום קנס ויכולין אח"כ לקבל עדות שנתחייב כבר בב"ד כנ"ל משא"כ אי אמרינן הטעם משום דלית בי' ח"כ גם בכה"ג אין דנין דמ"מ אין כאן ח"כ ולכך נקט הרמב"ם ז"ל זה הטעם וגם המחבר אף דעכשיו אין מומחין בעולם מ"מ גם בסי' פ"ז כ' האי דינא משום כשיסכימו כל החכמים כו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה"ס). אך למ"ש לעיל י"ל דבכה"ג דנין באמת דכיון שכבר נתחייב חיוב ברור בב"ד מומחין שפיר הוי עכשיו ח"כ שאינו רוצה לשלם מה שנתחייב לפי דברי התובע כמו במתנה וירושה כו' ולטעם האחר משום חיוב התורה גם בכה"ג אין דנין כנ"ל.

ובזה יש לישב מה דלכאורה קצת תימה על הסמ"ע שבבבא הראשין שכ' בש"ע גבי בהמה שחבלה בחברתה דאין דנין משום דלא שכיח ע"ז לא הקשה הסמ"ע כלום ואח"כ אכפל הקשה ובאמת גם שם קשה דחבלה קאי אקרן חצי נזק כמ"ש הסמ"ע ע"ש דפלגא נזקא קנסא וקשה ג"כ למה לי הטעם משום לא שכיח הא בלא זה הוא קנס רק כשהביא דברי הטור כ' הסמ"ע דגם בחבלה לא הזכיר משום לא שכיח כיון דבלא זה הוא קנס אבל על המחבר והרמב"ם לא הקשה כלום, ולמ"ש מיושב דע"ז י"ל שפיר דלכך נקט הטעם דלא שכיח כמ"ש דיש נ"מ בעמד בדין דמשום קנס הי' דנין אבל משום לא שכיח ודאי דאין דנין דמ"מ לא שכיח ולא קשה כלל. רק בכפל דאמר הטעם משום ח"כ ובעמד בדין כבר יש ח"כ כמ"ש ואין נ"מ והקשה שפיר:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה