חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות עדות · סימן לו
סעיף א
עדים רבים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדותן בטלה בד"א בזמן שנתכוונו כולם להעיד אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד תתקיים העדות בשאר וכיצד בודקים הדבר אומרים להם ב"ד כשראיתם דבר זה באתם כדי להעיד או כדי לראות בלבד כל מי שאמר להעיד באתי מפרישים אותו אם נמצא בא' מאלו כו' קא"פ עדותן בטלה (אפי' לא ידעו זה מזה) ואם הי' כולם כשרים א' שנתכווין להעיד ואחד שלא נתכווין וראה וכיוון עדותו חותכין הדין ע"פ עדותו (אבל א"י לכתוב שטר כו'):
(א) עדים רבים שנמצא כו' בטלה. הטעם דקי"ל כרבי דגם בדיני ממונות בטלה דמקשינן ג' לב' כו' ולדעה זו לא בעינן בא לב"ד והעיד רק כיון שנצטרפו בשעת ראי' לחוד פוסל ע"ש:
ולכאורה יש להקשות הא בממון לא בעינן עדים דוקא לגוף המעשה דכשלוה זה מזה בלא עדים ג"כ חייב רק דהעדים הם לברר אם האמת כן כנ"ל וא"כ כיון דהאמינה התורה לב' עדים כשרים שאינם משקרים רק עדים פסולין פסלה התורה וא"כ כאן כיון דלא נצטרפו רק בשעת ראי' לחוד והיינו שהכשרים אומרי' עתה שנצטרף עמהם פסול בשעת ראיית ההלואה וכה"ג וא"כ נהי דאם האמת כן באמת בטלה עדותן מ"מ נחייבו ממ"נ אם האמת כדברי העדים שכשראו ההלואה נצטרף הפסול א"כ ודאי חייב דהא לוה ומה בכך שבטל העדות כיון שבאמת לוה חייב גם בלא עדים וע"כ דנימא שאומרי' שקר ולא לוה כלל וא"כ הא כיון שמשקרין לא נצרף עמהם הפסול כלל כיון שלא ראו כלל גם הם וא"כ הם עדים כשרים מה שמעידים עכשיו והא עדים כשריה ודאי אינם משקרין דהאמינה תורה לעדים כשרים שאינם משקרין. דבשלמא בעדים פסולין דעלמא שפיר אמרינן כיון שפסולין משקרין דפסולין יכול להיות שמשקרין אבל הכא אם משקרין צריכין לומר דכשרים משקרים כנ"ל וא"כ יתחייב ממ"נ כנ"ל. אך לא קשה דכדאמר ביבמות מ"ז גבי גר שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אינו נאמן משום דלדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ע"ש. ואף דאי משקר א"כ הוא ישראל מ"מ אי אפשר להאמינו כיון שלדבריו אינו עד כשר וע"ש. וא"כ גם הכא לכך בטל דלדבריהם אינם עדים דלדבריהם שראו ונצטרף עמהם הפסול עדותן בטלה ולכך אינם נאמנים כנ"ל:
אמנם נראה דזה דוקא באותן הפסולין שאינו מחשש שקר רק דגזה"כ לפוסלם אף שהוא אמת נחזיק אותו לשקר כמו קרובים וגם בפסולי עבירה דקי"ל לא בעיון רשע דחמס ואף דכשאינו חמס אינו חשוד לשקר כמ"ש תוס' דלא בעינן הוחזק בב"ד בחתם בשטר כשהי' כשר ונפסל באינו חמס כו' ע"ש (בב"י סי' מ"ו) והוא דאף דאינו חשוד לשקר מ"מ פסלתו התורה אף שהוא אמת כנ"ל. ולכך שפיר שייך לדבריך היינו דהא אף שהוא אמת כדבריו והוא פסול שוב אינו נאמן דהוא מגזה"כ כנ"ל. אך בפסול נוגע דהיכא דמעיד לחוב נאמן רק לזכות משום שמא משקר ולא מטעם קרוב כמ"ש הש"ך ז"ל לקמן אבל אם אומר אמת אינו פסול כלל א"כ שפיר לא שייך הטעם דנימא נמצא א' קא"פ בטלה כו' דכאן שפיר ממ"נ כנ"ל. וא"ל לדבריכם שנצטרף הנוגע בטלה עדותן ז"א דהא אם האמת כדבריהם אינו פסול כלל גם הוא דאם אף אמת הוא כשר ג"כ ומעידים ב' עדים שגם הג' כשר הוא כיון שבאמת ראה ובכל דוכתי פסול שמא משקר משא"כ כאן אם לא ראה הם כשרים שלא נצטרף ואם ראה גם הוא כשר כנ"ל. ומיושב בזה הטעם דלא אמרינן בנוגע נמצא א' נוגע שיתבטל עדות הכשרים כנ"ל דממ"נ אם אומרים אמת הוא חייב ואי שקר הם כשרים כנ"ל דלא שייך לדבריכם כנ"ל. ואף דלפי האמת איכא טעמא אחרינ' בנוגע דהוי בע"ד ובמקיימי הדבר הכתוב מדבר מ"מ קשה לס"ד דש"ס מכות דפריך רובע ונרבע יצילו ומשני רבא מאחוריו ולא פריך מלוה יציל בממון לרבי דפסול משום נוגע ולמ"ש א"ש כנ"ל. ובזה יתיישב מ"ש הרב"י בתשוב' דבפסולי עבירה דרבנן לא אמרינן שיתבטל עדות הכשרים בצירופו ע"ש. והובא בכה"ג ע"ש ובתומים חמה עליו למה לא יתבטל כיון שפסול. ולמ"ש מיושב דהא בפסול דרבנן קי"ל דבעינן רשע דחמס דוקא והיינו שלא פסלוהו רק מחשש שקר ומבואר בש"ג דאם קידש אשה וכה"ג ועדים אחרים יודעים שראה המעשה שוב גם הוא כשר אם בעינן חמס דכיון שהוא אמת כשר פ"ש. וממילא לא שייך נמצא א' כו' דממ"נ כנ"ל דכיון דהוא אמת כשר כנ"ל:
ובמ"ש יש לישב מה שהקשה ב"י בסי' זה מאי דפסקו בל הפ' דהלכ' כרבי דגם בד"מ עדותן בטלה משום דר"נ פ' הלכה כרבי והא שמואל פ' כר' יוסי והוא רבי' דר"נ ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ע"ש בב"י. ובאמת דברי הרא"ש תמוהים שכתב טעם הנ"ל דלכך קי"ל כר"נ דהלכה כר"נ בדיני. והרא"ש בעצמו פ' הזהב גבי אונאה בקרקע דחה דברי הרי"ף וכ' דדוקא נגד ר' ששת משא"כ נגד שמואל רבי' ע"ש. ואפשר לדחוק ולומר דהרא"ש מפ' ר' יהודא אמר שמואל הלכה כר"י ור"נ אמר הלכה כרבי היינו דתרוייהו פליגי אליבי' דשמואל ולכך שפיר הלכה כר"נ נגד ר"י. והוא דוחק דא"כ הוי אמר ר"נ אמר שמואל כו'. ועוד דהרא"ש ז"ל כ' אח"כ וא"ת לשמואל דפ' כר' יוסי כו' הי' לו לומר לר' יהודא דפ' כר"י וע"כ דר"נ פליג אשמואל וקשה כנ"ל. ובאמת ראיית הרא"ש מכתובות נכונה ע"ש. והב"י תירץ משום דמוקי רבינא דהוא בתרא ריש סנהדרין דרבנן כרבי לכך קי"ל כוותי' ע"ש. וג"כ אינו מוכרח דלא מוקי התם רק לענין זה דבעינן התרו בו כרבי אבל לא לענין דגם בדיני ממונות נמצא א' כו' עדותן בטלה ע"ש. ולמה קי"ל גם בזה כרבי. ולמ"ש יש ליישב דהא באמת טעמא דר' יוסי איני מובן למה בד"מ לא יתבטל הא כ' ג"כ ע"פ ב' וג'. וע"ש ברש"י ותוס' שדחקו למצא טעם לר"י. ולמ"ש יש לומר בפשיטות דהא ר' יוסי סבר כרבא דבעינן רשע דחמס דוקא ע"ש סנהדרין כ"ז וא"כ לדידי' בכל פסולי עבירה הוא רק מחשש שמשקרין ואי אמת כשרין כנ"ל וממילא לא שייך כלל נמצא א' כו' כנ"ל דאי אמת אינו פסול כלל. ולכך בממון סבר ר' יוסי שפיר דלא אמרינן נמצא א' כו' כנ"ל דדוקא בנפשות אינו נהרג בלא עדים אף דאיכא הוכחה ושפיר בטל ולא שייך הנ"ל וגם הא בעי התראה משא"כ בממון שפיר אינו בטל. וממילא אף דבקרובים פסולין מגזה"כ מ"מ שוב לא שייך למילף ממשפט א' כיון דאינו שוה לגמרי לענין פסולין וכמ"ש תוס' ריש סנהדרין לענין מומחין ע"ש ולכך סבר ר"י לחלק בין ממון כנ"ל. ורבי דפליג משום דסבר כאביי דלא בעינן רשע דחמס וגם בממון נמצא א' כו' בטל ולכך ממילא א"ש דקי"ל כרבי בהא דהא קי"ל הלכה כאביי ביע"ל קג"ם דלא בעינן חמס וממילא הלכה כרבי כו'. ואין להביא ראי' דהלכה כרבי מהא דאמר בש"ם גיטין (י"ח) גבי אמר לעשרה כולכם דבגט נמצא א' כו' בטל והא דבעינן עדים בגיטין הוא משום דילפינן דבר דבר מממון וע"כ דגם בממון קי"ל דבטל כרבי כנ"ל. אך ז"א דהא תוס' מכות כ' להדיא דגם לר' יוסי בגט שייך נמצא א' ובטל כו' דדמי לנפשות ע"ש. וע"כ צ"ל דדוקא בשניהם מודים יליף דבר מממון אבל בהכחשה בעינן בנ"ז עדים כמו בנפשות כנ"ל ושייך גם לר' יוסי נמצא א' כו':
ובמ"ש מיושב ג"כ מאי שמקשין כיון דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ונאמן לחובתו נגד העדים ועל ההלואה נאמנים העדים כמו כן נימא גם הכא כיון שאומר לא לויתי ומכחיש העדים שלא ראו יהי' נאמן לחובתו שלא ראה הפסול עמהם ועל הכשרים נאמנים הם כמו התם כנ"ל. ולמ"ש לא קשה כיון דהיכא דלדברי העדים עצמם הם פסולין לא האמינה התורה כדאמר לדבריך כו' וא"כ בשלמא התם אף דאמרו העדים לוה ופרע מ"מ אומרים שהם עדים כשרים על ההלובה רק שפרע אח"כ ולכך אף שנאמן לחוב שלא פרע מ"מ לענין ההלואה עדותן קיים שעל זה הם כשרים גם לדבריהם ואיך יהי' נאמן נגד העדים כשרים. אבל כאן דלדברי העדים עצמם הם פסולין ואינם עדים כלל א"כ איך נאמר שנאמן לחוב שלא הי' הפסול דא"כ נאמן להכחישם ג"כ שלא לוה דלא שייך שע"ז אינו נאמן נגד העדים ז"א דאין כאן עדים כלל כיון שלדבריהם הם פסולין שנתבטל בצירוף הפסול כנ"ל. או הטעם פשוט דשם כיון דאנו יודעין שלוה ע"י העדים א"כ כיון שמודה לחובתו שלא פרע ממילא חייב משא"כ כאן שאין אנו יודעין כלל שראו ע"י העדים דאין מאמינים להם שראו כלל ואיך יועיל הודאתו מה שאומר ג"כ שלא ראו כלל כו' דהא בלא הודאתו אה אומרים ג"כ שלא ראו לא הם ולא הפסול וגם הוא אומר כן שלא ראו לא הם ולא הפסול ובמה יתחייב ע"י אמירתו יותר. דבשלמא התם בלא הודאתו היינו אומרים שלוה ופרע וכיון שמודה על הפרעון חייב כנ"ל משא"כ כאן כנ"ל דבשלמא אם היינו מחזיקים זה לאמת שראו רק ע"י שראו גם הפסול נפטר הי' שייך כנ"ל משא"כ באמת שאנו אומרין כיון שהם מעידין דנצטרף הפסול אומרין שלא ראו כלל כנ"ל והוא פשוט:
או י"ל כמ"ש הפ' דכמו דקי"ל דחצי דבר לא מהני כשאין עדותן מועיל בלא כת שני' כמו כן הוי חצי דבר אם אין עדותן מועיל בלא דברי הבע"ד דהא כ' ע"פ ב' יקום דבר כו'. ואם כן בשלמא התם הם עדות שלם גם בלא הודאתו דמעידים שלוה כו' משא"כ כאן שאין עדותן כלום בלא דבר הבע"ד וגם דברי הבע"ד לבד אינו מחייב כלום וממילא הוי חצי דבר ממש וכ' ע"פ ב' יקום דבר כו' ואינו מועיל כנ"ל:
עוד י"ל הטעם דקי"ל כרבי דהא רש"י ז"ל פי' שם טעמא דר"י דדוקא בנפשות בטלה כו' דכ' ושפטו כו' והצילו העדה משא"כ בממון ע"ש. והוא תמוה אטו פסולין מספק דנימא בנפשות והצילו כו' ולא בממון וממ"נ אם פסולין גם בממון אינו מועיל עדים פסולין ואי כשרים מן הדין איך שייך לפוסלם בנפשות משום והצילו כו' א"ב נפסול כל עדים כשרים בנפשות וגם קושית תוס' ע"ש. וי"ל כמ"ש לעיל סי' ל' ע"ש שהקשו איך מוכח מהיקש הנ"ל ובתוס' ריש סנהדרין. וי"ל הטעם כמ"ש רש"י סנהדרין מ"א ב' א' אומר א"י בחקירות עדות כולן בטלה אף שב' יודעין וכ' רש"י הטעם דהוי עשאאי"ל כיון דאין עדים נעשין זוממין עד שיוזמו כולם וזה הג' לא שייך בי' הזמה ולא יועיל כלל. ולכך י"ל גם בנמצא אחד פסול דמש"ה בטלה דהוי גם עדות של הכשרים עשאאי"ל דעל הפסול לא יהי' שייך דין הזמה. ואף דיש לחלק בין התם דלא שייך הזמה שא"י החקירות ובין כאן דשייך רק שלא יועיל על הפסול מ"מ מאי חילוק כיון דילפינן מוהנה עד שקר שיהיו כולם שקר יהי' שייך בכולם דין הזמה עיין מ"ש שם וכיון שגם הפסול מכלל העדים ולא יועיל הזמה ממילא עדות כולם בטלה דהוי עדות שאאי"ל. ופי' רש"י שפיר דמאן דפליג אר' חנינא דאמר א' ד"מ וא' ד"נ בדו"ח וסובר דבד"מ לא בעי דו"ח הטעם הוא דדוקא בנפשות משום והצילו העדה בעי דו"ח משא"כ בממון וכמו בדיקות ולכך סבר ר"י דבממון דלא בעי דו"ח וממילא גם עדות שאאי"ל לא בעי ולכך נמצא א' לא בטלה כו' רק בנפשות ופי' שפיר משום דכ' והצילו העדה לכך בעי דו"ח ולכך קי"ל שפיר כרבי דהא קי"ל כר"ח דאחד ד"מ ואחד ד"נ בדו"ח כו' וגם בממון בטלה דבעי עשאי"ל כמ"ש הש"ך ז"ל:
או י"ל דגם ר"י סבר כר"ח שמדאורייתא בעי דו"ח גם בממון רק עכ"פ בממון מדרבנן לא בעי. ואף שכ' הש"ך דעשאי"ל בעי גם בממון היינו הטעם דלא שייך תקנה דנעילת דלת לענין עשאאי"ל. וממילא לענין נמצא א' כו' דשייך שפיר נעילת דלת לר"י דלא בעי כיוון להעיד ומה יעשו ב' אחין או שראה עוד פסול ג"כ ושייך שפיר התקנה גם על זה כמו לענין דו"ח ולכך סובר בממון דלא בטלה כנ"ל. אבל רבי דסובר דבעינן כיוונו להעיד וממילא לא שייך התקנה דהא בלא כיוונו אינו פוסל ולכך ממילא גם בממון בטלה. ולכך א"ש כיון דפ' רבינא כרבי דבעינן כיוון להעיד ממילא גם לענין זה קי"ל כרבי דגם בממון נמצא א' בטלה כו' דהא בהא תלי' כנ"ל. אך לא משמע כן שיהי' הטעם דבטלה משום עשאאי"ל:
עוד י"ל למאי דמבואר לעיל ס' ל' אם אומר העד אותו פלוני הי' עמי והוא אומר לא הייתי עמך אין זה הכחשה דהוי מילתא דלא רמי' עלי' שאין אדם מדקדק מי הי' עמו בשעת עדות דמספיקא לא מבטלין העדות ע"ש. וא"כ לכאורה למה הכא נמצא א' קא"פ עדותן בטלה כו' והיינו משום שהכשרים אומרים שהיה הפסול עמהם בשעת ראי' וקשה למה יבטל נימא שלא הי' עמהן הפסול ואף שאומרים שהי' הא הוי לא רמיא עלי' שאין מדקדק ולמה נפסל מספק כנ"ל. ואף שיש לחלק בין התם דאיכא הכחשה משא"כ כאן. או דכאן כיון דהדין נמצא א' פסול עדותן בטלה א"כ אף דלענין עד אחר אין צריכין לדקדק מי הי' עמהם היינו שאין נפקא מינה משא"כ על הפסול שפיר רמי' עלייהו אם ראה ומבטל. מ"מ אינו מוכרח דהא גם בלא ידעו שהוא פסול בטלה עדותן להחולקים על הגאונים עיין מש"ל סי' ל'. ולכך י"ל באמת טעמא דר"י דדוקא בנפשות מבטלין מספק ולא אמרינן שאינו מדקדק דר' והצילו העדה משא"כ בממון ופי' רש"י ז"ל שפיר הטעם משום והצילו כו' כנ"ל. וכל זה לר"י דבלא כיוון להעיד כו' אבל לרבי דבעינן כיוון להעיד וממילא כאן שהכשרים כיוונו להעיד עם הפסולין הוי רמיא עלי' ושפיר גם בממון בטלה כו' ולכך כיון דקי"ל כרבי דבעי כיוון להעיד ממילא גם בממון פסול כנ"ל:
עוד י"ל דהנה תוס' הקשו הא גם בממון כ' ע"פ ב' או ג' יקום דבר ולמה לא מקיש ר"י ג' לב' כמו בנפשות כו' ע"ש. וי"ל דהנה הפ' הקשו לדידן מנ"ל דגם ב' שנמצא א' קא"פ כו' שיחבטל גם לענין שבועה שלא יחייב הכשר שבועה דלענין זה אין לימוד. ובתי"ט תירץ דהרי זה בא ללמד ונמצא למד ע"ש. ונראה כוונתו דחוזר ומקיש ב' לג' דכמו בג' בטלה עדות ב' הכשרים לגמרי כמו כן בב' בטל עד הכשר לענין שבועה כנ"ל. ודחוק כיון דהא דבטל בג' הוא רק משום ההיקש לב' כו' ולא דמי לבא ללמד ונמצא למד ברוצח (סנהדרין ע"ג) ושאר דוכתי דהתם מוכח בלא"ה בנערה מאורסה דניתן להצילו ושייך שפיר דחוזר ומלמד ע"ש משא"כ כאן כנ"ל. והריטב"א בחידושיו כ' דיליף מדיני נפשות דבטל בב' שנמצא א' כו' לגמרי וכמו כן בממון ע"ש. והוא תמוה דא"כ נילף דעד א' אינו מחייב שבועה בממון ג"כ מנפשות והא חזינן דחייבה תורה שבועה בממון ע"פ העד א' וממילא לא שייך ג"כ למילף שיתבטל כנ"ל. ושאר פ' תירצו דזה מסברא דבב' עדים שנמצא א' קא"פ דבטל כו' כיון ששם עדות א' יחד ושייך שפיר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובטל גם לענין שבועה כו' כיון שהם עדות אחת כנ"ל וממילא שפיר מקיש ג' לב' כמו דבב' מסברא דבטל עד הכשר ג"כ כמו כן בג' אף דמסברא כיון שנשארו ב' עדים הי' כשר מ"מ מקשינן כנ"ל ע"ש:
אך לפ"ז נסתר תירוץ תוס' לר"י שכתב דלכך לא מקיש בממון ב' לג' משום דהא גם בב' מחייב עד הנשאר שבועה ע"ש. ולהנ"ל הא זה מסברא דבב' בטל לגמרי גם לענין שבועה וממילא שייך שפיר ההיקש גם בממון כנ"ל ולמה לא יתבטל בממון כו'. אמנם י"ל בפשיטות להנ"ל דכיון דאמרינן דבב' מסברא בטל לגמרי ובג' מסברא לא הי' בטל עדות הכשרים א"כ לכאורה איכא לאקושי להיפך דמקשינן ב' לג' כמו בג' נמצא א' קא"פ אינו מבטל עדות הכשרים שנשארים ב' עדים כמו כן בב' ג"כ נמצא אחד קא"פ לא בטל עד הכשר ומחייב כנ"ל. דבשלמא להריטב"א אין לומר כנ"ל דא"כ למה לי' כלל ההיקש הא בל"ז מסברא לא בטלה עדות הכשר וע"כ צריכין להקיש להיפך ג' לב' משא"כ למ"ש הפ' הטעם דבב' מסברא בטל כו' א"כ שפיר צריך ההיקש להיפך שלא יתבטל בב' לענין שבועה כנ"ל. ואף דלכאורה הא היכא דאיכא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ובממון מקשינן קולא לנתבע וא"כ ראוי להקיש להיפך ג' לב' כו'. אך אינו מוכרח כיון דמספיקא לא מבטלינן סהדי וביש ספק בהעדים אמרינן דנאמנין ומוציאין ממון כמבואר לעיל סי' ל' ע"ש. ושפיר מקשינן שלא יתבטל כנ"ל. ועוד דלענין שיתבטל איכא למילף ממשפט אחד בנפשות כמ"ש תוס' ואין צורך לההיקש א"כ שפיר מקשינן להיפך וכמ"ש תוס' ריש יבמות גבי לא תחסום ביבמה שנפלה לפני מ"ש ע"ש. אך בנפשות א"ש דילפינן ג' מב' דא"ל להיפך ז"א דבל"ז בב' בטל לגמרי כשנמצא א' כו' דאין כאן חיוב שבועה וע"כ מקיש ג' לב' כו'. וא"ל דגם בנפשות שייך שבב' בטל היינו שלא יוכל להצטרף כשבא אח"כ עוד א' כשר כיון שהעיד עם הפסול שלא הי' רק ב' כו'. ז"א דבנפשות בעינן שיעידו כאחד כו' ואף אי לא בעי מ"מ הא בנפשות ודאי לחומרא מקשינן דהא כתיב והצילו העדה כו'. ומיושב בזה לשין רש"י ז"ל שכתב הטעם בנפשות דוקא משום והצילו כו' ותמוה כמ"ש לעיל ולהנ"ל א"ש דאף דאיכא לאקושי להיפך מ"מ מקשינן כנ"ל משום והצילו כנ"ל. אבל בממון שיש חיוב שבועה שפיר מקשינן ב' לג' ולכך סובר ר"י דבממון לא בטל ומיושב קושית תוס' הנ"ל. אמנם סברא הנ"ל דבב' יותר ראוי שיתבטל מג' הוא דוקא בלא כיוונו להעיד יחד שייך לחלק דבב' הם עדות אחת משא"כ בג' אבל אי בעינן כיוונו להעיד יחד לא שייך לחלק הנ"ל דאי בב' מסברא בטל ממילא גם בג' בטל מסברא דהם ג"כ עדות כיון שכיוונו כנ"ל. ולכך מיושב שפיר דדוקא לר"י דלא בעי כיוונו להעיד שפיר שייך כנ"ל ההיקש ולכך בממון לא אמרינן נמצא א' כו' אבל רבי דסובר דבעי כיוונו להעיד ממילא ע"כ גם בממון מקשינן ג' לב' דא"ל להיפך דהא ממ"נ אי בב' מסברא בטל אם כן גם בג' בטל כיון שכיוונו כנ"ל ואי גם בב' מסברא אינו בטל א"כ אין צורך להקיש ב' לג' וע"כ מקשינן ג' לב' [שבב' עדותן בטלה לענין חיוב הממון] ובטל כנ"ל. וממילא מיושב הא דקי"ל כרבי דכיון דפסק רבינא כוותי' דבעינן כיוונו להעיד ממילא גם בזה הלכה כרבי דגם בממון בטל דהא בהא תליא כנ"ל:
עוד י"ל דהא לכאורה תירוץ תוספות אינו מובן דלכך לא מקיש בד"מ ג' לב' דגם בב' לא בטל לגמרי כו' והא מ"מ לענין החיוב ממון שייך שפיר להקיש מה ב' בנמצא א' כו' אינם מחייבין ממון גם ג' כן כו' והא גם בנפשות לא בטל בב' העד הכשר רק משום דממילא אין עד אחד מועיל ובממון יכול גם אחד לחייב שבועה כדי לברר אבל מ"מ לענין לחייב ממון או שום דבר שייך שפיר ההיקש כנ"ל. אך י"ל למ"ש תי"ט הנ"ל דלכך אינו מחייב שבועה העד הכשר בב' שנמצא אחד כו' משום דחוזר ומקיש לג' כו' ובאמת קשה אי אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנידון גם בהיקש א"כ נהי דמקשינן ג' לב' מה ב' כו' וכיון דגם בב' שנמצא אחד כו' מסברא מחיוב שבועה עד הכשר הנשאר כיון דאמרינן דל כפ' הנ"ל. וא"כ נימא גם בג' שנמצא אחד כו' שעכ"פ יצטרך לישבע נגדם דלענין זה לא יתבטל כמו בב' כיון דהא דבטל הוא רק מההיקש לב' א"כ דיו לבא מן הדין כו' וכמו בב' דלא בטל רק לענין החיוב ממון אבל שבועה בעי כמו כן ג' עכ"פ צריך לישבע כנ"ל. וממילא גם ב' שנמצא אחד כו' יחייב שבועה דלא שייך סברת התי"ט דחוזר ומקיש לג'. ז"א דהא גם בג' חייב שבועה כנ"ל. וא"ל דדוקא במידי דשייך גביה שייך לומר דיו כו' משא"כ בב' עדים לא מצינו כלל חיוב שבועה ולא שייך דיו כו'. אך זה דוחק דמ"מ הא יש גם עד אחד ולמה יגרע במה שיש ב' כנ"ל:
אך י"ל דלא שייך שישבע כנ"ל דלכאורה איך בנמצא א' בג' כו' עכ"פ לדידן נשבע היסת והא איך נשבע הא יש ב' עדים דלשקר נשבע. אך ז"א כיון דפסלה תורה עדותם אין יודעין כלל ששקר הוא וכמאן דליתא דמי כנ"ל. אך אי נאמר כנ"ל דבאמת לא בטל עדותם לגמרי רק לענין החיוב ממון מקשינן דאין מחייבין כנ"ל א"כ אי"ל שישבע בג' שנמצא א' כו' דהא יודעין שלשקר נשבע כיון שיש ב' עדים ובאמת לא בטל עדותן שיהי' כמאן דליתא כנ"ל רק שאין מחייבין ממון כנ"ל וגרע משמא יוציא הלה הפקדון ויפסלנו כו' (שבועות מ"ג). אך לכאורה דמי לחשוד דשייך מתוך שאי"ל משלם וכיון שבאמת יש חיוב שבועה בג' שנמצא א' רק שאינו יכול לישבע כנ"ל וא"כ יתחייב לשלם כנ"ל. וא"ל דשוב לא דמי לב' שנמצא א' כו'. ז"א דשפיר שייך ההיקש כמו ב' שנמצא א' כו' ואינו יכול לישבע דחייב לשלם היכא שא"י וכה"ג כמו כן בג' שנמצא אחד כו' ג"כ מחויב שבועה וכיון שאי"ל משלם כנ"ל. אמנם כיון דקי"ל היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו כו' וא"כ הכא כיון דאי נימא דיו כו' א"כ צריך לישבע וכיון שאי"ל משלם א"כ מיפרך ההיקש לגמרי דלא בטל כלל עדותם ושוב לא אמרינן דיו וגם שבועה אינו צריך כנ"ל. אך לחד תירוץ תוס' ב"מ דבחשוד שרוצה לישבע רק שאין מניחין אותו לא שייך מתוך שאיל"מ ומדאוריי' פטור רק מדרבנן חייב ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דיו דחייב שבועה וכיון שא"י לישבע כיון שיש ב' עדים באמת פטור מדאורייתא משבועה ומתשלומין כיון דמה שא"י לישבע הוא בשביל שאין מניחין אותו מחמת העדים וממילא לא מיפרך ק"ו ואמרינן דיו ואעפ"כ פטור מדאורייתא כנ"ל וא"כ שוב מדרבנן חייב דאמרינן מתוך שאי"ל כו' כמו בחשוד כו' כיון דבאמת יש כאן חיוב שבועה עליו רק מדאורייתא פטור מחמת שאי"ל וא"כ מדרבנן חייב כנ"ל. וי"ל ממילא דהפ' כ' דר' יוסי דסבר בשניהם חשודין דיחלוקו היינו משום דסבר כתי' תוס' הנ"ל דמדאורייתא לא שייך בחשוד מתוך רק מדרבנן ולכך יחלוקו ור' אבא דפסק חזרה שבועה כו' ומשלם סבר דמדאורייתא משלם כו'. ולכך י"ל גם כאן דר"י דסבר דלא שייך מתוך מדאורייתא ממילא כאן חייב מדרבנן כנ"ל דשפיר אמרינן דיו ולא מיפרך ק"ו דבאמת פטור מה"ת כנ"ל. וכין שחייב, ואי"ל ממילא מדרבנן חייב ולכך סובר בממון דאינו בטל כנ"ל. אבל לרבי דסבר דמדאורייתא שייך מתוך כו' ממילא גם מדרבנן פטור כאן דאין כאן חיוב שבועה כלל דליכא למימר דיו כו' דהא מיפרך כו' שיתחייב מדאורייתא ולכך גם בממון בטל כנ"ל. אך יש לדחות חדא דאף דמדאורייתא חייב מ"מ לא מיפרך ההיקש דבקרקעות ושטרות כו' מועיל ההיקש דלא שייך מתוך ובטל עדותם כנ"ל ועוד דדוחק לר"י דהא דלא בטל הוא רק מדרבנן כו' ועוד א"כ בקרקעות כו' גם לר"י יהי' בטלה עדותם דלא שייך מתוך כו' וז"א. ולתוס' לא קשה זה שתירצו משום דא' מחייב שבועה ולכאורה קשה ג"כ בקרקעות וכה"ג יהי' בטל דליכא שבועה בעד א' כו' דלא קשה כיון דבשאר מילי דאיכא חיוב שבועה לא בטל שוב לא שייך היקש דג' לב' וממילא גם בקרקעות כן כנ"ל. ומ"מ הוא דוחק די"ל דדוקא במה דאיכא חיוב שבועה שוה ג' לב' דגם בב' לא בטל לגמרי וכן בג' לא בטל כו' אבל בקרקע וכה"ג נימא ג"כ דשוה נב' דבטל לגמרי וכן ג' וכמו בנפשות. וגם לתוס' קעה בקרקע וכה"ג. וי"ל בדוחק. או אפשר דשוב ילפינן ממון מאהדדי ממשפט א' כמ"ש תוס' ריש סנהדרין ע"ש. ובמ"ש דנימא דיו כו' י"ל למ"ש הרמב"ם ז"ל מפי השמועה למדו כל מקום שב' מחייבין ממון אחד מחייב שבועה כו' אבל היכא שגם אם מצטרף עם עוד א' לא יחייב ממון אינו מחייב שבועה ע"ש (פ"ה מה"ע). וא"כ לא קשה דנימא דיו כו' והיינו דגם בג' שנמצא א' כו' יחייבוהו שבועה כמו בב' כו' ולהנ"ל ז"א דאיך נימא דיו שיהי' כמו ב' הא אי נימא דבג' שנמצא אחד כו' אינן מחייבין רק שבועה א"כ בב' שנמצא א' כו' גם שבועה אינו מחייב הכשר דהא גם אם יצטרף עה עוד א' ג"כ לא יתחייב ממון רק שבועה שיהי' ג' שנמצא א' כנ"ל וממילא גם שבועה אינו מחייב. ושוב בג' ג"כ אינם מחייבין שבועה דלא שייך דיו כב' כנ"ל. ואף שיש לדחות דעד זה הכשר הי' ראוי להצטרף עם עוד א' לחייב ממון רק דאיתרמי שהעיד עמו הפסול וי"ל דכל מקום שב' מחייבין ממון כו'. אך אינו מוכרת דמ"מ עדות זה שהעיד אינו ראוי להצטרף לחיוב ממון כנ"ל. או י"ל דאינו חייב שבועה בג' שנמצא כו' דלכאורה גם בעד א' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא מעיד שחייב ממון ולהוציא ממון בטל עדותו שאינו נאמן א"כ יתבטל גם לשבועה. אך זה טעות דבשלמא בעדים כו' שדין נאמנות שלהם הוא לגמרי ובעל עדותם לענין מקצת שפיר בטלה כולה אבל בע"א דנאמנות שלו הוא רק לחיוב שבועה ולא לממון ולא בטל כלום מנאמנות שלו כנ"ל. וא"כ ממילא בג' שנמצא אחד כו' דיש ב' עדים ובטל עדותן לענין ממון משום נמצא א' כו' ממילא אין יכולין לחייבו שבועה משום עדות שבטלה מקצתה כיון שדין נאמנות שלהם הוא גם להוציא ובטל מחמת צירוף הפסול שוב בטלה כולה כנ"ל. ויש לדחות. ומ"מ יש לדמותו לעדים הקרובים לזה ורחוקים לא' למ"ב דשייך שם עדות שבטלה כו' גם כאן שייך כנ"ל:
והנה מדברי כל הפ' מבואר דקי"ל כרבי דגם בממון נמצא א' קא"פ בטלה כו'. אך מדברי תוס' ב"ב מ"א ע"ב ד"ה נחלקה עדותן כו' משמע לכאורה דאין הלכה כרבי שכתב וז"ל ואומר ר"י דב"ש כר"י ס"ל כו' אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר והכי הלכתא דפ' ר' נחמן כוותי' ע"ש. אך ז"א דבל"ז דברי תוס' תמוהים לכאורה חדא דאיך כתב דר"נ פסק כר"י הא אדרבה ר"נ פסק בהדיא כרבי שם ע"ש. והג' מהר"י בהגהותיו לש"ס כ' שמצוה לתקנו דמבואר להיפך ע"ש. ולע"ד נראה פי' דברי תוס' בפשיטות דמה שכתבו תוס' והכי הלכתא לא קאי אר' יוסי רק על ר' שמעין בן אלעזר דאמר לא נחלקו בב' כתות עדים כו' דיש בכלל מאתים מנה רק בכת א' סברי ב"ש נחלקה עדותן וב"ה סברי יש בכלל ר' מנה ומאן דפליג ארשב"א סבר להיפך דבכת א' ד"ה נחלקה עדותן גם לב"ה רק בב' כתות פליגי ב"ש וב"ה ע"ש. והקשו תוס' לרשב"א קשה לב"ש דסבר בכת א' נחלק' וא' פסול א"כ גם בב' כתו' יתבטל מטעם נמצא א' קא"פ כו' ותי' ר"י די"ל ב"ש כר"י ס"ל דבממון לא אמרינן נמצא א' כו' ואח"כ כתבו תוס' והכי הלכתא היינו כרשב"א דתו' הוכיחו דע"כ הלכה כרשב"א דהא פ' ר' נחמן כוותי' היינו כוותי' דרחב"א ע"כ דכיון דפ' ר' נחמן הלכה כרבי ע"ש דגם בממון נמצא א' קא"פ בטלה כו' וא"כ אי נימא דלא כרשב"א רק בכת א' גם ב"ה סברי נחלקה עדותן אלא בב' כתות סבר ב"ה יש בכלל ר' מנה א"כ קשה לב"ה קושית תוס' כיון דבכת א' נחלקה כו' והאחד פסול ממילא גם בב' כתות יתבטל מטעם נמצא א' קא"פ. דליכא למימר תירוץ תוס' דב"ה ס"ל כר' יוסי דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דכיון דהלכה כב"ה וסברי כר' יוסי ואיך פ' ר' נחמן הלכה כרבי ואלא מוכח ע"כ דר' נחמן סבר כרשב"א דבב' כתות לכ"ע יש בכלל ר' מנה דק בכת א' פליגי וא"כ ב"ה סבר שפיר כרבי דלדידי' אין שום אחד פסול דהא גם בכת א' לא נחלקה כו' ורק ב"ש סבר כר' יוסי ואין הלכה כמותו רק כב"ה וממילא מוכח שפיר דר' נחמן פ' כוותי' דרשב"א דבשלמא אי אמרינן דלא כר' נחמן רק כשמואל התם דהלכה כר' יוסי י"ל כאן דלא כרשב"א ומ"מ לא קשה לב"ה די"ל דסבר כר' יוסי דהלכתא כוותי' כנ"ל אבל לר' נחמן דהלכה כרבי ממילא ע"כ הלכה כרשב"א וסבר ב"ש כר"י ובית הלל כרבי כהלכה כנ"ל דאי דלא כרשב"א יהי' ב"ה דלא כהלכתא. וא"ש פי' דברי התו' דפ' ר"נ כוותי' והיינו מדפסק הלכה כרבי כנ"ל וא"ש. וא"כ ממילא אדרבה מבואר מדברי תוס' להיפך דגם כן פוסקים ככל הפ' דהלכה כרבי כנ"ל: