חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות עדות · סימן לד
סעיף א
רשע הי' פסול לעדות ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא עדות אמת ואצ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד הב' שעמו הוא עד שקר שאסור לו להעיד:
(א) ואפילו עד כשר כו' אסור לו להעיד כו'. הרמב"ם והטור כתבו משום דכתיב אל תשת ידך עם רשע כו' וזה השית ידו עם רשע כו'. והכ"מ ובב"י תמה עליהם דהא בשבועות פ' שה"ע קאמר מנין לעד היודע בחבירו שהוא גזלן כו' שנא' מדבר שקר תרחק ולא קאמר מהאי קרא דאל תשת כו' והניח בצ"ע:
ונראה לישב דהנה יש לדקדק עוד למה קאמר בש"ס מנין כו' היודע שהוא גזלן כו' למה נקיט גזלן טפי משאר פסולים הוי לי' למנקט סתם ויודע שהוא רשע כמו דנקטו כרמב"ם וטור. ונראה דהנה לכאורה קשיא לי למאי דמבואר לקמן בש"ע סי' צ"ב סעי' ג' וכל מי שחשוד ליקח ממון חבירו פסול לשבועה ודוקא שיש עדים שלקח ממון חבירו אבל בלא עדים אינו חשוד דשמא ס' מלוה ישינה יש לו עליו כו' ע"ש. ובסמ"ע שם וכן כ' תוס' ונ"י ריש ב"מ להדיא דגם בכל גזלן דפסול לעדות ולשבועה ולא אמרינן שמא ס' מ"י כו' משום דכיון דיש עדים ונתברר שגזל אין ספק מוציא מידי ודאי אבל כשאין עדים אף דאמרינן ממ"נ אם גזל ישבע לשקר מ"מ אף שגזל כיון שאין עדים תלינן בס' מלוה כו' ע"ש. גם תירוץ הב' בשיטה מקובצת שם כיון שיודע שיש עדים ולא יועיל תפיסתו ודאי נתכוין לגזול משא"כ בלא עדים ע"ש. וא"כ קשה הכא דאמר בש"ס בעד היודע בחבירו שהוא גזלן כו' דאסור להעיד למה יהי' אסור נהי דיודע שהוא גזל מ"מ כיון שאין עדים רק הוא ולא נתברר כו' נימא דיש לו מלוה ישנה ולכך גזל דגם בגזלן גמור שייך זה כמ"ש הנ"י להדיא ע"ש. וכאן אין צריכין לספק מלוה כו' רק נימא דודאי מלוה יש לו עליו דרק לענין שבועה צריכין לספק מלוה דבודאי א"כ יטול בלא שבועה כדאמר בש"ס התם אבל הכא לענין עדות י"ל שפיר דודאי מלוה יש לו עליו ולכך גזל ובאמת כשר לגמרי ולמה לא יצטרף עמו הא הוא כשר. וא"ל דמ"מ הוא ספק שמא אין לו מלוה כו'. ז"א דכמו שם דנותנין לו שביעה בשביל זה דמוקמינן לי' אחזקת כשרות דמסתמא אינו פסול וכן כאן לענין עדות נוקי ג"כ אחזקה. גם אין לומר כיון דהעד בודאי יודע שגזל שייך נגדו אין ספק מוציא מידי ודאי דהא לו אין ספק. אך ז"א דהא גם לענין שבועה נימא ממ"נ אם גזל הוי ודאי ואין תולין בס' מלוה כו' וע"כ כיון דמ"מ לא נתברר בעדים תלינן כנ"ל וכן הכא. וטעם הב' שכ' בשיטה ודאי לא שייך כנ"ל. גם הא חזינן דעד א' מחויב להעיד כדי לחייב שבועה וא"כ נימא כיון שאצלו הוא ודאי שיודע ואין ספק מוציא מידי ודאי א"כ ישבע ג"כ לשקר דאין לתלות בס' מ"י כיון דהוא ודאי כנ"ל וע"כ כיון דלא נתברר תלינן כנ"ל. וגם איך יהי' רשאי כלל להעיד הא יתחייבו שבועה שלא כדין כיון שיודע בודאי ואין ספק כו' וע"כ כנ"ל. גם א"ל דאיירי שיודע שגזל בעדים ז"א דסתמא קתני שהוא גזלן ועוד הא גם בתובע גזלתני בעדים חייב שבועה דכיון שלא העידו בב"ד ולא מיקרי נתברר ויש לתלות בס' מ"י כנ"ל:
אך נראה דלא קשה דהא אף דאית לי' מלוה הא עבר אלא תחמוד גם אי רוצה רק המעות לטעון ולימא הכי דנאמן עד כדי דמיו כמ"ש הנ"י שם רק לענין שבועה שפיר דאמרינן לא תחמוד בלא דמי משמע ורוצה החפץ ואעפ"כ אינו פסול לשבועה כמ"ש תוס' ונ"י שם משום שאינו חצוף לחטוף כו' ע"ש. אבל לענין עדות דהא קי"ל הוסיפו עליהן החמסנים כו' דגם חמסן דיהיב דמי פסול לעדות וא"כ אף דתלינן במלוה ישנה מ"מ פסול לעדות משום חמסן ולכך שפיר אסור להצטרף עמו כנ"ל. אך הא לכאורה ז"א דהא חמסן פסול רק מדרבנן וקי"ל דפסולי דרבנן בעי הכרזה וא"כ כיון שלא נתברר עדיין ולא הכריזו כשר גם מדרבנן. אך י"ל כיון דהא דבלא הכרזה כשר הוא משום פסידא דלקוחות שלא רצו חכמים להפסיד כיון שאינו ידוע אבל מי שיודע דפסול אסור לעשותו עד לכתחלה וכן כ' הנ"י דלאותו עדות שיפסל לא בעי הכרזה כו' משום דלא שייך טעם הנ"ל וא"כ א"ש דבש"ס איירי לענין להצטרף בשעת ראי' לראות עמו כמ"ש הש"ך ושפיר כיון שהוא יודע שהוא גזלן ועכ"פ פסול מדרבנן כנ"ל ואף דבעי הכרזה מ"מ כיון שהוא יודע האמת אסור לו להצטרף לכתחלה ועבר על מדבר שקר תרחק. ומיושב ממילא הנ"ל דבש"ס דנקיט התם כל הני דעבר על מדבר שקר כו' ע"ש ולכך נקיט שפיר רק גזלן ולא שאר פסול דשאר פסול בל"ז עובר על אל תשת ידך כנ"ל רק בגזלן אינו עובר דהא אינו פסול כלל באמת כיון דתלינן במלוה כו' ולא שייך אל תשת ידך עם רשע כו' רק מדבר שקר כנ"ל כיון דמצטרף לכתחלה עמו ופסול מדרבנן עכ"פ כנ"ל:
ומיושב שפיר דהרמב"ם וטור דנקטו סתם ויודע בחבירו שהוא רשע כתבו שפיר הטעם דאל תשת כו' דבפסולי דאורייתא עובר באל תשת כו' כיון דבאמת פסול כנ"ל וא"ש. גם כיון דהם איירי לענין להצטרף להעיד עמו כיון שכבר ראה י"ל דמחויב להעיד בגזלן כיון שאינו פסול רק מדרבנן ובלא הכרזה יהי' כשר ויפסקו כדין כיון שכבר ראה רק בשאר פסולין ועובר באל תשת כנ"ל:
או י"ל למ"ש מהרי"ט ושאר פוסקים דהיכא דיצא הדבר מחזקתו עכ"פ מדרבנן שוב לא מוקמינן אחזקה גם לענין הדאורייתא כיון דעכ"פ יצא מחזקתו ע"ש. וא"כ י"ל גם כאן דגם בגזלן עובר כנ"ל דהא דתלינן במלוה ישינה אף שהוא ספק הוא משום דמוקמינן אחזקת כשרות. וא"כ היינו לענין שבועה דאי יש לו מלוה כשר לגמרי כנ"ל אבל לענין עדות כיון דאף אם נתלה במלוה מ"מ פסול מדרבנן כנ"ל א"כ שוב יצא מחזקתו עכ"פ מדרבנן בודאי שוב פסול מספק מדאורייתא דשמא אין לו מלוה ואתי שפיר להצטרף משום אל תשת כו'. אך בש"ם דקאי אקרא באמת דקאמר מנין כו' וא"כ שפיר לא אמר מקרא דאל תשת כו' דהא מן התורה קודם שתיקנו לפסול חמסן א"כ לא הי' עובר כלל באל תשת כו' דהא אית לי' שפיר חזקת כשרות ותלינן במלוה שאינו פסול כלל כיון שלא תקנו כנ"ל ולכך אמר רק משום מדבר שקר דזה י"ל דעובר גם בלא התקנה לענין לכתחלה כיון שהוא ספק כנ"ל. אבל עכשיו שכבר תיקנו לפסול בחמסן שפיר י"ל דגם בגזלן עובר באל תשת כיון דליכא חזקה כנ"ל ונקטו שפיר טעם הנ"ל. ואף דלכאורה לא יצא כלל מחזקתו אף מדרבנן כיון שלא הכריזו. מ"מ ז"א דשם פסול עליו מדרבנן רק שלא נודע ויש לדחות דהם אמרו והם אמרו שיהי' כשר קודם שהכריזו כנ"ל:
או י"ל דאפשר מ"מ י"ל כמ"ש דלכך לא תלינן במלוה ישינה כו' משום דכיון דהעד יודע בודאי שגזל שייך נגדו אין ספק מוציא מידי ודאי ואסור לו להצטרף כנ"ל ויש לדחות מ"ש בשבועה דהתם אף דאמרינן ממ"נ מ"מ אין זה ידוע ותולין שפיר משא"כ נגד העד דשפיר ידוע לו בודאי ואינו תולה כנ"ל. אך זה שייך לענין מדבר שקר תרחק דעובר כיון שהוא יודע בודאי ושייך אצלו אין ספק כו' אבל לענין שיעבור באל תשת כו' דהטעם הוא דגורם שפוסקין הב"ד שלא כדין ע"פ פסול וזה לא שייך בגזלן דהא הב"ד שאינו ידוע להם יפסקו שפיר כדין אף שגזל באמת דיש לתלות במלוה כו' וכמו לענין שבועה דאף דאמרינן ממ"נ תולין משום שאינו ידוע כנ"ל ולכך אמר בש"ס שפיר בגזלן רק הטעם דמדבר שקר כנ"ל אבל הם דנקטו סתם רשע כתבו שפיר טעם הנ"ל:
עוד י"ל דהש"ס דנקיט גזלן משמע משום דהוא אליבא דר"י דבעינן רשע דחמס דוקא דומיא דגזלן דסובר כרבא ע"ש ולכך נקיט גזלן. וא"כ לרבא דדוקא רשע דחמס פסול היינו דפסלה התורה פסולי עבירה הוא רק משום חשש שמעיד שקר ע"ש והיכא שאינו חשוד להעיד שקר בעדות זה אינו פסול כלל אף שהוא רשע ע"ש. וא"כ א"ש דלא שייך אליבי' שיעבור באל תשת כו' דהא כיון שיודע שהוא אמת אינו עובר כלל דאינו פסול כלל כיון שמעיד אמת דאין פיסולו רק מחשש עדות שקר כנ"ל ולכך אמר דעובר רק מדבר שקר כו' דמ"מ גורם שהב"ד יטעו דמ"מ עליו אין לסמוך כיון דהוא רשע דחמס כנ"ל. אבל לדידן דקי"ל כאביי דלא בעינן חמס וא"כ פסלה התורה הפסולין אף שהוא אמת מצד עצמו ולכך שפיר נקטו הטעם דעובר באל תשת כו' דבאמת פסול אף שיודע שהוא אמת כנ"ל:
ובדין הב' שיודע שמעיד שקר מבואר בתוספתא פ"ה דשבועות להדיא הטעם דעובר באל תשת כו' ע"ש. רק דיש לחלק כמ"ש הפוסקים דדוקא כשיודע בעד הב' שמשקר וא"כ עובר עבירה בעדות זה עצמו אז שייך אל תשת ידך כו' שהשית ידו עם רשע כשעושה האיסור משא"כ היכא שהוא אמת ואינו עושה איסור עתה רק שהוא רשע מכבר י"ל דאינו עובר כנ"ל:
ויש לישב עוד דהנה לכאורה קשה למה לי' טעמא דמדבר שקר או הנ"ל הא בל"ז הא הדיינים שפוסקין הדין ע"פ הרשעים עוברים בלאו גמור דאל תשת רשע עד כמ"ש הרא"ה בס' החינוך ע"ה דהי' ראוי לחייב מלקות הדיינים רק משום שאין בו מעשה ע"ש. וא"כ כיון שאין הדיינים מכירין רשעו וע"י שמעיד הוא עמו פוסקים הב"ד ע"פ הרשע ועוברים בלאו הנ"ל א"כ ממילא עובר הוא בלפני עור כיון שע"י עוברים הב"ד שאינם יודעין כנ"ל. וכמו בריבית שהלוה והעדים עוברים בלפני עור ובשאר דברים כו' ולמה לטעמ' דמדבר שקר כו'. אך י"ל דלא קשה דהא דעוברים בלפני עור הוא דוקא היכא שזולתו לא הי' נעשה האיסור דדוקא בקאי בתרי עברי דנהרא כו' ע"ש (ב"ק קי"ז). וא"כ כיון דעד אחד מחיוב שבועה וזה נקרא ג"כ עדות וא"כ אם הב"ד מחייבים שבועה ע"פ עד אחד רשע ג"כ עוברים באל תשת רשע עד דעושים אותו עד לחייב שבועה כנ"ל. וא"כ שוב אין העד הב' עובר בלפני עור כו' דהא גם זולתו היו עוברים בלאו הנ"ל אף שלא הי' מעיד מ"מ הי' מחייבין שבועה ע"פ הפסול לבדו כיון שאינם יודעין כנ"ל והיו עוברים ג"כ בלאו הנ"ל ואינו עובר בלפני עור כנ"ל וצריך שפיר לטעם הנ"ל:
ובזה יש לישב מה דקשה למה נקיט דוקא פסולי עבירה ולא פסולי קורבה שיודע בחבירו שהוא קרוב לבע"ד דג"כ עובר מדבר שקר תרחק דגורם שיוציאו ממון ע"פ פסולין דמאי חילוק:
ולמ"ש י"ל דהא הב"ד שמחייבין ע"פ קרובים עוברים ג"כ בלאו דלא יומתו אבות על בנים כו' ע"ש וגם בחיוב ממון עוברים על הנ"ל וא"כ בלאו זה דקאי על החיוב שלא יומתו היינו שלא יחייבו מיתה או ממון ע"פ קרובים וא"כ בעד אחד קרוב נראה דאין הב"ד עוברים דחיוב שבועה לא מיקרי חיוב רק לברר הדבר כנ"ל רק בב' עדים כשמחייב על ידם עוברים. וא"כ שוב העד היודע בחבירו שהוא קרוב עובר בל"ז בלפני עור כו' דגורם שהב"ד עוברים בלאו דלא יומתו כו' וכאן שפיר האיסור רק על ידו דעל ידו מחייבין ממון ע"פ הקרוב שאם לא הי' מעיד לא היו עוברים כלל אף שהיו מחייבין שבועה כנ"ל ושפיר לא נקיט ביודע שהוא קרוב דבזה אין צריכין למדבר שקר תרחק דעובר אלפני עור כנ"ל רק ביודע שהוא פסול בעבירה בזה לא עבר אלפני עור דבזה הוא האיסור אל תשת רשע עד וזה עוברים אף בעד א' שעושים אותו עד דגם בחיוב שבועה נקרא עד ע"י וא"כ גם בלא עדותו הי' הב"ד עוברים ולא שייך לפני עור רק כנ"ל:
אך נראה דהעד הפסול בעבירה עצמו במה שמעיד לפני הב"ד שאינם יודעין שפיר עובר אלפני עור דהא במה שמעיד גורם שהב"ד עוברים באל תשת כו' וזולתו לא היו עוברים כלל והוי כקאי בתרי עברי דנהרא וא"כ י"ל דגם לחילוק הנ"ל שמחלקין דדוקא ביודע שמעיד שקר שעושה עכשיו איסור אז עובר הב' באל תשת משא"כ כשמעיד אמת רק דהוא פסול דאינו עושה עכשיו איסור כנ"ל. ולמ"ש י"ל דהא גם כשמעיד אמת רק דהוא רשע עובר העד עצמו בלפני עור בעדות זה כנ"ל וא"כ כיון שעושה איסור בעדות זה אף שהוא אמת וא"כ שוב עובר עד הב' באל תשת כו' כיון שעושה איסור בעדות זה ג"כ. אך י"ל דמדאורייתא אינו נקרא רשע במה שעובר אלפני עור כיון שאין בו מלקות דלכך אינו פסול מדאורייתא כמ"ש הסמ"ע בשוחט לאחרים. אך י"ל דהא גם ברשע מדרבנן אסור להצטרף דשייך ג"כ אל תשת מדרבנן ע"ש וא"כ עכ"פ לענין זה כיון דכבר הוא רשע מדאורייתא רק דנימא חילוק הנ"ל דלא שייך אל תשת רק במה שעובר עכשיו וא"כ כיון דעובר בלפני עור ונק' רשע מדרבנן שפיר עובר באל תשת עכ"פ מדרבנן. אבל הש"ס דקאי אדאורייתא שפיר אינו עובר כנ"ל רק מדבר שקר תרחק כנ"ל. ובקרקעות וכה"ג דאינו חייב שבועה י"ל דעובר גם אלפני עור דהא בלא עדותו לא הי' עוברים בלל שלא הי' מחייבין כלל על פיו והוא בעדותו גורם שיחייבו הב"ד ע"פ הפסול שיש בו עדים ושייך לפני עור כנ"ל:
וביודע בחבירו שהוא קרוב דלכאורה לא שייך אל תשת מ"מ נראה דאסור עכ"פ להצטרף משום מדבר שקר דזה שפיר שייך גם בקרוב או אפשר דעובר גם בלפני עור כמ"ש. ואפשר דגם בחיוב שבועה שייך לא יומתו וממילא אינו עובר בלפני עור דגם זולתו עוברים כנ"ל רק מדבר שקר כו'. והא דלא נקיט בש"ס יודע שהוא קרוב י"ל דרבותא קמ"ל דלא מיבעיא בקרוב דטעם פיסולו מגזה"כ אף שהוא אמת כדאמר בש"ס ולעיל ל"ג וא"כ ודאי אסור להצטרף אף שיודע שאמת מאי בכך. אבל בגזלן ס"ד דהטעם משום שקר וכיון שהוא אמת מותר קמ"ל דמ"מ פסול כנ"ל. או משום דבקרוב הוי מלתא דעבידא לגלויי כו':
(ב) אסור לו להעיד עמו כו'. הש"ך ז"ל תמה על דין זה כיון שיודע שהוא אמת שחייב למה לא יעיד ותירץ משום דכמו בנמצא א' קרוב או פסול כו' ע"ש. ועדיין אינו מובן דמאי בכך הא מ"מ אעפ"כ יודע שחייב באמת ולמה לא יעיד. אך לא ידעתי מאי קשיא לי' דמצינו כזה בכמה דוכתי דקי"ל דמזויף מתוכו פסול ואף שנמסר לפני עדי מסירה כשרים מ"מ כיון שחתומים עליו פסולים פסול משום דלמא אתי למסמך על העידי חתימה ע"ש (גיטין י'). וא"כ מאי בכך שיסמוכו על הפסולין הא יפסקו כדין דבאמת נמסר בעידי מסירה כשרים. וע"כ דאף דגוף הפסק הוא כדין מ"מ מה שפוסקין וסומכין על העדים הוא שלא כדין ואף דשם פסול רק מדרבנן הוא משום שהוא רק ספק שמא אתי למסמך כנ"ל וכן ממש הכא אף שהמעשה אמת מ"מ מה שיסמכו על העדים שלא כדין כנ"ל. וכן הא דאמר בש"ס פ' ד' אחין גבי דלא תיקנו זמן בקדושין משום דהיכי נעביד כו' נינחי' גבי עדים זימנין דחזי בכתבא כו' ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם כו' ע"ש. וג"כ מאי בכך הא יפסקו כדין שבאמת מקודשת אף שיעידו מפי כתבם. וע"כ צ"ל ג"כ כנ"ל דמ"מ מה שיסמכו הב"ד על העדים יהי' שלא כדין וכנ"ל. וכן פ' ג"פ גבי מקושר דאמר דלמא אתי לקיומי בחד קרוב ע"ש ואף שהוא אמת צ"ל ג"כ כנ"ל:
ויש לפרש דברי הש"ך ז"ל דבשלמא התם בכל הני יגרום שהב"ד יפסקו ע"פ הפסולים שלא כדין ויעברו אלא יומתו כו' וכה"ג שיעשו שלא כדין. אבל כאן כיון שגם בלא עדותו יחייבו שבועה ע"פ הפסול לבדו ויפסקו ג"כ שלא כדין ורק במה שמעיד יחייבו ממון בשביל שמעיד גם הוא וזהו כדין ואינו מוסיף כלל שיהי' שלא כדין יותר במה שמעיד מבלא עדותו. וע"ז תירץ הש"ך ז"ל שפיר כיון דהדין הוא נמצא א' קרוב או פסול עדותן בטילה וא"כ ע"י עדותו מה שיפסקו לחייב ממון יהי' ג"כ שלא כדין דהא גם עדותו בטל וגורם יותר שלא כדין בעדותו לסמוך על הפסולין לחייב מטון ודמי להנך דלעיל כמ"ש:
הנה בדין הנ"ל יש לישב מה דקשה לכאורה פ"ב דכתובות דקאמר ל"ש אלא אנוסים מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין אדם משים עצמו רשע ולא מהימני אף באין כ"י יוצא ממ"א ואיכא מיגו ע"ש וקשה דמשמע דאיירי שכל אחד מעיד על עצמו וגם על חבירו שהיו אנוסים וא"כ כיון דאיכא מיגו נהי דמה שאומר על עצמו שהי' אנוס מחמת ממון אינו נאמן משום אין אדם כו' מ"מ לענין מה שמעיד על חבירו שהי' אנוס ע"ז יהי' נאמן במיגו דע"ז לא שייך אין אדם כו' כיון שמעיד על חבירו וכן חבירו עליו דהא בתרי גופי קי"ל פלגינן דיבורי' ואף שעל עצמו אינו נאמן יהי' נאמן על חבירו כנ"ל:
ולהנ"ל א"ש כיון דאמרינן ביודע בחבירו שהוא רשע דאסור להצטרף ועובר באל תשת כו' וממילא כיון דקי"ל עדים החתומים על השטר כנחקרה בב"ד כו' אסור לחתום ג"כ על השטר כשיודע שחבירו שחותם הוא רשע כנ"ל. וא"כ במה שאומר שחבירו העד הב' הי' אנוס מחמת ממון ממילא ג"כ עושה עצמו רשע אף שהוא חתם באמת מ"מ עבר באל תשת כו' שחתם עם רשע והעיד עמו וא"כ שוב שייך גם על זה אין אדם משים עצמו רשע דגם על מה שמעיד אחבירו שהי' אנוס ג"כ משים עצמו רשע אף שחתם באמת ושפיר אינו נאמן במיגו כלל גם על חבירו כנ"ל. ואף דעדי השטר חותמין זה בלא זה ויכול להיות שחתם הוא לבדו מקודם באמת ואח"כ חתם האנוס ולא נצטרף כלל. מ"מ ז"א דכיון שאומר שחתמו יחד והיו אנוסים א"כ שוב לענין זה שלא נאמין לו שחתם יחד הוי חד גופא דלא פלגינן דיבורי' דצריכין להאמינו לענין זה שהי' אנוס ולא ע"ז שחתם אז רק אח"כ וגם זה לא העיד כמ"ש תוס' שם ולא פלגינן כנ"ל. ובזה יתיישב שם מה שהקשו דדחה רבא כיון שהגיד כו' אלא אמר רבא ל"ש כו' והקשו הא לא דחה רק מאי דבעי למימר דבסיפא נאמנין מחמת נפשות ודחה כיון שהגיד אבל מאי דאמר רב"ח דבאין כ"י יוצא ממ"א נאמנים אנוסים גם מחמת ממון זה לא דחה כלל ולמה חזר גם מזה ע"ש. ולמ"ש י"ל דכל הטעם דבעי רב"ח למימר דנאמנים ברישא מחמת ממון היינו משום דסובר כנ"ל נהי דאין אדם משים כו' מ"מ נאמן על חבירו דהי' אנוס במיגו כנ"ל דאין לומר כתירוץ הנ"ל דגם בזה משים עצמו רשע שהעיד עם פסול ז"א דלס"ד דרב"ח דבשטר לא שייך כיון שהגיד דלא מיקרי עדות בשטר א"כ לא עבר באל תשת שלא העיד עמו עדיין כלל ולכך בעי למימר שפיר דנאמן במיגו על חבירו כנ"ל דלא שייך אין אדם כו'. וממילא א"ש דדחה רבא כיון שהגיד כו' דעדים החתומים כו' כנחקרה כו' א"כ ממילא נדחה גם מה דבעי למימר דנאמן ברישא במיגו מחמת ממון. ז"א דגם מה שמעיד על חבירו שייך אין אדם כו' שנצטרף עמו כיון דהוי כנחקרה עדותן כו' וממילא אינו נאמן גם על חבירו וחזר רבא שפיר גם מזה דתלוי זה בזה כנ"ל:
או י"ל בדברי הש"ך ז"ל למאי שכ' תוס' ב"ב (ל"ד) דלכך אמרינן מתוך שאיל"מ משום כיון דאמרה תורה דעד א' קם לשבועה א"כ כל זמן שאינו נשבע נגדו הוי לי' כשנים ממש ע"ש וא"כ כאן שפיו יוכל להעיד דאף שיפסקו הב"ד שחייב יהי' כדין דכיון שלא ישבע נגדו א"כ חייב מחמת עדותו לחוד שהוא כשר. ואף דזה הוא שלא כדין דע"פ דין ראוי שישבע נגדו כיון שהב' הוא פסול מ"מ מה בכך הא הוא רק גורם שלא ישבע לשקר דבלא עדותו הי' נשבע לשקר וע"י עדותו אין פוסקין לו שבועה אבל במה שחייב לשלם שפיר הי' כדין ע"י עדותו לחוד כיון שאינו נשבע נגדו הוי כב' לחייב כו'. ועוד דגם מה שאינו נשבע הוא כדין כיון שאינו נודע פיסול הב' א"כ אין יכולין לפסול לו שבועה דיופסל אח"כ כמו במשכון שמא יוציא הלה כו'. ואף שבאמת פסול עד הב' מ"מ זה אינו חיוב רק גורם שלא יוכלו לחייבו שבועה מחשש הנ"ל. וע"ז תירץ הש"ך שפיר כיון דנמצא א' קא"פ עדותן בטלה א"כ גם עדותו בטל אם יעיד עמו וא"כ גם שבועה אינו חייב ושוב יהי' החיוב ממון ג"כ שלא כדין דאינו חייב כלל אף שלא ישבע כנ"ל ושפיר גורם שיפסקו שלא כדין ע"פ הפסולים ועובר:
ובזה י"ל ג"כ הרמב"ם דנקיט דעובר באל תשת כו' היינו בגוני דמיפסל מטעם נמצא א' קרוב או פסול כו' כמ"ש הש"ך ז"ל לכך עובר כנ"ל דהא יתחייב ע"פ הרשע ועדותו שלא כדין והשית ידו עם רשע כנ"ל. אבל בש"ס איירי היכא דלא מיפסל שלא מצטרף בראי' וכה"ג לכך אינו עובר דהא ע"פ עדותו לחוד יתחייב כדין כל זמן שאינו נשבע רק מ"מ עובר על מדבר שקר תרחק דהא מ"מ יהי' שקר מה שלא יפסקו שבועה אף שהחיוב יהי' כדין כיון שבאמת עד הב' הוא פסול והדין שישבע כנ"ל אבל אינו עובר באל תשת כו' כיון דהחיוב הוא ע"פ עדותו לבד כדין כנ"ל:
סעיף ב
איזהו רשע כל שהי' עבר עבירה שחייבים עלי' מלקות ואצ"ל אם חייבים עליה מיתת ב"ד ל"ש אם עבר לתיאבון ל"ש אם עבר להכעיס (עבר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן):
(ג) כל שעבר כו'. כ"כ הרמב"ם ז"ל משום דמחויב מלקות נקרא רשע דכתיב והי' אם בין הכות. הרשע וכן מחויב מיתה כו'. וכתב עוד דרשע דחמס כגון גנב וגזלן אף שאינו חייב מלקות כלל דניתן לתשלומין מ"מ פסולים כיון שלוקחים ממון שאינו שלהם דכתיב כי יקום עד חמס כו' ע"ש. והלח"מ תמה שם למה שביק קרא דאיירי בי' קודם אל תשת כו' להיות עד חמס ונקיט קרא אחרינא כו' והניח בקושיא ע"ש. ולע"ד לא קשה מידי דכבר כ' שאינו נקרא רשע מדאורייתא רק המחויב מלקות או מיתה וא"כ דלא מוכח כלל גנב וגזלן מהאי קרא כיון שאינם בני מלקות אינו נקרא רשע. ואף דכ' להיות עד חמס. מ"מ קאי ארשע אל תשת כ' עם רשע כו'. ואף דכתיב חבול ישיב רשע גזילה ישלם. מ"מ מדברי קבלה לא ילפינן להיות נקרא רשע לפסול לעדות כמ"ש מהרי"ט להדיא אהאי קרא דחבול ישיב כו' סי' מ"ג ע"ש. ולכך נקיט הרמב"ם ז"ל דמוכח מקרא דכי יקום עד חמס דלא כתיב רשע רק חמס סתם דפסול גנב וגזלן כנ"ל. וזה פשוט ומבואר בדברי הרמב"ם ז"ל ע"ש:
ובזה נראה לע"ד בפשיטות לישב הרמב"ם וטור וש"ע סעיף א' דכ' ביודע בחבירו שהוא רשע דעובר באל תשת כו' דתמהו עליהם דבש"ס אמרינן מנין ליודע בחבירו שהוא גזלן כו' שנאמר מדבר שקר כו', ע"ש לעיל ס"ק א'. ולהנ"ל מיושב דכבר כתבנו דקשה למה נקיט בש"ס גזלן ולא סתם רשע. אך למ"ש א"ש דהא גזלן לא מוכח כלל לפסול מקרא דאל תשת כו' דאינו נקרא רשע מדאורייתא כיון שאינו חייב מלקות רק דפסול מקרא דכי יקום עד חמס. וא"כ לענין זה שיודע בחבירו שהוא גזלן אינו עובר כלל באל תשת ידך עם רשע דהא אינו נקרא רשע כלל מה"ת רק דעובר על מדבר שקר כו' שגורם להוציא ממון ע"פ פסול כנ"ל. ולכך בש"ס דמסדר אמאי דעובר על מדבר שקר כו' ע"ש נקיט לכך דוקא גזלן אבל הרמב"ם וטור דנקטו יודע בחבירו שהוא רשע והיינו המחויב מלקות או מיתה דהוא רשע דקרא שפיר נקטו דודאי עובר באל תשת כו' שהשית ידו עם רשע כנ"ל וא"ש:
והנה בלאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד כתב בתומים דאף דלא לקי מ"מ ודאי פסול דאינו לקלות האיסור רק לחומרו ע"ש. ובמהרי"ט סי' מ"ג מבואר להיפך דלא נפסל ע"ש. וגם סברתו יש לדחות דבשלמא אם הי' בדבר זה עצמו חיוב מיתה הי' שייך סברא הנ"ל. אבל באמת בלאו הניתן כו' כגון גונב נפש כו' דלא נכתב הלאו כלל לחייב מלקות על הגניבה לחוד רק דכשימכרנו אח"כ יתחייב מיתה אבל בגניבה לחוד אין כאן חיוב כלל לא מלקות ולא מיתה ומאן לימא לן דחמיר מלאו דיש מלקות בעבירה זו עצמה. וכן בלאו דמחמר בשבת קנ"ד דהוי לאו הניתן לאזהרת מיתה כו' ופירש"י ז"ל שם משום דלאו דלא תעשה מלאכה עיקרו נכתב רק להזהיר על מלאכות שחייב מיתה ולא לחייב מלקות אמחמר ע"ש. וא"כ למה יהי' חמור מעבירה שיש בה מלקות וכי בשביל שנכלל גם בלאו זה עבירות שיש בהם מיתה יהי' חמור גם העבירה שאין בה כו'. ואין להביא ראי' מתוס' סנהדרין פ"ו ע"ב שכתבו גבי גניבה בנפש שיכולין לומר לפוסלו לעדות באנו אף למ"ד לאו שניתן כו' אין לוקין ע"ש. דז"א דבל"ז בגונב נפש הוי רשע דחמס ופסול אף שאין בו מלקות כמו כל גנב וגזלן אבל שאר לאו הניתן כו' כגון מחמר וכה"ג י"ל שפיר דלא מיפסל מדאורייתא כנ"ל:.
(ד) עבירה שחייבים עלי' מלקות כו'. לכאורה הי' נראה דעדות זה שמעידים עליו לפוסלו שעבר עבירה כו' בעי דו"ח כיון דלענין חיוב מלקות בעינן דו"ח ובלא מלקות אינו נפסל כנ"ל. אך באמת ז"א דלא בעינן שיהי' הוא חייב מלקות על עבירה זו דהא גם בלא התראה נפסל רק דיהי' חייב מלקות על איסור זה ולכך אף בלא דו"ח אף שאין הוא חייב מלקות מ"מ יש בעבירה זו חיוב מלקות ופסול כנ"ל. אמנם לענין שיהי' פסול מדאורייתא נראה דבעינן דו"ח גם לענין לפוסלו לחוד. דמה"ת כל עדות בעי דו"ח דכתיב משפט א' כו' רק מדרבנן לא בעינן בממון כו'. ונהי דנימא דגם לענין לפוסלו לעדות שייך התקנה דלא ליבעי דו"ח אבל מ"מ אינו פסול רק מדרבנן. ונפקא מינה לענין קדושי אשה דאם קדש בפניהם צריכה גט כיון שהועד עליהם לפוסלם בלא דו"ח ושפיר צריך דו"ח שיהי' פסול מה"ת וכן עדות שאי"ל בעי ובאמרו א"י בטל כנ"ל:
ולכאורה יש להקשות דא"כ איך פסול כלל מדאורייתא הא תוס' ריש מכות הקשו גבי בן גרושה וב"ח כו' אין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו כו' והקשו א"כ איך נעשה הוא בן גרושה הא הוי עשאאי"ל ותירצו תי' א' כיון דלוקין ומיקיימא הזמה במלקות שפיר מיקרי יכול להזימם ע"ש. והנה הרמב"ן ז"ל במלחמות סנהדרין פ"ו גבי עדי גניבה בנפש כו' כתב דעדים שהעידו לפסול לעדות אינם חייבים מלקות כלל כשהוזמו דלא קרינן והרשיעו את הרשע שלא הרשיעוהו כלום במה שפוסלים אותו לעדות ע"ש. וא"כ איך משכחת לה לפסול לעדות מדאורייתא הא קשה קושית תוס' הנ"ל גבי ב"ג גם כאן דהא הוי עשאאי"ל. וא"ל דמה שנפסלים גם הם לעדות כשהוזמו הוי כאשר זמם. דז"א דלאו מכאשר זמם נפסלין דא"כ הי' ראוי שיפסלו משעה שהעידו הראשונים דהא רצו לפוסלם משעה שהעידו וכן נפסלו הם ג"כ. וע"כ דלא מכאשר זמם נפסלים דכמו דאימעט גבי בן גרושה כאשר זמם לו ולא לזרעו כמו כן לענין פסולי עדות דאינו נוגע לו רק לאחרים שנפסול העדות שהעידו ומה חטאו הם שיפסלו שטרותיהם רק דהפסול הוא מכאן ואילך משום דהם רשעים ולא מכאשר זמם. א"כ קשה דהוי עשאאי"ל וא"ל כתי' תוס' דמיקיימא הזמה במלקות ז"א דלהרמב"ן ז"ל אין כאן חיוב מלקות בעדות זה דלא הרשיעוהו כנ"ל. וי"ל לכאורה דכמו שכ' תוס' דמה דמיקיים במלקות מיקרי יכול להזימו אף שאינו משום כאשר זמם מ"מ כיון שיש עונש הוי יכול להזימו. כמו כן גם כאן כיון דנפסלים גם הם לעדות אף שאינו משום כאשר זמם רק מכאן ואילך מיקרי יכול להזימו דיש קצת הזמה. וכן משמע מדברי ש"ך ז"ל סס"י ל"ח דמה דנפסל לעדות מיקרי יכול להזימו בשטר ע"ש. אך אעפ"כ הוא דוחק דבשלמא מה דמיקיים במלקות שהוא עונש על העדות שקר שפיר מיקרי יכול להזימו אך למה שנפסלין לעדות שהוא משום שאינם נאמנים אח"כ משום שהם רשעים ואיך יהי' נקרא בשביל זה יכול להזימו. ועוד דלהרמב"ן ז"ל הנ"ל י"ל שאין העדים נפסלין כלל ג"כ כשהוזמו כיון שכ' שאינו עדות כלל ולא הרשיעו כלום ע"ש. וכמו שאינם חייבים מלקות משום דלא הי' עדות כלל כמו כן י"ל שאינם נפסלין ע"ש. ורק משום רשע יש לפוסלן וזה ודאי לא מיקרי מיקיימא הזמה דהוא רק מחשש שקר ע"ש. וא"כ קשה עדיין כנ"ל דאיך פסול מדאורייתא הא הוי עשאאי"ל כנ"ל. ובשלמא היכא שמעידים באמת לחייבו מלקות א"ש דהא על החיוב מלקות שייך שפיר הזמה וכיון שחייב מלקות ממילא פסול אבל כשמעידים שעבר עבירה כו' ולא התרו בו דאינו חייב מלקות ואעפ"כ פסול לעדות מה"ת כמבואר ברמב"ם וש"ע וא"כ כיון שאינו חייב מלקות והעדות הוא רק לפוסלו שפיר קשה כנ"ל. וכשמעידים לפוסלו אחר שכבר העיד ג"כ א"ש דאז שייך כבר הזמה רק במקודם קשה כנ"ל:
ויש לומר כמו שתירצו תוס' תירוץ הא' גבי בן גרושה כו' דכיון דאימעט בהאי קרא דכאשר זמם דלא משכחת כו' לכך לא בעינן כלל יכול להזימו בעדות דב"ג ע"ש. וכמו כן י"ל בעדות דלפסול לעדות כיון דלא שייך כאשר זמם כיון שאין נוגע לו כנ"ל ולא נקרא הרשיעוהו כנ"ל לכך לא בעינן כלל יכול להזימו כנ"ל. וא"כ נראה דכשאומרים א"י בחקירות מ"מ אין עדותן בטלה כיון דלא בעינן יכול להזימו כלל כנ"ל ושפיר פסול מן התורה כנ"ל:
ובזה יש לישב קושית תוס' סנהדרין פ"ו שהקשו דיכולין לומר לפוסלו לעדות באנו ע"ש ותירצו דוחק. גם ברמב"ם ז"ל קשה איך נקיט סתם גבי עדי גניבה בנפש ומשמע גם היכא דהי' כשר מקודם הא קשה קושית תוס' דיכולין לומר לפוסלו באנו ולמ"ש מיושב דאם באו לפוסלו הי' להם לומר א"י על החקירות כששאלו אותם כיון דבאמת המעשה שקר שהוזמו למה הי' להם לומר באיזה יום כו' הי' להם לומר א"י ואעפ"כ הי' פסולין כיון דלא בעינן יכול להזימו לענין לפוסלו כנ"ל וע"כ דבאו לחייבו מיתה ובשלמא למ"ד לאו הניתן לאזהרת מיתה לוקין כו' אמר שפיר דיכולין לומר להלקותו באנו דגם לענין מלקות צריכין לומר החקירות משא"כ למ"ד אין לוקין רק לפוסלו וע"ז הי' יכולין לומר א"י כנ"ל. וי"ל דהתוס' אזלו לטעמייהו דסברי דלא כהרמב"ן ז"ל רק דלוקין כשהעידו לפסול לעדות וא"כ שפיר לתי' א' שתירצו במכות דמה דמיקיים במלקות נקרא יכול להזימו כו' א"כ גם בעדות זה לפסול לעדות י"ל תירוץ הנ"ל דג"כ יתחייבו מלקות וא"כ לא אימעיט כלל ובעינן שפיר יכול להזימו שיתקיים עכ"פ במלקות וא"כ ממילא כשאומרים א"י בחקירות עדותן בטלה גם לענין לפסול לעדות ולכך הקשו תוס' שפיר דיכולין לומר לפסלו באנו ואעפ"כ הי' צריכין לומר החקירות כנ"ל. אבל לרמב"ן ז"ל הנ"ל דאינם לוקין א"כ לא יהי' שייך הזמה כלל וע"כ דאימעט ולא בעינן כלל יכול להזימו א"כ גם כשאומרים א"י בחקירות יהי' פסול וע"כ לא בא לפוסלו וא"ש כנ"ל:
ואין להקשות איך משכחת לה עכשיו פסולי תורה הא אנן הדיוטות אנן ולא יכולין לקבל עדות מדאורייתא דבעינן מומחין ולא מהני הקבלת עדות שלנו לפוסלם רק מדרבנן ונ"מ לענין קדושין כנ"ל. אך ז"א כמ"ש לעיל סי' א' דהא. כל העדיות שיעידו אלו העדים לפנינו ג"כ לא יועיל רק מדרבנן. וא"כ הם אמרו והם מרו דהא גם העדות שמעידים שנתקדשה ג"כ אין יכולין לקבל מן התורה כנ"ל:
ולכאורה י"ל דהא מה דמהני בממון לדון באינם מומחין הוא דוקא במידי דאית בהו חסרון כיס כמבואר לעיל סי' א'. ולכך בושת אין דנין דחייבה התורה מה שבאמת אינו חייב וליכא ח"כ ע"ש. וא"כ מה שמקבלין עדות לפוסלו לעדות ממון אף שאינם מומחין הוא ג"כ מדרבנן ודוקא באיכא ח"כ כנ"ל. וא"כ לכאורה ברשע דלאו דחמס דאמרינן ודאי דאינו משקר באמת רק שהוא גזה"כ דאף שאומרים אמת יהיו פסולין וכמ"ש תוס' גבי חתם עד שלא נעשה גזלן כו' דבלאו דחמס אין חוששין שהקדים הזמן משום דאינו חשוד לשקר וכמו קרובים כו' ע"ש (בב"י סי' מ"ו). וא"כ איך מקבלין עדות העדים המעידין עליו שהוא רשע דלאו דחמס הא לענין זה אין כאן חסרון כיס דהא באמת אומרים אמת רק גזה"כ לפוסלן אף שהוא אמת וליכא חסרון כיס. וכמו בושת דאין דנין אף שחייבו התורה משום שבאמת אינו חייב כנ"ל. וכן הכא דגם אם לא נקבל עדות לפוסלו לא יהי' ח"כ והפסד כיון שמעיד אמת כנ"ל. אך באמת ז"א דדוקא בבושת וכה"ג דגם אחר שחייבתו התורה מ"מ אין כאן ח"כ דלא חייבה התורה רק אף שאינו חייב כנ"ל אבל בפסולי עדות דציותה התורה לפוסלו ושנאמר שמעיד שקר וא"כ שפיר הוא ח"כ עכשיו כיון דכך הוא הפסול שנחזיק אותו למעיד שקר כנ"ל. ועוד גוף הענין הוא מידי דאית בי' ח"כ אם חייב או אינו חייב משא"כ סתם בבושת דאין בדבר גופי' שום ח"כ כנ"ל. ועוד כיון שצריכין לפוסלו לענין כל הדברים ממילא פסול הוא לענין ממון ג"כ כנ"ל:
(ה) ל"ש אם עבר לתיאבון ל"ש עבר להכעיס כו'. והיינו דקיי"ל כאביי ולא כרבא דסבר רשע דחמס בעינן ולכך מומר אוכל נבילות להכעיס כשר לעדות ע"ש (סנהדרין כ"ז). וקשיא לי טובא איך סבר רבא דמומר להכעיס כשר לעדות הא קי"ל בהוריות י"א ועכו"ם פ"ב כ"ו ע"ב דמומר לעבודת כוכבים להכעיס מימעט מדכתיב אחיך והאי לאו אחיו הוא וכן לענין ריבית דכ' וחי אחיך עמך כו' ומומר לע"ג להכעיס אינו אחיו וכן פסקו כל הפוסקים דגם במומר לדבר א' ג"כ הדין כנ"ל ולא בעינן בלהכעיס מומר לכל התורה כמבואר להדיא פ"ב דהוריות שם ע"ש. והנה ב"ק פ' החובל פ"ח אמר אלא מעתה יהי' עבד כשר לעדות לרבנן דכתיב והנה עד שקר כו' ענה באחיו והא רבנן סברי דעבד אחיו הוא במצות כו' ע"ש. ומבואר להדיא דאי לאו אחיו הוא מימעיט דפסול לעדות מדכ' ענה באחיו כו' ולכך כותי פסול לעדות משום דלאו אחיו כו' וא"כ כיון דמומר לע"ג להכעיס מימעט מאחיו א"כ ממילא פסול לעדות מדכ' ענה באחיו ונהי דבעינן רשע דחמס מ"מ פסול מטעם דלא אחיו הוא ומימעט כנ"ל. ולמה מכשיר רבא במומר להכעיס כנ"ל:
ועוד קשה היאך מהני עדותו הא הוי עדות שאי אתה יכיל להזימו שאינו בזוממי זוממין דהא המזימין אותם לא יתחייבו כשהוזמו דכאשר זמם לעשות לאחיו כתיב והאי לאו אחיו הוא כנ"ל. אף דמשני בש"ס שם פ"ח דפריך לר"י זוממי עבד לא יהרגו דלעשות לאחיו כתיב כו' ומשני דאמר קרא ובערת הרע כו' ומבואר דאף דלא שייך כו' מ"מ נהרגין ע"ש. אך באמת תמוה שם דהא גבי טריפה שהרג כו' קי"ל דבפני ב"ד חייב משום ובערת הרע כו' אבל בפני עדים פטור כו' ע"ש סנהדרין ע"ח דלא שייך ובערת הרע היכא שאינו חייב באמת רק בפני ב"ד כיון שראו בעצמם כו' וע"כ דלא משני התם רק לר"י די"ל דסבר כן דשייך גם בזה ובערת הרע אבל לא לדידן כנ"ל:
ועוד דאף אי נימא דגם היכא דאינו אחיו חייבים בהזמה מ"מ קשה דכשמעיד בדיני נפשות ודאי לא יתחייבו המזימין מיתה בשביל שרצו לחייב את המומר לע"ג להכעיס דהא גרע ממעידים על טריפה כו' דהוי כאלו נגמר דינו כבר מחמת שהוא מומר לע"ג להכעיס כנ"ל. וגם בעדות ממון ג"כ הוי עשאאי"ל דאף דקי"ל ממון מלשין בידי עו"ג אסור לאבדו ביד דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. מ"מ לדעת הרבה פוסקים לקמן סי' תכ"ה דדוקא לאבד את ממונו אסור ע"ש ומכש"כ שאינם חייבים בהזמה מה שזממו ליטול מזה וליתן לזה ובל"ז גם להחולקין ודאי דבהזמה פטורין. גם אפשר כיון דהטעם דממונו אסור הוא רק משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא ממילא לענין הזמה י"ל דהוי כאשר זמם לעשות לו ולא לזרעו כדאמר בש"ס (ריש מכות) גבי בן גרושה כו' וא"כ קשה כנ"ל שאינם בזוממי זוממין כו'. וא"ל דמדרבנן לא בעינן בממון עשאי"ל. ז"א חדא דקשה לדעת הש"ך ז"ל דגם בממון בעינן ע"ש. ועוד דמשמע דסבר רבא דכשר מדאורייתא ע"ש:
והנה זה אפשר ליישב דרבא לטעמי' אזיל דס"ל סנהדרין ע"ח דעידי טריפה שהוזמו נהרגין דלא בעינן בזוממי זוממין משום דהזמה חידוש הוא ולא בעינן גבי' עשאי"ל כמו שפירש"י ז"ל ע"ש. וממילא סבר הכא שפיר דכשר להכעיס אף שאינו בזוממי זוממין דלא בעינן כלל כנ"ל. ולדידן דקי"ל התם כר' אשי דבעינן בזוממי זוממין כו' באמת פסול להכעיס דקי"ל כאביי אך זה דוחק דהא דפליג הוא מטעמא אחרינא דלא בעינן חמס כו'. עוד אפשר לומר למ"ש תוס' סנהדרין פ"א גבי מי שנגמר דינו למיתה קלה אח"כ חמורה נידון בחמורה והקשו תוס' דהוי עשאאי"ל דגברא קטילא הוא כו'. וכ' דכיון דאי מתכחשי קמאי או מיתזמי יועיל עליהם הזמה קרינן בהו י"ל כו' ע"ש. וי"ל גם כאן כיון דע"כ העידו עליו עדים שהוא מומר לעבודת כוכבים להכעיס וזה הוי ממש כנגמר דינו כו' וא"כ אח"כ כשמעיד בדיני נפשות והוזמו שפיר משכחת זוממי זוממין דאי מתכחשי קמאי היינו אותן העדים שהעידו עליהם שהוא מומר להכעיס או מתזמי ואז יתחייבו מיתה על ידי המזימים אלו וממילא יתחייבו גם הם מיתה כשיוזמו ושפיר הוי יכול להזימו כנ"ל:
אמנם קושיא הראשונה עדיין קשה דמיפסל מדכתיב ענה באחיו כנ"ל. וא"ל דזה דוקא במומר היינו שעבר פעמים הרבה משא"כ הכא דאיירי שעבר רק פעם א' ולא נקרא מומר בפעם א' כמ"ש תוס' חולין י"ד גבי שוחט בשבת ע"ש. אך ז"א דברמב"ם שם ובר"ן והג"א מבואר שם דדוקא אותו דבר שנעשה בה מומר אבל מכאן ואילך הוי מומר גם בפעם א' ע"ש. ועוד דלהכעיס כ' הרש"ל יש"ש סי' ו' ובש"ך ז"ל ריש ה' שחיטה דבלהכעיס הוי מומר בפעם אחת ע"ש וקשה כנ"ל. ועוד דאמר להדיא מומר להכעיס. והי' אפשר לומר דאיירי כמ"ש הר"ן ז"ל ריש חולין דיש מומר שאינו לא להכעיס ולא לתיאבון היינו היכא דאיכא התירא ואיסורא קמי' לא מהדר דוקא בתר התירא ולא להכעיס דוקא בתר איסורא רק מהבא בידו שזה אינו נקרא להכעיס כמ"ש הר"ן ז"ל שם ע"ש ובזה איירי רבא דזה שפיר נקרא אחיו ואעפ"כ לא הוי רשע דחמס כנ"ל. אך זה דוחק דבש"ס אמר להדיא מומר להכעיס רבא אמר כשר כו' וזה אינו נקרא להכעיס וע"כ דאיירי בלהכעיס ממש כנ"ל:
ואפשר לומר דמה דממעטין בב"ק פ"ח מקרא דענה באחיו דמי דלאו אחיו פסול. היינו לס"ד דלא ידעינן קרא אחרינא דעבד פסול לעדות ולכך פ"כ דמימעט מאחיו כנ"ל. אבל למסקנא דהתם דיליף מק"ו או מקרא דלא יומתו כו' י"ל דלא ילפינן כלל לפסול מי שאינו אחיו ולכך גם להכעיס כשר לרבא כנ"ל:
והי' מיושב בזה רש"י ז"ל פ"ק דגיטין שכ' דכותים אינם פסולים רק מדרבנן ודחו תוס' ב"ק פ"ח דבריהם דהא לאו אחיו הוא וכן בהג"א פ"ק דגיטין כ' ר' יקר דכותים כשרים מה"ת ודחה שם דבריו ג"כ כנ"ל. ולמ"ש א"ש דמוכח מרבא דס"ל דלהכעיס כשר וע"כ דסובר דלא ילפינן לפסול מי שאינו אחיו מקרא הנ"ל ואף דקי"ל כאביי היינו מטעמא אחרינא דמ"מ הוי לי' רשע אבל לענין זה לא פליגי ולכך כותים לא מימעטי רק משום גזלנים כמ"ש בהג"א שם וא"ש. אך לדידן דקי"ל דפסולין מדאורייתא וע"כ דממעטינן מאחיו וקשה כנ"ל. ויש ליישב בדוחק. וצ"ע קצת:
שוב ראיתי שמ"ש המהרש"ל יש"ש חולין סי' ו' והש"ך ז"ל דבלהכעיס הוא מומר בפעם א' ולא בעינן רגיל ע"ש. אין זה מוסכם שהרמב"ם ז"ל פ"ב מה' תשובה ה"ט כ' להיפוך וז"ל ב' המומרים כו' מומר לעבירה א' זה שהוחזק (עצמו) לעשות אותה עבירה והורגל ונתפרסם בה כו' ה"ז מומר והוא שיהי' להכעיס כו' ע"ש. הרי להדיא דגם בלהכעיס התנה שיהי' רגיל והוחזק בה ולא בפעם א' כנ"ל. אך בפ"ד מה' רוצח פי' שם הכ"מ דברי רמב"ם ז"ל דדוקא בלתיאבון בעינן עומד ברשעו אבל לא בלהכעיס וכדברי הרש"ל הנ"ל ע"ש והוא נגד דברי הרמב"ם הנ"ל. ועיין במשנה למלך ה' שגגות ומה שנסתפק שם בדעת הרמב"ם אם גם במומר לע"ג ולחלל שבת בעינן ג"כ רגיל בכך או סגי בפעם א' ע"ש באמת מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה חולין י"ד גבי שוחט בשבת מבואר דמומר לחלל שבת נעשה בפעם א' ולא בעינן רגיל ע"ש להדיא. ובה' מעשה הקרבנות פ"ג כ' הרמב"ם ז"ל ג"כ דגם להכעיס בעינן רגיל והוחזק בכך ע"ש וכדבריו בה"ת כנ"ל. ואפשר דגם הרש"ל וש"ך ז"ל לא כתבו דלהכעיס סגי בפעם א' רק באוכל נבילה להכעיס לענין שחיטה דהוי מומר לאותו דבר בזה סגי בפעם א' אבל לענין שיהי' מומר לכל התורה מודים דבעינן הוחזק בכך כנ"ל:
אך באמת גם להרמב"ם הנ"ל עדיין קשה כיון דנקיט להדיא מומר להכעיס פליגי אביי ורבא וא"כ להרמב"ם דאינו נקרא מומר רק ברגיל והוחזק בכך א"כ ע"כ דאיירי ג"כ ברגיל דאל"ה לא נקרא מומר וקשה כנ"ל למה מכשיר רבא. וא"ל דנקיט מומר לעבודת כוכבים בשביל לתיאבון. דז"א דאדרבה כיון דלתיאבון ד"ה פסול ודאי דסגי בפעם א' למה נקיט כלל מומר וע"כ דנקיט לי' לרבותא בשביל להכעיס דגם במומר מכשיר רבא וקשה כנ"ל. ויש לדחוק דכיון דאיירי בענין פסולי עדות ולענין זה סגי בפעם א' קרי לי' מומר אף בפעם א' משא"כ לענין דבעינן הוחזק באמת לא יקרא מומר עד שרגיל והוחזק בכך כנ"ל:
אמנם נראה דיש נ"מ לדינא למ"ש בהג"ה דבעבירה דרבנן בעינן רשע דחמס דוקא וא"כ הדין הוא כמי לרבא בעבירה דאורייתא. ונראה מדברי הפוסקים דבלהכעיס כשר כגון שאכל בשר עוף בחלב להכעיס או לבש שעטנז דרבנן כו' להכעיס כשר כיון שאינו רשע דחמס כנ"ל. ונראה למ"ש דבעבר ב' וג' פעמים להכעיס גם בעבירה דרבנן ודאי פסול אף שאינו רשע דחמס כנ"ל דהא מבואר בהוריות י"א דגם בכלאים דרבנן הוי מומר להכעיס כיון דמפרסם איסורא וכן פ' הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' רוצח) ובש"ע ע"ש (סי' תכ"ה). וא"כ ממילא פסול ופסול אף שאינו חמס כיון שרגיל והוחזק בכך ונראה דפסול מדאורייתא לגמרי דהא מימעט מאחיו כנ"ל. ולהפוסקים דגם בפעם א' נעשה מומר להכעיס נראה דגם בדרבנן פסול באכל להכעיס גם בפעם א' כיון שנעשה מומר וכדמשמע פשטא דש"ס הוריות הנ"ל דאמר איזה מומר אכל חלב לבש שעטנז ומשמע דגם פעם א' סגי דלא תני אוכל חלב ולובש שעטנז כנ"ל:
סעיף ד
(ו) קוברי המת בי"ט ראשון כשרים אפילו נידו אותם ושנו בדבר כשרים מפני שהם סוברים שמצוה הם עושים כו'. וכ' הב"י בשם ר"י דפס לים לעדות מדרבנן ותמה הב"י ממ"נ אי פסולים מדאורייתא פסולין ואי כשרים גם מדרבנן הם כשרים ע"ש. וי"ל פשוט למ"ש תוס' סנהדרין במשנה דאלו הן הפסולין כו' שכ' דלא תני רק פסולין דרבנן. ומשחק בקוביא אף למ"ד אסמכתא לא קניא והוי גזל מ"מ אינו סבר לעשות איסור וכן מלוה בריבית אף אי בריבית קצוצה מ"מ לא משמע לי' איסור כיון דמדעתי' יהיב ולכך אינו פסול רק מדרבנן כו' ע"ש. ומבואר דאף היכא שעובר על איסור דאורייתא רק שאינו יודע כו' פסול מדרבנן כנ"ל ולכך פסק גם בהני קבוראי ג"כ דפסולין רק מדרבנן גם להפוסקים כיון דסברי מצוה עבדי ואינם יודעין מהאיסור כנ"ל. דאף דאמר משום דשמתינהו מ"מ אינו ברור שידוע להם והוא כמו מלוי בריבית לתוס' הנ"ל:
ובזה מיושב לשון רש"י ז"ל שפי' אהא דפסלינהו ר"פ משום כיון דמשום שכר ממון עוברים על דת הוי כרשע דחמס ע"ש. והוא תמוה למה פי' דלא כהלכתא הא קי"ל דלא בעינן רשע דחמס. ולמ"ש א"ש כיון שאינם פסילים אלא מדרבנן שפיר בעינן רשע דחמס כמ"ש הרמ"א סעיף ג' ולכך הוצרך לפרש דאיירי שהיו קוברים בשכר כנ"ל:
ומיושב ג"כ מה שכ' הב"י דר"י פליג אהרא"ש ולהנ"ל י"ל דלא פליג רק דמפרש דברי הרא"ש דאיירי שהיו קוברים בחנם דלא כרש"י ז"ל ולכך אכשרינהו ר"ה דסובר דאינם פסולים רק מדרבנן וכיון דליכא חימוד ממון כשרים כנ"ל ופריך ר"פ הא שמתינהו ויודעין האיסור וממילא פסולין מדאורייתא ושני לי' דכפרה עבדי כו' וכיון שאינו ידוע פסולין רק מדרבנן כנ"ל וכשרים כיון דליכא חימוד ולכך פסק הר"י שפיר כהרא"ש דפסולין מדרבנן והיינו אי איכא חימוד פסולין כנ"ל:
ואף שהר"ן ז"ל בחידושיו תמה על סברת תוס' הנ"ל ג"כ ממ"נ אי יודע האיסור פסול מן התורה ואי א"י כשר גם מדרבנן ע"ש. מ"מ י"ל הטעם כיון דזה אינו ברור לן והוא ספק אם יודעין האיסור או לא ובכל דוכתי בספק מדאורייתא מוקמינן אחזקה קמייתא משא"כ מדרבנן היכא דאיכא ריעותא וכן הכא כיון דספק הוא מוקמינן לי' אחזקת כשרות מן התורה ואעפ"כ פסול מדרבנן כיון שיש ריעותא וכמו בכמה דוכתי:
סעיף ה
העובר על השבועה אחד שבועת שוא וא' שבועת שקר של ממון וביטוי פסול כו' וי"א שאינו נפסל אלא דוקא בשבועה דלשעבר דבשעה שיצאת שבועה מפיו היתה שקר אבל להבא לא (מי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג או אונס חייתי להכשיר עצמו):
(ז) העובר על השבועה כו'. לכאורה יש לעיין למ"ש תוס' גיטין ל"ג ד"ה אפקעינהו כו' שהקשו בנזיר שהתרו בו אל תשתה כו' איך חייב מלקות הא הוי לי' התראת ספק שמא ישאל על נזירותו ותירצו דמוקמינן לי' אחזקה כו'. והקשה מהרש"א הא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא יתחייב מלקות ותירץ דשום חכם לא יתיר לו רק כשלא ידע והוי התראת ספק ע"ש. ובאמת תירוצו אינו עולה יפה כמבואר לקמן סי' ע"ג דשפיר מתירין לו כשמתחרט מתוך אימת מלקות ע"ש. וגם בתומים שם הקשה דקשה הנ"ל ע"ש שתירץ כשציער עצמו בנזיר זמן רב דאינו רוצה לשאול ולעקרו למפרע וטוב לו יותר ללקות מלשאול ע"ש:
ובאמת הדבר תימה דא"כ בכל שבועות הרשות שלא אוכל ככר זה ואכלה וכה"ג להנ"ל הוי התראת ספק דלא שייך החזקה דהא ודאי ישאל לפטור ממלקות דלא שייך תירוץ הנ"ל כיון שהוא דבר הרשות וגם אכלה כולה קי"ל דנשאלין עליו וממילא הי' נראה דגם לעדות לא יפסל עובר על שבועת ביטוי למ"ש הב"י אה"ע סי' מ"ב בשם מ"כ דהיכא דא"א להתרות בו התראת ודאי רק התראת ספק אינו פסול לדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש וא"כ להנ"ל גם בשבועת ביטוי לא אפשר רק בהתראת ספק ולא נפסל ובאמת סתמא תני דעובר על השבועה פסול כנ"ל:
ונראה לע"ד בפשיטות דהנה שבועות כ"ח אמר רבא דאכלה כולה אין נשאלין עלי' ודוקא בשייר כזית כו' ואמימר אמר דגם אכלה כולה נשאלין כו' דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי מזיד מחוסר מלקות והוי כמו שייר כו' ע"ש. ומבואר דטעמא דאמימר הוא רק משום דעדיין חייב או קרבן או מלקות הוי שיור אבל בלא"ה אינו מועיל. ונראה ממילא אם עבר על שבועתו במזיד ובלא התראה ואכלה כולה נראה דגם לאמימר אין נשאלין עליו דהא לא שייר כלום דאינו חייב לא קרבן ולא מלקות כיון שהוא בלא התראה ומזיד ואינו מועיל התרה שינצל מעונש כיון שאינו מחוסר שום דבר כלל ומה שיש עליו עונש זה לא מיקרי מחוסר דאין מחוסר מעשה כלל ודאי דלא מהני. וכן משמע ברמב"ם ז"ל הל'. שבועות שכ' גם כן הטעם דאכלה כולה נשאלין עליו משום דמחוסר קרבן או מלקות ע"ש. ומשמע דהיכא דליכא מלקות וקרבן אינו מועיל ההתראה כנ"ל. וכן מבואר בש"ס התם דקאמר אמימר אבל כפתוהו על העמוד לא דסבר כפתוהו כו' נפטר ממלקות ודחה הש"ס התם רץ כו' וא"כ ע"כ למה ישאל על שבועתו כיון שכבר נפטר לגמרי וע"כ כנ"ל דאעפ"כ לא נפטר מעונש לגמרי כמו אם נשאל ואעפ"כ אינו יכול לשאול כיון שאינו מחוסר שוב מעשה בידי אדם רק עונש שמים לא מיקרי שיור ואינו יכול לשאול ולפטור מעונש כנ"ל וכמו כן בלא התראה ובמזיד דג"כ אין דבר בידי אדם כנ"ל. ומזה קשה לי קצת בש"ע י"ד סי' רל"א ס' כ' שכ' נשבע על ככר כו' ואכלו אפילו כולו נשאל עליו ונפטר משבועתו ע"ש ולא חילק כלום. ולמ"ש הי' לו לכתוב דדוקא בשוגג או במזיד בהתראה כנ"ל. וצ"ל דסמך אלשון הש"ס והרמב"ם שכ' טעם הנ"ל כנ"ל. ואין להקשות הא עכשיו דאין לנו סמוכין וליכא מלקות א"כ גם בהתראה לא יוכל לשאול בנ"ל. אך ז"א דהא מ"מ יש עליו חיוב מלקות כיון שהתרו בו רק דאין כאן דיינים ואם יעמדו ב"ד מומחים ילקו אותו על עבירה זו והוי שפיר שיור כו'. משא"כ בלא התראה דלעולם לא יהי' עליו חיוב מלקות כנ"ל:
וא"כ נראה לכאורה דממילא מיושב קושיא הנ"ל בשבועת ביטוי דאיך משכחת מלקות הא הוי התראת ספק שמא ישאל כו' כיון דאכלה כולה ג"כ נשאל כו'. ולמ"ש א"ש דהא כיון דנימא דהתראת ספק לא הוי התראה ואינו חייב מלקות וזה פשוט דמ"מ קרבן אינו חייב דהא הוי מזיד כיון שהתרו בו רק דלענין מלקות אימעיט עד שיראוהו טעמו של דבר כדאמר בסנהדרין פ' ד"מ ע"ש וא"כ איך נימא דלכך לא יועיל ההתראה דהוי התראת ספק שמא שאל על שבועתו הא אי נימא דאינו מועיל בשביל זה ואינו לוקה א"כ שוב הוי לי' התראת ודאי דלא יוכל כלל לשאול על שבועתו כיון דאכלה כולה ואין כאן שיור עוד דהא אין כאן חיוב מלקות כיון דאמרינן דהוי התראת ספק וגם קרבן אינו חייב דהוא מזיד ושוב לא יוכל לשאול ושוב הוי התראת ודאי כנ"ל ואיך יכולין לפטרו בשביל זה שמא ישאל וא"כ גם אם לא ישאל יהי' פטור ממלקות כיון שהי' התראת ספק וממילא אינו יכול לשאול כלל דאין כאן שיור כנ"ל. ובשלמא בנזיר כ' תוס' שפיר דהוי התראת ספק דבזה שפיר גם אם אינו לוקה מ"מ יכול לשאול דשייר דעדיין נזירותו עליו אף שעבר ושתה. אך ע"ז תירצו שפיר דמוקמינן אחזקה שלא ישאל ואף שיהי' חייב מלקות מ"מ לא ירצה לבטל נדרו מעיקרא כנ"ל וכן בכל דבר שעדיין שייר י"ל כנ"ל שאינו רוצה לבטל הנדר על מה שלא עבר עדיין כיון שהי' לו טעם שנדר בשבילו כך. רק באכלה כולה קשה דאז כיון שעבר לגמרי יהי' התראת ספק דלא שייך החזקה דישאל לפטור וע"ז שפיר שייך תירוץ הנ"ל. דאי הוי התראת ס' לא יוכל כלל לשאול על שבועתו כיון דלא שייר כנ"ל:
אך יש לדחות דז"א דמ"מ קשה איך יכולין לחייבו מלקות ולומר דלא הוי התראת ס' הא אי אמרינן דלוקה א"כ שוב הוי לי' התראת ספק דשפיר יוכל לשאול דשייר דחייב מלקות ולא שייך לאוקמי אחזקה דודאי ישאל כדי לפטור ממלקות כנ"ל ונהי דאי אינו לוקה הוי התראת ודאי מ"מ אי לוקה הוי התראת ספק ואיך יכולין לפסוק הדין דחייב מלקות וקשה עדיין כנ"ל:
אמנם לענין לפסול לעדות שפיר יש ליישב מ"ש דלא נפסול עובר על השבועה כיון דאי אפשר רק בהתראת ספק וכמ"ש הב"י אה"ע בשם מ"כ כנ"ל. דהנה ע"כ הטעם דלא נפסול לעדות בהתראת ספק ואף דקי"ל דגם בלא התראה נפסול דלא בעינן שיהי' חייב מלקות רק שיהי' בהעבירה חיוב מלקות ולמה יגרע התראת ספק מבלא התראה כלל. וע"כ צ"ל הטעם פשוט דהיכא שהוא התראת ודאי א"כ עובר העבירה מיד רק לענין מלקות הוא גזה"כ דפטור בלא התראה אבל לענין פסול עדות שפיר נפסל דהוי רשע כיון שעבר כנ"ל משא"כ היכא דהוא ה"ס כגון נשבע לאכול היום ולא אכל דטעם הפטור הוא משום דלמותרה עצמו הוא ספק אולי אינו עובר כלל עדיין שיש שהות עדיין וכה"ג א"כ זה הוא מצד קלות האיסור שאינו ידוע לו כלל בשעת העבירה שעובר ושפיר אינו נפסל לעדות כנ"ל דלא הוי רשע כנ"ל:
וא"כ ממילא מיושב הנ"ל בעובר על השבועה דשפיר פסול לעדות:. וא"ל דהוי התראת ספק שישאל על שבועתו גם באכלה כולה. דז"א דנהי דאמרינן דאינו חייב מלקות מטעם התראת ס' ואף דאי אמרינן דאינו לוקה שוב הוי התראת ודאי דלא יוכל לשאול דלא שייר כנ"ל. מ"מ א"א לומר שילקה דא"כ יהי' התראת ספק כנ"ל וא"כ לענין פסולי עדות שפיר פסול דהא עכשיו דאמרינן אינו לוקה א"כ שוב עבר עבירה שיש בה מלקות דאין כאן התראת ספק כלל דלא יוכל לשאול ויודע בודאי שעובר ושוב לא גרע מבלא התראה דלענין האיסור כיון שאינו לוקה הוי שוב עבירה שיש בה מלקות ושפיר פסול לעדות דידוע לו שעובר ולא יוכל לשאול ופסול כנ"ל:
ובאמת גם לענין מלקות י"ל ג"כ כנ"ל כיון דר"י סבר התראת ספק שמי' התראה א"כ אף ר"ל דפליג לא אימעט רק היכא דגם אי אינו לוקה מ"מ הוי התראת ספק משא"כ הכא כנ"ל דאי נימא לפוטרו ממלקות הוי התראת ודאי א"כ שפיר מודה דחייב מלקות ג"כ כנ"ל:
או י"ל לענין פסול עדות דבלא אתרו בי' יותר יש לפסלו מאחרו בי' להנ"ל דטעם המ"כ הנ"ל הוא אף דגם בלא התראה פסול מ"מ כיון שבשעת העבירה הוא ספק לא מיקרי עבירה שיש בה חיוב מלקות כלל כנ"ל וא"כ הכא כיון דהטעם דלא מוקמינן לי' אחזקה שלא ישאל הוא משום שישאל כדי להנצל ממלקות כנ"ל וא"כ בלא התראה שפיר פסול דהוי שפיר עבירה שיש בה חיוב מלקות דמוקמינן אחזקה כיון דבל"ז אין כאן מלקות ולא שייך הנ"ל שישאל לפטור ממלקות ושפיר פסול כנ"ל:
או י"ל למאי דאיתא בתוספתא פ"ג דנזירות מי שהי' נזיר ושותה יין ומטמא למתים והלך אצל חכם והתיר לו אינו סופג את ארבעים אמר ר"י אם אינו סופג מ' יספוג מכות מרדות ע"ש. ומבואר דהיכא דעבר אף שהתירו לו אח"כ לוקה עכ"פ מדרבנן מכת מרדות וא"כ שוב לא קשה קושית מהרש"א דודאי יתיר להנצל ממלקות דהא עכ"פ יהי' לוקה מדרבנן ולא ינצל ושפיר מוקמינן שב אחזקה שלא יתיר כנ"ל ומהתימה שלא הביאו תוספתא הנ"ל ולמה פסק בש"ע יו"ד רל"ח סתם דאכלו נשאל עליו ונפטר כו' וצ"ל לפטור מדאורייתא. וכן לקמן סי' ע"ג כ' דאם מחמת אימת המכות מרדות יתחרט מתירין לו ומשמע דנפטר גם ממכות מרדות אף שכבר נשבע שבועת שוא. ויש לחלק קצת ע"ש. או אפשר סוברי' דר"י פליג את"ק ופוסק כת"ק דאינו לוקה כלל אף מדרבנן כנ"ל:
או י"ל למ"ש תוס' יבמות דף פ' ד"ה נעשה סריס כו' דהיכא דאיגלאי למפרע לא הוי התראת ספק כלל י"ל גם כאן כנ"ל ע"ש. ובל"ז באמת קי"ל דבכל דוכתי התראת ספק שמי' התראה וממילא א"ש דכיון שאינו נשאל אח"כ חייב שפיר מלקות ושפיר פסול כנ"ל:
הב"י הביא בשם הרשב"א ז"ל שכ' שם דפסול לשבועה כו' ואם חשוד על שבועת ממון פסול גם לעדות ע"ש. ותמה הא קי"ל דלא בעינן רשע דחמס ע"ש. וי"ל דאיירי שנשבע בלא שם ולדעת הרבה פוסקים ביו"ד הל' שבועות דסברי כהראב"ד דבלא שם אינו חייב מלקות אף דאסור מדאורייתא דכ' לא תשא את שם כו' ע"ש. וגם הרשב"א בחידושיו משמע שנסתפק בזה ע"ש ובר"ן דיש נדרים. וא"כ כיון שאין בו מלקות ממילא פסול לעדות רק מדרבנן ובפסולי דרבנן פ' דבעינן חימוד ממון דוקא. וא"כ ממילא בלא נשבע בשם אינו פסול כלל רק בשבועות ממון דאיכא חימוד ממון והוא רשע דחמס כנ"ל משא"כ בשאר שבועות אבל לשבועה שפיר פסול כיון דחשוד לאותו דבר. ולדעת הראב"ד הנ"ל נראה באמת דאינו פסול רק מדרבנן בנשבע בלא שם שבועת שוא וביטוי כו' ובעי הכרזה וחימוד ממון כמו בכל פסולי דרבנן. אך באמת הרשב"א בתשובה משמע דסובר דלא כראב"ד הנ"ל וכן בש"ע יו"ד רל"ז פ' ג"כ סתם דאין חילוק ע"ש:
(ח) שבועת שקר של ממון וביטוי פסול כו'. ופסול מדאורייתא כשעבר על שבועת ביעוי דיש בה מלקות וממילא אם קידש אשה בפניהם אינה צריכה גט כלל וכן מבואר להדיא בב"י אה"ע סי' מ"ב ע"ש. ולכאורה יש להקשות למאי דפסק בש"ע אה"ע סי' ל"ט במקדש אשה ע"מ שאין עלי' נדרים והי' עלי' נדרים אינה מקודשת ואם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת דעוקר הנדר למפרע ע"ש. ופליגי בירושלמי אם לא התירה עצמה עדיין חד אמר דמ"מ אסורה להנשא שמא תלך אצל חכם ויתיר לה ותהי' אשת איש למפרע ומאן דפליג סבר דודאי לא תלך לקלקל את עצמה בידים ע"ש הובאו ב' הדיעות בש"ע. וא"כ למה הכא בקידש לפני עדים שעברו על שבועת ביטוי מותרת לינשא בלא גט כנ"ל הא קי"ל דגם אכלה כולה נשאלין עלי' ואף שעבר לגמרי ופטור אח"כ כשנשאל אצל חכם כו' וכמבואר ביו"ד רל"ח ע"ש. וא"כ אף דעובר על שבועת ביטוי פסול מ"מ אם ילך אצל חכם ויתיר לו אח"כ יפטר ממלקות והוא כשר למפרע דעוקר מעיקרא וכמבואר בירושלמי הנ"ל וא"כ למה תנשא לאחר בלא גט הא שייך חשש הנ"ל שמא ילכו העדים אצל חכם ויתיר להם וממילא הם כשרים למפרע והיא א"א מחמת קדושין הנ"ל ולא גרע מהתם ע"מ שאין עליה נדרים כו' ואף למאן דפליג התם היינו משום דודאי לא תקלקל עצמה במכוון כנ"ל אבל כאן שהחשש על העדים א"כ אליבא דכ"ע שייך חשש הנ"ל שמא ילכו ויתיר להם וממילא תתקלקל היא ולמה תהי' מותרת בלא גט:
ויש ליישב דהא דהא לכאורה גם לענין מלקות קשה איך מלקין אותו בעובר על השבועה שמא אח"כ יתירו לו ויהיו המלקות למפרע שלא כדין. ונהי דקי"ל התראת ספק שמי' התראה. היינו בהכה זה וחזר והכה זה דאף דבשעת התראה הי' ספק מ"מ עכשיו נתברר שחייב מלקות או מיתה בודאי ושוב אין ספק. וכן שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו וכה"ג דעכשיו שאכלי' לתנאי' שוב חייב בודאי בזה סבר ר"י דשמי' התראה משא"כ היכא שעדיין הוא ספק ודאי גם ר"י מודה דאינו לוקה וכמו היכא דעדיין לא אכליה לתנאי' ע"ש (שבועות כ"ח) וא"כ איך לוקה אף לר"י. ולכאורה י"ל דזה לא קשה דהא דאכלה כולה נשאלין כו' אטר אמימר הטעם משום דבמזיד מחוסר מלקות והוי שיור ע"ש. וא"כ שפיר מלקין אותו דאחר המלקות שוב לא יועיל כלל ההתרה אלמפרע דאז אין שיור ויכולין שפיר להלקותו רק בשעת העבירה הוי התראת ספק אולי יתיר קודם המלקות ובזה דומה לשאר ה"ס דקי"ל כר"י דשמי' התראה. אך ז"א דמ"מ קשה בלא עבר לגמרי ושייר כזית דאז בל"ז הוי שיור ויכולין להתיר שפיר אף אחר המלקות ואיך לוקה בכה"ג. וע"כ צ"ל כמו שכ' תוס' (גיטין ל"ג) לר"ל דמוקמינן אחזקה כמו כן גם לענין זה מוקמינן אחזקה שבודאי לא יתיר ושפיר מלקין. וכמ"ש תוס' מכות (ט"ו) גבי בטלו ולא בטלו ע"ש. אך לכאורה לפ"ז קשה למה התם במקדש ע"מ שאין עלי' נדרים כו' אסורה להנשא לחד מ"ד משום שמא תלך אצל חכם כו' נימא ג"כ דמוקמינן אחזקה שלא תתיר וכמו דסמכינן אחזקה זו להלקותו כנ"ל. וי"ל הטעם דהא מה דמוקמינן אחזקה הנ"ל הוא משום כמו שאינו מתיר עכשיו כמו כן שוב לא יתיר ע"ש תוס' הנ"ל. וא"כ התם גבי קדושין י"ל דבמכוון אינה מתרת עכשיו כדי להפקיע עצמה מבעלה וכמו כשאומרת נטולה אני מיהודים דחיישינן לזה למשנה אחרונה ע"ש (סוף נדרים) ואח"כ תלך שפיר אצל חכם כו' ולא שייך חזקה הנ"ל ולכך אסורה להנשא כנ"ל:
וממילא מיושב הנ"ל דהכא לענין חשש זה שהעדים ילכו אצל חכם להתיר לענין זה שפיר מוקמינן אחזקה שלא יתירו וכמו לענין מלקות דשייך שפיר חזקה הנ"ל ושפיר מותרת להנשא כנ"ל:
אך אין זה מוכרח די"ל לענין מלקות סמכינן אחזקה. או כיון דעכשיו חייב לא משגיחין במה שיעשה אח"כ משא"כ לענין איסור א"א בקדושין לא סמכינן אחזקה הנ"ל ולכך אסורה להנשא בע"מ שאין עלי' נדרים וממילא קשה גם כאן כנ"ל דגבי עדים נמי שייך חשש הנ"ל:
ועוד דאף דנימא דמותרת להנשא משום חזקה הנ"ל מ"מ אם באמת הולכים אח"כ לחכם ומתיר להם יהי' הדין דנפקעו הקדושין של שני וקדושין הראשון קיימים והבנים ממזרים מהב' כנ"ל ודבר זה רחוק הוא ולא נמצא בשום פוסק. ולכך נראה לע"ד דבאמת אינו מועיל אף שמתיר להם אח"כ ועוקר השבועה למפרע ולא עברו כלל מ"מ כיון דהתורה אמרה דכשעוברים על השבועה חייבים מלקות ולא חיישינן אולי יתיר אח"כ או דלא יועיל או מטעם הנ"ל. וא"כ כיון שקראה התורה למחויב מלקות רשע כמ"ש הרמב"ם ז"ל מוהי' אם בן כו' שפסול לעדות וגם ילפינן מראה או ידע דבעינן תחלתו וסופו בכשרות דבעינן שיהי' ראוי להגדה בשעת ראי' וא"כ כיון שעבר על השבועה קודם שמתיר הוא מחויב מלקות ונקרא רשע הפסול לעדות כיון שמלקין אותו אף שיכול להתיר וא"כ ממילא לא הי' ראוי להעיד ואף שאח"כ נעקר השבועה למפרע מ"מ הי' אז פסול כיון שהי' מחויב מלקות אז ע"פ הדין. וכמו למ"ד קיימו ולא קיימו ע"ש דכיון שעבר הלאו ואינו רוצה עתה לקיים העשה מלקין אותו ע"ש. ואף אי נימא דלא בעינן בפסולי עבירה תחלתו וסופו בכשרות ומכש"כ כאן דעדיף יותר מנוגע לחד טעמא שהי' בידו לסלק וגם כאן הי' בידו להתיר (אם לא משום מי יימר דמזדקק לי' כו'). מ"מ א"ש למ"ש כה"ג בשם משפט צדק דבעדי הודאה היכא שכשהודה היו פסולין לא מהני אף בנוגע דלא בעי תחלתו וסופו בכשרות משום כיון דצריך אתם עדיי בשעת מעשה ואז לא היו עדים שהיו פסולים ע"ש. וממילא גבי קדושין כיון דבעינן עדים לגוף המעשה דמקדש בלא עדים לא מהני וממילא אף דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות מ"מ בשעת הקדושין לא הי' עדים בדבר כיון דהיו פסולין ולא מהני מאי דמתכשרי אח"כ והוא ממש כנ"ל:
או י"ל כיון שכבר העידו על הקדושין בב"ד קודם שהתירו להם וכיון שאז היו פסולין ויפסק הדין ע"פ שנתבטל שוב לא יועיל גם אח"כ כמ"ש הרמ"א לעיל בפסול באמצע דכשיפסק הדין כשהיו פסולין שוב אינו יכול לתבוע אח"כ בעדים אלו אף שנתכשרו והוא תו"ס בכשרות דכיון שנפסק אינו מועיל שוב עדות אלו דאל"כ א"כ כשהיו כשרים בשעת ראי' ואח"כ נפסלו בשעת הגדה דאינו מועיל ג"כ ומותרת להנשא ואמאי ניחוש ג"כ אולי יתכשרו אח"כ ויהי' תחלתו וסופו בכשרות ויהי' קדושי הראשון מועילים וע"כ דגם בעדות קדושין אמרינן כיון שנפסק הדין שוב אינו מועיל אחר כך כנ"ל. אך יש לדחות דבזה הטעם משום דכיון דמוקמינן לה אחזקת פנוי' שלא נתקדשה ואין עדות הפסולי' מועיל וכיון שהיו בשעת הגדה פסולין אמרינן דמשקרים וא"כ על זה עצמו מוקמינן ג"כ אחזקה דכיון דמשקרים א"כ כשיתכשרו לא יעידו כלל דכשיהיו כשרים ודאי לא יעידו שקר וכמו בעדים פסולין מעידין שנתקדשה לפני כשרים דלא חיישינן שמא יבאו הכשרים ויעידו מטעם הנ"ל גם כן דאמרינן ודאי לא יעידו כיון שהוא שקר וכמו כן בזה ג"כ כנ"ל משא"כ הכא. ועוד י"ל דאף דאמרינן משום נפסק הדין מ"מ זה שייך רק בפסולין דאף שיהיו כשרים אח"כ מ"מ אז היו פסולין ודאי בשעת הגדה ואין מבטלין הפסק דין שהי' כדין אז משא"כ הכא דכשמתירין אח"כ השבועה א"כ מועיל למפרע גם ההגדה הראשונה דגם אז היו כשרי' ונתבטל הפסק למפרע כנ"ל. ובאמת למ"ש הרמ"א אה"ע סי' מ"ב דאף מקדש לפני פסולי עדות דאורייתא שהם פסולי עבירה צריכה גט שמא הרהרו תשובה בלבם ע"ש. ממילא גם כה"ג צריכה גט ואין נ"מ רק לדיעה הב' שם ע"ש. עוד י"ל דהא אף שמתירים אח"כ מ"מ חייבים מכות מרדות כמבואר בתוספתא הנ"ל וא"כ פסולין מדרבנן עכ"פ בודאי. ולדעת הרי"ף ז"ל גם מקדש לפני פסולין דרבנן אינה צריכה גט דאפקעינהו כו' רק דעת החולקין הוא כיון דמקודשת אז מדאורייתא למה יפקיעו ע"ש. ובזה י"ל דכ"ע מודים כיון דאז באמת היו פסולים מדאוריי' וגם אח"כ יהיו פסולין דרבנן עכ"פ כנ"ל. וגם זה ודאי לא קשה דניחוש שמא יתירו אח"כ דזה הוא רק חשש דרבנן ומדרבנן יהיו פסולין גם אז והוי כמו מקדש קדושין דרבנן לפני פסולין דרבנן דאין חוששין כלל ע"ש. ויש לחלק דמ"מ שייך החשש כיון שיהיו קדושי דאורייתא כשיתיר כנ"ל. והמחוור כנ"ל בטעם הראשון דלא יועיל כלל אף כשמתירים אח"כ כנ"ל:
וגם בעדות ממון יש לעיין אם כשמתירים להם אחר כך השבועה אי מועיל עדותם למפרע מה שהגידו קודם ההתרה כנ"ל. וי"ל דהוי עדות שאאי"ל כמו בזרק כלים מראש הגג והיו תחתיהם כרים וכסתות וקדם הוא עצמו וסילקן דפטור דבשעה שזרק לא הי' ראוי להזיק ואחר כך במה שסילקם לא עשה בגוף הדבר ע"ש לקמן סי' שפ"ח לענין דינא דגרמי וכן הזמה שוה ג"כ לגרמי עיין בריטב"א ריש מכות וא"כ כיון דבשעה שהגידו לא הי' מועיל ולא הזיקו ואינם חייבים בהזמה רק על מה שהתירו אחר כך השבועה וע"ז ודאי פטורים והוי כנ"ל. ויש לדחות. אך בל"ז לענין ממון אין נפקא מינה דהא עכ"פ פסולין מדרבנן כנ"ל אף שמתירין וממילא אינו מועיל לענין ממון כנ"ל. ואף דפסול דרבנן בעי הכרזה היינו משום פסידא וכאן הי' אז פסול מדאורייתא באמת רק עכשיו נעשה למפרע פסול דרבנן וע"ז שפיר לא בעי הכרזה כנ"ל וא"ש:
(ט) וי"א שאינו נפסל אלא דוקא בשבועה דלשעבר דבשעה כו' אבל להבא לא כו'. והוא דעת רש"י ז"ל פ' כ"ה דלא קתני שבועת בטוי כו' ע"ש והריב"ש הכריע דבנשבע שלא לאכול ואכל פסול ע"ש ובסמ"ע:
ולענ"ד נראה די"ל דגם רש"י ושאר פוסקים מודים לענין עדות דפסול גם בשבועה דלהבא דנראה דיש חילוק גדול בין שבועה לעדות. דהא בש"ס בכורות ל"ו אמר דאפי' מוחזק עובר על דבר א' אינו חשוד לכל התורה ודלא כר"מ. וכתבו התוס' ד"ה אומר כו' דלמה קי"ל לענין עדות כאביי דאף עובר על הקל חשוד לחמור ותירצו דשאני עדות כיון דאמר רחמנא אל תשת רשע כו' והוא גזה"כ כיון שהוא רשע פסול אף שאינו חשוד ע"ש וכ"כ הרא"ש שם ע"ש. ולכאורה קשיא לי למה קי"ל (סי' צ"ב) דכל הפסול לעדות מחמת עבירה פסול לשבועה הא לענין שבועה עדיין קשה קושית תוס' ורא"ש הנ"ל הא עובר על דבר א' אינו חשוד לדבר אחר דבשלמא לענין עדות כיון דהוא רשע ממילא גזה"כ לפוסלו משא"כ לשבועה דהוא רק משום חשש שישבע לשקר ולמה ניחוש הא אינו חשוד כלל לדבר אחר וקשה כנ"ל ואף בפסולי עבירה דאוריי' הי' ראוי להיות כשרים לשבוע'. ולכך נראה דצ"ל כמ"ש תוס' ב"מ ה' ע"ב ד"ה דחשוד כו' שהקשו למה גזלן פסול לשבועה הא קי"ל חשוד אממון לא חשוד אשבועה ותירצו דרק מדרבנן מיפסל לשבועה ולעדות הוא דפסול מדאורייתא דכ' אל תשת רשע כו' ע"ש. ונרא' דלמ"ש צ"ל דבכל הפסולי עבירה שפסול לשבועה הוא רק מדרבנן ומדאוריי' באמת כשרים לשבועה. ואין להקשות מדאמר ר"פ כל הנשבעין שכנגדו חשוד כו' כיצד העובר על השבועה כו' הי' א' משחק בקוביא כו' ופריך הא תו למה לי ומשני מעיקרא תני פסולי דאוריי' והדר תני פסולי דרבנן. ומוכח לכאורה דוקא משחק בקוביא וכה"ג שהם עבירות דרבנן אז הוי פסול דרבנן משא"כ בעבירה דאוריי'. אך ז"א דא"כ קשה לתוס' הנ"ל דגזלן פסול רק מדרבנן לשבועה ולמה תני רק גזל דרבנן הא גם גזלן דאורייתא פסול רק מדרבנן וע"כ צ"ל דאדרבה רבותא קמ"ל דאף משחק בקובי' וכה"ג שהעבירה דרבנן אעפ"כ פסול לשבועה מדרבנן כנ"ל. ואדרבה משם יש להוכיח כמ"ש דלכאורה קשה למה תני שכנגדו חשוד כו' העובר על השבועה כו' ולמה לא נקיט שאר עבירות דאורייתא שהוא רבותא טפי אך שהוא דבר אחר פסול מה"ת כנ"ל. וע"כ צ"ל כמ"ש א"ש דכיון דתני פסולי דאוריי' ובחשוד על שאר עבירות אף דאורייתא מ"מ אינו פסול רק מדרבנן דחשוד על דבר א' אינו חשוד לשאר כנ"ל ולכך תני רק עובר על השבועה דזה הוא חשוד לאותו דבר עצמו זה שפיר פסול לשבועה מן התורה דבחשוד לאותו דבר כ"ע מודים דפסול שפיר כנ"ל. ואח"כ תני משחק בקוביא כו' דאף בעבירה דרבנן פסול מדרבנן לרבותא כנ"ל:
ובזה מיושב היטב דעת (תוס') ר"ת אהא דפריך דלא תני שבועה בטוי ומשני כי תני דכי משתבע לשיקר' משתבע משא"כ שבועת בטוי כו' ופי' ר"ת דאף דגם בשבועת בטוי מיפסל מ"מ לא תני לי' ע"ש. והוא תמוה למה באמת לא תני לי' כיון דמיפסל. ולמ"ש מיושב כיון דכי משתבע בקושטא משתבע א"כ שוב לא הוי חשוד לאותו דבר לענין שיעבור אשבועה דלשעבר לישבע בשקר רק דמ"מ פסול באמת כמו עובר על שאר עבירות של תורה רק דשוב אינו פסול אלא מדרבנן וממילא לא תני לי' בהדי פסולי דאוריי' דלא תני רק מידי דכי משתבע בשקרא משתבע והוי חשוד לאותו דבר עצמו משא"כ שבועת בטוי כנ"ל. ואח"כ בהדי פסולין דרבנן ג"כ לא תני לי' כמו דלא תני כל עבירות של תורה רק דקמ"ל גם באיסורי דרבנן מיפסל כנ"ל. אבל לענין פסול פסול כמו בכל איסורי תורה דפסול לשבועה מדרבנן כמ"ש ולעדות פסול שפיר מן התורה כנ"ל. ולדעת רש"י ז"ל י"ל דסובר כיון דבשאר עבירות של תורה פסול ג"כ רק מדרבנן והיינו שראו חכמים דכמו שעובר אאיסור יעבור ג"כ אשבועה אבל בשבועת בטוי כו' לא פסלו דלא יעבור על שבועה דלשעבר כיון דהטעם בשבועה הוא רק משום חשש שיעבור על שבועת שקר כנ"ל. ולכך סובר רש"י ז"ל דלא פסול לשבועה בעובר על שבועת בטוי. אבל לענין עדות דהא חזינן דגם עובר שאר עבירות דקי"ל אינו חשוד לדבר אחר ואעפ"כ פסול לעדות מדאוריי' ואין הטעם משום חשד רק דגזה"כ כנ"ל דכ' אל תשת רשע דכיון שהוא רשע פסול א"כ ממילא גם עובר על שבועת בטוי שהוא חייב מלקות והוא רשע ולא גרע מכל עבירות ונהי דאינו חשוד אלשעבר מ"מ פסול מטעם גזה"כ כמו בכל עבירות דג"כ אינו חשוד ואעפ"כ פסול כנ"ל. וי"ל שפיר דגם רש"י ז"ל ושאר פוסקים דסוברים דלא מפסל בש"ב היינו לשבועה אבל לעדות כ"ע מודים דפסול כנ"ל. ואח"כ מצאתי בט"ז שהביא בשם הריב"ש סי' רס"ו שמחלק בעצמו בין עדות לשבועה כמ"ש ע"ש וספר הריב"ש אינו ת"י:
ובמ"ש מיושב מה דפ' הש"ך כהריב"ש דבנשבע שלא לאכול ואכל דחייב מלקות פסול ובלאכול ולא אכל דאין בו מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה לא נפסל ע"ש. וקשה הא הרמ"א פסק דאף באין בו מלקות פסול עכ"פ מדרבנן ולמה יהי' כשר ולמ"ש א"ש כיון דפסול רק מדרבנן והיינו משום חשש שקר ולא מגזה"כ א"כ שוב הוא כמו לשבועה דאמרינן אף דחשוד אשבועה דלהבא אינו חשוד אלשעבר וכן לענין עדות ג"כ אינו חשוד ובפסולי דרבנן הוא רק משום חשד דלכך בעינן חימוד ממון ע"ש. אך הש"ך ז"ל פ' גם לענין שבועה כן ע"ש:
או י"ל קושיא הנ"ל מה דפסול בעבירות של תורה פסול לשבועה אף דקי"ל חשוד לדבר א' כו'. וי"ל למאי דקי"ל ביו"ד סי' קי"ט ס' ח' דחשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה והוא מדברי הרשב"א ז"ל שכ' הטעם דהא הוי מושבע ועומד מהר סיני ואעפ"כ עובר חשוד ג"כ עתה לעבור על השבועה ע"ש. וממילא מיושב הנ"ל דבעובר עבירות פסול לשבועה שפיר מדאוריי' דהוי חשוד לאותו דבר דהא כיון שעובר עבירה עבר על השבועה דמושבע ועומד כו' וכיון שעכשיו אין איסור רק מצד השבועה וע"ז חשוד והוא ממש כמו התם כנ"ל ולכך פסול דגם חשוד לשאר עבירה חשוד שה אשבועה ג"כ כנ"ל:
אמנם לדעת רש"י ז"ל הנ"ל דחשוד אלהבא אינו חשוד אלשעבר א"כ עדיין קשה כנ"ל למה נפסל בעובר עבירה נהי דחשוד אשבועה דמושבע ועומד מ"מ אינו רק שבועה דלהבא ולמה נפסל אשבועה דלשעבר. וצ"ל כסברת הש"ך ז"ל סי' קי"ט שם ס"ק כ"א דכיון דעבר על השבוע' שמושבע ועומד ועבר עבירה ג"כ גרע טפי ע"ש. ולכך א"ש דפסול בעובר עבירה אף לשבועה דלשעבר כיון שעבר על שבועת סיני ועבר עבירה ג"כ חשוד גם אלשעבר כנ"ל. אמנם בעובר על שבועת בטוי כיון שהעבירה רק מחמת השבועה אמרינן שפיר דאינו חשוד אשבועה דלשעבר דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור ואף דהוא כמו שאר עבירות מ"מ בזה לא שייך דמושבע ועומד כו' דמה בכך הא גם שבועה זו הוא רק שבועה דלהבא. ואין לומר דעבר עבירה ג"כ. ז"א דכאן העבירה הוא רק מחמת השבועה ושפיר כ' רש"י ז"ל דאינו חשד אלשעבר כנ"ל. וכל זה הוא לשבועה דהטעם משום חשוד כנ"ל אבל לעדות דאף שאינו חשוד פסול מגזה"כ כנ"ל ממילא גם עובר אשבועה דלהבא למה לא יפסל כמו בכל עבירות כל"ל. וי"ל שפיר דמודים להריב"ש דבעבר בקום ועשה שפיר פסול מדאורייתא כנ"ל. ובאמת לא נמצא מבואר כלל לרש"י ז"ל ושאר פוסקים שיסברו גם לענין עדות דלא נפסל בשבועה דלהבא רק לשבועה ע"ש. רק במרדכי סנהדרין הביא מחלקותם גם נענין עדות ע"ש. ואפשר דוקא רק בעבר בשב ואל תעשה ולענין זה דומה לשבועה כנ"ל ע"ש:
ובמ"ש נתישב לי דהטור ז"ל כאן סתם דעובר על שבועת שוא ושקר ובטוי פסול לעדות ולא הביא שום חולק. ולקמן סי' צ"ב הביא דעת רש"י ז"ל ורי"ף ז"ל דדוקא בשבועת בטוי דלשעבר נפסל אבל לא בלהבא ע"ש ולמה לא הביאם כאן. ולמ"ש מיושב שפיר דסובר ג"כ כנ"ל דלענין עדות כ"ע מודים דפסול כמו בכל עבירות ולכך לא הביא כאן כלל דעתם רק לקמן סי' צ"ב לענין חשוד טל השבועה כנ"ל וא"ש:
אך לע"ש הי' מקום עיון במאי דקי"ל (סי' מ"ו) חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו לא בעינן הוחזק כתב ידו בב"ד משום דאינו חשוד לשקר רק דפסול מטעם גזה"כ כו' אבל חתם עד שלא נעשה גזלן כו' בעינן הוחזק דחיישינן שמא הקדים כו'. וכ' תוס' דדוקא גזלן דהוא רשע דחמס אבל כשאינו רשע דחמס דג"כ אינו מטעם שקר רק מגזה"כ דאל תשת רשע כו' והוא כמו קרובים דלא בעינן הוחזק כ"י בב"ד כו' ע"ש. וא"כ למ"ש קשה גם בגזלן הא כיון דקי"ל דלא כר"מ דחשוד לדבר א' אינו חשוד לכל התורה וא"כ אף מאי דמיפסל גזלן לעדות ולא אמרינן נהי דחשוד אגזל אינו חשוד לעדות שקר ע"כ הוא ג"כ מטעם הנ"ל דמ"מ פסול מטעם אל תשת רשע כו' וכמ"ש תוס' שם. וא"כ שוב למה בעינן הוחזק כתב ידו בב"ד הא ג"כ אינו חשוד לשקר דאינו חשוד לכל התורה רק מטעם גזה"כ והוא כמו רשע דלאו דחמס כנ"ל וכמו קרובים כנ"ל ולא חיישינן שהקדימו הזמן כו' וכן בפסול לעדות בשאר עבירות חוץ מעד זומם שהוא חשוד לאותו דבר כו' דבזה יש חשש שקר כנ"ל משא"כ בשאר פסולין כנ"ל:
אך י"ל למאי דמבואר ברא"ש שם בכורות דחשוד לדבר החמור ודאי חשוד לקל ומבואר ביו"ד קי"ט שם דאינו תלוי בחומר האיסור באמת רק מה שהוא חמור וקל בעיני העולם ע"ש וי"ל דחשוד אגזל חשוד לעדות שקר ג"כ כנ"ל. או י"ל כיון דהוא גזלן ופסול עכ"פ מטעם גזה"כ דאל תשת רשע כו' וא"כ שוב אף שהקדים הזמן וחתם שקר כו' אינו עובר אלאו דלא תענה כו' כיון שאינו עד כלל והוא פסול כנ"ל רק דעובר מטעם גזל שמפסיד לחבירו בהקדמה שלא כדין וע"ז הוא חשוד לאותו דבר כיון דחשוד אגזל כנ"ל משא"כ קרובים דאינו חשוד כלל לשקר אף בלא עדות לכך בעי הוחזק כנ"ל:
(י) אינו נאמן לומר שוגג הייתי להכשיר עצמו כו'. לכאורה י"ל למאי דאמר בערכין פ' שום היתומים דלמ"ד יש שאלה בהקדש אינו צריך שידור הנאה כשמגרש את אשתו דלא חיישינן לקנוניא כו' משום דאי בעי מיתשיל עלי' כו' ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל גם אכלה כולה נשאלין עליו אף שכבר עבר וא"כ להימן מאי דאמר שוגג הייתי במיגו דאי בעי מתשיל על שבועתו ויהי' כשר למפרע. וע"ז אין ראיית הרשב"א ראי' מה שהביא דא"כ אין לך חשוד אפילו בשבועת העדות. ולמ"ש י"ל דהתם ליכא מינו משא"כ בשבועת ביטוי דלהימן במיגו כנ"ל. וי"ל למ"ש תוס' שם דקנוניא מועטת עושה ולא ישאול רק קנוניא מרובה שיגרש את אשתו אינו עושה כיון שיכול לשאול כו' ע"ש. וגם כאן י"ל כנ"ל דמשקר ולא ישאל. אך לא דמי דהתם אינו רוצה לבטל ההקדש לגמרי ולישאל משא"כ כאן דכבר עבר ולמה לא ישאל. ובשלמא היכא דשייר עדיין ולא עבר לגמרי י"ל דאינו רוצה לבטל השבועה על מה שנשאר שלא עבר עדיין דמסתמא נדר בשביל איזה טעם אבל היכא שעבר לגמרי ולא שייר כלום שפיר קשה כנ"ל דאית לי' מינו דאכלה כולה נשאלין כו'. אמנם למ"ש לעיל דמזיד ובלא התראה אינו יכול לישאל באכלה כולה א"ש דכיון דאנו אומרים שמשקר במה שאומר שוגג הייתי וא"כ הי' מזיד וכיון שהי' בלא התראה א"כ שוב אינו יכול לשאול כלל ולא שייך מיגו דאי משקר ישאל דהא אי משקר והי' מזיד אינו יכול כלל לשאול כנ"ל. והיכא דשייר בל"ז לא קשה דאינו רוצה לשאול כנ"ל:
או י"ל למ"ש דאף דנשאל אח"כ על שבועתו מ"מ העדות שהעיד קודם שנשאל פסול ולא מתכשר למפרע א"כ י"ל כמו דבעל שאמר גרשתי אשתי למפרע אינו נאמן אף מכאן ולהבא דבידו לגרשה דלא פלגינן דיבורי' ולא הוי מיגו דרוצה שתהי' מגורשת למפרע וכן פ' הרבה פוסקים ע"ש (באה"ע סי' קנ"ב). וא"כ גם כאן אף דאי ישאל על שבועתו מ"מ יהי' בטל העדות שהעיד קודם השאלה והוא אומר שוגג הייתי וכשר למפרע ושוב אינו נאמן גם אלהבא כנ"ל דהוי מיגו לחצי טענה כנ"ל:
או י"ל דלא הוי מינו דאיך נוכיח מזה שאומר אמת שהי' שוגג דאל"ה הי' לו לשאול על שבועתו אלא ודאי שאומר אמת. הא מאי בכך אף אם אמת הוא מ"מ ישאל על השבועה אף שעבר בשוגג וע"כ דאינו רוצה לישאל או שאינו יודע מזה ושוב לא הוי מיגו. דבשלמא גשי קנוניא דמגרשה בהקדש כו' א"ש דאם הי' רוצה לעשות קנוניא ולחזור מההקדש ישאל כו' וע"כ שאינו קנוניא ולכך אינו שואל דאינו רוצה לבטל על השאר כו' וכן בעל שאמר גרשתי אמרינן דאומר אמת ולכך אינו מגרשה עכשיו כיון שכבר גרשה משא"כ הכא אף שאומר אמת שהוא שוגג מ"מ ישאל כנ"ל וע"כ כנ"ל וליכא מיגו וא"ש. ואף דבכריתות י"ב ע"ב אמר ומודה ר"מ לחכמים באומרים לנזיר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי נאמן מיגו דאי בעי אמר נשאלתי על נזירותי כו' ע"ש. היינו רק לענין קרבן לתרץ דבורי' לפטור מקרבן אבל הכא לענין עדות משמע דאף שאומר נשאלתי כו' דאינו נאמן להכשיר עצמו כו':
ולכאורה קשה דהכא תלינן בסתמא כשראו שעבר עבירה תלינן שהי' מזיד ואינו נאמן אף באומר שהי' שוגג וכנ"ל ובפ' אמרו לו כריתות י"ב אמרינן סתמא דאמרו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי חייב קרבן וכופין אותו ע"ש. והוא נהי דהכחשתו אינו מועיל נגד העדים, מ"מ הא גם בסתם תלינן שהוא מזיד ואיך נחייבו בקרבן ולמה אמרינן בסתם שהי' שוגג לחייבו קרבן מספק והכא מוציאין אותו מחזקת כשרות בזה דאמרינן ודאי מזיד הי' כנ"ל והתם לאו דוקא בחלב רק בכל האיסורין ע"ש. ודוחק לומר דהתם איירי באותן דברים שאינו פשוט בישראל שהוא עבירה וכמבואר לקמן סעיף כ"ד דגם לפסול לעדות אינו פסול באותן שאינו פשוט ע"ש דזה דוחק דמשמע סתמא התם דבכל איסורים הדין כן ע"ש. ולמה אמר מה אם ירצה לומר כו' הא גם בלא אמירתו נימא כנ"ל:
וצ"ל דהתם הטעם כיון שמכחיש העדים אמרינן דאם הי' באמת מזיד ופטור מקרבן הי' לו לומר האמת שהי' מזיד ומה לו להכחיש העדים כיון שבאמת פטור ולכך תלינן דבאמת חייב [אך עדיין קשה למ"ש תוס' כתובות ט' דאמרינן ס"ס שמא אין תחתיו כו' או אונס ואף שהיא מכחשת לא אמרינן מדלא טענה האמת כו' שבושה רק במוכת עץ שייך הנ"ל ע"ש וגם כאן י"ל דאין רוצה לומר מזיד כו' ויש לחלק]:
ובזה מיושב קושית תוס' ריש ב"מ ובכריתות שם שהקשו דאמר ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר כו' והקשו הא אף אם יאמר מזיד כו' לא יהי' נאמן דאין אדם משים עצמו רשע כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דהא באמת גם בסתם הי' לנו לתלות שהי' מזיד כמו כאן רק דאמרינן מדאינו אומר כן כנ"ל. וא"כ אם אומר באמת מזיד הייתי ושוב ליכא ראי' הנ"ל ממילא גם בלא נאמנותו חולין שהי' מזיד כנ"ל ופטור דבשלמא באותן שצריכין להאמין לו כמו אנוסים מחמת ממון וכה"ג דרק מחמת אמירתו יהי' נאמן ע"ז אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן אבל הכא שגם בלא דבורי' תלינן שהי' מזיד רק כשאינו אומר ומכחיש יש ראי' להיפוך וכשאומר מזיד כו' שוב ליכא ראי' להיפוך וממילא תולין שהי' מזיד כמו בסתמא ופטור מקרבן כנ"ל. וממילא כשמתרץ דבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד שפיר נאמן כיון שלא הכחיש כלל כנ"ל וא"ש: