חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות עדות · סימן לג
סעיף א
כל הפסולים לדון פסולים להעיד חוץ מאוהב ושונא שכשרי' להעיד אע"פ שפסולי' לדון:
(א) כל הפסולים כו'. הטעם דבדין תלוי בקרבת הדעת משא"כ בעדות לא נחשדו ישראל להעיד שקר בשביל אהבה ושנאה כו' דקי"ל כרבנן דר"י (סנהדרין כ"ז). וכתב המהרש"ל בתשובה דשונא, גדול שרוצה ליטול נפשו גם לדידן פסול להעיד דשונא כזה ודאי נחשד להעיד שקר. והוכיח מתוס' מכות ו' אהא דפריך הרוג יציל ופירשו משום דהוי לי' שונא דפסול להעיד ע"ש. והוא תמוה הא קי"ל כרבנן דשונא כשר להעיד. וא"ל דלר"י פריך דז"א דילמא ר"י סבר דדוקא התרו בו פוסל ולכך מוכח דשונא כזה שהרגו גם לרבנן פסול ע"ש. ומהרש"א (סנהדרין ט') תירץ דלר"י פריך וקשה כנ"ל דלמא סבר כרבי דבעינן התרו בו. ובאמת מסתימת הפוסקים משמע דאין חילוק וגם שונא כזה כשר לרבנן. גם מש"ס (שם כ"ט) דפריך ארבנן מוהוא לא אויב לו כו' משמע קצת כנ"ל:
ואפשר לישב דהנה באמת קשה למה לא פירשו תוס' הרוג יציל משום דהוא טריפה וכמ"ש באמת תוס' יבמות כ"ה דמשום דטריפה פסול להעיד דהוי עדות שאאי"ל ע"ש. ויותר קשה דאף לרבא (שם ע"ח) דסבר עדי טרפה שהוזמו נהרגין ולא בעי זוממי זוממין כו' ע"ש מ"מ הכא ודאי לא מהני דעדות זה שמעיד שהרגו הוי ודאי עשאאי"ל דממ"נ אם יוזם כל זמן שהוא חי עדיין ודאי לא יתחייב מיתה דעדיין לא רצה לחייבו מיתה כלל אף שאמר שעשאו טריפה מ"מ וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בחוץ וזה נהרג כו' ודאי לא יועיל הזמה רק אחר שמת הוא אז רצה לחייב ההורג מיתה ואז ודאי דלא שייך הזמה וא"כ כיון דלא משכחת הזמה בשום צד אליבא דכ"ע לא הוי עדות דלא פליגי רבא ור' אשי בעדי טריפה רק בעדות אחר דלרבא לא בעי זוממי זוממין מהני שפיר דהוי יכול להזימו אבל בעדות זה שהרגו ודאי אינו מועיל דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל. והתוס' בעצמם פי' (שם מ"א) גבי אחד אומר א"י בחקירות דלכך בטל כל העדות כיון דא' אאי"ל הוי נמצא א' קרוב או פסול כו' ע"ש. והי' אפשר לומר דהא דפסול מטעם א"א להזימו אינו פסול מצד עצמו רק דהגדה פסולה ולכך התם דמצטרפין בהגדה כתבו שפיר דהוי נמצא א' כו' כיון דהגדתו פסול משום עשאאי"ל אבל הכא למאי פריך הרוג יציל דאיירי שאינו מעיד רק בראי' לחוד יופסל כמ"ש תוס' וע"ז אינו פסול משום עדות שאאי"ל שאין זה פסול מצד עצמו וכיון שלא הגיד כלל אינו פוסל משום הא כנ"ל רק למאי דמשני יקום דבר כו' וצריך להעיד בב"ד שפיר פוסל בא' אומר א"י בחקירות כנ"ל. אך זה דוחק דמאי חילוק דבשלמא באומר א"י בחקירות שפיר יש לחלק כנ"ל דבשעת ראי' אינו פוסל דהא אז לא הי' פסול כלל דהי' ראוי שפיר להעיד בב"ד דאז ידע החקירות ומה ששכח אח"כ אינו פוסל כשלא הגיד וצריך שפיר הגדה כנ"ל. משא"כ הכא דמיד בשעת ראי' לא הי' ראוי להגיד כלל בב"ד שיהי' עשאאי"ל או משום טריפה או כטעם הנ"ל ושפיר פוסל בראי' לחוד לס"ד עכשיו כמו כל הפסולים דשייך ג"כ הקישא דג' לשנים כנ"ל. והא באמת ביבמות וסנהדרין (ט') כתבו תוס' דהא דפריך הרוג יציל הוא משום טריפה כנ"ל וע"כ דסברי כמ"ש וא"כ למה הוצרכו לטעם אחר כאן דאף היכא שלא עשאו טריפה שייך טעם הנ"ל דג"כ אי אתה יכול להזימו ממ"נ כנ"ל:
וי"ל דבאמת תוס' מפרשים דקושית הש"ס הרוג יציל הוא אף לרבי דבעי התרו בו ודלא כפירש"י רק דמפ' כמ"ש הנ"י דהתרו בו לאו דוקא רק דאף לא התרו בו פוסל בד"נ או כיוון להעיד רק נקט התרו דאז ודאי כיוון כו'. אבל גם בלא התרו פוסל בכיון להעיד כנ"ל ושיילינן להו ג"כ אי למיחזי אתו כו' ודלא כמ"ש תוס' לקמן דקאי רק אדיני ממונות וכ"כ הריטב"א ע"ש. גם י"ל דמפרשים עכשיו דשיילינן לפסול אי למיחזי אתי אי לאסהודי וכמו שפירשו כל המפרשים דלא כר"ח כהן ולא קאי אכשרים רק אפסולין וכמ"ש רש"י ורמב"ם ז"ל (פ"ה מה"ע). והנה באמת תמהו איך שיילינן לפסולין כו' אי אמרינן דבסתמא לאסהודי או דהוי ספיקא ואין יכולין להוציא או להרוג מספק רק משום דאומרין הפסולין למחזי אתינן אינו בטל ואיך נאמנין על זה שמא משקרין הא הם פסולין. אמנם לשיטת התוס' התירוץ פשוט כיון דסוברים דצירוף דראי' בלחוד אינו פוסל רק שיצטרפו גם בהגדה וא"כ כיון שאומרים הפסולים למיחזי אתינן אף שהם משקרים מ"מ הא לא מיקרי צירוף דהגדה שאינם מצטרפין בהגדה כלל כיון שאומרים בעצמם למחזי אתינן ולכך מהני ואינו פוסל באומרים למיחזי כנ"ל. ולפ"ז שפיר פריך עכשיו הרוג יציל אף לרבי דבעי כיוון להעיד והיינו דשואלין לפסולים כנ"ל וא"כ לס"ד עכשיו דלא בעינן צירוף דהגדה רק דראי' לחוד פוסל כיון דלא ידעינן בס"ד הא דבמקיימי דבר דוקא כו' כמ"ש תוס' לקמן וא"כ שוב לא מהני מה שאומרים הפסולים למחזי אתו דהא אינם נאמנים ושמא משקרים ובאמת כיוונו להעיד ובטל העדות ואף שאומרים למחזי ואינם מצטרפין בהגדה מ"מ כיון דלא בעינן עכשיו צירוף דהגדה כנ"ל שפיר שייך שמא משקרין ובטל כנ"ל:
אמנם הפוסקים תירצו עוד דבקרובים וכה"ג דאין פיסולם משום דמשקרים רק דגזה"כ דאינם כשרים לעדות ולכך לענין למחזי או לאסהודי דאינו עדות רק לידע האמת שפיר גם הקרובים נאמנים אי למחזי אתי כו' ע"ש. והנה הפסול דעשאאי"ל כתבו ג"כ דאינו מטעם דמשקרים רק דגזה"כ דאינו עדות כמו קרובים וכה"ג וא"כ ממילא מיושב כל הנ"ל דבאמת דפריך הרוג יציל דהוי עשאאי"ל כנ"ל ופוסל כנ"ל. אך לרבי לא קשה זה דכיון דבעי כיוונו להעיד י"ל דשיילינן לי' ומשכחת באומר למחזי כו' ושפיר נאמן כיון דאינו מטעם שקר כנ"ל. ולכך כתבו תוס' שפיר דפסול מטעם שונא והיינו משום דהא באמת שונא מסברא אמרינן דמשקר רק טעמא דרבנן דכשר להעיד משום דלא נחשדו ישראל להעיד שקר בשביל שנאה והיינו דמסתמא לא יעבור על לא תענה בשביל שנאה כמ"ש הפו'. והיכא דאינו עד אינו עובר אלא תענה כמ"ש הפו'. וא"כ ממילא א"ש הכא כיון דבאמת עשאאי"ל ולא הוי עד רק דפסול משום גזה"כ ואמרינן דאינו משקר ואינו פוסל כנ"ל. וא"כ כתבו תוס' שפיר דכיון דפסול משום עשאאי"ל שוב פסול גם מטעם שונא וי"ל דמשקר דהא לא שייך לא נחשדו כו' כיון שאינו עדות דפסול משום עשאאי"ל וי"ל שפיר דמשקר כיון שהוא שונא ובאמת כיוון להעיד ובטל עדותו מטעם נמצא אחד שהוא טריפה כנ"ל רק מה שאומר למחזי אתי הוא משקר כדי שיתחייב מיתה ולא יבטל העדות כיון שהוא שונא כנ"ל ולענין זה שפיר שונא פסול כנ"ל וכתבו תוס' שפיר היינו דפריך גם לרבי דבעי כוונה להעיד מ"מ קשה הרוג יציל ופירשו משום שונא והיינו כנ"ל. אבל לדידן שפיר י"ל דכשר וא"ש:
עוד י"ל דהא לכאורה קשה דקי"ל פ"ב דמכות דשונא אינו גולה ע"ש וכ"כ פו' והרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' רוצח) דשיעורא דשונא התם הוא שלא דיבר עמו ג' ימים כו' כמו בעדות הכא והטעם דאמרינן מסתמא במזיד הרגו כיון ששונאו. והתוס' ריש מכות א' כתבו דאף דאיכא רגלי' לדבר דשוגג הי' אעפ"כ שונא אינו גולה ותלינן במזיד ע"ש. וא"כ לכאורה תמוה דלענין עדות כשר שונא כזה דאמרינן דלא נחשד לעבור אלא תענה בשביל שנאה והתם אמרינן דנחשד להרוג ולעבור אלא תרצח בשביל שנאה. וא"ל דהתם אין יכולין לחייבו משא"כ הכא. דז"א אדרבה הכא מחייבינן גם מיתה ע"פ עדותו של זה השונא כנ"ל. ואח"כ ראיתי בתומים שכ' כעין זה דפריך לר"י בר' יהוד' דשונא נהרג וע"כ לדידי' פסול גם לעדות כיון שחשוד להרוג חשוד להעיד שקר כו' ע"ש. ובאמת גם לדידן קשה כיון דקי"ל אינו גולה ותלינן במזיד ולמה יהא כשר להעיד. ובתומים כ' דיש לחלק דמ"מ אמרינן כל ישראל בחזקת כשרות ואינו מעיד שקר בשביל שנאה כיון דליכא ריעותא אבל התם כיון שזה הרוג לפנינו שפיר אמרינן מסתמא מחמת שנאה הרגו והוא רגלים לדבר ע"ש שהניח בספק. ובאמת הוא קצת דוחק דעל זה הספק אי שוגג או מזיד אין כאן ראי' והי' לנו לאוקמי אחזקת כשרות דודאי לא נחשדו אמזיד ובפרט דתוס' כ' דאיירי היכא דאיכא רגלים לדבר שהי' שוגג ע"ש וכיון דאמרינן לא נחשדו לעשות איסור בשביל שנאה הוא כשאר כל אדם דבשוגג גולה. וצ"ל דהא ודאי דיש שונא גדול שרוצה להנקם ולעשות איסור בשביל שנאה הן להרוג והן להעיד שקר רק דמסתמא אמרינן דאינו שונאו כל כך להיות נחשד לעשות איסור כנ"ל. אבל התם שהרוג לפנינו איגלאי מילתא דודאי הוא שונא כזה שהרגו בשביל שנאה דמסתמא יותר יש לתלות במזיד שהוא בכוונה משוגג רק בכל אדם איכא חזקת כשרות ובשונא הראי' הוא ע"ז עצמו דהוא מסתמא שונא כזה שהרגו כנ"ל. ושונא כזה באמ' פסול לעדו' ג"כ רק דלא תלינן בי' כנ"ל והיינו ג"כ כמ"ש התומי':
ובזה הי' אפשר לומר דמאי דאמר בש"ס פ' מרובה דהיכא דאיגלאי מילתא אף אחר הזמם דפסולין היו בשעת עדות לא הוי הזמה כלל דהוא רק טעות שהב"ד טעו ופסקו הדין ע"פ פסולין ע"ש וא"כ הכא כיון דחזינן לענין גלות כיון דאתרע חזקה דודאי נהרג שוב אמרינן דודאי הי' שונאו כ"כ שהרגו בשנאה רק בעדות כשר משום דליכא ריעותא ובסתם אינו שונאו כ"כ לעשות איסור וא"כ לכאורה פסול העדות דשונא דה וי עדות שאי אתה יכול להזימו דאם יוזמו וא"כ חזינן דהעיד שקר ועשה האיסור וכיון דאיתרע שוב אמרינן דודאי הי' שונא כזה שמעיד שקר ג"כ בשביל שנאה דהוא ממש כמו בהרוג לפנינו וא"כ ממילא איגלאי מילתא דכי אסהיד פסול הוי דגם בלא הזמה הי' פסול כיון דהוא שונא כזה ששונאו כ"כ ואם היו יודעין זה גם בלא הזמה הי' פסול רק שטעו ועכשיו דאיתרע איגלאי דגם מקודם הי' פסול כנ"ל ולא תועיל ההזמה כמו התם בטביחה כנ"ל וממילא גם עכשיו דלא איתרע בטל עדות דשונא משום עדות שאאי"ל כנ"ל. וי"ל דתוס' מפרשים דפליגי ר"י ורבנן רק אי פסול מצד עצמו שונא דר"י סבר דנחשד אף דלא איתרע כנ"ל ולרבנן אינו פסול דלא נחשד כיון דלא איתרע כנ"ל. אבל לרבנן ג"כ פסול מטעם עדות שאאי"ל כנ"ל. ובממון דלא בעינן יכול להזימו כשר ממילא כנ"ל. ולכך כ' תוס' שפיר דהרוג יציל משום שונא. וכן מה שהקשו מר' יוסף מפלוני רבעני כו' דהוי שונא היינו ג"כ כנ"ל כיון דבדיני נפשות שפיר בעינן יכול להזימו ממילא פסול אף לרבנן כנ"ל. אך באמת נראה דליתא דדוקא היכא דאיגלאי מילתא בלא ההזמה דהיו פסולים כמו התם דהוזמו על הגניבה כו' משא"כ הכא דגם מה שנתברר דבלא הזמה הי' פסול זה הבירור הוא ג"כ רק ע"י הזמה כנ"ל ואינו מוכרח. אך בסתמא משמע דכשר שונא גם לעדות נפשות דבעי יכול להזימו משום דכיון דהדין הוא דכשר ולא מחזקינן לי' לשונא גדול כנ"ל ממילא מועיל אח"כ הזמה עליו והוי שפיר יכול להזימו וקשה כנ"ל גם אם הי' הטעם רק משום עשאאי"ל א"כ בפלוני רבעני או בנרצח דמה שהוא שונאו הוא רק מחמת העדות א"כ שפיר יכול להזימו דאם יוזמו א"כ לא הי' שונא כלל ולא שייך איגלאי מילתא כנ"ל:
ואפשר לומר למ"ש בס' ש"ש ש"ד פ"ח דהא דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא היינו דוקא היכא דהוחזק ע"י הרוב קודם שבא לדיני נפשות כמו באיילונית דהוקבע מקודם שאינה איילונית קודם שקדשה ע"י הרוב וממילא כשבא אח"כ לדיני נפשות הורגין ע"י הרוב וכן במכה אביו שהוחזק זה לאביו ע"י הרוב קודם שהכהו ולא הי' נוגע עדיין לנפשות כנ"ל. אבל היכא שלא הוחזק מקודם רק כשנולד הספק של דיני נפשות אז נדון מחמת הרוב בזה אין מחייבין מיתה משום הרוב ע"ש. והפוסקים כ' גבי שונא ג"כ דאף דודאי יש שונא גדול שמעיד שקר בשביל שנאה רק דלא חיישינן להכי דרוב פעמים אינו שונאו כ"כ ולכך כשר לעדות ע"ש. וא"כ י"ל שפיר דבשלמא לענין שאר עדות שפיר שונא כשר כיון דקודם שהעיד הוחזק זה שאינו שונא גדול מחמת הרוב ואז לא הי' נוגע עדיין לנפשות וא"כ ממילא אח"כ כשר גם לעדות נפשות כיון שכבר הוחזק ע"י הרוב כנ"ל קודם לכן. אבל הכא שנרצח יעיד שהרגו דפריך הרוג יציל דכיון שנצטרף בראי' יהי' נמצא א' קא"פ כו' א"כ אמרינן שפיר דפסול מטעם שונא דכיון שהרגו ודאי שונאו ואולי הוא שונא גדול שמעיד שקב בשביל שנאה ואף דרוב אינו כן מ"מ הא כאן לא נולד הרוב קודם לכן כיון דמה שהוא שונא הוא בשביל שהרגו ונולד הספק כשהרגו ואז הוא דיני נפשות דאם הי' פסול מציל ופטור וא"כ אין הולכין אחר הרוב דבשלמא לשאר עדות נפשות שפיר גם שונא כשר מטעם הרוב כנ"ל כיון שהוחזק משא"כ לעדות זה עצמו שהרגו ונעשה שונא דלא הוחזק מקודם ונולד הספק כשנוגע כבר לנפשות דמיד שראה שהרגו הספק הוא שמא הוא שונא שפסול לעדות ואינו מועיל הרוב וכן בפלוני רבעני כו' ולכך כתבו שפיר הטעם דשונא אבל לשאר עדיות שפיר כשר שונא כרבנן כנ"ל ולמסקנא י"ל דגם הנרצח עצמו כשר גם לעדות זה שהרגו די"ל דג"כ כבר הוחזק ע"י הרוב דמה שנוגע לנפשות הוא כשמעיד בב"ד וכבר הוחזק ע"י הרוב קודם שהעיד שאינו שונאו כ"כ כנ"ל וקודם שהעיד לא הי' עדיין דיני נפשות רק דעכשיו לס"ד דפריך הרוג יציל הוי ס"ד דקרוב או פסול פוסל בצירוף דראי' לחוד וא"כ מיד כשהרגו נולד הספק בדיני נפשות ושפיר לא הועיל הרוב ופריך דמציל. אבל למסקנא דבמקיימי דבר הכתוב מדבר וצריך שיעיד דוקא בב"ד כמ"ש התוס' א"כ י"ל דאף שמעיד אח"כ בב"ד ג"כ כשר כיון דקודם שהעיד לא הי' נפשות דראי' לחוד אינו פוסל והוחזק ע"י הרוב וממילא מהני אח"כ עדותו כנ"ל. ופסק שפיר בש"ע והמרדכי דגם נרצח עצמו נאמן להעיד כנ"ל.
אמנם מדברי תוס' סנהדרין ט' משמע כדברי הרש"ל שכתב והוכיחו מדר"י דפלוני רבעני לאונסי כשר כ' דמוכח דברובעו אינו שונאו כמו בהורגו ע"ש דמשמע להדיא דבהרגו דהוא שונא גדול דוקא פסול אבל ברובע כשר אף ששונאו ע"ש. ואי אפשר ג"כ לדברי מהרש"א דקאי לר"י דא"כ כל שונא פסול ומאי בכך שאינו שונאו כמו הרוג וע"כ דקאי לרבנן ואעפ"כ פסול בשונא גדול כנ"ל:
ובתומים הקשה ממ"ש המרדכי והובא לקמן בש"ע דגם הנרצח עצמו יכול להעיד על הרוצח שהרגו לגרשו מבה"כ וכה"ג ע"ש ומבואר דכשר ע"ש. וי"ל בפשיטות דלכאורה קשה שפי' תוס' הטעם דהרוג יציל משום שונא ע"ש והא הטעם דשונא פסול אף לר"י הוא משום דמשקר משום שנאה וא"כ היינו במי שהוא שונא אבל התם בהרוג שאין אנו יודעין כלל שהוא שונא רק משום שהרגו אנו אומרים שבודאי שונאו וא"כ איך נאמר כיון שהוא שונא משקר מה שאומר שהרגו ובאמת לא הרגו כלל הא אם לא הרגו אינו שונא כלל והוא עד כשר ועד כשר ודאי אינו משקר ואיך נאמר דפסול משום שונא. ואף דבש"ס יבמות מ"ז אמר לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ואף דג"כ אם מעיד שקר הוא ישראל וא"כ ישראל אינו משקר. היינו התם משום דכותי הוא גזירת הכתוב לפסלו ואף כשאומר אמת פסול כמו כל הפסולין ואמרינן שפיר לדבריך כו' ואיך אפשר להאמינו כלל משא"כ בשונא דהוא פסול רק מסברא דמשקר משום שנאה ואינו כשאר פסול דהא אם מעיד לזכותו ודאי כשר רק כנ"ל וא"כ אי משקר אינו שונא כלל והוא כשר כנ"ל כיון שאין אנו יודעין שנאה אחרת. וצ"ל דמ"מ לענין שחייב מיתה על ההריגה והיינו שהתרו בו ושאר דברים ע"ז י"ל שמשקר ובאמת הרגו בלא התראה ומה שמעיד שהתרה משקר בשביל שנאה כיון שבאמת הרגו והוא שונא רק אעפ"כ אינו חייב מיתה על ההריגה כנ"ל ופריך שפיר. וממילא מיושב הנ"ל מ"ש המרדכי דהנרצח נאמן לענין קנס לגרשו כו' דלענין זה לא בעי התראה ושאר דברים רק לידע דגוף המעשה אמת שהרגו וזה שפיר נאמן דודאי לא משקר דאיך נימא דמשקר ולא הרגו א"כ אינו שונא וא"ש כנ"ל. או דלענין חיוב מיתה בעינן דוקא שיהי' עדים בשעת מעשה ואם לא הי' עדים אף שבאמת הרגו אינו חייב מיתה כמ"ש יש פוסקים ולכך כיון דאי באמת הרגו הוי לי' שונא ואינו עד א"כ אם הרגו לא הי' עדים ואף שנתברר שבאמת הרגו מ"מ לא נתברר על ידי עדים ובדיני נפשות בעינן עדים דוקא ולכך פטור אבל לקמן לענין שאר דברים דלא בעי רק אמיתת הדבר שפיר נאמן כנ"ל וא"ש:
ולענ"ד יש קצת ראי' לדברי מהרש"ל מהא דקי"ל משנה יבמות דף קי"ז הכל נאמנים להעידה חוץ חמותה ובת חמותה וצרתה כו' והטעם דחזקתם שונאות זו את זו כמבואר בש"ס שם ומוסכם מכל הפוסקים דמשום ששונאה אותה מעידה כדי לקלקלה ע"ש. וא"כ לדבריהם דאין חילוק ואף שונא גדול כשר להעיד דלא נחשד להעיד שקר בשביל שנאה א"כ למה יהיו אותן הנשים פסולות נימא ג"כ לא נחשדו ישראל להעיד שקר בשביל שנאה. ומהתימה על הפוסקים שלא הקשו כלל מהא דקי"ל שונא כשר להעיד ומאי בכך ששונאות כו'. ואין לומר דדוקא בשאר עדיות דמועיל מטעם עדות ועוברים על לא תענה כשמעיד שקר אז לא נחשד בשביל שנאה משא"כ בעדות מיתה דאינו נאמן רק משום מילתא דעבידא לגלויי י"ל דאינה עוברת אלא תענה ולא שייך לא נחשדו כו'. ז"א דהא קי"ל בשבועות הכל מודים בעד מיתה דחייב קרבן שבועה משום דכיון דהימנוהו רבנן שפיר קרינן בי' והוא עד מדאורייתא וחייב קרבן שבועה וממילא פשיטא דעוברים אלא תענה ג"כ כשמעיד שקר כיון דהוי עד כנ"ל ושייך לא נחשדו. ועוד דא"כ יהי' עד שונא שלא דיבר ג' ימים עמה מחמת איבה יהי' פסול להעיד שמת בעלה כיון דנאמן רק משום עבידא לגלויי מדרבנן ובעד כשר יש לדחות דעובר בל"ז אלא תענה כיון שראוי להצטרף עם עוד א' ויהי' נאמן בתורת עדות ושייך לא נחשדו עו'. אך בעד פסול שהוא נאמן לעדות אשה אם הוא שונא יהי' פסול כנ"ל ואנן סתמא קי"ל דשונא כשר כנ"ל. וכל שאר פסולין כשרים לעדות אשה כו'. ולמ"ש תוס' שם ד"ה חוץ כו' י"ל דהוא קצת נגיעה ע"ש. אך בש"ס כמים הפנים כו' מבואר דמשום שנאה לחוד פסולה כנ"ל ע"ש. וגם א"ל דדוקא בב' עדים אף שא' שונא מ"מ הא הב' לא הי' מעיד משא"כ התם דאין רק אשה לחוד. ז"א דא"כ באחד שונא הי' נכי ריבעא אפומא דחד וע"כ דגם השונא לחוד הוא כשר בפ"ע ג"כ. וגם אין לחלק דדוקא עד כשר לא נחשד בשביל שנאה משא"כ פסולים י"ל דמשקרים בשביל שנאה. דז"א דא"כ גם שאר פסולים לא יהיו נאמנים בעדות אשה כשהם שונאים שלא דברו ג' ימים ובאמת משמע דדוקא אותן ה' נשים פסולין. וע"כ צ"ל כדברי מהרש"ל דבאמת שונא גדול פסול לעדות אף לרבנן רק גם בלא דיבר ג' ימים לא מחזיקינן לשונא גדול בסתמא כנ"ל ולכך שפיר באותן ה' נשים שמו חכמים דשונאות כל כך דחשודים להעיד שקר בשביל שנאתם כנ"ל משא"כ שאר פסולין ומוכח דיש חילוק בין שונא גדול כנ"ל. ויש לדחות בדוחק:
ובתומים הקשה דלמהרש"ל מאי פריך הש"ס (סנהדרין כ"ט) לרבנן האי לא אויב לו מאי דרשי ומשני לענין דין דפסול ולא משני דקאי לא אויב כו' שהוא שונא גדול דפסול לעדות כנ"ל ע"ש. ולע"ד לא קשה מידי דבספרי יליף לה הא דלא דיבר ג' ימים מחמת איבה הוי שונא מהא דכתיב והוא לא שונא לו מתמול שלשום הוי ג' ימים כו' ע"ש. וא"כ קאי קרא אשונא זה שלא דיבר ג' ימים כו' וכיון דלרבנן כשר להעיד פריך שפיר דליכא למימר דקאי אשונא גדול דא"כ לא בעינן ג' ימים ולמה לי' מתמול שלשום ופריך שפיר כנ"ל. ולכך פסק הטור לעיל ז' דשונא שלא דיבר ג' ימים פסול הדין אפילו בדיעבד וכשאינו שונא כ"כ אסור לכתחלה ע"ש. והיינו כנ"ל כיון דקרא קאי אשונא דג' ימים כנ"ל ופסול מדאוריי' כיון דלרבנן קאי אדין והוי כמו בעדות לר"י דיליף מהאי קרא ופוסל גם דיעבד וכן לרבנן קאי אדין כנ"ל וכשאינו שונא כ"כ דלא מוכח מקרא הוא אסור רק לכתחלה דלא לדון איניש כנ"ל:
ולדברי רש"ל מיושב קושית תוס' (נדה ד"נ) והפוס' דתנן כל הפסול להעיד כו' ויש שכשר להעיד ופסול לדון ואמר דהיינו סומא כנ"ל והקשו תוס' דלא אמר דקאי אשונא דג"כ לדידן כשר להעיד ופסול לדון ולהנ"ל י"ל כיון דיש שונא שפסול להעיד ג"כ לכך לא תני לי' כנ"ל:
אך אעפ"כ אין לדמות מסברא איזהו שונא גדול דהא חזינן דפלוני רבעני לאונסי מצטרפין להרגו ואינו שונאו כל כך שנפסל לעדות רק בהרגו כמ"ש תוס' (סנהד' ט') ואפשר דגם בעובדא דרש"ל שרודף אחריו להרגו ג"כ לא מיקרי שונא כ"כ דאין לדמות שכבר הרגו לרודף אחריו להרגו דאף דמצילין היינו שלא יהרג אבל שיעיד עליו שקר בשביל זה שירצה להנקם כשעדיין לא הרגו זו לא שמענו כנ"ל:
סעיף ב
אלו הם הפסולים דאחים זה עם זה בין מן האם בין מן האב הרי הם ראשון בראשון כו' וי"א דג' בראשון פסול (וכן ראוי להורות וי"א דאינו פסול רק מדרבנן ונ"מ לענין עדי קדושין כו' וי"א דקרובי אם נמי אינן פסולין אלא מדרבנן):
(ב) ונ"מ לענין עדי קדושין. וכ' הסמ"ע פי' אם קידש בפניהם אשה ואחר כך קבלה קדושין מאחר דצריכה גט מראשון ומשני. ולשונו אינן מובן כלל למה לי' נ"מ בקבלה קדושין מאחר זה הי' צריך אם היו מחולקים אי הוי קדושי דאוריי' או דרבנן דבין כך וב"כ מקודשת צריך לומר נ"מ בקבלה קדושין מאחר כנ"ל אבל כאן הוא להיפוך דלהסוברים דפסול מדאוריי' א"כ לא הוי קדושין כלל ומותרת לשוק כפנוי' ולהסוברים דפסול מדרבנן אסורה וצריכה גט דהוי קדושין מדאוריי' ומאי צורך לקבלה קדושין מאחר ואפשר לפרש דבריו למ"ש בעל העיטור דכמו דיוצא בשאר אברים אמר בש"ס (גיטין מ"ב) דצריך גט שיחרור הואיל ומדרש חכמים הוא והיינו משום שאינו ידוע להמוני עם ולכך צריך גט שחרור וכמו כן קרובי אם ג"כ אינו ידוע לכל דפסולים ולכך צריך גט אף שהם פסולי דאוריי' כנ"ל ע"ש. וא"כ לכאורה אין נ"מ כלל בין אי פסול מה"ת או דרבנן דב"כ וב"כ צריכה גט להנ"ל והנ"מ שכ' רמ"א קאי גם אקרובי אם כמ"ש הש"ך. אמנם י"ל נ"מ דאי הם פסולי דאוריי' רק שצריכה גט משום שאינו ידוע וסוברים דקרובי אם כשר א"כ אם קבלה קדושין מאחר ג"כ בפני קרובי אם נראה דמהשני אינה צריכה גט כלל דהא מדינא הם פסולי דאוריי' ולא הוי קדושין רק שאינו ידוע א"כ ממ"נ אם ידעו דקרובי אם פסולים ידעו שהיא פנוי' ואם יסברו דכשרים א"כ ג"כ ידעו דאין קדושי הב' כלום דכיון שסוברי' דכשרים א"כ הי' קדושי הא' קדושין דקדשה ג"כ לפני קרובי אם וממילא לא תפסי קדושי ב' קודם שנתן הא' גט וא"כ ידעו ממ"נ דקדושי ב' אינם קדושין כלל וממילא אינם צריכ' גט רק מראשון כנ"ל. אבל להסוברים דהם פסולים מדרבנן שפיר צריכה גט משניהם כמ"ש הב"י אה"ע סי' מ"ב ובב"ש סי' ט"ו דאם קידש לפני פסולי דרבנן ואח"כ קידשה אחר ג"כ לפני פסולי דרבנן צריכה גט משניהם דכיון דקדושין הא' אינו פסול רק מדרבנן ויש מקום לקדושי הב' לחול ג"כ שהם קדושי תורה והחכמים שפסלו הא' תקנו שיהי' מקום לקדושי ב' ע"ש וכן הכא כנ"ל. ושפיר הוצרך לומר. הנ"מ בקבלה קדושין מאחר דבל"ז אין נ"מ כנ"ל וא"ש. אף שאין פשטות דבריו כן כנ"ל:
(ג) לענין עדי קדושין כו'. דאי פסול רק דרבנן צריכה גט כו'. לכאורה יש לעיין למאי דפסק אה"ע סי' מ"ב דאם קדש קדושי דרבנן לפני פסולי עדות דרבנן לא הוי קדושין כלל כיון דמה"ת בל"ז לא הוי קדושין כו' ע"ש. והנה קי"ל דמדאוריי' ודאי בעינן דו"ח בעדי קדושין וגם עדות שאתה יכול להזימו רק מדרבנן לא בעי לדעת הפו' ע"ש. ובשבועות ריש פ' שבועות העדות קי"ל כמ"ד למעוטי משחק בקוביא דפטור מקרבן שבועה אף דמדאוריי' מחזי חזי רק דרבנן פסלוהו מ"מ כיון דחכמים פסלוהו שוב לא נקרא עד מדאוריי' וכתיב והוא עד גבי קרבן שבועה ע"ש. ובפ' מרובה אמר בש"ס דהיכא דאיגלאי מילתא דהיו פסולים לא שייך דין הזמה דכתיב והנה עד שקר וכיון שבל"ז הי' פסול לא הי' עד כלל ולא שייך הזמה. וא"כ ממילא נראה דבפסולי עדות דרבנן לא שייך דין הזמה ג"כ כשהעידו והוזמו דכיון דפסול מדרבנן שוב לא נקרא עד גם מדאוריי' וא"כ ממילא בפסולי דרבנן יש להם להיות פסולים מדאוריי' דהא הוי עשאאי"ל דגם מדאורייתא לא יועיל דין הזמה כיון שפסולים מדרבנן כנ"ל. וא"כ בקידש לפני פסולי עדו' דרבנן לא תצטרך גט דהא הוי עדות שאאי"ל כנ"ל כיון דפסולי' דרבנן וא"כ מדאורייתא לא מהני דמה"ת בעינן יכול להזימו רק דמדרבנן לא בעי ומדרבנן הא הם פסולים והוי כמו קידש קדושין דרבנן לפני פסולים דרבנן דגם הכא מה"ת לא מהני כנ"ל. אך באמת זה טעות דבשלמא התם גבי ק"ש לענין שאר עדות דממון דכיון דפסלו אותו חכמים ממילא אינו נאמן כלל א"כ ממילא לא קרינן בי' והוא עד מדאורייתא דאינו עד כלל כיון שתקנו חכמים דאינו מועיל אבל הכא גבי קדושין דאינו מועיל הפסול דרבנן לבטל הקדושין לגמרי בלא טעם הנ"ל ושפיר צריכה גט ומועיל עדותו להצריכה גט א"כ שפיר ממילא נקרא עד מדאוריי' דהא עדיין הוי עד שלא בטל לגמרי עדותו דמועיל להיות קדושין מדאורייתא ושפיר יהי' יכול להזימו כיון דהי' עד כנ"ל וממילא מועיל באמת כנ"ל:
אמנם בזה יש לישב דעת הרי"ף ז"ל הובא בב"ש באה"ע (סי' מ"ב ס"ק י"ט) דמקדש לפני פסולי עדות דרבנן לא הוי קדושין כלל ואינה צריכה גט ע"ש שתמהו למה יעקרו חכמים ד"ת כיון דמדאורייתא הוי מקודשת גמורה והיכן מצינו שהפקיעו חכמים הקדושין בזה הא לא היתה התקנה על הקדושין רק אעדים דעלמא ע"ש:
ולמ"ש י"ל למאי דמשמע מדברי רשב"א ריש שבת דהיכא דאם יתקנו חכמים לא יהי' עקירה דבר מה"ת אחר התקנה שפיר תקנו וכ"כ הר"ן גבי כופין את רבו כו' כיון דאחר שתקנו משחררו בשביל התקנה ואינו עובר אלא תחנם שפיר תקנו ע"ש וא"כ הכא שפיר כיון דבאמת פסולי עדות דרבנן לענין כל עדיות תקנו חכמים שלא יועיל עדותם כלום רק בעדי קדושין נימא דלא יועיל התקנת חכמים לבטל הקדושין לגמרי משום דאיך נקיים התקנה ונתיר אשת איש דאורייתא כנ"ל. ולמ"ש א"כ אם נאמר התקנה גם כאן בקדושין שלא יועיל עדותן כלל ואינה מקודשת כמו בכל מקום א"כ באמת גם מדאורייתא לא יהי' מועיל העדות באמת משום דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל דלא קרינן בי' והוא עד כיון דפסול מדרבנן לגמרי שאינו מועיל כלל וכמו התם לענין קרבן שבועה וא"כ שפיר יכולין לומר התקנה גבי קדושין כמו בכל מקום לענין כל עדות דפסלו אותם חכמים לגמרי ואעפ"כ אין כאן עקירת דבר מה"ת כיון שתקנו חכמים דפסול כנ"ל דשוב פסול מדאוריי' והוי מקדש בלא עדים כנ"ל ופסק הרי"ף ז"ל שפיר דאינו מועיל כלום כנ"ל וא"ש:
סעיף י
זה שפסלה התורה עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זא"ז שהרי פסולין להעיד לו בין לזכותו בין לחובתו ואפילו משה ואהרן אינם כשרים להעיד זה לזה אלא גזירת הכתוב הוא:
(ד) זה שפסלה כו'. ונ"מ דאי הי' משום אוהב הי' חשש דמשקרים ובאמת אין פסול קרובים דמשקרים רק גזה"כ הוא דאף שהוא אמת פסולים. ולכך קי"ל לקמן סי' מ"ו דהי' חתום בשטר עד שלא נעשה חתנו כו' לא בעינן הוחזק כ"י בב"ד דהא אינו חשוד לשקר ולא חיישינן שהקדים משא"כ בנעשה גזלן בעינן ראו בידו דוקא דיש חשש שקר כו' ע"ש. וכן איתא בש"ס ב"ב קנ"ט דלאו משום דמשקרי רק דגזרת מלך הוא כו' ע"ש:
ולכאורה יש לעיין דבשלמא בדבר דצריך עדים דוקא כמו בקדושין וכה"ג שפיר אמרינן כיון דהם פסולין ואינם עדים לא מהני אבל בממון דלא בעינן עדי' דוקא רק לידע אמיתת הדבר ואם באמת לוה ממנו אף בלא עדים חייב לשלם וא"כ כיון שקרובים מעידים ודאי אינם משקרים ובאמת לוה למה לא יתחייב לשלם אף שהם עדים פסולים מ"מ לא גרע מחזקה וכיון שידוע לב"ד יתחייב לשלם. דהא חזינן דע"י בירור זה מוציאין ממון דאל"כ בחתם בשטר כו' ונעשה חתנו נימא ג"כ שמא הקדימו בשקר. וע"כ דזה ברור דאינם משקרים ולמה לא יועיל לחייבו כנ"ל:
ונראה פשוט דכך הוא הגזירת הכתוב דאף שאינם חשודים לשקר ואומרים אמת מ"מ ציותה התורה שנחזיק אותם למשקרים ולא נאמין להם שאומרים אמת כאלו לא הי' עדים כלל בדבר. וזה עצמו גזרה התורה שלא נדון ע"פ עדותם כלל לראי' על אמיתת הדבר. כיון דילפינן ממשפט אחד כו' דגם בממון פסולים קרובים ע"כ שכך היתה הגזירה שלא נחזיק לראי' כלל כנ"ל וא"ש. רק בחתם בשטר שאין זה ענין לעדות רק שמא הקדימו בשקר וע"ז אמרינן שפיר דודאי אינם אומרים שקר דע"ז אין כאן גזה"כ כנ"ל. וכבר כתבנו לעיל דבזה יש ליישב דעת הר"ן ז"ל פ"ב דכתובות גבי ב' חתומים על השטר ובאו ב' ואומרים פסולי עדות היו כו' ע"ש. וכ' הר"ן ז"ל דבאומרים קרובים היו אז דוקא הוי תרי ותרי אבל באומרים גזלנים היו וכה"ג נאמנים האחרונים לגמרי ע"ש. ואינו מובן דמאי חילוק יש הא גם קרובים פסולים ואיך נאמנים להכחיש להיות תרי ותרי. ולמ"ש מיושב כיון דבקרובים אומרים אמת רק דגזה"כ הוא דאף שאומרים אמת נחזיק אותם למשקרים והיינו כשיודעין שהם קרובים אבל התם דע"ז עצמו אנו דנין שהם החתומים מעידים שאינם קרובים וב' מעידים עליהם שהם קרובים א"כ שפיר נאמנין גם הראשונים כיון דאומרים אמת רק דגזה"כ כנ"ל א"כ כיון שהם מעידים שאינם קרובים מעידים שאינו כלל גזה"כ לפוסלם וכיון שידוע לנו שאומרים אמת א"כ ידוע לנו שלא ציותה התורה כלל שלא להאמין להם דהא באמת אינם קרובים כלל אם אומרים אמת ואין כאן גזירת הכתוב ואף שב' אחרים מעידים כנגדם מ"מ הוי שפיר תרי ותרי שגם הם עדים כשרים לענין זה כנ"ל. אבל אם מעידים עליהם שהם גזלנין דהוא מחשש שקר א"כ אם באמת הם גזלנים גם על זה עצמם אינם נאמנין שאינם גזלנים דהא חשודים לשקר ולכך נאמנים האחרונים לגמרי משא"כ בקרובים דאף אי הם קרובים אינם משקרים א"כ אינם משקרים על זה שאינם קרובים והם עדים כשרים שפיר שאינו גזירת הכתוב כלל ונאמנים וא"ש. ולפ"ז הי' נ"מ אם העידו ב' עדים עדות ואח"כ באים עזים אחרים ומעידים שקרובים הם והם בעצמם אומרים שאינם קרובים הי' נראה דהוי תרי ותרי כיון שמעידים שאינם קרובים ואינם גזה"כ כנ"ל נאמנין ע"ז כיון שאומרים אמת כנ"ל ובגזלנים כה"ג לא הוי תרי ותרי כנ"ל. אך אפשר דהם נוגעים בעדות זה כדי שלא יתבטל עדותם כו' דבשלמא במ"ש הר"ן שפיר דשם העידו מיד בחתימתם שאינם קרובים ואז לא היו נוגעים של עדיין משא"כ כשכבר העידו כנ"ל:
ולכאורה הי' קשה מאי דאמר כתובות פ' הכותב דאמר ר"פ כגון אבא מר ברי דקים לי בגווי' מרענא לשטרא פומי'. וכ' שם התוס' דאף קרוב דקים לי' בגווי' דלא משקר מרע אפומי' כו' ע"ש. וקשה הא ב' עדים קרובים ודאי קים לן בגוייהו דלא משקרי כנ"ל ואעפ"כ לא מרעינן שטרא אפומייהו דגזה"כ כנ"ל ולמה יהי' עדיף חד קרוב דקים לי' כו' מב' דודאי קים לן ואעפ"כ פסלה התורה כנ"ל:
ונראה פשוט דדוקא בב' דמאי דקים לן אינו רק מחמת שהם עדים וע"ז הי' הגזה"כ דמחמת עדותם לא נדון כלל לראי' שהוא אמת וכיון שאין יודעין אותם כלל רק מחמת שהם עדים נימא הקים לן וזה הי' הגזה"כ דלא מהני משא"כ התם דהקים לי' אינו מחמת עדות רק שיודע שאינו משקר וע"ז לא הי' הגזירת הכתוב כיון שאין דנין הראי' מחמת עדות כלל ולכך מרע אפומי' כנ"ל:
עוד י"ל הטעם בקרובים דכיון שכבר פסלה אותם התורה דאינם עדים שוב י"ל דמשקרים דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו דאינו עד ולא שייך והנה עד שקר כו' ולא יועיל הזמה וממילא אין ראי' כלל שהוא אמת וממילא לא קים לן בגוייהו כלל שאינם משקרים משא"כ התם דקים לי' מצד עצמו שאינו משקר שפיר מרע לשטרי' אפומי' כנ"ל. ובחתם בשטר שם אינו ענין לעדות שיהי' צריך עשאאי"ל רק דלא חיישינן שהקדימו בשקר כיון שאינם חשודים כנ"ל. אך גם הפסול דעשאאי"ל נסתפקו אם הוא מחשש שקר דג"כ י"ל דהוא רק גזה"כ כאשר זמם כו' דבעינן ראוי להזמה והוי פסול כמו קרובים. ומדברי רש"י ז"ל פרק מרובה מבואר דהוא מחשש שקר ע"ש גבי פלוגתא דסומכוס ורבנן בפניכ' גנבתי ע"ש. וכן הרמב"ם בפי' המשנה סנהדרין ע"ש. או דבחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו שפיר אם הקדימו בשקר יכול להזימם על הזמן הכתוב בשטר דהא אז לא הי' קרוב והעיד אז כנ"ל:
הסמ"ע כתב דהטור הביא עוד ראי' דאין פסול בשביל אוהב דהא אוהב כשר להעיד ובאמת לא כ' כלל לראי' דהא אינו מפורש. בתורה דאוהב כשר ובאמת פליג ר' יהודא וא"כ אדרבה נלמוד מכאן דאוהב פסול רק דכ' להיפוך כיון דחזינן דגם לחוב פסול וא"כ אין הטעם משום אוהב ע"כ וא"כ שוב אין ללמוד מכאן לפסול אוהב וכ' להיפך אוהב כשר דלא מוכח כנ"ל. וכן לשון הרמב"ם ג"כ לפיכך מדוקדק כנ"ל ולכך כ' בש"ע רק ראי' זה לחוד מהא דפסול לחוב כנ"ל:
סעיף יב
כל מי שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך אם מתה אשתו אע"פ שהניחה לו בנים הרי זה נתרחק וכשר (מיהו אם נפסק הדין כשהי' קרוב לא יוכל לחזור ולתבעו אח"כ בעדות זה שנתרחק דהואיל ונפסק הדין נפסק):
(ה) מיהו אם נפסק כו'. וכ' הש"ך ז"ל דאף לא נפסק ג"כ לא מהני משום דעביד איניש לאחזוקי דיבורי' שלא יהא כשקרן. ותמהו דהא לעיל סי' כ"ח פסק גבי שלא בפני בע"ד דיכול לחזור ולהגיד לפני בע"ד ולא אמרינן עביד איניש כו'. וכן לקמן סי' מ"ה פסק דשטר שנתבטל מחמת שחתום עליו עד פסול מ"מ יכולים אחר כך הכשרים לחזור ולהעיד בע"פ אם זוכרין. ונראה די"ל בפשיטות למאי דאמר בש"ס ערכין י"ז דפריך אר"י דסבר ואם מך הוא כו' עד שיהי' מכותו מתחילה ועד סוף אלא מעתה והוא עד עד שיהי' כשר מתחילה ועד סוף וכ"ת ה"נ אלמה תניא סי' יודע עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כו' כשר ומשני שאני התם דאמר קרא או ראה אם לא יגיד בראי' והגדה תלי' כו' היינו דהתורה אמרה דלא נק' עד רק בשעת ראי' והגדה ואז צריך להיות כשר אבל שלא בשעת הנ"ל לא נקרא עד כלל ע"ש. וא"כ ממילא הכא כשהעיד בב"ד בהיותו קרוב א"כ שפיר פסול גם אח"כ כשנתרחק מטעם הנ"ל דהא כתיב והוא עד דבשעה שהוא עד צריך להיות כשר וכיון דבשעת הגדה שפיר נקרא עד ואז הי' פסול כשהעיד א"כ שוב פסול לגמרי גם אח"כ דבעינן מראי' ועד הגדה יהי' כשר בשעה שנקרא עד וכיון שהגיד בהיותו פסול שפיר פסול כנ"ל וי"ל דגם רבנן דר"י מודו בהא כיון דתלי' בראי' והגדה כנ"ל וא"ש. ויש לדחות. או יש לחלק דדוקא הכא שלא ידעו שהוא קרוב כשהעיד א"כ העיד בתורת עדות שיועיל ולכך שפיר עביד איניש כו' דאם יודה דשקר העיד הוי רשע שהעיד שקר בתורת עדות שהי' גורם שהב"ד יוציאו ממון על פיו אם לא סי' נודע אח"כ משא"כ התם שלא הועיל עדותו כלום בתחלה ואף רם שקר העיד אינו רשע ולא שייך עביד איניש כו' כיון שלא הי' עדות כלל:
או י"ל דלקמן בשטר שחתם עליו קא"פ דיכולין לחזור ולהגיד בע"פ כו' היינו משום דהא ודאי דכשמעידים חוץ לב"ד יכולין אח"כ לחזור ולהגיד בב"ד ולא שייך עביד איניש כו' רק כשהעיד בב"ד עכ"פ אף שהי' פסול כנ"ל:
והנה הא דקי"ל עדים החתומים על השטר כנחקרה בב"ד דמי היינו דוקא בשטר כשר אבל בשטר פסול לא הוי כלל כנחקרה כו' כמ"ש הפוסקים ובפרט להרמב"ם דהוא משום נעילת דלת דבפסול לא שייך כנ"ל. וא"כ התם דחתום עליו קרוב או פסול ונתבטל השטר א"כ לא הוי כלל כנחקרה עדותן בב"ד כיון שהשטר בטל מחמת הצירוף וא"כ לא העידו כלל בב"ד מעולם והוי כחוץ לב"ד ויכולין אח"כ שפיר לחזור ולהעיד בב"ד דלא שייך עביד אינש אבל בהעידו בע"פ בב"ד שפיר י"ל כנ"ל. ובמ"ש מיושבים דברי הסמ"ע לקמן סי' מ"ה וע"ש מה שהשיג הש"ך עליו:
ובתומים הקשה דבשלמא באותן הפסולים משום חשש שקר י"ל עביד איניש כו' אבל בקרובים שאינו שקר רק גזה"כ כו' איך שייך עביד איניש כו' הא גם מקודם אמרו אמת רק גזה"כ כו' ועכשיו שכשרים למה לא יהיו נאמנים ע"ש. ולמ"ש לעיל לא קשה כלל דהא הגזירת הכתוב הי' דנחשוב אותם למשקרים וא"כ כיון שעדות של עכשיו אינו מועיל שהם נוגעים דעביד איניש כו' ועל עדות הראשון הוא גזה"כ שלא נאמין להם ואין כאן עדות ממילא כנ"ל. ואדרבה י"ל להיפך דדוקא בקרובים דאף שפסלה התורה מ"מ באמת אנו מחזיקים אותם לאומרים אמת ולא שקר שפיר שייך אח"כ עביד איניש דגנאי להם שאמרו שקר משא"כ בפסולין מטעם שקר שהי' מחזיקים אותם לשקר. ומיושב מה שהקשה מדפ' הרמ"א בהעידו כשהיו נוגעים דיכולין אח"כ לחזור ולהעיד דנוגע פסול מטעם שקר כנ"ל:
או י"ל קושייתו כמ"ש לעיל דעכשיו דפסלה התורה קרובים א"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימו ממילא כיון שלא הי' עדות כלל וא"כ ממילא י"ל דמשקרים ושייך שפיר עביד איניש עכשיו כיון די"ל דגם אז אמרו שקר ועכשיו הם נוגעים דעביד איניש כנ"ל וא"ש כמו בשאר פסולין כנ"ל. ואף דלא בעינן בממון יכול להזימו לרוב הפוסקים היינו מדרבנן משום נעילת דלת וכיון שהם קרובים דבל"ז פסול ולא שייך נ"ד שוב קאי הדין דאורייתא דפסול משום עשאאי"ל כיון שבל"ז לא יוכל לגבות כנ"ל ולש"ך ז"ל גם בממון בעינן כנ"ל:
ובזה י"ל דלכך לעיל גבי שלא בפני בע"ד יכולין לחזור ולהגיד דהא שם כ' הד"מ דאף בחלה אחר שקבלו עדות וכה"ג היכא דאי אפשר לקבל עדות מומיל עדות הראשון שלא בפני בע"ד וא"כ שפיר כשהעידו הי' יכול להזימו כמ"ש תוס' סנהדרין פ"א דהיכא דמשכחת לה הזמה באיזה אופן הוי יכול להזימו ע"ש וגם כאן בשעת עדות הוי משכחת הזמה כשלא יהי' אפשר לקבל עדות דמועיל והי' יכול להזימו רק אח"כ דאפשר ואינו מועיל א"כ שוב אין הטעם דאינו מועיל משום שקר דהי' שפיר יכול להזימו רק משום שלא בפני בע"ד. וזה הוא ג"כ גזירת הכתוב ולא משום שקר ולכך יכולין לחזור ולהגיד כיון שהוא אמת כסברת התומים הנ"ל. או י"ל כמ"ש לעיל סי' כ"ח דהתם אי נימא דעביד איניש ואינו יכול להגיד אח"כ בפני בע"ד א"כ יועיל ההגדה ראשונה בעצמה דהא הוי כחלו אח"כ אי הלכו למדה"י דמהני העדות שהעידו שלא בפני בע"ד כמ"ש הד"מ. וכן כאן אם לא יועיל עוד בפני בע"ד הוי אי אפשר ומהני שלא בפני בע"ד ולכך מהני ולא אמרינן עביד איניש משא"כ בקרובים וכה"ג ועיין מ"ש לעיל סי' כ"ח בז"ה:
וזה אין לומר דנקיט דוקא נפסק הדין והטעם משום דקם דינא וכדעת תה"ד גבי סחורה ע"ש וכיון שנפסק קם דינא. דז"א דהתם הטעם משום מחילה או הפקר ב"ד והיינו משום דלו עצמו הוא ספק וכן בספק ויבם ומתיאש משא"כ הכא דיודע בבירור שהוא חייב והוי כמו רבעת שורך דאמר בכריתות (כ"ד) דלא מייאש כיון שיודע האמת ע"ש. ועוד דאטו אם לא היו עדים ונפסק הדין דפטור ואח"כ הביא עדים נימא קם דינא ויפטר הא ודאי בורכא דבשלמא התם זה הדין עצמו שיש עכשיו הי' ג"כ מקודם ואעפ"כ פסקו ושייך קם דינא אבל כה"ג הא אם היו אותם עדים גם מקודם היו פוסקין שחייב כנ"ל וכן ממש כאן דאז שפסקו היינו משום שלא הי' עדים כשרים רק קרובים ואלו היו כשרים הי' חייב ועכשיו שיש כשרים למה לא יתחייב. וע"כ אין הטעם כנ"ל רק משום עביד איניש לאחזוקי דיבורי' כנ"ל:
עוד הקשו על דין הנ"ל מהא דאמר בסנהדרין (ד"ל) אליבא דרבנן דר"נ גמרו מכניסין את העדים כו' והיינו דאף שהעיד כל אחד לבדו ולא הי' מועיל מעידין אח"כ שניהם יחד שיועיל ע"ש וקשה ג"כ נימא עביד איניש לאחזוקי כו' כנ"ל. וגם כשמעידים יחד לא יועיל כנ"ל כיון שכבר העיד ולא הועיל. ולע"ד לא קשה דהא טעמא דרבנן דאין שומעין דבריו של זה היום כו' מפרש התם בסנהדרין משום דסבר עד אחד כי אתי לשבועה אתי ולא לממון ע"ש דלכך אינו מחייב ממון במעיד זה היום כו' משום דמתחילה כשבא להעיד לא בא כלל לחייב ממון רק לחייב שבועה ע"ש והטעם דעביד איניש כו' אף דגנאי לו שיאמר עכשיו להיפך מדבריו הראשונים מ"מ לא יאמר כלל ולא יעיד עכשיו רק דהטעם הוא דגנאי לו שיתבטל דבריו וכיון שהעיד בהיותו קרוב ולא הי' נאמן מעיד עכשיו כדי שיתקיים כנ"ל. וא"כ התם לרבנן דר"נ שפיר יכול להעיד גם אח"כ ולא שייך עביד איניש כו' כיון דכשהעיד לבדו לא אתי רק לשבועה ולענין שבועה באמת לא נתבטל דחייבו שבועה על ידו ולמה יעיד עכשיו הא נתקיימו דבריו כמו שרצה ושפיר לא יעיד כלל. ולכך מועיל גם לחייב ממון עכשיו שמעיד ביחד עם עד הב' דמועיל ממ"נ אם גם בראשונה בא להעיד לחייב ממון ושייך עביד איניש אך א"כ אינו צריך כלל לעדות הב' כיון שבא לממון שפיר שומעין דבריו של זה היום כו' ואם לא בא רק לשבועה א"כ שוב מועיל עדות הב' דלא שייך עביד איניש כו' שהועיל למה שכיוון כנ"ל. משא"כ בקרוב שבא להעיד לחייב ולא הועיל שייך שפיר עביד איניש כנ"ל:
סעיף יד
ש"מ שצוה בפני עדים הקרובים לו ורחוקים מבניו אין הצוואה כלום כיון שהיו קרובים בשעה שנמסר להם העדות ויש מי שמכשיר:
(ו) ש"מ שציוה כו' אין הצואה כלום. ופי' הט"ז ושאר פוסקים דאיירי במתנת ש"מ בכולה ולכך יש מכשירין כיון שאינו נוגע כלל לש"מ עצמו דהא אם עמד חוזר וגם בהיותו ש"מ יכול לחזור. רק לבנים שייך העדות ולהם רחוקים. אבל מתנת ש"מ במקצת בקנין כ"ע מודים דפסול כיון דשייך עדותם לש"מ עצמו ע"ש. ועיין בתומים ובכל דבריו קדמו מהרי"ט בתשובה סי' ק"ה שהרבה להשיג למה יפסל במתנת ש"מ בכולה כיון דגם בשעת ראי' נ"כ לא הי' העדות שייך כלל לו רק לבניו ואינו כלל תחלתו בפסול דגם אז לא היו פסולים לעדות זה דהא חזינן בכמה דותי גבי קרובי נרצח ונאמן בעל המקח כו' ומוכר ללוקח כו' היכא שאינו נוגע גם הם עצמם כשרים ע"ש. ולכך מסיק מהרי"ט דאיירי במתנה במקצת בקנין דחל מחיים ואעפ"כ מכשירין כיון דלבנים כשרים. אך גם ע"ז הקשה דראוי להיות כשר לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב הטעם בפיסול ממון דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות משום דלאותו איש שמעיד עכשיו גם מקודם הי' כשר וכיון שנסתלק קרובו מאותו ממון כשר וכן הכא כיון שמת הש"מ והוי סילוק ולמה לא יוכשר ע"ש דעוד הקשה דלמה נקיט ש"מ שציוה הא כיון שהוא בקנין הוי מתנת בריא ממש שהוא מחיים כנ"ל:
ותמיה' הראשונה אפשר ליישב דברי הפוסקים דאיירי במתנה בכולה כפשטא דלישנא רק למאי דקי"ל סי' ר"מ דאם הוציא ב' שטרי מכר או מתנה ביטל אחרון את הראשון היכא שלא הוסיף בו כלום דאודויי אודי או מחל ע"ש. וא"כ אם נתן לו מקודם כל נכסיו במתנת בריא ואח"כ נתן לו במתנת ש"מ וזה עצמו ביטל הב' את הא' ואינו גובה מחיים כלום רק לאחר מיתה היכא שאין יפוי כח יותר במתנה זו מהראשונה וכנ"ל. וא"כ בעדות זו שמעידים שנתן מתנת ש"מ בכולה לזה נהי דלחוב הש"מ אין העדות שייך לו כלל מ"מ יש בעדותם גם צד זכות לו דאם נתן מקודם לזה עצמו במתנת בריא וכיון שהם מעידים שנתן לו עכשיו במתנת ש"מ מעידים בעדות זה שנתבטל מתנה הא' ולא יגבה מחיים כלום היכא שנתן לו עתה בפניו דשייך אודויי אודי כו' וא"כ כיון שהי' עדו' זכות לש"מ ג"כ ולענין זה ודאי בטל עדותם דהם קרובים לו ואם הי' מוציא שטר הקודם הי' גובה בו מחיים דלא הי' מועיל עדותם דאודויי אודי דזה שייך להש"מ עצמו וכיון שהי' גם אז צד עדות ונתבטל שוב גם עכשיו בטל מטעם דלא הי' תחלתו וסופו בכשרות. ואף דעכשיו אין אנו יודעים כלל שיש עוד שטר קודם מ"מ כיון דכל קושית מהרי"ט הוא דהא גם בחיי הש"מ היו כשרים להעיד עדות זה ונקרא והוא עד ע"ש. וכיון דקי"ל (סי' ל"ז) גבי מעמידה בפני בע"ח כו' דאף שאין אנו יודעין כלל שיש לו בע"ח מ"מ עדותו בטל דחוששין שמא יש לו בע"ח ומעיד כדי להעמידו כו' ע"ש. וכן הכא אם היו מעידין בחיים הי' חיישינן שמא יש לו מתנת בריא ומעידים כדי לבטלה שלא יגבה מחיים וכיון שלא היו אז ראויים כו' לא מיקרי בכשרות. ואף שיש לדחות כיון דעכשיו ממ"נ אם הי' לו מתנת בריא א"כ ממ"נ אם הב' אמת יגבה בה ואם הב' שקר לא ביטל הא' ואם אין לו מתנת בריא א"כ נתברר דגם אז היו כשרים דלא הי' שייך כנ"ל. מ"מ י"ל כיון דהי' אופן דשייך לש"מ ונתבטל עדותם לענין זה ועם לא היו ראוים להגיד דהי' חשש נגיעה שמעידים לזכות כנ"ל. ולכך שוב גם עכשיו בטל כנ"ל:
וקושיא ב' שהקשה דגם במתנה במקצת בקנין יהי' כשר לטעם הרמב"ן ז"ל. י"ל בפשיטות דהרמב"ן לא קאמר רק במה דאיירי התם או במ"ש הב"י בשם ר"י דידע עדות על שדה לקרובו ואח"כ מכרו כו' והיינו משום דהתם העדות זה שמעיד עתה שאינה גזולה הי' ראוי להעיד גם בשעת ראי' לזה האיש דכיון דהי' אפשר שיסתלק קרובו בשעת ראי' ג"כ ואם הי' אז נותנו לזה שהוא שלו עכשיו גם אז הי' ראוי להעיד עדות זה שאינה גזולה ואף שלא נסתלק מ"ט כשר עכשיו דלא הי' פסול לזה שמעיד גם בעדות זה כיון שהי' אפשר גם אז להעיד לו אותו עדות. אבל הכא שמעיד שנתן הש"מ בקנין וזה הוא העדות וזה לא הי' אפשר בשעת ראי' שיהי' ראוי להעיד כלל זה העדות שנתן קרובו במתנה ואם הי' מסתלק לא הי' זה העדות כלל י"ל שפיר דמודה הרמב"ן ז"ל דהוי תחילתו בפסול דהי' שפיר פסול. די"ל ב' טעמים א' דהי' פסול לאיש זה כמו בחתנו כו' ב' דפסול הי' על עדות זה ולא נקרא והוא עד כו' כנ"ל. וכ' הרמב"ן ז"ל שפיר דהתם בשדה לא שייכי שתיהם דטעם ב' לא שייך דלא נקרא כלל פסול לעדות זה דהי' אפשר גם אז שיעיד אם יסתלק ואף דבחתנו ג"כ לא שייך טעם הב' דג"כ אפשר הי' שיעיד עדות זה אם הי' מסתלק ולא הי' נקרא פסול ע"ז העדות מ"מ הא פסול מטעם הא' דמ"מ לזה האיש הי' פסול לזה שמעיד עכשיו וכנ"ל. ולכך כתב הרמב"ן שפיר דכשנסתלק קרובו שמכרה כו' שפיר מעיד בכה"ג דע"ז עדות לא הי' נקרא פסול שהי' אפשר שיסתלק רק טעם הא' ג"כ לא שייך דהא לזה האיש שמעיד עכשיו לא הי' פסול כלל גם אז ולכך כשר אבל הכא נהי דלא שייך טעם הא' דלזה שמעיד הי' כשר מ"מ פסול מטעם הב' דעל עדות זה שמעיד עכשיו הי' פסול דהכא לא הי' אפשר כלל להסתלק ולהעיד עדות זה שמעיד עכשיו אז בשעת ראי' ושפיר י"ל דמודה דפסול כנ"ל. ובל"ז לדעת הראב"ד דהטעם בממון שלא הי' נקרא עד רק בע"ד ע"ש ודאי פסול בכה"ג דהי' שפיר עד קרוב כנ"ל. וכן לטעם שכתבו שאר פוסקים משום שהי' בידו להסתלק גם אז ג"כ פסול הכא דלא הי' בידו ודוקא בבע"ד עצמו שייך טעם הנ"ל שבידו להסתלק משא"כ בקרוב וכנ"ל. ולכאו' הי' אפשר לומר דגם במתנת ש"מ בכולה י"ל קושית מהרי"ט דהא דאמרינן במתנת ש"מ דדעתו הי' לאחר מיתה הוא משום חזקה דאין אדם נותן שלו לאחרים וכשיעמוד יחזור על הפתחים ע"ש בש"ס ובש"ע (סי' ר"נ) דלכך אמרינן אומדנא דהי' כוונתו אלאחר מיתה וא"כ הכא י"ל בהיפוך דהי' כוונתו שפיר מחיים ואעפ"כ אם יעמוד הא לא יהי' מועיל דנגדו הם קרובים. וי"ל שפיר דכוונתו סי' מחיים דליכא אומדנא הנ"ל וא"כ שהי' כוונתו מחיים שוב אינו מועיל העדות גם לאחר מיתה דלא הי' תחילתו וסופו בכשרות כיון שהי' נוגע גם לו ונתבטל מטעם קרוב והוי כמו מתנה במקצת וכנ"ל. אך ז"א דמ"מ שייך האומדנא דהא באמת מתנת ש"מ קונה אף בלא עדים כלל ושייך שפיר חזקה דאטו סומך עצמו שיוכל לכפור ולגזול כיון שבאמת קנה אף שהם קרובים כנ"ל:
ומ"ש עוד מהרי"ט דאי קאי אמתנת ש"מ במקצת למה נקיט במתנת ש"מ הא גם במתנת בריא יהי' הדין כן. י"ל בפשיטות דהא ע"כ טעם הגאון דמכשיר הוא דסובר כרמב"ן ז"ל הנ"ל כיון דלאותו שמעיד עכשיו הי' כשר גם מתחלה מיקרי תחלתו בכשרות. והנה בש"ס פ"ב דכתובות גבי אלו נאמנין להעיד בגדלן כו' אמר דגבי עכו"ם ועבד לא מהני אחר שנתגיירו או נשתחררו ואף במילי דרבנן דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות מ"מ פסול בעבד כיון דאין בידו לשחרר עצמו לא דייק והוי אז בשעת ראי' מילתא דלא רמי' עלי' ולאו אדעתי' וכן בעכו"ם אף דדעתו להתגייר ע"ש וכן בש"ע לקמן סי' ל"ה. והמשנה למלך פ' י"ד מה"ע כתב בשם מהרי"ט שנסתפק ברשע ועשה תשובה אי דמי לקטן או לעכו"ם ועבד דפסולין אף בדרבנן דג"כ לא דייק כנ"ל ע"ש. וא"כ לכאורה בקרובים ג"כ נהי דלדעת הרמב"ן הנ"ל אינו פוסל מטעם תחלתו בפסול כנ"ל. אבל מ"מ הא יש לפוסלו מטעם דלא דייק דאז הוי לא רמי' עליו דלא ידע שיתכשר דבשלמא בפסול נוגע כיון שבידו להסתלק שפיר דייק כנ"ל אבל הכא שאינו בידו להיות כשר לא דייק כנ"ל. ובעובדא שכ' הרמב"ן אף דגם שם אינו בידו מ"מ הי' אז נוגע העדות גם לאחרים שמה שידע שאינו גזולה שייך גם לאחרים או כיון שהי' ביד האחר עכ"פ להסתלק ויהי' הוא ממילא כשר שפיר דייק משא"כ במתנת ש"מ במקצת דאז בעת ראי' לא הי' שייך רק לו ונגדו הם קרובים ולא דייקי ופסול מטעם לא רמי' עלי' כנ"ל אך במתנת ש"מ ודאי לא שייך זה דאף דקנה מעכשיו שהוא בקנין מ"מ כיון שהוא מצוה מחמת מיתה א"כ ודאי הוי רמי' עלי' דהא ידע דיפלו נכסיו קמי בניו ולהם הוא כשר ושפיר דייק וכשר. וממילא מיושב הנ"ל דלא נקיט בבריא דאם במתנת בריא שפיר הי' פסול מטעם דלא רמי' עלי' ולא דייק דאף שמת אח"כ מ"מ לא ידע אז שימות ולא הי' תועלת כלל בעדותו והי' מודה דפסול כנ"ל. ואף לטעם הרמב"ן דהא גם במידי דלא בעי תחלתו וסופו בכשרות פסול משום לא דייק כנ"ל. ואף שיש לחלק בין קרוב לכותי ועבד דקרוב כיון שהוא ישראל כשר דייק. מ"מ אינו מוכרח דהא חזינן גבי לא עברתי בצד עמוד פ' (שבועות ל"ד) דאמרינן מילתא דלא רמיא כו' ופירשו קצת פוסקים דקאי אעדים ע"ש. וי"ל דסובר הגאון כנ"ל וא"ש:
סעיף טו
בפיסול ממון לא בעינן תחלתו וסופר בכשרות שאם הי' נוגע בדבר בשעת ראיית העדות מפני שהי' לו הנאה בדבר יכול להסתלק בענין שלא יהי' לו הנאה בדבר ויעיד:
(ז) בפיסול ממון כו'. הטעם כתבו הראשונים להראב"ד ז"ל כמ"ש לענין עדות שבטלה מקצתה כו' גבי פלוני רבעני כו' דעל מה שאין לו שם עד רק בע"ד לא שייך עדות שבטלה כו' וכמו כן לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות דכשהי' נוגע לא הי' עליו שם עד כלל ומשעה שנעשה עד הי' כשר. וכ' הש"ך ז"ל דמי שגירש את אשתו אינו כשר להעיד לה עדות שראה קודם שגירשה דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו לדעת הראב"ד ע"ש. ולקמן סי' ל"ד כתב ג"כ לדחות דברי הרבוותא שפירשו טעם הנ"ל דלא סי' נקרא עד ודחה דבריהם דא"כ ביודע עדות לאשתו יהי' כשר אחר שגירשה. עוד כתב דנהי לענין עדות שבטלה כו' אמרינן שפיר כיון שאינו עד על זה לא שייך עדות שבטלה כו' אבל מ"מ תחלתו בפסלות קרינן בי' ע"ש. והנה הרמב"ן ובשיטה מקובצת ב"ב מ"ג הקשה דהא לממונו עד הוא ואיך נתנו הטעם דכיון שהי' נוגע לא הי' נקרא עד הא הראב"ד ז"ל בעצמו פירש הא דאמר ריש סנהדרין אין אדם קרוב אצל ממונו היינו דלא אמרינן שלא יהי' נקרא עד רק דנקרא עד פסול ואמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' גבי פלוני רבע שורי כו' וא"כ כיון שנקרא עד פסול שוב בעינן תחלתו וסופו בכשרות כנ"ל ודחו טעם הנ"ל ע"ש. ונראה פשוט דהא התם הוי לחוב שמעיד שרבע שורו ומפסיד לעצמו ובכל דוכתי נוגע כשר מה שהוא לחובתו גם יכול לעשות בשלו מה שירצה. ובתוס' ב"ק מ"א פירשו ג"כ דלכך ע"פ בעלים אינו נהרג השור משום דאדם קרוב אצל ממונו ע"ש. וקשה ג"כ הא לחוב כשר בכל דוכתי דלא הוי נוגע כלל וע"כ צ"ל דבשלמא בכל דוכתי אדם יכול לחוב בשלו אבל כאן בשור הנסקל שאמרה תורה דצריכין לדונו בסנהדרין ובכ"ג שפיר לא מהני מה שמעיד לחוב דאדם קרוב אצל ממונו כו' וממילא לא קשה הנ"ל דבזה אמר שפיר דאין אדם קרוב כו' דלא יהי' נקרא עד דהא באמת עדות שבטלה מקצתה דלענין לחוב שפיר נקרא עד רק דפסול ועדות שבטלה כו' כנ"ל. אבל בכל דוכתי לזכות דהוי נוגע שרוצה שיזכה שפיר הוי בע"ד ולא עד כיון דהוי כאלו מעיד דבר זה שלו הוא דאינו נקרא עד על זה כלל ולחוב באמת כשר בכל דוכתי דיכול לחוב בשלו כו' ואינו קרוב כלל. רק בשור הנסקל שייך דין הנ"ל דפסול מטעם קרוב לחוב והוי עד כנ"ל. ואח"כ מצאתי בחי' הר"ן ריש סנהדרין כענין מ"ש לחלק בין שור ובין עדות דעלמא לחוב ע"ש:
ובזה מיושב ממילא מה שתמה הש"ך ז"ל דא"כ יהי' לעדות אשתו שגרשה כשר דלא נקרא עד כדאמרינן התם גבי פלוני בא על אשתי ע"ש. ולמ"ש י"ל פשוט דדוקא התם שהוא לחייב מיתה לאשתו שפיר אמרינן כיון דאשתו כגופו לא נקרא עד כנ"ל. אבל אם יודע עדות ממון לאשתו וא"כ הא באמת לממונו נקרא עד כמו ברבע שורי כו' רק דלזכות בכל מקום דהוי נוגע לא מיקרי עד כנ"ל. וא"כ לעדות ממון של אשתו שפיר הוי עד דאף דאשתו כגופו מ"מ הא לגבי ממון עצמו ג"כ נקרא עד היכא שאין לו הנאה ממנו וא"כ נהי דהוי ממון של עצמו מ"מ כיון שאין לו הנא' הוי עד רק דהוא עד פסול וממילא שפיר פסול להעיד אחר שגירשה לעדות ממון דהוי שפיר תחלתו בפסול כו' דעל ממון אשתו שפיר נק' עד פסול היכא שאינו נוגע לו ואם הוא נוגע לו ג"כ ודאי דלא מיקרי תחלתו בפסול באמת לראב"ד ז"ל והי' נ"מ בזה דכשמעיד על ממון אשתו היכא דלא שייך מה שקנתה אשתו כו' ואינו נוגע לו שייך עדות שבטלה מקצתה גם להראב"ד ז"ל דנקרא עד פסול ודוקא לענין מיתה כו' לא הוי עד משא"כ כנ"ל.
ולכאורה הי' נראה ראי' לדברי הש"ך ז"ל דגם היכא דלא נקרא עד שייך תחלתו בפסול כו' דלענין נמצא א' קרוב או פסול כו' משמע מכל הפוסקים דאשה וקטן אינם פוסלים עדות הכשרים בצירופם. ועיין בתומים סי' ל"ז שהביא ראיות ע"ז משום דאינו פוסל רק מי שהוא בגדר עד ונפסל אבל הם אינם בגדר עד כלל ולכך אינם פוסלים כנ"ל. וא"כ בהא דקי"ל אלו נאמנים להעיד בגודלן כו' דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא לא מהני הוא לחוב ולא מיקרי נוגע רק דפסול מטעם קרוב וע"ז שייך שפיר משום דהוי תחלתו בפסול כו' ע"ש (סי' ל"ה). וא"כ לטעם רבוותא הנ"ל למה יפסל הא כיון דקטן אינו נקרא עד כלל א"כ לא שייך תחלתו בפסול כיון דמשעה שנקרא עד הי' בכשרות וכמו פיסול ממון הנ"ל וע"כ דאף דאינו בגדר עד מ"מ לענין תחלתו בפסול פסול כנ"ל. אך אין מזה ראי' חדא די"ל דסובר דגם קטן הוא בגדר עד להיות נקרא עד פסול אף לענין נמצא א' קא"פ כו'. ועוד דהא באמת אינו מבואר בש"ס הטעם גבי אלו נאמנים כו' דמשום תחלתו בפסול כו' פסול מדאורייתא ואדרבה להנ"ל מיושב מה שהקשו למה לי' בש"ס סוף פ"ב דכתובות התם לומר גבי עכו"ם הטעם דלא דייק וכן בעבד ע"ש הא בל"ז בכל הפסולים פסול תחלתו בפסול כו' ע"ש בש"ך סי' ל"ה ולהנ"ל א"ש דכיון שאינו בגדר עד לא נפסל כלל מטעם תחלתו בפסול כו' דמשעה שהי' עד הי' כשר כנ"ל. ולכך צריך לומר טעמא דלא דייק כנ"ל. אך באמת משמע דדוקא בנוגע אינו עד כלל משא"כ בהנך יש לחלק בין לענין נמצא א' כו' ובין לענין תחלתו בפסול כנ"ל:
עוד הקשה הש"ך ז"ל על תירוץ הנ"ל דמאי חילוק דבשלמא לענין עדות שבטלה מקצתה אמרינן כיון שאינו עדו' כלל לא שייך עדות שבטלה מקצתה כו' אבל לענין תחלתו בפסול כיון דבעינן שיהי' עד כשר בשעת ראי' וכיון שלא הי' עד ממילא בטל ע"ש. וי"ל דהנה לכאורה קשה למה יפסל בממון תחלתו בפסול הא קי"ל דבממון כשר לעדות ידיעה בלא ראי' כדאמר פ' שבועת העדות כדכתיב או ראה או ידע כו' ואף שלא ראה כיון שיודע בבירור שזה חייב לזה יכול להעיד ע"ש. וא"כ נהי דתחלתו בפסול בשעת ראי' מ"מ אח"כ כשנעשה כשר יודע בבירור שזה חייב לזה וא"כ נהי דאינו כשר להעיד מצד הראי' מ"מ הא כשר מחמת הידיעה לחוד וזה הוא בכשרות. דבשלמא במידי דבעי ראי' דוקא אמרינן שפיר כיון שאז הי' פסול ליכא ראי' משא"כ בממון כנ"ל. אך באמת לא קשה דהא פריך בערכין י"ח דגם כשהי' פסול באמצע יהי' פסול דוהוא עד היינו שיהי' עד מתחלה ועד סוף ומשני דכתיב או ראה כו' אם לא יגיד דאינו נקרא עד רק בראי' והגדה כו' ואז צריך להיות כשר ע"ש. וממילא א"ש דנהי דידיעה בלא ראי' כשר מ"מ כאי כיון שראה ובשעת ראי' שפיר נקרא עד והי' פסול שוב נפסל לגמרי אף הידיעה כיון דבשעה שנקרא עד הי' פסול לא מיקרי והוא עד דהא גם בתחלתו וסופו בכשרות רק באמצע נפסל הי' פסול ג"כ אם הי' נקרא עד רק משום שלא נקרא עד באמצע אבל כשראה דנקרא עד והי' פסול פסול כנ"ל. ואף דאומדנא לחוד מהני דזהו נקרא ידיעה בלא ראיי' ע"ש ויכול להעיד אף שאינו יודע רק מצד אומדנא ואלו הי' רואה אומדנא זו כשהי' כשר הי' מהני עדותו והכא שיודע בבירור אח"כ לא יועיל וע"כ דהתורה אמרה דנקרא עד בהתחלת הראי' וכיון שהי' אז ג"כ עד והי' פסול כנ"ל. וממילא מיושב דבפיסול ממון שלא הי' נקרא אז עד פסול כלל שוב כשר מטעם ידיעה בלא ראי' כנ"ל אך אין זה מוכרח דאם נאמר כנ"ל א"כ עדיין קשה קושית הש"ס התם דאף דנפסל באמצע יהי' פסול ומאי משני או ראה כו' הא בממון דקאי או ידע דגם בידיעה לחוד נק' עד וא"כ נק' עד גם באמצע מחמת הידיעה שיודע אז שחייב דגם זה הוא עדות כנ"ל וכיון דפסול אז ממילא לא קרינן והוא עד מתחלה ועד סוף ופסול לגמרי כנ"ל. וע"כ צ"ל דאינו נקרא עד רק בהתחלת הידיעה בשעה שנולד לו הידיעה ואף דמהני אומדנא מ"מ לא נקרא עד רק אז שראה האומדנא ונולד לו הידיעה וע"ז קאי או ידע אבל מה שיודע אח"כ מעצמו בלא דבר שנולד רק מקודם ע"ז לא נקרא עד על ידיעה זו ומשני שפיר ונסתר גם הנ"ל דגבי תחלתו בפסול על הידיעה לחוד בלא דבר לא מיקרי עד במה שיודע אח"כ מעצמו כשנעשה כשר כיון שהידיעה הוא רק מחמת הראי' שראה והראי' פסולה היתה וכנ"ל. או דעל הידיעה לחוד הוי עשאאי"ל דלא שייך חקירות על מה שיודע רק על הראי' וזה פסול משא"כ באומדנא כנ"ל:
אבל מ"מ נראה דדוקא דבממון כשר ידיעה בלא ראי' אז כשר כשהי' נוגע אבל בד"נ דלא מהני ידיעה בלא ראי' ממילא גם כאן פסול דכיון דהראי' הי' בפסול רק אח"כ נעשה עד כשנסתלק ואז ליכא רק ידיעה בלא ראי'. והי' מיושב מה דקשה לכאורה דאמר ר"פ שבועת הפקדון דבעי התם הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו כו' ואמר רבה הא הוי כפירת דברים כיון דאיכא עדים ע"ש. וקשה דהא אמר התם (פ' שה"ע) גבי קרובים בנשותיהם והיו גוססות כו' דחייב כיון דבשעת כפירה הי' כפירת ממון אע"ג דעכשיו קיימא שני' ע"ש נענין שבועות עדות וא"כ מאי פריך רבה הא משכחת לה שהיו אז נוגעים כשהשביעם ועכשיו נסתלקו וא"כ הי' אז כפירת ממון דלא היו עדים אז שהיו נוגעים ועכשיו כשרים לחייבו מלקות דהא נסתלקו ואף שהיו פסולים בשעת ראי' מ"מ הא בפסול ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות כנ"ל. ולמ"ש א"ש דלענין מלקות דלא מהני ידיעה בלא ראי' שוב בעינן אף בפיסול ממון תחלתו וסופו בכשרות כנ"ל. אך י"ל דלא בעינן אף בד"נ דמאי דקאמר (פ' שה"ע) דלא משכחת בד"נ בלא ראי' היינו ידיעה בלא ראי' כלל שלא ראו מעולם והיינו אומדנא כדאמר התם אבל בכה"ג גם הידיעה דעכשיו הוא ע"י ראי' וי"ל דמועיל גם בד"נ כנ"ל. אך י"ל בד"נ דבעינן עדים בשעת מעשה וכיון דאז היו פסולין לא מהני וכמ"ש הפוסקים לענין עידי הודאה דלא מהני סילוק ע"ש. ולא הי' קשה גם מהא דשבועת הפקדון דהוא לענין מלקות כנ"ל. ויש לחלק בין עידי הודאה לזה:
והנה הרמב"ן ז"ל כתב טעם אחר דדוקא היכא שהי' פסול לזה האיש שמעיד עכשיו אבל בסילוק דגם בשעת ראי' הי' כשר לזה שמעיד עכשיו ע"ש. עוד כתבו טעם ג' משום דגם בשעת ראי' הי' בידו להסתלק ולהיות כשר לא נקרא עציו שם פסול ע"ש. ויש נ"מ בין אלו הטעמים בידע עדות לקרובו ונסתלק קרובו מאותו ממון דלטעם הראב"ד פסול דשפיר הי' נקרא עד ולא בע"ד וכן לטעם הג' ג"כ פסול דלא הי' ביד העד להסתלק. אבל לרמב"ן ז"ל גם בכה"ג כשר וכן מבואר שם ע"ש. ונראה דיש עוד נ"מ בהא דקי"ל כשידע עדות כשהי' חתנו ומתה בתו דפסול ואם הי' נוגע ג"כ בשעת ראי' ואחר שמחה בתו נסתלק מהנגיעהם נראה דלדעת הראב"ד שפיר כשר ואף דאם לא הי' נוגע רק קרוב לחוד הי' פסול מ"מ עתה טוב יותר דכיון שהי' נוגע ג"כ לא הי' עליו שם עד רק בע"ד והתחיל להיות עד כשנסתלק ואז כבר מתה בתו ומיקרי תחלתו בכשרות משעה שהי' עד כנ"ל. אבל לטעם הרמב"ן ז"ל ודאי פסול דהי' פסול גם לזה שמעיד עכשיו מטעם קרוב וכן לטעם הג' נהי דהי' בידו להסתלק מ"מ פסול מטעם קורבה כנ"ל או אפשר י"ל דגם הראב"ד מודה בזה די"ל דסובר ג"כ טעם הג' רק דאינו מספיק להכשיר דמ"מ עכשיו לא נסתלק. ולכך כ' טעם הנ"ל ואז ממ"נ כשר דקודם הסילוק אינו עד רק בעל דבר ואי נאמר דנקרא עד משים שבידו להסתלק א"כ שוב נקרא עד כשר שכשיסתלק יהי' כשר ומהני ממ"נ כנ"ל. אבל כשהוא קרוב ג"כ י"ל בהיפוך דיש עליו שם עד שבידו להסתלק ואעפ"כ פסול מטעם קרוב ושוב פסול לגמרי דהי' עליו שם עד פסול. אך זה דוחק דכיון שאינו מועיל טעם הנ"ל להכשיר אף שבידו כיון דעדיין לא נסתלק ממילא כמו כן אינו מועיל גם לפסול משום בידו דהא עדיין לא נסתלק ואינו נקרא עד רק בע"ד ואינו פוסל כנ"ל. וכמו לענין נמצא א' כו' דאף דנרצח קרוב לרוצח ג"כ אינו פוסל הכשרים משום שהוא בע"ד כמ"ש הרא"ש מכות ע"ש:
ונראה די"ל עוד טעם אחר דלא בעינן בנוגע תחלתו וסופו כשרות דלכאורה קשה נהי דאמרה תורה דכשהראי' הי' בפסול פסול מ"מ הא בממון אינו צריך עדים רק נודע אמיתת הדבר ואם באמת לוה אף בלא עדים חייב וא"כ כיון דהאמינה התורה לעדים כשרים דודאי אינם משקרים רק כאן משום דהראי' הי' בפסול פסלה התורה אף שמעידים בכשרות. וקשה דהא אם הוא שקר ולא ראו כלל בפסול א"כ מעיד שקר בכשרות כשהוא עד כשר ועדים כשרים הא ודאי אינם משקרים וממ"נ אם אומרים אמת שראו שלוה כשהיו פסולים א"כ ודאי חייב דנהי דנתבטל מ"מ מאי בכך כיון שלוה חייב גם בלא עדים ואם הוא שקר א"כ לא ראו ולא נתבטל והם עדים כשרים ואין לחוש שיעידו שקר כמו בכל עדים כשרים ולמה יהי' פסול בתחלתו בפסול כנ"ל. וצ"ל דכמו דאמרינן ביבמות מ"ז דא"ל לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי ואף דאי משקר כשר מ"מ לדבריו פסול כמו כן הכא כנ"ל. ונראה הטעם דהא בכל אלו הפסולים פסלה התורה אף שהוא אמת דבקרובים מבואר בש"ם (ב"ב קנ"ט) להדיא וכן בפסולי עבירה ג"כ מלבד החשש שקר פסולים ג"כ מגזירת הכתוב אף שהוא אמת לדעת קצת פוסקים שם דהא אף שאינו רשע דחמס פסול אף שאינו חשוד לשקר ע"ש והיינו דהתורה ציוותה דאף שאומרים אמת לא נסמוך עליהם ונאמר שהוא שקר וכמ"ש לעיל ע"ש. וא"כ א"ש דלכך פסול דאמרינן אף שבאמת ראו המעשה בפסול מ"מ הא אמרה תורה שלא לסמוך עליהם אף שהוא אמת וכיון שהוא אמת באמת נתבטל דהי' תחנתו בפסול ולכך אינם נאמנים כנ"ל. וכן בהא דלדבריך נכרי אתה ג"כ כנ"ל כיון דאם אמת נתבטל ויש כאן הגזה"כ ובטל כנ"ל וזה הוא בשאר פסולים אבל בנוגע דכ' סמ"ע וש"ך לקמן סי' ל"ז דאיו פיסולו רק מחשש שקר שמעיד שקר בשביל הנאה ולא משום גזה"כ ע"ש ואם הוא אמת שפיר כשר דאינו כלל גזה"כ לפוסלו. וא"כ שפיר לא בעינן תחלתו בכשרות דכיון שמעיד לאחר שנסתלק א"כ מהני ממ"נ אם אומר אמת שראה אז בהיותו נוגע א"כ שפיר חייב דאם אמת לא הי' פסול כלל ואין גזה"כ. ואם הוא שקר ולא ראה זה אי אפשר דהא עכשיו אינו נוגע והוא עד כשר ולא הי' מעיד שקר כמו דסמכינן אכל עדים כשרים כיון שלא ראה כלל ולא נתבטל כנ"ל דלא שייך לדבריך פסול אתה כו' דהא אם אמת אינו פסול כלל כנ"ל וא"ש:
סעיף טו
עדים הקרובים לערב פסולים ללוה ל"ש אם הלוה בא ליפטר בטענת כפירה והם מעידים עליו שלוה או אם טוען שפרע והם מעידים עליו שהודה שלא פרע (קרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח וכן קרובי מוכה על המכה לגרשו מבה"כ):
(ח) קרובי הנרצח כו'. ואפילו הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד כ"כ המרדכי. וכ' הב"י משמע מכאן דטריפה פסול להעיד ע"ש. וכ' הד"מ דדוקא בד"נ דבעינן עשאי"ל. אבל בממון דלא בעינן עשאי"ל וכן כ' הנ"י דעדים קרובים לדיינים כשרים כו' י"ל דגם טריפה כשר כו' ע"ש. וכ' הש"ך ז"ל דטעו ואישתמיט לכולם ש"ס סנהדרין דעדי טריפה פסולים רק משום עדות שאאי"ל ולא פסול הגוף ע"ש. והנה דברי הב"י לענ"ד פשוטים דמש"ס הנ"ל אין ראי' כלל די"ל דאיירי שנטרפו אחר שהעידו וכ"כ הט"ז ע"ש. וכוונת הב"י הוא דהא ע"כ המרדכי לא איירי בד"נ שיהי' הנרצח עצמו כשר להעיד לחייבו מיתה זה ודאי אינו דהא הוי אף שאינו טריפה ג"כ עדות שאאי"ל דממ"נ כל זמן שהוא חי לא יתחייב מיתה בהזמה דהא גם הרוצח לא הי' חייב מיתה וכי זה מהלך בחוץ וזה נהרג רק אחר שימוה רצה לחייבו מיתה ואז לא שייך הזמה עליו וממ"נ לא שייך הזמה וודאי אין עדותו מועיל לחייב הרוצח מיתה. רק צ"ל כוונת המרדכי בהרג בשוגג לחייבו גלות לענין זה שפיר מהני עדות הנרצח לחייבו גלות כשימות דלגלות לא בעינן עשאי"ל לתירוץ ב' שכ' תוס' ריש מכות דלא קאי עליו כאשר זמם ע"ש. או לשאר דברים דלא בעינן יכול לאזימו. וא"כ למה כ' המרדכי כל זמן שאינו טריפה הא גם טריפה מהני עדותו כיון דלא בעינן י"ל. וע"כ דסובר המרדכי דטריפה פסול להעיד מצד עצמו שהוא פסול הגוף ואף היכא דלא בעינן יכול להזימו וכ' הב"י שפיר דמשמע דטריפה פסול להעיד היינו גם במה דלא בעי יכול להזימו כנ"ל. רק דברי הד"מ באמת תמוהים מה שתלה הטע' דבממון לא בעינן יכול להזימו כו' הא גם אי בעי יכול להזימו מ"מ שפיר ראוי להזמה בעדות ממון דמה בכך שהוא טריפה וכי בשביל זה לא יתחייב כשמוזם. וי"ל דבריו שלא יהיו תמוהים כל כך דכוונתו כמ"ש הירושלמי הביאו הרי"ף והרא"ש סנהדרין פ' ז"ב גבי עדים קרובים זה לזה הגע עצמך אם הוזמו כו' ומנין לדיינים כו' אמרה תורה הרוג ע"פ עדים ואמרה הרוג ע"פ דיינים כו' ע"ש דחזינן דאף במה דפסול בעדים קרובים זה לזה הוא רק משום עשאאי"ל ובדיינים לא שייך כלל טעם זה מ"מ אמרינן ההיקש דפסול גם בדיינים כיון דאיתקש לעדים אף דלא שייך הטעם ע"ש ועיין בס' שו"ת נו"ב אה"ע סי' ע"ב. וי"ל גם כאן כיון דקי"ל דממשפט א' יהי' לכם ילפינן דאיתקיש דיני ממונות לד"נ ולכך אמרינן פ' ז"ב דקרובים פסולים בממון משום משפט א' דאיתקש לד"נ ע"ש. וכן י"ל כיון דטריפה פסול לכל עדות נפשות משום דהוי עשאאי"ל שוב פסול גם לממון מטעם משפט א' אף דלא שייך הטעם דעשאי"ל וכמו בדיינים ועדים הנ"ל ואף שיש לחלק קצת מ"מ אינו מוכרח וי"ל כן. אך להפוס' דעדים קרובים לדיינים כשר בממון משום דלא בעינן יכול להזימו ואף דכתיב משפט אחד מ"מ כיון שתקנו חכמים דלא בעינן יכול להזימו תקנו ג"כ דכל הפסולין מטעם עשאאי"ל יהיו כשרים בממון כנ"ל וממילא גם טריפה כשר בממון כנ"ל וכ' הד"מ שפיר די"ל דוקא בד"נ אבל בממון דלא בעינן עשאי"ל ועדים הקרובים כו' כשר בממון גם טריפה כשר כנ"ל וא"ש. עוד י"ל דברי הרמ"א ז"ל דהא אם העידו עדים שזה יתחייב לתת לזה מנה אחר שנה והוזמו גם העדים אינם חייבים לשלם רק אחר שנה כיון דכתיב כאשר זמם והם לא רצו לחייבו ליתן רק אחר שנה וכ"כ תוס' חולין י"א ע"ב כנ"ל שכ' שם לחד תרוצא דאם חובשין אותו י"ב חודש כו' וכיון שלא יהרגו הם רק אחר יב"ח גם הוא אינו נהרג רק אחר יב"ח ע"ש: וגם כאן כנ"ל כיון שלא חייבו אותו רק אחר שנה גם הם אינם חייבים רק אז כנ"ל. וא"כ משכחת לה בטריפה שהעיד עדות ממון ג"כ שיהי' עשאאי"ל כגון שהעיד באופן הנ"ל שזה יתחייב אחר יב"ח וא"כ הוי ג"כ עשאאי"ל שאם יוזם לא יתחייב רק אחר יב"ח וטריפה אינו חי יב"ח ומה שיתחייבו היורשים לא מיקרי יכול להזימו כיון שהוא לא יתחייב וא"כ אי הוי בעינן בממון עשאי"ל לא הי' מועיל עדותו בכה"ג וכ' הד"מ שפיר דדוקא בד"נ כ' המרדכי דפסול דבעינן עשאי"ל אבל בממון אף היכא דהוי עשאאי"ל כגון בכה"ג הנ"ל מ"מ כשר דלא בעינן יכול להזימן בממון כנ"ל וא"ש. כן י"ל שלא יהי' כטועה בדבר פשוט:
הנה הש"ך ז"ל האריך להוכיח דכל הפוסקים מודים דגם בממון בעינן עשאי"ל ואם אמרו א"י בחקירות עדותן בטלה ע"ש רק דלכתחלה אין צריך לחקור אותם אבל אם חקרו ואמרו א"י בטל משום עשאאי"ל ע"ש. ונראה קצת ראי' לדבריו מדברי רש"י ב"ק פ' החובל פ"ח שכ' חד טעמא דקטן פסול לעדות משום דהוי עדות שא"א יכול להזימו שאינו בר עונשין ע"ש. וזה מבואר בכל הש"ס דקטן פסול גם לעדות ממון. ואי נימא דלא בעי בממון מדרבנן יכול להזימו למה נפסל קטן וע"כ דבעי גם מדרבנן יכו להזימו. אך באמת דוחק גדול כיון דלא צריך לחקור מאי בכך שיודעים החקירות בלבם מ"מ אין יכולים להזימם כמו באומרים איני יודע. גם משמע מסתימת כל הפוסקים דגם בא"י כשר כנ"ל וקשה ראיות הש"ך ז"ל שהביא ע"ש. ונראה די"ל בפשיטות דהא דבעינן יכול להזימו הוא מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם כו' כמ"ש הפוסקים. והתוס' סנהדרין פ"א כ' דהיכא דמשכחת לה הזמה אף באופן רחוק מ"מ מיקרי יכול להזימו ע"ש גבי נגמר דינו כו'. והנה אף שאין יודעים כלל החקירות ג"כ משכחת לה הזמה שיבאו עדים ויאמרו עמנו הייתם מיום שגדלו ועד עתה ולא ראיתם וכיון דשייך הזמה באיזה אופן מיקרי יכול להזימו רק דהתורה אמרה דצריך ז' חקירות שצריך שיהי' יכול להזימו גם על החודש או על היום כו' כמ"ש רש"י ז"ל ריש היו בודקין ולכך באומרים א"י בחקירות עדותן בטלה. וא"כ כיון שתקנו חכמים דלא ליבעי דו"ח היינו ממילא ג"כ דלא ליבעי יכול להזימו על החקירות דכיון שאין חוקרים אותם ממילא לא שייך הזמה על החודש או על היום כנ"ל. אבל מ"מ לענין גוף הדין דילפינן מכאשר זמם דבעינן עכ"פ ראוי להזמה באיזה אופן לענין זה נשאר דינא דאורייתא רק דאף כשא"י החקירות משכחת לה הזמה כנ"ל. ולכך בקטן וכה"ג דלא שייך הזמה כלל שפיר פסול אף מדרבנן דלענין זה לא הי' צורך לתקן דלא היתה התקנה רק דלא ליבעי דו"ח וממילא לא ליבעי ג"כ יכול להזימו מצד החקירות אבל בעדים קרובים כו' וכה"ג דאין אופן כלל שיהי' יכול להזימם פסול גם מדרבנן מצד כאשר זמם דילפינן דבעינן יכול להזימם עכ"פ כנ"ל. ומיושב לשון הרמב"ם (פי"ז מה' מלוה) שכ' מכאן אתה למד כו' אע"פ שעשאאי"ל [כו'] שאין מדקדקין בד"מ בדרישה וחקירה ע"ש ולמה שינה שהתחיל בעשאי"ל וסיים בדו"ח כו'. ולמ"ש א"ש דהיינו סאף שאי אתה יכול להזימו על החקירות מ"מ אין מדקדקין בדו"ח וממילא לא בעינן יכול להזימו בחקירות אבל אעפ"כ בעינן שיהי' יכול להזימו כנ"ל:
ולדעת הש"ך ז"ל הי' נראה לישב דברי הרמב"ם פ' י"ג מה' גירושין שכתב אל יקשה בעיניך כו' שהתירו חכמים עד מפי עד כו' ובלא דו"ח כו' מש משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי כו' ע"ש. וקשה דהא בש"ס סוף יבמות אמר הטעם דאין בודקין עדי נשים בדו"ח משים כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא ולא בעינן משום נעילת דלת ע"ש ולמה כ' הרמב"ם טעם אחר. ולהנ"ל א"ש דלכאורה לדעת ש"ך ז"ל קשה כיון דכל הטעם דאין בודקין עדי נשים כו' משום דהוי כדיני ממונות וא"כ אם אירע שחקרו ואמרו א"י יהי' עדותן בטלה ובאמת משמע דכשר. אך נראה דלא קשה כלל דהא כל הפסולים כשרים לעדות אשה וא"כ גם הפסול דעדות שא"א יכול להזימו לא גרע משאר פסולים כמו קרובים וכה"ג וודאי כשר כשא"י החקירות בעדות מיתה ולכאורה למה לי' טעמא דכדיני ממונות דמיא. רק דלכאורה הי' ראוי לחקור לכתחלה דאולי יתכחשו ואף דבא"י כשר מ"מ אולי יתברר ששקר הוא וכמ"ש הריב"ש בדין מרומה כו'. וע"ז אמר בש"ס הטעם דכד"מ דמיא ולכך אין בודקין לכתחלה כו' וכדמייתי התם עובדא דר"ט דהבדיקה הי' אולי יתכחש ע"ש. ומיושב דברי הרמב"ם הנ"ל שכ' דהא דהתירו חכמים בלא דו"ח היינו דאף כשאומרים א"י כשר וע"ז לא סני הטעם הש"ס דמ"מ נפסל כמ"ש הש"ך ז"ל רק משום דהוי מילתא דעביד' לגלויי וכשרים כל הפסולים ולכך גם זה הפסול כשר וא"ש. אך אף אי נימא דלא כש"ך מ"מ מיושב רמב"ם הנ"ל דבל"ז לא סגי טעם הש"ס כמ"ש הרשב"א שם דוכי בשביל שיש בו צד ממון נכשיר עדות פסול ע"ש. רק משום דבל"ז כשר בדיעבד ככל הפסולים רק לענין לכתחלה לחקור אמר שפיר טעם הנ"ל. והוצרך הרמב"ם ז"ל שפיר לטעם דעבידא לגלויי כנ"ל. או דסובר דלא הוצרך בש"ס הטעם דכד"מ דמיא רק בשאר עדות נשים דבעינן כשרים אבל לא לעדות מיתה דבנ"ז נאמנים פסולים כנ"ל וא"ש:
ומ"ש הש"ך ז"ל ראי' מפ' מרובה דאמר והא קי"ל דעדות שאאי"ל לא הוי עדות וכ' דדוחק לומר דדוקא בקנס קאמר ע"ש. ובאמת מצאתי להדיא שלא כדבריו בשיטה מקובצת שם שכ' וז"ל כ' הרמ"ה בפרטיו קי"ל כרבנן דעשאאי"ל לא הוי עדות ודוקא בדיני קנסות ונפשות אבל בממון בהודאות והלואות כיון דתקנו רבנן דלא ליבעי דו"ח הוי עדות ע"ש דמבואר דדוקא בקנס קאמר התם אבל בממון מהני מדרבנן כנ"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ב מה' רוצח) שכ' אינו עדות בד"נ ועיין מ"ש לעיל סוף סי' ל' ע"ש:
סעיף יז
העדים שקרובים זה לזה או שקרובים לדיינים פסולים:
(ט) העדים שקרובים כו'. הנה בירושלמי הביאו הרי"ף והכא"ש פ' ז"ב ומנין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם א' מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן נמצא זה נהרג על פיו ומנין שלא יהיו קרובים לדיינים הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין כו' ע"ש. והוא תמוה מאד דהא בש"ס פ' ז"ב כ"ח אידחי האי טעמא בהדיא דאמר בנים לעלמא מנ"ל אמר רב"ח סברא הוא דאין עדים נעשים זוממין עד שיוזמו שניהם כו' נמצא זה נהרג בעדות אחיו כו' אמ"ל רבא ולטעמיך הא דתנן ג' אחין וא' מצטרף עמהם הם ג' עדיות ועדות א' להזמה כו' נמצא משלם בעדות אחיו אלא הזמה מעלמא קאתי ה"נ מעלמא קאתי כו' ע"ש. וא"כ למה הביאו טעם הירושלמי להלכה כיון שנדחה להדיא בש"ס טעם הנ"ל והר"ן ז"ל פ"ב דכתובות תמה ג"כ עליהם ונדחק מאד שלא כתבו רק לעיקר הדין אבל לא מטעם הנ"ל ע"ש ומה גם דנראה דיש נ"מ גדולה דהא התוס' פ"ב דכתובות כ' דעדים קרובים לדיינים כשרים דנהי דהם לא יוכלו לקבל הזמה על קרוביהם מ"מ יכולין להזימם לפני ב"ד אחר ע"ש. וקשה ב' קושיות חדא איך חולקים התוס' על ירושלמי הנ"ל דמבואר להדיא דפסולים דלא מצינו בש"ס דילן חולק אזה. ועוד קשה להפו' דעדים קרובים לדיינים פסולים וכ' הטעם דבעינן שיהי' ראוי להזימם דוקא בפני אותו ב"ד שהעידו ע"ש. והוא תמוה ג"כ דמנ"ל הא לא מצינו בש"ס רק דבעינן עשאי"ל וכיון שראוי להזמה ודאי מועיל ולכך נראה לענ"ד פשוט דהא בהא תליא דהירושלמי דסובר דקרובים זה לזה פסולים מטעם דנהרג על פיו ולא סבר דהזמה מעלמא אתי ולכך פסק דקרובים לדיינים פסולים דגם בפני ב"ד אחר לא יועיל הזמה כיון דאין נהרגין עד שיוגמר הדין א"כ נהרג ע"פ קרובים שגמרו הדין וכן מבואר לשון הירושלמי נמצא מפיהם נהרגים כו' ולכך פסקו תוס' שפיר דלא כותי' כיון דבש"ס דילן דחה הנ"ל משום דהזמה מעלמא קאתי א"כ ממילא גם קרובים לדיינים יוכלו להזים בב"ד אחר דאף שע"י גמר דינם היו נהרגים מ"מ מעלמא אתי כנ"ל. וא"כ קשה על הרי"ף ורא"ש שכתבו טעם הנ"ל וממילא קרובים לדיינים פסולין ובאמת לש"ס דילן ראוי להיות כשר ויש נ"מ. והר"ן ז"ל כתב שם די"ל מקרא ובנים מוכח ג"כ דקרובים לדיינים פסולין ע"ש. ולהנ"ל אין נפקא מינה אבל קשה למה הביא טעם הנ"ל של ירושלמי כלל ע"ש. והרא"ש ז"ל פ"ב דכתובות כ' להדיא שם ואע"פ דפסק בירושלמי שלא יהיו עדים קרובים לדיינים היינו משום שלא יקבלו הזמה ולא שייך הכא ע"ש. וא"כ ע"כ שאינו סובר טעם הר"ן ז"ל דפסול קרובים לדיינים מקרא דובנים רק מטעם הזמה וקשה כנ"ל דהא אידחי לה וממילא כשר קרובים לדיינים כנ"ל:
ונראה לישב דהנה הנ"י פ' חזקת הבתים אהא דג' אחין כו' כתב הטעם דאמרינן הזמה מעלמא קאתי שכמו אם ראובן העיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא עלי' הוא או אחיו הרי זה נהרג ע"י עדות עצמו או קרובו משום דחיובא דהשתא מילתא אחריתי הוא ע"ש.. וזה ודאי דגם הירושלמי מודה בדין הנ"ל וע"כ צריך טעם לחלק. ונראה דבשלמא בדין הנ"ל בשעה שהעיד שהיא א"א לא הי' העדות נוגע כלל לחייב לא לו ולא לקרובו רק אח"כ כשבא עלי' נתחייב א"כ לא שייך שנהרג ע"פ עדות קרובו דהא עדות קרובו לא הי' מחייבו כלל באותו שעה שהעיד ושפיר מילתא אחריתי הוא כנ"ל. אבל זה נראה פשוט דאם העיד על אשה שנתקדשה כבר ואח"כ באים עדים ומעידים שקודם שהעיד הוא בא עני' קרובו נראה דודאי אינו נהרג דלא שייך מילתא אחריתי הוא דהא בשעת עדותו הי' לחייב את הקרוב כיון שכבר בא עלי' והעיד שא"א היא וחייב מיתה. ואף שלא הי' נודע אז שבא עלי' מ"מ מאי בכך כיון שבאמת הי' חייב טל ידו כנ"ל רק בבא עלי' אח"כ שייך הנ"ל. וא"כ קשה לכאורה דלא דמי כלל לדין הנ"ל דהא הכא בהזמה החיוב הוא על מה שהעיד שקר. וא"כ כיון שעדים קרובים זה לזה וכשהעידו בזה אחר זה א"כ כיון דאין נהרגין עד שיוזמו שניהם א"כ בשלמא על עד השני שפיר שייך טעם הנ"י דכשהוזמו מ"מ לא נקרא נהרג בעדות אחיו דהא בשעה שהעיד הראשון לא הי' נוגע כלל לחייב עד הב' שעדיין לא העיד ורק כשהעיד אח"כ וזה היי ממש כבא עלי' אח"כ דמילתא אחריתי הוא אבל על עד הראשון שפיר י"ל כשהוזמו דמיקרי נהרג בעדות אחיו דהא בשעה שהעיד הב' כבר הראשון העיד שקר ונתחייב ע"י עדות הב' והוי כמו בא עלי' מקודם בדין הנ"ל כיון דבשעת עדות הב' כבר נוגע לחייב הקרוב שכבר העיד שקר כנ"ל. וי"ל שפיר דלא מהני ולא דמי למ"ש הנ"י וממילא הוי עשאאי"ל כטעם הירושלמי דכיון שלא יועיל ההזמה על הראשון ממילא גם על הב' לא יועיל דאין עדים כו'. ולכאורה י"ל כיון דחזינן בבא הרוג ברגליו אינו נהר אף דודאי שקר העיד רק בהזמה גזה"כ לחייבו וא"כ שפיר אף שכבר העיד שקר מ"מ לא הי' נוגע עדות הב' לחייבו אז רק כשבאים עדי ההזמה ושוב הוי כבא עלי' אח"כ וכדין הנ"י הנ"ל. אך מ"מ לא דמי דאעפ"כ ע"י עדות ההזמה נתחייב על מה שהעיד שקר בשעת עדות דהא לא נולד אח"כ חיוב אחר וא"כ שפיר הי' נוגע אז לחייב הקרוב כנ"ל: