חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות עדות · סימן לב
סעיף ב
השוכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון הי' פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ודוקא שלא הי' חייב לו אבל אם הי' חיים לו רק שאלו הערים הם שקרים פטור מדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק וכן אם לא שכרן אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר וכל זה בשוכר עדות שקר לחבירו והוא אינו מודה אבל אם שכר לעצמו והוציא ממנו שלא כדין כו' חייב להחזיר כו'):
(א) השוכר עידי שקר כו'. ודוקא שוכר אבל אמר פטור אף מד"ש כמבואר בהג"ה וכמו שהוכיחו תוס' ורשב"א פ' הכונס ע"ש. והש"ך ז"ל השיג עליהם דהא פ"ב דקדושין גבי אין שליח לדבר עבירה דג"כ הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד כו'. ומתמה בש"ס גבי צא הרוג את הנפש מכלל דת"ק סבר בד"ש נמי לא מיחייב ומשני דינא רבא ודינא זוטא א"ב. ומוכת דחייב בדיני שמים אף דאין שליח לדבר עבירה ע"ש:
ונראה לענ"ד פשוט דלכאורה יש להקשות למאי דפסק דדוקא כשהוא שקר חייב בדיני שמים אבל אם באמת חייב פטור כו'. וא"כ אף ששכר עדים להעיד ואח"כ מודה הלוה שהי' חייב באמת פעור כנ"ל וכן אם באים עדים אחרים ומעידים אח"כ שהי' חייב לו ג"כ ודאי דפטור בד"ש כנ"ל. וא"כ כיון דהא ודאי אם עדים אמרו קודם שהלכו לב"ד להעיד אמרו שהולכים להעיד שקר ואח"כ הלכו והעידו בראה דודאי עדותם קיימת אם נתברר שאמרו כן מקודם דהא עביד איניש דגזים ולא עביד והגדה דחוץ לב"ד לאו הגדה היא כלל וכיון שהעידו אח"כ בב"ד ודאי אמת העידו. וכן אם אחד אמר לעדים שיעידו שקר שזה לוה מזה והלכו והעידו ודאי דכשר ג"כ דודאי לא בשביל דבריו העידו רק שהאמת כן כדבריהם כנ"ל. וא"כ קשה הכא בשוכר או אמר למה יהי' חייב בד"ש הא כיון דאם באים עדים ומעידים שבאמת לוה הי' פטור גם מד"ש כנ"ל וא"כ כיון דאיתן העדים העידו יהי' מועיל גם עדותם לפטרם מד"ש דאף שהוא אמר להם להעיד שקר מ"מ כשהעידו אח"כ בב"ד עדותן קיימת אף אלו הי' מתברר לב"ד שאמר להם כן מקודם וא"כ לגבי עצמו אף שהוא יודע שאמר להם כן מ"מ כיון שהעידו ועדותן כשר א"כ העידו עדים כשרים שהאמת הוא כן שלוה ופטור גם מד"ש דודאי לא בשביל אמירתו העידו שקר רק שבאמת כן הוא ויועיל עדותם לפטרו מד"ש כמו עדות של עדים אחרים כנ"ל:
וצריכין לדחוק דאיירי שהוא יודע בבירור שהעדים מעידים שקר שהי' עמהם ולא ראו עדות זו מעולם. אך מסתימת הפוסקים משמע דאף שאינו יודע כלל רק שבא לשני עדים ושכרן או אמר להם שילכו ויעידו שזה חייב לזה אף שהוא שקר והם הלכו והעידו. ג"כ חייב בד"ש כל זמן שלא יודע בבירור שחייב באמת ע"ש. וא"כ קשה כנ"ל דהיכא שאינו יודע מועיל עדותם לפטרו מד"ש כמו אחרים:
אמנם בשוכר לא קשה כלל דהא קי"ל דנוטל שכר להעיד עדותו בטילה אף שהוא אמת וח"כ כיון שהוא יודע האמת ששכרן להעיד א"כ שוב אינו מועיל עדותם לפטרו מד"ש דהא אינו עדות כלל כיון שנטלו שכר להעיד ואין עדותם ראי' כלל שאמרו אמת כיון שהם פסולים כנ"ל. ובפרט היכא ששכרם להעיד שזה חייב לזה דהם פסולים מדאורייתא מטעם נוגעים דאם לא יעידו לא יתן להם ולכך שפיר חייב בד"ש. וממילא מיושב קושית הש"ך הנ"ל דבאמר להם שפיר פטור אף מד"ש דבאמר מועיל עדותם דהם עדים כשרים וכיון שהעידו שחייב פטור מד"ש דודאי האמת העידו כמו אם העידו עדים אחרים. ונהי דהיכא דאין שליח לד"ע חייב בד"ש הא מ"מ הכא באמר אמרינן דאין כאן דבר עבירה כלל כיון דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד כו' ודאי לא מחמת אמירתו העידו רק האמת כן ושפיר פטור גם מד"ש ונקיט שפיר דוקא שוכר כנ"ל וא"ש. וא"ש דכלל הרמ"א ז"ל אלו ב' דינים. שכ' מקודם ודוקא אם הוא שקר אבל היכא שהוא אמת פטור מד"ש ואח"כ כ' דין זה דוקא שוכר אבל פיתה. לא כו' וכ' וכן אם לא שכרן ומשמע דטעם אחד להם. ולמ"ש א"ש דבשביל זה פטר באמר דאמרינן שהוא אמת כנ"ל (משום דפטור כשהוא אמת כנ"ל) וא"ש:
ומיושב ג"כ דלדברי הש"ך ז"ל דזה פשוט דודאי חייב בד"ש היכא דאין שליח לד"ע כמו דמתמה התם. א"כ קשה למה אמר בש"ס התם פ' הכונס ס"ד דברי הרב כו' ובד"ש נמי לא ליחייב קמ"ל. הא עדיין זה פשוט דחייב בד"ש גם היכא דשייך דברי הרב כו' דהא לא ס"ד התם כלל שיפטור דפריך מכלל כו' ולמ"ש מיושב דמשני שפיר ס"ד דברי הרב כו' וממילא אמרינן דמה שהעידו ודאי לא מחמת ששכרם העידו דהא דברי הרב כו' דברי מי שומעין אלא ודאי אמת העידו וממילא גם בד"ש פטור כיון שהאמת כן כו' קמ"ל דכיון ששכרן אמרינן דאין כאן ראי' כלל דהם נוגעין כנ"ל ואתי שפיר:
אמנם באמת יש להסתפק בזה דאולי אינו חייב רק היכא שידוע לו בבירור שהעדים שקרים אבל כשאינו יודע אף דהעדים פסולים שנטלו שכר מ"מ שמא אעפ"כ הוא אמת ופטור. אך כיון דחזינן התם בכובש עדותו אף שהוא עד אחד דדלמא הוי משתבע ומפטר מ"מ חייב בד"ש ע"ש משום דאולי לא הי' נשבע וכמו כן הכא כיון שהעדים פסולין ואין כאן עדים שפיר חייב בד"ש שמא גרם לו היזק דאולי הוא שקר כיון שאמרו שיעידו שקר. ויש לדחות:
הנה לכאורה לדעת הש"ך ז"ל דהיכא דאין שליח לד"ע חייב בד"ש א"כ קשה הא אף בשוכר עידי אמת חייב בד"ש כיון דכתבו הפ' דאיסור זה הוא מדאורייתא ליטול שכר ולהעיד דלכך קנסוהו לפסול העדות משום דעבר על מה אני בחנם כו' וא"כ כיון שנותן להם שכר ומצוה אותם להעיד בשכר אף עדות אמת א"כ עושה אותם שליח לעבור על איסור דנוטל שכר כו' וחייב בשביל זה בד"ש. ואף דבש"ס לא קשה דליתני שוכר עידי אמת דהתם איירי מאי דחייב בתשלומין בד"ש ואיסור זה דנוטל שכר אינו מתוקן בתשלומין. מ"מ מדברי הפו' משמע דבכה"ג לא חייב כלל בד"ש אף לענין איסור:
אך נראה דלא קשה דהא לכאורה יש להקשות למה יהי' בשוכר חייב בד"ש הא אמר התם פ"ב דקדושין דהכל מודים באומר צא אכול חלב ובעול את הערוה דפטור דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ומשמע התם דגם מדיני שמים פטור. ובמשנה למלך (פ"ב מה' רוצח) כ' להדיא דבכה"ג פטור גם מדיני שמים ודוקא היכא שהשליח אינו נהנה ע"ש. וא"כ לכאורה בשוכר עידי שקר למה חייב בד"ש הא ג"כ הוי זה נהנה וזה מתחייב דהא השליח נהנה בעדותו שקר שנוטל שכר בשביל העדות שקר ונהנה בעבירה זו ולמה יתחייב המשלח בד"ש הא לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב כנ"ל:
אמנם זה טעות דבשלמא התם גבי אכול חלב דהעבירה הוא במה שנהנה ועי"ז יתחייב המשלח זה לא אמרינן אבל הכא העבירה אינה ההנאה רק מה שמעיד שקר ועל זה יתחייב המשלח וחייב שפיר בד"ש. וכמ"ש תוס' שם גבי מעילה דלא מיקרי זה נהנה וזה מתחייב משום דהחיוב הוא על ההגבהה ולא על ההנאה ע"ש וכן הכא כנ"ל:
ולפ"ז מיושב שפיר מ"ש דגם בשוכר עידי אמת יתחייב בד"ש משום דעוברים על איסור דנוטל שכר כו' כנ"ל. ולמ"ש א"ש דלענין איסור זה של נוטל שכר שוב הוי לי' זה נהנה וזה מתחייב דכיון שהעדות הוא אמת רק האיסור הוא מה שנהנים מהעדות א"כ האיסור הוא ההנאה וע"י זה יתחייב המשלח והוי זה נהנה כנ"ל והוי כמו צא אכול חלב כנ"ל ושפיר פטור אף בד"ש כנ"ל ואתי שפיר:
ובזה י"ל לש"ך ז"ל דדחק למה נקיט שוכר הא גם באמר חייב ע"ש. ולמ"ש י"ל להיפך דנקט רבותא שוכר דהא לכאורה למ"ש הרמב"ם ז"ל גבי מעילה דאף דאיתרבי שליחות לד"ע מ"מ היכא דיש עבירה אחרת ג"כ שוב בטל ואינו חייב ע"ש (פ"ז). וא"כ לכאורה גם הכא בשוכר כיון דהיכא דזה נהנה כו' פטור גם בד"ש רק משום איסור עדות שקר לא מיקרי זה נהנה כו' א"כ נימא ג"כ כיון שיש גם איסור זה דנוטל שכר ולענין זה הוי זה נהנה כו' ובטל לגמרי השליחות א"כ שוב לא יתחייב גם על העדות שקר בד"ש. ולא דמי למעילה דהתם מיד בהגבהה נתחייב קודם שנהנה משא"כ הכא דהם בב"א:
אך באמת לא דמי דהתם במ"ש הרמב"ם כיון שיש איסור אחר בטל השליחות וממילא אינו חייב גם על המעילה כנ"ל משא"כ הכא דהחיוב בד"ש הוא מטעם גורם א"כ נהי דעל עבירה של ההנאה לא מיחייב מכל מקום חייב על עבירה של העדות שקר שלא נהנה ושפיר חייב כנ"ל:
וממילא מיושב דנקט שוכר לרבותא דבאמר לחוד ודאי חייב דאף דדברי הרב ודברי תלמיד כו' מ"מ חייב בד"ש כמ"ש הש"ך ז"ל. אבל בשוכר כיון דנהנה ולא מצינו זה נהנה כו' ס"ד דפטור גם בדיני שמים כיון דבטל מחמת העבירה של נוטל שכר כנ"ל קמ"ל דאעפ"כ חייב בד"ש על העדות שקר כנ"ל. או משום כיון דהעדות שקר לא שייך כלל איסור דנוטל שכר דלא שייך מה אני בחנם כו' כנ"ל:
ולכאורה הי' אפשר לומר דלכך דוקא שוכר למ"ש תוס' והרא"ש ז"ל (פ"ק דב"מ) גבי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני אף עשאו שליח דלא מהני שליחות לחוב לאחרים ולא ילפינן שליחות רק בדבר שאינו חוב לאחרים ע"ש. וא"כ לכאורה הכא בעדות שקר אם נתחייבו באמר מטעם שליחות הא אינו מועיל השליחות כיון דחב לאחרים בעדותו שקר ועיין בס' נ"ב גבי גט בע"כ שכ' דמיקרי ג"כ חב לאחרים ע"ש. וא"כ י"ל דדוקא היכא דאי לאו דהי' דבר עבירה הי' מועיל השליחות אז חייב בד"ש. אבל היכא דבלא העבירה הי' ג"כ בטל השליחות י"ל דגם בד"ש פטור. וא"כ גבי עדות שקר או גבי שולח את הבעירה שעשה שליח להזיק חבירו גם אם לא הי' עבירה לא הי' מועיל כיון דחב לאחרים ואין כאן שליחות כלל ופטור גם בד"ש:
אמנם בשוכר לא קשה דהא אמר בב"מ (די"ב) גבי פועל דאף דמגביה מציאה לא קנה חבירו מ"מ בפועל ששכרו ללקט מציאות קנה דיד פועל כיד בעה"ב ומהני אף דחב לאחרים ע"ש וא"כ בשוכר עדות שקר מהני שפיר אף דחב לאחרים כנ"ל כיון ששכרו לכך ולכך חייב בד"ש משא"כ באמר כנ"ל:
אמנם באמת ז"א דא"כ גבי צא הרוג את הנפש כו' למה חייב בד"ש הא ג"כ השליחות לחוב לאחרים וע"כ דז"א כיון דבל"ז בטל מטעם אין שליח לד"ע ואעפ"כ חייב בד"ש וע"כ דאין זה מטעם שליחות רק מטעם גורם וא"כ מה מועיל מה שבטל עוד מטעם חב לאחרים הא מ"מ חייב מטעם גורם כנ"ל:
ולכאורה קשה דלשמאי הזקן דסבר שולחי' חייב גבי צא הרוג דיש שליח לד"ע הא מ"מ בטל מטעם דהוי חב לאחרים ולשמאי דחייב מיתה ממש ע"כ הוא מטעם שליחות ואיך מהני הא ליכא שליחות בחב לאחריני ואין לך חב לאחרים יותר מזה ודוחק לומר דשמאי סבר תופס לבע"ח קנה דדוחק דלא מצינו פלוגתא דתנאי בזה:
ולכאורה י"ל דהא גבי טביחה ושליחות יד דריבתה התורה דיש שליח לד"ע ג"כ הוי חב לאחרים דעשהו שליח לחוב לאחרים ואעפ"כ מהני וא"כ ניליף מיני' וע"כ משום דהוי ב' כתובים הבאין כא' דאין מלמדין וכמו דלא ילפינן מינייהו לענין שליחות לד"ע כנ"ל. וא"כ א"ש דלשמאי הזקן כיון דסבירא לי' יש שליח לד"ע ואמר התם הטעם משום דסבר ב' כתובים כו' מלמדין ויליף מטביחה וש"י א"כ ממילא ילפי' דמהני השליחו' אף לחוב לאחריני כנ"ל:
אך באמת נראה דבל"ז לא מיקרי זה חב לאחרים דדוקא היכא שאם נימא דבטל השליחות לא יהי' החוב לאחרים אז אמרינן שפיר דלאו כל כמיני' לשוי' שליח לחוב לאחריני כיון דהשליחות הוא החוב לאחרים דאם לא יהי' שליחות לא יהי' חוב כמו תופס לבע"ח כו' דאי בטל השליחות לא מהני התפיסה וליכא חוב כנ"ל. אבל בצא הרוג הנפש והלך והרג או שלוח את הבעירה דהחוב הוא אף אינו כאן שליחות דהא כבר הרגו וא"כ השליחות אינו חוב כלל דגם בלא השליחות נעשה החוב ושפיר מהני בשליחות אי יש שליח לד"ע וכן בשוכר עידי שקר נעשה כבר החוב כנ"ל. וגם בל"ז הא לא שייך הכא גבי עדות שליחות כלל דאף בעדות אמת לא מצי משוי שליח להעיד ואעפ"כ כתב ש"ך ז"ל דחייב בד"ש כיון דחזינן דאף דאין שליח לד"ע וג"כ אין כאן שליחות וחייב בדיני שמים ולכך גם הכא אף דלא שייך בל"ז שליחות מ"מ חייב כנ"ל:
ובזה מיושב מה שהקשה בתומים על ברשב"א ז"ל דדייק מדקתני שוכר דאמר פטור גם בד"ש דליכא למימר דנקיט שוכר לרבותא דפטור מדיני אדם דפשיטא ע"ש. והקשה דלמא קמ"ל דלא כשמאי הזקן דלשמאי דיש שליח לד"ע חייב גם בדיני אדם ע"ש. ולמ"ש לא קשה מידי דשמאי לא סבר רק במידי דשייך שליחות כמו צא הרוג כו' דאם לא הי' עבירה ודאי דהי' שליחו כמותו וכיון דסבר יש שליח לד"ע שפיר חייב אבל בעדות דלא שייך כלל שליחות אף בלא העבירה א"כ מאי בכך דיש שליח לד"ע הא מ"מ אינו שלוחו כלל ואיך יתחייב בדיני אדם וא"ש והוא פשוט:
והנה ראיית הש"ך ז"ל לכאורה אינו מוכרח למה שכתב בשיטה מקובצת ב"ק שם פ' הכונס וז"ל כל שכתבנו שחייב בד"ש פירושו חייב בחשבון הא לענין איסור אף זה שפטור בו בדיני שמים איסורא מיהא קא עביד אלא שלענין השבה נאמרה כו' ע"ש. וא"כ ממילא אין ראי' כלל מהא דאמר בקדושין מכלל דלת"ק בד"ש לא מיחייב כו' ומשני דינא זוטא כו' דהתם לענין עונש דלא שייך חשבון רק עונש של האיסור וזה ודאי גם בכה"ג איכא איסור כנ"ל ופריך שפיר כנ"ל ומשני דינא רבא היינו שיהי' חייב מיתה בידי שמים ודינא זוטא והיינו משום דעביד איסורא אבל לא חיוב מיתה בד"ש כנ"ל. וכן ממש הכא באמר עביד איסור' אבל לא שיהי' עליו חיוב תשלומין בד"ש וכמ"ש הש"מ הנ"ל. ובתוספתא דשבועות ובירושלמי ב"ק מבואר להדיא דבהנך ד' דברים מחייב לשלם בד"ש ואין השמים מוחלין עד שישלם מ"ש. וכן נראה לע"ד מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' רוצח ה' ב' שכ' אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו כו' כל א' מאלו שופך דמים ועון הריג' בידו וחייב מיתה בידי שמים ומנין שכן הדין שנאמר שופך כו' מיד איש אחיו כו' זה השוכר להרוג כו' ע"ש. ובאמת תמוה למה שינה לשון הברייתא דתני האומר לא הרוג כו' וע"כ דסובר דבאומר אינו חייב בד"ש מיתה רק איסורא דעביד והוא עונש זוטא כדאמר התם אבל בשוכר חייב מיתה דהוא עונש רבא כנ"ל וכן ממש בעדי שקר דבאומר ליכא רק איסורא אבל שוכר חייב לשלם בד"ש כנ"ל. ואין לומר כמ"ש הש"ך הכא דלכך נקיט שוכר משום דאורחא דמילתא דלמה ישמע לו בחנם וכן נימא בדברי הרמב"ם ז"ל דנקיט שוכר או כבדיו דישמעו לו אבל באמת גם באמר חייב מיתה בד"ש כנ"ל. חדא למה שינה מלשון הש"ס דתני להדיא אמר כו' ועוד דאי נימא כנ"ל א"כ אין ראיית הש"ך ז"ל ראי' כלל מהא דאמר מכלל דלת"ק בד"ש נמי לא מיחייב כו' ולהנ"ל אינו ראי' דהא התם איכא קרא דיליף לה הרמב"ם ז"ל מיד איש אחיו כו' אי נימא דקאי גם על אמר ולכך אמר שפיר דודאי חייב בד"ש משא"כ בכל דוכתי מאן לימא לן דחייב ואדרבה אי נימא דבכל דוכתי חייב למה לי' קרא הנ"ל הא תמיד חייב בד"ש היכא דאין שליח לד"ע כיון דמסברא דחייב כנ"ל. וע"כ כמ"ש דגם התם באמר הוא רק עונש זוטא רק בשוכר ואם דבשוכר הוא ג"כ חייב מ"מ לענין מיתה לא הוי ידעינן וצריך קרא. אך גם לש"ך י"ל דאף דידעינן מסברא מ"מ במיתה צריך קרא כנ"ל:
אבל מ"מ אין ראי' משם דהא איכא קרא דחייב בד"ש כנ"ל. או אי נימא כמ"ש המשנה למלך שם דהרמב"ם ז"ל מפרש ברייתא דאמר צא הרוג כו' דמיירי ג"כ בשוכר או לעבדיו דומיא דיואב שהוא עבדו של דוד ע"ש. א"כ ודאי דאין ראי' כלל דיהי' חייב באמר כיון דגם שם איירי בשוכר ע"ש. ועיין בתומים שנסתפק בעבדו אי הוי כשוכר ע"ש. ובדברי הרמב"ם מבואר כנ"ל ודברי הרמב"ם הם ממדרש רבה פ' נח ע"ש:
ולכאורה אפשר לומר טעם הרמב"ם ז"ל דבשוכר חייב מיתה ביד"ש כיון דחזינן דאמר בש"ס גבי מגבי' מציאה לחבירו אף דקי"ל דלא קנה דהוי תופס לבע"ח כו' וגם עשאו שליח לא מהני משום דלא ילפינן שליחות היכא דהוא חוב לאחרים כמ"ש הרא"ש ז"ל ואעפ"כ אמר בש"ס דפועל ששכרו ללקט מציאות דקנה דאף דאין כאן שליחות מ"מ כיון ששכרו לכך הוי יד פועל כיד בעה"ב ע"ש פ"ק דב"מ וא"כ גם לדבר עבירה נהי דקי"ל דאין שליחות כו' ולא ילפינן שליחות לד"ע מ"מ היכא ששכרו לכך הוי יד פועל כיד בעה"ב דהא גם בחב לאחרים אין כאן שליחות ואעפ"כ מהני בשכרו דהוא כעושה בעצמו וכן הכא כיון ששכרו לכך הוי כעושה בעצמו. רק דבידי אדם לא מיחייב כיון שלא עשה מעשה ההריגה אבל ביד"ש שפיר חייב מיתה ממש וכן בשוכר עידי שקר ג"כ מטעם הנ"ל. ויש לחלק:
(ב) פטור מדיני אדם כו'. לכאורה י"ל דיש כאן גם חיוב בדיני אדם דהא מסתמא לא נתן להם השכירות עד אחר שהעידו דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. והנה קי"ל בשכירות דמתחייב בדבור לבד כשאמר לחבירו לעשות לו דבר בשכר וכשעשה הדבר נתחייב לשלם לו כמבואר בש"ע (סס"י רס"ד). וגם בדבר איסור נתחייב בשכירות כמבואר בש"ס (ב"ק ד"ע) גבי אתנן היכא דאינו חייב מיתה אלו תבעה לי' בדינא ונתחייב ליתן לה כנ"ל. וא"כ הכא כיון ששכרם להעיד שקר א"כ מיד כשהעידו נתחייב להם השכירות אף שהוא איסור כנ"ל כיון שעשו המעשה ששכרם לכך:
והנה קי"ל דהעדים שהעידו שקר חייבים לשלם מדינא דגרמו היכא דלא מצי למיהדר כמבואר לקמן ס' ל"ח וגם קי"ל לקמן סי' פ"ו דהיכא דנשתעבד שעבודא דר"נ והלך אח"כ ופרע להמלוה שלו צריך אח"כ לפרוע עוד הפעם למלוה הראשון שנשתעבד לו מדר"נ דכיון שנשתעבד לו מדר"נ הוי כאלו הוא מלוה שלו ומה שפרע לאחר אינו פוטרו ע"ש. רק היכא שאינו יודע שחייב וכה"ג ע"ש בש"ך ס"ק י"ד אבל אם ידע שחייב מדר"נ אף שלא נתחייב עדיין בב"ד חייב לעלם שנית ע"ש. וא"כ הכא בשוכר עדי שקר כיון שהשוכר מודה עכשיו ששכרם להעיד שקר ולא נתן להם השכירות עד אחר שהעידו וא"כ כיון שהעידו שקר נתחייבו העדים לשלם להלוה מדינא דגרמי כנ"ל והשוכר נתחייב לשלם להם השכירות כנ"ל וא"כ השוכר משועבד מדר"נ להלוה על השבירות שחייב להעדים וא"כ אף שהלך אח"כ ונתן להעדים השכירות מ"מ מחוייב לשלם פעם שנית להלוה דהא כבר נשתעבד משעה שהעידו והוא ידע שהעדים חייבים לשלם ששכרם להעיד שקר וכיון שידע שחייב מדר"נ מחוייב ממילא עכשיו לשלם להלוה. ואף דאית להו נכסים להעדים מ"מ כיון שהם כופרים ואינו יכול להוציא מידם הוי ליכא לאשתלומי וחייב כנ"ל. ואין לומר כיון שכופרים וליכא שעבוד הגוף עליהם גם ממנו אינו יכול לגבות. דז"א דכמו בערב דקי"ל דהיכא דמודה שהלוה חייב והוא ערב אף שהלוה כופר מ"מ חייב הוא לשלם ולא דמי לב' יוסף בן שמעון ע"ש (סי' מ"ט). וגם הכא כנ"ל כיון שהשוכר מודה שהעדים חייבים וחייב הוא מדר"נ ממילא אף שהם כופרים חייב כנ"ל. ואף דבכל דוכתי היכא דלוה כופר והלוה ב' פרע לו פטור אף שמודה היינו משום דהא הנוה הוא יכול להוציא ממנו בדין ומה הי' לו לעשות אף שיודע שחייב אבל הכא דעדים לא היו יכולין להוציא ממנו בדין השכירות דאם היו תובעים הי' הב"ד יודעים שחייב מדר"נ ממילא רק הוא בעצמו פרע להם וממילא חייב עכשיו לשלם שנית כנ"ל. וגם בדינא דגרמי קי"ל דשייך שיעבודא דר"נ ע"ש בש"ך ז"ל ריש תי' פ"ו. וא"כ ממילא חייב כאן גם בדיני אדם. ואף די"ל דקאי החיוב בד"ש על השאר ז"א דהתוס' כתבו פ' הכונס גבי כותל שנפרצה כיון דיש גם חיוב בדיני אדם על הכותל לא שייך למיתני פטור מדיני אדם ואף דעל הבהמה פטור ע"ש. וממילא גם כאן כיון שיש חיוב בדיני אדם על השכירות לא שייך למיתני פטור מדיני אדם כנ"ל. וגם דוחק לומר דאיירי דוקא שנתן להם השכירות מיד קודם שהעידו דאז לא הי' חיוב עדיין משיעבודא דר"נ דזה דוחק כיון דמסתמא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מסתמא לא נתן להם עד אחר שהעידו וגם הא סתמא קתני דמשמע בכל גווני והוי לי' לפרושי דדוקא בנתן מקודם כנ"ל. ואף דשני החיוביה באים בבת אחת מ"מ שייך שיעבודא דר"נ ע"ש בש"ך ריש סי' פ"ו דשייך כנ"ל דלא כהג"א ע"ש:
ולכאורה י"ל דיתחייב גם השאר למ"ש הפוסקים דכשחייב בדיני שמים מהני תפיסה וגם קי"ל לקמן בש"ע (סי' נ"ח) בב' חובות אחד בשטר וא' בע"פ ופרע לו אותו שבשטר יכול ליקח המלוה אותו על חוב שבע"פ אף שאין הלוה רוצה ע"ש. וא"כ כיון דמחוייב השוכר לשלם לו השכירות בדיני אדם וא"כ כיון דגם השאר חייב בדיני שמים ומהני תפיסה כנ"ל וא"כ ממילא יכול הלוה ליקח את השכירות שנותן לו על השאר דמהני תפיסה והחיוב ישאר כבתחילה וצריך עדיין לשלם לו השכירות ועדיין יתפוס אותו כנ"ל עד שישלם לו כל ההיזק כנ"ל. אמנם ז"א כמ"ש לעיל סי' א' דהיכא דהגבי' הוא ע"פ ב"ד לא שייך זה כיון שהב"ד גובה אותו על חוב זה אינו יכול לתפסו על חוב אחר ע"ש רק עכ"פ כנגד השכירות קשה דיתחייב בדיני אדם כנ"ל:
אך נראה דאם לא נתן להם אינו מחוייב ליתן להם כלל השכירות כיון דהי' סביר שלא ישמעו לו דדברי הרב ודברי תלמיד כו' דוקא התם באתנן דלא שייך הנ"ל דהא בא עלי' ולכך חייב משא"כ הכא. והוי כמו טול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו דיכול לומר משטה אני בך כיון שאין השכירות שוה כל כך ע"ש (סי' רס"ד). וכן הכא כיון שהוא איסור וג"כ אין עושין דבר כזה עבור שכירות יכול לומר ג"כ משטה. ואף דיש לחלק מ"מ י"ל כנ"ל. ולכך ממילא לא שייך שיעבודא דר"נ כיון שאינו חייב כלל להעדים ולכך פטור לגמרי מד"א בין נתן או לא נתן כנ"ל. ובזה י"ל קושיית הרשב"א שהקשה דאי נימא דגם אמר חייב בד"ש למה תני שוכר ואין לומר דנקיט לרבותא דגם שוכר פטור בד"א דזה פשיטא ע"ש. ולמ"ש י"ל דנקיט שפיר שוכר לרבותא דבין שכבר נתן להם השכירות או לא נתן להם פטור דס"ד דחייב משום שיעבודא דר"נ כנ"ל משא"כ באמר פשיטא דפטור:
(ג) ודוקא שלא הי' חייב לו. אבל אם הי' חייב לו רק שאלו העדים הם שקרים אינו עובר רק על מדבר שקר תרחק כו' ע"ש. והוא תמוה דהא עובר אלפני עור כו' דהא העדים עוברים אלא תענה על ידי ששכרם וכן הקשה בתומים ע"ש. וי"ל בפשיטות למ"ש הר"ן ז"ל סנהדרין (ד"ט) והראב"ד גבי פלוני רבעני לרצוני דאמרינן פלגינן דיבורי' והקשו דנימא ממ"נ אם אומר אמת שרבעו לרצונו הוי לי' רשע ואי שקר א"כ העיד שקר ופסול לעדות ותירצו דלא מיקרי כלל עדות שקר דבמה שמעיד על עצמו יש לו שם בע"ד ולא שם עד ואינו פסול כלל אף שאמר שקר על עצמו דלא עבר אלא תענה ע"ש. וא"כ י"ל כיון ששכרם להעיד והם נוגעים בעדותם דכשצא יעידו יצטרכו להחזיר השכירות א"כ אינם עוברים כלל אלא תענה כיון שבאמת הם בע"ד שהם נוגעין והוי העדות לעצמם ואף שהב"ד אינם יודעים שהם נוגעים ומקבלין עדותן מ"מ מאי בכך כיון שבאמת הם בעלי דברים לא שייך לא תענה עד כו' וכמו לענין הזמה דקי"ל היכא דאיגלאי מילתא דכי אסהדי פסולין הוו לא שייך דין הזמה ואף שהב"ד לא ידעו שהם פסולין וקבלו עדותן מ"מ כיון שבאמת היו פסולים רק שהב"ד טעו לא מיקרי והנה עד שקר כו' וכמו כן הכא כיון שהם נוגעים אף שהב"ד מקבלין עדותן בטעות מ"מ אינם עוברים אלא תענה כו' וממילא אין השוכר עובר אלפני עור כו' אבל על מדבר שקר כו' עובר כיון שגורם שהב"ד יוציאו ממון ע"פ פסולין אף שהוא אמת כדאמרינן בש"ס מנין ליודע בחבירו שהוא רשע שאסור להעיד ת"ל מדבר שקר כו' והיינו משום שגורם שהב"ד יוציאו ממון ע"פ פסול אף שהמעשה אמת ע"ש (ר"פ שה"ע) וכן הכא כנ"ל:
או י"ל למ"ש לעיל די"ל דאיירי שאין השוכר יודע בבירור שהם עדים שקרים רק ששכרם להעיד אף שהוא שקר כנ"ל רק דמ"מ חייב בד"ש דאולי שקר הוא כיון שנטלו שכר ואין כאן עדים כנ"ל וזה הוא היכא דמסופק על המעשה אבל הכא שיודע שחייב לו רק ששכר העדים שוב לענין לפני עור אינו עובר כנ"ל דשמא אומרים אמת שהם ראו ואינם עוברים כלל אלא תענה. אבל על מדבר שקר עובר דאף אם הוא אמת מ"מ כיון שנטלו שכר והם פסולין גורם שיוציאו ע"פ פסולין:
ובאמת אף בעידי אמת שגם הם אמת שראו י"ל דעובר על מדבר שקר כו' דכיון ששוכרם להעיד ונוטלין שכר להעיד פסולין אף לעדות אמת והב"ד שאינם יודעין ומוציאין ממון ע"פ א"כ גורם שיוציאו ממון ע"פ פסולין ועובר על מדבר שקר כנ"ל. רק דאורחא דמילתא דכשגם העדים אמת אינו צריך לשכרם ולכך נקיט כשהוא שקר. או דכיון דהעדים בעצמם ג"כ אינם עוברים רק על מדבר שקר כו' ולכך הוא אינו עובר כלל שהוא רק גורם כנ"ל ודוחק. וי"ל דעובר גם על לפני עור שגורם שהעדים יעברו על איסור דמה אני בחנם כו' ואף אם הוא דרבנן מ"מ גם באיסור דרבנן שייך לפני עור כמ"ש הפוסקים ולכך י"ל בהיפך דגם כשהעדים אמת גרע דעובר אלפני עור כנ"ל אבל כשהעדים שקרים דאינו שייך מה אני בחנם וכיון שאינם עוברים אלא תענה כנ"ל אינו עובר רק על מדבר שקר כו' כנ"ל:
(ד) וכן אם לא שכרן רק שפיתה אותן כו'. והש"ך ז"ל חולק מהא דאמר מכלל דלת"ק בד"ש נמי לא מיחייב כו' ע"ש. וי"ל בפשיטות למאי שפסק הש"ך ז"ל לקמן סי' שמ"ח דגם בשוגג אמרינן אין שליח לד"ע וכ' שם דאף דלא שייך דברי הרב ודברי תלמיד כו' כיון שהוא שוגג מ"מ למסקנא הוא גזה"כ דגם בלא טעמא דדברי הרב כו' אין שליח לד"ע ע"ש. והביאו ראי' מהא דיואב והא יואב שוגג הוה ע"ש. וא"כ י"ל למ"ש הראשונים ז"ל דסברא דדברי הרב כו' הוא דודאי לא בשביל אמירתו וציוויו של זה עשה הדבר רק מנפשי' עביד ע"ש. וא"כ כיון דודאי הטעם דחייב בד"ש הוא משום דאף דאימעיט שליחות מ"מ גרם להזיק שע"י אמירתו הרגו זה אבל ודאי אלו היינו יודעין שלא מחמת אמירתו הרגו ודאי דלא הי' חייב גם בד"ש. וא"כ י"ל שפיר דכמו דמהני סברא דדברי הרב כו' לפטרו מדיני אדם כמו כן מהני ג"כ לפטרו בד"ש דאמרינן לא מחמת אמירתו הרגו כנ"ל ולכך שפיר פטור גם בד"ש. אבל התם גבי אומר לשלוחו צא הרוג דכ' הפוסקים דאיירי ג"כ שהשליח שוגג דומיא דיואב דמייתי עלה וא"כ א"ש דפריך מכלל דלת"ק בד"ש נמי לא כו' דכיון שהוא שוגג לא שייך דברי הרב כו' רק דהתורה מיעטה מגזה"כ דאינו שליח אבל מ"מ מטעם גורם ודאי חייב בד"ש דהא ודאי בשביל אמירתו הרגו כיון שהוא שוגג ולא שייך דברי הרב כו'. אבל היכא דשייך דברי הרב כו' י"ל שפיר דפטור גם בדיני שמים דאמרינן שאינו גורם כלל כנ"ל:
ובתומים דחה דאיירי התם שציוהו שלא בתורת שליחות ע"ש. ובאמת כוונת הש"ך כמ"ש לעיל דהא בל"ז לא שייך בעדות שליחות וגם בעדות אמת אינו יכול לעשות שליח. ודוחק לומר משום דמ"מ ההיזק הי' יכול לעשות דמ"מ על מעשה זו אינו יכול לעשות שליח וע"כ כוונתו כנ"ל כיון דבדבר עבירה ג"כ אימעיט דאינו שליח כלל וע"כ דחייב בד"ש מטעם גורם כנ"ל. וממילא גם הכא דלא שייך שליחות מ"מ חייב מטעם גורם כנ"ל. וא"כ ממילא אף שלא ציוהו בתורת שליחות מאי בכך מ"מ הוי גורם כיון דמחמת אמירתו כנ"ל: