חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות עדות · סימן לא
סעיף א
ב' כתי עדים המכחישות זו את זו שבא עד א' מכת זו ועד א' מכת זו והעידו בעדות אחרת אין כאן עדות שהרי בודאי א' מהן שקר באה כת זו בפני עצמה והעידה עדות ובאה כת זו והעידה עדות אחרת בפ"ע מקבלין כל אחת מהן בפ"ע:
(א) ב' כתי עדים כו'. והטור הוסיף וכ' פי' כגון א' אומרת פלוני לוה מפלוני ביום פלוני וא' אומרת לא לוה דברי שניהם בטלין ונראה דמלשונו משמע כדברי הש"ך ז"ל לקמן ס' פ"ז ס"ק ט"ו דבתרי ותרי אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא ואם הי' חייב שבועה דאוריי' או היסת בלא העדים גם עתה חייב ע"ש. ולכך דקדק וכ' דברי שניהם בטלים דהוי כלא היו כנ"ל. ויש לעיין לע"ד לדברי הש"ך הנ"ל ולמאי דקי"ל לעיל סי' א' דעדים שהעידו שקר היכא דלא מצו למיהדר חייבין משום דינא דגרמי ע"ש. וקי"ל היכא דטוען לחבירו גרמת לי היזק בטענת ברי חייב לישבע היסת כמו בכל התביעות. וא"כ לכאורה בכל דוכתי כשהעידו עדים שלוה יוכל הלוה להשביע אח"כ להעדים היסת דהא טוען טענת ברי שקר העדתם וחייבים אתם לשלם לי מדינא דגרמי אך כבר כתבתי לעיל דזה טעות דאף דעכשיו אין כאן עדים שהם נוגעים מ"מ הא בשעה שהעידו שלוה לא היו נוגעים שהי' בידם שלא להעיד וא"כ הי' עדותם עדות כשרים וא"כ העידו עדים שכדבריהם כן הוא וממילא אינו יכול להשביעם היסת כמו אלו היו עדים המעידין שאמת העידו שעדים פוטרים משבועה ולכך עדות עצמם שהיו כשרים פוטר אותם כנ"ל וזה פשוט:
אמנם הכא שב' אומרים לוה וב' אומרים לא לוה וא"כ העדים המעידים אח"כ לא לוה אם שקר העידו ודאי דחייבים ג"כ מדינא דגרמי כיון שהי' יכול להוציא בלא עדותם וכמו שורף שטרותיו כו'. וא"כ שפיר יכול המלו' להשביע אח"כ אותן העדים שהעידו שלא לוה שטוען ברי גרמתם לי היזק וא"ל כנ"ל דהא העידו עדים כדבריהם דמאי בכך הא העידו עדים כשרים ג"כ ששקר העידו והוי על זה עצמו נ"כ תרי ותרי וממילא חייבין לישבע היסת לדברי הש"ך דבתרי ותרי חייב היסת. ואף דהתם הטעם דאמרינן סלק כו' והכא אי אפשר לומר סלק דהא כל החיוב הוא רק מחמת עדותם מ"מ מאי בכך הא הגרם היזק לא נסתלק וכיון דהוי כאלו לא העידו עדים כלל כדבריהם ממילא נשארה התביעה שגרמו לו היזק וחייבים לישבע היסת כמו בכל התביעות כיון שאין עדים כדבריהם כיון שיש עדים גם להיפך:
ולכאורה לפ"ז קשה למה יועיל כלל עדות העדים הבאים אח"כ ומעידים שלא לוה הא כתבו תוס' פ"ב דקדושין דעד הצריך שבועה לא הוי עדות כלל ע"ש והכי קי"ל. וא"כ כיון שחייבים לישבע היסת כיון דהוא תרי ותרי וא"כ כיון שצריכים שבועה אינם עדים כלל כנ"ל ולמה יועיל עדותם כלל. אך נראה דלא קשה מידי דבשלמא התם שעדותו הוא שהחזיר למלוה ואינו נאמן על מה שמעיד רק אם ישבע הוי עד הצריך שבועה ואינו עד אבל הכא הוא להיפוך שעל עדותו שפיר נאמן בלא שבועה רק ע"י שנאמן יכול להשביעם אח"כ וכל השבועה הוא רק מחמת שנאמנים בעדותם בלא שבועה ואדרבה אם נאמר דהוא עד הצריך שבועה ואינו עד א"כ שוב לא יצטרך לישבע כלל ואין זה ענין לעד הצריך שבועה כנ"ל. ובאמת גוף הדבר אם יוכל להשביעם היסת ג"כ לא אישתמיט שום פוסק לומר שיוכל להשביע העדים. וי"ל כמו שכ' הר"ן ז"ל פ"ב דכתובות הטעם דזו באה בפני עצמה ומעידה כו' אף דבתרי ותרי על אדם א' הוא ספק פסול וכ' משום דשם אנו דנין על ב' הכתות בב"א משא"כ הכא כשכל א' באה בפ"ע מוקמינן לה אחזקה שזו הכשרה ע"ש וא"כ כיון דמועיל חזקה זו להוציא ממון משום שאנו דנין רק עליו ואומרים שזו הכשרה א"כ ממילא לענין שבועה ג"כ כשתובע אותן העדים דלא לוה א"כ אנו דנין רק עלי' וממילא מהני ג"כ אותה החזקה שהם הכשרים ואמת העידו ופטורים מהיסת דאם מועיל להוציא מכש"כ לפוטרם מהיסת. ועדיין אינו מוכרח ביון שהתביעה הוא על העדות אם שקר העידו י"ל ג"כ דמיקרי דנין על ב' הכתות:
עוד י"ל הטעם דאינו יכול להשביעם דהא אמר בש"ס הטעם דלא אמרינן מיגו דחשיד אממון חשיד אשבועה משום אישתמוטי כו' או ספק מלוה ישנה כו' משום דממון איתא בחזרה ושבועה ליתא בחזרה ע"ש. וא"כ הכא ממ"נ אין כאן שבועה אם אמת העידו הרי אמת ואם שקר העידו עברו אלא תענה דג"כ ליתא בחזרה דאינו מתוקן בתשלומין ובל"ז אם העידו שקר פסולין לעדות ולשבועה כמבואר לקמן סי' צ"ב. ואף אי חשיד אממונא לא חשיד אשבועה מ"מ עד זומם ודאי פסול לשבועה. ואף דבאומר גזלתני או גנבת ממני דמבואר לקמן סי' ע"ה וס' פ"ז ס' כ"ה דיכול להשביעו אף דלדברי התובע פסול הוא. מ"מ הא כתב שם הסמ"ע הטעם דלא אמרינן מיגו דחשיד כו' משום שמא בשביל ס' מלוה ישנה גזלו כדי לתפוס אשר בידו ע"ש. וזה לא שייך כאן בעדות דמה לו להעיד שקר בשביל סמ"י ולכך אינו יכול להשביעם:
עוד יש לעיין דלכאורה נראה דאם תפס המלוה מאותן העדים שהעידו לא לוה לא מפקינן מיני' דהא פסקו רוב הפ' דבס' דתרי ותרי מהני תפיסה ע"ש. וא"כ גם הכא הוא ע"ז עצמו ג"כ תרי ותרי שעדים העידו עליהם דשקר העידו וחייבין מדינא דגרמי ואף שהעידו עדים להיפך מ"מ הוי תרי ותרי ומהני תפיסה מעדים אלו כנ"ל ובפרט דהמלוה טוען ברי דשקר העידו שבאמת לוה וחייבי' הם. ובטענת ברי ודאי מהני תפיסה כמבואר בסי' ת"כ וכבר כתבתי קצת מזה לעיל סי' א' ע"ש. ולכאורה הי' קשה לפ"ז דהתוס' הקשו ב"ב (ל"א) וכמה דוכתי להימני לבתראי המכחישין לקמאי במיגו דפסלינהו בגזלנותא ותירצו חד תירוצא דמיגו בשנים לא אמרינן ע"ש. ובתוס' פ"ב דקדושין כתבו דהיכא דהוא נוגע לפטור עצמם ממון אמרינן מינו בשנים דמסתמא יסכים ע"ש. וא"כ קשה גם הכא עדיין קושיית תוס' דליהמני בתראי האומרים לא לוה כו' במיגו כו' ואף דהוא בשנים מ"מ הא עכשיו מהני תפיסה מהם והוא ג"כ חיוב ממון ולדעת הרמב"ם בשן ועין הוי ממון גמור ע"ש (פכ"א מה"ע) ואם יפסלו לקמאי בגזלנותא לא יועיל תפיסה ובכה"ג אמרינן מינו בשנים ויהיו האחרונים נאמנים לגמרי כנ"ל:
אמנם נראה דלק"מ וליתא דבשלמא התם אמרינן שפיר כמך שאומרים עכשיו פרענו למלוה נאמנים במיגו שהיו אומרים אהדרינהו ללוה וא"ל דלא יסכימו ז"א כיון שהא' יאמר אהדרינהו ללוה ודאי גם הב' יאמר כן כיון שהוא נוגע לו וע"כ צריך להשיב דבר מה ולמה יאמר בהיפך מחבירו בדבר הנוגע לו כיון שב' הטענות שקר והיינו התם משו' שבלא העדות ג"כ נוגע להם כנ"ל אבל הכא כל הנ"ל יע' הוא רק מחמת שמעיד שלא לוה ואיך שייך המיגו שפסלינהו כו' להא אף אם אחד יפסלנו מ"מ הב' לא יסכים ע"ז ולא יעיד כלל וממילא לא יהי' נוגע כיון שלא נדברו יחד על שקר זה ואם יראה א' שחבירו פוסלם בגזלנותא וכה"ג אזי הוא לא יעיד כלום דמה לו כו' וממילא מתירא לומר טענה אחרת אולי הב' לא יסכים ולא יאמר כלום. וראי' לזה דהא כתבו תוס' פ"ב דכתובות דאינם נאמנים אנוסים מחמת ממון במיגו דהוי מיגו בשנים ע"ש. והא מבואר בש"ע סי' מ"ו דבאומרים אנוסים מחמת ממון חייבים לשלם דלגבי עצמם נאמנים ע"ש וא"כ קשה ג"כ דשוב יהיו נאמנים במיגו דלפטור אמרינן מיגו בשנים וע"כ ג"כ כנ"ל דהא כל מה שנוגע להם הוא רק משום שאומרים אנוסים ואם לא יאמר לא יהי' נוגע ולא הוי מיגו דאולי לא יסכים ולא יאמר כלום כנ"ל. ועוד הא לר"ח דסבר בהדי סהדי שקרי כו' וכיון שפסולין לכל עדות מיקרי ג"כ נוגע להם לדעת הרלב"ח דלא כריב"ש לקמן סי' ל"ח. וקשה קושיית תוס' דלהימני כו' וע"כ ג"כ כנ"ל כיון דהנגיעה הוא מחמת העדות כנ"ל:
ובמ"ש הי' מקום ליישב קושיית תוס' ב"ק ע"ג דאמר איכא בינייהו דאסהידו תרי בחד כו' ללישנא דאמר משום חידוש ליכא. ותמהו בתוס' מאי בכך דתרי בחד כו' הא תרי כק' כיון ששניהם מעידים כל א' על חבירו ע"ש. ולמ"ש י"ל למ"ש תוס' שם דלאו דוקא אחרים רק אפילו אותן העדים עצמם א"כ י"ל שפיר כיון שאותן העדים לא הזימו את שתיהם ביחד רק שהזימו מקודם א' ואח"כ הזימו הב' שוב ליכא חידוש ומהני דהא כיון דאי לאו דחדשה תורה הוי אמרינן דהוא רק הכחשה וא"כ ג"כ הי' ראוי להיות נאמנים דכיון שכבר הזימו אחד והוי הכחשה דתרי ותרי כיון שגם הב' מעיד עליו שראה וא"כ מהני תפיסה מאותן עדים המזימין כיון דהוי רק הכחשה וגרמו היזק כנ"ל וא"כ כשמזימין שוב השני אף אי הוי הכחשה מ"מ הא נאמנין במיגו דפסלינהו בגזלנותא כקושיית תוס' הנ"ל. וא"ל דהוי מיגו בשנים דז"א דעל זה העדות של הב' שפיר הוי מיגו דהא נוגע להם לפטור מממון דעכשיו מהני תפיסה וא"ל כנ"ל דהא הכא כבר בלא זה העדות שמזימין הב' ג"כ כבר מהני תפיסה מהם מחמת ההזמה של העד הראשון דהוי הכחשה דתרי ותרי כנ"ל וא"כ כיון שכבר בלא זה העדות מהני תפיסה מהם ונוגע להם אף קודם העדות ממילא נאמנים שפיר במה שמזימין הב' במיגו כנ"ל כמו בפ"ב דקידושין דהכא ג"כ ודאי יסכימו כדי לפטור עצמם מחיוב הנ"ל דלא שייך שלא יעידו כלל דהא כבר חייב כנ"ל וא"כ שפיר נאמנים על הב' במיגו וא"כ כיון שנאמנים על השני ממילא נאמנים] גם על הראשון לגמרי דהא הוי שוב תרי בחד דכיון שהב' ודאי פסול ושוב לא מהני מה שמעיד על הראשון שרא' ולא נשאר כ"א א' ומהני ממילא אף דהוא הכחשה דהוא תרי בחד כמו אם היו פוסלים א' בגזלנותא והשני היו מכחישים דודאי היו נאמנים כיון שנאמנים על אחד דודאי פסול שוב נאמנים ממילא על הב' שהם שנים. וא"כ שפיר כשמזימין א' א' נאמנים על שתיהם לפוסלם כנ"ל וממילא ליכא חידוש דאף דעכשיו דכבר אמרה תורה דנאמנין לא מהני תפיסה מהם ושוב ליכא מיגו דהוא בשנים מ"מ הא חידוש לא הוי דאף אם לא חדשה התורה והי' לו דין הכחשה ג"כ היו נאמנין ולכך שפיר למפרע נפסל ללישנא דחידוש ומשני שפיר כנ"ל:
והי' קצת נ"מ מזה למ"ש מהרי"ט כש אומרים היינו עמכם במקום שהיו יכולין לראות ולא ראיתם הוי רק הכחשה ע"ש. ולמ"ש אם מעידיה מקודם על א' היינו עמך ולא ראית ואח"כ אומרים על הב' ג"כ כנ"ל שוב נאמנים לגמרי דהא על הב' נאמנים במיגו כנ"ל כיון שכבר העידו על הא' והי' מועיל תפיסה מהם כיון שכל אחד מעיד אח בירו ג"כ וכיון שנאמנים על הב' נאמנים ממילא גם על הראשון כנ"ל. אך באמת תוס' תירצו עוד ב' תירוצים דלא מהני המיגו. ובל"ז ג"כ יש לדחות דממ"נ אם מעידים על הב' אחר כ"ד שהעידו על הא' ודאי אינם נאמנים דליכא מיגו כלל דהא אם יפסלוהו בגזלנותא לא יהיו נאמנים דהא עכשיו שכבר העידו על הא' והי' הכחשה והי' מועיל תפיסה א"כ שוב הה עכשיו נוגעים בעדות מה שפוסלין הב' כדי שלא יועיל תפיסה וכיון שהוא אחר כ"ד הם נוגעין כנ"ל. ואם הוא תוך כ"ד דאז אינם נוגעין ג"כ שוב לא מהני דהוי שפיר מיגו בשנים דאף שכבר העידו על האחד מ"מ הא הוא תכ"ד ואם ירצה יוכל לחזור בו ולא יהי' נוגע לו כלל כנ"ל. אך זה אין מוכרח דלמה יחזור בו כיון שכבר העיד ונתרצה על זה וי"ל כנ"ל:
עוד יש לדחות דלא קשה דבשלמא גבי אהדרינהו ללוה כיון שעכשיו טוען טענה שרוצה לפטור עצמו הוי שפיר מיגו דאם יאמר א' מסתמא לא יכחישנו הב' בדבר הנוגע לו לפטור עצמו אבל הכא דעכשיו שמכחישים ומועיל תפיסה א"כ כיון שנדברו יחד ע"ז נתרצו שיהי' מועיל תפיסה מהם ושוב לא הוי מיגו דאף אם הא' יפסל בגזלנותא מ"מ הב' לא יסכים ואף דנוגע לו שמועיל תפיסה מאי בכך הא מ"מ נתרצה ע"ז שיכחיש ויהי' מועיל תפיסה ואף שכבר בכחיש עד הא' ישאר בהכחשתו ולא יפסל הב'. ואי נימא דלא ידע וסבר שיאמינו אותם לגמרי וד אי לא הוי מיגו כיון שלא ידע שיועיל תפיסה הוי שוב מיגו בשנים כנ"ל:
ובגוף הדבר אי מועיל תפיסה מהעדים ג"כ יש להסתפק דבאמת לא נמצא בפו'. וי"ל ג"כ כמ"ש לעיל דמה שדנין על התפיסה הוי כמו שדנין רק עליהם וכמו דזו באה בפ"ע ומעידה מחמת החזקת כשרות כמו כן לא מועיל תפיסה כנ"ל. ואם הי' מועיל תפיסה הי' עוד נ"מ לדינא דאין אותם העדים המכחישים יכולין לפסול אח"כ את הראשונים בגזלנותא למפרע לומר שהיו פסולין קודם עדות דהם נוגעין דעי"ז לא יועיל תפיסה מכם ואי אינו מועיל שפיר נאמנים כנ"ל. וכבר כתבתי לעיל סי' א' דקצת ראי' מהא דאפכינהו ואזמינהו פ' מרובה. אבל אינו מוכרח דמרישא לא קשה דמעידין האחרונים על דמי עין שהוא יותר ולא הי' מועיל תפיסה ובסיפא ג"כ לאביי ע"כ איירי תוך כ"ד כמ"ש תוס' שם ולרבא הא מוקי לה בג' כתות ע"ש. ובאמת אף שאינו מועיל תפיסה יש להסתפק אם יכולין לפסול אותן העדים עצמם דאף דאדם אחר יכולין לפסול הוא משום שאנו דנין רק עליהם וכיון שיודעין שהיו כשרים מוקמינן אותם אחזקה שהם הכשרים אבל הכא שצריכין ג"כ נדון על ב' הכתות שוב עדות שניהם בטלה כמו בעדות הראשון אך למאי דאמרינן פ' חזקת גבי עדי אכילה ואבהתא אמאי דאתכחיש איתכחיש ומאי דלא איתכחיש מהני וא"כ הכא ג"כ כיון שמעידין ב' עדיות אחד העידו שהראשונים העידו שקר ועוד העידו שהם פסולין בגזלנות וא"כ נהי דאיתכחשו על מה שהעידו שהראשונים שקר העידו כיון שהראשונים העידו להיפך מ"מ על זה לא איתכחיש על מה שהעידו שפסולין בגזלנותא שעל זה לא העידו עדי' שלא כדבריהם ושפיר פסולין. ועדיין יש לחלק קצת:
בסמ"ע ס"ק א' כ' דבב' כתי עדים כת אתת אומרת מאתים וא' מנה חייב מנה אף שאינו תובעו רק ק' דבשלמא בעד אחד שאינו מועיל בלא חבירו בעינן תבעו שניהם משא"כ בב' כתות דמועלת בלא חבירתה ע"ש. ויש להקשות הא קי"ל נמצא א' קא"פ עדות כולן בטלה אפילו ק' וגם קי"ל דיש בכלל ר' ק' וא"כ על אותו מנה מצטרפין יחד וא"כ למאי דמבואר לעיל דבתבעו רק ק' הוי מודה שהאומר ר' הוא שקר ופסול לעדות ע"ש. וא"כ מאי בכך שכת א' מועלת לחוד הא מ"מ הכת הב' המעיד' על ר' מעידה ג"כ על ק' וכיון שהתובע מודה שהם פסולין ממילא גם עדות כת הק' בטלה דנמצא א' כו' וכמו שהקשו תוס' פ' זה בורר לב"ש דאמר נחלקה עדותן ע"ש וכל מה שתירצו שם לא שייך כאן דמ"ש חד תירוצא דבמכחישין לא שייך זה ע"ש זה דוקא לב"ש דאמר נחלקה כו' משא"כ לדידן דיש בכלל ר' ק' ולא הוי הכחשה רק משום התובע שמודה שפסול א"כ מגרע גרע דשייך שפיר נמצא א' כו'. גם תירוץ הב' דאינו ידוע והכא שפיר ידוע שהאומר ר' היא הפסול כיון שהתובע מודה גם אנן קי"ל דבטלה ולא שייך תירוץ הג' ע"ש. וצ"ל או דאיירי שלח נצטרפו ולא הגידו תוך כ"ד ובשעת ראי' היו כשרים דעכשיו נפסלו לדברי התובע או דגם בראי' לא נצטרפו או כמ"ש לעיל סי' ל' ס"ק כ"ב ע"ש. אך בתוס' מבואר באמת להיפך דשייך בכה"ג נמצא א' כו'. או י"ל דמה שאומרים דמידה התובע כו' אינו מודה שהאומר ר' מעיד שקר במזיד והוא פסול דהא הוא בדיקות דעבידי דטעו רק דמודה שלא דקדק העד ואומר על מנה מאתים רק כיון דמודה שלא דקדק ואומר על פחות יותר ממילא שוב לא הוי עד כלל גם על מנה דאולי ראה רק פרוטה ואמר מנה ולכך בב' עדים א' אומר ק' וא' ר' אינו מועיל כלום כיון שתובעו רק מנה מודה שלא דקדק עד הר' לומר יותר ולא הוי עד כלל אף על מנה ואין כאן רק עד אחד לחוד כנ"ל. משא"כ בב' כתות שאין א' צריכה לחברתה שפיר אף שמודה התובע שכת האומרת ר' לא דקדקו ואינם עדים אף על מנה מ"מ הא יש כאן ב' עדים שדקדקו ואומרים מנה ושוב לא שייך נמצא אחד כו' כיון שאינם פסולין. ותוס' הקשו שפיר לב"ש דאמרינן נחלקה עדותן ולא טעו ופסולין כנ"ל משא"כ לדידן אף בלא תבעו. וא"ש גם מה דמשתבע שבועה דאורייתא. עיין מ"ש לעיל ל' ס"ק כ"ב. אך מדברי הפוסקים והראשונים שם סנהדרין לא משמע כן ע"ש רק דמודה שפסולין הם ע"ש:
(ב) שבא אחד מכת זו כו' אין כאן עדות. והוכיח הש"ך ז"ל דאף בב' עדים המכחישים זא"ז ג"כ אין מצטרפין לעדות אחרת ואף שכל אחד אינו מוכחש כ"א מאחד כו'. והוכיח מדברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל הובא בב"י לקמן מ"ו בב"ה גבי עד אומר תנאי כו' שכ' דהיכא דמכחישים בפירוש א"כ חד מינייהו ודאי משקר ופסולין גם על מה שמעידין על הקיום ע"ש. ומבואר מדבריהם דאף מה שמעידין תוך כ"ד פסולין וכן בכל דוכתי כשעדים מכחישין ומעידין תכ"ד עדות יחד נתבטל דהא חד מינייהו פסול כנ"ל וכן מוכח מר"ן ז"ל שהביא הש"ך ע"ש. ויש לדון בדבריהם לע"ד דהא בש"ס פ' מרובה ע"ג דפריך לאביי הא כי איתזמי איגלאי מילתא כי אסהדי פסולין הוו ומשני הלכתא שהעידו תוך כ"ד והוזמו ופירש"י ותוס' דכיון שהעידו תוך כ"ד אף שהעידו שקר על הטביחה מ"מ העדות שהעידו תוך כ"ד עדיין לא היו פסולים כיון שיכולין לחזור בהם תוך כ"ד לא נפסלו בעדותם שקר עד אחר כדי דיבור וממילא העדות שהעידו תוך כ"ד לא נפסל ע"ש. וא"כ גם הכא למה כתב הרמב"ן ז"ל דעדות שעל הקיום בטל משום דא' פסול שהעיד שקר בעדות דתנאי מאי בכך הא אינו נפסל עד אחר כדי דיבור א"כ העדות שהעידו תוך כ"ד על הקיום עדיין קיים שגם בעדות דתנאי הי' יכול כל א' לחזור תוך כ"ד. וא"ל הטעם משום עדות שבטלה מקצתה כו' דהא מבואר בש"ס ב"ב פ' חזקת בהכחשה לא שייך עדות שבטלה כו' גבי אבהת' כו' אמרינן נהי דאיתכחיש אאכילה אאבהתא מי איתכחיש כו' ע"ש וכיון דעדות שבטלה לא שייך וממילא מטעם פסול אינו פסול כנ"ל. ובר"ן דפ"ב דכתובות י"ל שלא העידו כלל שאשת איש היתה רק בעדות זה שאומרים גרושה כו' משא"כ ברמב"ן דהעיד על הקיום לחוד ותוך כ"ד על התנאי כו':
אמנם גם בש"ס יש להקשות כן דפריך התם דפליגי ר' נחמן ורבא גבי עדי אכילה ואבהתא דסבר רבא עדות מוכחשת היא ואמר ר' נחמן דנהי דאיתכחיש אאכילה כו' ופריך נימא רבא כר"ח דאמר בהדי סהדי שקרי כו' ומשני אליבא דר"ח כ"ע לא פליגי כו' וקשה ג"כ כנ"ל נהי דסבר כר"ח ופסולין אח"כ מ"ט היינו אחר כדי דיבור אבל בעדות דאבהתא שהעידו תוך כ"ד נהי דפסולין מחמת עדות אכילה מ"מ הא יכולין לחזור תוך כ"ד ולא נפסל עד אחר כ"ד כנ"ל. ובתוס' כתבו שם דאזיל למ"ד למפרע נפסל ולהנ"ל הא אף דלמפרע אינו פסול תוך כ"ד כנ"ל:
ונראה בפשיטות דלכאורה למה אמר נהי דאיתכחש כו' ולא אמרינן באמת גם בהכחשה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והא אף בקרובים דעת הרי"ף מכות פ"ק דשייך עדות שבטלה כו' ע"ש בר"ן. ונראה הטעם פשוט דהא קי"ל זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באם בפני עצמה כו' והטעם כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות גבי עד שלא חתמו מעידין עליו כו' דכשבאה כת א' לפנינו להעיד ואין דנין רק על כח זו מוקמינן להו אחזקת כשרות שהם אשר העידו אמת ואף דבאותו עדות שהכחישו עצמם לא הי' מועיל היינו משום שהיו דנין על שניהם אבל עתה בעדות אחרת שדנו רק עליהם אמרינן שהם לבדם הכשרים היו אז ומה שלא האמינו להם באמת הי' שלא כדין ע"ש. וא"כ א"ש דלא שייך עדות שבטלה מקצתה כו' שיבטל גם עדות דאבהתא שאינם מכחישים כו' הא הטעם דעדות שבטלה משום שאינו נאמן ע"ז והעיד שקר בטל גם ע"ז כו' וא"כ הכא על עדות דאבהתא שאין כאן הכחשה ואין דנין רק עליהם א"כ לענין זה מוקמינן להו אחזקה שגם על עדות דאכילה הם היו הכשרים כמו בזו באה בפני עצמה כו' וכשאנו דנין על עדות דאבהתא אמרינן שודאי הם הכשרים וגם על האכילה הם אמרו האמת ומה שלא האמינו להם הי' שלא כדין כנ"ל ואיך שייך עדות שבעלה כו' הא ע"ז אנו אומרים שלא נתבטל כלל אף בעדות הנ"ל כנ"ל. ולכך אמרינן שפיר נהי דאיתכחיש כו' דמועיל עדות דאבהתי כו' כיון דהוא עדות אחר וכשדנין עליו אמרינן דגם עדות אכילה הי' אמת כנ"ל:
ובזה מיושב ש"ס הנ"ל דכל זה לר"ה דזו באה בפ"ע ומעידה אבל לרב חסדא דבהדי סהדי שקרי כו' וסובר דאף בעדות אחרת שדנין רק עליהם ג"כ איני מועיל ואמרינן שהם היו פסולים א"כ שוב בטל שפיר אף שהוא תוך כ"ד מטעם עדות שבטלה מקצתה כו' דהא אף שדנין על עדות אבהתא אומרים שעל האכילה העידו שקר והוי ממש גם על זה תרי ותרי דהא שנים מעידין שאותן שקר העידו על האכילה וא"כ מעידים עליהם שבוטל גם עדותם על אבהתא מטעם עדות שבטלה כו' דאם ודאי שקר העידו שייך בודאי עדות שבטלה כמו בהזמה כו' וא"כ העדים המעידים ששקר העידו על אכילה מעידים שבטל גם עדותם של אבהתא מטעם עדות שבטלה כו' ושנים מעידים להיפך והוי שוב גם על עדות אבהתא תרי ותרי והוי מוכחשת כו' ופריך שפיר רבא כר' חסדא והוי מוכחשת כנ"ל אף שהוא תוך כ"ד ור"נ כר"ה ולר"ה לא שייך הנ"ל דאף שמעידים אלו עליהם שבטל גם עדות אבהתא מ"מ הא גם בכל דוכתי מעידין עליהם שפסולין ובטל גם העדות האחרת ואעפ"כ לא הוי תרי ותרי על עדות אחר משום חזקה כנ"ל במה שאין מכחישין כו' וכן ממש הכא לענין עדות שבטלה כו'. ומיושב בזה היטב דמשני כיון דהוא עדות אחת וכיון שבאותו עדות דנין על ב' הכתות שוב לא שייך החזקה כנ"ל וכדברי הר"ן ז"ל. וא"ל דא"כ אף לרבא דמכאן ולהבא נפסל כו' למה אמר התם ב"ק ע"ג דאף דאיתזמי אטביחה דאיתזם איתזם כו' ולמה לא שייך עדות שבטלה כו' דז"א דלטעמא דחידוש א"כ ג"כ לענין העדות שהעידו קודם ההזמה אמרינן שההזמה היתה שלא כדין ואמת העידו ולכך מכאן ולהבא כו' וממילא לא שייך בטלה מקצתה דלענין זה אמרינן שלא נתבטל כנ"ל ולטעמא דפסידא ודאי ניחא דלא נפסל כנ"ל:
ומיושב ג"כ הרמב"ן ז"ל הנ"ל דכיון דעל עדות דתנאי מכחישים עצמם שוב על מה שמעידים על הקיום להצטרף ג"כ בטל דהא עדות של א' ודאי הי' שקר וממילא בטל גם עדות הקיום משום עדות שבטלה מקצתה דע"ז לא שייך דמוקמין אחזקה דגם בעדות הראשון אמת העידו דהא א' ודאי שקר כנ"ל. ואף דמטעם פסול אינו פסול שהוא תוך כ"ד כנ"ל מ"מ בטל מטעם עדות שבטלה כו'. ובזה נדחה מ"ש לעיל סי' ל' ליישב קושיית נ"י גבי מנה ומאתים ע"ש. ובזה יש ליישב דעת הסוברים דבעד נגד עד מצטרפין יחד אח"כ. ואין ראי' מרמב"ן ור"ן הנ"ל דהתם ע"כ אין הטעם משום פסול כנ"ל רק משום דבטלה כנ"ל אמרינן שפיר כיון שהוא תוך כ"ד בטל כנ"ל אבל לאחר כ"ד לענין פסול י"ל שפיר דאינם פסולין ומצטרפין כנ"ל. ומ"מ נראין דברי ש"ך ז"ל דמאי בכך שמוכחש רק מא' כיון שנתברר לפני הב"ד שא' מאלו פסול ואיך יצטרפו כיון שא' ודאי פסול ואין כאן רק עד א' ולמה יועיל כנ"ל:
ומ"ש בתומים ראי' מהרמב"ם ז"ל שכתב גבי עד א' אומר נתגרשה כו' סתם ולא הזכיר דוקא בקרוב לו כמ"ש תוס' ור"ן ש"מ דאינו פסול ע"ש. י"ל פשוט להיפך כמ"ש דהתם דאיירי ג"כ תוך כ"ד דאינם פסולין עדיין כמבואר בש"ס הנ"ל רק משום עדות שבטלה כו' י"ל דסובר דלא שייך בכה"ג משא"כ במה שמעידין אחר כ"ד דאנן סהדי דא' מהן ודאי פסול י"ל דלא מהני כנ"ל ובפרט דבש"ע פסק להדיא כתוס' ור"ן ז"ל דדוקא בספק קרוב לו כו' עיין שם:
עוד מ"ש בתומים לקמן סי' פ"ז ס"ק כ"ו והביא ראי' מהא דפלוני רבעני לרצוני דאמרינן אין אדם מע"ר כו'. וקשה דמשמע דעד הב' מעיד ג"כ שרבעו לרצונו וא"כ ממ"נ א' פסול או שהאמת כן ואם לאו העיד שקר עליו ופסול כנ"ל ע"ש דהוכיח מזה דאין אדם נפסל בלא עדים דאף דהאמת שעבר עבירה לא נפסל רק כשנתברר פיסולו בעדים ע"ש שהאריך. ואין דבריו מובנים דאף דמצינו סבר' כזו לענין ההכשר ברי"ף פ"ב דכתובות גבי קרא ערעור כו' דאף דעשה תשובה לא מתכשר עד שיעיד עליו בב"ד ע"ש. הנה מלבד דהר"ן ז"ל האריך שם להשיג על סברא זו דאטו הכשירו ופיסולו תלוי בב"ד ובעדים ע"ש. וממילא גם הנ"ל נסתר. אלא אף דגם לדבריהם א"א לומר דגם לענין הפסול כן דלא מיפסל עד שיעידו ויתברר בב"ד ז"א דהא מבואר להדיא בש"ם דקי"ל למפרע נפסל הן בהזמה והן בשאר פסולים ע"ש רק דאפשר לומר דהוא כמו בקנס דאם אין עדים אינו חייב כלל וכשמעידים אח"כ עדים נתחייב למפרע משעת המעשה וכן י"ל לענין פסול דאף למפרע נפסל היינו משום שהעידו עדים אח"כ אבל כשאין עדים כלל לא נפסל אבל גם זה א"נ דהא בש"ס אמר אביי הטעם דלמפרע כו' משום דמעידנא דאסהיד רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וממילא כיון דודאי כשעובר עבירה בלא עדים גם הוא רשע והתורה אמרה כו' ולמה יוכשר והיכן מצינו בזה שאמרה תורה שלא יופסל בלא עדים ודאי דפסול אף בלא עדים כנ"ל וראי' לזה דמבואר לקמן בש"ע סי' ל"ד וברמב"ם ז"ל אפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע אסור להעיד עמו שגורם שהב"ד יוציאו ממון ע"י פסול כו' ע"ש. ולדבריו מאי בכך שהוא יודע הא אעפ"כ לא נפסל כיון שאין עדים בדבר. ודוחק לומר שיודע שעבר בעדים דהי' להם לחלק בזה. אלא ודאי ליתא כמ"ש:
ובקושייתו הנ"ל הביא שם הראב"ן שהקשה זה וכ' באמת דוקא באינו מעיד לרצונו ע"ש. אך מסתימה הפוסקים דלא משמע כן י"ל בפשיטות דהא באמת יש לעיין מה דמשמע מדברי הפ' דעד אחד שהעיד שקר נפסל לעדות ובאמת לא מצינו זה. ולמאי דכתב רש"י ז"ל ריש מכות דלכך אין עדים זוממין כו' עד שיוזמו שניהם משום דכתיב עד שקר העד כו' וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים ע"ש וא"כ כיון דכתיב לא תענה כו' עד שקר וקאי ג"כ אב' עדים ומנין לנו שיהי' עד אחד עובר אלא תענה. ואין להביא ראי' ממ"ש תוס' סנהדרין כ"ז גבי עד זומם דפירשו דאיירי שלא הוזם כ"א אחד ואעפ"כ נפסל ע"ש. דז"א דכיון שהעיד עם עוד אחד ומועיל עדותו לחייב ודאי דעובר אלא תענה כיון שמועיל לחייב בשקר. ואף דלענין הזמה אינו כן יש לחלק. וגם עד אחד היכא שמועיל לחייב דאז נקרא עד כמו לענין קרבן שבועה הכל מודים כו' ע"ש (שבועות ל"ב). אבל היכא שאינו מועיל רק לחייב שבועה דלא הועיל כלל דמאי בכך ישבע ויפטר כיון שהאמת כדבריו י"ל דאינו עובר כלל. ומלקות ודאי דאינו לוקה כמ"ש בשו"ת נ"ב סי' ע"ב ע"ש:
אמנם מסתימת הפוסקים נראה דגם עד אחד לבדו נפסל דנקטי סתמא עד זומם פסול ע"ש. וצ"ל הטעם או משום דעכ"פ מחייב שבועה ונקרא מועיל עדותו. או כיון דקי"ל דמצטרף א"כ ראוי להצטרף עם עוד אחד ולחייב ואף דהא יודע ששקר הוא הא מ"מ גם הלואה אחר הלואה מצטרף ונקרא מועיל ונפסל כנ"ל. וא"כ נראה דבדיני נפשות כשמעיד עד א' י"ל דלא מיפסל כלל דהא פסק הרמב"ם ז"ל דאינו מועיל בד"נ עד שיעידו שניהם כאחד וא"כ כיון שעכשיו אינו מעיד רק הוא עדותו שוב אינו ראוי כלל לעולם להצטרף לחייב וגם שבועה אינו מחייב וא"כ דבריו המה לנא יועיל לגמרי ולא יבא לעולם שום חיוב מדבריו י"ל דאינו נפסל כלל אף שהעיד שקר. ומיושב ממילא גבי פלוני רבעני כו' דאף שהעיד שקר מ"מ לא נפסל כלל כיון שלא העיד רק הוא לבדו ואינו מצטרף כנ"ל ולא שייך ממ"נ הנ"ל. ויש להסתפק בזה ואולי משום דראוי להצטרף לפוסלו דלזה א"צ שיעידו כאחד מיקרי מועיל עדותו דאם יבא עוד א' יצטרף לפוסלו לעדות כו' וגם הוא נפסל ואינו מוכח. ואולי טעם החכמים שהביא הש"ך הוא ג"כ משום דעד אחד אינו נפסל כנ"ל:
עוד נראה ליישב קושית ראב"ן הנ"ל דהא קי"ל לקמן סי' ל"ד וברמב"ם וכל הפוסקים דעד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע אסור לו להעיד עמו שנאמר אל תשת כו' עם רשע כו' ואיסור זה הוא מדאורייתא כמבואר בפוסקים וברמב"ם פ"י מעדות ע"ש בלח"מ. וא"כ הכא אם האמת כדברי העד האחר שיודע שזה נרבע לרצונו א"כ גם הוא עובר על לאו דאל תשת כו' שיודע שהוא רשע והעיד עמו לחייב את הרובע דהא בדיני נפשות צריך שיראו ויעידו כא' כמ"ש הרמב"ם ז"ל ויודע שהוא רשע והעיד עמו וא"כ שייך גם על עד הב' שמעיד על זה שנרבע לרצונו שייך ג"כ עליו אין אדם משים עצמו רשע דבמה שמעיד על חבירו שנרבע לרצונו מעיד על עצמו שעבר אאל תשת ידך כו' שהעיד עם רשע וא"כ גם עליו שייך פלגינן דיבורי' כמו דשייך על הנרבע עצמו כיון שהעדות הוא על עצמו ולא שייך ממ"נ הנ"ל כמו גבי נרבע גופי' ואומרים גם על הב' שמעיד אמת שנרבע ולא לרצונו כנ"ל. ואף אם הי' הדין דנאמן שנרבע לרצונו לא הי' עובר כלל אלאו דאל תשת כו' דהוא רק משום דגורם להוציא ע"פ פסולין וכאן אומר שהוא פסול. אך מ"מ כיון דמן הדין עד א' אינו נאמן ואינו ראוי להיות נאמן שנרבע לרצונו ולבטל העדות רק דנימא דנאמן משום ממ"נ כנ"ל ועדות שבטלה מקצתה כו' ולכך אמרינן להיפך דאינו נאמן וממילא לא יהי' שייך עדות שבטלה כו' דהוי ג"כ לגבי עצמו כיון דא"נ עובר אלאו הנ"ל וממילא פלגינן דיבורי' כמו בנרבע כו' ומיושב ממילא הנ"ל דאף שגם הב' מעיד לרצונו מ"מ לא נתבטל כנ"ל:
(ג) אין כאן עדות כו'. וכ' הסמ"ע דאף שבועה אינו מחייב משום נמצא א' קא"פ עדותו בטלה כו' ע"ש. ולכאורה אינו מוכרח דהא תוס' סנהדרין ל"א תירצו חד תירוצא גבי מאתים ומנה דכשאינו יודע מי הפסול לא שייך נמצא א' כו' רק דוקא כשידוע מי מהם הפסול ע"ש. ולסבר' זו ממילא ג"כ חייב שבועה הכא כיון שאינו ידוע כנ"ל:
ולכאורה אפשר לומר דבל"ז א"ש לדברי הרמב"ם הנ"ל דכשכשר מעיד עם מי שיודע שהוא רשע עובר באל תשת ידך כו'. ואף דבש"ס משמע דהוא רק משום מדבר שקר כו' מ"מ כבר תירץ הלח"מ שם דזה בדיינים אבל בעדים עובר באל תשת כו' וא"כ כיון דמבואר לקמן ל"ד דעובר עבירה דאוריי' אף שאין בו מלקות פסול עכ"פ מדרבנן ע"ש. וא"כ י"ל הכא בב' כתי עדים המכחישו' כו' ומעידים אח"כ א' מכת זו וא' מכת זו ואיירי שמעידי' ביחד דאל"ה לא שייך נמצא א' קא"פ כו' כיון שלא נצטרפו בהגדה לדעת הפ' סי' ל"ו דתרתי בעינן ע"ש. וא"כ י"ל דשניהם פסולין לעדות דהא אחד מהן ודאי פסול והשני שהעיד אמת מ"מ הא הוא יודע שחבירו העיד שקר והוא רשע וא"כ כשהעיד עמו יחד עבר באל תשת ידך כו' וממילא גם הוא נפסל דעשה איסור ופסול מדרבנן עכ"פ אף שאין בו מלקות ואף דפסול מדרבנן בעי הכרזה מ"מ י"ל כמ"ש הנ"י (פ' ז"ב) דאותו עדות שנפסל בשבילו לא בעי הכרזה ע"ש. וגם הכא כיון דעובר בעדות זה פסול אף בלא הכרזה וממילא אינו מחייב שבועה דהא שניהם פסולין:
אך לכאורה ז"א דהא דעובר באל תשת כו' היינו משום שהב"ד יחייבו ע"פ פסול וכאן כיון שידוע לב"ד שאחד מהן פסול ולא יחייבו אינו עובר כלל ומחייב שפיר שבועה כנ"ל. אמנם י"ל דמ"מ א"ש דהא באמת נמצא א' קא"פ בטל אף עדות הכשר כנ"ל רק דנימא משום שאינו ידוע מי הפסול לא נתבטל כנ"ל. וא"כ שוב י"ל דעובר העד הכשר כנ"ל דהא אצל העד הוי שפיר ידוע מי הפסול שזה הכשר יודע האמת שחבירו הוא הפסול וא"כ יודע הוא האמת שגם עדותו נתבטל מחמת נמצא א' כו' וא"כ כיון שהב"ד יחייבו שבועה עכ"פ ממילא גם זה יהי' שלא כדין דיחייבו שבועה ע"פ פסול דבאמת גם הכשר בטל כנ"ל והב"ד יחייבו משום דאינו ידוע מי הפסול ושפיר במה שמעיד עמו גורם שיחייבו ע"פ פסול ועובר באל תשת כו' וממילא גם הוא פסול ושוב אינו מחייב שבועה כנ"ל. ואף דאי אינו חייב לא עבר מ"מ איך יכולין לחייבו שבועה ע"פ עדותו הא אם יתחייב שבועה פסול כנ"ל. ועיין ש"ך לקמן ל"ד שכ' דכל הטעם דכשיודע בחבירו דפסול אסור להעיד הוא משום דנתבטל כנ"ל ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל כנ"ל דאף לתירוץ תוס' הנ"ל אינו מחייב שבועה דהתם גבי ר' וק' תירצו שפיר דלא. שייך זה דהתם קודם העדות לא הי' פסול ולא עבר כלל משא"כ הכא כנ"ל. אך יש לדחות ולחלק דדוקא התם כיון שיודע שחבירו רשע א"כ יודע שהב"ד יעשו שלא כדין שהב"ד יחייבו שאינם יודעים ובאמת פסול אף שאינם יודעין דאין פיסולו תלוי בידיעת הב"ד כנ"ל אבל הכא כיון שהדין הוא דהיכא שאינו ידוע מי הפסול לא אמרינן נמצא א' כו' א"כ אף שהעד יודע מ"מ הא הב"ד יעשו כדין שיחייבו שבועה דהא כשאינו ידוע באמת הדין דאינו בטל ואינו עובר כלל כנ"ל דאינו גורם כו' אף שיודע. אבל אינו מוכרח דהא כתבו שם הטעם דבאינו ידוע אינו פוסל משום דמחייב ע"פ כת אחת ואף שהשנים פסולים מ"מ הא אין אנו יודעים ואינו נקרא עליהם שם פסולים ע"ש. וא"כ זה שידע באמת שחבירו פסול בודאי א"כ באמת נתבטל עדותו וי"ל שפיר דעובר כנ"ל ואינו מחייב שבוע' וא"ש:
ולדעת הר"ן ז"ל בשוחט בשבת דאותו דבר שנעשה מומר אינו נקרא עדיין שחיטת מומר רק מכאן ואילך וע"ש במהרי"ט שהביא מהרש"ך שכתב דגם לשאר דברים לענין פסול ג"כ כנ"ל ע"ש. וא"כ ג"כ כאן כיון דבשעה שמעיד עמו הוא שעובר באל תשת כו' א"כ אף שנפסל הוא רק מכאן ואילך אבל אותו עדות כשר עדיין ושפיר יכול לחייב שבועה הכשר כנ"ל. אך ע"ש במהרי"ט שדחה דבריו דאף אותו דבר פסול. ולמ"ש לעיל י"ל ג"כ כיון דאמר בש"ס דכשהעידו תוך כ"ד עדיין אינו פסול כיון שיכול לחזור בו כו' וגם כאן כיון שיכול לחזור ולא יעבור אאל תשת א"כ עדיין אינו פסול ועדות שבטלה מקצתה לא שייך כאן כנ"ל. אך ז"א דהא הוא אותו עדות עצמו ושם הוא עדות אחר ושפיר אמרינן כיון שיכול לחזור מהעדות שקר כמובן:
(ד) באה בת זו בפ"ע כו' מקבלין כו'. כר"ה דזו באה בפ"ע כו' משום דמוקמינן לה אחזקת כשרות שהם הכשרים ומועיל עדותם. ויש להקשות לפמ"ש תוס' פ' חזקת שהקשו דליהמני בתראי במיגו דפסלינהו בגזלנותא ותירצו דהא מיגו לא עדיף מעדים והוא כאילו יש כאן עוד ב' עדים מעידים כדברי האחרונים ומה בכך הא תרי כמאה ע"ש. וא"כ איך אמרינן דמוקמינן אחזקה בתרי ותרי הא חזקה ג"כ לא עדיף מעדים דהא לא אמרינן חזקה במקום עדים וא"כ מה בכך שיש להם חזקה יהי' כאלו באו עדים שהם אמת העידו ג"כ לא הי' מועיל דתרי כמאה ולמה תועיל החזקה וראוי להיות ספק כמו בלא חזקה. וכן קשה בכל דוכתי דפסקו תוס' דבתרי ותרי מדאורייתא מוקמינן לה אחזקה למה תועיל החזקה יותר מעוד ב' עדים. ונראה בפשיטות דבשלמא מיגו הוא רק מטעם ראי' שיש ראי' שהם אומרים אמת ולכך אמרינן שפיר דאין ראי' זו יותר מראיית ב' עדים ואינו מועיל כנ"ל. אבל חזקה הא חזינן דאף בממון אמרינן המוציא מחבירו כו' אף שאינו ראי' כלל על המעשה רק משום כיון שאנו מסופקין אין אנו יכולין להוציא הדבר מכמו שהי' וכן באיסור הוא ג"כ משום ב' טעמים א' מטעם ראי' וב' משום כיון שהוא ספק ישאר הדבר כמו שהי'. ולכך כאן בתרי ותרי נהי דאינו מועיל מצד הראי' דלא עדיף מעדים מ"מ מועיל משום כיון שהוא ספק נשאר הדבר בחזקתו ולענין זה לא שייך טעם הנ"ל דלא עדיף מעדים ומהני שפיר כנ"ל:
ובזה נראה לע"ד לישב דברי רש"י ז"ל פ"ג דקדושין ס"ו גבי ינאי אי תרי אמרו אישתבאי וב' אומרים לא אישתבאי אמאי לא נמצא כו'. וכ' רש"י ז"ל דאף דאיכא חזקה דכשרות מ"מ חזקת האם אינו מועיל לינאי שעליו הוא ספק אם נולד בפסול ע"ש ותמהו בתוס' הא גמ' ערוכה פ"א דכתובות דקי"ל כר"י לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וחזינן דחזקתה מועיל להבת ע"ש. ולמ"ש מיושב דלכאורה סברת רש"י ז"ל תמוה דלמה לא יועיל כיון שתלוי זה בזה וכיון דחזקה מורה שאמו היתה כשרה ממילא גם הוא כשר אך למ"ש א"ש כיון דאיירי התם בספיקא תרי ותרי וא"כ אינו מועיל החזקה מצד הראי' דהא לא עדיף מעדים כנ"ל רק דמועיל משום דאין מוציאין מכמו שהי' וא"כ זה שפיר על אמו דהיתה כשירה מקודם אין מוציאין כו' אבל הוא שנולד בספק שפיר הוי ספק פסול דאצלו אין מוציאין כלל מכמו שהי' והוי שפיר ספק אם נולד בפסול כנ"ל ואינו מועיל חזקת אמו כלל. אבל בש"ס דכתובות דאיירי בשאר ספיקות ולא בתרי ותרי וא"כ יכולין לדון על החזקה מצד הראי' שמורה שהיא כשרה ולכך אמר שפיר לדברי המכשיר בה מכשיר גם בבתה דבזה שפיר מועיל חזקת האם לבת כיון דיש ראי' דהאם כשרה ממילא הראי' הוא דגם הבת כשרה כנ"ל וא"ש:
ובזה י"ל קושית תוס' כתובות כ"ו מהא דערובין תרומה ונטמאת בתרי ותרי דלא מוקמין אחזקה ע"ש. ולמ"ש י"ל כיון דבתרי ותרי אינו מועיל החזקה רק משום שאין מוציאין כנ"ל וא"כ התם דעכשיו בודאי נטמאה ולא שייך אין מוציאין כו' רק הספק אם היתה טמאה מקודם או עכשיו ובכל דוכתי שהוא ראי' מועיל שפיר דיש ראי' דאח"כ יצא מחזקתו משא"כ הכא כנ"ל:
עוד נראה פשוט דבשלמא התם דאנו דנין על המעשה שב' כתות מכחישים ונימא דהאחרונים אומרים אמת מחמת המיגו ע"ז כ' תוס' שפיר דלא עדיף מאלו העידו עוד ב' עדים כנ"ל אבל הכא דיודעים בודאי כיון שהכחישו זא"ז דכת אחת הם פסולין בודאי וכת א' הם ודאי כשרים ואח"כ כשבאה כת א' בפ"ע מוקמינן להו אחזקה שהם הן הכשרים מאלו הב' כתות דאף דאחת ודאי יצאה מחזקתה כיון שדנין רק עליהם מועיל החזקה שלהם שהם הכשרים. וכמ"ש הרשב"א ז"ל גיטין פ' האומר גבי צא וקדש לי אשה כו' שאותן שאין דנין עליהם אינו מועיל חזקה שלהם ע"ש. והכא הוי ממש כמו אם הי' ד' אנשים ואנו יודעין שב' מהם פסולין בגזלנות וכה"ג וב' ודאי כשרים רק שאינו ידוע איזה מהם הכשרים כו' וממילא לסברת רשב"א הנ"ל כשבאים אח"כ ב' להעיד ודנין עליהם מוקמינן להו אחזקה אמרינן חזקה שהם הכשרים והאחרים הפסולים כמו גבי צא וקדש כו' ע"ש. וכן ממש הכא לא שייך הנ"ל דאין חזקה מועיל נגד עדים דמה יוסיף במה שיש עוד עדים הא אעפ"כ ידוע שב' מהם כשרים וב' פסולים ואח"כ כשבאים ב' מהם להעיד אמרינן חזקה שהם הכשרים כנ"ל משא"כ התם לא מהני המיגו כיון שהוא ספק והוא נגד העדים כנ"ל:.
ובזה מיושב מאי דפסק לקמן בש"ע ל"ד כשב' מעידים על א' שהוא פסול וב' שהוא כשר אינו מועיל החזקה והוא ספק פסול. ותמהו הפו' מ"ש מכאן דזו באה בפ"ע ומהני החזקות כשרות ע"ש. ולמ"ש א"ש דהתם שאנו דנין על המעשה שפיר אינו מועיל החזקה דהא תרי כמאה ולא עדיף חזקה מעדים כנ"ל ונשאר ספק פסול כנ"ל משא"כ הכא כנ"ל. ויש להעמיס זה בדברי הר"ן ז"ל פ"ב דכתובות ע"ש. ומיושב ג"כ קושית (כתובות כ') גבי פסולי עדות הי' שהקשו כיון דהוא תרי ותרי יהיו הראשונים החתומים נאמנים לגמרי כיון דקי"ל זו באה בפ"ע כו' וגם התם אינם מכחישים כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש כיון דמעידים עליהם עכשיו שפסולים אף שיש ב' דכשרים הוא ספק פסול כנ"ל. ומיושבים ג"כ דברי הרי"ף ז"ל גבי ג' שישבו לקיים השטר (כתובות כ"א) דהוכיח הרי"ף דהוא ספק פסול בתרי ותרי מהא דאנוסים הי' דנא מגבינן בי' ודחה הר"ן ז"ל ראיתו דהתם מכחישים עכשיו ע"ש. ולמ"ש א"ש דראיתו מהא דפסולי עדות כקושית תוס' הנ"ל וע"כ כנ"ל וא"ש. וי"ל דלכך בכל דוכתי בתרי ותרי מדרבנן לא מוקמינן אחזקה כו'. ואף דבכל הספיקות לא תיקנו חכמים דלא ניזל בתר חזקה. ולמ"ש א"ש דבכל דוכתי שמועיל מצד הראי' לא תיקנו משא"כ בתרי ותרי דאינו מועיל מצד הראי' דלא עדיף מעדים כנ"ל ולכך שפיר תיקנו דלא תועיל החזקה כנ"ל. והי' אפשר לומר דזהו טעמו של ר"ח דסובר בהדי סהדי שקרי כו' משום דסובר דגם הכא שוה לכל ספק דתרי ותרי ולכך הם פסולין מספק מדרבנן עכ"פ כנ"ל. והי' מיושב בזה קושיית תוס' פ' מרובה אהא דחידוש הוא והקשו הא רבא סבר בר"ח וגם בהכחשה פסולים ומה חידוש הוא ע"ש. ולמ"ש א"ש דהא התם איירי מדאורייתא ושפיר חידוש דמן התורה גם בתרי ותרי מוקמינן אחזקה רק ר"ח סבר מדרבנן כנ"ל וא"ש:
אך אי אפשר לומר כן טעמא דר"ח דא"כ מאי פריך הש"ס בשבועות פ' כ"ה מא' אומר גבוה ב' מרדעות כו' הא שם ליכא תרי ותרי ומוקמינן שפיר אחזקה אף מדרבנן משא"כ התם וע"כ אין הטעם כנ"ל:
או י"ל החילוק בין הא דלקמן דדמי לב' שבילין כו' ולקמן דמי לבא לישאל עליו ועל חבירו דאין יכולין להכשירו משום חזקה דהא עכשיו מכחישין העדים ויש נגדו חזקת כשרות דהעדים כיון שהם לפנינו כנ"ל וע"כ אנו צריכין לפסוק דינו ופוסקין שהוא ספק פסול ואינו מועיל חזקתו כיון שהעדים לפנינו ויש חזקת כשרות דעדים להיפך משא"כ הכא דאין צריכין לפסוק עכשיו כלל הדין דעדים אם פסולין או לא רק הדין דממון ואין פוסקין עכשיו כלל רק אח"כ כשבאו בפ"ע כו' ודנין רק עליהם שפיר מועיל החזקה כמו התם באו לשאול זא"ז כו' ולכך כשרים ואין נגדו חזקת העדים אחרים כיון שאינם לפנינו. וכמ"ש הרשב"א ז"ל הנ"ל גבי צא וקדש לי אשה כו' ע"ש. או כמו דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל פ"ב דכתובות דדוקא היכא שמעידים העדים שפסול הוא אף שיש עדים להיפך הוי ספיקא דתרי ותרי ופסול מדרבנן משא"כ ב' כתות המכחישים כו' אין אלו מעידים כלל שפסולין רק דממילא נודע לנו שכת א' פסולין ולכך כשר והוא כשאר ספיקות כו'. או י"ל פשוט דלא אמרינן בספיקא דתרי ותרי דפסול מדרבנן רק בדבר שאפשר להיות ויכול להיות שאנו פוסקין כדין ולכך בתרי ותרי על אדם אחד הי' פסיל מדרבנן דאפשר האמת כן כנ"ל. משא"כ בב' כתי עדים כו' אם נפסוק שפסולין ע"כ נפסול ב' הכתות ובודאי פוסקין שלא כדין דהא כת א' ודאי כשרים י"ל שפיר דלא תיקנו ונשאר אדאורייתא ובאה בפ"ע כו' וא"ש:
או י"ל למ"ש יש פוסקים דלענין לפסול לעדות בעינן שפיר עדות שיכול להזימו דלא שייך נ"ד ע"ז ואף דלא שייך כאשר זמם מ"מ מיקיים הזמה במלקות עכ"פ כמ"ש תוס' גבי בן גרושה כו' ומכש"כ לדעת הש"ך ז"ל דאף בממון פסול עשאאי"ל וא"כ הכא נהי דאלו העדים האומרים לוה מעידים על האחרים דשקר העידו ופסולין לעדות מ"מ הא הוי עדות זה לענין לפוסלם עדות שאאי"ל שאם יוזמו ודאי לא יתחייבו כלל דהא לא העידו כלל עליהם ומנא ידעינן שיבאו אח"כ עדים ויעידו שלא לוה הא הם לא באו רק לחייב הלום וכן האחרונים. ג"כ לא יתחייבו בהזמה אף שמעידים שפסולים דיכולין לומר לפטור הנידון באנו כיון שאין מעידין כלל על ההלואה דאף דהיכא דהא בהא תליא לא שייך יכולין לומר כמ"ש תוס' ריש סנהדרין היינו התם דמעידין על הדבר כו' משא"כ הכא שאינם מעידין רק אהלואה כנ"ל. ואף שיתחייבו ממון בהזמה מ"מ לענין לפסול אינו מועיל זה וא"כ נהי שמעידה כל כת אחבירתה שהם פסולין מ"מ ע"ז העדות הא הוי עשאאי"ל רק דמ"מ כיון דלענין ההלואה עדותם כשר ממילא אנו יודעין ששנים מהם פסולין דודאי ב' העידו שקר ומאי בכך דאינו מועיל עדות כל א' אחבירו על הפסול הא מ"מ יודעין ודאי שב' פסולין כנ"ל. וממילא מיושב הנ"ל דאף דבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה מדרבנן מ"מ הכא כיון דהעדות לפוסלו לא מהני רק משום דהא מ"מ ב' פסולין כו' ושוב אין כאן ס' דתרי ותרי רק כשאר ספק שעל כל א' שבא יש ספק שמא זה הפסול ועל זה שפיר מוקמינן אחזקה כנ"ל. משא"כ בהא דלקמן ל"ד בב' מעידים על א' שפסול כו' דהתם מהני עדותם דשפיר יכול להזימו והוי ממילא תרי ותרי ופסול כנ"ל:
וגם אי נימא דאף לענין לפסול לעדות לא בעינן יכול להזימו דשייך ג"כ נ"ד מ"מ א"ש למ"ש הכה"ג ס' זה דלדעת רוב הפו' אף דאמרינן בתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה היינו במידי דאורייתא אבל במידי דרבנן והוא תרי ותרי שפיר מוקמינן אחזקה אף מדרבנן ע"ש. וא"כ הכא כיון דלענין לפסול הוי עדות שאי אתה יכול להזימו וממילא אינו מועיל מדאורייתא רק מדרבנן ואף אם לא הי' תרי ותרי לא היו נפסלין רק מדרבנן וא"כ ממילא הוי עכשיו תרי ותרי בדרבנן ושוב מועיל החזקה גם מדרבנן משא"כ התם כנ"ל וא"ש. ועיין לקמן בט"ז סי' ל"ד שתרצו ג"כ קושיא הנ"ל קצת כעין מ"ש ישוב הנ"ל:
סעיף ב
מלוח שיש לו על לוה א' ב' שטרות א' במנה וא' בר' וכפר הלוה בב' השטרות וכת א' מאלו חתומה בשטר זה וכת הב' בשטר זה אם הוציאן כאחד לא ישלם אלא מנה וישבע על השאר בנק"ח ומוציאין שטר של ר' מידו וקורעים אותו ואם הוציא שטר א' בלבד גובה אותו ואם אח"כ הוציא שטר הב' גובה אותו ג"כ (וי"א דטוב לו שישרוף הקטן שלא ישביעהו הלוה שיש לו ב' שטרות שאלו העדים התומים עליו).
(ה) מלוה שיש לו כו' ב' שטרות כו'. משום דיד בעה"ש על התחתונה וזה בין לר"ה ובין לר"ח ואף דאלו הי' השטר הגדול לחוד הי' גובה בו מ"מ עתה שדנין על שניהם וידוע לנו שא' בודאי פסול וא' כשר יד בעה"ש על התחתונה כנ"ל ומשמע דגם בעדות בע"פ הדין כן כשמלוה א' יש לו ב' כתות עדים אלו כת א' על ר' וא' על ק' אינו גובה רק ק' כיון שכת א' ודאי פסול אבל ק' גובה עכ"פ היכא דלא שייך נמצא א' קרוב א"פ שלא נצטרפו כו'. ויש להקשות לכאורה למ"ש ש"ך ז"ל לקמן (סי' ל"ג) דגם בממון פסול עדות שא"א יכול להזימו ע"ש וכיון דקי"ל אין עדים זוממין משלמין עד שיגמר הדין על פיהם כו'. וא"כ אף מנה לא ישלם דהא כת א' ודאי פסולין וא"כ אין אנו יודעין ע"י איזה כת יגמר הדין ואם יוזמו לא יוכל להוציא משום כת מספק שמא לא נגמר הדין על פיהם כנ"ל. ולדעת הרמב"ם ז"ל (פכ"א מה"ע) גבי שן ועין דחיוב תפיסה מיקרי חיוב ממון משום דבקל יוכל לתפוס ע"ש בכ"מ. י"ל גם כאן דיועיל תפיסה מהעדים ומיקרי יכול להזימו דאף בקנס יש פ' דמועיל תפיסה כה"ג ע"ש. אמנם למ"ש הכה"ג בהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד והוכיח הכה"ג דאף שישנו הבע"ד לפנינו רק שאין מכירין אותו ואינו ידוע מי הוא ג"כ מיקרי שלא בפני בע"ד ואינו מועיל ע"ש. וא"כ הכא כיון דקי"ל אין מזימין את העדים שלא בפניהם כו' וא"כ הכא כיון דהזמה אינו מועיל רק על הכשרים שנגמר הדין ע"פ וכיון שאינו ידוע מי הם הכשרים מאותן הב' כתות א"כ אף שהם לפנינו לא תועיל ההזמה כלל דהוי שלא בפניהם כיון שאין מכירין מי הוא הבע"ד כיון שהבע"ד הם העדים הכשרים ואין יודעין מי הם ולא יועיל הקבלת עדות כלל וממילא גם תפיסה לא תועיל אח"כ והוי עשאאי"ל כנ"ל וגם ק' לא ישלם. ובב' שטרות י"ל דלא קשה חדא דהפ' דבשטר לא שייך כלל הזמה ולא בעינן יכול להזימו וגם להפ' דבעינן יכול להזימו אף בשטרות מ"מ הא עדים החתומים על השטר כנחקרה כו' וא"כ בשעה שחתמו כל כת השטר הי' שפיר יכול להזימו דאז לא העידו בב"ד כאחד דכל כת חתמו על שטר אחר. רק בעדים קשה כנ"ל:
וי"ל בפשיטות דהא העדים שהעידו בב"ד ראשונה ודאי מועיל עדותם דבשעה שהעידו הי' שפיר יכול להזימו כיון דזו באה בפ"ע כו' ועדיין לא העידו כת הב' והי' ראוי לגמור הדין ע"פ ובודאי מועיל דאף דבשעת גמ"ד אאי"ל מ"מ מאי בכך הא ודאי דאף שמתו העדים אחר שהעידו קודם גמ"ד מועיל כיון דבשעת עדות הי' יכול להזימו כנ"ל. וכן הכא מועיל בודאי עדות הכת הראשונה כנ"ל. רק דנימא דמ"מ קשה דהא עדים האחרונים שמעידין ג"כ הם עשאאי"ל כיון שכבר העידו הראשונים כנ"ל וא"כ כיון שהוא ספק נימא שמא הראשונים הם הפסולין והאחרונים אף שהם כשרים פסולין משום עשאאי"ל כנ"ל. וא"כ ע"ז י"ל כיון דקי"ל דזו באה בפ"ע כו' רק משום דיש כאן ב' כתות העדים לפנינו אמרינן גם על הא' שמא הם הפסולין ונראה דאם כת א' מעידה על ר' וגם כת הב' מעידה על ק' והכחישו עצמם בחקירות וכה"ג שאינו מועיל עדותם כלל י"ל דשפיר גובין ר' מחמת כת הא' דזו באה בפ"ע כו' ואף שיש כאן גם הכת הב' מאי בכך הא הוי כאלו לא העידו כלל אותה הכת כיון שעדותם בטל מצד עצמם ואין צריכין לדון כלל על עדותם להיות נכנסים בכלל הספק עם הראשונים וממילא זו באה בפ"ע ויכולין לגבות ר' כנ"ל. וא"כ הכא אף בעדים כיון שהראשונים שהעידו הם שפיר יכול להזימו כנ"ל רק האחרונים כו' וא"כ כיון דעדות האחרונים בטל מצד עצמם שוב יכולין לגבות ע"י הראשונים כיון דזו באה בפ"ע כו' והם הי' יכול להזימם כנ"ל וא"ש:
ובמ"ש יש ליישב מה דקשה דאמר בש"ס מלוה ולוה וב' שטרות יד בעל השטר על התחתונה. וקשה למה נקיט דוקא האי דינא בשטרות ולא בעדות בע"פ הא שייך ג"כ הנ"ל בבאים עדים על ר' וגם על ק' אינו גובה רק ק' כנ"ל. ולמ"ש א"ש דהא בש"ס קאי גם לר"ח דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי מ"מ גובה משום דכת א' ודאי כשרים ע"ש. וא"כ לר"ח שפיר אינו מועיל בעדות ע"פ גם על ק' דהוי עשאאי"ל כנ"ל וכיון דהאחרונים הם עדות שאאי"ל שוב גם הראשונים אינם מועילים שמא הם הפסולים דבהדי סהדי שקרי כו' ואינו מועיל כלל בלא הכת הב':
וגם בנ"ז הא לר"ח גם הראשונים כשהעידו לא הי' יכול להזימם ג"כ דלא הועיל עדותם כלל רק כשבאו גם כת הב' ועתה שניהם הם עשאאי"ל דאינו ידוע איזה הכשרים כנ"ל. ולכך נקיט דוקא בשטרות. ואף דלכאורה לר"ת גם בשטרות קשה הא כשחתמו כת הא' לבדם לא הי' מועיל כלל רק אח"כ כשחתמו גם כת הב' על השטר אחר אז יועיל שטר א' ואז הם עשאאי"ל כבר כנ"ל רק י"ל דבשטר לא בעינן כלל יכול להזימו דלא קאי עליו כאשר זמם כמ"ש הבעה"מ או דכשר מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל משא"כ בעדות ע"פ כנ"ל. אבל לדידן דקי"ל כר"ה דזו באה בפ"ע כו' גם בעדות ע"פ שפיר מועיל כנ"ל וא"ש:
אמנם עדיין הי' קשה כשבאים ביחד ב' הכתות רק שלא נצטרפו בראי' דלא שייך נמצא א' כו'. ולמ"ש לא יגבה כלל דהוי שפיר עשאאי"ל עדות ב' הכתות כיון שאינו ידוע מי הכשרים ולא יועיל ההזמה כלל כנ"ל:
ואפשר דבאמת אף כשהוזמו צריכים ב' הכתות לשלם כיון שאין שם פסולין עליהם דהא כל כת וכת כשרים הם כיון דזו באה בפ"ע כו' רק משום שמעידים ביחד כנ"ל. וא"כ כיון דקי"ל אפילו הן מאה כולן משלמין משום דאף דבלא עדותם ג"כ כי' חייב ע"י האחרים מ"מ כיון שהוא תוך כ"ד כולם עשו ההיזק כיון דגם הם מועילים בלא חבריהם כמ"ש הר"ן ז"ל פ"ק דמכות. וא"כ י"ל דגם כאן שפיר משלמין כולם כיון דגם הם מועילים בלא חבריהם ודוקא היכא דאיגלאי מילתא שהיו פסולין לגמרי ולא הי' מועיל עדותם כלל אף בלא הזמה אז לא יועיל הזמה משא"כ הכא כנ"ל:
עוד י"ל דשפיר כשיוזמו כת א' יתחייבו לשלם דמוקמינן להו אחזקת כשרות שהם היו הכשרים דהא באמת קי"ל זו באה בפ"ע כו' ומהני החזקת כשרות גם להוציא ממון רק כאן שדנין ע"פ ב' הכתות וכת א' בודאי פסולין כו' אבל כשיוזמו כת א' ולא יהיו דנין אז רק עליהם שפיר נוקמי אותן בחזקת כשרות שהם היו הכשרים ונגמר ע"פ ויתחייבו לשלם שפיר כנ"ל דמוציאין ע"י החזקה כנ"ל. ואף דאין עדים כו' עד שיוזמו כולם היינו דוקא כשכלם כשרים אבל כשיש פסולין ודאי דלא בעינן שיוזמו גם הפסולין וא"כ כשיוזמו נוקמי אותם אחזקה שהם הכשרים וממילא האחדים הם הפסולין ושוב לא בעינן שיוזמו האחרים ותועיל החזקה גם על זה שיועיל ההזמה עליהם לבד כיון שהם הכשרים. ועוד דאף אם יוזמו כולם יוכל לתבוע כל כת שירצה רק אחת ויוכל להוציא משום החזקה דמיקרי ג"כ דנין רק עליהם לבד דמועיל החזקה כנ"ל וגם אם יאמרו כל כת אנחנו הפסולין י"ל דלא יהיו נאמנין שהם העידו שקר דהא גם גבי בע"ד כתבו הפ' דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע ויתחייבו כנ"ל. ויש לדחות. אך כשבאים האחרונים אחר כ"ד נראה דודאי לא תועיל הזמה עליהם דלא הפסידוהו כלום דהא בלא עדותם ג"כ הי' חייב משום עדות הראשונים דהא זו באה בפ"ע כו' ובפרט כשהראשונים אמרו ר' והם ק' אדרבה הפסידו למלוה וא"ל דיתחייבו למלוה. דז"א דהא המלוה מודה שאמת העידו וכמו בפניכם גנבתי פ' מרובה דלא מועיל כו'. ובל"ז לא שייך הזמה בכה"ג וא"כ שהאחרונים הם עשאאי"ל ממילא נימא שמא הראשונים הפסולין ואינו חייב כלל כנ"ל. רק לטעם הא' שכתבנו א"ש. אמנם להנ"ל א"כ יתחייב ר' כיון שדנין רק ע"פ עדות הראשונים כאלו העידו לבדם ובאמת משמע מהפ' דגם בכה"ג אינו משלם רק ק' וי"ל כיון דמאי דא"א להזימם הוא משום עדות הראשונים מיקרי דנין על שתיהם ושייך ידו על התחתונה כנ"ל משא"כ היכא דבטל מצד עצמם בלא הראשונים וא"כ עדיין קשה כנ"ל:
ונראה בפשיטות למ"ש תוס' סנהדרין פ"א גבי מי שנגמר דינו למיתה קלה ואח"כ באו עדים על חמורה נידון בחמורה. והקשו תוס' הא הוי עשאאי"ל דגברא קטילא הוא דבלא עדותם ג"כ הי' חייב מיתה ותירצו חד תירוצא משום דאי מתכחשי קמאי או מתזמי יועיל עדותם ומשכחת לה הזמה שפיר מיקרי יכול להזימו ע"ש. וממילא הכא לא קשה כלל כל הנ"ל דשפיר גם הם יכול להזימם אי מתכחשי קמאי או אם יתברר אח"כ איזה מהם הי' הפסולים שיבאו עידי הזמה על עדות הראשון שהכחישו עצמם ויתברר מי מהם הפסולים וממילא יועיל עדותם ויהי' מועיל הזמה עליהם ושפיר הוי יכול להזימו כמ"ש תוס' שם. ולכך שפיר מועיל כה"ג בין העידו תוך כ"ד או אחר כ"ד הוי שפיר יכול להזימו כנ"ל וא"ש:
ובמ"ש יש ליישב דברי הש"ע והסמ"ע סעיף א' שכ' א' מכת זו וא' מכת זו כו' אף שבועה אינו מחייב משום נמצא א' קרוב או פסול עדותו בטל. ועיין מ"ש לעיל דלכאורה למ"ש תוס' באינו ידוע מי הפסול לא שייך נמצא אחד כו' וא"כ יחייב שבועה. ולמ"ש י"ל דהא כ' הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה"ע) דאין עד אחד מחייב שבועה רק היכא שראוי להצטרף עם עוד א' כשר יחייב ממון ע"ש. וא"כ לכאורה בל"ז אינו מחייב שבועה דאף אם יבא עוד א' לא יועיל שיהי' עדות שאאי"ל כנ"ל כיון שיש א' פסול ביניהם ואינו ידוע לא יועיל הזמה דא"י ע"י מי נגמר הדין וגם הוי שלא בפניהם כנ"ל. רק דצ"ל כמ"ש דהוי שפיר יכול להזימו דמשכחת לה הזמה כשיתברר מי הפסול ויועיל הזמה על הכשרים כנ"ל. וא"כ כ' הסמ"ע ז"ל שפיר דא"כ שוב בטל משום נמצא א' קרוב או פסול כו' כיון שיתברר מי הפסול וא"כ יהי' נודע מי הפסול ובטל גם עדות הכשרים וממילא בטל דב' לא יחייבו ממון דהוי עשאאי"ל ממ"נ אם לא יתברר מי הפסול ודאי לא יועיל כנ"ל רק כשיתברר מי הפסול וא"כ ג"כ לא תועיל הזמה דבל"ז נתבטל העדות מטעם נמצא א' כו' כיון שידוע וכמו דאמר פ' מרובה דאיגלאי מילתא דכי אסהדו פסולין הוו וכ"כ הכ"מ ז"ל (בפ' כ"א מה"ע) להדיא דאינו מועיל הזמה בכה"ג ושפיר אינו מחייב שבועה כנ"ל משא"כ היכא שלא נצטרפו בראי' דלא בטל מטעם נמצא א' כו' הוי שפיר יכול להזימו כמ"ש תוס' כנ"ל וא"ש:
(ו) וישבע על השאר בנק"ח כו'. הן דברי הרמב"ם דחייב ש"ד מדר"ח קמייתא והראב"ד השיג דהא הוי שעבוד קרקעות. והכסף משנה וסמ"ע תירצו דכיון דאינו ידוע איזה מן השטרות הוא הכשר לא הוי שיעבוד קרקעות דאינו גובה ממשועבדים בשטר כזה ע"ש. ואין דבריהם מובנים כלל הא ממ"נ א' אמת ועכ"פ ק' יגבה מלקוחות וכמו שתמה הש"ך ז"ל ע"ש:
ונראה די"ל דבריהם למ"ש תוס' ריש גיטין וב"ב וכמה דוכתי דאף אי לא טענינן ליתמי וללקוחות נאנסו דלא שכיח כו' מ"מ טענינן להו החזרתי כיון שהי' הבע"ד נאמן החזרתי במיגו דנאנסו ממילא טענינן לדידהו החזרתי אף דנאנסו לא טענינן וכן בפרוע במיגו דמזוייף טענינן להו פרוע כנ"ל משום שהי' באמן במיגו ע"ש. והנה לקמן ס' נ"ה בהג"ה פסק כהרא"ש ז"ל דשטר שנפרע מקצת אינו גובה כלום ממשועבדים אף החצי שלא נפרע כמו במוקדם דפסול גזירה שיגבה מזמן א' כמו כן בנפרע חצי שמא יגבה חצי האחר שיפרע ג"כ ממשועבדים ולכך אינו גובה גם החצי שלא נפרע רק מבנ"ח ע"ש וכן פסק הסמ"ע שם. וא"כ הכא נראה דודאי אם הי' הלוה טוען של ר' הוא הכשר רק שפרעתי מנה ודאי דהי' נאמן במיגו דלהד"ם דאם יאמר להד"ם לא ישלם רק מנה דיהי' יד בעל השטר על התחתונה ונאמן דאף דשטר ר' אמת פרע ק' כנ"ל. וא"כ ממילא נראה שפיר דאינו גובה כלל מלקוחות אף מנה כיון דמאי דגובה רק מנה הוא משום דיד בעל השטר על התחתונה. וא"כ לענין משועבדים אמרינן להיפך יד בעה"ש על התחתונה דהשטר של ר' הוא הכשר ואף דהוא הכשר מ"מ פרע לו מנה משטר הנ"ל דהא יכולים לטעון עבורם שפרע מנה דהא הלוה נאמן שפרע ק' במיגו דלהד"ם וכמ"ש תוס' הנ"ל וא"כ כיון שטוענין עבורם שפרע ק' וכיון דשטר של ר' הוא האמת א"כ ממילא אינו גובה כלום ממשעבדי דהא הוי שטר שנפרע מקצתו ואינו גובה ממילא גם החצי שלא נפרע ואמרינן שפיר נגד הלקוחות להיפך דשטר הק' הוא הפסול רק של ר' הוא כשר רק דאעפ"כ פרע מנה משטר הר' כנ"ל. וממילא אינו גובה כלום דיד בעה"ש על התחתונה כנ"ל:
ומיושבים שפיר דבריהם דלטעמייהו אזלי דפסקו לקמן כדברי הרא"ש הנ"ל ולכך כתבו כאן שפיר כיון דאינו ידוע אינו גובה כלל ממשועבדים דלענין לקוחות אמרינן להיפך וממילא לא היי שיעבוד קרקעות וחייב שבועה דאורייתא שפיר והש"ך ז"ל שדחה לקמן דעת הרא"ש ז"ל הנ"ל סובר באמת כאן דלא כדבריהם וא"ש:
ואף דלכאורה כיון שמוציא ב' השטרות יחד לא שייך גזירה הנ"ל שמא יגבה גם מנה הב' דהא אמרינן יד בעה"ש ע"ה וקורעין שטר הר' והוי כאלו כתב על השטר וכמו במוקדם (לקמן סי' מ"ג) דכתב עליו למיגבי מזמן שני. אך באמת ז"א דגם שם אף שבאים עדים מיד שבא לבד או שמודה בעצמו בשעה שמראהו לב"ד שהוא מוקדם אעפ"כ מיקרי נראה פסולו בב"ד כיון שקודם שבא לב"ד הי' יכול לגבות בו שלא כדין רק בכתב עליו לא הי' יכול לגבות כלל אף בשטר ההוא ע"ש (ס"ז בסמ"ע וש"ך). וגם הכא ממילא כיון דקי"ל זו באה בע"פ ומעידה הי' יכול לגבות בשטר של ר' לחוד קודם שבא לב"ד והי' גובה כל הר' וממילא הוי נראה פסולו ואף שעכשיו אינו יכול מ"מ אינו גוב' כנ"ל ובפרט הכא דאינו מוד' כלל וגם עכשיו רוצה לגבות כל הר' כנ"ל ושפיר אינו גובה כלל. וגם למ"ש הרא"ש דצריך לכתוב עליו בימי' דאל"ה עדיין הוי מוקדם ע"ש (סי' מ"ה) גבי מילאוהו בקרובים וממילא הכא כיון שהי' נפרע מקצתו מקודם רק עכשיו שבא לב"ד יוכשר ושוב פסול מטעם מוקדם כנ"ל. ואף דלכאורה קודם שבא לב"ד לא הי' פסול כלל דאז הי' יכול לגבות כדין שטר של הר' אם הי' גובה בו לבד כיון דזו באה בפ"ע כו'. מ"מ ז"א כיון דעכשיו אמרינן שנפרע מקודם א"כ אמרינן עכשיו שהי' גובה באמת שלא כדין שטר של הר' כנ"ל. רק דמקודם לא היינו יודעין שהוא שלא כדין ועכשיו נודע כנ"ל. ואף דיש לחלק דשם נודע עכשיו בעדים שנפרע מקצת משא"כ הכא דגם זה אינו ידוע רק שטוענין עבורם שמא נפרע ואיך יופסל הא לא נראה פיסולו כלל בב"ד דהא אינו ידוע. אבל גם ז"א דהא כיון שטוענין בשבילם טוענין גם זה עצמו שבאמת נפרע מקצתו וממילא בטל כל השטר ומה בכך שאינו ידוע תדע הא באותן שטרות דפסול משום שמא כתב ליתן בניסן כו' נימא דיכתבו על גבי' הב"ד שיגבה עכ"פ מזמן זה דעכשיו דהא לא נראה פיסולו שמא כשר הוא וע"כ דז"א דגם זה אנו חוששין שמא כתב ניתן כו' וממילא נראה פיסולו ופסול גם מזמן שני וכן הכא טוענין זה עצמו כנ"ל וא"ש:
וגם אין לומר דאיך נימא הכא דאינו גובה כלל ממשעבדי הא אם אינו גובה נימא דאינו נאמן כלל פרעתי מנה במיגו דלהד"ם דלא הוי מיגו דאם יטעון להד"ם יגבה ממשעבדי עכ"פ מנה משא"כ בטוען שפרעו מנה וממילא אין יכולין לטעון עבורם כלל שפרעו מנה כיון שלא יהי' נאמן וממילא שוב גובה ק'. אך גם ז"א דמה לו אצל הלקוחות מ"מ על עצמו נאמן במיגו דלו אין חילוק ולכך טוענין ממילא עבורם שפרעו ק' כנ"ל:
וגם אין לדחות דבמה שכ' תוס' אין הטעם משום מיגו דאיך יועיל המיגו שלו ליתומים כיון שעכשיו אין ראי' שהוא אמת ממילא נשאר החזקה הראי' דלא פרע מטעם שטרא בידי' כו' כיון שאין ראי' להיפך רק הטעם משום דסמך עצמו על זה שיטעון מזויף אבל הכא לא שייך דסמך שיטעון להד"ם דהא הי' יכול לגבות בשטר של ר' לחוד ולא הי' נאמן דזו באה בפ"ע כו'. אך באמת גם ז"א דגם התם איך סמך על טענת מזויף כיון שהוא שקר והי' יכול לקיימו בעדים וע"כ דבתר עכשיו אזלינן או דעכ"פ מהני המיגו וממילא גם הכא כן כנ"ל וא"ש:
וגם בל"ז י"ל לדעה הב' שהביא בהג"ה דאף בזה אחר זה אינו יכול לגבות כיון שיש לו שטר הב' תחת ידו ע"ש. וא"כ אף אם שטר של ר' אמת מ"מ אינו יוכל לגבות ממשועבדים רק ק' דהא כיון שידעו הלקוחות שיש ת"י גם שטר של ק' לא הוצרכו להזהר רק מק' שהוא גובה ע"פ הדין וא"כ ממילא אינו גובה כלל שמא יגבה גם הק' אחרים ממשועבדים בשטר הר' לחוד ובאמת יגבה שלא כדין אף שהוא אמת. ולכך אינו גובה כלל לדעת הרא"ש ז"ל הנ"ל אף בלא טענת פרעון. וזה א"ש אף למ"ש הש"ך ז"ל סי' נ"ה דדוקא במוקדם שיגבה רק מלקוחות שלא כדין אבל מב"ח גובה כדין שייך הגזירה משא"כ בנפרע מקצתו דגם הלוה אינו חייב לא שייך גזירה הנ"ל. דהלוה יברר השקר כיון שגם הוא אינו חייב ע"ש. ולמ"ש א"ש כאן כיון שבאמת שטר הר' אמת ולא פרע כלל רק ממשועבדים יגבה שלא כדין שוב שייך שפיר גזירה הנ"ל כמו במוקדם דהא מלוה יגבה כדין כנ"ל. וא"ש דבריהם שלא יהיו תמוהים:
ולמ"ש י"ל דדוקא בשטר א' ר' והב' ק' אז חייב שבועה דשייך כנ"ל משא"כ בב' השטרות של ק' רק דיהי' כתביעת על פה שפיר אינו חייב שבועה דהוי שיעבוד קרקעות דכאן שפיר יכול לגבות מלקוחות עכ"פ ק' דלא שייך נפרע מקצתו כיון שב' השטרות שוים ועכ"פ אחד חייב כנ"ל ועיין מה שנסתפק הגי"ת שער כ"ט בב' שוים אם חייב שבועה רק דספיקו אינו מובן ע"ש ולמ"ש י"ל כנ"ל:
ובמ"ש מיושב מאי שהקשו המפ' להרמב"ם ז"ל דאמר בש"ס סתם ב' שטרות יד בעה"ש ע"ה ומשמע דאינו משלם רק מנה ולמה לא הזכיר בש"ס שצריך לישבע עכ"פ על השאר ע"ש ולמ"ש מיושב דהא התם קאמר בין לר"ה ובין לר"ח דאף ר"ח מודה דהא עכ"פ אחד אמת ע"ש ברש"י ז"ל. וא"כ לר"ח שפיר אינו חייב שבועם דהוי שיעבוד קרקעות כנ"ל דעכ"פ יגבה ק' מלקוחות וא"ל כמ"ש דאינו גובה משום גזירה שמא יגבה ר'. דז"א דהא לר"ח לא יוכל לגבות כלל בשטר של ר' לחוד דבהדי סהדי שקרי כו' רק שיגבה בשתיהם וע"כ לא יגבה אלא ק' והוי כאילו כתב על השטר במוקדם דגם הכא לא יוכל כלל לגבות ר' אף קודם שבא לב"ד והוי שפיר ש"ק ולכך לא נקיט שבועה כנ"ל. משא"כ לדידן דקי"ל כר"ה דזו באה בפ"ע כו' שפיר חייב שבועה דלא הוי ש"ק כנ"ל:
וגם א"ל כיון דגזרה זו היא רק מדרבנן א"כ אינה רק שבועה דרבנן. דז"א כמ"ש תוס' למ"ד שיעבודא דאורייתא כיון דחכמים הפקיעו ע"ש ב"מ ד'. או י"ל בפשיטות דאינו גובה מלקוחות כיון דאמרינן כמ"ש תוס' דטענינין ללקוחות מה שהי' הבע"ד נאמן במיגו כנ"ל. וא"כ הכא כיון דאם הי' טוען הלוה שטר של ר' הוא האמת רק שפרעתי ואיני חייב רק ק' של שטר האחר ודאי דהי' נאמן שפרע שטר הכשר במיגו דלא לויתי שהי' נאמן כנ"ל וא"כ אנו טוענין ללקוחות שפרע שטר הכשר כיון שהי' נאמן כנ"ל וממילא אינו גובה כלום דשטר הב' הוא פסול והכשר פרע. ואף דלכאורה ז"א דכיון שבא לגבות מלקוחות בב' השטרות שעכ"פ א' כשר. וא"כ טענה זו של שניהם לא הי' הלוה יכול לטעון דלא הי' נאמן לומר ששטר א' פסול ולא לוה והב' שהוא כשר פרע דאז לא הי' לו מיגו לומר על שניהם לא לויתי דא' ודאי כשר וממילא אותו טענה שאנו רוצים לטעון ללקוחות לא הי' הוא נאמן כנ"ל. אך מלבד דאין זה מוכח דמ"מ כיון שיודעין עכשיו שא' פסול בודאי רק דיגבה בא' הכשר וכיון דעל הכשר הי' נאמן שפרע במיגו כנ"ל ממילא טוענין עבורם שפרע לשטר הכשר כנ"ל. אבל אף אי נימא דלא טענינין כנ"ל כיון שלא הי' יכול לטעון כל הטענה. מ"מ י"ל דהא עכ"פ אם הי' טוען ששטר ק' פסול ואעפ"כ חייב עליו שלוה בו והב' של ר' הוא הכשר רק שפרע ג"כ הי' נאמן במיגו כנ"ל שהי' אומר להיפך של ר' פסול ולא לוה ושל ק' חייב כנ"ל וא"כ לענין לקוחות דאף שלוה כיון שהשטר פסול אינו גובה מהם וא"כ שפיר יכולין לטעון עבורם של ר' אף שלוה בי הוא הפסול ואינו גובה מלקוחות ושל ק' הוא הכשר רק שפרע כנ"ל דהי' נאמן לטעון כל טענה זו במיגו כנ"ל וממילא טוענין בשבילם כנ"ל. ואין לומר כיון דבאמת שיעבודא דאורייתא רק משום פסידא דליכא קול והכא כיון שהי' יכול לגבות בשטר דזו באה בפ"ע ממילא אף שפסול גובה כיון שלוה. דז"א דא"כ אם יבאו עדים שלוה ב' השטרות יהי' גובה ב' השטרות מלקוחו' וע"כ כיון דא' פסול לית לי' קול אף שהי' יכול לגבות בו דעדים פסולים לא מפקי לקלא כנ"ל:
ולדיעה ב' שמביא בהג"ה דאף בזה אחר זה אינו גובה י"ל דטוענין ששטר הר' הוא פסול ואעפ"כ לוה עליו ושל ק' הוא כשר ופרע לו וגם בנא מיגו לא שייך שטרך בידי מאי בעי דהא הי' יכול להניח בידו שטר הק' אף שפרע דממ"נ אם יוציא אח"כ ב' השטרות יהי' לו הפסד דלא יגבה רק ק' ובאמת חייב לו ר' וע"כ לא יוציא רק שטר הר' לחוד ומאי מזיק לו שמניח בידו שטר הק' הפרוע ויכול להיות שפיר שפרע שטר הק' וטוענין ללקוחות כנ"ל שאינו גובה כלל דבשטר הפסול אף שלוה אינו גובה בו מלקוחות כנ"ל. ולדעת הרמב"ם לא שייך זה דלא הי' לו להניח בידו שטר ק' הפרוע שמא יגבה שני השטרות בזה אחר זה משא"כ לדיעה הנ"ל:
(ז) וישבע על השאר בנק"ח כו'. וכ' הש"ך ז"ל דאיירי בנית לי' קרקע או מחל לו דלא הוי שיעבוד קרקעות וכיון שכופר לא הוי הילך ג"כ ולכך חייב שבועה דאורייתא ע"ש ויש להקשות למאי שפסק הרמב"ן ז"ל הובא בש"ך לקמן סי' פ"ח דבקדמה הודאה לתביעה אינו חייב שבועת מודה במקצת דהוא גזירת הכ' כי הוא זה דאינו חייב שבועה רק כשמודה אחר התביעה משא"כ קודם כו' ע"ש וכן פסק ר' האי גאון ז"ל ע"ש. וא"כ כיון דהא דמחייב ר"ח בהעדאת עדים הוא משום שלא תהא גדולה כו' דהוי כהודאת פיו ויליף לה מק"ו כו'. וא"כ לכאורה איך חייב הא העדים היו גם קודם התביעה וא"כ נהי דהוי כהודאה הא קדמם לתביעה. אך ז"א כיון שלא העידו בב"ד עד אחר התביעה א"כ שפיר הוי ההודאה אחר התביעה דמה בכך שידעו העדים קודם. כיון שלא העידו והחיוב הוא על מה שמעידים וזה הוא אחר התביעה וחייב כנ"ל:
אמנם הכא כיון דקי"ל עדים החתומים על השטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ איך יתחייב כאן שבועה משום העדאת עדים דר"ח וכיון ששטר א' אמת הוי עדים כו' מאי בכך נהי דלא הוי שיעבוד קרקע מ"מ הא זה העדות של השטר העידו כבר בב"ד בשעה שחתמו דהוי כנחקרה כו' וזה הי' קודם התביעה ונהי דהוי כהודאת פיו מ"מ הא קדמה לתביעה ופטור משבועה כנ"ל ולמה יהי' עדיף מהודאת פיו הא אמרינן דיו לבא מן הדין כו' וכיון דילפינן מפיו לא מהני רק כשמעידים אחר התביעה כנ"ל. ובשטר כיון דהוי כנחקרה בשעת חתימה איך יתחייב שבועה הא עדותם הי' קודם התביעה:
ולכאורה גם בש"ס קשה גבי סלעים דינרין למה לי' הטעם משום שיעבוד קרקעות הא אף למ"ד נשבעין על שיעבוד קרקע מ"מ פטור מטעם קדמה הודאה כו' כיון דהוי כנחקרם כו'. אך באמת זה לא קשה דהא התם מודה הלוה בשתים א"כ נהי דאינו חייב משום העדאת עדים שקדמה לתביעה מ"מ הא חייב מחמת הודאתו שמודה עכשיו אחר התביעה ועל זו ההודאה קדמה התביעה ושפיר הי' חייב אי לאו משום שיעבוד קרקעות כו'. אבל הכא דאיירי שהלוה כופר לגמרי רק דיתחייב משום העדאת עדים של השטר וזה הי' שפיר קודם התביעה ופטור כנ"ל:
ובאמת הרמב"ם ז"ל לטעמי' לא קשה דהוא סובר דבשטר בעינן שיהי' ראוי להגד' העדים בשעה שבא השטר לב"ד והיינו משום דסובר שלא נגמר ההגדה עד שבא לב"ד ולכך צריכין להיות אז זוכרים ע"ש (פ"ח מה"ע). וא"כ גם בשטר הוי ממילא קדמה תביעה להודאה כיון שהעדות הוא עתה וכבר תבע כנ"ל דכשמוציא השטר בב"ד הוי העדאת עדים וא"ש. אבל להפוסקים לקמן דהוי כנחקר מיד בשעת חתימה ומהני בשטר אף שאינם זוכרים כשבא לב"ד ע"ש סי' מ"ו קשה הכא כנ"ל למה סתם דחייב שבועה:
ויש לומר דהא כשתובעו הודית לי בב"ד שאתה חייב ק' והוא מודה שהודה לו בנ' ודאי דהוי מודה מקצת וחייב ולא אמרינן דקדמה ההודאה לתביעה כיון שכבר הודה דו"א דמ"מ הודאה זו הוא אחר התביעה דהא לא ידענו שהודה עד שהודה עכשיו אחר תביעה. וא"כ גם בהעדאת עדים הדין כן אם תבעו העמדתיך בדין והעידו עדים שח יב ק' והוא כופר ובאים עדים ששמעו שנחקרה עדות בב"ד על נ' דמועיל כה"ג ודאי הוי ג"כ חייב מדר"ח ולא שייך שהי' העדאת עדים קודם התביעה דהא זה העדות שהעידו עדים מעידים לאחר התביעה וכיון שלא נודע לנו שהעידו העדים עד אחר התביעה שמעידים העדים על זה עצמם הוי שפיר קדמה תביעה להודאה דהוי ממש כאילו מודה עכשיו שהודה כבר בחמשים דהוי מודה במקצת כנ"ל וכמו כן כשמעידים העדים שכבר העידו ג"כ כנ"ל כיון שזה העדות הוא אחר התביעה. וא"כ ממילא א"ש גם הכא דנהי דעדים חתומים כו' כמי שנחקרה כו' מ"מ על זה העדות שכבר נחקרה מעידים עכשיו דכשבא השטר לב"ד נודע לנו שכבר נחקרה בשעת חתימה. וא"כ הוי כעדים מעידים עכשיו אחר התביעה שכבר נחקר עדות קודם התביעה דמהני כנ"ל. וכן הכא כיון שתובעו ומראה השטר בב"ד שפיר הוי עדות זה אחר תביעה כנ"ל:
ואף להפוסקים לקמן ע"ה דמחויב במקצת מתוך טענתו אינו חייב שבועה אף שנודע לב"ד שחייב רק דוקא בהעדאת עדים חייב. וח"כ לכאורה עדיין קשה דהא על מה שנודע עכשיו לב"ד פטור רק שיתחייב על מה שהעידו בשעה שחתמו דאז העידו העדים ועל זה פטור דקדמה לתביעה כנ"ל. אך מ"מ כיון דההעדאת עדים לא נודע לנו עד אחר התביעה שפיר מיקרי קדמה תביעה דמ"מ החיוב הוא על מה שנודע לב"ד ההעדאת עדים שהעידו וזה הוא כשמראה אחר התביעה כנ"ל וא"ש. ועדיין אינו מוכרח כיון דאין כאן עדות אחרת רק מה שהעידו בחתימתם וזה הי' קודם תביעה א"כ הוי יצאה הודאה מפיו בפטור וכמו בדבר שבמדה ומשקל כו'. וכמ"ש הר"ן ז"ל שבועות אמתניתין דאין נשבעין אלא על דבר שבמדה כו' ע"ש דגם בעדים שייך יצא בפטור כו'. ושוב אינו מתחייב אח"כ כשאין כאן עדות אחרת ע"ש:
ובאמת גוף הדבר שכתבנו ג"כ לא נמצא בפוסקים דליבעי ג"כ בהעדאת עדים קדמה תביעה ואם העידו קודם לא יתחייב שבועה כנ"ל. ואפשר למ"ש הש"ך ז"ל סי' פ"ז דבאמת הא העדים המעידים שלוה חמשים עדיין אינם מעידים שחייב דיכול להיות שפרעו דהמלוה בעדים כו' ואיך נקרא העדאת עדים הא אינם מעידים כלל שחייב וכ' כיון שאומר הלוה לא לויתי וכל האומר לא לויתי כו' א"כ שוב יודעין שחייב ע"פ העדים ע"ש. וא"כ א"ש ממילא דאף שהעידו העדים קודם תביעה שפיר חייב שבועה דהא כשהעידו העדים לא העידו כלל שחייב דהא יכול להיות שפרע רק אז כשכופר הלוה אחר התביעה ואומר לא לויתי אז נעשה ההעדאת עדים שחייב א"כ הוי שפיר ההעדאת עדים אחר התביעה דלא יצאה כלל ההעדאת ערים בפטור כיון שלא הי' כלל העדאת עדים מקודם. וכמ"ש הר"ן ז"ל גבי חבלה שם בשבועות דלא הוי יצאה הודאה בפטור קודם שנשבע כיון דקודם שנשבע לא הי' כלל העדאת עדים דלא נתברר כלל אז שחייב עד אחר השבועה ואז חייב ע"ש. וכן הכא לא נעשה העדאת עדים עד שכופר ואז הוא אחר התביעה ולא יצאה בפטור כלל כנ"ל וא"ש. רק כשעדים מעידים שלא פרעו ג"כ אז שייך שפיר הנ"ל כשקדמה לתביעה כיון דאף בלא הכפירה מועיל עדותם שחייב לגמרי שוב יצאה בפטור ולא מחייב אח"כ:
אך באמת בכה"ג בל"ז פטור להרמב"ם ז"ל דהא אינו יכול לכפור כיון שמעידין שלא פרעו ג"כ. ובזה י"ל טעם הפוסקים שלא חילקו בהא דאינו יכול לכפור בין שמודה או שכופר כמו שחילק הש"ך ז"ל דממ"נ בשטר דאינו יכול לכפור אם כופר פטור מטעם דקדמה העדאת עדים לתביעה דעדים החתומים על השטר כו' כנ"ל דכיון דאינו יכול לכפור שפיר הי' העדאת עדים לגמרי מקודם ואם מודה דאז לא שייך טעם הנ"ל כמו בסלעים דינרין דנהי דלא מחייב משום העדים חייב משום הודאתו שהוא אחר התביעה ולא שייך הנ"ל. רק אז שוב פטור מטעם הילך דמודה בדבר שאינו יכול לכפור כנ"ל וא"ש:
(ח) ואם הוציא שטר א' בלבד גובה אותו ואם הוציא אח"כ שטר הב' גובה אותו ג"כ כו'. זה דעת הרמב"ם ז"ל דגם בב"ד אחד יכול לגבות שתיהם בזא"ז כו'. ולכאורה אין הטעם מובן כלל דהא בודאי גובה א' שלא כדין ואיך יגבו הב"ד שטר הב' הא ממ"נ אינו חייב רק א' ואם זה כדין הא' שלא כדין וטעמא דקם דינא לא שייך הכא כיון שגם אז הי' בידו שטר הב' כנ"ל. וי"ל הטעם דכיון דהא דקי"ל (בסי' נ"ח) דאין המלוה נאמן לטעון סטראי שלקח הפרעון על מלוה ע"פ הוא משום דלא שביק איניש מלוה בשטר ופרע בע"פ ע"ש. וא"כ כיון דזו באה בפ"ע ומעידה כו' וכשמוציא עכשיו שטר הב' אמרינן שזה השטר כשר. וא"כ נהי דשטר הא' הי' פסול מ"מ הא שטוען שחייב לו עכ"פ מלוה ע"פ וכשפרע לו אז פרע לו המלוה ע"פ ונשאר השטר כשר חיוב עליו ועל זה לא שייך לא שביק איניש כו' דהכא הא בודאי לא נתן הפרעון על זה השטר שמוציא עכשיו והוי כטוען יש לי בידך כנגדו כיון שלא נתן לו בתורת פרעון רק שטוען שכיון שהשטר הא' הי' פסול ובאמת איני חייב לך וצריך להחזיר. וא"כ כיון דקי"ל זה גובה וזה גובה שפיר צריך הוא לשלם לו השטר הב' ועל החוב שתובעו כופר המלוה ואומר שהי' חייב לו בע"פ ואינו יכול לגבות ממנו. והא קי"ל נזקקין לתובע תחלה ע"ש במרדכי ואינו יכול ליתן לו המעות שלקח עכשיו בתורת פירעון. ז"א כמ"ש הר"ן ז"ל סוף כתובות גבי זה גובה כו' דמילי הוא ואינו יכול לסלקו בהחוב שיש לו עליו ע"ש רק מה שתובעו וע"ז נאמן שלא יוכל להוציא כיון דתפס ברשות ב"ד כנ"ל. ויש לדחות:
או י"ל למ"ש התומים לקמן סי' ע"ז גבי אין אדם נפסל ע"פ עצמו דגזירת הכתוב הוא אף שעבר העבירה מ"מ אינו פסול אם לא נתברר בב"ד שהוא פסול ע"ש. ולכאורה הכא למה במלוה ולוה וב' שטרות אמרינן יד בעה"ש ע"ה הא אף דא' פסול מ"מ לא נתברר שהוא פסול. אך זה טעות דהא מ"מ נתברר זה שא' מאותן הב' כתות פסולים ואי אפשר ושפיר מיקרי זה בירור שלא לגבות שניהם כנ"ל:
וא"כ מיושב טעם הנ"ל דבזה אחר זה שפיר גובה גם שטר הב' כשמוציאו דאמרינן זה הכשר ואף דא"כ הי' הא' פסול ופסקו שלא כדין. ז"א דאף דבאמת הם היו הפסולים מ"מ פסקו כדין כיון דהדין הוא זו באה בפ"ע כו' א"כ לא נתברר שהם פסולים כלל כיון שהעידו הם לבדם. ואף דעכשיו הא נתברר שא' פסול ומועיל למפרע דקי"ל למפרע נפסל. מ"מ הא הטעם דלא שייך הכא קם דינא כ' התומים משום דגם אז לא הי' הפסק כדין ע"ש. וא"כ להנ"ל שייך שוב שפיר קם דינא מטעם הפקר ב"ד כו' דאז הי' שפיר הפסק כדין דאף שהיו פסולין כיון שלא נתברר היו כשרים רק עכשיו ושייך שוב קם דינא דלא הוי פסק בטעות דכיון שלא ידעו הי' באמת הדין כן כמו שפסקו דהיו כשרים אף שבאמת הם פסולין כנ"ל וכיון שלא הי' בטעות שייך שפיר קם דינא כמו בפלוגתא דרבוותא ושפיר גובה גם עכשיו בשטר הב' כנ"ל וא"ש:
מ"ש בתומים על דיעה ב' דיכול להשביעו אם יש לו שטר הב'. והקשה הא הוי טענת ספק דאף שראו בידו שמא שרפו עכשיו ע"ש. וי"ל למ"ש לקמן ע"ב ס' י"ז בהג"ה כשטוען שיש לו בידו הפקדון יכול לישבע דברי שאינו חייב נו אף שאינו יודע שמא נאנס הפקדון וחייב הוא מ"מ כיון שהלה טוען להד"ם א"כ מודה שלא נאנס דכל האומר לא לויתי כו' ממילא יכול לישבע בברי שאינו חייב לו רק בטוען יען נאנס ע"ש בש"ך. וא"כ גם הכא אם המלוה טוען שלא הי' לו שטר הב' כלל א"כ ממילא הוי טענת הלוה שוב טענת ברי כיון דאומר שלא הי' לו מודה שלא שרפו דכל האומר לא לויתי כו' כמו התם וממילא כיון שהלוה יודע שהי' לו שטר ההוא שפיר הוי טענת ברי ע"י הודאתו שלא שרפו דכיון דיכול לישבע ע"י הנ"ל מכש"כ דהוי ברי לענין דיכול להשביעו כנ"ל:
(ט) ב' מלוים שהוציאו כל א' שטר על לוה א' שאלו הכתות חתומים כו' כל א' נשבע ונוטל כו'. ש"ס שם דאמר ב' מלוים ולוה א' היינו חנוני על פנקסו כו' וסבעה"ת שער כ"ט ח"ג הקשה מהא דאמרינן (סי' מ"ט) הי' חייב לב' יוסף בן שמעון ויש לו שובר א' כו' שטרות שניהם פרועים ולא אמרינן שנשבעין ונוטלין כי הכא אף דג"כ ודאי חייב לאחד מהם. ותירץ דהתם ודאי מפסיד הלוה ויכול לדחותה כו' אבל הכא נהי דכת אחת ודאי פסולים מ"מ יכול להיות שלא הרגיש בעדים פסולים וחייב לו באמת ב' השטרות לפיכך שניהם נשבעים ונוטלים ע"ש. וקשיא לי לכאורה דמסתימת הפוסקים נראה דכאן בב' מלוים ולוה א' דיש להם דין שטר גמור וגובים שניהם אף ממשועבדים ויכולים לגבות שניהם אף מלוקח א' שלקח מהלוה ג"כ בשבועה כנ"ל. וא"כ לענין לקוחות שפיר קשה קושית בעה"ת הנ"ל דכיון שכת א' ודאי פסולים א"כ נהי דיכול להיות דההלואה אמת הא מ"מ מלקוחות ודאי גובה שטר א' שלא כדין דאינו אלא מלוה ע"פ דשטר א' ודאי פסול. וא"כ נגד לקוחות שפיר נימא דאינו גובה כלל כמו ביוסף בן שמעון דהלוקח ודאי מפסיד אף שההלואה אמת כנ"ל: