חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות עדות · סימן ל
סעיף א
עדי דיני ממונות חוץ מעדי חבלות לא היו צריכין דרישה וחקירה כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זא"ז מנה בשנה פלונית אף שלא ביוונו החודש ולא המקום שהלוה בו ולא המנה אם הי' ממטבע פלונית או ממטבע פלונית עדותן קיימת. ואם נרא' לדיין שהדין מרומה צריך דו"ח להוציא הדין לאמיתו (עיין לעיל סי' ט"ו ועדים המעידין על דבר איסור עיין באה"ע סי' י"ז ומ"ב אי בעי דו"ח):
(א) עדי ד"מ כו'. מבואר בש"ס פ' אד"מ דמדאורייתא גם ד"מ בעי דו"ח דכ' משפט א' כו' רק מדרבנן משום נ"ד כו'. ובש"ך ז"ל לקמן סי' ל"ג פסק דהתקנה הי' רק שא"צ דו"ח ואמרינן מסתמא יודעין החקירו' אבל אם אירע שחקרום ואמרו א"י עדותן בטלה דהוי לי' עדות שאאי"ל דגם עכשיו בעי בממון שיהי' יכול להזימם ע"ש. ודבריו נראים תמוהים מאד דמה מועיל מה שמסתמא יודעין החקירות אטו תליא הפסול דעשאאי"ל בידיעתם הא אף שיודעין כיון שאין מגידים בב"ד החקירות א"א יכול להזימם ומה מהני מה שיודעין. וע"כ כיון דהי' התקנה משום נ"ד דיועיל עדות ממון בלא חקירות נכלל בזה שגם עשאי"ל לא יהי' צריך ומה חילוק בין שאומרים א"י או שלא חקרום כנ"ל:
אמנם הנה מה שמבואר ופשוט בדברי האחרונים ז"ל דלכך י' אין יודעין החקירות עדותן בטלה משום דהוי עדות שאאי"ל וכדמשמע פשטא דש"ס לכאורה פ' היו בודקין דאקשי להו מכדי בדיקות דאורייתא כמו חקירות כו' ומשני חקירות הוי לי' עשאאי"ל ע"ש בב"י וסמ"ע וש"ך. וכן משמע לשון רש"י ז"ל סנהדרין מ' ע"א אמר א' א"י כו' דז' חקירות מקרא נפקא ובעינן בכולהו שתהא יכול להזימן דהזמה כתיבא בהו וכיון דאמר א"י אאי"ל באותה חקירה וכיון שא"א לקיים כו' באותו העד בטלה כל העדות כו' דאיך כו' עד שיוזמו כולן ע"ש:
אמנם הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה"ע) פסק דא"י אם בסייף או בארירן ג"כ בטל ותמהו עליו נהי דהוי חקירו' מ"מ הא מבואר בש"ס דלכך חלוק חקירות מבדיקות שיבטל בא"י משום עשאאי"ל ובזה ליכא טעמא וממילא שוה לבדיקות ורק בהכחשה יבטל כו'. ותירץ הלח"מ דע"כ לא צריכין להאי טעמא רק בחקירות דאינם מגוף העדות כמו זמן ומקום אבל בגוף העדות במה הרג כו' בלאו האי טעמא מיפסל בא"י דאין זה נכון אף דלא שייך עשאאי"ל כו' וכ"כ המ"ל ע"ש:
וכן מבואר בחידושי הר"ן ז"ל דהרמב"ם משוה סייף לארירן לגבי ע"ג במה עבד כו' והנך דבגוף העדות הם חוץ הז' חקירות ע"ש והכ"מ הניח בצ"ע גם על במה עבד כו'. ודבריו תמוהים דנראה פשוט דעיקר ראיית הרמב"ם ז"ל מזה כיון דתני במתני' אחר החקירות דזמן מכירים אתם כו' הקריתם כו' עכו"ם מי עבד ובמה עבד כו' ע"ש. א"כ כיון דכללינהו ודאי כמו דמכירין או התריתם אם א"י אין כאן עדות המחייב מיתה כלל א"כ ממילא גם במה עבד אף שיודעין שעבד בעבודה שחייב מיתה רק שא"י איזה עבודה ג"כ בטל וממילא גם ברוצח שא"י במה הרגו בסייף או בארירן ג"כ ממש כנ"ל ובטל. ולע"ד מוכח כן להדיא מלשון הברייתא מ' ע"ב דמייתי הש"ס אהך מתני' לפרושי ת"ר מכירין אתם אותו כותי הרג או ישראל הרג התריתם בו קיבל עליו התראה התיר עצמו למיתה המית תוך כ"ד כו' העובד ע"ג מי עבד לפעור או למרקילוס ובמה עבד בזיבוח וקיטור כו' ע"ש:
ויש לדקדק חדא למה לי' לפרושי הא דמכירין אתם אותו דמילתא דפשיטא הוא ועוד למה שינה הבריי' דבהנך דמכירין והתריתם נקיט הבדיקה אם חייב מיתה או לא שאם כותי הי' או לא התרו או לא קיבל פטור לגמרי וגבי מי עבד ובמה עבד נקיט מה שב"כ וב"כ חייב דבין זביח ובין קיטור מחייב. אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל מדויק שפיר דהוי אפשר לפרושי מתני' כהחולקין על הרמב"ם בתרי גווני או דכל הנך בדיקות נינהו והפי' מכירין אתם אותו אף שהעידו דישראל הרג בודאי. בודקין אותו אם מכירין מי הוא וה"א דזה בדיקות כיון שב"כ וב"כ חייב וכן התריתם בו הפי' כיון דסגי בהתראה ע"י אחר כמבואר במשנה פ"ק דמכות. ולכך אף דכבר העידו שעבר בהתראה שיילינן להו אם הם בעצמם התרו בו אי לא רק מפי אחר וג"כ אינו רק בדיקות שב"כ וב"כ חייב וממילא נם מי עבד ובמה עבד הוי ג"כ בדיקות וממילא הי' הדין בכל הנך באומרים א"י עדותן קיימת רק בהכחשה וכדעת החולקין כנ"ל:
עוד הי' אפשר לפרש להיפוך דכל הנך דמתני' הוא יתר על חקירות דזמן רק מה שגוף החיוב תלוי בו אם חייב מיתה או לא שאינו ענין לחקירות ובדיקות כלל. ומכירין אתם והתריתם כפשטי' דבל"ז אינו חייב כלל. ואח"כ תני את מי עבד היינו ששואלין מקודם לאיזה ע"ג עבד ואח"כ שואלין במה עבד אם בעבודה שעבודתה בכך דפוטר למרקילוס פטור. ושפיר ג"כ גוף החיוב תלוי בהם וכולהו בחד גווני וג"כ לא הי' מוכח כלל דעת הרמב"ם ז"ל. ולכך באה הבריית' לשלול ב' הפירושים וחלקינהו דמכירין כו' היינו אי כותי כו' וכן התריתם אי קיבל עליו כו' ודלא כפי' הא' הנ"ל ובהנך פשיטא דפטור בא"י. ואח"כ מפרש מי עבד כו' דלא כפי הב' הנ"ל וכן במה עבד רק דאף דמה דב"כ וב"כ חייב מ"מ כיון שהוא בגוף העדות דינו שוה להא דמכירין אתם כו' שבאומר א"י בטל ומדוקדק כדעת הרמב"ם ז"ל. ובאמת גם הראב"ד לא נחלק רק בסייף וארירן וסובר שאינו דומה לבמה עבד וכ"כ הר"ן ז"ל שם בשם הראב"ד. ואף שהוא חילוק דחוק מ"מ כ' הר"ן ז"ל שם דמבואר דלא כהרמב"ם בש"ס להדיא פ' ז"ב ד"ל דסייף וארירן מיקרי בדיקות וזה שהכריתם לחלק בין סייף כו' לבמה עבד. אמנם לע"ד אינו מבואר כלל דראייתם מהא דאמר ר"ח א' אומר בסייף וא' אומר בארירן אין זה נכון א' אומר כליו לבנים כו' ה"ז נכון כו'. ובאמת י"ל בפשיטו' דודאי הא בהא תליא דר"ח דסבר דזה אומר כלי' לבנים כו' ה"ז נכון ולא מיפסל גם בהכחשה בבדיקות דלא שייכי בגוף העדות וממילא ע"כ בדיקות דקרא ודמתני' הם בסייף ובארירן כו' וכה"ג. וע"כ מפרש המשנה דלא כהפי' הנ"ל רק במה עבד כו' וכל הני בדיקות נינהו. משא"כ לדידן דקי"ל כרבא שם וכפשטא דברייתא דפ' היו בודקין (דמ"א) דכליו לבנים כו' הוי בדיקות דמיבטל העדות בהכחשה אף דאינם מגוף העדות. א"כ אי אפשר לפרש במשנה דנקיט במה עבד בבדיקות דהוי לי' למיתני רבותא דבדיקות דכליו לבנים דג"כ בטל בהכחשה ומה לי' למינקט בדיקות דגוף העדות וע"כ הפי' כברייתא הנ"ל דמכירין אתם כו' הם החקירות היתר על הז' דשייך בגוף העדות וגם במה עבד כו' בנ"ל ואח"כ תני בדיקות בפ"ע היינו כל מה שהוא בדיקות כליו לבנים וכריב"ז דבדק בעוקצי תאני' כו' ועלה אמר מה בין חקירות כו' ואדרבה מוכח לדידן דסייף וארירן בכלל חקירות נינהו וכמו במה עבד כו':
ומיושבים בזה דברי הרמב"ם ז"ל. דהנה עדיין קשה גם לתירוץ הלח"מ ומ"ל הנ"ל דכיון דע"כ רב"ח דשאל מה בין חקירות כו' ידע דחקירות שהם שייכים לגוף העדות הם שפיר חזוקין מבדיקות ליפסל בא"י. וא"כ מה שאל על החקירות וזמן ומקום הא ע"כ זה מיקרי ג"כ יותר שייך לגוף העדות מבדיקות גם בלא הטעם דעשאאי"ל דהא בד"מ ג"כ עדים המכחישין בחקירות זמן בטל ובבדיקות קיים משום דלא דייקי לפי שאינו מגוף העדות משא"כ חקירות דזמן. א"כ מאי הוי קשיא לי' אחקירות דזמן הא שפיר חלוקין מבדיקות לפי שהן שייכים לגוף העדות וכמו הא דסייף וארירן כו'. אמנם באמת נראה דזה עצמו הוא הטעם. דלכאורה לא הי' זמן ומקום שייך לגוף העדות דבשלמא סייף וארירן דעכ"פ צריך שיהי' בכלי כדי להמית וצריכין לדקדק על הכלי שוב גם בין בסייף וארירן אף שב"כ וב"כ חייב מ"מ אין זה נכון. אבל זמן ומקום שלעולם אין חילוק דבאיזה זמן או מקום שהרג עכ"פ חייב כ"ב לא מיקרי שייך לגוף העדות כלל דא"צ לדקדק כלל בענין הזמן. טכא"כ בהא דסייף כו' וכן במה עבד זיבוח וקיטור כו' אף דב"כ וכ"כ חייב מ"מ כיון דעכ"פ צריך שיהי' מהעבודות המחייבין מיתה וממילא צריכין לדקדק בהעבודה ושוב אף שיודעין שא' מאלו עבד בזוביח כו' מה שב"כ וב"כ חייב מ"מ הא שוב לא דקדקו היטב בענין שתלוי בו החיוב משא"כ זמן ומקום כנ"ל:
וזה ששאל רב"ח מה בין חקירות כו' ושני לי' ד"ח הוי לי' עשאאי"ל כו' והיינו דכיון שאמרה תורה דצריך עדות שיכול להזימם וא"כ שוב ענין הזמן והמקום שייך לגוף החיוב דצריכין לדקדק בענין הזמן והמקום כדי שיהי' יוכל להזימם וממילא שוב כשאומרים א"י בטל מצד עצמו כמו סייף וארירן דלא דקדקו בגוף העדות מה ששייך להחיוב וכמו סייף וארירן ובמה עבד כנ"ל. והוא ממש כהרמב"ם ז"ל ובכולן הטעם שוה לפי שלא דקדק בגוף העדות כנ"ל:
ומיושב בזה כמה תמיהות לע"ד. דהא לרש"י ז"ל שפי' במשנה אמר א' א"י עדותן בטלה דז"ח מקרא ילפי ובעינן בכולהו שתהא יכול להזימו וכיון דאמר א"י אאי"ל באותה חקירה כו'. וקשה איך אמרינן דאף דא"י אם ס' או י' לחודש בטנה העדות או בשבוע כה"ג והא אמרינן להדיא בזה אומר ב' לחודש וזה אומר ג' דקיים וע"כ דיהבינן להו כולא טעותייהו בהזמה. ועכ"פ מוכח דמה שיהי' יכול להזימם על ב' הימים מיקרי יכול להזימם והא ג"כ בצרי להו חקירות דבאיזה יום והוי עכ"פ כאומרים א"י אם בב' או ג' לחודש דמשמע ממתני' דבכל החקירות בטל כשא"י ואמאי הא אף דאין יודעין אם בט' או י' לחודש מ"מ יכולין להזימם על ב' הימים כיון דע"כ סגי בהכי כנ"ל. ואי בטל משום דבצרי להו כו' גם התם לא יועיל כנ"ל. וע"כ לרש"י ז"ל משום דמכוונים יום השבוע אח"כ אנו רואין שטעה הא' בעיבורא דירחא. ושפיר יהי' שייך ההזמה גם על אותו יום לבד שמכוין ליום השבוע. ולכך לא פריך בש"ס פסחים (י"ב) רק על השעות וע"ז הוצרך שנוי' דיהבינן כולא טעותי' אבל אימי החודש לא קשיא לי' כיון דמכווני' ימי השבוע כנ"ל. אמנם א"כ גם באומרים א"י אם ט' או י' לחודש רק היום של השבוע יודעין ג"כ יהי' קיים דשפיר יכולין להזימם ג"כ בימי השבוע ובמשנה מבואר סתם דבכל א' מהחקירות בטל בא"י. ואם נאמר כמ"ש רש"י אימי החודש לחוד דלא סגי משום שמא לא יעלו המזימין על לב ימי החודש וע"י השבוע יזכרו כו' כמו כן נימא להיפך גם כן דמגרע כח הזמה אף שיודעין יום השבוע ומסופקין על יום מימי החודש כנ"ל. א"כ גם א' אומר בב' וא' בג' ג"כ יבטל מטעם זה עצמו שמגרע כח ההזמם על מזימין שלא יעלו על לבם ימי השבוע רק החודש כנ"ל וע"כ מה שטעו לא עדיף מא"י. אך בזה י"ל דבשלמא באמרו א"י בט' או בי' א"כ אותן המזימין שאין עולה על לבם רק ימי החודש ושהי' עמם בע' לא יבאו כלל לב"ד דלדעתם אין שום תועלת בהזמתם דגם העדות לא יבטל דאם בט' היו עמם ע"כ הי' בי' כיון שהם עצמם מסופקין ולכך צריך שידעו כו' משא"כ א' אומר בב' וא' אומר בג' ומכווני יום השבוע אינו מגרע כלום כח ההזמה דאף המזימין שאין עונה על לבם רק ימי החודש שבכ' הי' עמם ג"כ ע"כ יבואו לב"ד להעיד ולהזים את הא' דאף דאין נעשים זוממין עד שיוזמו שניהם מ"מ עכ"פ עדותן יבטל ומחויבים לבא להציל הנידון וממילא שיבואו לב"ד שוב תועיל ההזמה על שתיהן כיון שכוונו יום השבוע ואינו מגרע כלל משא"כ בא"י אף ביום א' שפיר י"ל דבטל אף דמכוונים יום השבוע דמגרע כח ההזמה כנ"ל. אך בשעות קשה דמשמע בגמרא פסחים הנ"ל דאף בסתם עדים יהיבינן להו כולהו טעותייהו בהזמה וא"כ גם אם א"י באיזה שעה למה בטל הא אפשר להזימם על כל הספק. אך גם בזה י"ל דאינו נלמד מקרא רק דבעי ז' חקירות שצריך חלק מיוחד מהיום ולא סגי במה שיוכלו להזימם על כל היום רק על חלק מיום אבל לא נלמד כמה וי"ל כמו שהדרך לטעות או ב' או ג' בכך די שיוכלו להזימם על ב' או ג' שעות שהוא ג"כ חלק מיוחד מהיום. אך לפ"ז באומרים א"י אם בשעה ב' או ג' ג"כ כשר דאפשר עכ"פ להזימם על ג' שעות ודוקא כשאומרים א"י באיזה שעה ביום דתצטרך הזמה על כל היום ובצר להו הזמה מחד מהז' חקירות היינו על חלק מיוחד מיום. משא"כ בא"י אם ב' או ג' כנ"ל ומ"מ הוא דוחק דמשמע דגם כה"ג בטל:
ולמ"ש לדעת הרמב"ם א"ש דכיון שהיום שייך להזמה ומגוף העדות הוא וכן השעה שוב כשא"י אינו נכון דלא דקדקו במה דשייך להעדות וכסייף וארירן. משא"כ א' אומר בב' וא' אומר בג' דכל א' דקדק שפיר רק דחזינן דאחד טעה בעיבורא דירחא אבל מ"מ חשיב נכון כיון דרובא טעו ולפי מה שהי' סובר שהחודש מלא דק שפיר. ורק מטעם הזמה שפיר סגי במה שיוכלו להזימם בכולא טעותיהו כנ"ל. וכן סנהדרין פ"א כ' תוס' דגם באפשר להזימם באופן רחוק מיקרי עדות שאתה יכול להזימם ותירוצם הנ"ל מוכרח דהא יליף מקרא דנידון בחמורה ולר"ע סנהדרין שראו בא' שהרג פטור (ב"ק ד"צ מכות י"ב) דגם עד הרואה א"נ דיין ונא מיתוקמי' לדידי' בפני ב"ד וע"כ כתי' הב' של תוספ' דא מתזמי קמאי כו' וא"כ למה בחקירות כשא"י יום או שעה שמגרע קצת כח הזמה יבטל. וצ"ל דגזה"כ הוא כמ"ש רש"י ז"ל. וא"כ נגמר מזה דכ"ש כשמגרע כח הזמה באופן הנ"ל דלא יועיל אלא אי מתזמי קמאי דלא מהני וצ"ל דגם זה כיון דילפינן מקרא ע"כ גזה"כ לחלק כנ"ל ודוחק. ולמ"ש א"ש דבחקירות כיון דיש פסול משום עדות שאאי"ל שוב בטל כשא"י מצד עצמו דאינו נכון כיון שלא דקדקו כנ"ל. משא"כ מצד פסול דא"י להזימו לחוד סגי אף שיכול להזימו באופן רחוק כנ"ל. וכן מבואר לשון הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' עדות שכללם א"י באיזה שעה וא"י אם בסייף כו' בכלל אין זה נכון ע"ש. והא דאמר ע"ש חקירות כו' ושני לי' חקירות הוי עשאאי"ל ע"ש מ"א ע"ב היינו כמ"ש לעיל דאמת הוא דבטל משום עדות שאאי"ל ומה"ט יש שוב פסול אחר משום שא"י גוף העדות גם כך דלא דקדקו כנ"ל:
ועוד די"ל רב"ח לטעמי' דסבר כר"ח דכליו לבנים כו' ה"ז נכון דמשני התם מ"א ע"א שעקץ תאנה בשבת דעלה מיקטיל ע"ש. וממילא ע"כ בדיקות רק סייף וארירן וכמ"ש לעיל וע"כ פריך שפיר מאי שנא בדיקות דסייף כו' מחקירות דיום כו' דבסייף כו' ג"כ מגוף העדות ואעפ"כ כשר בא"י. ושני לי' דחקירות פסול משום עשאאי"ל. אבל לדידן דקי"ל כרבא דכליו לבנים בדיקות וסייף וארירן חקירות דתלי' בהא כמ"ש לעיל ממילא בל"ז פסול כשא' משום דאינו נכון כמו בסייף כו'. ובש"ס ב"ק ע"ה ע"ב דפריך והא קי"ל כשאאי"ל כו' ומשני ה"מ דלא ידעי באיזה יום באיזה שעה דליכא לפדות כלל כו' ע"ש. ואינו מובן למה ליכא לפדות כלל משום שא"י כאיזה שעה. הא אין הפסול רק משום עשאאי"ל וגם שם עשאאי"ל וע"ש ברש"י. ולמ"ש מיושב דכיון דשייך להזמה הוי ביטול דליכא לעדות שאין זה נכון דלא דקדקו כנ"ל משא"כ שם דשפיר דקדקו רק שאאי"ל בזה פליגי סומכוס ורבנן ע"ש:
עוד לע"ד ראי' ברורה לזה דהא חקירות יליף לה בגמ' מ' ע"ב מעדים זוממין דכ' ודרשו כו' היינו ממה שצריך לחקור עדים המזימין כדי לחייב העדים ע"ש דילפינן בג"ש לכל עדים דבעי דו"ח ע"ש. והא רבא סבר סנהדרין ע"ח ע"א עדי טרפה שהוזמו חייבין דלא בעי כלל עשאי"ל במזימין ע"ש. ופרש"י ז"ל דפ"ז חידוש לא בעי בהו יכול להזימם ע"ש. וא"כ בע"ז לא יבטל כלל כשא"י החקירות דהא לא צריך יכול להזימם. ואף דהא בע"ז בל"ז צריך שיאמרו החקירות דהא מזימים העדים ע"כ על היום והמקום אך א"כ קרא למה וע"כ דמ"מ אף שאומרים יום החודש צריכים לחקור על יום השבוע או כמו אמש הרגו אף שאומרים אמש עמנו הייתם חוקרין אותם איזה יום כו' כדאמר בש"ס שם וא"כ קשה לרבא למה באמת [יבטל] כיון דא"צ י"ל וא"ל דבהזמה דעיקרו על הזמן חשוב טפי גוף העדות משאר עדיות ולכך בטל אף דלא בעי י"ל. ז"א דא"כ איך בעי למילף בס"ד מזוממין החקירות בלא נ"ש ע"ש והא ליכא למילף דשאני ע"ז דחקירות זמן שייך יותר לגוף העדות וע"כ דאין חילוק דיליף כמו בע"ז דשייך הזמן ומקום לעדות צריך דו"ח כן בעדים הראשונים כיון דבעי עשאי"ל חשוב ג"כ גוף העדות וממילא בטל כשא"י מצד גוף העדות שא"י ואינו נכון כמו בסייף כנ"ל:
וא"כ שפיר י"ל כדין הש"ך דאף דבטלו חכמים משום נ"ד שלא יצטרך בד"מ דו"ח מ"מ דוקא בסתם א"צ דו"ח ואף דממילא הוי עשאאי"ל ע"ז תיקון שיועיל ואמרינן מסתמא דקדקו ויודעין באיזה יום ואין כאן רק פסול דעשאאי"ל וזה הכשירו. אבל כשחקרום וא"י החקירות דבזה פסול משום אין זה נכון י"ל דפסול זה שבגופו של עדות לא הכשירו חכמים כלל דא"צ להכשיר זה כיון דלא בעי דו"ח לא שייך נעילת דלת וממילא כשא"י בטל:
ומ"מ אינו מוכרח דהש"ך לטעמי' שרוצה לפסוק דגם עשאאי"ל פסול בממון ע"ש. אבל אי נימא כמ"ש דכיון דלא בעי דו"ח ע"כ הכשירו חכמים עשאאי"ל רק דנימא כשא"י החקירות בטל דאינו נכון י"ל דכיון דס"ד דש"ס דחקירות כבדיקות ושני רק משום עשאי"ל. וא"כ גם הטעם דאינו נכון רק כשהי' צריך יכול להזימם אז שייך הזמן והמקום לגוף העדות משא"כ כיון דתיקנו דעדות שאאי"ל בשר ממילא לא שייך זמן ומקום לגוף העדות כלל וחשיב נכון כמו כלים לבנים כו'. ומ"מ אינו מוכרח דהא במכחישין בבדיקות כשר בד"מ ובחקירות בטל וע"כ דגם אחר התקנה מיקרי החקירות דזמן ומקום שייך לגוף העדות. וממילא י"ל דבטל כשא"י דאינו נכון כנ"ל:
ואין זה חידוש דאף שא"צ דו"ח ואם חקרום וא"י בטל. דהא תוס' כ' להדיא בשם ר"ת חולין י"א ע"ב ד"ה ליחוש כו' דאע"ג דאי לא שיילינן לעדים אי טרפה כו' קטלינן לי' דאזלינן בתר רובא מ"מ אי שיילינן להו וא"י בטל עדותן. וכ' דיש ג' חילוקים כלים לבנים דלא שייך כלל לגוף העדות כשר אף אי מכחשי. וסייף וארירן שייך יותר פסול במכחשי ובא"י כשר. ואי טרפה דשייך יותר לגוף העדות בטל כשא"י ג"כ ע"ש. ואף רשב"ג דפליג אר"ט ור"ע (ספ"ק דמכות) היינו דלא שיילינן להו אבל בדין זה כששאלו וא"י לא פליג כלל. וא"כ לר"ת ז"ל אין שום הוכחה ממה שתיקנו דלא בעי דו"ח בממון שיהי' כשר כשחקרום וא"י החקירות דהא גם אחר התקנה שייכים החקירות לגוף העדות יותר מסייף וארירן דזה רק בדיקות לר"ת דפוסק כר"ח וכשר בממון אף דמכחשי בבדיקות וחקירות דזמן ומקום פסול בממון גם עכשיו כנ"ל. וממילא י"ל כיון דשייכי העדות בטל כשאין יודעין כנ"ל אף דלא בעי דו"ח. ואף דתוס' ספ"ק דמכות תמהו על דברי ר"ת ז"ל דאין סברא ע"ש. היינו שם לענין טרפה כיון דא"צ לשאלם משום דאזלינן בתר רובא קטלינן לי' אף שבאמת ספק אם טרפה א"כ מה סברא שכשהעדים א"י יגרע הא ג"כ רוב זה משוי לודאי לעדים כמו לב"ד ע"ש. משא"כ בזה דלא בפי דו"ח בממון דאמרינן שיודעין ומ"מ כשא"י שפיר אין זה נכון כנ"ל וי"ל דבטל גם עכשיו כנ"ל:
גם יש עוד טעם לפסול כשא"י. דהרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ריש פ' היו בודקין בחילוק שבין בדיקות לחקירות כ' והעיקר עשאאי"ל כו'. ואם אמר בחקירות א"י א"א בהם הזמה כו' ונאמר עדות שקר הוא זה וזה שאומר בחקירות א"י הוא כדי שלא תתקיים עליהם הזמה ע"ש. ולכאורה תמוה למה לי זה כיון דעשאאי"ל מול ממילא בטל בא"י החקירות הא אף בטריפה וכה"ג לא מהני משום עדות שאי אתה י"ל דלא שייך הטעם הנ"ל. ונראה דכוונתו ליישב מ"ש לעיל דאף שא"י באיזה שעה וכה"ג מ"מ יכול להזימם על כל היום וכמו דיהבינן להו כולא טעותא ולמה בטל כשא"י. ולכך נתן טעם דאמרה תורה חקירות שעי"ז נחקור אם אמת העדות וכשאומרים א"י שאין דרך להסתפק אנו תולין משום זה עצמו דמורה ששקר מעידים ואומרים א"י באיזה שעה כדי שלא יוכלו להזימם כנ"ל משא"כ במה דרובא דאינשי טעו שאין ריעותא כלל שפיר סגי במה דיוכלו להזימם בכולה טעותא כנ"ל. וכן רש"י ז"ל ב"ק ע"ה ע"ב פי' אמאי דאמר ה"מ בא"י באיזה יום ושמה כו' דאיכא למימר דלהכי עבדי דמסתפו דלא ליתי סהדי דלזמינהו כו' ע"ש. מבואר מדבריהם דמטעם ריעותא בעדותם כשאומרים א"י בחקירות אמרי' דשקר ובכונה אומרים א"י וא"כ נהי דתיקנו דלא צריך בממון דו"ח מ"מ הא בדין מרומה לא תיקנו וצריך דו"ח כמו מדאורייתא וא"כ כשא"י החקירות זה עצמו משוי להו מרומה דהא התורה אמרה שזה ראי' דמעידים שקר ולכך אומרים שא"י החקירות. ונהי דתיקנו דא"צ דו"ח היינו כשאין חוקרין א"כ אין ריעותא בעדותן רק שלא חקרום משא"כ כשחקרום ואומרים א"י שפיר הריעותא כמו מה"ת ובטל וע"ז לא הי' התקנה להכשיר דא"צ דלא שייך נ"ד כיון דא"צ דו"ח:
וטעם הש"ך ז"ל שפוסק דגם עשאאי"ל פסול והא כיון דאין דו"ח מה בכך שיודעין מ"מ כיון שלא הגידו הוי עשאאי"ל כתבנו כבר לעיל סי' כ"ט ס"ק א' דדוקא בלי דו"ח דעדיין אין העדות בטל רק שמחוסר לחקור אותם ע"ז הי' התקנה שלא לחקרם ואף שאאי"ל מ"מ הוא רק מצד חסרון מעשה שעדיין לא חקרום משא"כ כשכבר אמרו א"י דבטל מה"ת לא תיקנו כלל להכשיר מה שפסול מה"ת ועוד די"ל דכמו דהא אין העדים זוממין עד שיגמר הדין ואעפ"כ חשיב מיד כשהעידו נגמר עדותן משום שיכול להזימם כשיגמרו הדין מתיראים כנ"ל. וא"כ כיון דאפשר לחקור אותם ויצטרכו להשיב על זמן שפיר מיקרי גוף העדות יכול להזימם בשעה שמעידים שלוה דשמא יחקרו הב"ד ויצטרכו להשיב וכשיאמרו החקירות יוכלו להזימם ואף שבידם לומר א"י כשיחקרום מ"מ מלבד דאין אדם עושה עצמו מסופק ואין אומר א"י שנראה שקר רק דבל"ז הא מבטל העדות באמת כשיאמרו א"י כנ"ל וא"כ כיון שבאין להעיד ולחייב זה מסתמא אמת שמתיראין להעיד שמא יחקרו ולא יתקיים העדות או שיאמרו החקירות ויוכלו להזימם. והא כיון דאפשר בהזמה באופן רחוק ג"כ חשוב יכול להזימו כמבואר בתוס' הנ"ל מ"מ גם שא"צ דו"ח ע"מ לענין גוף העדות שלוה חשיב שפיר יכול להזימם שע"פ מה שבאים להעיד שיועיל עדותם מתיראים מספק הזמה כשיחקרום כנ"ל רק מה"ת לא מהני עד שיחקרום ותיקנו דא"צ. וזה מועיל אף שהוא רק ספק לעדים שמא יחקרום ויבא לידי הזמה אבל כשאמרו א"י שודאי לא יוכלו להזימם י"ל דלא הכשירו:
ובתומים סי' ל"ג משוי לש"ך טועה ע"ש. ובכל דבריו אין בהם כדי לדחות כמ"ש. ומ"ש שם מי מעדים בזה"ז שידע איזה שמיעה וגם באמש הרגו צריך דו"ח. לק"מ דהא דצריך באמת דו"ח הוא רק בד"נ כמו בדיקות ע"ש בר"ן דהא שפיר יכול להזימן ע"ש ומ"ש לקמן. ומה שדחה ראיית הש"ך ז"ל מהכחשה בחקירות מחביות יין דבטל בהכחשה ומה הזמה שייך בהו דבריו תמוהים דראית הש"ך ז"ל דלרמב"ם א"י אם בסייף וכה"ג בטל ואף דלא שייך הזמה משום דשייך לגוף העדות וע"כ דפריך הש"ס מה בין חקירות לבדיקות הוא דחקירות דזען אינו שייך כלל לגוף העדות כסייף וארירן ושני לי' דבטל מטעם עשאאי"ל והש"ך לא מפרש כמ"ש לעיל דמש"ה חשיב שייך לגוף העדות רק כפשט הסוגיא דהפסול רק משום עשאאי"ל ואלה"ט הוי כבדיקות לא כסייף וארירן א"כ כיון דכשר בממון עשאאי"ל שוב הזמן כשאר בדיקות דכשר מכחישין לא כיין ושמן כנ"ל וזה פשוט:
וכן מעדים קרובים לדיינים כ' הטעם אף דא"צ יכול להזימם מ"מ בעינן דאם כוונו היום ובאמת באו זוממים שיהי' הב"ד מוכשר לקבלן כו' ולא יהי' כו' ולקתה מדת הדין ותצא משפט מעוקל שיש זוממין ואין מקבלין אותם ע"ש. וזה טעם בדוי מלב מה בכך הא פסלה תורה לקבל אותם שהב"ד קרובים וילכו לב"ד אחר. בשלמא אי בעי י"ל י"ל דצריך דוקא יכול להזימם בב"ד זה מדכ' ועמדו כו' ועשיתם כו' אבל אי א"צ עשאי"ל רק מסברא הנ"ל מה בכך שיוזמו בב"ד אחר. וזה אמת שמה שרצה הש"ך ז"ל להשוות כל הפ' דסברי דעשאאי"ל לא מהני בממון אינו נראה דפשט לשון רמב"ם ז"ל פ' י"ז מה' מלוה אינו סובל כלל פירושו. וכן פ"ב מה' רוצח והנ"י פ' אד"מ דהא בהא תליא כיון שתיקנו דלא ליבעי דו"ח ממילא בכלל התקנה דאף עשאאי"ל יכשר. וכן כשחקרום וא"י ג"כ מהני דלרמב"ם לא שייך גם הטעם שכתבנו לעיל דכיון דשייך להזמה חשיב לגוף העדות ופסול בא"י דזה שייך מדינא אבל כשתיקנו דא"צ י"ל דלא שייך כמ"ש לעיל. ועוד דהא הרמב"ם כ' להדיא דבא"י אם בסייף כו' כשר בד"מ ע"ש פ"ג מה' עדות שכולל לא כוונו המקום ולא המנה אם מטבע פלוני וא"כ נהי דחשיב מגוף העדות ג"כ כשר בא"י ולש"ך ז"ל צריך לפרש לא כוונו שלא שאלו אותם ואינו במשמע כלל:
גם טעם ב' שכתבנו שיהי' כמרומה ע"י שא"י ג"כ אינו מוכרח כלל דכוונת רש"י ב"ק הנ"ל ורמב"ם בפי' המשנה רק דיש יותר בירור כשמתיראים מהזמה שאומרים אמת וכשאומרים א"י אפשר לתלות שאמרו כן שלא יוכלו להזימם ואין כאן בירור כ"כ שאומרים אמת והתורה אמרה לחקור אותם אם אמת עדותם ושלא לסמוך על סתם עדות משא"כ כשתיקנו דא"צ דו"ח ולסמוך על הסתם שאומרים אמת שוב גם באומרים א"י אין תולין במרמה ולא מבטלינן מספק. וכמ"ש רש"י גבי איחרוהו וכתבו ריש פ' אד"מ ע"ש:
אבל תוס' והמרדכי שכ' בעדים קרובים לב"ד ובעד נעשה דיין משום עשאאי"ל וסוברים דבעי גם בממון עשאאי"ל נראה דסוברים כהש"ך ז"ל דאם חקרום ואמרו א"י ג"כ בטל דמה חילוק דהא ב"ק ע"ה משמע דזה שאאי"ל כשא"י היום והשעה גרוע משאר עשאאי"ל דחשיב ליתא לעדות כלל כנ"ל:
(ב) ד"מ חוץ מעידי חבלות כו'. הטעם דמדאורייתא גם בד"מ צריך דו"ח דכ' משפט א' יהי' לכם רק דחכמים תיקנו דלא ליבעי בד"מ דו"ח משום נעילת דלת פן ישכחו עדים החקירות ולא תיקנו רק בהלואה וכה"ג אבל בחבלות לא תקנו. והיינו בכל מילי דמבואר לעיל דבעי מומחין דלית בי' חסרון כיס או לא שכיח ומכ"ש בקנס לא תיקנו ובעינן שפיר מדאורייתא דו"ח ואם אמרו א"י עדותן בטלה לגמרי כנ"ל. וקשיא לי דהנה הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' עדות ה"א כתב מה בין חקירות כו' שאם אמר א"י עדותן בטלה כיצד העידו שהרג זא"ז כו' בחודש פלוני כו' חוץ מן השעות כו' או שכוון השעות ואמר א"י במה הרגו ולא הבנתי בכלי שהי' בידו עדותן בטלה כו' ע"ש. וכ' הכ"מ דסובר הרמב"ם ז"ל שגם זה מכלל החקירות שצריכין לידע במה הרגו בסייף או בארירן כו'. וכ' הלח"מ מנ"ל דאף דהטעם כשאומרים א"י בחקירות בטל הוא רק משום עשאאי"ל וזה לא שייך כאן מ"מ לא בעינן האי טעמא רק על באיזה יום וכה"ג שאינם בגוף העדות אבל במה הרגו כו' דשייך בגוף העדות בל"ז בטל אף בלא טעמא דהזמה ע"ש. ומבואר דזה הוי חקירות דאף שמעידים בודאי שהרגו רק שאין יודעין באיזה כלי הרגו בטלה עדותן שא"י החקירות כנ"ל. ונראה ממילא דאף בממון במידי דבמי דו"ח כגון בנזקין או בחבלות צריכין לידע ג"כ במה חבל בו ואם הי' בידו כלי ומעידין בודאי שחבל בו רק שלא ראו באיזה כלי ג"כ עדותן בטילה כיון דבעי ממש דו"ח כמו בדיני נפשות כנ"ל. וא"כ קשה דבמשנה פ' המניח היו שנים רודפין אחר א' א' גדול וא' קטן ואינו ידוע איזה מהן הזיק זה אומר גדול הזיק וזה אומר קטן המוציא מחבירו עליו הראי' ואמר התם דאי לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק כו'. והא קי"ל דפלגא נזקא קנסא ואינו מתחייב רק ע"י עדים ובעי ממילא דו"ח כנ"ל בקנס. וא"כ אף שהעדים מעידים בודאי שהזיק שורו את שור חבירו מ"מ כיון שאינם יודעין איזה שור הזיק הוי ממש כאינם יודעין באיזה כלי הזיקו שלא הביטו בכלי שהזיקו בו והכא ג"כ א"י באיזו שור הזיקו וממילא כיון שאינם יודעים החקירות עדותן בטלה לגמרי ואינו מועיל עדותם אף על ההיזק. ושוב הוי לי' מודה בקנס כיון שהי' יכול לכפור לגמרי ולא הי' מועיל העדות כלל כנ"ל אף על הקמן וכמו שמבואר לקמן פ' מרובה דהיכא דאין העדות מועיל הוי מודה בקנס ע"ש. והכא ג"כ לא הי' מועיל כלל לחייב אף את הקטן דאף שיודעים שזה האיש הזיק אבל א"י במה הזיק וכנ"ל ואמאי מועיל:
ונראה דהנה לכאורה למאי דסבר ר' אחא דאף בדיני נפשות אזלינן בתר אומדנא כדאמרינן שבועות ל"ד דאי אית לי' אומדנא משכחת לה ידיעה בלא ראי' כרשב"ש שראהו רץ אחריו וחרב בידו ואח"כ מצאו הרוג מפרפר חייב מיתה מחמת האומדנא אף שלא ראה שהרגו ע"ש. ולכאורה קשה ג"כ למה חייבם הא ג"כ אינם יודעים החקירות שאינם יודעים במה הרגו ובאיזה כלי וכמ"ש הרמב"ם דלא מהני כשלא הבינו באיזה כלי הרגו. וגם הכא כיון שלא ראו כלל ההריגה ממילא לא ידעו במה הרגו. אך ז"א דכיון שעדות העדים הוא רק על האומדנא ועל זה יודעים רק שהב"ד יודעים ממילא שזה הרגו והב"ד אינם צריכים חקירות שכיון שיודעים שזה הרגו ממילא חייב מיתה:
אך לכאורה קשה גם כאן שראו העדים ההריגה ולא ראו באיזה כלי למה לא יועיל הא כיון דאזלינן בתר אומדנא וא"כ נהי דאין אנו יכולין לדון על העדות של הריגה עצמו משום שלא ידעו באיזה כלי מ"מ כיון שהעדים מעידים שלא הי' בכאן אחר שהרגו רק זה האיש וראו שהרוג מפרפר שראו שמת א"כ מעידים ג"כ דאיכא אומדנא שזה הרגו כיון שלא הי' אחר ועל האומדנא לא בעינן החקירות ויכולין לחייבו כנ"ל. ואף לרבנן דר"א דלא אזלי בתר אומדנא. מ"מ הא כתבו תוס' שם דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח שלא הרגו אחר כ"א זה כמו עלתה לו נשיכה כו' מודים דמהני לחייבו ע"ש, וא"כ הכא כיון דמעידין שהרגו זה מעידים עכ"פ בבירור שלא הרגו אחר ולא מת מעצמו דעל זה יודעין החקירות ומהני עדותם וממילא אף דלא מהני עדותם על גוף ההריגה מ"מ הוי אומדנא דמוכח וחייב כיון שלא הרגו אחר וראוהו הרוג כנ"ל:
אך גם זה לא קשה דהא ודאי דגם על עדות של האומדנא צריכים דו"ח כיון שזה הוא עדותם לחייב ודאי דצריכים לידע באיזה יום הי' זה שרץ אחריו כו' וכנ"ל. וכן להרמב"ם ז"ל דבאיזה כלי הוא ג"כ מהחקירות. ממילא כיון דהאומדנא הוא מחמת שראו חרב בידו והיינו שהי' בידו כלי הראוי להרוג ובל"ז ליכא אומדנא וממילא צריכין לידע ג"כ איזה כלי הי' בידו ואף שלא ראו ההריגה מ"מ הא זה הוא העדות כנ"ל. ולכך א"ש הכא כיון שלא ראו איזה כלי הי' בידו א"כ גם על האומדנא אינם יודעין החקירות ואם לא נדון על גוף ההריגה גם על האומדנא לא נדון כיון שאם לא הי' כלי בידו לא הי' אומדנא וכיון שאינם יודעין איזה כלי לא מהני כנ"ל:
אמנם לפ"ז נראה דאם הי' בידו סייף וארירן וזה יודעים שהרגו באחד מאלו רק שאינם יודעים באיזה מהן הרגו נראה דשפיר מהני דהכא שייך שפיר כמ"ש דחייב מטעם אומדנא דהא אם היו מעידים שרדף אחריו והי' בידו סייף וארירן ואח"כ ראו הרוג מפרפר הי' חייב שפיר אם אזלינן בתר אומדנא. דלא שייך כנ"ל שאינם יודעים החקירות על האומדנא. דז"א דהא שפיר יודעים שהי' בידו כלי הראוי להרוג ויודעים איזה כלי שהי' בידו סייף וארירן שראוי להרוג בהם ואף שאין אנו יודעים באיזה מהן הרגו מ"מ הא ידעינן שהרגו ולב"ד אין צורך להחקירות כנ"ל ועל העדות של מעשה האומדנא שפיר יודעין החקירות דהא יודעים שהי' בידו אוהן הב' שראוי להרוג ועל גוף ההריגה אין צריכין לידע כנ"ל וא"כ ממילא כשמעידין שהי' בידו סייף וארירן והרגו בא' מהן וא"י באיזה כנ"ל שפיר מהני וחייב דנהי דא"י החקירות על ההריגה מ"מ מהני מטעם אומדנא כנ"ל ועל האומדנא שפיר יודעין שהי' בידו אותן הב' והוי אומדנא דמוכח בבירור כיון שיודעים שלא הרגו אחר זולתן כנ"ל ושפיר חייב. ודוקא שהי' בידו כלי ואינם יודעין איזהו אז א"י החקירות גם על האומדנא כנ"ל משא"כ כנ"ל שיודעים הב' וא"י באיזהו שפיר מהני כנ"ל. ואף אי נימא דקי"ל בד"נ לא אזלינן כלל בתר אומדנא דלא כתוס' שם ואף דמוכח לא מהני מ"מ בממון ודאי מהני ע"ש היכא דמוכח כמבואר בש"ס גבי עלתה נשיכה כו':
וממילא מיושב מ"ש גבי שנים רודפים אחר א' דאינם יודעין אם הגדול הזיק או הקטן כנ"ל דהא גם התם איכא אומדנא מחמת הרדיפה כמ"ש בשיטה מקובצת שם רק דלא מהני משום דלא מוכח דיכול להיות בסלע לקה וכה"ג וא"כ כיון שהעדים מעידים שלא לקה בסלע ולא הזיקו אחר שוב חייב מחמת האומדנא וע"ז יודעין החקירות שרדפו שניהם ודאי הזיקו אותו האיש או בגדול בקטן וכיון דמוכח כנ"ל שפיר מהני וחייב עכ"פ הקטן כנ"ל:
ועוד נראה עיקר לע"ד דגם בד"נ דוקא כשא"י איזה כלים אם סייף או ארירן שפיר אין זה נכון כיון שלא דקדקו איזה כלי שוב אפשר שלא הי' כדי להמית והי' כלי אחר בידו ואף דמעידין שכלי אחר לא הי' רק מסופקין בא' מב' אלו זה אינו עדות כיון שלא ראו איזה כלי ע"כ לא דקדקו לראות. אבל אם מעידין שהי' בידו סייף וארירן והרגו בהם או בא' משתיהן י"ל דמיקרי נכון כיון שדקדקו שבכלים אלו הרגו. ומ"מ אפשר דבד"נ לא מהני כיון דצריכין לראות גוף ההריגה בכלי שיש בה כדי להמית ואז ע"כ לא לא דקדקו. ואף שיודעין שלא הי' כלי אחר. זה חשיב כידיעה בלא ראי' דלא מהני בד"נ. משא"כ בממון כנ"ל:
גם אפשר דדוקא סייף וארירן שהוא כלי שאין דומה זה לזה אבל שני סייפים וא"י באיזה הרגו י"ל דחשיב יודעין החקירות וגדול וקטן הזיק דומיא דב' סייפים הוא. ודוחק:
או י"ל דלכאורה בכל דוכתי בממון אי בעי דו"ח כשאומרים א"י באיזה יום כו' לא מהני הא בממון לא בעינן רק שיהי' גוף המעשה אמת ואף בלא עדים חייב אם ידוע שזה לוה מזה. וא"כ להפוסקים דאמרינן מיגו להוציא כו' וא"כ כיון שעדים שזה לוה מזה רק שאינו יודע באיזה יום. וא"כ אף דעדותן בטל מ"מ נאמין להם שהמעשה אמת שלוה במיגו דאי בעו היו אומרים החקירות באיזה יום כו' וכה"ג דגם בעדים מהני מיגו כמבואר בפוסקים וכיון שאם היו אומרים החקירות הי' מועיל עדותם יהיו נאמנים גם עכשיו שהמעשה אמת במיגו שהיו אומרים כנ"ל ויתחייב לשלם כיון דאמרינן מיגו להוציא. ולכאורה י"ל דהוי מיגו בשנים שאין אחד יודע כו' ושמא לא יאמר השני כנ"ל. אך ז"א דא"כ כשכבר העיד עד אחד וידע גם החקירות ואח"כ מעיד הב' וא"י יהי' שפיר נאמן גם השני במיגו שהי' אומר גם הוא באיזה יום כמו הראשון והוי מיגו דחד כיון שכבר העיד הראשון ולמה גם כשא' א"י עדותן בטלה וגם כששנים א"י מ"מ י"ל דלא הוי מיגו בשנים למ"ש המפ' שם גבי העדים שאמרו כו' (כתובות י"ח) שהקפו אהא דמיגו דפרוע דהוי מיגו בב' ולא אמרינן והקשו הא מ"מ הוי מיגו על אחד שיאמר פרוע. ואף אם השני יאמר אנוסים כו' מ"מ שוב יהי' השני נאמן ג"כ במיגו דפרוע כיון שכבר אמר הוא ויהי' בחד ותירצו דז"א דמ"מ אינו רוצה שיכחיש עצמו עם הב' אף שיהי' נאמן ע"ש. וא"כ הכא שפיר אית לי' מיגו שהי' אומר הוא החקירות ואף אם השני יאמר א"י שע"ז הסכימו מ"מ יהי' גם הוא נאמן במיגו שהי' אומר יום הנ"ל כיון שכבר אמר האחד והכא לא יכחיש אותו כלל במה שיאמר על עצמו א"י וא"ל שיאמר על יום אחר דהא ע"ז הסכימו לומר א"י כנ"ל. אמנם באמת לא קשה דהא כיון דהטעם דכשאומרים א"י בחקירות בטל הוא משום דהוי עשאאי"ל ואינם מתיראים מהזמה כמ"ש רש"י פ' מרובה א"כ מהאי טעמא גופי' ליכא מיגו שהיו אומרים באיזה יום דהא מתיראים מהזמה כשיאמרו ולכך אומרים א"י כנ"ל וכמ"ש תוס' (ב"ב ל"א) גבי מיגו דאי בעי מזמי להו דלא הוי מיגו שמתיראים פן יוזמו גם הם ע"ש. ולכך ליכא מיגו הכא כנ"ל:
אמנם הכא במ"ש הרמב"ם ז"ל בסייף וארירן דהוא ג"כ חקירות ואף דאינו שייך להזמה מ"מ הוי חקירות ובטל כשאומרים א"י. א"כ שפיר קשה לכאורה כנ"ל דאית להו שפיר מיגו דאי בעו היו אומרים באיזה כלי וכאן אינם מתיראין דאינו ענין כלל להזמה כנ"ל:
אך בדני נפשות כ' שפיר דמאי מהני מינו בדיני נפשות וכיון שבטל עדותם אינו מועיל כלל כנ"ל.
וממילא מיושב דהתם גבי גדול וקטן בממון שוב מועיל שפיר מטעם מיגו שהיו אומרים איזה שור הזיק והי' מועיל דגם בקנס מהני מיגו להרבה פוסקים וכיון דאינו ענין להזמה שפיר מהני מטעם מיגו דאינם מתיראים כנ"ל וא"ש. ואף אי נימא דהוי מיגו בשנים בכה"ג כששנים אינם יודעין. מ"פ י"ל דאיירי התם שא' יודע רק שהב' אינו יודע ואיכא מיגו שפיר כנ"ל. אך סתמא קפני ומשמע בכל גוו מהני. וגם בל"ז הא באמת קי"ל דלא אמרינן מיגו להוציא כלל ולכך הנכון כמ"ש לעיל כנ"ל ואיש:
ולדעת הרמב"ם הנ"ל נראה לישב קושית תוס' שבועות פ"ו דאמר ] נגזל כיצד עדים מעידים שנכנס לביתו למשכנו כו' ופריך ולחזי מאי משכון ומשני בטענו כלים הניטלים תחת כנפיו ולא הכירו העדים מה משכנו כו' והקשו תוס' דמוכח מהכא דלא כר"ח דלר"ח העדאת עדים הוי כמודה במקצת ולמה לי' לר"י שיודה במקצת הא עדים מעידים שנטל דבר מה ע"ש. ולהנ"ל א"ש דהא בגזילה גמורה פ' הרמ"א לעיל ס' א' דהוי ג"כ לא שכיח ובעינן ג"כ דו"ח לדעת הפוסקים וכיון דלרמב"ם אם אינם יודעים איזה מטבע הלוהו הוי ג"כ חקירות ע"ש (פ"ג מה"ע). וא"כ כיון שהעדים לא ראו מה שנטל שוב לא מהני עדותם כלל דא"י החקירות וכיון דהוא גזילה בעינן דו"ח כנ"ל וליכא כלל העדאת עדים כנ"ל. ואף אי לא בעינן בגזילה דו"ח מ"מ הא כתב הט"ז לקמן (ס"ה) דלענין העדאת עדים דר"ח בעינן עדות המועיל בקנס כיון דיליף מק"ו ע"ש וממילא לא מהני כשא"י החקירות כנ"ל. ובפרט להש"ך דגם בממון לא מהני כשא"י וגם הוי תקנתא לתקנתא כנ"ל:
(ג) חבלות כו'. לכאורה למה כתבו טור וש"ע הא אין דנין בזה"ז וכל מה דדנין בזה"ז א"צ דו"ח והי' משמע מזה דאף לענין תפיסה דמבואר סי' א' דמהני במה שאין דנין אבל עכ"פ צריך עדים שראו לזכות בהם בפני ב"ד מומחין ע"ש. וממילא עדי חבלות צריך דו"ח ואל"ה לא מהני תפיסה כיון דע"ז לא הי' התקנה צריך עדים כדינם כנ"ל:
אך א"כ גם עשאי"ל בעי וא"כ לעולם לא יועיל. דהא כ' הרא"ש (ספ"ק דב"ק) אין אני דן לחייבך קנס רק שאין מוציאין כו' ע"ש ואין כאן גמר דין על החיוב ואין עדים נעשים זוממין עד שיוגמר הדין. אך י"ל כיון דבכל מקום נגמר עדותן כשמעידים וגומרים הדין שחייב אף דקודם גמ"ד אאי"ל ואעפ"כ מיד חשיב עשי"ל כשיוגמר הדין א"כ לפני מומחין הי' מהני מדותם שוב רשאין לפסוק דמהני תפיסה דהוי עדות הראוי לזכות לפני מומחין. ודוחק כיון שיודעין שא"א לגמור הדין. וי"ל דמה שפוסקין דמהני תפיסה חשיב גמר דין כמו כל עדות לפטור. אך א"כ באמת הרי"ף ורש"י (ר"פ החובל) דפ' דמהני עדותן קודם התפיסה ומקבלין עדות שאם אח"כ יתפוס יועיל ואיך הא כשהעידו אאי"ל דמנא ידעינן שיתפוס. ולהרמב"ם גבי שן ועין כו' מהני הזמה כה"ג כשתועיל תפיסה בעדותן ע"ש (פכ"א מה"ע). אך הראב"ד דחה שם דאין זה חיוב מה שיועיל תפיסה שתועיל הזמה ע"ש:
ולכך נראה דלא צריך דו"ח וכן משמע מסתימת הפוסקים והטעם י"ל לא מיבעיא לרמ"ה ור"ת דהי' תקנה שיועיל תפיסה א"כ גם זה מכלל התקנה שא"צ דו"ח לנעול דלת דהא קי"ל דתקנות אלו דלא בעי דו"ח ומומחין שווין. אולם גם לרא"ש דמדינא מהני תפיסה וכ' הטעם דאין דנין על חיוב הקנס רק שלא להוציא מה שתפס ע"ש. וא"כ זה שוב לא מיקרי קנס רק ממון שזה תובע מה שתפס והוא חיוב ממון והעדים מעידים שא"צ להחזיר ע"י שיש עליו חיוב קנס אף שאין מחייבין והא בממון לא בעי דו"ח וכיון דלרא"ש מהני תפיסה אף שאין פוסקין שחייב קנס רק שיש עליו חיוב א"כ שוב הוי עדותם לענין התפיסה רק עדות ממון שא"צ דו"ח ושפיר מהני תפיסה כנ"ל. ומכ"ש למאי דקי"ל אין בודקין עדי נשים בדו"ח משום כיון דאיכא כתובה כד"מ דמיא כו' וע"כ שהי' התקנה כיון דתלי' בי' ד"מ דא"א לגבות אם לא יועיל להתיר לא צריך דו"ח גם לענין ההיתר ע"ש (סוף יבמות) וא"כ לענין החיוב קנס שתועיל תפיסה שהוא ממון שפיר גם החיוב לא צריך דו"ח כנ"ל. וא"ל דא"כ נחייבו הקנס ז"א דזה לא צריך לענין התפיסה דאף כשלא נפסק חיוב הקנס תועיל התפיסה כנ"ל:
ומיושבים בזה דברי ר"ת ורמ"ה שכ' דלא מהני תפיסה רק שלא יפסיד אבל כפל כו' לארווחי לא תיקון רבנן ודחה הרא"ש פ"ק דב"ק דבריהם דלאו תקנה הוא אלא מדינא ע"ש. ולמ"ש א"ש דעדיין מהני התפיסה רק מחמת התקנה דלא ליבעי דו"ח דאל"ה לא הי' מהני העדות כנ"ל ולארווחי כיון שלא תיקון לא מהני כנ"ל:
גם יש להסתפק דלפטור אפשר דלא בעי דו"ח מה"ת דעכ"פ ספק משוי לי'. דהא עדים המעידים שלא הרג כדי לפטרו לא יתחייבו בהזמה כלל ואעפ"כ מהני עדותם להכחיש עדים כשרים לפטרו:
אך י"ל דלענין לפוטרו סגי במאי דמקיימי הזמה במלקות או דלא קאי על לפטור כאשר זמם וכב' תירוצי תוס' ריש מכות על עדות דב"ג וב"ח ע"ש משא"כ בממון דגם בפטור שייך כאשר זמם וקאי עליו צריך עשי"ל כנ"ל. אך ראי' מנ"י פ' חזקת שכ' על עדי חזקה איך מחייבי בהזמה והא כאשר עשה ותירץ כשאינו מוחזק בקרקע ולא הקשה דכל עדות לפטור אאי"ל דכאשר עשה. ויש לדחות דלסברתו דגם בממון פטורין מכאשר עשה ולא מהני מה דאיתא בחזרה א"כ לעולם לא משכחת בלפטור הזמה. א"כ ג"כ שייכי ב' תירוצים הל"ל של התוס' ומהני עדות לפטור משא"כ לדידן דגם לפטור שייך חיוב הזמה י"ל דצריך דו"ח ועדות שאי"ל ג"כ:
(ד) א"צ דו"ח. כ' הש"ך (סס"י ל"ג) שלא יחקור דיפסיד לבע"ד כשא"י. אינו מובן כיון דלסברתו מהני רק משום דאמרינן מסתמא יודעין וא"כ מה יפסיד אם א"י כדין יפסיד דאם הי' ידוע לנו שא"י החקירות לא היינו מחייבין. אך טעמו ז"ל דהא א"כ באיכא לברורי מחוייבין לברר ואיך נסמוך שיודעין כיון שאפשר לשאול אותו. וא"כ בטלה התקנה משום נ"ד א"צ דו"ח. וע"כ דהי' התקנה שלא לברר ולפסוק על הספק ע"פ העדות ואף אי א"י רק שלא נתברר לנו שא"י ג"כ נדון ונחייב ע"פ עדותן וא"כ שפיר לא יחקור שלא להפסיד לבע"ד דע"י שיוודע לנו שא"י יפסל משא"כ בא"י כנ"ל. ואף שכ' הש"ך דאמרינן מסתמא יודעין היינו שהי' התקנה לסמוך ע"ז משום נ"ד ואף דיכול להיות שא"י ג"כ יועיל העדות כיון דמסתמא יודעין ורוב פעמים כשר באמת תקנו שיוכשר תמיד ושיהי' הספק מיעוט לפסול ודאי כשר אף אי איתרמי שא"י באמת כל שלא ידוע לנו. אבל הודאי פסול לפנינו לא הכשירו:
ולכך א"צ לברורי ולחקור לש"ך דכך סי' התקנה שיהי' ודאי כשר כל שהוא ספק ולא שייך איכא לברורי וממילא שפיר אין דיין רשאי לחקור דאם יאמרו א"י יופסל ויפסיד לבע"ד מה שבאמת הי' כשר כנ"ל:
ואין להקשות למה באמת תיקנו שיוכשר מטעם ודאי ולא כשאר רוב דנסמוך להכשיר שיודעין ואעפ"כ כשא"י יהי' פסול. דז"א דלא שייך כלל לתקן כנ"ל כיון דאם א"י פסול א"כ מחויבין לברר באפשר לברר כיון דההכשר מטעם ספק ורוב למה לא יבררו ויהי' שייך נ"ד. ועוד דא"כ יהי' הדיין רשאי לחקור אם ירצה דלא שייך שמפסיד שלא כדין כנ"ל וא"כ עדיין שייך נ"ד שמא יחקרום הב"ד. ולכך ע"כ תיקנו כנ"ל דמשום דמסתמא כו' יהי' כשר מטעם ודאי אף אם א"י כל שלא נתברר ודאי שא"י וליכא נ"ד דא"צ לברר כיון דכשר בודאי. וגם ממילא אין הב"ד רשאין לחקור שלא להפסיד חנם כנ"ל ולא יהי' נ"ד כנ"ל וא"ש:
ובמ"ש מיושב הגמ' ריש פ' אד"מ דאהא דמשני דא"צ דו"ח מדרבנן משום נ"ד פריך א"מ טעו לא ישלמו ומשני כ"ש כו' ופרש"י דדלמא אי הוי שבקת להו לדרוש ולחקור לא הוו טעו ע"ש. ותמוה מאוד מה ענין מה שטעו לפסוק שלא כדין לדו"ח של העדים הא כיון שהכשירו חכמים כשא"י החקירות מה בכך שאלו לא תיקנו הי' פסול כיון שתיקנו דכשר איך יפטרו בשביל זה ולדברי הש"ך ז"ל ולמ"ש א"ש כיון דאי באמת א"י החקירות בטל עדותם והתקנה הי' רק שלא לחקור ולסמוך על הסתם שיודעין משום נ"ד פריך שפיר נהי דהי' התקנה נגד הלוה והמלוה אבל הב"ד שטעה וזיכה החייב יהיו פטורים דנגדם עדיין הספק שמא א"י החקירות וכדין זיכו דהא התורה לא סמכה על הסתם ובעי דו"ח וגם אין הולכין בממון כו'. ומה שתיקנו דמ"מ יתחייב הלוה משום נ"ד אין זה מועיל נגד חיוב הב"ד כיון דאי באמת א"י לא תיקנו להכשיר א"כ עדיין הספק במקומו. ומשני כ"ש שאתה נועל דלת כו' דיחוש שיטעו לזכות ויהיו פטורים ולא צריך לומר דבשביל זה תיקנו לחייב הב"ד כנ"ל דאין זה סברא אי מדינא פטורים הב"ד שיתחייבו משום נ"ד ע"ש פ"ק דסנהדרין (ד"ג בתוס'). רק התירוץ הוא דמש"ה הי' התקנה להכשיר מטעם ודאי כשאין חוקרין ואף אי באמת א"י מ"מ כל שלא נתברר לנו שא"י יהי' כשר העדות וממילא חייבין בזיכו כו':
ומ"מ אין הוכחה מגמ' הנ"ל לדעת הש"ך די"ל לס"ד הי' מפרש כנ"ל דהכשירו על הסתם שיודעין ופריך א"כ טעו יהיו פטורין ומשני כ"ש כו'. ולכך הי' התקנה באמת להכשיר אף שא"י החקירות וממילא לא שייך כנ"ל כיון שהכשירו אף שבאמת א"י. ולשון רש"י אי שבקית כו' משמע דאין רשאי וכהש"ך. ולמ"ש גם מזה אין ראי':
עוד י"ל פשוט להש"ך דאף דאומרים א"י אין זה בירור שאין יודעין דשמא רצונם לחזור בהם. ונהי דמה"ת מהני דצריך דו"ח משא"כ עתה שהכשירו בלי דו"ח משום דמסתמא יודעין וכשר אף שאין מגידים שוב אין רשאין לחקור דיכול להיות שיפסיד שלא כדין שיאמרו א"י ובאמת יודעין והא לא מצי הדרי בהו כיון שנגמר עדותם כמ"ש סכ"ט:
ולדידן ודאי נראה שאין הב"ד רשאין לחקור בד"מ דרבו חולקין על הש"ך באומרים א"י ולמה יכנוס לספק בדין כשיאמרו א"י איך שיפסקו יהי' ספק שלא כדין מה שבלי דו"ח כשר לכ"ע:
ובעדי נשים מבואר בש"ע אה"ע ס' י"ז דאין רשאין לחקור ע"ש. אך הלשון שם בגמ' אין בודקין כו' וכאן הלשון בגמ' א"צ דו"ח. ואף דשם רק משום דאיכא כתובה כו'. מ"מ י"ל כיון דכשר מה"ט שוב אסרו חכמים משום עגונא לדרוש ולחקור משא"כ בממון. מ"מ נראה גם בממון כנ"ל דסוף פ"ק דמכות דפליג רשב"ג אף הן מרבים ש"ד כו' דכשאין צורך לחקירות אי טרפה כו' אין רשאין לחקור ע"ש. וי"ל גם בממון כיון שתיקנו לנעול דלת בפני עושי עול. אם דו"ח אף הן מרבין כו' שיסמכו ע"ז כנ"ל:
ולכאורה לש"ך ז"ל א"כ העד עצמו ששכח החקירות לא יהי' רשאי להעיד דהא יודע שיסמכו עליו שלא כדין שנאמר מסתמא יודע מה שאינו יודע ולא מהני עדותו. וכמ"ש הרמב"ם ולקמן בש"ע סי' מ"ו בשטר שאין זוכרין ההלואה דאין רשאין להעיד זה כ"י כיון שנסמוך עליו דמסתמא זוכרין ובאמת אין זוכרין ע"ש, ולמ"ש לעיל דכל שלא נודע לנו שא"י כשר אף שא"י שפיר מותר להעיד כנ"ל אבל לפי' הפשוט בש"ך יהי' אסור להעיד. ולא מצינו זה. ועוד דא"כ יהי' שייך נ"ד:
ונראה דמותר דלא דמי לזה כ"י דאמרינן הפי' בעדותו אמנה שבשטר ובאמת אינו זוכר ההלואה ואינו מעיד כלל על ההלואה ואנו סוברין שמעיד והוי מדבר שקר תרחק. משא"כ דו"ח דהוא רק גזה"כ שלא נאמין לעדים בלי דו"ח שיהי' בירור שמעידים אמת. וא"כ כיון שהכשירו בלי דו"ח שוב שפיר אף דאי אומרים א"י הוי עשאאי"ל ופסול דחשבינן להו למשקרים אבל בעצמו שיודע שעדותו אמת רשאי להעיד שלוה דנסמוך על עדותו כדין דהא הכשירו חכמים ובאמת אינו משקר ואם לא הי' חשש שקר הי' כשר אף שא"י החקירות דהפסול רק מצד חסרון בירור שעדותו אמת כנ"ל:
(ה) הלוה בשנה פלונית אע"פ שלא כוונו החודש כו'. לכאורה למה נקיט בשנה פלונית הא גם השנה א"צ לידע דגם זה מכלל החקירות וסתם הלוה ג"כ מהני. וגם רמב"ם וטור נקטו כן:
והי' נראה לכאורה כש"ך ז"ל דזה ב' דברים גזה"כ שיהי' עשאי"ל זה סגי כשאפשר הזמה אף באופן רחוק כמ"ש תוס' סנהדרין פ"א. רק עוד גזה"כ דצריך ז' חקירות שלא יגרע כח ההזמה על זמן קצר שיוכלו להזימם על היום והשעה וכמ"ש רש"י ריש פ' היו בודקין ע"ש. וא"כ י"ל אף שתיקנו דלא בעי דו"ח ומהני אף א"י להזימם על החקירות דיום ושעה. אבל מ"מ י"ל דבעינן שיהי' אפשר להזימם אף באיזה אופן עכ"פ דגזה"כ שאין עדות עד שיהי' אפשר לקיים ועשיתם כו'. ולכך סגי אף שאומרים השנה לחוד דאפשר הזמה על כל השנה משא"כ אם לא יאמרו כלל הזמן ע"ז לא תיקנו כיון שאאי"ל לגמרי וכמו עדים קרובים לדיינים כנ"ל:
אך באמת ז"א דהא כ' בש"ע ורמב"ם אף שלא כוונו המקום ובלא מקום לא שייך כלל הזמה ודוחק לומר שלא כוונו אם מקום פלוני או פלוני דמ"מ אפשר להזימם על ב' המקומות שדוחק דהוי להו לפרושי. ומשמע דאף אי לא אפשר כלל בהזמה מהני:
וצ"ל דנקטו השנה משום שמיטה דאם א"י השנה שמא עברה שביעית ופטור. ואה"נ להפ' דאין שמיטת כספים נוהגת בזה"ז גם השנה א"צ. או י"ל דעכ"פ השנה צריכין לומר שנדע שלוה כשהי' גדול. דנהי דבשטר אמרינן חזקה כו' אלא א"כ נעשה בגדול אבל בעדות בע"פ סתם שלוה ודאי דצריכין לשאול אם הי' גדול. ולכך נקטו שאומרים השנה שעי"ז יודעין ממילא כנ"ל. ואי א"י השנה לא מחייבינן לי' מספק דדוקא בשטר עדים החתומים על השטר כנחקרה גס ע"ז שנעשה בגדול משא"כ ע"פ דחזינן שאין יודעין כנ"ל. וממילא בשטר אף שאין כתוב גם השנה מ"מ מהני להפו' דאין שמיטה או שכ' פרוזבול וכה"ג. ומ"מ נראה כשיודעין שהי' גדול מטעם ספק שמיטה לא מיפטר כיון שהתובע אומר שההלואה הי' אחר שביעית נאמן כמו פרוזבול הי' לי ואבד דגם ע"ז החזקה לא שבק כו' דאם היתה הלואה קודם ודאי הי' עושה פרוזבול או משום מיגו כמ"ש בש"ע סי' ס"ז ס' ל"ה בטוען הנתבע שההלואה הי' אחר הפרוזבול דתובע נאמן מטעם הנ"ל ע"ש ועוד דכיון דנתבע טוען לא לויתי והוחזק כפרן נהי דלא שייך כל האומר לא לויתי כו' כיון שהוא דבר אחד מ"מ עכ"פ אין כאן ברי והוי כא"י אם פרע כיון שההלואה ודאי וספק אי שמטתו שביעית דאין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש רשב"א גיטין פ' הזורק גבי פירעון ס' קרוב לו כו':
(ו) המנה אם הי' ממטבע פלונית או ממטבע פלונית כו'. לכאורה בזה דוקא בתבעו שניהם דהא מבואר סי' פ"ח ס' י"א דתבעו מטבע זו והודה מטבע אחרת הוי ט"ח והל"ב ע"ש. ולהפוסקים דגם ביש עדים פטור גם בזה לא מהני רק בתבעו שניהם. והסמ"ע כ' דסתמא קאמר דמשמע בלא תבעו שניהם וא' מעיד והב' א"י ע"ש. וי"ל שגם התובע אינו יודע איזה מטבע כו' דלא מיירי כאן מדין ט"ח והמחבר לטעמי' בל"ז דפ' ביש עדים דחייב שעורין ע"ש סי' ת"כ וסי' פ"ח פ' אף ביש עדים על שעורין פטור כבר כ' ש"ך ס' ס"ק ט"ו שם סי' פ"ח לחלק דאפשר דוקא כשמעידין על שעורין פטור משא"כ סי' ת"כ שהעדים אין יודעין אם גדול או קטן יכול לומר תן לי עכ"פ קטן ע"ש והיינו כי הכא. וכן בחביות יין או שמן דמשמע מרמב"ם וש"ע כשא"י הוי א"י החקירות ומהני לחייבו ממון עכ"פ גם בתבעו א'. ודוקא מטעם הכחשה בחקירות פסלי להו ע"ש וע"כ כנ"ל:
אולם הש"ך ז"ל כתב בלי טעם חילוק הנ"ל. ובתומים כ' שאינו מבין דבריו. דלכאורה באמת תמוה מה חילוק בין א"י או ודאי שעורים. אולם לע"ד הטעם פשוט דהא כה"ג לאו מטעם מחילה מיפטר דהא אין מסופקין על שניהם רק א' והעדים א"י איזה. ורק מטעם הודאה שלא הלוהו שעורין כמ"ש רא"ש ז"ל פ' המניח ע"ש וא"כ הא נראה כשעדים מעידיה שהלוהו א' מב' או חטין או שעורים וא"י איזה אבל מין אחר ודאי לא והיו באים עדים אחרים על הלואה זו שיודעין דשעורין ודאי לא הלוהו זה ברור להם ויותר א"י אם חטין או לא כלום נראה דע"י ב' כתות אלו הי' חייב חטין כיון דעדים הראשונים יודעין דא' מאלו וכיון שיש עדים דשעורין לא הלוהו א"כ ע"כ הי' חטין וכנ"ל:
וא"כ בטענו חטין ועדים א"י אם חטין או שעורין היכא דלא שייך מחילה כיון שלא הי' רק הלואה אחת רק דנפטור מטעם הודאה כנ"ל. ואיך נאמר דהודאת בע"ד כעדים שלא הלוהו שעורין והא אם נסמוך על הודאה זו להאמין שלא הלוהו שעורין א"כ ממילא העדים מעידין על חטין וחייב חטין וכמו אם הי' עדים שלא הלוהו אז שעורין. ונהי דחטין אינו חייב דלזכות לא מהני הודאתו אבל שעורין עכ"פ חייב ממ"נ דלא שייך בזה כל האומר לא לויתי כו' לחלק הודאתו דבדבר אחד שסותר לא שייך זה וכאן ממנ"פ אם הודאתו מהני שלא הי' שעורים ונימא שכן האמת וכעדים א"כ שוב חייב חטין מחמת עדות העדים דלא הוכחש עדותם כלל ואם לא הלוהו חטין ע"כ הלוהו שעורין ושפיר חייב ממ"נ שעורין מחמת העדים שלא הוכחשו כלל מחמת הודאת בע"ד דלפי הודאתו ג"כ כשרים רק שעדותן על חטין. משא"כ כשהעדים מעידים בבירור שעורין בזה שפיר פעור לגמרי דהודאת בע"ד שלא הלוהו שעורין יותר מעדים וא"א לחייבו שעורין ועל חטין אין כאן עדים ופטור דבזה הודאתו הוא שאין כאן עדים כלל כנ"ל. וא"ש שמחלק המחבר וכתי' הש"ך ז"ל וברור:
אולם הרא"ש ושאר פ' ופשטא דגמ' סוף המניח דגם כה"ג פטור דהא פריך ארבה ב"נ והתם העדים א"י אם גדול או קטן וכמו שדחו דברי הרמב"ם מגמ' הנ"ל:
אולם נראה דהא להרא"ש ז"ל דמטעם הודאה קשה באמת כמ"ש דכיון שנחשוב הודאת תובע כעדים שהקטן לא הזיק ע"כ הגדול ומהני עדות העדים שע"כ עדותן אגדול וממילא חייב הקטן עכ"פ ונהי דבשניהן תמים י"ל דלא מצי גבי מכל חד אבל תם ומועד שייך כנ"ל ובש"ס משמע דאין חילוק:
אמנם נראה דהא בחבית יין ושמן חשיב חקירות ואף החולקין על הרמב"ם בסייף וארירן היינו משום דב"כ וב"כ חייב. וא"כ בקנס ומועד דג"כ אין דנין בבבל וצריך דו"ח וכשא"י החקירות בטל. וא"כ נהי די"ל ע"כ דשם אף שאין העדים יודעין אם גדול או קטן או תם ומועד לא חשיב שא"י החקירות משום דעכ"פ נגד חיוב הקטן או התם חשיב שיודעין החקירות דב"כ וב"כ חייב עכ"פ הקטן או ח"נ דתם והוי לענין חיוב הפחות רק כסייף וארירן דלהחולקים אינו חקירות וגם לרמב"ם צ"ל כמ"ש לעיל:
אבל כיון שהניזק אומר גדול וא"כ אם העדים אומרים קטן לא מהני דהוי ט"ח כו' דמהני הודאת התובע וכעדים כו' רק דכשהעדים א"י אם גדול או קטן דנימא כנ"ל אם הי' עדים שהקטן הי' עמהם ולא הזיק הי' חייב הגדול ע"פ העדים. וז"א דא"כ א"י החקירות מצד עצמם ואינו עדות כלל דאם א"א לחייבו על הקטן כל דזה מעידים עדים או הבע"ד שפטור ונשאר רק עדות שלהם שאין יודעין אם הגדול הזיק או לא שוב אין יודעין החקירות ואינו עדות כלל שהזיק ולא שייך לצרפם ע"י העדות דלא הזיק הקטן שע"כ יהי' חייב הגדול מחמת עדותם ז"א דאין כאן עדות המועיל שהזיק כלל כיון דא"י החקירות וא"א לחייב גם הקטן מטעם עדות ממ"נ דאין עדות כלל כיון דט"ח והל"ב פטור. ואמר בגמ' שפיר. ושפיר פ' הרא"ש וש"פ דגם כה"ג פטור מקטן ותם מטעם הודאה כנ"ל:
ואין לומר דיהי' חשוב זה יודעין החקירות ע"י צירוף הודאת בע"ד ז"א דלא מהני ההודאה לזכותו כלל ובל"ז לא שייך שע"י הבע"ד יהי' חשוב יודעין החקירות. כן אם הי' עדים דלא הזיק הקטן ג"כ לא הי' מועיל הצירוף דיהי' חשוב יודעין חקירות דאף דלא מיקרי חצי דבר כיון שהי' מועיל אם יטעון תובע שמא לחייבו קטן אי לא הי' עדים האחרים מ"מ כיון שמעצמם א"י החקירות ולא מהימני רק ע"י עדות אחרים גרע מעד הצריך שבועה או עד מסייע שיהי' נאמן עי"ז כמבואר באה"ע בח"מ וב"ש דלא מיקרי ע"פ ב' עדים וזה אינו ענין לחצי דבר רק על הנאמנות כשצריך צירוף כנ"ל:
וא"כ זה שפיר בניזקין דצריך דו"ח משא"כ כאן בממון דא"צ דו"ח כשתובע מטבע א' והעדים מעידים שלוה וא"י איזה מטבע זו או פלונית שפיר מהני לחייב עכ"פ הפחות דמחילה לא שייך כמ"ש הרא"ש ורק מטעם הודאה אמרינן שפיר כנ"ל דאי לא לוה מטבע האחרת ע"כ מהני עדותן על זו המטבע שתובע וממ"נ חייב כנ"ל. ואף שא"י החקירות מ"מ מהני כנ"ל:
וכן בחבית יין או שמן ג"כ לע"ד כנ"ל אם תובע שמן והעדים א"י אם יין או שמן ג"כ חייב הפחות כיון שאין מעידים רק על הלואה א' לא שייך מחילה מדלא תבעו שניהם רק הודאה וממילא חייב הפחות כנ"ל כיון שמצד החקירות אף שא"י מהני ממילא לא מיפטר כנ"ל. והיינו דסתמו דחייב ומהני אף דלא תבעו שניהם כנ"ל זולת לש"ך ז"ל דכשא"י החקירות בטל גם בממון. אולם זה א"א לכון בש"ע כלל דנקיט שלא כוונו כו' וע"כ שא"י כמו שכתב הסמ"ע ע"ש:
(ז) או ממטבע פלונית כו'. לדעת הש"ך ז"ל גם בזה אם א"י בטל עדותן אף בד"מ דלא הכשירו בא"י החקירות כנ"ל ואף אי מכחיש ואומר להד"ם פטור. ולכאורה קשה בשבועות ל"ד מנה עניתי לך כו' ועדים רואין מבחוץ כו' וא"י אם הלואה או מתנה כו' ומ"מ אמר דאי טען להד"מ הוחזק כפרן וחייב. ולמה הא א"י החקירות דשם עיקר החיוב א"י אם במתנה וממילא בטל לגמרי שאינו עדות:
אך נראה החילוק פשוט דשם לענין הראי' בלא ידיעה היינו על שמנה לו מנה על זה יודעין החקירות שאין חילוק בגוף המנה או בהלואה או במתנה. רק שיש דבר נוסף אם אמר לו בשעת נתינה שבהלואה נותן או במתנה. ואף שא"י זה היינו לענין אם היו דנין על החיוב אם חייב הי' זה חקירות. אבל לענין שיהי' הוחזק כפרן דסגי בעדותן שמנה לו המנה ע"ז יודעין החקירות שמנה לו מטבע פלונית ועכ"פ כפרן הוא אף שא"י כלל החיוב אם נתחייב עי"ז או לא. מ"מ על שמנה לו ראו דבר ברור אבל כאן בא"י אם מטבע פלונית וכה"ג אף אם כופר להד"ם לא אמרינן דעכ"פ הוחזק כפרן ע"י עדותם. דז"א דגם לזה שיהי' כפרן א"י החקירות דיהי' מצד עדותן שמנה לו מנה וא"י איזה מטבע ולא ראו דבר ברור גם על מה שמנה לו וכמ"ש הרמב"ם לענין סייף וארירן כנ"ל:
ובזה מיושב לע"ד מה דתמהו מאד שם בש"ס מאי מיבעי' לי' הא בריי' מפורשת שם בריה"ג דבממון מהני ראי' בלא ידיעה מנה מניתי לך כו' ע"ש ורשב"א הניח בצ"ע. גם מ"ש רש"י ותוס' למה נקיט עדים רואין מבחוץ. ומ"ש תוס' דבפנים היו יודעין אם בהלואה כו' ע"ש מאי פסקא הא יכול להיות שנתן לו סתם למאי דקי"ל לרוב הפ' שחייב. ולמ"ש י"ל דהיינו דקא מיבעיא לי' די"ל ריה"ג דמהני ראי' בלא ידיעה היינו בראו שמנה לו מנה ובאמת לא אמר לו כלום כשנתן לו ואנו אומרים בסתם דהלואה הוא ובזה שפיר מיקרי יודעין החקירות דהא ראו בבירור מה שהי' אפשר לראותה. ולכך אף להפוסקים דבסתם אין בירור דלשם הלואה מכל מקום כשכופר הוחזק כפרן דהא ראו הכל. והש"ס בעי לה בעדים רואין מבחוץ ובאמת טוען שאמר בשעת נתינה שבהלואה נותן לו. וא"כ כיון שאין העדים יודעין אם בהלואה או במתנה והוא פירש אז א"כ א"י החקירות ולא מהני כלל דלא דקדקו מה שהי' אפשר לראות אז כנ"ל. ומ"מ פשיט ר' המנונא דאם הלה טוען להד"ם הוחזק כפרן כנ"ל דמ"מ אף שלא שמעו איך נתנם זה שייך להחיוב אבל עכ"פ הראי' בלא ידיעה ראו דבר ברור שמנה לו מטבע זו כנ"ל ומהני דעכ"פ הוחזק כפרן כנ"ל:
(ח) אם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דו"ח כו'. רש"י ז"ל פ' א' ד"מ פי' שב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינים טענות רמאי בדבריו ע"ש. ולכאורה לפי' א' ח"כ בתובע רמאי יצטרכו עדים שלו דו"ח ולא מצינו זה בפוסקים. ועוד דלרמב"ם דכל שטר כשר רק משום דא"צ דו"ח דהא יכולין לומר איחרותו כו' והוי עשאאי"ל. וא"כ מה שתמה הש"ס כתובות ל"ו דאמר ר"פ שטרא ריע לא מגבינן בי' דאתו תרי כו' לדידהו אמר זייפו לי כו' אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו כו'. והא כיון שנודע שהוא רמאי והוחזק ממילא צריכין העדים דו"ח ולא מגבינן בשטר דהוי עשאאי"ל. ונהי דלמסקנא לא קשה דאיצטריך לומר דלמא זייף כו' דפסול אף שכתוב בשטר בזמנו כתבנוהו או בלא דאקני אבל מה פריך הא י"ל דמיירי בכל שטר. והי' צ"ל דסבר כהריב"ש (לעיל סי' ט"ו ברמ"א) דלא בטל העדות:
אך נראה פשוט דרש"י ז"ל סבר כמ"ש הר"ן בחי' שם דצריך דו"ח אותו דבר שיש בו החשש רמאות. וכה"ג שהתובע רמאי צריך דו"ח בטענתו היינו לחקור התובע על טענתו. אבל העדים שמביא כיון דאמרינן אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו אין כאן חשש רמאות על העדים ושפיר א"צ דו"ח ככל ד"מ. ואם יש לדיין חשש על העדים שמשקרים צריכין העדים דו"ח. ובזה אפשר סבר כהחולקין על הריב"ש דכשאומרים א"י בטל. ובשבועות ל' לדיין שיודע שהדין מרומה כו' פרש"י שלמד מדברי העדים שאין עדותן אמת ע"ש. היינו שודאי לו אזי יסלק עצמו ולא ידון אף שכוונו החקירות כנ"ל:
ונראה מרש"י ז"ל דהמשנה אד"מ בדו"ח לא קאי דוקא על העדים רק על כל הדין שצריך לחקרו להוציאו לאמתו כשמבין טענות רמאות. וכן נראה מפי' מהר"מ בהג"א שפי' דשם בשבועות בתובע יסלק עצמו וכאן בנתבע טוען רמאות שכשיסלק נשכר הרמאי צריך לחקור שיתברר רמאות ויוציא מידו. ובזה מיירי המשנה אד"מ כו' בדו"ח שצריך לחקור הדין היטב. וכן משמע לבון הגמ' דמשני ר"פ כאן בדין מרומה כו' דר"ל רמי צדק צדק תרדוף כו' ופרש"י שבד"מ צריך לחקור היטב משא"כ באינו מרומה כ' בצדק תשפונו כו' ולא כתב צדק צדק לחקור כ"כ ע"ש. והא לענין עדות העדים כל עדות בעי דו"ח מה"ת דלא פליג אר"ח. וע"כ דקאי על שאר עניני המשפט שצריך חקירה יותר בד"מ משאינו מרומה. ולשאר פ' הפי' הוא דמינה ילפינן לעדות העדים ג"כ דנהי שתיקנו דא"צ דו"ח מ"מ בד"מ שצריך יותר לחקור אוקמוה אדאורייתא:
ורש"י ז"ל פי' על התובע וטענתו ולמה לא פי' באמת על העדים וי"ל או דלא סבר כחילוק תוס' רק דגם כאן שאמר דין מרומה משמע ודאי מרומה. וא"כ הא א"י לדון אף שכיונו עדים החקירות. רק כשנראה לו תובע רמאי או טענתו ברמאות אף שנראה לו ודאי מ"מ כשמביא עדים צריך דו"ח ומ"מ אם כיוונו אמרינן אם הוא הוחזק כו' ויכול לדון כיון שאין ריעותא על העדים משא"כ בשבועות שלמד מעדותם ששקר אף שכיוונו א"י לדון כנ"ל. ולכך א"א לפרש כאן על העדים דממ"נ בודאי מרומה בעדותם לא מהני שיחקור ויכוונו. ובספק לו לא חשיב כלל מרומה לבטל עדותן מספיקא ולא צריך כלל דו"ח. אך א"כ הוא ב' דינים נגד הפוסקים. א' דא"כ במכירין שהתובע רמאי היו צריכין העדים לעולם דו"ח ולא משמע מהפ' כן כמ"ש לעיל. וגם דספק מרומה לא צריך כלל דו"ח שאין דעת הפוסקים כן. גם אין לפרש דבריו דבעדים שכ' שלמד מדבריהם שאינו אמת כו' היינו אף בספק לו ג"כ א"י לדון אף שכיונו החקירות כיון שהריעותא בעדים. ולכך כאן דוקא בתובע וטענתו מהני דו"ח של העדים כשאין ריעותא בעדים שמכוונים. אך ג"כ אינו נראה דמשמע מפי' שלמד מדבריהם שאינו אמת שודאי לו. וכהפוסקים ותוס' דבספק מהני דו"ח:
ולכך י"ל או דמשמע לי' מדמייתי דר"ל דצדק צדק כו' דלא מיירי מעדים דבעי מה"ת דו"ח. ולכך מפרש על התובע שגם בלא עדים צריך דו"ח על טענתו. ובזה אפשר דסבר דהעדים א"צ כלל דו"ח דאם הוא הוחזק כו'. וכיון דאין ריעותא בעדים דלא חשיב כלל מרומה נגד העדים. ואה"נ דמודה לדינא ביש ריעותא בעדות והוא ספק צריך העדות דו"ח וכשכיוונו החקירות מברר הספק שאמת וכמ"ש תוס' ושם איירי בלמד מעדותם וודאי לו שמרומה לא מהני דו"ח. או דהפי' שתובע רמאי והטעה את העדים כמ"ש הרמב"ם פ' כ"ד מה"ס וטור סי' ט"ו ע"ש. וממילא כוונתו ג"כ על העדים שעי"ז הוא ספק על העדות כנ"ל:
ותוס' שכ' דכאן בספק י"ל ג"כ על העדות דחושש שהעדים מרומה צריך דו"ח ובודאי צריך להסתלק. וכן לע"ד נראה מהירושלמי והביאו הטור סי' כ"ח שכ' על משנה הנ"ל רב כד הוי חמי סהדי מכוונין הוי חקר וכד חמי סהדי הכי והכי מכוין כו'. ופי' הטור ורא"ש כשהי' רואה שאומרים שניהם בלשון אחד נראה שבעצה א' כו' סי' חוקר ע"ש והיינו שינוי' דר"פ הנ"ל דנראה מעדות העדים חשש וספק שקר צריך דו"ח. וחילוק זה מצינו בגמ' לענין ודאי מרומה פ"ק דמכות דאמר א"ד גם לר"י דאמר איסטטית הוא זו דאטו כ"ע גבי הנך הוו קיימי אבל הכא אם היא הוחזקה כו'. והיינו דשם הריעותא על העדים משא"כ בהוחזק כו' ואין ריעותא בעדים ע"ש. אך אין ראי' לספק די"ל כיון שהוחזק צריך דו"ח והיכא דאייתי סהדי ואישתקור אף דמהני כשמביא עוד עדים מ"מ צריכין דו"ח. וזה אפשר כוונת רש"י שמכירין בתובע שהוא רמאי היינו שהוחזק לחזור אחר עדי שקרים כהך דאייתי סהדי ואישתקור שפיר הוחזק לענין זה שיש ספק על עדים אלו דליבעי דו"ח דנהי דקי"ל כר"י דכל כו' מי הוחזקו שמועיל עדותן כשמכוונים החקירות אבל כיון דלר"ל לא מהני עדותם כלל אף שמכוונים למה נשוי פלוגתא רחוקה דלר"י גם שאין מרומה לא יחשב ולכך עכ"פ הוי ד"מ דבעי דו"ח. אבל הוחזק רמאי סתם לא לענין לחזור חל עדי שקר אפשר דמודה רש"י דלא חשיב מרומה שיצטרכו עדים שלו דו"ח תמיד וכמ"ש לעיל:
ולע"ד מ"ש בהרבה שו"ת בעדי קדושין שתתקדש אשה מיוחסת בלי שידוכין ועשרה חשוב דין מרומה ע"ש. צריך עיון הרבה דהא בודאי מרומה שבועות ל"א דאמר מניין לדיין שיודע שהדין מרומה כו' שלא יאמר כו' והקולר בצואר עדים כו' שצריך לסלק עצמו ולא ידונו ופרש"י ז"ל שלמד מדברי העדים שאינו אמת. ואי נאמר כנ"ל דבסברא שלא שכיח שיזדמן כן יהי' חשוב מרומה. א"כ פ"ק דמכות דקי"ל כרבנן דר"י דכשמזימין אותה הכת אפילו מאה יהרגו והיש דין מרומה גדול מזה כדאמר הש"ס אטו כולהו גבי הנך הוו קיימי ועכ"פ לא קיל ד"נ מד"מ ואיך ידונו לחייבם ולא חילקו בין אפילו מאה כתות דנראה לכל ששקר שאותה הכת הי' עם כל הבא להעיד ואעפ"כ (הי') הורגין כולם. וע"כ דליתנהו להנך כללי דיהי' לא שכיח כמו שאפשר מ"מ כיון שהאמינה תורה לעדים ואין נראה מעדותם והגדה שלהם שום ריעותא לא חשיב מרומה כלל וכלן נהרגין ודוקא שלמד מדבריהם וענין הגדה שלהם שאינו אמת חשיב מרומה משא"כ כשהוא מצד הענין אף שרחוק שיזדמן כן כנ"ל ומינה דלענין ספק מרומה דצריך דו"ח דנקיט הש"ס ג"כ לשון זה עצמו של דין מרומה כמו בתבועות הנ"ל. ופי' התוס' דנראה לו כו' ואינו ודאי אצל הדיין. מ"מ ג"כ הפי' כנ"ל שיש לו חשש ע"י אופן הגדת עדותם וכהך דירושלמי שמכוונים לשון אחד וכה"ג או כפרש"י שמבינים טענות רמאי בדבריו לענין החקירה של הבע"ד כמ"ש. כן בעדים לענין העדים כו' אז צריך דו"ח כיון שהתורה אמרה לדרוש ולחקור אם מעידים אמת וע"ו הדו"ח נדע אם מכוונים יש ראי' שאמת וכשמכחישים סימן שמשקרים. ולכך אף דתיקנו חכמים לסמוך על הסתם עדים שלא נחקור אותם אבל כשמבינים רמאות בהגדתם אוקמוהו אדאורייתא לברר ע"י הדו"ח אם יש רמאות בדבריהם או לא. אבל כשאין ריעותא כלל בהגדת העדים רק שהענין לא שכיח ורחוק מנין לנו שיחשב ד"מ. והא מבואר להדיא ריש פ' אד"מ בשטר שכתוב כו' א' בניסן בשמיטה כו' והוזמו דתלינן איחרוהו כו' ודייק מינה הש"ס דא"צ דו"ח וקאמר דקמ"ל דאף דלא שכיחי דמוזפי בשמיעה כו' ע"ש. ומבואר דמה דלא שכיח לא חשיב מרומה ואף בהוזמו לפנינו השטר כשר ולא אמרינן דעכ"פ צריך דו"ח ובטל. ואף דבסוף שמיטה כתבו שם הפ' דלא אמרינן דמוזפי ע"ש בנ"י היינו דזה חשוב ודאי כיון שלא יגבה כלום וכיון שהוזמו לפנינו איך נתרץ דיבורם במאי שאין עושים כלל אבל עכ"פ נראה דמה דקאמר קמ"ל כיון דמשמטת בסוף כו' דאין הפי' דקמ"ל דשכיח דדוחק שנחלקים אי שכיח רק דקמ"ל כיון דאפשר אף דלא שכיח תלינן כנ"ל. ובל"ז א"כ פירעון תוך זמנו דקי"ל חזקה כו' דמהני אף להוציא א"כ עדים שפרעו תוך זמנו יצטרכו דו"ח או נגד שאר רוב או חזקה ומיגו וכה"ג לא מצינו כלל שיחשב דין מרומה:
(ט) ואם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דו"ח להוציא הדין לאמתו כו'. ולעיל סי' ט"ו הביא רמ"א רק דעת הריב"ש דבדין מרומה אף דבעי דו"ח מ"מ אם אמרו א"י אין עדותן בטלה ואין זה כדיני נפשות ע"ש. ובכה"ג כ' שרבו החולקים עליו. ובאמת הפוסקים תמהו על הריב"ש דהא מוקי בש"ס למתניתין דתני א' דיני ממונות וא' דיני נפשות בדו"ח דאיירי בדין מרומה ומבואר להדיא דבדין מרומה בעי דו"ח כד"נ ממש ע"ש:
עוד תמה בס' שו"ת נ"ב סי' ע"ב ושאר אחרונים דהא כיון דמדאורייתא בעינן דו"ח בממון כמו בד"נ ממש רק תקנת חכמים היתה משום נעילת דלת דלא ליבעי. וא"כ ממילא בדין מרומה דלא תיקנו קאי אדאורייתא והוי כדיני נפשות ולמה לא ליבטל באומרים א"י ע"ש:
ולענ"ד לא ק"מ שלא ראו דברי הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין ריש פ' אד"מ שכ' וז"ל. וכ' הר"ד דמאי דאמרינן הכא דבדין מרומה צריך דו"ח אין הכונה שנצטרך כל דיני דו"ח כמו בד"נ לגמרי אלא שאם הדיין חושש בענין זה צד רמאות ידרוש ויחקור אותו צד רמאות שחושש בו לא שיצטרך לחקור אותו צד דין שאינו חושש בו כו'. ומעתה אין הדו"ח בד"מ אלא לפי ענין הרמאות. וא"ת וא"ה כי מוקמינן למתניתין בד"מ ואמרינן אין בין ד"מ לד"נ כו' וא"כ לא שוה דין מרומה לד"נ דבד"נ צריך לחקור כו'. י"ל דמשכחת לה היכא שהדיין חושש בכל הענין כולו שהוא מרומה דבכה"ג צריך דו"ח בשלימות ע"ש:
והן ממש דברי הריב"ש דג"כ כוונתו כנ"ל כיון דתיקנו חכמים דדיני ממונות לא ליבעי דו"ח רק דבדין מרומה צריך שיחקור הרמאות כנ"ל. ולכך אין זה ענין שאם יאמר א"י יהי' בטל עדותו כיון שבזה אין רמאות ובאותו הצד שאין ניכר רמאות שייך שפיר התקנה דלא ליבעי דו"ח ואם באמת ניכר לו רמאות גם בזה שידעו ויבררו החקירות באיזה יום וכה"ג באמת מודה גם הריב"ש ז"ל דאם אומרים א"י בטל עדותן דבאותו הדבר של רמאות שפיר קאי אדאורייתא. ולכך תני במתניתין אחד ד"מ כו' דפעמים דשוה לד"נ כמ"ש הר"ן ז"ל הנ"ל:
ויש לומר דגם שאר פוסקים מודים להריב"ש בכה"ג רק דסוברים ג"כ שבטל כשאומרים א"י ג"כ היכא שיש בזה רמאות כנ"ל. ולכך סתם שפיר כאן כש"ע דאם נראה לדיין כו' צריך דו"ח להוציא הדין לאמתו כו' והוא כנ"ל דהיינו אותו הצד שיוציא הדין לאמתו בדו"ח זה צריך דו"ח ולא יותר כנ"ל. וכן הסברא נוטה ולא קשה קושייתם כלל ואתי שפיר.
הנה הב"ש באה"ע סי' מ"ב כ' דגבי קדושין היכא דאשה מכחשת הוי דין מרומה וצריכים דו"ח ע"ש. ולכאורה משמע דבכל דוכתי אף בדיני ממונות היכא שהבע"ד מכחיש מיקרי ד"מ וכן משמע בתומים ע"ש. אך נראה פשוט דליתא דא"כ מאי הועילו חכמים בתקנתם דעדיין שייך נ"ד שכל א' יכפור ויצטרך דו"ח. וגם מכל הפוסקים מוכח דלא בעי ודוקא בקידושין כתב כן ע"ש:
אמנם לכאורה הי' נראה כיון שכ' הפ' דהיכא דיש ראי' שהעדים אומרים שקר מיקרי דין מרומה דבעי דו"ח. והי' נראה דהיכא דיש להבע"ד מיגו או חזקה המסייעו נגד העדים נהי דלא מהני במקום עדים מ"מ שוב הוי לי' דין מרומה כיון שיש הוכחה דלא כהעדים ובעי דו"ח כנ"ל כיון שהמיגו או החזקה מורה שאומר אמת כנ"ל:
והי' נראה לישב בזה דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות ריש פ"ב דכתובות דתני אם יש עדים שיצאה בהינומא כו' ופריך לימא מתניתין דלא כר"ג כו' ואח"כ פריך כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים מאי הוי כו'. ומשני רוב הנשאות בתולה כו'. וכ' תוס' דלרב פריך דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ע"ש. והרז"ה בעה"מ כ' די"ל. דפריך אף לשמואל דאף דסבר אין הולכין כו' מ"מ הכא דאיכא גם חזקת הגוף עם הרוב ודאי מהני אף לשמואל. והרמב"ן ז"ל דחה דבריו דהכא במתניתין ליכא כלל חזקת הגוף דהוי חזקה העומדת ליפסק שעומדת להנשא משא"כ לעיל הנושא כו' לענין זנות שפיר איכא חזקה ע"ש. ותמוה מאוד דא"כ מאי פריך לימא מתניתין דלא כר"ג הא טעמא דר"ג משום חזקת הגוף והכא ליכא חזקה כנ"ל. ואף אי נימא שאין זה ברור להרמב"ן ז"ל דלא הוי חזקה רק דלא מצי למפרך לשמואל דלמא לא הוי חזקה. מ"מ קשה מאי פריך לימא דלא כר"ג מנ"ל דלמא לא הוי חזקה ואיתא שפיר כר"ג כנ"ל:
ויש לישב למ"ש דהנה בשיטה מקובצת הביא שם קושית הירושלמי כיון דבתולה נשאת ליום הרביעי כו' אמאי לא תני במתניתין אם יש עדים שנשאת ברביעי דזה ראי' אם היא בתולה או אלמנה. ותירץ הירושלמי דאינו ראי' ע"ש. והוא תירץ דלדידן הוא ראי' וקשה כנ"ל. והביא בשם שיטה ישנה שהרבה אינם זוכרין יום הנשואין אבל זוכרין אם יוצאה בהנומא כו'. ולכך נקט ראי' זו דיצאה בהנומא כו' שזה יותר שכיח להביא עדים כו' ע"ש:
ולכאורה קשה כיון דקי"ל דמדאורייתא כל עדות בעי דו"ח ואיזה יום משבוע הוא מכלל החקירות וכשמעידים עדות ואינם יודעים באיזה יום הי' לא מהני עדותם ובטל לגמרי וא"כ קשה ממ"נ מאי מהני העדים שיצאה בהינומא כיון שאינם זוכרין באיזה יום נשאת ובאיזה יום הי' העדות א"כ א"י החקירות ובטל לגמרי עדותם וממ"נ אם יודעין באיזה יום א"כ יודעים אי נשאת ברביעי וא"צ כלל לומר שיצאה בהינומא ואי א"י לא מהני אף שמעידים שיצאה בהינומא כנ"ל. אמנם הא קי"ל דבדיני ממונות לא בעינן דו"ח מדרבנן כלל. ולכך שפיר מהני אף שא"י החקירות. ואף לדעת הש"ך דכשא"י החקירות בטל עדותם אף בדיני ממונות מ"מ הא אין צריכין לשאול אותם ולכך אין שואלין אותם כלל באיזה יום נשאת כנ"ל:
אמנם התוס' הקשו למ"ד הטוען אחר מבע"ד ואמר פרעתי נאמן מאי מהני אם יש עדים כו' הא אית לי' מיגו דפרעתי ותירצו דמיגו במקום עדים לא אמרינן ע"ש. וכמ"ש עדיין קשה קושיית תוס' דכיון דאית לי' מיגו לא הוי כלל במקום עדים דהוי שמילא דין מרומה כנ"ל ושוב בעי דו"ח וכיון שאינם יודעים אם בשאת ברביעי אינו מועיל כלל כנ"ל ומאי מהני אי יש עדים שיצאת בהינומא כו'. ואף דאותן עדים לא בעי עדות גמורה דכשר להעיד בגדלו מה שראה בקוטנו ואינם אלא במקום קול דרוב הנשאת בתולה כו' מ"מ הא ודאי דפסול אחר אינו כשר דאם הי' חשוב קול הי' באמת מהני אף שפסול אבל כיון שכתבו תוס' שם דמה שמעידין אותן העדים לא מיקרי קול ע"ש ושוב בעי עדות גמור רק לענין זה הכשירו ושפיר פסול כשאינם יודעים החקירות וקשה כנ"ל וזה י"ל באמת כוונת הר"ן ז"ל שהקשה שם אמתניתין קושית תוס' מאי מהני העדים הא אית לי' מיגו ותירץ תירוץ אחר שהודה וכה"ג ולא כתירוץ תוס'. ותמוה דהא פשוט דמיגו במקום עדים לא אמרינן וצריך לדחוק דסובר דבמקום מנהג אמרינן ולא מיקרי במקום עדים כלל. ולמ"ש א"ש כנ"ל דלא הוי כלל במקום עדים כיון דאיכא מיגו דהוי דין מרומה כנ"ל. אך לתירוץ תוס' קשה כנ"ל:
אך י"ל דלא קשה דהא באמת איכא כאן במתניתין חזקת הגוף נגד המיגו רק שהי' נשאר חזקת ממון כיון דאיכא גם מיגו נגד החזקה כנ"ל. וא"כ לענין שיהי' נקרא דין מרומה שפיר לא הוי כלל מרומה דנימא משום דאיכא ראי' שהעדים אומרים שקר דאית לי' מיגו. דז"א דהא איכא ראי' להיפוך שהוא אמת דמסייע חזקת הגוף המורה שהיא בתולה ולא נשאר רק חזקת ממון שהוא מוחזק וממילא לא הוי מרומה דאינה חזקה המבררת שיהי' מורה על המעשה אם היתה בתולה או לא. ולכך שפיר מהני העדות אף שא"י החקירות ואית לי' מיגו כנ"ל:
ומיושב ממילא קושיא הנ"ל דפריך שפיר לימא מתניתין דלא כר"ג וא"ל דלמא כסברת הרמב"ן דלא מיקרי כלל הכא חזקת הגוף משום דעומדת ליפסק. ז"א דא"כ קשה מאי מהני אם יש עדים כקושית תוס' הנ"ל הא איכא מיגו ולא שייך תירוץ הנ"ל דהא ליכא כלל חזקת הגוף נגד המיגו והוי שפיר דין מרומה ובעי דו"ח כנ"ל. וע"כ דגם זה הוי חזקת הגוף וכנ"ל ופריך שפיר לימא כו' דע"כ מוכח דגם זה הוי חזקת הגוף. ואף שכתבו תוס' דלא פריך כלל למ"ד דמצי טעין פרעתי אחר מעב"ד דדלמא מהני מטעם מיגו ע"ש. מ"מ ע"ש בשיטה מקובצת דפריך שפיר אף למ"ד הנ"ל. משום דלר"ג דאלים חזקת הגוף לא מהני אף דאית לי' מיגו ע"ש. ובל"ז הא לא איפשיטא אי אמרינן מיגו במקום חזקה ע"ש ולכך פריך שפיר כנ"ל:
אך לכאורה הא עדיין י"ל כסברת הרמב"ן דליכא כאן חזקה ומ"מ לא הוי מרומה כו' דהא איכא רוב נשים בתולות נשאת נגד המיגו וי"ל ג"כ כנ"ל. אך ז"א דהא איכא נגדו רוב הנשאת בתולה יש לה קול ונשאר המיגו כנ"ל ופריך שפיר. ומיושבים שפיר דברי הרמב"ן ז"ל דפי' על מה דפריך כיון דרוב נשים בתולות כו' כי ליכא עדים כו' דלא פריך רק לרב כו' דלשמואל דאין הולכין בממון כו' לא קשה. וא"ל כדברי הרז"ה כו' דז"א די"ל שפיר דליכא כאן כלל חזקת הגוף. ולא קשה כנ"ל דז"א דהא עכשיו דלא ידעינן עדיין מכל הנשאת בתולה יש לה קול י"ל שפיר דליכא חזקת הגוף רק הרוב בתולה איכא ולא מהני להוציא ממון ומ"מ לא הוי דין מרומה דהא איכא רוב נגד המיגו ומחמת החזקת ממון לא הי' מרומה ומהני שפיר העדים כנ"ל. וע"כ לא פריך רק לרב ולמאי דמשני רוב הנשאת בתולה כו' ע"כ איכא שפיר חזקת הגוף כנ"ל וא"ש: