חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות עדות · סימן כט
סעיף א
אחר שהעיד העד בב"ד (והוא לאחר כ"ד) אינו יכול לחזור בו כיצד אמר מוטעה סעיף הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי כו':
(א) אחר שהעיד כו'. הרמב"ם והטור כתבו אחר שנחקר עדותן כו' והיינו משום דבמידי דבעי דרישה וחקירה יכולין לחזור כל זמן שלא נחקר דלא נגמר עדותן עדיין. אבל המחבר דאיירי בממון דלא בעי דו"ח לכן נקיט שהעיד כמ"ש בב"י דכבר נגמר כשהעידו וא"י לחזור ע"ש. ונראה דבמידי דבעי דרישה וחקירה יכולין לחזור תוך כדי דיבור של החקירות כיון שהעדות נגמר אז. וכמו שא' יכול לחזור תוך כדי דיבור של חבירו משום שלא נגמר עד שהעיד גם השני ומכש"כ דיכול לחזור תוך כדי דיבור של הדו"ח כנ"ל:
ולכאורה קשיא לי דאמר פ' אלו נערות ר"א אמר עדים זוממין ממונא משלם מלקא לא לקי דלאו בני התראה נינהו אמר רבא תדע ניתרי בהו אימת קודם כו' פרשי כו' ואי אח"כ מאי דהוה הוה שא"י לחזור בהם כו' מתקיף לה אביי וניתרי בהו תוך כדי דיבור כו' ע"ש. ולהנ"ל קשה דיכולין להתרות בהו שפיר אחר שהעידו רק קודם הדו"ח דיכולין לחזור בהם כנ"ל. וצריך לומר דאם יתרו קודם הדו"ח שייך ג"כ פרשי ולא מסהדי דלא יאמרו החקירות ואף דבתוך כ"ד לא שייך שיחזרו בהם היינו משום דכבר העידו כל העדות לא יחזרו בהם בשביל התראה אבל קודם החקירות שעדיין צריכין להעיד שייך שפיר פרשי כו' קודם:
אמנם קשה כיון דאמרינן דקודם שאחקדה יכולין לחזור משום שלא נגמר עדיין העדות כיון שאינו מיעל בלא החקירות ויכולין לחזור אף תוך כדי דיבור של החקירות וכן כל א' תוך כדי דיבור של חבירו משום שלא הועיל קודם כנ"ל וא"כ אי נימא דעדים זוממין בעי התראה ובלא התראה אינם כעושים כלל ח"כ נראה דבלא התראה לא הוי עדות כלל דהא הדין עדות שאאי"ל שאם יוזמו לא יתחייבו כלום כיון שלא יתרו בהם וא"כ לא הוי עדות עד שיתרו בהם כנ"ל. וא"ר ממילא ראה שיכולין לחזור בהם קודם ההתראה כיון שלא נגמר עדותן שאינו מועיל כלום קודם התראה וכמו קודם החקירות דהוי אאי"ל וכמו כן קודם ההתראה כנ"ל וממילא יכולין לחזיר גם תוך כ"ד של התראה כיון שלא נגמר עד אז כנ"ל. וא"כ מאי אמר ניתרי בהו אם נ' מאי דהוה הוה ופריך ניתרי בהו תוך כ"ד כו'. הא שפיר יכולין להתרות בהם מתי שירצה דאי נימא דעדים זוממין נמי התראה א"כ מתי שיחרו בהן יהיו יכולין לחזור בהם תוך כדי דיבור ושפיי מחני התראה דבידם לחזור ולמה לי' תוך כ"ד כו' כיון שבלא התראה לא יועיל שפיר יכולין לחזור כנ"ל ואיך הוכיח העדים זוממין לאו בני התראה נינהו. ואין לומר דדוקא גבי חקירות שעדיין בידם שלא לומר החקירות או לומר א"י לכך יכולין לחזור כיון שבידם לבטל העדות משא"כ בהתראה דאין בידם שוב כשהעירו שלא יתרו בהם. אבל ז"א דגם בהתראה צריך שיתירו עצמם למיתה ולקבל ההתראה וג"כ בידם שלא לקבל ההתראה ולא יועיל כנ"ל:
ואפשר ליישב דדוקא בחקירות שהתורה אמרה שצריכין להעיד המעשה וגם החקירות באיזה יום כו' והוא מכלל העדות לכך קודם לכן עדיין לא נגמר עדותם שצריכין עוד להעיד. משא"כ בהתראה דהעדות כבר נגמר לגמרי רק שאינו מועיל בלא התראה מטעם אחר אבל אינו שייך לעדות שוב לכך אינם יכולין לחזור כנ"ל דהא בל"ז אין העדים זוממין עד שיוגמר הדין ומ"מ א"י לחזור אחר כ"ד קודם גמ"ד וע"כ דמיקרי יכול להזימם כשיגמר הדין. כן אי בעי התראה אח"כ מ"מ חשיב יכול להזימם כשיתרו בהן וכבר הועיל ולא יוכלו לחזור ולכך פריך רק להתרות תכ"ד. ואדרבא משמע שם ג"כ כנ"ל דהא קאי מה"ת דבעי דו"ח והדו"ח הוא אחר שהעידו א"כ מתי תהא התראה תוך כ"ד וע"כ כוונת אביי תוך כ"ד דחקירות ומ"מ יוכלו לחזור בהן כנ"ל והסברא נותנת כן דכיון דעד שלא נחקרה חשוב לא נגמר דיכולין לחזור גם תוך כ"ד יכולין לחזור כמו א' כ"ד של ב' כנ"ל:
או י"ל דהא ר' אילעא יליף התם דעדיין זוממין משלמין מג"ש דיד ביד דבר הניתן מיד ליד וכתבו המפ' דהא דצריך לר' אלעזר טעמא אחרינא אף דסבר ג"כ ג"ש הנ"ל הוא משום דלא מוכח מג"ש הנ"ל רק דמשלמין ממון אבל אינו מוכח דפטורין ממלקות וי"ל כר"מ דלוקין ומשלמין לכך הוצרך לטעם הנ"ל דלאו בני התראה נינהו ופטורין ממלקות. וא"כ א"ש דכיון דהם מעידין לחייב ממון הוכיח שפיר דאין לוקין דלאו בני התראה דאם יתרו בהם אח"כ מאי דהוה הוה ולא יוכלו לחזור דאי"ל כנ"ל דהא לענין ממון שפיר חייבין אף בלא התראה וא"כ מהני עדותם לחייב ממון אף קודם התראה דשפיר יכולין להזימם ויתחייבו ממון וכיון שהועיל עדותם ונגמר מיד לענין ממון ממילא אינם יכולים לחזור אחר כ"ד אף ולפ"ז קודם התראה דהא הטעם שיכולין לחזור קודם החקירות אף דאין אדם משים עצמו רשע ואיך נאמנים שהעידו שקר וע"כ הטעם דכיון שלא הועיל כלל קודם החקירות אינו נעשה רשע כלל כיון שחוזרין כנ"ל. וא"כ הכא שמועיל עדותן לענין ממון מיד ממילא שוב אינם נאמנים כלל אח"כ לחזור דאין אדם כו' ולא יוכלו לחזור קודם ההתראה ג"כ ואמר שפיר דלאו בני התראה נינהו דמאי דהוה הוה כנ"ל וא"ש:
ומיושב בזה מה שהקשו המפ' שם לר"א דאמר מסברא דאיך לוקין למה לי' ג"ש דיד ביד הא בל"ז כיון שאין לוקין ודאי משלמין ממון ע"ש שדחקו דלא ס"ל ג"ש הנ"ל ולמ"ש מיושב דבלא יד ביד הוי אמרינן דאין משלמין שפיר הוי אמרינן דלוקין והיו שפיר בני התראה כנ"ל דיכולין לחזור בהם תוך כ"ד של ההתראה כיון שאין משלמין ואינו יכול להזימם רק לחייבם מלקות וממילא לא הועיל עדותם כלום קודם התראה ויכולין לחזור אח"כ רק עכשיו דידעינן מיד ביד דחייבין ממון ממילא ליכא מלקות דלאו בני התראה נינהו כנ"ל כיון שהועיל לענין ממון כנ"ל:
וגם מיושב מה שדקדקו למה אמר ממונא משלם מלקא לא לקי דלאו בני התראה. הא אין הטעם רק אדלא לקי ולמה אמר ממונא משלם ע"ש. ולמ"ש א"ש דרק משום דממונא משלם לכך לא לקי כנ"ל ואל"ה הוי שפיר בני התראה:
וגם י"ל דא"ש אף אי לא ס"ל ג"ש דיד ביד הנ"ל דלכאורה מ"ש אינו דהא הטעם דאינם משלמין הוא משום דהמלקות פוטרם וא"כ כיון דקי"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבים א"כ שפיר מועיל עדותם מיד לענין ממון קודם ההתראה דהוי שפיר יכול להזימם שאם יוזמו בלא התראה ודאי יתחייבו ממון דיהי' רק חייבי מלקות שוגגין כיון דבעי התראה וכיון דהועיל ממילא לא מהני ההתראה עכשיו וא"י לחזור כנ"ל וא"ש ג"כ דמשום דממונא משלמים ודאי ממילא לא לקי וגם עכשיו משלמין כנ"ל:
ואח"כ מצאתי בשוטה מקובצת שם שהביא בשם הראב"ד ז"ל שהקשה כיון דלא חייבים מלקות ולא נגמר חיובם עד ההתראה יהיו יכולין לחזור אף אחר כ"ד ותירץ דיכולין לומר אשתלינן מה שהעדנו ע"ש. ולכאורה קושייתו אינו מובן דמאי בכך שאינם חייבים בלא התראה מ"מ העדות נגמר ולמה יוכלו לחזור אח"כ. וצריך לפרש כוונתו ג"כ כמ"ש דכיון דאינם חייבים הוי עדות שאאי"ל ושפיר יכולין לחזור כנ"ל. ותרוצו ג"כ אינו מובן דאיך יאמרו שכחנו הא יכולין להתרות ולומר להם על עדות זה שהעדתם אנו מתרין אתכם שתחזרו בכם אם הוא שקר ודוקא על קודם שייך אשתלין משא"כ כנ"ל:
עוד נראה ליישב קושיא הנ"ל דלכאורה קשיא לי למאי שפרש"י ז"ל מכות ט"ו ע"ב דקאמר התם בהתראת ספק קא מיפלגי ופרש"י ותוס' שם דכיון שעבירת הלאו תלוי בביטול העשה הוי התראת ספק. וכ' רש"י ז"ל ואי קשיא לי לר"י נמי איכא התראת ודאי ויתרו בו כשבא לבטל העשה שהוא עקירת הלאו ותירץ לעולם התראה בשעה שעובר על אזהרתו בעינן ואפילו הוא תלוי בדבר אחר כו' ע"ש ואף דלא עבר כלל עד שמבטל העשה לר"י מ"מ על אזהרה כבר עבר ולא מהני התראה ע"ש וא"כ קשיא מאי פריך הכא וניתרו בהו תוך כ"ד אחר העדות מאי מהני אף שיכול לחזור בו תוך כ"ד מ"מ כיון שכבר עבר והעיד מאי בכך שיכול לחזור בו ויתקן מאי שעבר מ"מ אין ההתראה בשעה שעובר דאח"כ אינו עושה מעשה כלל רק שאינו מתקן ולא עדיף מהתם כשמבטל העשה דע"כ משום דאין הלאו בתורה שלא יבטל העשה וכשאין ההתראה בשעה שעובר רק בשעה שאינו מתקן לא מהני וגם הכא תוך כ"ד אין ההתראה בשעה שעובר רק כשאינו מתקן כנ"ל דגם התם אינו עובר כלל בלא הביטול:
אך באמת לא קשה דכיון דתוך כ"ד כדיבור דמי א"כ כשמתרין תוך כדי דיבור של העדות הוי כמתרין בשעה שמעיד והוי שפיר התראה בשעה שעובר על האזהרה וכיון שיכול לחזור בו מהני שפיר התראה דהוי בשעת עבירה כיון דכדיבור דמי ולא מיקרי כלל על התיקון כנ"ל:
ולפ"ז מיושב מ"ש הא יכולין להתרות אף אחר כ"ד ואעפ"כ יכולין לחזור עד אחר ההתראה כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאם יתרו בהם אחר כ"ד ולא מהני כלל אף שיכולין לחזור דהא אינו בשעה שעובר רק בשעה שאינו מתקן דהא אחר כ"ד הוא ולא מהני אף דיכולין לחזור כנ"ל ואתי שפיר:
ובזה יש לישב קושית תוס' שם ד"ה וניתרו בהו כו' שהקשו איך מצי הדרי בהו והא התראה הוי טפי מתוך כ"ד וא"י לחזור אחר ההתראה ומה שתרצו עיין תוס' סנהדרין ל"ב משמע להיפוך ע"ש: ולמ"ש מיושב דהא באמת גם אחר כ"ד יכולין לחזור בהם שלא נגמר כנ"ל רק דלא מהני משום דאין התראה דשעה שעובר כשהוא אחר כדי דיבור ואף שי"ל לא מהני וא"כ כיון דההתראה הוא תוך כ"ד של העדות שפיר מהני אף שיהי' אחר ההתראה אחר כ"ד מ"מ יוכלו לחזור בהם כנ"ל וההתראה הוא שפיר בשעה שעובר כיון שהוא תוך כ"ד ולחזור בהם שפיר יכולין אף שהוא אחר כ"ד כיון שהוא תוך כ"ד של ההתראה כנ"ל וא"ש:
ובזה מיושב מה דתמוה שם דהדר אמר אביי לאו מלתא דאמרי כו' מי איכא מידי דאינהו בעו מיקטל בלא התראה ואינהו בעו התראה הא כתיב ועשיתם כאשר זמם כו' מתקיף לה ר' סמא לא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלא מכאשר זמם מתרבי ליבעי התראה כו'. ותמה בשיטה שם למה לא פריך מהא דאיירינן בה הא דמעידין שחייב מנה דג"כ אין המלקות מכאשר זמם דלא רצו לחייבו דק ממון דג"כ ליבעי התראה כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דהא באמת לא משכחת התראה רק כל קושיית אביי הי' וניתרי בהו תוך כדי דיבור ואף דהתראה עצמה היא יותר מכדי דיבור כקושית תוס' מ"מ יוכלו לחזור כמ"ש דקודם ההתראה לא נגמר דהוי עשאאי"ל וא"כ שם גבי ממון דלענין ממון הוי יכול להזימו שיתחייבו אף בלא התראה ונגמר עדותם א"כ ממילא אינם יכולין לחזור אח"כ ולא משכחת לה שוב התראה לענין מלקות דלא מהני תוך כ"ד שהתראה עצמה היא יותר מכ"ד ולא יוכלו לחזור כנ"ל ולא קשה כלל ולכך פריך מבן גרושה כו' דהתוס' הקשו הא הוי עשאאי"ל ותירצו משום דמיקיימי הזמה במלקות ע"ש. וא"כ קודם ההתראה דליכא מלקות לא הי' מועיל עדותם כלל דהוי שפיר עשאאי"ל וממילא יוכלו לחזור אף אחר כ"ד ומשכחת לה התראה ופריך שפיר כנ"ל וא"ש ובגוף הדבר בין הא דביטלו כו' דלא מהני התראה אח"כ אפשר לחלק עוד דדוקא התם כמו גבי מוציא ש"ר שהתורה אמרה לא יוכל לשלחה וכשמגרשה עובר על זה ואף שמחזירה אח"כ מ"מ הא כבר גירשה ובזה לא נתבטלו הגירושין במה שמחזירה רק שהתורה אמרה שכשמחזיר אינו עובר ולכך לא מהני ההתראה אח"כ כיון שעבר על אזהרה משא"כ הכא כיון דיכול לחזור בו ונתבטל העדות למפרע לגמרי והתורה לא אפרה רק שלא יעיד עדות שקר וכיון שנתבטל למפרע לא עבר כלל ומהני שפיר ההתראה שיחזירו בו כנ"ל:
אך מ"מ אינו נראה דהא רש"י ז"ל כ' שם ראי' מהא דשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו דלא מהני ההתראה אח"כ בשעה שאוכל התנאי ע"ש. ואף דהתם ג"כ אם אינו אוכל זו לא נאסר כליו מעולם אכילה הראשונה מ"מ לא מהני כנ"ל. ומ"מ אפשר לחלק קצת דהתם מ"מ המעשה ראשונה לא נתבטלה משא"כ הכא שנתבטל לגמרי. והוא דוחק ונכון יותר כמ"ש לעיל: ובתומים כתב שהתוס' חולקים על זה וסברי דאף קודם שנחקרה אינם יכולין לחזור והביא תוס' דפסחים ע"ש. ותמיהני שלא ראה דברי תוס' סנהדרין ל"ב ע"ב ד"ה היכי שכתבו להדיא דעד שלא נחקר יכולין לחזור בהם מתוספתא ע"ש. ופשוט שאינם חולקין על ירושלמי ותוספתא דתני להדיא שיכולין לחזור כו' ע"ש. והראי' שהביא מתוס' פסחים אינו כלום למעיין שם שהוא תירוץ תוס' דסנהדרין הנ"ל ממש ע"ש:
(ב) אחר שהעיד כו'. ברמב"ם וטור אחר שנחקרה כו'. וב"י מביא התוספתא עדים כו' עד שלא נחקרה אמרו מבודין היינו כו' ע"ש. והביא דברי ר"י שבמרדכי על עדי קידושין כו' וחזר א' מהן והשיב כו' מן הדין יש לפוטרה בלא גט כי עדים שבאים לאוסרה צריכין דו"ח הואיל והיא מכחישתן וכל זמן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו. ועוד דהוי כדין מרומה דבעי דו"ח ע"ש. ובמרדכי איתא דאף בהודאות והלואות בעי דו"ח ובהגהת פי' מה"ת ע"ש. וצ"ל או דהב"י מפרש כן דברי ר"י או שהי' לו גירסא כנ"ל. ובאה"ע ס' מ"ב כ' ב"י לשון ר"י ועוד דזה המעשה שייך לדין מרומה ע"ש ולא פירש למה. ומהרי"ן לב ח"א ד' ס"ג העתיק לשון מרדכי כמו שכתוב לפנינו ותמה ג"כ ואי בשביל שמכחשת היכן מצינו שבשביל הכחשת בע"ד יהי' חשוב ד"מ אדרבא מש"ס וכל הפ' משמע להיפוך ע"ש. ובפשיטות צ"ל דהי' נראה לב"ד שם שהוא מרומה וכן משמע מדהתחיל על שהטעה להעיד עדות שקר ע"ש ואיך כ' סתם כן הא ע"כ לא נודע רק שהעד א' שחזר בו אמר כן והול"ל על עדים כו' וחזר א' ואמר שהטעה אותו כו' וע"כ שהי' קול ונראה כן לב"ד. מ"מ לפי מה דכ' במרדכי לפנינו עיקר חסר וכן בת' רמ"א ורש"ל העתיקו כולם לשון המרדכי כמו שלפנינו:
ולכאורה הי' אפשר לומר דכיון שחזרו בהן העדים זה עצמו משוי לי' דין מרומה עכ"פ למה שהעידו מקודם דנהי דלא האמינתם התורה משום כיון שהגיד בתורת עדות עכ"פ נראה מזה שיש חשש שקר וחשוב מרומה דלא תיקנו חכמים ונשאר הד"ת שצריך דו"ח וא"כ עדיין לא נגמר העדות כל שלא נחקר. ושוב י"ל דמהני חזרתם לגמרי דלא שייך כיון שהגיד כיון דבעי דו"ח ועדיין לא נחקר. והי' מיושבים דברי ר"י כפשטן:
ואף דלכאורה זה טעות כיון דמה שנעשה דין מרומה הוא ע"י חזרתם שוב שייך בי' כיון שהגיד דהא כבר הועיל ונגמר עדותן לגמרי דבלא החזרה לא הי' הדין מרומה כלל:
אך אמנם לפי מה שמבואר לקמן בש"ע דעדות המוכחשת בחקירות בטל גם בדיני ממונות ע"ש (סי' ל') וגם אחר כ"ד ולמה הא כיון שהגיד כו' כיון שכבר הועיל ונלמד בלי החקירות. והא תוס' כתבו פסחים פ' קמא דכשלא כיונו באיזה יום אי לאו שמכלל החקירות הוא לא הי' מועיל משים כיון שהגיד ע"ש. וכן לשיטת הש"ך ז"ל דאף דא"צ דו"ח מ"מ אם אירע שחקרום ואמרו א"י בטל עדותם ולמה נהי דכ' דלא תיקנו חכמים ע"ז כשאומרים א"י ע"ש (סס"י ל"ג) מ"מ ממילא לא יועיל משום כיון שהגיד דבשלמא מה"ת דבעי דו"ח ולא נגמר קודם מהני כשאומרין א"י אבל כיון שכבר תיקנו דמהני עדותו בלי דו"ח וכבר נגמר שוב אף דחקרום ואמרו א"י לא יועיל דנימא דהן משקרים דכיון שהגיד כו'. דגם מה"ת לא הוי מהימני אם הי' הדין דמהני ונגמר עדותן כנ"ל. וע"כ צ"ל דמה דתיקנו שיועיל בלי דו"ח לא תיקנו דיהי' מהני אף שהעדות בטל מה"ת רק דהוי התקנה על הסתם כשאין חוקרין אותם דנהי דמה"ת צריך דו"ח מ"מ כל שלא חקרום עדיין אין העדות בטל מן התורה רק שמחוסר עדיין דו"ח. והי' התקנה שיהי' כשר ולא נחקור אותן ונסמוך דמסתמא יודעין וכשר גם מה"ת כשנחקור אותן. אבל כשחקרום וא"י או מכחישים דבזה מה"ת כבר נתבטל עדותם לא תיקנו כלל להכשיר עדות הבטל מה"ת ולכך ממילא בטל העדות כמו שהוא מה"ת. וא"כ גם לענין חזרה י"ל כן דכיון דמה"ת מהני חזרתם כיון שלא נחקר דבעי דו"ח וממילא כשחוזרין בטל מה"ת. וכיון שבטל לא תיקנו להכשיר:
אך מ"מ לא דמי דשם כיון דלענין זה לא תיקנו כשחוקרים וא"י או מכחישים. א"כ אף שכבר העידו על גוף המעשה מ"מ על החקירות עדיין לא העידו וממילא כשאומרים א"י או מכחישים מהני לבטל העדות לא מצד הגדתם עתה רק דזה עדיין לא נגמר עדותן לענין החקירות. ואף דמ"מ הי' מהני מדרבנן. הוא רק משום דמהני מדרבנן גם שלא חקרום אבל מ"מ לא העידו ע"ז ונשאר לענין זה אדאורייתא שיבטל כשא"י וכו'. משא"כ לענין גוף המעשה שכבר העידו שיועיל מבודין היינו מה שאינו שייך להחקירות לענין זה כבר נגמר לגמרי. ואף דמה"ת מהני הוא משום שאינו מועיל כל שלא חקרו אבל כיון שתקנו שמועיל שוב חשיב הגדה מה"ת דהא אמר פ' שה"ע הכל מודים בעד מיתה אף דמהני רק מדרבנן קרינן בי' והוא עד אם לא יגיד דקרא ע"ש. וא"כ לענין העדות שאינו שייך לחקירות כיון דמהני מדרבנן לא מהני חזרתם מה"ת דכיון שהגיד כו'. ואף דאם יאמרו א"י או יכחישו יבטל מ"מ כיון שא"צ דו"ח שייך כיון שהגיד כו' לענין לבטל העדות במה שאינו מענין החקירות שכבר נגמר לגמרי:
ועוד לש"ך ז"ל מה דמהני בלי דו"ח הוא דמחזקינן מסתמא דיודעין החקירות ומכווני אבל אם היינו יודעין שאין יודעין החקירות לא הי' מהני כלל מיד הגדתם. וא"כ מה שאומרים שא"י לא חשיב כיון שהגיד דאיגלאי מלתא שלא הי' הגדה כלל והי' בטעות מה שהועיל עדותם. משא"כ בזה אף דע"י שחוזרים בהם נאמר שהוא מרומה מ"מ אז לא הי' מרומה ולא הי' בטעות מה שהחזקנו לאינו מרומה כיון דרק ע"י החזרה חשיב מרומה ושייך כיון שהגיד כנ"ל:
וראיתי במהרי"ק ס' ס"ז בעדים חתומים כו' אף שהוא דין מרומה היך יצטרך דו"ח הא קי"ל עדים החעה"ש כמו שנחקרה כו'. וא"ל דדוקא היכא דליתנייהו כו' הא פ"ב דכתובות כו' משמע מכאן אפילו שהדין נראה מרומה כי התם שהעדים עצמם מכחישים השטר ואיתנהו קמן אפ"ה אמרינן כמו שנחקרה כו' אמנם מצאתי בת' הרא"ש כו' שכ' כי אלו כו' צריכין דו"ח כו' הרי להדיא דאפילו במקום עדים החעה"ש בעינן דו"ח היכא שיש אמתלאות שהדין מרומה כו'. ואע"ג דפ"ב דכתובות מוכח דלא כו' פשיטא דהרא"ש ידע להאי סוגיא טפי מינן עכ"ל ע"ש:
ולמ"ש לא קשה כלל על הרא"ש מש"ס הנ"ל דשם הענין מרומה מצד עצמו כמבואר שם. משא"כ בש"ס הנ"ל שיהי' חשוב מרומה משום חזרת העדים שאומרים אנוסים וע"ז אמרינן כיון שהגיד כו' ומשמע ממהרי"ק דבע"פ כה"ג כשחוזרים בהם קודם שנחקרה מהני החזרה דחשוב מרומה כנ"ל וממילא בטל העדות מצד דלא הי' דו"ח ולא שייך כיון שהגיד דאין דנין לבטל משום הגדתן דעכשיו רק מצד דלא נחקר עדות הראשון. וא"כ לעולם מהני החזרה קודם שנחקר וכמ"ש לעיל ודברי ר"י כפשטן. אמנם זה נראה דעכ"פ לא מהימני אחר כ"ד משום אאמע"ר דכיון דעכ"פ הועיל עדותן מדרבנן ורשעים נינהו לא מהימני מבודין היינו. ולא דמי לתוך כ"ד דחשיב לא נגמר וכן במידי דצריך דו"ח ג"כ לא נגמר ולא מיקרי רשע עדיין. משא"כ בממון דא"צ דו"ח וב"ד יגמרו ע"פ עדותן ואי שקרי רשיעי נינהו וחזינן באנוסים מ"מ דאף במיגו לא מהימני בלא טעם דכיון שהגיד כו' כמבואר פ"ב דכתובות. א"כ לא מהני ג"כ חזרתם שהעידו שקר למיחשב דין מרומה עדות הראשון. רק מוטעין או אנוסים מחמת נפשות דלא משוו נפשיי' רשעים רק מטעם כיון שהגיד י"ל כנ"ל:
ומ"מ נראה לשון הפ' דגם זה לא מהני שע"י חזרתם יחשב מרומה כנ"ל ונראה דתלוי לפי הנראה לב"ד אם נראה בחזרתם אמתלא וטעם שהיו מוטעין וכה"ג שהוא מרומה בזה שפיר אף שהוא ע"י חזרת העדים וכיון שהגיד כו' מ"מ מה בכך הא מ"מ נודע ונראה לב"ד שמרומה. ואף דבשעה שקבלו עדותן לא הי' הב"ד חושבין למרומה ונגמר מ"מ כיון שעכשיו נודע עדיין צריך דו"ח וכיון שחזרו בהן וא"א לחקור ממילא בטל. ואין זה מצד החזרה רק דעי"ז רואין הב"ד שהי' מרומה. ואף שאינו ודאי מרומה דכשהוא ודאי אצל הב"ד בל"ז אין רשאין לגמור הדין כדאמר בש"ס מנין לדיין כו' וכמ"ש בש"ע (סי' ט"ו). רק אף שספק להם כמבואר לקמן סי' ל' ואף שזה בא ע"י חזרתם כנ"ל. וזה טעם ר"י שבמרדכי הנ"ל שע"י חזרת העד ואמר שהטעה אותו ע"י שהשביעו כו' ונראה לב"ד שהאמת כדבריו האחרוני'. ולכך התחיל על העד שהטעה כו' להורות שע"י חזרת העד שאמר כן נראה לב"ד שכן הוא הוי מרומה לבטל כנ"ל. וכן מהרי"ק הנ"ל מטעם זה אתי עלה רק בשטר דהוי כנחקרה לא הי' מועיל כמו אם הי' כבר נחקרו בחקירות דלא הי' מהני כלל חזרתם אף שנעשה ספק מרומה עי"ז מ"מ כיון שהוא בדו"ח דהועיל מה"ת לא מהני חזרה כלל משא"כ בלי דו"ח. וע"ז מייתי מהרי"ק דברי הרא"ש שסבר גם בשטר כן ע"ש:
אבל היכא דלא נראה לב"ד דבריהם האחרונים יותר אמת מהראשונים רק כסתם עדים אלא שנדון מעצמינו כשחוזרים בהם יהי' חשיב מרומה עדות שהעידו כבר. זה לא מהני דכיון שהגיד וכבר נגמר לא מצי הדרי בהו באיזה אופן שיהי'. כן נראה לע"ד:
ובזה זה מיושב הש"ס כתובות י"ח מאי ס"ד דרב"ח. וגם מה שהקשו שם למה נד רבא מהא דמהימני מחמת ממון ברישא. וגם קושית תוס' ד"ה הרי כו' דהוי מיגו במקום עדים. דתירוצם אין מובן למה לא חשיב קיום כיון דאין חוזרים בהן ממה שאמרו כ"י הוא ע"ש:
ולהנ"ל י"ל דהא דשטר כשר רק מצד התקנה דלא בעי דו"ח כמ"ש הרמב"ם פי"ט מה' עדות דיכולין לומר איחרנוהו כו' (ע"ש ר"פ אחד ד"מ) וכשמרומה צריך גם בשטר כמ"ש הרא"ש כנ"ל. ולכך ס"ד דרב"ח דכשאומרים אנוסים מ"נ נהי דכיון שהגיד כו' מ"מ מהני חזרתם לשיי' מרומה וממילא בטל השטר דאין כאן דו"ח. משא"כ מחמת ממון דא"א מע"ר אין מאמינים להם כלל ולא חשיב מרומה ג"כ כמ"ש לעיל. ודחי רבא דכיון שהגיד כו' כיון דאי שום הוכחה באמירתם אנוסים כו' שהוא אמת רק מצד החזרה אמרינן כיון שהגיד כו'. ומסיק דקאי ארישא דכשאין כ"י יוצא ממ"א דאי בעו שתקי ונראה שאמת חזרתם שפיר חשיב מרומה ולא קשה דהוי מיגו במקום עדים דאין כאן עדות כנ"ל. משא"כ מחמת ממון אף במיגו לא מהני למשוי' מרומה כנ"ל כיון דלרבא לא הוי מרומה עד שיהי' הוכחה שאמת חזרתם כנ"ל:
ומ"ש הר"י הואיל והיא מכחשת כו'. כ' ב"י לאו דיש חילוק בין מכחשת או לא רק דאי הוית מודה היתה צריכה גט מטעם שוי' נפשה ח' דאיסורא ע"ש. ולכאורה אין דברי הר"י סובלין כלל פי' זה דהא כ' דצריך דו"ח לאסור הואיל והיא מכחשת כו' ולפי' ב"י אינו ענין למה דבעי דו"ח:
והי' נראה בפשיטות דהא מה דא"צ דו"ח בעידי נשים אמר סוף יבמות משום דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמיא. ומה"ט פסקו הפ' גם בעידי גיטין וקידושין כנ"ל, ואף להפ' דארוסה לית לה כתובה מ"מ י"ל דמהני על אחר שתנשא. והר"י מהפ' דארוסה אית לה כתובה ע"ש באה"ע ס' נ"ה או דספיקא הוי ע"ש. וא"כ כיון דרק מטעם זה א"צ דו"ח ממילא כשמכחשת ואומרת לא קידשתני לענין כתובה מהני הודאתה כט"ח והל"ב כמ"ש תוס' פ' הכותב (פ"ט ע"ב) ואף דעדים מעידים שנתקדשה הודאתה כק' עדים לממון ובעודה ארוסה לכ"ע מהני מחילה בכתובה אף דאית לה דליכא איסור ע"ש. וממילא כיון דאין עדותן כלל לממון רק לאוסרם לכ"ע כד"נ דמיא ובעי דו"ח ושפיר לשון הר"י כפשטי':
עוד י"ל דהא כיון דמשום כתובה הוא דתיקון א"כ התקנה לטובתה ודאי דמצי אמרה א"א בתקנ"ח כיון שנתקן לטובת בעל הממון איך נחוב לה עי"ז בע"כ ורק ע"נ להתירה או עידי גט כיון דאיכא כתובה מהני לזכותה וכן בעידי קידושין אם היתה היא המודה והוא מכחיש הי' שייך כיון דאיכא כתובה משא"כ כשהיא מכחשת כנ"ל:
ומ"מ הי' לו לבאר קצת יותר ולא ניחא לב"י לפרש כן. ואפשר לישב פי' הב"י דיש להסתפק אף דבאומרת נתקדשתי בפני עדים והלכו למד"ה שויא נפש' חד"א. מ"מ כשהן בפנינו ואומרים שלא ראו לא שייך שוי' נפשה כו' כיון דבלא עדים אין קידושין ואף דאומרת שהי' בפניהם מ"מ נאמנים שלא ראו דזה יודעין הם טפי וכמ"ש בש"ע לענין ב"ד ס' כ"ג ע"ש. ואם כן לכאורה הי' מהני חזרתם קודם שנחקרו אף אי היתה מודית. אך לא מהני דעכ"פ דו"ח לא בעי דהא גם כשאין לפנינו אסורה ומיד שאמרו שראו נגמר ורק שיועיל מה שחזרו ואמרו לא ראו בתורת עדות וזה לא מהני דכיון שהגיד כו' דהא אף אי לא אמרו החקירות הי' ג"כ אסורה משום הודאתה. וא"ל דכיון שלא הי' בתורת עדות לא שייך כיון שהגיד ויהיו נאמנים עתה בחזרתם להעיד שלא ראו. ז"א דהא גם כשאומרין אין יודעין בב"ד א"י להעיד אח"כ משום כיון שהגיד לרוב הפו'. וא"כ כיון דהודית ושוי' אנחד"א ורק כשמעידים שלא ראו יועיל בתורת עדות להתיר ואם כן כיון דאמרו והעידו שראו אף שלא נחקרו מ"מ עכ"פ העידו שאינן יודעין עדות שלא ראו וזה העידו בב"ד וממילא שוב א"נ לחזור ולהעיד בתורת עדות שלא ראו שיועיל להתיר דשפיר קרינן בי' אינו חוזר ומגיד. ולכך כ' ר"י כיון שמכחישתן ולא שייך שנחד"א יכולין לחזור כל שלא נחקרו כנ"ל משא"כ אם היתה מודית כנ"ל:
עוד י"ל באם היתה מודית והעידו ואח"כ חוזרת בה עם אמתלא דמהני מצד הודאתה. מ"מ י"ל העדים א"י לחזור בהם אח"כ בשביל שלא נחקרו דהא ב"ק ע"ה ע"ב מחלק הש"ס דאף דעשאאי"ל לא מהני כו' אבל הכא דסיוע מסייע להו כו' ופרש"י דוקא משום די"ל דמשקרי כו' משא"כ בדאמר בפניכם דמה שאאי"ל הוא משום דקושט' מסהדי דמודה להו שוב הוי עדות ולא חשיב מודה בקנס ע"ש. וע"כ לא פליגי רבנן עלי' רק משום דמ"מ נתחייב מצד הודאתו הוי מודה בקנס דאם היו מכחישים י"ל דלא היו מעידין כלל משום הזמה ע"ש. אבל בקידושין וכה"ג שהודו והעדים מעידים י"ל דאף בלי דו"ח מהני כיון ששניהם מודים א"צ דו"ח כיון שאין מסופקין בדבריהם כלל אם אמת או לא דלא אמרה תורה דו"ח רק מחשש שקר וממילא א"י לחזור מהודאתם באמתלא כמו באתם עדי דלא מהני אמתלא וכן כיון שכשהודו הי' מהני עדות העדים בתורת עדות אינו מועיל חזרתם באמתלא שנאמר עי"ז דכיון שאין כאן הודאה יהי' צריך דו"ח מהעדים. ולכך כ' הואיל ומכחשת. ומ"מ צ"ע דין זה די"ל כיון דקי"ל כרבנן דסומכוס ואפשר אף לסומכוס מ"מ אינו עדות בלי דו"ח ורק מצד הודאתם ומהני אמתלא כנ"ל. עוד י"ל בפשיטות דאם היתה מודית והוא מכחיש אף דקי"ל (קדושין ס"ה) מבקשין הי' מהני עדותן בלי דו"ח להיות כופין ליתן גט כיון שאינו לאסרה רק לאסרו בקרובותי' ונגדו שייך כיון דאיכא כתובה כו' והיא בל"ז אסורה משום הודאתה כנ"ל:
(ג) שהעיד כו'. לע"ד הפי' פשוט בטור ורמב"ם שנחקרה כו' הכוונה כמבואר במשנה סנהדרין כ"ט כיצד אתם כו' שזה חייב אם אמר הוא אמר לי כו' אינו כלום עד שיאמר בפנינו הודה כו'. דמבואר אף שהעידו סתם שזה חייב לזה אינו מועיל דלאו דיינים נינהו לפסוק שחייב. וחוקרין אותם איך ומה דאו שעי"ז חייב. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ו מה' טוען בלוה עצמו שאומרים לו ברר דבריך שמא סובר כו'. וכ' הה"מ שזה נלמד ממשנה הנ"ל ששואלין לעדים כיצד כו' שמא סוברים כו' ובש"ע ריש ה' טוען ע"ש. וחקירה זו הוא בכל עדות גם בדיני ממונות מעכב וכן לאסור ולהתיר שאומר שזה אסור שואלין איך ולמה. וזה הפי' בתוספתא עדים שהעידו בין לחייב כו' לאסור כו' משנחקרה עדותן היינו החקירה בב"ד שהוא עדות המועיל א"י לחזור. אבל קודם שנחקרה עדותן שמועיל וכנ"ל שהעידו שזה חייב לזה וקודם שנחקר כיצד יודעין כנ"ל יכולין לחזור בהן ולומר מבודין היינו. ומיושבים דברי הרמב"ם וטור בממון גם לדידן:
ומיושבים דברי רמ"א אה"ע סי' מ"ב ס"ד דפ' דעדי קידושין א"צ דו"ח וכ' כל עדות שלא נחקרה בב"ד לא מהני לענין קידושין ע"ש בב"ש ס"ק י"ד הניח בתינאיו למ"ש א"ש כפשטי' אף שהעידו שמקודשת לזה צריך הב"ד לחקרם כיצד ראו שמקודשת וצריכין לברר דבריהם שראו שנתן ואמר כו' וזו החקירה צריך גם לדידן אף שא"צ דו"ח כמו בממון. דגם בממון בעי כנ"ל:
וזה מוכח ממשנה זו עצמה דמשמע אף שכבר העידו שחייב שואלין אותו כיצד כו' וכשאומרים הוא אמר כו' אינו כלום. ולמה אחר כ"ד יועיל יחשב חוזר ומגיד. וא"ל דמיירי קודם תקנה דבעי דו"ח דגם בטור וש"ע לעיל ס' כ"ח העתיקו הלשון כנ"ל וע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ז דפי' כן שמשמע הלשון במשנה והפוסקים שכבר העידו שחייב ע"ש. ומ"ש אח"כ אבל ז"א מדפריך כו' היינו שאין מוציאין הבע"ד גם בשעה שחוקרים העדים דבאמת כן כיון שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אין מוציאין אותם גם בשעת החקירות כנ"ל. אבל זה נשאר בסמ"ע שהפי' כן במשנה וכ"כ התי"ט שם וא"כ קשה כנ"ל דהוי חוזר ומגיד. וא"ל דזה חשוב דבר שדרך לטעות דמהימני ולא מיקרי חוזר ומגיד. דז"א דודאי אם יאמרו העדים שהעידו שזה לוה ואחר כ"ד יאמרו שהעידו בשביל ששמעו כן מאיש אחר פשוט דמיקרי חוזר ומגיד. ובפרט שהטור כתב שהמלוה אמר להם ע"ש. וזה פשוט דאין מי שיטעה להעיד ע"י שהתובע אמר לו ואעפ"כ מהני. וע"כ דכל שלא נחקר חקירה זו האיך יודעין יכולין לחזור בהן ולכך מהני כנ"ל כן נראה לע"ד. וא"כ תימה ששינו המחבר ורמ"א מלשון התוספתא ורמב"ם וטור. וצ"ל דסבר הש"ע שגם זו החקירה אינו מעכב בדיעבד וכשהעידו שחייב והלכו להם מהני רק לכתחלה חוששין וצריך לברר. ובמשנה באמת הפי' דמיד שואלין קודם שהעידו שחייב. וצ"ע לדינא לע"ד דהא גם בבע"ד מחלוקת הפ' סי' ע"ה באינו מברר ע"ש. וכן בש"ס גבי אודיתא דלא מהני אם יכולין לטעות דלא אמר להו כתבו ע"ש (סנהדרין כ"ט ע"ב) ולקמן סי' ל"ט. שוב מצאתי לר"ן בחידושי סנהדרין במשנה זו כיצד כו' הקשה הא ממון לא בעי דו"ח וכשהעידו שחייב א"צ לחקור. ותירץ אי העיד שלוה אה"נ אבל כיון שהעיד סתם שחייב שמא טועה וכמ"ש ופ' דבשטר שכ' שיודעין שחייב כאלו נחקרה כו' ומהני ויש מפרשין דמיד שואלין כו' ופי' קמא עיקר ע"ש. ומבואר דקרי לה חקירות כמ"ש ומ"מ נראה מדבריו דדוקא כשהן לפנינו צריך לחקור ע"ז גם בד"מ אבל כשלא חקרו אותם והעידו סתם שחייב ג"כ דיעבד מהני דאל"ה גם בשטר לא הי' מהני דמנ"ל דיהי' ע"ז כנחקרה מה שאינו כתוב ויש לדחות. וריש פ' היו בודקין כ' בשם ה"ר דוד דכשמעידים שחייב כו' יש בכללן כו' ע"ש דמשמע ג"כ דדיעבד מהני אבל פשוט להם דכשהן בפנינו צריכין לחקור וכשאומרים הוא אמר לי כו' לא חשיב חוזר ומגיד ושפיר הפי' עד שלא נחקר כמ"ש ולע"ד האמת כן והא מבואר ברמב"ם וש"ע אה"ע סי' י"ז ס"ה דאף בעד שמת בעלה שואלין היך יודע כו' אף דלא בעי דו"ח ע"ש:
(ד) העד. מכל הפ' נראה דגם ע"א שהעיד לחיוב שבועה א"י לחזור. ולכאורה מנ"ל הא כיון דילפינן לה מאם לא יגיד חדא הגדה כתיבא כמ"ש רש"י פ"ב דכתובות וקרא בב' בחיוב ממון משתעי דהא ב"ק פ' הכונס כובש עדותו דפטור מד"א וחייב בד"ש פריך פשיטא אם לא יגיד ומשני ל"צ אלא בחד דאם לא יגיד הוא ב' במקום שמגיד חייב ממון. א"כ י"ל דחד שאינו מועיל לממון שאינו הגדה דקרא יכול לחזור דכשהעידו ב' שפיר גם א' א"י לחזור משא"כ כשרק א' לשבועה. וי"ל דהא קי"ל כר"נ דשומעין דבריו ש"ז היום כו' דע"א קאתי לממון היינו להצטרף לממון כשיהי' עוד אחר כדאמר פ' ז"ב וא"כ שפיר נכלל בהגדה דקרא דיכול לבא לחיוב ממון. וי"ל בזה דקשה שם טעמא דר"נ אטו בחד פומא מסהדי כו' ומאי קשיא בשלמא בב"א כיון שיכול הא' לחזור תוך כ"ד של חבירו א"כ מעיד לממון דאי אינו רוצה לחייב ממון יחזור בו כשמעיד הב' וכדאמר פ' שה"ע בכפרו בב"א ע"ש משא"כ היום ומחר כיון דא"י לחזור בו כשמעיד הב' שפיר י"ל דלא אתי רק לשבועה. ולמ"ש א"ש דאי נימא דאתי רק לשבועה ולא יצטרף כלל עוד לממון שוב לאו הגדה מיקרי ויכול לחזור בו כשמעיד הב' אף אחר כ"ד ושוב ג"כ ע"כ לצירוף ממון אתי משלא חזר בו. אך ז"א דהא א"צ הא' לידע כלל כשמעיד הב' ואף שאינו כאן כלל מהני וע"כ אין הטעם כנ"ל וע"ש לקמן ס"ק ו' התירוץ ע"ז. וממשנה דכפרו בזה א"ז דחייב הא' אין ראי' דשם הגדת א"י של הא' היא המפסדת כשיש ב' והא' אומר א"י משא"כ כשיש רק אחד והא בהודאות בע"ד דמחיוב לפטור א"י לחזור ומחיוב שע"י שבועה לפטור מצי הדר בי' ע"ש (בש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ט) וצ"ל דשם כשאינו לחיוב לא מיקרי הודאה כלל משא"כ א' לשבועה כב' לממון דילפינן כל שב' מחייבין ממון כו' וממילא כמו שב' א"י לחזור מהגדתם לחיוב ממון כן א' מחיוב שבועה דהא לא האמינה תורה לב' לממון רק כשמעידים הגדה שא"י לחזור בהם וא"כ אם הי' ע"א יכול לחזור לא הי' יכול לחייב שבועה כלל. דב' כמוהו אם הי' יכולין לחזור לא הי' מהני לממון ומפי השמועה למדו כל שב' כו' כמ"ש הרמב"ם ומוכח ממילא דגם א' א"י לחזור לענין חיוב שבועה כנ"ל. ובפרט למ"ש הריטב"א פ"ב דכתובות דילפינן מע"פ ב' יקום דבר שא"י לחזור ע"ש דהיינו הגדה שא"י לבטלה. וממילא נכלל במה שכל שב' מחייבין ממון חיוב גמור שא"י לבטל הגדתן כן א' מחייב שבועה כנ"ל:
שוב ראיתי בכה"ג רוצה לומר דעד א' יכול לחזור בו ע"ש ובש"ע סי' מ"ו מבואר דוקא שטר בעד א' מחלוקת הפ' אי מצי הדר בי' משא"כ ע"פ וכן משמעות כל הפ':
הר"ן פ' שה"ע כ' תירוץ קמא דבכל עדות ממון בלי שבועה יכולין לחזור דאם לא יגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב. והא דאמר פ"ב דכתובות כיון שהגיד דוקא בשטר דנגמר דלא שייך בי' שה"ע אבל ע"פ לא חשיב גמר עדותן עד אחר שבועה ע"ש. ואח"כ כ' תירוץ ב' דמא"י ליודעין קרוב דלא מיקרי חוזר ומגיד. ותירוץ ב' הביא ב"י וש"ע ותי' א' משמע דגם לחזור ממש מהני דאי גם לתי' א' דוקא מאינו יודע ליודע מאי קשיא לי' בשטר. אולם תמוה הא פ"ק דמכות וכמה דוכתי איתא כיון שהגיד בע"פ ובלי שבועה:
וי"ל דבריו דבכל דוכתי לא מהימני לחזור לא משום קרא דלא יגיד רק משום אאמע"ר דהא מ"מ שקר העיד ואף אי יכול לחזור בו מ"מ לא דמי לתוך כ"ד דכדיבור דמי משא"כ אחר כ"ד. ומכש"כ למ"ט ס"ק ח' דעכ"פ גם עדות הראשון לא נתבטל אף בלא קרא דאם לא יגיד. ולכך מייתי הר"ן רק מפ"ב דכתובות דאומרים שהיו אנוסים מ"נ דלא שייך אאמע"ר ומ"מ אמר בי' כיון שהגיד כו' ולזה מחלק בין שטר כו':
וא"כ לתי' זה של הר"ן בהעידו בע"פ ואומרים אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות מהימני ולא חשיב חוזר ומגיד כיון דבלי שבועה הגידו. ומכל הפ' לא נראה כן. ונראה דרק מהכרח הקושיא כ' זה הר"ן ולמאי דמסיק אח"כ דמא"י ליודעין לא חשיב חוזר ומגיד. נד בעצמו מתירוץ א' ולכך לא הביאו הפ' כלל דעתו. ובתו' פ' הכונס מבואר להדיא להיפוך. וכן ברמב"ם וטור וש"ע שוגגין כו' דלא משוי נפשייהו רשיעי ומ"מ לא מהימני. ולשון לפחדו כו' אינו מדויק דהוי להו לפרושי אפילו מחמת נפשות לא מהימני כמו בשטר במשנה פ"ב דכתובות:
(ה) בב"ד. ר"ן בת' כ' אף עד שמת בעלה דמהימן גם חוץ לב"ד מ"מ יכול לחזור בו בב"ד. והביא ראי' מתוספתא הנ"ל עדים שהעידו כו' לאסור ולהתיר עד שלא נחקר כו' ע"ש סימן ט"ז:
ונראה שאין זה מוסכם וצ"ע לדינא דהא שבועות ל"ב הכל מודים בעד מיתה דאמר לדידה ולא לב"ד כו' פרש"י דהא יכולה לילך לב"ד ולומר מת בעלה ע"ש. ואי כהר"ן מה בכך שאמר לה חוץ לב"ד כיון שכופר בב"ד שא"י איך תלך ותנשא שלא בדין כיון שחזר בו. ואף דבל"ז כ' שם ר"ן ורשב"א דהרמב"ן שפסק בעד מפי עד דהא' נאמן יותר והקשה ג"כ הא מהימן נגדה ע"ז תרצו דיכולה לילך לב"ד אחר ע"ש. והיינו דמבואר בר"ן שם דמפרש שמכחיש שלא אמר לה כלל. וע"ז שייך הקושיא דמהימן יותר ממנה שלא אמר לה וכההוא דהמדיר (דע"ב) ע"ש. וגם התירוץ שייך דהוא שיודעת האמת שאמר לה מת שפיר רשאית לילך לב"ד אחר ולומר סתם ויתירוה כנ"ל. אבל לפרש"י ז"ל ושאר פ' דהפי' שמשביעתו להעיד שמת והוא כופר שא"י לא קשה לרמב"ן דהא אינו מכחישה שלא אמר לה ואי דלא כר"ן הנ"ל א"ש דמ"מ היא כשאומרת בב"ד יתירו לה כיון שאמר לה לא הועיל חזרתו דכיון שהגיד כנ"ל. אבל לר"ן הנ"ל כיון דחוזר בו בב"ד ומהני חזרתו איך תלך לב"ד להתירה הא א"י רק ע"י שאמר לה וחזר בו. אך י"ל כמ"ש רשב"א עוד שם דהיא גרמה לה שהיתה יכונה בעצמה לבא לב"ד והיתה נאמנת ואיהי דאפסדה נפשה ע"ש. ואף דלכאורה מ"מ בכפירתו הוי כפירת ממון ונהי דקודם הכפירה היתה נאמנת והוי ככופר במלוה שיש עליו עדים בב"ד (שבועות ל"ז) דפטור ע"ש וגם בשני כתות (שם ל"ג) וכ"ש כאן שבעצמה נאמנת בלי עדותו. אבל לא דמי דשם אחר הכפירה ג"כ כפירת דברים דעדיין כת ב' קיימת משא"כ כאן בכפירתו נפסד לגמרי שאין עוד עדות והקפידא על הכפירה שיהי' כפירת ממון. אך י"ל למ"ש תוס' פ' הכונס דלא חייב ק"ש רק אם יש נשיאת עון בכובש עדותו בלי שבועה וכאן אין נשיאות עון כלל באם לא יגיד בלי שבועה דלא הי' מחויב להגיד בב"ד שאין צריך לו ממילא ליכא ק"ש. וגם להחולקים על תוס' י"ל כאן ג"כ דמ"מ לא חייבה תורה רק על כבישת עדות אחר שבועה אלא דאם אינו כופר בב"ד לא מיקרי כובש עדיין אבל החיוב על מה שאינו מעיד האמת כפשטי' דקרא דאם לא יגיד. משא"כ עד מיתה דאמר לה כו' אף שכופר בב"ד שא"י אין לחייבו על כבישת עדותו שאינו מגיד שמת דא"צ להגיד דמותרת בלי עדותו רק שנחייבו על חזרתו וזה החיוב על עדות שקר לא על מה שאינו מעיד האמת ואינו מוכרח:
גם י"ל כיון דבשעת השבועה קודם הכפירה אין תועלת בעדותו הוי כמשביע כשידע לו עדות דפטור ע"ש:
אך מלשון רש"י ז"ל משמע דגם עתה שכפר בב"ד כשתלך לב"ד ותאמר מת בעלי תהי' מותרת. ומשמע דהיא שיודעת שאמר יודעת שמותרת ואין חזרתו מועלת ודלא כר"ן. ואפשר דגם הר"ן מודה בעד מיתה וכנ"ל דנהי דלא שייך כיון שהגיד בחוץ לב"ד אבל מ"מ לא מהימן דאאמע"ר דודאי אי שיקר לומר מת בעלה רשע הוא דתלך ותנשא ע"י אמירתו ושפיר כשיודעת דאמר לה לא מהני חזרתו כנ"ל. והתוספתא דמפרש הר"ן לאסור ולהתיר היינו מטעם כיון שהגיד ונ"מ בחומר שוגג או אנוסים מ"נ. ובש"ס ב"ב פ' י"נ אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן ופי' כל המפרשים שם דכיון דהאמינתו תורה יכיר כו' וכיון שהגיד כו' ע"ש ואף חוץ לב"ד ולרשב"ם אף תכ"ד דכיון שאין דרך ע"ש בב"י ה' נחלות עכ"פ לאחר כ"ד א"י לחזור אף בב"ד. וצ"ל לר"ן דשם אינו בתורת עד אין שייכות ב"ד משא"כ עד הנאמן באיסורין אף שנאמן חוץ לב"ד מ"מ שם עדות בב"ד הוא. ואפשר דהר"ן מיירי באמתלא וכמו התם עבדי כו' דמשמש כעבד ור"ן לטעמי' דמפרש נחקרה שהעידו בב"ד אבל המפ' נחקרה ממש חקירות ע"כ בותספתא הפי' לאסור ילהתיר בגט וקידושין ובג"ד ושלא במושב ב"ד אף שהעידו בפני הרבה ב"א עיין ת' הר"י באסין ס' קי"ג מהא דר"ג שלא בב"ד הוי קאי:
(ו) והוא לאחר כ"ד כו'. אבל תוך כ"ד יכולין לחזור ואפילו האחד יכול לחזור תוך כ"ד של השני כשמעידין כל א' תוך כ"ד של חבירו אף שהוא אחר כ"ד שלו. עיין סמ"ע והוא מדברי תוס' שבועות ל"ב ד"ה בתוך כ"ד של חבירו. ולכאורה יש להקשות דאמר סנהדרין ל' דרבנן סברי צריך שיעידו שניהם כאחד ור"נ סבר שומעין דבריו של זה היום וזה למחר ואמר דפליגי בסברא רבנן סברי עד אחד כי אתי לשבועה אתי לממון לא אתי ולכך לא מצטרפין דלא רצה להעיד רק על שבועה ולא לחייב ממון ואלו הי' מחייב ממון לא הי' מעיד ור"נ סבר אטו כי אתו בהדדי בחד פומא מסהדי אלא מצטרפין הכא נמי מצטרפין ע"ש. ולהנ"ל קשה דמאי בכך דבכל דוכתי לא מסהדי בחד פומא מ"מ כיון שמעיד א' תוך כ"ד של חבירו שפיר מהני דאם לא בא לחייבו ממון הא יכול לחזור בו כשמעיד השני ורואה שמתחייב ממון יחזור בו תוך כ"ד של חבירו וע"כ לממונא אתא משא"כ בשומעין דבריו של זה דכשמעיד הב' שוב אין הראשון יכול לחזור בו שפיר יכולין לומר דלא אתי רק לשבועה ואח"כ אף שרואה שמעיד הב' שוב אין בידו לחזור כמו בכפרו שניהם כאחת בשבועות העדות דאמרינן כנ"ל ע"ש. ודוחק לומר דר"נ אמר אטו בכל דוכתי לא יועיל רק כשמעידין תוך כ"ד דמנ"ל באמת דלמא אינו מועיל רק תכ"ד כנ"ל:
וי"ל דלא קשה דהא הטעם דיכול לחזור תוך כ"ד של חבירו הוא משום שלא נגמר עדות עד שמעיד השני ע"ש. וא"כ כל זה הוא אי אמרינן דעד אחד כי אתי לממון אתי היינו להצטרף עם השני לחייבו ממון לכך לא נגמר עדותו כלל עד שיעיד הב' ויכול לחזור. אבל אי נימא דעד אחד אתי רק לשבועה א"כ ממילא אינו יכול לחזור תוך כ"ד של חבירו דהא כבר נגמר עדותו לגמרי לחייב שבועה ואמר ר"נ שפיר דאיך נימא דעד אחד אתי לשבועה א"כ אטו בחד פומא מסהדי ואף שהוא תוך כ"ד של חבירו א"י לחזור כנ"ל משא"כ לדידן דקי"ל כר"נ שומעין דבריו כו' ולכך שפיר יכול לחזור תכ"ד של חבירו כנ"ל:
ובזה מיושב מה שהקשו שם למה אמר בפלוגתא דריב"ק ורבנן טעם אחר דפליגי בקראי ולמה לא אמר טעם זה דפליגי ג"כ אי מקשינן ראי' להגדה וכמו דהגדה לא צריך משום דאטו כי מסהדי כו' כמו כן גם ראי' אינו צריך כאחת ומ"ס לא מקשינן כמו דאמר דפליגי אי מקשינן הגדה לראי' כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דלר"ל לא מוכח כלל דלא בעינן הגדה כאחת דלא שייך אטו כי אתו כו' דמהני שפיר תוך כדי דיבור כיון דעד אחד אתי להצטרף לממון ויכול לחזור כנ"ל וא"ש ולרבנן שפיר מוכח ולכך צריכין ההיקש דהגדה לראי' דמ"מ בעינן כא' ולא שייך למיפרך כנ"ל וא"ש:
אך עדיין אינו מיושב במ"ש דמאי ראי' מייתי אטו כי אתו כו' בחד פומא כו' הא שפיר י"ל כנ"ל כיון שיכולין לחזור תוך כ"ד כו' ושפיר י"ל דעד א' אתי לשבועה ולא מצטרף ובכל דוכתי שמעידין תוך כ"ד שפיר מצטרף דודאי אתי לממון דאי אינו רוצה לחייבו ממון הי' לו לחזור כשהעיד השני תוך כ"ד והי' שפיר מהני חזרתו ממ"ר אם אתי רק לשבועה אינו מצטרף כלל ואינו חייב ממון ואי אתי לממונא א"כ לא נגמר עדותו עד שהעיד הב' ושפיר מהני חזרתו תוך כ"ד של השני. ואף דכתבנו דאי אמרינן לשבועה אתי אינו יכול לחזור היינו אי נאמר דמועיל אבל כיון דאמרינן דאי אתי לשבועה אינו מועיל להצטרף לממון א"כ יהי' מהני החזרה ממ"נ תוך כ"ד של הב' וכיון שלא חזר בו ודאי באמת לממון אתי לחייבו ולכך מהני. משא"כ בשומעין דבריו של זה היום כו' דאף אי אתי לממון ג"כ לא מהני חזרתו תוך כ"ד של השני שפיר אמרינן דלשבועה אתי דאין דאי' מטה שלא חזר דלא הי' מהני כלל דאף אי לממון אתי לא מהני כנ"ל:
וי"ל למאי דאמר ב"ב קל"ח דפליגי רשב"ג ורבנן אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו או לא ע"ש ואי לא אמרינן הוכיח סופו כו' לא מהני מה שעושה אח"כ מעשה המורה שכוונתו הראשונה הי' לכך ואמרינן שאח"כ נתישב בדעתו ומקודם לא היתה כוונתו לכך ע"ש. וא"כ אי לא אמרינן הוכיח סופו כו' ממילא כיון דאמרינן בסתם דעד אחד כי אתי לשבועה אתי לא מהני אף שהעיד השני תוך כ"ד ואיכא ראי' שלא חזר בו דלממון אתי ולהנ"ל לא מהני דבאמת בשעת עדות שפיר אתי רק לשבועה ואף שאח"כ כשאינו חוזר מורה דאתי לממון מ"מ הא אז אינו מעיד ומאי מועיל מחשבתו והוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן ואמרינן שנתישב אח"כ לחייב ממון ולכך אינו חוזר ולא מהני וא"ש:
הנה לכאורה יש להקשות על זה דאמרינן דיכול לחזור תוך כ"ד של חבירו ואף שהוא אחר כ"ד שלו מ"מ כיון שלא נגמר עדותו להועיל עד שיעיד הב' יכול לחזור תוך כ"ד ממה שמועיל עדותו וכן קודם שנחקר כו' כנ"ל. והנה הרי"ף ז"ל כתב דהא דמהני בכל השטרות ולא הוי מפי כתבם כמו דאמרינן גבי שטר קידושין (יבמות ל"א) נינחי' גבי עדים כו' וכ' דדוקא במונח גבי עדים דאי בעו כבשי לי' לשטרא לא הוי כמו שנחקרה כיון שבידם לבטל העדות לכך הוי מפי כתבם משא"כ היכא שמוסרים השטר להבע"ד דשוב אין בידם לבטל העדות נעשה אז כמו שנחקרה בשעה דנפק מתותי ידייהו ולא הוי מפי כתבם ע"ש בב"י סי' כ"ח שפי' דבריו כן דלא מהני ראוי למוסרו לבע"ד רק בשעה שמוסר השטר שאין בידם שוב אז הוי כאלו הגידו בב"ד בשעה זו ע"ש:
ולמ"ש לכאורה קשה דנראה כשמוסרים השטר יכולין לחזור תוך כ"ד כשהוא בב"ד דלא עדיף מהגדה בע"פ בפני ב"ד וכיון דאז הוי הגדה בשעה שמוסרים השטר שפיר יכולין לחזור תוך כדי דיבור של המסירה וא"כ כיון שיכולין לחזור עדיין הוי אי בעו כבשי לשטרי' שיכולין לבטל העדות וממילא הוי מפי כתבם ולא הוי כמי שנחקרה כל זמן שהוא תוך כ"ד. דבשלמא בכל דוכתי כשמעידין בע"פ בפני ב"ד דהוי הגדה מיד בשעה שמעידים ואף שיכולין לחזור תוך כ"ד מ"מ ההגדה הוי מיד אבל בשטר דהוא מפי כתבם ולא הוי הגדה כלל כל זמן שבידם לחזור ונעשה הגדה רק בשעה שאינו יכול לחזור א"כ תוך כ"ד לא הוי עדיין הגדה כלל וא"כ כיון שנגמר ההגדה לאחר כ"ד א"כ עדיין יכולין לחזור תוך כ"ד לאחר כ"ד הראשון כיון שאז נגמר כמו לאחר עדות הב' שיכול לחזור תוך כ"ד אף שהוא אחר כ"ד שלו וא"כ כיון שיכול לחזור אחר ב' כדי דבור ממילא עדיין אי בעו כבשי ולא הוי הגדה עד אחר ב' כ"ד ועדיין יכול לחזור תוך כ"ד ולא נגמר כו' ויכול לחזור תוך כ"ד כו' ויהיו יכולין לחזור לעולם ויהי' לעולם מפי כתבם דאי בעו כבשי כו' כנ"ל ולמה מהני דבכל דוכתי אף שיכול לחזור תכ"ד מ"מ הגדה הוי מיד ולכך אינו יכול לחזור רק תוך כ"ד משא"כ הכא דלא הוי כלל הגדה כל זמן שיכול לחזור כנ"ל. אך נראה דלא קשה דדוקא היכא שיש אח"כ מעשה או דבור אחר כמו בב' עדים שהב' מעיד תוך כ"ד של הראשון אמרינן דבשעת עדות הב' נגמר עדות הראשון ויכול לחזור תוך כ"ד. ולטעם הר"נ נדרים והנ"י דלכך תוך כ"ד כדבור משום דדעתו שיהי' יכול לחזור מיד ע"ש גם כאן אמרינן כיון שנגמר כשמעיד הב' דעתו היא שיכול לחזור תכ"ד של הב' משא"כ התם בשטר דאין שוב דבר אחר וג"כ דעתו בחתימתו להיות יכול לחזור תוך כ"ד אבל לא על אח"כ וממילא אף דלא נגמר ההגדה עד אחר כ"ד מ"מ אין כאן דבר שיהי' אצלו תוך כ"ד ודעתו הוא רק על תוך כ"ד לדיבורו ועשייתו וכיון שהוא אחר כ"ד ממילא אינו יכול לחזור כנ"ל או י"ל כמ"ש לעיל דפה שיכולין לחזור לא מיקרי אי בעו כבשי לשטרא כיון שצריכין להגיד כנ"ל:
ובמ"ש ניחא מה דקשיא לי לכאורה דאמרינן דאינם נאמנים העדים לחזור לאחר כ"ד ואפי' אומרים מוטעים או אנוסים היינו מ"נ דלא משוי נפשייהו רשעים מ"מ לא מהימני ע"ש. ולכאורה כיון דהיכא דאית להו מיגו שפיר מהימני היכא דלא משווי' רשעים כמבואר בש"ס ורמב"ם וא"כ גם כאן אית להו מיגו דאי בעו הוו שתקי ולא העידו כלל ויהיו נאמנים גם עכשיו אנוסים וכה"ג. וע"כ הטעם פשוט דכיון דהוא לאחר כ"ד הוי מיגו למפרע דנימא שלא העידו קודם כ"ד ולכך לא הוי מיגו ולא מהימני. אמנם כיון דחזינן דתוך כ"ד מהני כשאומרים כ"י כו' ואנוסים היינו מהימני משום מיגו דאי בעו שתקי ולא היו מעידין כ"י הוא שהוא תוך כ"ד של עכשיו ולא הוי למפרע וא"כ גם כשאומרים אנוסים לאחר כ"ד רק שהוא תוך שני כ"ד והיו ג"כ נאמנים שפיר במיגו דהוו אמרי תוך כ"ד של אמירה זו שאומרים עכשיו היו אומרים אנוסים מה שאומרים עכשיו וזה הוי שפיר מיגו דעל קודם מעט שהוא תכ"ר של עכשיו אמרינן שפיר מיגו ואם היו אומרים תכ"ד קודם היו שפיר נאמנים במיגו דאי בעו שתקי דזה יהי' ג"כ תכ"ד של העדות דכ"י הוא דהוי מיגו שפיר וממילא גם עכשיו אף שהוא אחר כ"ד של האמירה ראשונה מ"מ כיון שהוא תוך ב' כ"ד הוי שפיר מיגו שהיו אומרים תכ"ד זה והי' תכ"ד של הדיבור הראשון דהיו נאמנים במיגו כנ"ל ומאי בכך דעכשיו הוא לאחר כ"ד כיון שהיו נאמנים חם היו אומרים תכ"ד במיגו הוי שפיר גם עכשיו מיגו. דגם היכא דבטענת המיגו לא הי' נאמן רק במיגו ג"כ מהני כמ"ש תוס' קידושין פ"ב (דמ"ג ע"ב) כיון דב"כ וב"כ נאמן וא"כ כיון דתוך ב' כ"ד יהיו נאמנים א"כ ממילא גם תוך ג' כ"ד יהיו נאמנים דאית להו ג"כ מיגו הנ"ל שהיו אומרים תוך כ"ד זה של עכשיו והי' תוך ב' כ"ד של העדות והם נאמנים כנ"ל וכן תוך ד' כ"ד יהיו נאמנים וממילא יהיו נאמנים לעולם אנוסים וכה"ג כל זמן שעומדים בב"ד כנ"ל. וא"ל כיון דהוי מיגו בשנים רק אי בעו שתקי אמרינן וא"כ כיון שהוא לאחר כ"ד ועל שתקי הוי מיגו למפרע רק שיאמרו אנוסים וע"ז הוי מיגו בשנים. אך ז"א דהטעם הוא דטענה זו כו' משא"כ על טענה אחרת שמא לא יאמר האחר כן והיכא שהוא על טענה זו עצמו שהיו אומרים קודם שפיר מהני אף שהוא ב':
ולהתירוץ הב' שבתוס' פ"ב דכתובות (י"ח ע"ב ד"ה אין נאמנים) א"ש שכ' דהיכא דחוזרים ומגידים לא מהני מיגו רק כיון שהוא תוך כ"ד לא מיקרי חוזר ומגיד. וממילא א"ש דכיון שהוא לאחר כ"ד לא מהני אף דאית להו מיגו כנ"ל אך הפ' נקטו שאר התירוצים ע"ש דאינו חוזר ומגיד לגמרי רק אנוסים וכה"ג מהני שפיר מיגו ע"ש. וגם בכל דוכתי קשה דמיגו למפרע לא אמרינן כמו אתחזק בבי דינא (סנהדרין ל"א) דכשהוא תוך כ"ד נאמן רק לאחר כ"ד הוי מיגו למפרע וקשה ג"כ כנ"ל דגם אחר כ"ד יהי' נאמן ולא שייך מיגו בשנים וגם חוזר ומגיד כנ"ל. ולמ"ש א"ש דכיון שאין תכ"ד של אמירה לא מהני כלל כנ"ל. והטעם כאן הוא דהא דלא אמרינן מיגו למפרע דשמא אז לא רצה כלל לשקר רק עתה נעשה רשע ולכאורה אף בתכ"ד שייך כן דהא יש עת שנעשה רשע וקודם לכן אף תכ"ד לא הי' ואיך יהי' נאמן היכא דאיתחזיק במיגו שלא הראה או הכא במיגו שהיו שתקי דילמא אז לא רצה כו' וע"כ דכיון שהוא תוך כ"ד למה שמראה אותו בב"ד חזינן דתחלת מה שהראה הי' על דעת שיאמר פרוע או בעדים חזינן כיון שאומרים כתב ידינו ותוך כ"ד אנוסים הי' אמירתם כ"י אדעת לומר אנוסים ואם הוא שקר איכא מיגו שלא הראה כיון שהי' ע"ד שיאמר שקר דתכ"ד לא נתישב ולכך מהני כנ"ל. משא"כ בהנ"ל שהוא לאחר כ"ד של האמירה ממילא לא מהני המיגו אף שהי' יכול לומר תוך כ"ד דדלטא גם תכ"ד לא הי' רשע רק עתה והכא לא הי' על דעת כן שלא הי' סמוך למעשה כלל וא"ש:
או י"ל בזה בפשיטות דבכל דוכתי נאמן במיגו דוקא דאמרינן דודאי אומרים אמת אנוסים וכה"ג דאלו רוצים לומר שקר לא היו אומרים כ"י הוא וע"כ שהאמת אתם ואמרו האמת משא"כ הכא דנימא אלו הי' שקר הי' להם לומר זה השקר קודם לכן תכ"ד וע"כ שהוא אמת מה בכך שהוא אמת הא ג"כ הי' להם לומר קודם לכך תכ"ד מה שאומרים עכשיו. וע"כ דקודם לכן לא עלה בלבם ולא ידעו ומאי ראי' יש יותר מדלא אמרו קודם שהוא אמת משהוא שקר כיון שהוא זו הטענה בעצמה ולכך לא מהני כלל כנ"ל וא"ש:
והי' אפשר לומר עוד דבאמת גם בכל דוכתי לא מהני המיגו משום שלא אמרו כלל כתב ידינו וכה"ג כשאומר לויתי ופרעתי אין המיגו שלא הי' אומר לויתי כו' דזה הוי ג"כ למפרע דדלמא נעשה עכשיו רשע וקודם לכן אף תוך כ"ד לא הי' רשע רק כיון דקי"ל דיכולין לחזור תכ"ד וגם בהודאה א"כ מהני המיגו דאם רצה לשקר עכשיו באמירת פרעתי הי' יכול לחזור בו עכשיו כיון שהוא תכ"ד והי' כלא אמר לויתי ועכשיו רוצה לשקר והוי שפיר מיגו וכן באנוסים כיון שאומרים תכ"ד אית להו שפיר מיגו דבשעה שאומרים אנוסים תכ"ד היו יכולין לחזור מכתב ידינו כו' ולכך מהני כנ"ל. וממילא מיושב הכא מ"ש כיון שהוא באמת לאחר כ"ד רק במיגו שהיו אומרים קודם לכן תכ"ד וזה הוי למפרע כנ"ל רק שיוכלו לחזור וזה לא יועיל כיון שהוא לאחר כ"ד כנ"ל וא"ש: ובזה הי' מיושב המהרש"א ז"ל ות"ח שהביא הש"ך ז"ל לקמן סי' נ"ו שכתבו באתחזק בבי דינא אף תמ"ד סבר ר"נ דלא הוי מיגו ותמה הש"ך מאי חילוק בין כל מיגו דאלמא כיון שהוא תכ"ד ע"ש. ולמ"ש א"ש דגם בכל דוכתי הוי מיגו למפרע כה"ג כנ"ל רק שיכולין לחזור והוי מיגו דעכשיו כנ"ל וממילא באתחזק בבי דינא לא שייך חזרה תכ"ד כיון שהראה אותו בב"ד ואיך יכול לשרפו רק שלא הי' מראהו וזה הוי למפרע כנ"ל. אך באמת אינו נראה כן רק דתכ"ד לא הוי כלל למפרע כמ"ש לעיל כנ"ל ואף באתחזק מהני כמ"ש הש"ך ז"ל:
והנה דין הנ"ל הוכיחו תוס' פ' שה"ע מכח קושיא דא"כ למה יתחייב הב' הא יכול לומר מה אפסדתיך אם הי' הראשון חוזר גם אני הייתי חוזר בי ע"ש. ואין הקושיא מובנת כ"כ מנ"ל לתוס' דיש לפטרו בשביל זה הא הפשוט דיש ב' עדים כל א' בכפירתו מפסיד חיוב ממן ולכך בזא"ז הא' חייב אף שאינו ידוע אם יעיד הב' אם לא כיון דאפשר לו להעיד יש ב' עדים ולא מפטר רק הב' דכבר א"א לא' להעיד ואין מפסיד בכפירתו רק חיוב בע"א אבל אם כפר א' חוץ לב"ד ואח"כ כפרו בב"ד חייבים דאפשר להם להעיד וא"כ ממילא כפר א' תכ"ד של חבירו א"כ בשעת כפירת הב' הי' עדיין אפשר לא' להעיד דהי' תכ"ד ושפיר הפסיד הוא בכפירתו חיוב של ב' עדים וכן הא' וככפרו בב"א ומה זה לפטרו דלכך כפר משום דהא' לא חזר הא אדרבה מה"ט עשו שניהם ההפסד ושניהם חייבים וכמו בב"א. וצ"ל או דסברי תוס' כדאמר ב"ק ע"ג שהעידו תכ"ד והוזמו דאין נפסלין בעדות שקר עד אחר כ"ד דכאלו לא נגמר עדותו עד אחר כ"ד כיון שיכול לחזור וממילא גם הכפירה איני יודע לחייב ק"ש ג"כ לא נגמר עד אחר כ"ד דכל בשלא עבר כ"ד עדיין אינו כפירה כמו חוץ לב"ד דיכול לחזור כנ"ל וא"כ צריך שיהי' כפירת ממון א' לחייב ממון גם על מה שאינו חוזר תוך כ"ד וא"כ הב' שכפר תוך כ"ד של א' על כפירתו אינו חייב עד אחר כ"ד דהי' יכול לחזור ועל מה שאינו חוזר תכ"ד אין עליו חיוב דאז כבר אין אלא ע"א וגם אם הי' מגיד לא הי' מועיל דעבר כבר כ"ד של א' שאינו יכול לחזור וא"כ לא הי' ראוי לחיוב הב' אף דעשו שניהם דעל הכפירה אינו חייב דיכול לחזור תכ"ד וכחוץ לב"ד ועל מה שאינו חוזר פטור דליכא כפירת ממון כנ"ל. וקצת דוחק ויותר נראה דתוס' ס"ל דכפרו בב"א שניהם חייבים דכל א' עושה כל ההפסד דהחיוב דאורייתא להעיד הוא על ב' דמועיל כו' וא"כ כשהי' הוא מעיד הי' החיוב על השני ג"כ והי' מעיד וע"י שכופר כופר גם הב' דאין חיוב על א' וכן השני כנ"ל וא"כ כל א' מפסיד החיוב עדות של שניהם והוי כפירת ממון לענין ק"ש וזא"ז הא' חייב דע"י כפירתו מפסיד החיוב דאם הי' מודה הי' החיוב על הב' מה"ת והי' מעיד משא"כ כשכופר והב' פטור דאינו רק ע"א. ולכך בכופר ב' תוך כ"ד של א' מקשים תוס' דהב' אינו מפסיד החיוב עדות דכבר כפר הא' וגם אם הי' מעיד לא הי' מועיל דאחר שהי' מעיד עבר כ"ד של הא' ואף דבשעת כפירתו הי' תכ"ד והי' יכול עדיין הא' להעיד ולחזור מכפירתו מ"מ זה לא עשה הב' בכפירתו דאם לא הי' הראשון רוצה להפסיד החיוב עדות הי' מחויב מה"ת לחזור בשעה שכופר הב' דהא הב' יוכל לחזור תכ"ד של עצמו ועדיין יש ב' עדים וחייב הא' מה"ת לחזור בו ולהעיד דהוא לא יוכל עוד לחזור בו אחר כ"ד וא"כ מה שנשאר הא' בכפירתו אינו מחמת כפירת הב' ושוב לא הפהידו הב' חיוב עדות ממון בכפירתו רק עדות עצמו שהוא ע"א. ולכך הוכיחו תוס' דגם א' יכול לחזור תכ"ד של עדות הב' וא"כ עדיין אם הב' הי' מעיד הי' גם א' יכול לחזור ולהעיד מכ"ד של הב' ושפיר גרם הוא ג"כ ההפסד חיוב עדות בכפירתו כמו הא' דע"י שכפר נשאר גם הא' בכפירתו. ולפי' הנ"ל לא מוכח רק דאם הב' חוזר מכפירתו ומעיד יכול גם הא' לחזור מכפירתו דמה שכפר מקודם הי' בדעתו עד שיראה מה יאמר הב' דאז הי' ספק אם מפסיד החיוב או לא ולכך כשמודה הב' ונעשה ודאי חיוב עליו מהני חזרתו ג"כ תכ"ד של ב' אבל כשהב' נשאר בכפירתו א"כ אדרבא נא נתוסף כלל חיוב על כפירת הא' ממה שהי' כשכפר י"ל דלא מצי א' לחזור תכ"ד של כפירת ב'. ולכך לפי' הר"ן בכפר א' שם גמ' ל"ב ע"ב דכפרו שניהם והודה א' דקמ"ל גם אם הא' מודה תכ"ד מכפירת הב' ג"כ מהני. וזה לא מוכח מרישא כנ"ל. וזהו לע"ד כוונת מהרש"ל שם ולא קשה קושית מהרש"א דתוס' שכ' קצת תימא לא מפרשים כנ"ל דמנ"ל מהא דכפר א' והודה א' דהפי' שהא' הודה הא בפשט לשון משנה דהב' הודה א"כ לא מוכת דין הנ"ל כלל רק דמהני הודאתו תכ"ד של עצמו וזה הקשו דמוכח מרישא ע"ש. וא"כ לתוס' באמת לא מוכח דין הנ"ל. ומ"מ י"ל דלדינא אינם חולקין על הר"ן וכשכפר ב' תכ"ד של א' יכול הא' לחזור ולהודות תכ"ד של כפירת הב' דמ"מ כיון שלא נגמר אצל א' כפירתו עד שיעיד ב' ממילא מהני חזרתו כנ"ל:
וא"כ מ"ש הסמ"ע בשם הר"ן דעד א' יכול לחזור מעדותו תכ"ד של ב' שהעיד תוך כ"ד של א'. ובתומים כ' שמבואר כן בש"ס שבועות הנ"ל. א"י איך מבואר ע"כ לא כ' הר"ן רק מכפירה דח"י לחזור ולהעיד תכ"ד דב' דהא כפירה של א"י לא חשיב כפירה כלל מה"ת בחד רק בב' כדאמר ב"ק נ"ו אלא בחד דלא קאי עלי' לא יגיד ושפיר לא נגמר כפירתו עד הב' אם כופר או מודה ויכול הא' לחזור ולהעיד משא"כ כשהעיד האחד דע"א עכ"פ לשבועה מהני מה"ת ולזה א"צ לצירוף הב' מנ"ל דיוכל לחזור תכ"ד של עד הב'. ובש"ס סנהדרין פ' ז"ב אטו בחד פומא כו' משמע קצת להיפוך דא"י לחזור תכ"ד של ב' כמ"ש ריש ס"ק זה ע"ש בפרט למאי דקי"ל שומעין דבריו של זה היום כו'. מ"מ נראה דין סמ"ע מסכרא וקצת ראי' דהא מפרשים שם במשנה גם במושבע מעצמו ע"ש וא"כ נהי דחוזר תכ"ד דב' מ"מ השבועה לא שייך לצירוף הב' וכיון דהוא אחר כ"ד במה ניתקן השבועה שא"י לו עדות וא"כ שייך אאמע"ר ולא יוכל להעיד תכ"ד של ב' דנהי דלענין עדות חשיב תכ"ד הא גם תכ"ד לא מהימן היכא דמשוי נפשי' רשיעא פ"ב דכתובות ועוד דפסול וע"כ דגם מהשבועה חשיב חזרה תכ"ד דהב' כמו תכ"ד של עצמו וממילא גם כשהעיד שייך כנ"ל אף דלענין עדות ע"א לא הי' צריך לצירוף:
ובפרט למ"ש רש"י דאינו חוזר ומגיד ג"כ מקרא דאם לא יגיד יליף דקאי אב' וע"כ הא דקי"ל דגם ע"א אינו יכול לחזור אחר כ"ד הוא רק משום צירוף וכמש"כ ס"ק ד' ושפיר מהני תכ"ד של הב' חזרת האחד כנ"ל. ומ"מ יש לדחות דשם כיון שהשביע שניהם ע"כ צריך גם הב' להשיב משא"כ עד שמעיד אף שהב' מעיד תכ"ד מ"מ אלו שתק הב' לא הי' א' יכול לחזור בו אחר כ"ד א"כ משוי נפשי' רשע שהעיד שקר דשמא לא יעיד ב' וישאר עדוץו שקר לשבועה. וצ"ל אם לא הי' מעיד הב' הי' הוא חוזר תוך כ"ד של עצמו רק כשראה שמעיד הב' המתין. וגם י"ל דלא גרע מהפסיקו הבע"ד ע"ש (בסמ"ע ס"ק ב'). אך שם לא מהני כשסותר דבריו לגמרי.
וקצת ראי' מב"ק ע"ג שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה דמוקי לה תוך כדי דיבור ואינם פסולין דהיו יכולין לחזור ע"ש. והא א"א לצמצם וכשהעיד הב' תוך כ"ד של א' על גניבה ואח"כ אטביחה א"כ איגלאי מילתא דראשון פסול כשהעיד אטביחה וע"כ דיכול לחזור תכ"ד של ב'. ויש לדחות די"ל דהראשון העיד אגניבה ואטביחה ואח"כ הב' ג"כ ואף דנפסל קודם שהעיד השני לא איכפת לן דמ"מ מצטרף כיון שהי' כשר כשהעיד. אמנם ריב"ש ס' רס"ו כ' להדיא דיכול לחזור מעדותו תוך כ"ד של ב' ואף די"ל דוקא עדי קידושין דאין א' מועיל כלום בלי ב' מ"מ משמע מדבריו שאין חילוק ע"ש. ובג' וד' עדים שכל א' מעיד קכ"ד של חבירו משמע ג"כ דיכול הראשון לחזור בו תוך כ"ד של ג' או ד' כיון שבאו ביחד להעיד דמקשינן ג' לב' דכחד חשיבי ומ"מ אינו מוכרח:
(ח) אחר כ"ד כו'. ויטל הא' לחזור תוך כ"ד של עד הב' ע"ש בסמ"ע. ודוקא כשבאין ומעידין בב"א א' תכ"ד של חבירו אבל אם מעידין זא"ז אחר כ"ד אין הא' יכול לחזור אחר כ"ד של עדותו כיון שהעיד בפ"ע והועיל לשבועה נגמר עדותו. ונראה דאף שחזר הא' אחר כ"ד ואח"כ העיד הב' מצטרף לחיוב ממון ג"כ כיון דקי"ל כר"נ שומעין דבריו ש"ז היום כו' ולא אמרינן דעכ"פ לחיוב ממון לא וגמר עדותו עד שהעיד הב' ותועיל החזרה קודם או תוך כ"ד של ב' כמו במעידין א' תוך כ"ד של חבירו כיון שבאו לממון לא נגמר עד שהעיד הב'. דז"א כיון שנגער עדות הא' מה שהי' ראוי להועיל לשביעה ולצירוף אי"ל אחר כ"ד כו' וממילא מועיל עדותו לצירוף ממון כשמעיד הב' אח"כ:
ומאי דפריך הש"ס אטו בחד פומא כו' כמ"ש ס"ק הקודם הטעם דא"א לומר דיועיל משום שמעיד ב' תכ"ד של א' והי' לו לא' לחזור בו כשהעיד ב' אם לא בא לממון משא"כ אחר כ"ד דר"נ. די"ל כיון דהרכנה ורמיזה אינו מועיל בעדות דמפיהם ולא מפי כתבם כו' ולא מהני מעשה המורה רק על פי דוקא כמבואר בגיטין פ' מ"ש ולעיל סי' כ"ח. א"כ מה שיחשב עדות הא' ע"י שאינו חוזר כשמעיד הב' אינו רק כמו הרכנה ומ"מ לא העיד בפיו לא מהני והוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן פ"ב דחולין (דל"ט) ובפ' י"נ (דקל"ח) ע"ש. ויש לדחות די"ל דכיון דההוכחה שנשאר בעדותו הוא ע"י שאינו חוזר בפי' גם זה נקרא על פי והוי כמעיד בפיו אף אני כמוהו דכשר מה"ת. אך ז"א כמו רמיזה בפי' דלא מהני בעדות רק דבור דוקא חשיב ע"פ כנ"ל. אך לשיטת ר"ת דמחלק דאלם דוקא אבל ראוי מהני בכתב וגם רמיזה ברורה ע"ש (יבמות ל"א) א"כ קשה הש"ס הנ"ל. וי"ל דאין הוכחה כלל מה שאינו חוזר בו דא"צ כלל לחזור בו כיון שלא הועיל עדותו לבד מאי איכפת לי' בעדות הב' כיון שלא נצטרף עמו וכה"ג גם שתיקה דבע"ד לאו כהודאה כדאמר פ"ק דב"מ במסותא איש כי יקדיש כו' דאינו ברשותו ורק ע"י ההודאה יהי' נקרא ברשותו אמרינן דשתיקה לאו הודאה דמה איכפת לי' וכמו שתיקה דלאחר מ"מ בקידושין ע"ש והוכיח הגמ' שפיר כר' נתן כו':
ונראה דאף בעדות קרקע וכה"ג שלא הועיל כלום בעדותו עד שיעיד הב' ג"כ א"י הא' לחזור אחר כ"ד כשאין מעידין ביחד דדוקא ביחד לא נגמר בעדותו עד שיעיד הב' משא"כ כשהעיד לבדו אף דאינו מועיל מ"מ מועיל להצטרף כשיבא עוד עד ולענין זה כבר נגמר עדותו. דא"ל דאין שם עדות עליו כלל כל שלא העיד הב' כיון שאינו מועיל כלום. דז"א דא"כ לא הי' הדין בעדות קרקע שיהיו מצטרפין שיהיו שומעין דבריו של זה היום כיון דלא הי' חשיב עדות כלל וז"א דא"כ עדיין קושית הש"ס אטו בחד פומא כו' וכן מבואר ב"ק פ' מרובה בקנס דג"כ כי אתי אחרינא מצטרף ע"ש בתוס' (דע"ד ע"ב) ופ"ב דכתובות גבי בן גרושה וע"כ דשם עדות עליו אף דאינו מועיל לשבועה רק לצירוף וממילא א"י לחזור אחר כ"ד ואף שחוזר ואח"כ מעיד הב' מהני. ומה"ט נראה דשינה המחבר מלשון הטור שכתב אחר שהעידו א"י לחזור כו' ומשמע דהעידו ב' אז גם א' א"י לחזור ובש"ע כתב אחר שהעיד העד כו' וקמ"ל דגם א' לבד א"י לחזור כנ"ל:
(ט) א"י לחזור. פשוט בש"ס בכמה דוכתי. אולם אינו מבואר מנ"ל. ורש"י פ"ב דכתובות פי' דאם לא יגיד חדא הגדה כתיב ע"ש (די"ח) וב"ב קס"ח אהא דכיון שהגיד פי' רשב"ם בשבועות ל"ב נפקי לה מקרא דאם לא יגיד ע"ש. וע"כ כוונתו מדתנן התם דחוץ לב"ד יכול לחזור ולהודות ולכך חייבים על כל אמת ואחת אבל בב"ד כיון שכפר אינו יכול לחזור לכך אין חייבים אלא אחת ואמרינן עלה בגמרא א"ק אם לא יגיד כו' ע"ש. ואינו מובן לענ"ד דהתם כיון דאמרה תורה אם לא יגיד דמקום שאלו מגיד מתחייב חייב ק"ש כשכובש עדותו ועובר באם לא יגיד. וא"כ ממילא כיון שכפר ודאי דאינו יכול לחזור משום אין אדם משים עצמו רשע ואין לומר דכיון שיכול לחזור לא הוי רשע כלל ז"א דאינו יכול לחזור ולומר בהיפוך שהעיד בב"ד בשקר דודאי הוי רשע. אבל באנוסים מחמת נפשות לא מוכח כלל. ומה שיכולין לחזור ולומר אנוסים וכה"ג ודאי לא מיקרי יכול להודות כיון שהוא עדות אחרת והוא שקר ואם יאמרו האמת לא יהיו נאמנים דאין משים עצמו רשע ובאמת לא היו אנוסים ולכך אינם יכולין כנ"ל. וגם למ"ש הר"ן ז"ל שם בשבועות דמאיני יודע ליודע אני לא מיקרי כלל חוזר ומגיד ע"ש. וא"כ ליכא למימר כלל דנפקי להו מאם לא יגיד כמובן:
ובשיטה מקובצת כתובות מפרש בשם תוס' כמו בחליצה דדריש אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה כן לא יגיד כיון דלא הגיד בראשונה כשהי' לו להגיד שוב אינו מגיד. ודחה דבריהם דלא שייך למידרש זה כשהעיד ע"ש. ולע"ד אינו דחי' דבל"ז ג"כ לכאורה אין הלשון מדויק לפי' הנ"ל דהוי לי' למימר כיון שלא הגיד אינו חוזר ומגיד ולמה אמר כיון שהגיד וע"כ דל"ד לחליצה שעשה מעשה שלא בנה דמותרת משא"כ אומר א"י מה בכך לא העיד עדיין וכמו שלא ייבם עדיין דמייבם דמה זמן לזה. ודוקא בכפר בב"ד אם הדין דדנין ע"פ כפירתו חשיב זה מעשה שאינו מגיד ושייך כיון שלא הגיד כמו בחליצה. ולדעת הר"ן וש"ע גם בא"י לא מיקרי בלי שבועה מעשה רק שלא הגיד עדיין כנ"ל רק בהגיד שלוה וכה"ג דדנין ע"פ עדות זה ואין חוששין להיפוך והוי כמו בחליצה שהמעשה שלא יגיד עוד להיפוך ושפיר נקיט הלשון כיון שהגיד אינו חו"מ ודמי לכופר א"י אחר השבועה:
עוד הביא מריטב"א שם פי' הנכון. ע"פ ב' יקום דבר משמע שמקוים שא"י לחזור בהם עוד ולבטל כו' ע"ש. אולם לשון הגמ' בכל דוכתי כיון שהגיד כו' דייק כרש"י דחדא הגדה הוא דמהני בב' הגדות הסותרות ועדיין קשה דילמא דוקא כשחוזר בו לגמרי אבל בכה"ג שהיא עדות אחרת לגמרי מהני. ולכאורה י"ל טעם פשוט דהא ודאי דלא ס"ד שיתבטל לגמרי מה שהעידו דכיון שהוא אחר כ"ד למה יתבטל כלל דבר שא"י לחזור אחר כ"ד. רק דנימא דגם זה חשיב עדות מה שמעידים עכשיו בהיפוך וכעדים אחרים ויהי' תרי ותרי וא"כ שוב לא מהני כלל. דבשלמא ב' כתי עדים מכחישים מספקא לן מי הכשרים אבל פסולין נגד כשרים לא מהני וא"כ בהם עצמם ממ"נ אי מה שמעידים עכשיו שקר לא מהני ואי אמת ואז שקרו א"כ נפסלו בדיבורם הראשון ועכשיו פסולין הן וממ"נ עדות האחרון פסולין שאין כאן ספק והוי פסולין נגד כשרים וכדאמר ש"ס יבמות (מ"ז) לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ולא מהימן על עדות זה שכותי הוא כן כאן לדבריכם פסולין אתם ופסולין גם לעדות זה. ועוד י"ל כיון דממ"נ נפסלו שוב מוקמינן להו אחזקת כשרות דהשתא נפסלו ואף שהרי פסול לפניך עם חזקת ממון מ"מ לא מהני היכא דלא שייך חסר ואתאי כמו שהוכיחו תוס' ריש נדה מנגע דחסר לבסוף שבוע ע"ש:
אך באמת ממ"נ היכא דאומרים שקר העידו בל"ז א"א מע"ר ופשוט דאין נאמנים דלא אפשר למיפלג דבורי' רק בגווני דלא שייך מע"ר כאנוסים מחמת נפשות או מוטעים. וא"כ לא שייך טעמים הנ"ל ג"כ ושפיר יועיל כמו עדים אחרים ומנ"ל דכיון שהגיד כו':
והי' אפשר לומר כדאמרינן סנהדרין ל"ד דרבנן סברי דעד א' אינו עונה בדיינים לזכות משום דהוי נוגע שמתירא שמא יוזם ולכך רוצה למצוא לו זכות שלא יתחייב על פיהם והוי נוגע ואף דממ"נ אם הוא אמת לא יוזם ואי שקר מאי בכך שימצא זכות מ"מ כיון דהוי נוגע לא מהני על פי דין או שאף דאמת הוא מתירא מעדי שקר שיזימום ע"ש. והרמב"ן ז"ל פסק דגם בדיני ממונות אינו עונה דהוי נוגע כנ"ל ע"ש. וא"כ הכא כיון שהוא לאחר כ"ד ולא מהני מטעם חזרה לבטל לגמרי רק שיועיל מטעם עדות להיות תרי ותרי כנ"ל ולכך לא מהני כנ"ל שהם נוגעים במה שחוזרים כדי שלא יתחייב ומתיראים מהזמה כנ"ל כמו דאינו עונה ולכך אינם עדים לענין החזרה כלל ולא מהני:
והי' מיושב בזה מה דאמר רמב"ח שם פ"ב דכתובות ל"ש אלא אנוסים מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנים אף דכ"י יממ"א ורבא דחה הא כיון שהגיד כו' וכ"ת הנ"מ על פה כו' והאמר ר"ל עדים החתומים כו' ע"ש. ותמהו הפוס' אטו לא סבר רב"ח כיון שהגיד כו' או הא דר"ל דהלכות פסוקות נינהו ע"ש. ולמ"ש מיושב דבעדות בשטר לא שייך הזמה היכא דלא אמרי בזמנו כתבנוהו ורב"ח סבר הטעם דכיון שהגיד כו' כנ"ל דהוי נוגעים וממילא במתני' בשטר דליכא הזמה שפיר נאמנים דלא הוי נוגעים דבל"ז לא תועיל הזמה ונאמנים שפיר מטעם עדות כנ"ל. ורבא לא ס"ל טעם הנ"ל דהא רבא ס"ל הכחשה תחלת הזמה וא"כ כיון דכשחוזרין לאחר כ"ד דלא מהני מטעם חזרה לבטל לגמרי רק כמו שאר עדים דהוי תרי ותרי וא"כ ליכא למימר כלל טעם הנ"ל דהם נוגעים דהא אינם נוגעים כלל דגם עכשיו שחוזרין בהם עדיין יועיל הזמה אף שנתבטל החיוב מ"מ כיון שנתבטל רק מטעם הכחש' הוי כהוכחשו ולבסוף הוזמו ומאי חילוק בין הכחשת עצמם להכחשת אחרי' וכיון שתועיל הזמה לא הוי נוגעים וע"כ דמשום טעמא אחרינ' אינם חוזרים ומגידים וממילא גם בשטר אינם חוזרים ומגידי' דעדים החתומי' כו' כנ"ל אבל רמב"ח סבר כאביי דהכחשה לאו תחלת הזמה והטעם כנ"ל משום נוגעים ולכך בשטר דלא שייך הזמה שפיר מהני כנ"ל. אך לדידן עדיין קשה כיון דקי"ל כרבא כנ"ל וגם הרמב"ם ז"ל פסק דבדיני ממונות עד עונה ולא הוי נוגע משום חשש הזמה כנ"ל ע"ש פ"ה מה"ע:
והי' אפשר למה שפסק הרא"ש ז"ל גבי האי בקרא כו' דהיכא דע"י אמירתו שאומר שם לאחר מיתה תפסי' חייב הבקרא לשלם שוב לא הוי עד לחייב שבועה ואף דאינו נוגע דאם לא יאמר כן לא יתחייב כלום מ"מ כיון דעכשיו שאומר חייב לשלם הוי לי' בע"ד ולא הוי עד ע"ש (כתובות דפ"ד). וא"כ הכא שאומרים מוטעים או שוגגים חייבים לשלם מדינא דגרמי שמודים ששקר העידו ואדם מועד לעולם כו' ואף דאי נאמנים אינו חייב וממילא גם הם פטורים שלא גרמו היזק מ"מ כיון דאינם נאמנים לגמרי רק להיות תרי ותרי ומהני תפיסה וכה"ג וכשיתפיס צריכים הם לשלם שפיר מדינא דגרמי. ובפרט למ"ש הרמב"ם ז"ל דחיוב תפיסה הוי ממון גמור ע"ש (פכ"א מה"ע) להיות הזמה גבי עבד שהפיל שינו כו'. וא"כ כיון שיש עליהם תשלומין עכשיו שוב הוו בעלי דברים ולא הוו עדים ששקר העידו שהיו מוטעים כו' ואף שאם לא אמרו היו פטורים מ"מ עכשיו הם בע"ד כמ"ש הרא"ש ז"ל הנ"ל ולכך אינם חוזרים ומגידים אף כנ"ל:
והי' מיושב ג"כ דברי רב"ח דגם באנוסים מחמת נפשות לכאורה חייבים דהוי מציל עצמו בממון חבירו דקי"ל דחייב אף שמותר רק די"ל דפטור כיון שלא רצו להורגו רק שיחתמו שקר ואתו אדעתא דהכי ולכך רמב"ח סבר דפטור וממילא נאמנים דלא הוי בע"ד אבל רבא סבר דחייב ודחה שפיר כנ"ל. אך באמת קי"ל דפטור כה"ג וקי"ל כרבא. וגם הרבה פוסקים דלא כרא"ש הנ"ל ואי אפשר לומר כנ"ל:
ואפשר עוד לומר דודאי אם כל אחד מעיד רק על עצמו ששקר העיד שהי' מוטעה וכה"ג ודאי אינו נאמן דעל זה בעינן ב' עדים על כל א' כמו לרבי אי על כתב ידם מעידים וכמבואר בירושלמי ב' אומרים כ"י והם אין זה כ"י הוי תרי בחד הראשונים מעידים על מנה שבשטר והם צריכים ב' על כל א' ע"ש וגם הכא כיון דהוי רק תרי ותרי צריך על כל א' ב' עדים ששקר העיד ואל"ה הוי תרי בחד רק היכא דמעידים כל א' [גם] על חבירו שקר העדנו אז יועיל דמעידים ב' על כל א' ואז ג"כ אינו מועיל דמה שמעיד על הב' הוי נוגע דאם לא יעיד על השני רק ע"י עצמו לא יהיו נאמנים דיהי' רק תרי וחד וכיון שלא יהיו נאמנים יתחייב הכל הבע"ד וממילא לגבי עצמו יועיל הודאתו שהעיד שקר ויצטרך לשלם הכל מדינא דגרמי שגרם שיתחייב דגם עכשיו חייב דלא מהני עדותו לפטור ולכך מעיד על הב' כדי שיועיל ויהי' פטור ולא יתחייב שלא גרם לו רק לענין תפיסה וכנ"ל. ואף דאם לא אמר כלל לא הי' חייב מ"מ כיון שאמר על עצמו שוב הוי נוגע על הב' כמבואר לקמן סי' ל"ז גבי שותפין שהודו כל א' עליו ועל חבירו דהוי נוגע על חבירו אף שאלו לא הודה כלל הי' פטור ע"ש. וגם הכא כיון דהוי על הב' נוגע שוב הוי עדיין תרי וחד ואינם נאמנים כנ"ל. אך גם זה ליתא דאטו אם יהי' עוד עד אחד שהעידו שקר יועיל דהם ג"כ עד א' ואיכא ב' עדים וגם אטו מאן דלית לי' דינא דגרמי לית לי' כיון שהגיד כו' וזה ודאי אינו:
וגם א"ל דילפינן מהא דעד אינו עונה לזכות דהוי נוגע ואם נאמר שיכול לחזור באומר מוטעה וכה"ג א"כ אינו נוגע במה שעונה לזכות דהא יכול לחצר בל"ז. אך ז"א למ"ש דגם זה בכלל הכחשה תחלת הזמה א"כ אם יחזור יהי' עדיין הזמה. אך יש לדחות דכיון דהא דעונה הוא קודם הגמר דין א"כ אם יחזור לא יוגמר הדין לחיוב ולא יהי' שייך הזמה דאין עדים נעשים זוממין כו'. אך גם ז"א דשמא לא יחזור בו עד הב' ולא יועיל חזרתו כנ"ל ולכך מלמד זכות וכמו מיגו בשנים דלא אמרינן כנ"ל:
גם הי' אפשר לומר דכיון שהוא מטעם עדות הא הוי עדות זה שמעידים דשקר העידו שהיו מוטעים כו' הוי עשאאי"ל שאם יוזמו תהא הזמה על גוף העדות ויתבטל באמת ולא יתחייב כלום שפטרוהו כדין ולא משכחת הזמה על זה עצמו בלא העדות ולכך אינם נאמנים שהעידו שקר די"ל דמשקרים בזה כיון דאאי"ל. ואף להפוסקים דלא בעינן בממון יכול להזימו מ"מ הא כבר כתבנו לעיל דלכאור' כיון שחוזרים בהם הוי דין מרומה ובעי דו"ח העדות שהעידו אך ז"א כמ"ש דבשעת העדות לא הי' מרומה ועתה שחוזרים בהם גם על זה הוי חוזרים ומגידים מה שעושים העדות מרומה כמ"ש לעיל וא"כ הכא על זה העדות שאומרים אח"כ ששקר העידו זה הוי שפיר מרומה כיון שהעידו מקודם להיפוך דהוי תרי ותרי כנ"ל ובעי עדות זה שפיר דו"ח וכיון דא"א י"ל לא מהני כיון שבשעת עדות הוי מרומה כנ"ל. אח"כ מצאתי בס' פ"י פ"ב דכתובות שעמד בזה והקשה כנ"ל למה לא יועיל באנוסים מחמת נפשות ע"ש. ותירץ כמ"ש דהוי עדות שאאי"ל שאם יוזמו תתבטל החתימה ע"ש. אבל באמת גם זה אינו נראה דהא התם שפיר יכול להזימם דהא בסתם שטר אף שהוזמו השטר כשר דאמרינן איחרוהו וכתבוהו כמבואר בש"ע (סי' ל"ד) וא"כ כשאוערים אח"כ אנוסים היינו באותו יום לחתום בשקר שפיר יכולין להזימם הלא עמנו הייתם באותו יום ואעפ"כ השטר כשר דאמרינן שבאמת הי' ביום אחר רק זה העדות מוזם ואף דבאומרים בזמנו כתבנוהו בטל השטר כשהוזמו היינו כשרוצים לקיים השטר ואומרים בזמנו כתבנוהו אבל כשרוצים לבטל שאומרים אנוסים היינו באותו יום גם זה בכלל שאינם נאמנים והשטר כשר ע"ש. וא"כ הוי שפיר יכול להזימו:
והי' אפשר דזה טעמו של רמב"ח דהובר בכל דוכתי אינו חוזר לומר מוטעים וכה"ג משום דהוי עדות שאאי"ל משא"כ באנוסים שפיר ראוי להזמה כנ"ל. אך לדידן קשה ובל"ז אין הלשון כיון שהגיד כו' דפריך בפשיטות משמע כן:
(י) א"י לחזור בו כו'. בב"י וסמ"ע בשם הגה"מ עדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף מלקין אותם ועדות הראשונה קיימת. ואינו מבואר מה מלקות אלו. ולע"ד דוקא כשהעידו בתורת עדות אח"כ שהעידו שמכר הקרקע לזה ואח"כ העידו דמכר לאחר וכה"ג די"ל דחייבים מלקות מה"ת דהא בס' בן ט' כו' (יבמות ק"א) הכה זה וחזר והכה זה אי התראת ס' שמה התראה חייב מיחה דממ"נ כו' וכיון דאמר ר"א ב"ק עדים שהוכחשו בנפש לוקין ולא קי"ל כן דהוי ניתן לאזהרת מיתה אבל החיוב מלקות אלא תענה אף בלי הזמה כשברור דשקר העידו וממילא בכה"ג מבורר דעדות א' שקר העידו ועד זומם לא צריך התראה וממילא חייבים מלקות מה"ת כמו הכה זה כו' דממ"נ פעם א' שקר העידו רק דאין מומחין לדון דיני מלקות דאורייתא אבל מלקין מכת מרדות. ואין לומ' דהא אין לוקין ומשלמין וכיון דמודים ששקר העידו חייבין לשלם מדינא דגרמי וממילא יפטרו ממלקו'. ואף מלקות דרבנן אין סברא לחייבו דכל דתיקון כעין דאורייתא כו' והא התורה אזהר לב"ד משום רשעה א' כו'. לא קשה דהא ממון חייבין על עדות הראשונה משום לגבי עצמם מהני הודאתם דשקר העידו ומלקות מחייבין להו על עדות אחרונה דאנן מאמינים לעדות הראשון והב' שקר וכאלו העידו ב' כשרים ששקר העידו באחרונה. והיינו כשהעידו בתורת עדות בחילוף ואף דאינו חוזר ומגיד מ"מ י"ל דתורת עדות עליהם וכשלא הי' נודע לב"ד שכבר העידו להיפוך ואח"כ נודע דהי' שם עדות על שבאחרונה. אבל אם חוזרין בהן ואומרים שקר העדנו שכל עדותן רק לבטל עדות הא' נראה כיון דא"א מע"ר אין שם עדות ע"ז דמה"ט לא אמרינן גבי רבעני לרצוני עדות שבטלה מקצתה כו' או ממ"נ שקר העיד ופסול ע"ש פ"ק דסנהדרין בתוס' ור"ן בשם ראב"ד דאין שם עדות על עצמו ויש לומר דגם מכות מרדות אין ע"פ עצמו כלל. ועוד דאף אי נימא דלמכות מרדות מהימנינן ע"פ עצמו ג"כ (עי' טור י"ד בב"י ס' רכ"ח בהג"ה בשם ריב"ש) מ"מ שוב יהי' החיוב ע"פ עצמו על עדות הראשונה שמודה שקר העיד וע"ז חיוב ממון ופוטרו מהמלקות דלא עדיף מחיוב מה"ת וכמ"ש תוס' גיטין (נ"ב) גבי מנסך דאין לחייבו משום שלא יהא כל א' ע"ש ומה"ט לא כ' בש"ע וטור גבי עדים שאומרי' שקר העדנו דחייבין לשלם ולא הזכירו דמלקין אותם ג"כ כנ"ל. ויש להסתפק לענין פסול עדות ג"כ כה"ג שהעידו ולא נודע אז בב"ד דחשבינן להו עדות אפשר דפסולין מה"ת דהא העידו עליהם כשרים דשקר העידו אח"כ או דכיון דאיגלאי מילתא דהי' בטעות מה דחשיבי להו עדות דאינו חוזר ומגיד לא עברו אלא תענה ג"כ וכדאמר פ' מרובה לענין הזמה דאיגלאי דפסולין הוו: