אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות דינים · סימן כה

סימן כב

סעיף א

כל דיין שדן ד"מ וטעה אם טעה בדברים הגלוים וידועים כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוס' חוזר הדין ודנין אותו בהלכה (מיהו י"א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמ"ש בפוס' יכול לחלוק עליו מאחר שאינו נזכר בגמרא מ"מ אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל א"ל שקיבל מרבותיו שאין נוהגין באותה חומרא) ואם א"א לחזור כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדה"י או שהי' אלם או שטימא דבר הטהור או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילוהו לכלבים וכיוצא בזה הרי זה פטור מלשלם אע"פ שגרם להזיק לא נתכוין להזיק (ויש חולקין ולענין הוראות או"ה אם הגיע להוראה אע"פ שאינו סמוך דינו כמומחה ועיין בי"ד ס' רמ"ב מדין הסמיכות בזה"ז):

(א) כל דיין. לאפוקי אינו מומחה ולא קבלוהו דאין שם דיין עליו מבואר ס"ד דנקרא מתכוין להזיק וחייב גם בלא נו"נ ביד בלא מצי למיהדר ובמ"נ גם במצי למיהדר. וכ' ש"ך ז"ל דלבעה"מ ורשב"א דבטעה בד"מ פטור גם בנו"נ ביד משום פשיעותא דבע"ד דכיון דפשוט הוא הוי לי' לגלויי' טעותי' ולשיילא ולא הוי לי' למסמך עלי' ולא הי' לו להניחו לישא וליתן בשלו כו' ממילא מה"ט גם באינו מומחה ולא קבלוהו ג"כ פטור אף דנו"נ ביד וכן כ' בעה"מ להדיא ע"ש:

הנה לכאורה סברת הרשב"א ז"ל ובעה"מ תמוה. נהי דהי' הבעל דין יודע והניח לזה להאכיל דבר שלו לכלבים מ"מ לא הי' נפטר המזיק דהא מבואר להדיא בש"ס סוף פ"ב דב"ק הניח גחלת על בגדו ונשרף או על שור הכפות ובעל השור עומד אצלו שהי' יכול להשליך הגחלת מ"מ חייב המזיק כיון דהוא עשה מעשה וזה שיודע שחייב זה לשלם לו לא הוצרך להשליך הגחלת מעל בגדו וכן מבואר בכל הפוס' וטור וש"ע ס' תי"ח דאף דקי"ל קרע את כסותו פטור בלא אתי לידו בתורת שמירה מ"מ בהנ"ל חייב כיון דעושה זה ההיזק ומה שזה מניחו אין ראי' שפוטרו רק דאינו חושש לסלקו לפי שחייב זה לשלם. וא"כ מה בכך דיש פשיעותא דבע"ד שמניחו להאכיל לכלבים הא מ"מ חייב זה שעושה ההיזק דזה מניחו שיודע שמחויב לשלם כנ"ל:

אמנם נראה לי דדוקא התם בהניח גחלת כו' בכוונה אז חייב ולא אמרינן שהי' לזה להשליך אבל נפלה גחלת של זה על בגדו שלא בכוונה ואין הלה יודע מהזיקו כלל אף דגם שוגג חייב כמזיד מ"מ פטור דהא גבי עבד פטור גם בהיזק דהוי פשיעה של זה שלא הי' לו לסמוך על התשלומין בהיזק אדם וכיון שמחויב בעל העבד להסיר הגחלת ממנו שוב לא הי' פשיעה והיזק מיד בהנחת הגחלת ודוקא בשור או בבגדו שאינו חושש להסיר כנ"ל. ולכאורה הא ג"כ מחויב זה להסיר מטעם השבת אבידה כמו ראה פרה רועה בין הכרמים דעכו"ם שיהי' בעל הפרה מחויב לשלם חייב להצילו ע"ש בח"מ רס"א. וכן הי' אביו כו' מזרקין כלים (סנהדרין מ"ח): וממילא גם כאן הי' מח יב להשליך כדי שלא יתחייב בעל הגחלת לשלם וכיון שמחויב מדין השבת אבידה ממילא שוב אין בעל הגחלת כלל מחויב כמו בעבד כיון דאף שיסמוך זה על התשלומין מ"מ יהי' חייב להסיר הגחלת מעל בגדו וממילא לא הי' היזק בשעה שהניח הגחלת מיד כנ"ל אך ז"א דהא אבידה מדעת קי"ל דאין חיוב כלל בהשבה ע"ש בח"מ רס"א. וא"כ בהניח גחלת על בגדו לענין ההצלה מהחיוב תשלומין הוי אבידה מדעת כיון שידע שמזיקו ואעפ"כ הניח הגחלת על בגדו ואין זה מחויב להסיר כלל ושוב חייב המניח כנ"ל וא"כ ממילא בשלא בכוונה דלא ידע זה מנפילת הגחלת אף דאתרבי שוגג כו' מ"מ לא שייך לו' שאין זה פשיעה מה שלא הסיר שסמך על חיוב תשלומין דהמזיק דהא עכ"פ הי' מחויב מטעם השבת אבידה להסיר הגחלת להציל המזיק מהפסד כיון דהי' שלא מדעתו ושוב בלא הציל מ"מ פטור המזיק שלא הי' נקרא היזק ברור כלל בשעה שנפלה הגחלת כמו בעבד כיון דמסתמא זה יסירנו וכן כאן כיון דהדיין טועה כנ"ל:

אך ז"א דהרשב"א כ' שם ג"כ דמחויב להשליך הגחלת גבי שורו משום צער ב"ח ולכך הי' ס"ד דכגופו ומ"מ מסיק דשורו כממונו כו' וחייב בעל הגחלת וא"כ ע"כ דוקא בעבד דדרך הוא שלא לסמוך להזיק אדם בשביל שיהרג זה או ישלם משא"כ גבי ממונו אף שמחויב זה משום מצוה מ"מ חייב זה המזיק כשלא הצילו הבעלים דאין לו לסמוך ע"ז שיציל משום מצוה כנ"ל. אך מ"מ נראה דיש חילוק בין שנתכוון להזיק דשייך שבעל החפץ אינו מציל כדי שיתחייב זה שעשה בכוונה ובין כשלא נתכוון ופשיטא דש"ס הניח גחלת משמע דוקא בנתכוון. ועוד דנראה מוכח משם דדוקא התם שכבר התחיל ההיזק שהניח הגחלת אז לא הוצרך זה להסיר. אבל אם מיד בשעת ההיזק הי' ביד הבעלים למנוע שלא יגע הגחלת בבגדו והוא בכוונה לא מנע כדי שיתחייב זה דפטור דהא בש"ס שם אמר רבא תנינא קרע את כסותי כו' חייב וממילא חייב גם בהניח גחלת על בגדו וכ' תוס' דאף דשאני הכא שהי' לו להסיר הגחלת ותירצו דזה ידע מסברא רק דהי' סברא דמה שמניח ולא הסיר הגחלת הוי כנתרצה וע"ז מייתי מקרע את כסותי דחייב אף שמצוה בפירוש ע"ש. ועכ"פ מדמי הש"ס מה שמניח ואינו מסיר ההיזק לקרע כסותי כו'. והנה קשה הא קי"ל קרע כסותי בלא אתי לידו בתורת שמירה מקודם פטור כמבואר בש"ס סוף פ' החובל וא"כ אדרבה קשה משם לכאן דהא דאינו מסיר הגחלת הוי כאומר קרע ממילא פטור דלא אתי ליד המזיק בתורת שמיר' ומאי אמר רבא תנינא כו'. אך לא קשה דכמו התם באתי לידו בתורת שמירה עיקר החילוק הוא כיון דכבר יש החיוב על זה לא נפטר באמירתו קרע כו' משא"כ בלא אתי לידי' דלא התחיל החיוב עדיין ומהני אמירתו קרע שאינו מתחיל חיוב עליו כלל וא"כ כאן בהניח גחלת על בגדו שכבר התחיל ההיזק ונתחייב כבר משום חציו או ממונו רק במה שאינו מסיר הגחלת יהי' כאומר קרע מה בכך הא הנחת הגחלת הי' קודם שאמר זה קרע ושוב אף דאח"כ אמר לו קרע הוי כמו באתי לידי' בתורת שמירה דכיון שכבר מחויב לא מפטר בריצוי שלו כנ"ל ומייתי רבא שפיר מקרע כסותי דחייב בבא לידו בתורת שמירה לכאן דהניח גחלת כנ"ל:

וא"כ כל זה דבשעת הנחת הגחלת והתחלת ההיזק לא הי' יכול למנוע שלא יתחיל ההיזק שקפץ זה והניח הגחלת כנ"ל ולכך אף דאח"כ הי' יכול להסיר מ"מ חייב דגם דהוי כקרע חייב כנ"ל. אבל בגוני דמתחלת ההיזק הי' יכול למנוע כמו דאיירי בעה"מ ורשב"א שכשהי' אומר לו לא הי' מאכיל לכלבים וא"כ כיון דהוי מה שאינו מסיר ההיזק כאומר קרע כמדמי לה הש"ס א"כ ממילא פטור דהוי כאומר מיד קרע בהתחלת ההיזק והוי ריצוי וכיון דלא אתי לידי' בתורת שמיר' ממילא פטור כיון שלא התחיל החיוב עדיין מעולם מהני כנ"ל:

וגם משמע מדברי רשב"א בחידושיו שם אהא דשורו אי כגופו כו' דהא דסומא את עינו כו' בתקפו וסימאו הא לא"ה שהי' בידו לכנעו הי' דומה להא דהניח גחלת שבידו להשליך כמו כן בשעת ההיזק שהי' בידו למנעו וממילא הוי כאומר קרע כו'. ואף דמשמע מש"ס פ"ב דב"ק (דכ"ח) בעבד נרצע שרבו מסרהב בו לצאת וחבל בו דהי' חייב אי לא נשוי שפחה כו' והא עכ"פ הי' בידו לצאת ולא יחבול בו. ז"א דנהי דהוי כמרוצה חייב בחבלה דסימא עינו אפי' ע"מ לפטור חייב דאין אדם מוחל על חבלתו כו' משא"כ בהיזק ממון אי הוי כאומר קרע פטור ובכמה דברים שמצינו בהשתיקה הוי ריצוי כמו בחלונות להפ' דהוי חזקה מיד משום דאין אדם כו' שסותמין אורו ושותק כיון דקצת היזק מיד וכן לקמן ס' פ"א ס"ז בהתנה ללמוד כו' דהוי לי' לאב למחות ועדיין אינו מוכרח:

אמנם כל זה הי' שייך ביודע הבע"ד שטעה אבל כאן דגם הבע"ד אינו יודע כמו הדיין לא שייך הנ"ל לפטור את הדיין מטעם דהוי כאומר קרע. ובעה"מ ורשב"א כתבו רק משום פשיעותא דבע"ד נגעו בה. וזה תמוה דהא בהניח גחלת על בגדו אי לא הוי כאומר קרע ודאי דחייב שהריצוי אינו פוטרו ואף דעכ"פ הוי פשיעה מבעל הבגד שהי' יכול להשליך הגחלת ומ"מ חייב המזיק וא"כ בנו"נ ביד דהוי מזיק מאי בכך שזה פשע כיון דלא הוי כאומר קרע שלא ידע ממילא חייב כנ"ל. אמנם נראה טעמם ז"ל דדוקא במזיק בידים שייך כנ"ל אבל כאן בדיין למ"ש תוס' ב"ק כ"ז ע"ב וב"מ פ"ב ע"ב ובכמה דוכתי דמעביר חבית ממקום למקום ושברה וכן טבח אומן שקלקל וכה"ג לא מחייבין מטעם מזיק דלענין שיהי' אדם המזיק חשבינן הך שלא בכוונה כמו אונס רק מצד פשיעה חייב ע"ש:

וא"כ למאי דאמרינן פ' המניח בא אחר ונתקל בה חייב כו' ופריך איבעי לי' לעיוני ופי' תוס' ד"ה אמאי דלא פריך אמאי חייב ראשון בנזקו דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק ולא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושינה כו' ורשב"א ז"ל כתב שם דקושית הש"ס גם על החיוב דגם באדם אמרינן אף דפשע הראשון מ"מ כיון שגם השני פשע והוזק בפשיעתו מפטר הראשון ע"ש. וא"כ רשב"א לטעמי' אזיל וממילא גבי דיין כיון שרק מצד פשיעה מיחייב ולא משום מזיק כמו מעביר חבית וטבח כו'. וא"כ כיון דאותה הפשיעה עצמה פשע הבע"ד בדנפשי' שהי' לו לחקור כיון דטעות בדבר משנה ברור ממילא ע"י פשיעתו נפסד ופטור הדיין כיון דלענין שיחשב מזיק הוי אונס שלא ידע רק דהוי פשיעה שהי' לו לחקור הדין היטב וזו הפשיעה פשע גם הבע"ד כנ"ל. ואף דיש לחלק דשם כיון שנתקל השני א"כ גם בפשיעת השני נעשה מעשה ההיזק דאם הי' מעיין כו' אבל כאן לא עשה הבע"ד מעשה כלל רק שאם הי' יודע הי' מונע ההיזק וע"י פשיעתו לא מנע ונעשה ההיזק ע"י הדיין לגמרי. מ"מ נראה דאין חילוק כיון דש"ח שהי' יכול לקדם ברועים כו' ולהציל הוי פשיעה בגוף הדבר ממילא לענין דנפשי' הוי ג"כ פשיעה שלא יתחייב הדיין שפשע ג"כ רק משום איבעי לי' לעיוני לא על המעשה עצמו כנ"ל:

ונראה ראי' לזה ממאי דאמר בש"ס ב"מ מ"ב ע"ב גבי אפוטרופא דיתמי דזבין תורא דלא הוי לי כיכי ושיני ומסרי' לבקרא כו' נימא לי' לאפטרופוס זיל שלים מצי אמר אנא לבקרא מסרתי ע"ש. וכ' הרא"ש ז"ל נימא לי' שלים כו' כי פשע שהי' לו לראות אם יש לו שינים אמר לבקרא מסרתי' ועליו סמכתי כי הוא מחויב לראות שהוא ש"ש ואילו אמר לי הייתי מחזירו אני כו' ע"ש. ושם דמי ממש לכאן דהאפטרופוס נשא ונתן ביד מעות היתומים רק דהי' מצוי לאהדורי אם הי' הבקרא מעיין בו אבל עתה עכ"פ שלא הציל הבקרא יש לו להאפטרופוס להתחייב ואעפ"כ פטור כיון דהבקרא רמי עלי' למידק יותר לא מיקרי פשיע'. וכן גבי דיין הטועה בד"מ להבע"מ דעל הבע"ד למידק ולגלויי טעותא וא"כ מה דלא מצי לאהדורי הוא בפשיעות הבע"ד ממילא לא חשוב פשיעה של הדיין מיד כיון דאם הי' הבע"ד מדקדק ומודיעו שטעה לא הי' נפסד. וכן מאכילו לכלבים כיון שהי' בפני הבע"ד ואם הי' הבע"ד מדקדק הי' מודיעו ולא הי' מאכילו כנ"ל א"כ הוי פשיעת הבע"ד יותר ולא חשוב פשיעה גבי הדיין כלל ואף שפשיעתו אינו רק מה שלא הציל הא גם שם פשיעת הבקרא אינו אלא שלא דקדק והי' מודיעו והי' מחזיר אעפ"כ פוטר האפטרופוס ושם קודם שמסרו לבקרא הי' פשיעה שלו לגמרי: אך יש לחלק כיון דמשמע שם דוקא בשביל דהבקרא ש"ש יכול לומר עליו סמכתי כיון שמחויב יותר לעיין ממנו אבל אם גם הבקרא הי' ש"ח לא הי' יכול לומר עליו. סמכתי כיון דאינו מחויב לדקדק יותר ממנו ולא דמי לשומר שמסר לשומר דאף גרוע גרע קי"ל דלא הוי פשיעה דשם לא הי' פשיעה מקודם משא"כ בזה דכבר הי' הפשיעה רק בזה יכול להציל כשידקדק וכשלא הציל נשאר חיובו מחמת הפשיעה רק בש"ש לא חשוב כלל פשיעה מיד משא"כ אם הי' הבקרא ש"ח ע"ש וא"כ למ"ש תוס' ריש המניח כ"ז אהא דבא אחר ונתקל כו' איבעי לי' לעיוני דלא מפטר הראשון מה"ט דיותר צריך לעיין ולשמור שלא יזיק משלא יוזק ע"ש. א"כ ממילא מה שסומך הדיין על הבע"ד שידקדק על שלו הוי כמו התם אם הי' הבקרא ש"ח. דהא אדרבה על הדיין מוטל יותר לעיין ולדקדק מהבע"ד על שלו דנגדו הוא שלא יוזק וחייב הדיין על פשיעתו דלא שייך שסומך על הבע"ד כנ"ל אולם הרשב"א ז"ל לטעמי' דלא סבר שם סברת התוס' רק דמשום איבעי לי' לעיוני פטור הראשון כנ"ל. שפיר י"ל דודאי הדרך לעיין על שלו שלא יוזק כמו שומר שכר שלא יופסד וממילא פשיעה זו פוטרת הדיין כיון שהי' הבע"ד יכול לדקדק כנ"ל כמו בהאפטרופוס כנ"ל:

אמנם כל הנ"ל שייך היכא דלא מיקרי מכוין להזיק שהוא דיין וכנ"ל ואינו אלא פשיעה. אבל בהנך גווני דיחיד א"מ ולא קבלוהו דנקרא מתכוין להזיק לא שייך הנ"ל דכיון דמתחייב כמזיק ממש אין זה פוטרו מה שלא דקדק הבע"ד כנ"ל ויתבאר במקומו ס' ד' בעז"ה:

(ב) וטעה כו'. הנה בב"ד של ג' שפיר כשנודע להם שמעו בד"מ שפיר יכולין בעצמם להחזיר הדין ולדונו כהלכה. דכיון דיכולין לדון בע"כ גם עכשיו יכולין לדון ע"ז שטעו. וכן פירש"י ז"ל במשנה ריש פ' אד"מ לאחר שגמרוהו ונודע להם שטעו מחזירין וסותרין כו' ע"ש. ומ"מ נראה דאין יכולין לכופו שידון לפניהם אף למה שכ' רמ"א ולעיל ס' י"ג דכשטענו לפניהם גם קודם גמ"ד א"י לחזור וא"כ כיון שהדין חוזר שטעו בד"מ עדיין יוכלו לדון החזרה בע"כ כיון שטענו כבר עכ"פ. מ"מ הא זה מטעם קבלה וא"כ נהי דבסתם ג' אף שיש לחוש שטעו מ"מ מחויב לשלם ע"פ דינם כל שלא נתברר וכשיברר שטעו יחזור כמ"ש לעיל סי' י"ד ס"ד ע"ש. היינו משום דבסתם לא חיישינן לטעות אבל כאן שטעו בדין זה עצמו אף שכבר טענו ונתרצו מ"מ כיון שרואין דטעו י"ל שמא יחזורו ויטעו וא"צ לדון לפניהם דוקא. וגם בקבלוהו למידן ד"ת מ"מ אדעתא דהכי לא קיבלם דאף דאם יטעו יוכל לברר ויחזור הדין מ"מ מה שנתרצה בהקבלה שישלם ע"פ דינם כל זמן שלא יברר הי' שלא החזיקם לטועין ועכשיו שטעו יוכל לחזור וכמבואר בש"ע לקמן ס' ע"א בנאמנות דאם הוחזק כפרן בטל הנאמנות דאדעתא דהכי לא הימני' רק בסתם שהי' מחזיקו לנאמן ע"ש. וכן כאן לענין הקבלה. ואינו מוכרח דשם ודאי דלא האמינו רק בשביל שחשבו לנאמן וגם כיון דכפרן במכוון וגם שיפסיד (לעולם) [בודאי] משא"כ כאן. ויש לדמות קצת להמבואר לקמן ס' ש"ו בסופר שטעה אף פעם א' בשטרות דמסלקינן לי'. דלא קבלוהו אדעתא דהכי. ואף להפ' שם דדוקא ב' או ג' פעמים היינו משום שהוחזק מקודם לאינו טועה משא"כ כאן בסתם ג'. וי"ל להיפוך דדוקא התם שקבלוהו בחזקת אינו טועה ומומחה משא"כ בג' הדיוטות דודאי יש לחוש שיטעו דלא סבירי ואעפ"כ נתנו להם חכמים רשות או שנתרצה הבע"ד לפי שיכולין לברר. ממילא אף שטעו פעם א' עדיין לא נתבטל הקבלה לחזור ולדון לענין זה שיקיים הפס"ד שלהם כל שלא יבורר שטעו. ועוד דהוי פסידא דהדר כיון שטעו בדבר משנה וחוזר ובזה בעי התראה וא"י לסלקו כספר מתא (ב"מ ק"ט) ע"ש:

והי' נראה כמו בכל הדברים דמחזיקין בסתם כמו סתם ספרי דדייני גמירי. וכ' הר"ן וריב"ש בתשובה כמה פעמים היכא דרואין שטעה בדבר א' שוב לא שייך סתם כו'. וכן גבי רוב מצוין א"ש מומחין וכשבדקו וא"י דבר א' א"צ לבדוק יותר דחזינן שאינו מהרוב. וכן בג' הדיוטות דכשרין רק דמסתמא איכא בינייהו חד דגמיר כמבואר בש"ס ריש סנהדרין א"כ כיון שרואין שטעו בדבר משנה א"כ חזינן דאינן מהסתם דהא לא גמירי. ואף דהא ודאי הדיוטות לא בקיאי בכל דברי הפ' שנקרא דבר משנה מ"מ אמרינן דמסתמא חד גמיר היינו עכ"פ יודע מה שראוי להסתפק וכשלא יהי' ברור אצלו ישאול ולא יפסוק הדין רק בדבר ברור משא"כ בחזינן דטעו כנ"ל. אבל במומחה שמוחזק בזה נראה דלא יצא מחזקתו בפעם אחד שטעה כמו כל דבר שהוחזק בג' פעמים שלא נוציאו מחזקתו ג"כ רק בג' פעמים כמבואר בש"ס בכמה דוכתי כנ"ל ושפיר אף שטעה בד"מ יוכל בעצמו להחזיר הדין ולדון בע"כ כנ"ל:

ובמ"ש מיושב מה דמשני ר"י כאן במומחה כאן באינו מומחה ופרש"י הטעם באינו מומחה דמצי אמר מי יימר דטעמא בתרא דידך עיקר דלמא טעמא קמא עיקר ובהאי הוא דטעית משא"כ במומחה ע"ש. ותמוה דגם במומחה שייך זה הא גם בפסק הראשון הי' מומחה ומה חילוק בין אינו מומחה בשתיהן למומחה בשתיהן:

ולמ"ש א"ש דהטעם הוא כדאמר בש"ס יבמות פ' החולץ דאמר נתגיירתי ביני לב"ע לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ואף ע"ז עצמו אינו נאמן שהוא כותי ונשאר ישראל דאיך נאמינו א"כ אינו עד ואינו נאמן ע"ש. וא"כ באינו מומחה כיון דאם טעה אף בפעם א' יצא מחזקת גמיר ופסול לדון א"כ נהי דג' הדיוטות יכולין לדון ע"כ דמסתמא חד גמיר מ"מ לענין זה שאומרים שטעו ורוצים להחזיר הדין אמרינן לדבריהם שטעו אינם דיינים ואין להם דין ב"ד להחזיר הדין ולדון שטעו כלל ושוב נשאר הדין הראשון קיים ושפיר אמר מי יימר דטעמא בתרא כו'. ואף שהם ב"ד ויכולין לדון לפי דעתם והא יודעין עכשיו שהדין כן מ"מ הא לדבריהם אם טעו אינן יכולין לדון גם עכשיו ע"ז שטעו וכנ"ל. ואף דהא ממ"נ טעו פעם א' מ"מ על למפרע לא איתרע ונשאר פסק הראשון קיים כמו התם לדבריך כו' משא"כ במומחה לא שייך מי יימר כו' דהא אף שטעה מפסק הראשון מ"מ לא יצא מחזקתו בפעם א' שטעה וא"כ עדיין יוכל לדון ע"ז עצמו שטעה ולהחזיר הדין דגם אי טעה כשר כיון דמומחה ושפיר לא שייך מי יימר כיון שיכול לדון כדעתו בע"כ ודן עכשיו ומחזיר הדין כנ"ל:

ולכאורה כיון דעכ"פ חזינן לר"י באינו מומחה דאמרינן מי יימר כו' דלמא בהאי טעית ממילא אף דבטעה בש"ם קי"ל כר"ש מ"מ בטעות בד"מ באינו מומחה לענין שיחזיר בעצמו ויצטרך זה לקיים הפסק שמחזיר קודם שיברר יכול ג"כ לומר מי יימר דלמא בהאי טעית. ואף שיש לחלק בין ש"ה דתליא בסברא שייך מי יימר דטעמא בתרא עיקר כו' משא"כ בדבר משנה דהוא דבר ברור לא שייך מי יימר כו' מ"מ הא גם בש"ה דסוגיין דעלמא אזלא כחד דג"כ ברור שנודע לו שרוב הדיינים או הסוגי' דשמעתא להיפוך ואעפ"כ מצי אמר מי יימר כו' דכיון דטעית י"ל שגם עתה יש איזה טעות אצלך. וכן בדבר משנה מה בכך שנראה לו בחור כמו שטעה מקודם ופסק במה שברור להיפוך ונעלם ממנו כן יכול להיות גם עכשיו שטועה ונעלם איזה פוסק ממנו כנ"ל:

ונראה דבמומחה או ב"ד של ג' דהוחזקו דגמיר אפילו חד מהם שפיר מחזירן בעצמם בטעו בד"מ אף בע"כ אף דלא סביר וצריך לקיים הפסק שמחזירן כ"ז שאינו מברר להיפוך דבטעות פעם א' לא יצא מחזקתו כיון דהוחזק דגמיר עכ"פ הוחזק לאינו טועה בד"מ עכ"פ דהתם לענין טעות בש"ה אף דגמיר כיון דלא סביר לא הוחזק לענין שלא יהי' טועה משא"כ לענין טעות בד"מ הוי כמו מומחה דסביר לענין שקול הדעת דלא מצי אמר מ"י וזה מוכח מתוס' ד"ה כאן במומחה שכ' דכל הסוגי' מיירי בש"ה ע"ש. ולכאורה מי הכריחם הא לטעם רש"י משום מי יימר ולשנוי' דר"י דלא איירי מב"ד אחר שיחזירם רק הם עצמם א"כ גם בד"מ י"ל דאין מחזירן משום מי יימר כו'. וע"כ דסוברים דבד"מ לא שייך מי יימר ואף הן עצמם מחזירין דאינו מומח' דהתם היינו גמיר ולא סביר וא"כ עכ"פ לענין ד"מ לא אמרינן מי יימר כו'. והגם שיש לדחות קצת דכוונתם על ב"ד אחר שיחזירום בטעות בד"מ וסברי לטעמא דר"י דגם ב"ד אחר אין מחזירן כיון דאינו רק טעות בש"ה משא"כ בד"מ מ"מ הפשוט משמע כנ"ל:

אבל ג' הדיוטות דלא הוחזקו כלל רק משום דמסתמא א"א דלית בהו חד דגמיר ודאי דאין הפירוש שיודע כל דברי הפ' כמ"ש לעיל ס' ג' רק כמ"ש לעיל דלא יפסוק רק בדבר ברור וכשיסתפק לא יפסוק וא"כ כיון דאומרים שטעו בד"מ אחר גמר דין אין זה צריך להאמינו ולקיים מה שיחזירו הדין בע"כ דשייך יימר כיון דחזינן דטעו יכול להיות גם עכשיו שטעו ואין יכולין לכופו עד שיבררו בפני ב"ד אחר שטעו בד"מ ויחזירו הדין כנ"ל:

וביחיד שקבלוהו אף דגמיר נראה בטעה בד"מ דאין יכול בעצמו לחזור ולדון בע"כ עד שיברר כיון דאין דינו דין רק מצד הקבלה וא"כ נהי דכשמברר שטעה עדיין הקבלה קיימת דהא לא דן כלל כיון שטעה בד"מ וכמו דקי"ל לענין עדים שעשו שליחותן כו' דבטעות לא מיקרי עשו שליחותן עדיין ע"ש (גיטין ס"ג) גבי נפאתא כו'. מ"מ כל שאינו מברר רק שידון בעצמו על מה שטעה והא אם לא טעה כבר נתבטל הקבלה דכבר פסק ואינו יכול לדון עוד בע"כ שאינו ב"ד ממילא גם ע"ז עצמו אינו יכול לדון דא"צ להאמינו שמא לא טעה ואין דינו דין עכשיו. וכל זמן שלא נסתלקו הבע"ד י"ל דמהימן מטעם שליש דהא הימנוהו כיון שהי' בידו דלכך נאמן לומר לזה זכיתי כו' אבל כשכבר נסתלקו מלפניו דא"נ עוד לזה זכיתי כו' וכיון שכבר פסק ודאי דאינו יכול אח"כ לומר טעיתי בד"מ ואני רוצה להחזיר הדין מטעם הקבלה ראשונה דהא כבר פסק ושמא לא טעה וכמו במכחישו שלא קבלתיו ע"ש לעיל ס' כ"ב דאינו נאמן יותר מעד אחר רק כשמברר בב"ד אחר שטעה שוב יכול הוא לדון דלא נתבטלה הקבלה כנ"ל רק יחיד מומחה שדן בע"כ מהני כנ"ל. וכן ב' דגמירי וקבלוהו אף דג"כ דנין רק מצד הקבלה מ"מ מהימני כשאר עדים וכיון שיודעין שטעו והקבלה קיימת יכולין להחזיר הטעות ולדון. וגם זה אינו מוכרח כיון שהם רק ב' צריכין להעיד בפני ב"ד ומה להם להיות דיינים בע"כ גם ע"ז אם טעו וגם במכחיש שלא קיבל אותו יש להסתפק אם יכולין לדון בע"כ בלי שיעידו בפני ב"ד של ג' שקבלם די"ל דשייך בזה ג"כ אין עד נעשה דיין. דאף דיש לחלק בין התם בב' לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' דלא הי' להם דין ב"ד ונעשו עדים מיד משא"כ על זה העדות של הקבלה כיון שיודעין שקבלם נעשו מיד דיינים גם על הקבלה אף שהם ב' והוי כמו ג' דאמרינן לא תהא שמיעה כו'. ואינו מוכרח דדוקא ג' דיש שם ב"ד עליהם מצד עצמם משא"כ ב' דכ"ז שלא נתברר הקבלה אין שם ב"ד עליהם כנ"ל:

(ג) אם טעו בדברים הגלוים כו'. הנה לכאורה בשלמא כשהבע"ד אינו מכחיש ומודה אח"כ שכך טענו ובכך הי' הפסק שפיר מחזירין דנתברר שטעו בדבר משנה אבל כשהבע"ד מכחיש אח"כ שהי' טענות אחרים ולא הי' טעות כלל. לכאורה איך נאמין לדיינים אלו שכבר פסקו וגמרו הדין במה שאומרים עכשיו שטעו בד"מ ואף שמעידים כן בב"ד אחר. לא מיבעיא אם כתבו פס"ד פלוני נתחייב וכה"ג דשייך כיון שהגיד כו' וכמו עדים דלא מהימני טעינו במה דלא עבידי למטעי. ובש"ך ז"ל ס' ל"ט ס"ק ל' באומרים הדיינים שלא אמרו לו שנתנו הפס"ד נסתפק אם שייך בדייני' כיון שהגיד כו'. ולטעם ב' כתב שם דוקא כו' דלא מבטלי לגמרי ע"ש. וא"כ שייך כאן כיון שהגיד כו' ואף בלא פס"ד רק שפסקו וגמרו הדין ג"כ שייך ספק של הש"ך אי נאמנים אח"כ דהא אין בכתובת הפס"ד יותר ממה שפסקו וכיון שפסקו ויש עדים שהי' הגמ"ד שזה חייב או זכאי י"ל דאינם נאמנים אח"כ שהי' שלא כדין ובש"ה אפשר דהוי עבידי למטעי. משא"כ בד"מ. והא במשנה סוף פ"ק דמכות בבאו עדים נגמר דינו בב"ד פלוני אין חוזרין ודנין אלא הורגין אותו כו' ע"ש ואין חוששין כלל שמא טעו בדין. וצ"ל דאעפ"כ נאמנים דדוקא בסתם לא חיישינן אבל בתורת ב"ד או שמעידים אח"כ שכך היו הטענות וטעו אפשר דגם בדבר משנה מיקרי מצוים לטעות. גם אפשר דדוקא בכתבו פס"ד נסתפק הש"ך כיון דחתומים וכמו שנחקרה עדותן בב"ד שעשו כדין משא"כ בפסק לחוד בלא כתיבה דלא העידו מעולם לפני ב"ד על הפסק ודוחק:

ויש להקשות אף דמעידים זה בב"ד אח"כ שכך הי' הטענות וטעו בד"מ איך יהיו נאמנים למ"ש הרא"ש ז"ל כתובות פ' הכותב גבי בקרא דאמר לאחר מיתה תפסי' דאינו מחייב שבועה להתופס כיון שצריך לשלם לא הוי עד דחשוב נוגע ובע"ד ואף דאם הי' אומר מחיים תפסי' לאו הי' צריך כלל לשלם מ"מ לא דמי להא דפ"ב דקדושין דאי מצי אמרי אהדרינהו כו' לא חשיבי נוגעין דהתם הן פטורין בין חשוב עדותן עדות ובין לא וכיון דמצי לפטור גם בטענה אחרת אינם נוגעין משא"כ גבי בקרא עכשיו דכבר מודה ואומר שלאחר מיתה תפסי' אם לא יועיל עדותו יצטרך לשלם וע"י שנאמר שמועיל עדותו יתחייב התופס ויפטר הוא א"כ גוף העדות שיועיל הוי לזכותו ולא הוי עדות אף שאם לא הי' אומר כן הי' פטור ג"כ מ"מ עכשיו שאומר כן הי' העדות לזכותו וכמו בע"ד שאינו עד אף שהי' אפשר לו לזכות בטענה אחרת כנ"ל ע"ש ס"ג וא"כ כאן לתוס' וש"פ דגם בטעה בדבר משנה היכא דלא מצי למיהדר חייב הדיין לשלם ורק במצי למיהדר פטור וא"כ עכשיו שמעידין שכך היו הטענות וטעו בד"מ חשיבי נוגעין גמורין דאם לא יועיל עדותן להחזיר הדין מ"מ מהני הודאתם לגבי דידהו וחייבין לשלם והבע"ד יהיו פטורין וא"כ גוף העדות שיועיל הוא לזכותם והוו נוגעין ואף דאם לא היו אומרים שטעו ג"כ לא היו צריכין לשלם מ"מ עכשיו שאומרים שטעו הוו נוגעין בעדות שנחזור הדין הוא לזכותם וכמו בבקרא הנ"ל. וכן לענין שיחזורו בעצמם וידונו כיון שטעו בד"מ וחוזר יש לעיין ג"כ כיון דנוגע פסול לדון כמו להעיד א"כ מה שיהיו דיינים עכשיו לדון על החזרה אחר שכבר פסקו הוי נוגעין דזה זכות עצמם מה שיחזירו הדין שע"י זה פטורין מלשלם דאם לא יהי' הדין חוזר יהיו חייבין לשלם כנ"ל והם עתה פסולין לדון על חזרת הדין אחר הפסק כנ"ל:

ובזה אפשר דדוקא בקרא כיון שאמר בב"ד לאח"מ תפסי' דעל כל פנים הודאה כק' עדים וחייב אף שהוא שקר א"כ שפיר הוי נוגע במה שיועיל העדות משא"כ כשנודע להם שטעו ולא אמרו כלום בב"ד אחר רק הן עצמם ואין כאן נגיעה על משא ומתן של הדין בחזרה אי טעו או לא דאם באמת לא טעו אין חיוב כלל ואי טעו באמת חייב להחזיר ושפיר יכולין להחזיר. אך עדיין אינו מספיק דהא ודאי דגם בגמ"ד בעינן דיינים כשרים ואם נשאו ונתנו והוסכם אצלם לחיוב או לזכות ונפסלו קודם שגמרו הדין לומר איש פלוני אתה זכאי כו' או שנעשו נוגעין ודאי דאין יכולין לגמור הדין דהא חזינן בש"ס דצריך קרא דגמ"ד כשר בלילה. וכן ריש סנהדרין לחד מ"ד דאמר תלתא דכתיבי בגמ"ד כתיבי כו' וצריך ב"ד כשר כמו על המו"מ ובכמה דברים חמור שעת גמ"ד ממו"מ לענין עמידה וכה"ג. וא"כ כאן כיון שאחר שנשאו ונתנו נודע להם שטעו יודעין שחייבין הן לשלם אם לא יחזירו הדין וא"כ על הגמר דין שמחויב זה להחזיר הם נוגעין גמורין לזכותם שיפטרו ואיך יכולין לגמור הדין בפסול אף שבאמת חייב אין הם דיינים כנ"ל. וגם על הכפי' לכוף ע"פ פס"ד שלהם להחזיר מה שקיבל ע"פ פסקם הראשון בטעות הן נוגעין כנ"ל:

ומ"מ י"ל דהא למ"ש הפ' דנוגע לאו משום גזה"כ רק מסברא פסול מחשש שקר. א"כ סברת הרא"ש תמוה דהא אם לא הי' הבקרא אומר לאח"מ תפסי' לא הי' חייב ואין חשש לשקר. ונר' טעמו מ"מ דהא אם הי' הבקרא מודה בפני עדים מקודם חוץ לב"ד דלאח"מ תפסי' ודאי דלא הי' מהני אח"כ בתורת עדות לפני הב"ד דהודאתו דחוץ לב"ד לא הי' עליו שם עדות. ולענין חיוב שפיר נתחייב דהועיל לחובתו ובין אמת או שקר כבר חייב. וא"כ עתה מה שחוזר ומעיד לפני ב"ד בתורת עדות פסול דנוגע ויש חשש שקר כדי שיפטור ממה שנתחייב כנ"ל וא"כ אף בלא הודה מקודם רק עתה במה דאומר לפני ב"ד דלאח"מ תפסי' מ"מ כיון דמהני הודאתו לחוב ואם הי' מעיד אח"כ הי' פסול כנ"ל א"כ גם בב"א פסול דהודאה אינו עדות רק דיש באמירתו ב' דברים הודאה לחובתו וגם עדות לזה ונדון מצד עדותו והא נעשה עכשיו נוגע באמירה זו שלא הי' מועיל אח"כ להעיד וכמו אם נעשה פסול בשעה שמעיד דנקרא עד פסול וכמ"ש מהרי"ט ז"ל לענין עובר על החרם בשעת עדות. ובתוס' ב"מ פ' א"נ גבי שטר שיש בו ריבית כו' ע"ש. וכן בזה כיון דהודאה לחובתו אינו תלוי' בעדות אי מועיל או לא ונעשה נוגע וכמו שפסול אח"כ מחשש שקר פסול גם בב"א כיון שדנין העדות לדבר נפרד דאין הודאה עדות וכמו אם הי' צריך ב' אמירות כנ"ל:

וא"כ בדיינים לכאורה כיון שבשעת מו"מ היו כשרין בשלמא אם נעשים קרובים וכה"ג קודם גמ"ד שייך שפיר לפסול כיון דגזה"כ לפסלן אף שאמת וכיון דבעי ב"ד לגמ"ד אין כאן ב"ד דפסולין. אבל בנעשו נוגעין אחר המו"מ קודם הגמ"ד כיון דאין גזה"כ רק חשש שקר ולענין המו"מ שפיר החשש שנוטין לזכותם משא"כ על הגמ"ד דאין כאן נטי' לזכות או לחוב רק לגמור מה שנשאו ונתנו מקודם והיכא דאין חשש אין נוגע פסול כלל ושפיר הן ב"ד כשר לענין הגמ"ד. אך ז"א דמ"מ אם אחר המו"מ נודע להם זכות לא היו גומרין הדין כן וא"כ כל שלא גמרו הדין עדיין צריך שלא יהי' להם נגיעה לענין המו"מ דשמא הי' נר' להם זכות ולא היו גומרין כן הדין וע"י שנוגעין להם נוטה להיפוך ולכך שפיר פסול אם נעשו נוגעין קודם הגמ"ד כנ"ל:

אמנם כאן נגיעה זו בטעו בדבר משנה דגם בשעת הגמ"ד אינם נוגעין כלל לענין המשא ומתן של הדין דאם יראה להם זכות שלא טעו א"כ גם הם אינם חייבין כלל ואין שייך נטי' כלל לזכות יותר מלחוב רק דאם באמת טעו והדין חוזר הם נוגעין על גוף הגמ"ד שחוזר והא אינו פסול כלל על הגמ"ד והן ב"ד כשר כיון דכאן לעולם אין הנגיעה חשש שינטו כנ"ל גם בשעת הגמ"ד רק על הגמ"ד גופי' היא הנגיעה והגמ"ד גופי' לא שייך כלל פסול דנגיעה דאין חשש שקר ואיני פסול מצד גזה"כ ושפיר יש כאן ב"ד וזה נכון. אמנם לדעת הע"ש בש"ך לקמן ס' ל"ז דנוגע מיפסל מטעם גזה"כ כמו קרוב ע"ש. א"כ לא שייך מ"ש דכיון דהגמ"ד באמת לזכותם פסול גוף הגמ"ד וכמו נעשו קרובים קידם גמ"ד אף שאינו תלוי במו"מ ואין חשש נטי'. וגם פשט דברי הרא"ש הנ"ל בהא דבקרא ג"כ מוכיחים כהע"ש ומהר"ם לובלין דנוגע מטעם קרוב אצל ממונו דאין חשש שקר כיון דבלא אמירתו הי' פטור אם הי' אומר ג"כ מחיים תפסי'. ואף שנחשוב העדות לדבר נפרד מ"מ אין לומר ששיקר כדי שיהי' לו טובה. וע"כ כיון דהעדות לזכותו פסול כמו לעצמו כנ"ל. וי"ל דגם הש"ך ז"ל מודה בנגיעה כי האי דבקרא דפסול מגזה"כ כיון דמה שיועיל העדות הוא זכותו. ורק בנוגע דעלמא פליג שאין חילוק לו בין יועיל העדות או לא רק דהי' מוכרח לומר כן שלא הי' לו טענה אחרת לפטור בזה הוא רק מחשש שקר משא"כ בהא דהרא"ש ואינו מוכרח. ולדעת רש"י ז"ל הובא בטי"ד ס' של"ד א"ש דהוי עכ"פ מלתא דפסיקא כיון דאין חשש נטי'. אך הרא"ש וטור וכל הפ' חולקין שם:

גם י"ל למאי דמשמע מרשב"א בתשובה ובש"ע לעיל ס' י"ח דגומרין שלא בפניו בד"מ משום דכל שמביא ראי' סותר הדין כו' ע"ש וגם להגהת אשר"י פ"ק דסנהדרין בשם א"ז דכשהוסכם הדין ביניהם אף שנסתלק א' יכולין הב' לגמור ופי' ב"ח ז"ל ס' י"ח דעתו דההסכמה הוי הגמ"ד בד"מ וא"כ אינו הקפידא כלל על האמירה איש פלוני זכאי כו' רק עיקר הגמ"ד שצריך ב"ד היא ההסכמה ע"י המו"מ שזה חייב או זכאי וא"כ כאן כיון שההסכמה אין כאן נגיעה כלל דאם אינו חייב שלא טעו גם הם פטורין והנגיעה מסתעף אחר ההסכמה שחייב שטעו באמת ואז כבר נגמר הדין בכשרות דעל גוף ההסכמה של המו"מ אין כאן נגיעה כלל ועל האמירה א"צ ב"ד אף דזה לזכותם אם באמת הדין כן כנ"ל. אך דינם אינו מוסכם וסתימת הש"ע ס' י"ח אינו כן ע"ש סעיף ד' ולעיל ס' י"ב ובריש סנהדרין משנגמר הדין אסור לבצוע כו' דאף שיודעין הדין כל שלא אמרו איש פלוני זכאי כו' לא הוי גמר דין:

עוד קשה דכאן גם על המו"מ שייך נגיעה כיון דבטעה בשקול הדעת קי"ל מה שעשה עשוי ומשלם כו' ורק בד"מ חוזר א"כ לדון על טעותם ולהחזיר הדין צריך מו"מ אם הוי טעות בד"מ או בשקול הדעת דגם בש"ס מספקא להו בכמה דוכתי אי חשיב טעות בד"מ או בש"ה בכתובות פ' אלמנה ע"ש. וא"כ ע"ז המו"מ הן נוגעין גמורים שנוטי' יותר שהוא טעות בד"מ ולא ש"ה כדי שיחזיר הדין ולא ישלמו וכן כשאין מחזירין בעצמם ויש הכחשה ויצטרכו להעיד בב"ד אחר שכך טענו וכך הי' הפסק וטעו בדבר משנה כו' דג"כ לא מהני דנוגעין בעדות דלדבריהם שטעו בד"מ וכשלא נחזור הדין יהיו חייבים לתוס' ורא"ש מדד"ג וא"כ מה שיועיל עדות' שנחזור הדין הוא לזכותם שיפטרו כנ"ל ולענין עדות הוי ממש כהאי דבקרא כנ"ל דאף שהי' בידם שלא להעיד כלל שטעו מ"מ עכשיו נוגעין כמ"ש לעיל וא"כ לא משכחת לה דמחזירין רק או כשמודים הבע"ד שכך היו הטענות והפסק או שסופרי הדיינים או עדים מעידים על הטענות והדין ודוחק. והי' מיושב במ"ש תירוצא דר"י בש"ס כאן במומחה כו' כפשוטו דבמומחה דפטור לשלם שפיר מחזירין דהא לא הוי נוגע כלל דב"כ וב"כ פטור והוי עכשיו על החזרה ב"ד כשר בין להחזיר בעצמו ובין להעיד לפני ב"ד אחר וכאן באינו מומחה דחייב לשלם והוי נוגע לכך מה שעשה כו' דאינו יכול להחזיר לא בעצמו ולא בתורת עדות בב"ד אחר כנ"ל. ופריך מסיפא אם הי' מומחה כו' פטור וכפרש"י ז"ל ובמ"ש דהוי נגיעה לענין המו"מ אי חשוב טעות בד"מ או ש"ה יש לדחות דכל הנגיעה היא שאם הי' הטעות בש"ה וצריכין לשלם ופוסקין להחזיר שיפטרו והא א"כ פוסקין עתה שלא כדין ויתחייבו לשלם לזה מחמת הטעות דעכשיו ואינו מוכרח דיהיו חייבים כה"ג כשפסקו להחזיר בטעות בש"ה עיין מ"ש לקמן. גם דשייך זה נוח כו' ע"ש (כתובות ק"ט) ואפשר להרא"ש ז"ל באמת לא מהני רק כשהי' עדים על הטענות או שהבע"ד מודה שכך הי' הטענות ושפיר אז גם הם עצמם יכולין להחזיר דאף דנוגעין מ"מ הא הוי מילתא דעבידי לגלויי בב"ד אחר. ומבואר בש"ס יבמות (דע"ז) גבי ת"ח שאמר דבר הלכה לאחר מעשה אין שומעין לו דפריך מהא דיתרא כו' ומשני שאני התם דשמואל וב"ד קיים כו' ע"ש דמבואר אף דנוגע מהימן על הדין במלתא דעבידא לגלויי ומ"מ ז"א דודאי אין לדמות דין ממון לאיסור דפשוט דנוגע פסול לדון אף דעבידא לגלויי בב"ד אחר שיכתבו הטענות להפס"ד כנ"ל רק די"ל דלא חשוב כלל נוגעין כאן כיון דגם אם לא יחזירו הם יחזיר ב"ד אחר הדין ויהיו פטורים וכדאמר בש"ס ריש ז"ב ביש כת אחרת דלא חשוב נוגע לפסול העדים ע"ש:

והי' אפשר לישב בזה לשון הש"ס דמשני ר"נ כאן שיש גדול כאן שאין גדול ממנו כו' ותמוה הוי לי' למימר שהגדול מחזיר ואינו גדול אינו מחזיר ולא לתלות בין יש גדול ממנו כו' דהא אף שיש גדול מ"מ אינו גדול אינו מחזור. ולמ"ש י"ל דתרתי מתני' מיירי באותן הב"ד עצמם שדנו אי מחזירין ולכך ביש גדול לא הוו נוגעין דאף שלא יחזירו הם לא ישלמו שהגדול יחזיר ושוב גם הם עצמם מחזירין דאף שב"ד אחר אינו יכול לבטל כו' אלא א"כ גדול כו' מ"מ הם עצמם שפיר מבטלין והתם באין גדול ממנו דאם לא יחזיר בעצמו לא יוכל ב"ד אחר להחזיר דאין יכול לבטל כו' שוב גם הם עצמם אין מחזירין דהם נוגעין כנ"ל ושפיר מה שעשה כו' ומשלם. ותני סיפא אם הי' מומחה לב"ד פטור ושוב יכול להחזיר דלא הוי נוגע כנ"ל. דדוקא לר"י דחולק בין מומחה דהי' הטעם משום מי יימר כפרש"י ז"ל ולא הי' תלוי בתשלומין הי' הפירכא שפיר מסיפא דאם הי' מומחה פטור משמע דעכ"פ מה שעשה עשוי דאל"ה אינו ענין לתשלומין כיון שלא תלוי הא דהדין חוזר בפטור תשלומין משא"כ לר"נ דהטעם משום התשלומין שפיר תני דאי מומחה פטור ממילא חוזר הדין כיון דתליא בהא ומיושב כנ"ל כיון דלא אמרי' כפי' הרי"ף ז"ל:

אך ז"א דא"כ למה נד ר"נ מאוקימתא דר"י הא הוי מצי ג"כ למימר כנ"ל דכאן במומחה דפטור ולכך מחזירין וכאן באינו מומחה והוי נוגע וכמ"ש לעיל ושייך שפיר ג"כ הסיפא כיון דע"כ גם לדידי' הפי' בסיפא דפטור ולכך חוזר הדין כנ"ל. אך י"ל דר"י דלא חלק בין יש גדול לא הי' טעמא משום נגיעה ע"כ רק משום מי יימר ולכך הם עצמם אין מחזירין אף שיש גדול ופריך שפיר מסיפא כמ"ש. ומשני ר"נ כאן שיש גדול היינו שאין הטעם משום מי יימר רק משום נגיעה ולכך ביש גדול גם הם בעצמם מחזירין כיון שאין נוגעין ושפיר י"ל כאן שיש גדול כו' וגם כשנוי' דר"י דכאן במומחה כו' ומיירי מתניתין דהכא בכל גווני בין במומחה שפיר מחזירין כיון דפטור ובין באינו מומחה ויש גדול דג"כ מחזירין כנ"ל:

ומיושב ג"כ מה שתמהו איך מוקי ר"נ הא דדן כו' באינו מומחה ואין גדול דאין סברא באינו מומחה כלל שלא הי' נמצא גדול ממנו בחכמה כו' בעילם והוא תימה. ולמ"ש א"ש דא"צ כלל שלא יהי' בעולם. גדול ממנו דלא מיירי מהחזרת הגדול רק מהב"ד שדנו. וכשאין כאן גדול ממנו במקום זה וצריך הוצאות לילך לב"ד הגדול שפיר הוי זה נוגע דאם לא יהי' מחזיר הדין בעצמו יצטרך הדיין להוציא מנה על מנה ולהחזיר ע"י הגדול דאל"ה מחויב לשלם כל זמן שאינו מחזיר וממילא כשאין גדול כאן אין הוא יכול להחזיר ומה שעשה כו' ומשלם עד שיחזיר ע"י הגדול כנ"ל ודוקא ביש גדול כאן דאין נוגע ושפיר מחזירין בעצמם כנ"ל. ומיושב שפיר. ומיושב ג"כ מה דתמוה שע"כ ס"ל דטעה בד"מ חוזר כמ"ש תוס' מכמה דוכתי דר"נ ור"י גופי' סברי הכי וא"כ למה לא הזכיר כלל חילוק בין טעה בד"מ כו'. ולמ"ש מיושב למ"ש לעיל דגם על זה המו"מ לדון שהטעות בד"מ הוי נוגעין דאם הטעות בש"ה צריכין לשלם כנ"ל. וא"כ כיון דר"נ משני דמיירי רק מאותו הב"ד עצמו שדנו אי מחזירין או לא כנ"ל. וא"כ גם בטעה בד"מ אמרינן זה החילוק עצמו דביש גדול א"כ גם אי הטעות בש"ה לא ישלמו דהגדול יחזיר ואין כאן נגיעה ושפיר יכולין לדון שהטעות בד"מ ומחזירין בעצמם משא"כ באין גדול כו' דאם הטעות בש"ה יצטרך לשלם והוי נוגע שוב גם בטעות בד"מ אין מחזירין בעצמם דנוגעין לדון ע"ז שהטעות בד"מ שלא ישלמו ומה שעשה כו' וצריך לשלם כנ"ל. ולכך לא מחלק כלל בין טעה בד"מ כנ"ל כיון דמיירי מהן עצמם החילוק רק בין יש גדול או לא כנ"ל רק החילוק הוא דבטעה בד"מ שפיר ב"ד אחר מחזירין אף שאינם גדולים מהם כיון שהם אינם נוגעין יכולין שפיר לדונו שהטעות בד"מ ולא הי' דין כלל וחוזר וא"צ ב"ד גדול לבטל כו' דלא שייך אין בית דין כו' כיון שטעה בד"מ ואעפ"כ הן עצמם אין יכולין לדון שטעו בדבר משנה דשפיר נוגעין ע"ז שנוטים כו' דאם הטעות בש"ה אז ב"ד אחר לא יוכל לבטל רק גדול וכיון שאין גדול כאן יצטרכו לשלם ושפיר אין יכולין להחזיר. משא"כ ב"ד אחר אף שאינם גדולים מהם יכולין שפיר להחזיר. משא"כ בטעות בש"ה אין יכול לבטל ב"ד אחר אלא א"כ באמת גדול מהם כו'. וא"ש דאמרי בכל דוכתי דהוי טעות בד"מ וחוזר היינו שב"ד אחר מחזירין וא"צ גדול דוקא כנ"ל או התם בדיינא דאשבע בלי נק"ח אמר שפיר דהוי טעה בד"מ וחוזר אף בעצמו דב"כ וב"כ פטור דאינו רק הפסד שבועה וכיון דפטור גם בעצמו מחזיר. וכן מכרו בלא הכרזה דאינו שוה יותר ע"ש (כתובות ק) וג"כ פטורים ושפיר גם בעצמם מחזירין כנ"ל. אך להנ"ל גם אי הי' הטעות בש"ה היו מחזירין כיון דליכא חיוב תשלומין. אך מ"מ אמר שפיר דהוי טעות בד"מ וגם ב"ד אחר מחזירין שאינם גדולים כנ"ל. ויש לפרש כל הסוגיא אח"כ לפי מ"ש ואין להאריך מאחר שהראשונים ז"ל לא פי' כן ולרי"ף ורמב"ם ז"ל ורוב הפו' דבטעו בד"מ פטור גם בלא מצי למהדר שפיר יכולין בעצמם להחזיר הדין שאינם נוגעין כלל דגם אם לא יחזירו פטורין. ואין לומר דמ"מ נוגעין שמא טעו בש"ה וחייבין. ז"א כיון דיודעין דטעו בדבר משנה א"כ באמת אינן נוגעין כלל ודומה להא דאסדרינהו ללוה כו' דהא אין צריכין לחשוד שמא מטין להחשיב הטעות בד"מ כדי שיפטרו. ז"א כדאמר פ' ח"ה וליסתלקו ב' ולידיינו כו' להמפרשים דקאי גם אב"ד וסגי כשמסתלקין בעצמם, וא"צ לב"ד אחר ולא אמרינן שמא אין הסילוק כדין ונוטים להחשיבו סילוק בשביל שנוגעין דז"א דזה מיקרי רק הוראה אי כשרין לדון או לא ואף נוגע יכול להורות וכיון שיודעין שאינם נוגעין עפ"י הדין יכולין לדון וכן הכא כיון שיודעין באמת דטעו בד"מ ופטורין אף שלא יחזיר הדין ממילא יודעין שכשרין לדון ומחזירין כנ"ל. וכן כשיש הכחשה ומעידין בב"ד ג"כ הוי עדות כנ"ל. רק לתוס' ורא"ש יש להסתפק כשאין עדות אחרים כנ"ל. ובאמת התוס' לא ס"ל סברת הרא"ש בהא דבקרא. דמוכח ממ"ש תוס' פ' הכותב גבי אבימי דקודם דתיקון היסת הי' עד ולא הי' מהני התפיסה משום מתוך כו' ע"ש. והא אמר בהדיא דצריך לשלם. וא"כ אף דיכול לומר אהדרינהו ללוה מ"מ גוף העדות לזכותו עכשיו שמודה שנתן להם שאם לא יועיל עדותו מחויב לשלם ואם יועיל יהי' פטור וע"כ דלא ס"ל כסברא הנ"ל. וכן ריש פ' חזקת גבי אנן אגרינין מיני' כו' שהקשו ג"כ כנ"ל מוכח ג"כ דלא סבירא לי' כסברא הנ"ל:

וגם בדברי הרא"ש ז"ל גבי בקרא אין ההכרח כ"כ לפרש כמ"ש דאפשר כוונתו דאם נפסוק הדין דמחייב שבועה להתופס א"כ יהי' נוגע דאם יאמר מחיים תפסי' ישאר ביד התופס ויצטרך הוא לישבע שלא תפס הבע"ח לאחר מיתה דהוי שבועה שלא פשעתי דמה חילוק בין פשיעה אחרת לזו וכיון דיצטרך לישבע א"כ טוב לו יותר לומר לאח"מ תפסי' דיתחייב התופס שבועה וכשלא ישבע לא יתחייב הוא לא לשלם ולא לישבע כיון שיחזיר התופס ולכך אינו מחייב שבועה דאם יהי' הדין דמחייב שבועה יהי' נוגע גמור דטוב לו יותר לומר כן כנ"ל. וא"כ אין ההכרח מהרא"ש דיהי' חשוב נוגע היכא שיכול לפטור בטענה אחרת לגמרי רק מה שיועיל העדות יהי' לזכותו כנ"ל. ומ"מ פשט דברי הרא"ש ז"ל מורין כפי' הראשון. גם בריטב"א ז"ל כן גבי עובדא דאבימי דלמאי דבעי לשלומי הוי בע"ד ונוגע אף קודם דתקון רבנן היסת ע"ש. וכ"כ הראשונים ז"ל ב"ב גבי הא דלא ניחא לי' למהוי לוה רשע כו' ע"ש:

(ד) חוזר הדין כו' אף ששילם כו'. לכאורה למאי דאמר בכריתות כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה כו' דמייאש כיון שנגמר הדין. וכ"כ ת"ה בטעמא דקי"ל קם דינא יבמות ל"ז אף דעכשיו ממ"נ מ"מ כבר נתיאש כשנפסק הדין. וא"כ גם בטעה בד"מ כיון שכבר שילם נתייאש מחמת הפס"ד וזכה הלה וכן זיכה החייב להפו' דמהני יאוש בחוב כיון שנפסק הדין שפטור נתיאש כנ"ל. ונראה הטעם דכמו דקנין בטעות לא מהני גם יאוש בטעות לא מהני ורק שם בשור הנסקל לא הוי כלל בטעות דאף אם הי' יודע שהוא שקר מכל מקום הי' מתיאש דמכל מקום יסקל השור. ודוקא ברבע שורו שיודע שהוא שקר נא מיאש דימצא עדים קודם שיסקל. אבל שורך נרבע שא"י אם האמת כן ולא יוכל למצוא עדי הזמה הי' ראוי להתיאש באמת דכיון שלא ימצא עדים יסקל השור בין שהוא אמת ובין שקר ולא חשיב יחוש בטעות. משא"כ בטעות בדין בד"מ דאם הי' יודע אז לא הי' מאייש כלל דיוכל לברר הטעות ויחזור הדין מה שנתייאשו הו' בטעות לא מהני כנ"ל ומה"ט כשמביא ראי' אח"כ סותר הדין ולא אמרינן שנתיאש אף שהי' ספק ג"כ לו. וע"כ כנ"ל דדוקא שור הנסקל דמ"מ יסקל וראוי הי' לייאש משא"כ כאן אילו ידע לא הי' ראוי להתיאש כלל דמתי שיביא עדים יחזיר וכן כאן מתי שיברר הטעות יחזור. דמה שלא הי' יודע שימצא עדי הזמה לא חשוב טעות דזה נולד אח"כ ואז בשעה שנתייאש הי' ראוי ליאש שכשלא ימצא עדים קודם שיסקל יהי' אבוד. וכמו גזילה וגניבה אף דאם הי' יודע שיוכל להוציא לא הי' מייאש מ"מ אז לא הי' טעות שראוי ליאש שהי' רחוק שיוציא כנ"ל. וכן בהא דקם דינא בת"ה סי' ש"י וש"ע לקמן ס' רס"ח שפיר כיון דהי' אז הפסק כדין הי' ראוי ליאש ואף שנולד עתה שיש ממ"נ כבר זכה ביאוש כנ"ל משא"כ כאן בטעות בדין הי' בשעת יאוש בטעות דאלו ידע לא הי' מיאש דיוכל להחזיר הדין ומה שסבור דראוי לייאש הי' בטעות כנ"ל וכמו שסובר שנגנב ממנו ולא נגנב. ואף למ"ש הג"א פ' א"נ דמחילה בטעות מהני כמו יאוש ע"ש. וריב"ש ס' של"ה פסק ג"כ דמהני ע"ש מ"מ נראה דכה"ג הוי כאונאה דאמר פ' א"נ דלא ידע דמחיל ועיין מהרי"ט ס' ק"ב. ולע"ד עיקר החילוק דבאונאה לא רצה מעולם למחול רק שסבר שיש לו חפץ עבור מעותיו ובאמת אין לו שאינו שוה וכאלו מטעהו שנתן לו חפץ עבור המעות ולא נתן לו כלום משא"כ בדבר שלא בא לעולם וכה"ג שרצה ליתן לו וכן כאן ישאר טעות דהי' סבור שחייב ושילם חובו. א"כ הי' סבור שיש לו החוב עבור מעותיו שפוטרו מחובו עבור התשלומין ובאמת לא הי' חייב ולא נתן לו כלום עבור המעות ומה"ט גם יאוש לא הוי דיאוש שייך שמסתלק שאין לו עוד המעות וכה"ג וכמו שור הנסקל שאבוד ממנו ומיאש. וכן במרדכי בשלח לנכרי כו' דג"כ אינו חייב רק שמסתלק וכאבוד כנ"ל. משא"כ במה שסובר דמשלם מה שחייב אינו יאוש שנאבד ממנו דהא פרע חובו שח יב ע"פ דין מצד שהמעות שלו ויש לו הפטור מחובו עבור המעות וכשאר חפץ דמה. לי הן ומה לי דמיהן כנ"ל. והא אף דנותן מתנה ואמר א"א קי"ל דלא כר"ל (כריתות כ"ד) דאינו הפקר דכי יהיב אדעתא דלקבל כו' דלא סילק עצמו רק שיהי' לו הנאת קבלת זה. וכ"ש כאן שרוצה בפטור חובו וכן בישראל שחלוק מנכרי דלא אמרינן מכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' ע"ש פ' חזקת נ"ד. א"כ לא נסתלק ממעותיו עד שיזכה בפטור חובו שיהי' נפטר והא לא נפטר שלא הי' חייב עליו ואין לו כלום עבור מעותיו וכאונאה כנ"ל דלכ"ע לא מהני. והיכא שהי' הדין על גוף החפץ אם של זה או של זה ופסק הדיין דשל א' בטעות בל"ז לא שייך שיזכה מטעם יאוש דהוי עודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה דמטעם יאוש לא חשוב דעת אחרת מקנה ולכ"ע בעי כונה לקנות. אך יש פ' דהגבהה או רשותו קונה שלא מדעתו. ודוקא עודר כו' מטעם חזקה בקרקע צריך כוונה כנ"ל וא"כ לא שייך הנ"ל. וכן בחיוב שחייב הדיין לשלם לא שייך הנ"ל דגם שחייב ע"פ דין צריך התובע לזכות במעות וכיון דמתכוין לזכי' קנה כמו סבור שהן של גר אחר כדאמר בש"ס יבמות פ' ר"ג (דנ"ב). רק כמ"ש דאין כאן יאוש כלל. ושם בספק ויבם ועובדא דת"ה ורמ"א ס' רס"ח הוי שפיר יאוש דנסתלק שאין לו זכות בדבר זה משא"כ הכא שהי' רוצה הפטור מחובו כנ"ל. עוד י"ל דיאוש לא קני היכא דבאיסורא אתי לידי' ושם כיון שהי' הפסק כדין חשוב בהתירא אתי לידי' וכאבידה וקני ביאוש אף דעכשיו ממ"נ מ"מ כיון שזכה אז כדין ודאי דחשיב בהיתירא כנ"ל משא"כ כאן דאיגלאי שהי' בטעות א"כ אף דנתיאש מ"מ באיסורא אתי לידי' כמו גזילה אף שבא בב"א עם היאוש. וכן כאן לא נתיאש עד שבא לידו כנ"ל והי' שלא כדין כנ"ל., ואף למ"ד יאוש כדי קני בגזילה מ"מ י"ל דדמי למ"ש הרמב"ן גבי אבידה דלכ"ע נטלה לפני יאוש לא קני וכ' דדוקא גזלן שאינו ברשותו מהני יאוש משא"כ בחפץ שהוא ברשותו אף שא"י וזה שאינו רוצה לגזול נעשה שומר וברשותי' דמרי' קאי ע"ש וי"ל גם כאן כיון שזה אינו רוצה לגזול רק סבר שהדין כן. וכיון שאינו שלו שטעה באמת ברשותי' דמרי' קאי כפקדון ולא מהני היאוש אף דהי' סבור שאינו ברשותו כיון דבאמת ברשותו כנ"ל ובעובדא דת"ה וש"ע שם ס' רס"ח שהי' אז כדין הועיל היאוש דבאמת אינו ברשותו דהא דבר שאינו יכול להוציא בדיינים אף בקרקע חשוב אינו ברשותו כדאער פ"ק דב"מ וכיון שהי' הפסק כדין א"י להוציאו כו' ואף שאינו גזלן אינו ברשותו משא"כ בטעות בד"מ דהי' יכול להוציא בב"ד כנ"ל:

ועיין מ"ש בחי' לגמ' בעזה"י דמיושב בזה טעמא דר"ח דמחלק בין נו"נ ביד להיות קם דינא דאין טעם לזה דזה שייך לחלק לענין תשלומין ומה"ט הוצרך הרי"ף לפרש משום פסידא. ולרא"ש משום קנס קם דינא לר"ח לא שייך החילוק דגם אי קם דינא יצטרך לשלם בלא נו"נ ביד לשיטת תוס' ורא"ש. ולהנ"ל א"ש למ"ש רשב"א שבת ובכמה דוכתי דהיכא דאחר שיתקנו חכמים יהי' כדין לא חשיב עקירת דבר מה"ת משא"כ היכא שגם אחר התקנה אינו כדין ע"ש ואף בממון דיש כח ביד חכמים מ"מ ודאי דשייך יותר לתקן כה"ג כשיהי' כדין. וא"כ אף לרא"ש אין טעם לדבר שיהי' קם דינא משום קנס להדיין יהי' זה נפסד ממונו ויזכה זה בממון שאינו שלו שלא כדין. אך למ"ש בטעה בש"ה כשתיקון דקם דינא שוב זוכה מדינא מטעם יאוש דאינו בטעות דהי' ראוי להתיאש כיון דקם דינא וגם טעמים האחרים הנ"ל לא שייכי בטעה בש"ה דיש שם פסק על מה שפסק כנ"ל רק דמ"מ משום באיסורא אתי לידי' כיון דבא בב"א כששילם הבע"ד נתיאש ולא יקנה אף אחר התקנה דקם דינא. ומה"ט לא תיקנו שיהי' קם דינא שיהי' שלא כדין. אבל נו"נ ביד דמיד שלוקח הדיין מוציאו מרשות הבע"ד בתורת הפקר ב"ד ומתיאש ושוב כשנתנו לתובע קונה ביאוש דהוי בהיתירא אתי לידי' אחר יאוש וזוכה כדין אם יהי' קם דינא ולכך שפיר תיקנו בזה שיהי' קם דינא משום קנס הדיין דאחר שיתקנו יהי' כדין כנ"ל. וגבי טימא הטהור בל"ז לא קשה כמ"ש לקמן:

(ה) חוזר הדין ודנין אותו כהלכה. הנה בדבר דמהני תפיסה כמו אם פסק כסומכוס בספק דיחלוקו ופשוט דהוי טעה בד"מ לרוב הפו' דלא כרשב"ם וכה"ג והוציא או בבעי' דלא אפשיטא שפ' להוציא. דנהי דהוי טועה בד"מ מ"מ זה תפוס ועומד ועתה שתפוס א"א להוציא מספק וכ"ש היכא דמהני תפיסה שלא ברשות ג"כ דנהי דמה שהתפיסוהו הבעלים או הדיין הי' בטעות מ"מ לא גרע מתפס שלא ברשות. והש"ך ז"ל ס"ק ב' דחה דברי נ"י שכ' בבעי' דל"א טבד"מ כו' וכ' דלטעמי' אזיל דלא מהני תפיסה בתיקו אבל למאי שהכריע הוא ז"ל דמהני תפיסה מהני גם בזה. ומה שעשה עשוי ופטור מלשלם. ובתומים הרבה לתמוה עליו דודאי דהוי טועה בדבר משנה ולתוס' וש"פ משלם מביתו כשהתפיסוהו ע"ש:

והנה נראה שגם הש"ך לא נחלק על הנ"י רק דמהני מתורת תפיסה כנ"ל ולטעמו אזיל שהכריע ס"ק כ"ט כהרמ"ה דלא אמרינן קם דינא רק כשנתן לבע"ד. וגם הנ"י י"ל דמודה לדינא רק דג"כ לטעמי' שהביא הפי' גם בנו"נ ביד שפי' נגמר הדין כו' ע"ש דמשמע שמפרש ששילם הבע"ד קרי לי' נו"נ ביד וממילא לר"ש ור"נ דבלא נו"נ ביד ע"כ הפי' כהרא"ש וטור בפסק לחוד קם דינא. ובזה כ' שפיר דבעי' דקאי בתיקו הוי טועה בד"מ דלא קם דינא משום הפסק ומדין תפיסה לא מיירי כלל. או כמו שכתב הש"ך ז"ל דנ"י לטעמי' דל"מ תפיסה בתיקו. ומ"ש הש"ך דחשיב תפיסה ברשות צ"ע דכיון שהי' בטעות לא חשוב ברשות והא פ' חזקת אנן אחתינן לי' אנן מסקינן לי' כו' ואף דגם עכשיו תרי ותרי ואם הי' מוחזק בתחילה ברשות לא היו מוציאין להיות כל דאלים גבר. ואם הי' חשוב תפוס ברשות למה נוציא ממנו לפסוק כד"ג מספק עכ"פ מוחזק בקרקע ברשות וע"כ כיון שהי' בטעות מה דאחתוסו לא מיקרי ברשות וגם בטעות בד"מ כן רק החילוק בין קרקע למטלטלין דמ"מ תפוס ומוחזק אבל חשוב שלא ברשות כמו התם דאם הי' חשוב ברשות הי' גם בקרקע כן. ויש לחלק קצת בין קרקע למטלטלין גם בזה ודוחק. ובי"ד סי' שט"ו מבואר ברמ"א כשנתן הבכור לכהן בטעות הוי תפיסה שלא ברשות:

ובתומים פ' דלתוס' משלם מביתו. והנה נראה דכיון דמשלם שוב לא יועיל התפיסה לדעת הפו' לקמן סי' נ"ח בסטראי דמהימן במיגו והשליח צריך לשלם דשוב לא מהני תפיסתו דא"י ע"י תפיסה שלו להפסיד לשליח ואף דנאמן נגד הבע"ד במיגו מ"מ כיון שעי"ז יצטרך שליח לשלם א"י לתפוס ע"ש. וא"כ לכאורה קשה גם בטעה בש"ה דקם דינא ומשלם מביתו שוב איך תועיל תפיסת הבע"ד נהי דאומר מי יימר כו' דלמא טעמא קמא עיקר כמ"ש רש"י ז"ל מ"מ כיון דלגבי הדיין לא מהני זה וצריך לשלם שוב לא תועיל תפיסה שלו נגד הבע"ד כיון שעי"ז יצטרך הדיין לשלם. והא גם בשליח שם נאמן נגד הבע"ד בברי שזוכה כדין ואעפ"כ לא מהני שיפסיד עי"ז השליח שאין לו תביעה עליו כנ"ל. ובשלמא לטור דקם דינא בפסק לחוד לא קשה דהא הבע"ד אינו עושה כלום ובפסק של הדיין זוכה שמחויב לשלם לו כדין כנ"ל. אבל לרמ"ה שיזכה במה ששילם לו משום מי יימר קשה כנ"ל. וכן בנו"נ ביד ג"כ קשה כנ"ל,. אך י"ל דכיון דאומר טעמא קמא עיקר א"כ הדיין שחוזר בו הוא שלא כדין א"כ שוב מהני תפיסתו דכיון דטעמא קמא עיקר הדיין מפסיד אנפשי' במה שחוזר ואומר שטעה שלא כדין. ודמי למ"ש הרא"ש גבי בקרא כיון דהוא אומר מחיים תפיסנא. ואף שהבקרא צריך לשלם לדבריו שאומר לאח"מ תפסי' וממילא פשע. מ"מ מהני תפיסתו דמה שמשלם איהו דאפסיד אנפשי' שמודה בשקר ע"ש. ואף דביש גדול ואחרים שמחזירין ומבררין שטעה לא שייך זה דהא מחייבין את הדיין שלא מחמת הודאתו וא"כ שוב לא יועיל תפיסת הבע"ד כנ"ל. מ"מ י"ל דדוקא התם גבי סטראי אין זכי' שלו עפ"י ב"ד ורק ע"י תפיסתו וא"י לתפוס על חוב אחר להפסיד למי שאינו חייב וא"י לזכות ע"י תפיסה שלו משא"כ בהא דקם דינא אף להרמ"ה שאינו קם דינא אלא בשילם והוציא מ"מ אין הזכי' ע"י מעשה שלו כלל וא"צ לזכות מטעם תפיסה רק דקם דינא וזוכה ע"י הפסק של הב"ד רק דאינו זוכה אלא אם כבר נעשה מעשה ע"פ הדיין וכיון דשילם לו הבע"ד אף בע"כ הי' פרעון ולא משום תפיסה. וממילא א"י להוציא ולא שייך הנ"ל כיון דקם דינא. וא"כ כאן בבעי' דלא איפשיטא וכה"ג שפסק הדיין להוציא ושילם או נו"נ ביד דבאמת הוי טעה בד"מ ואינו דין כלל רק דנימא דמ"מ מהני בתורת תפיסה כיון שמוחזק ושילם לו עי"ז יהי' הדיין משלם מביתו. א"כ בזה שוב י"ל כנ"ל דשוב לא מהני תפיסה שלו מספק להפסיד לדיין דבזה לא שייך טעם הנ"ל דא"א לומר שעכשיו טועה ואפסיד אנפשי' כנ"ל. וגם לא שייך שיזכה ע"י הפסק דהא טעה בד"מ אינו פסק כלל ורק ע"י התפיסה יזכה. והוי כמו גבי סטראי כנ"ל דמחויב להחזיר כיון שעי"ז יהי' הדיין חייב כנ"ל. גם י"ל דהדיין דאפסיד אנפשי' וכמו כשהשליח נתן על חוב אחר שכ' ס' נ"ח דמהני התפיסה ע"ש. וזה לא שייך ג"כ בטעה בד"מ שאין זכי' שלו משום הפסק כנ"ל:

אמנם נראה כהש"ך ז"ל דאף אם מהני תפיסה אין הדיין חייב לשלם גם להתוס' דבשלמא טעה בש"ה דמטעם סוגיא דעלמא פסקינן להוציא ממון ג"כ וחשבינן לי' ודאי טעה ורק משום דכבר פסק א"י להוציא מבע"ד מה שכבר זכה ע"י פסק ב"ד אבל נגד הדיין דהוי דין חדש ומעולם לא נפסק עליו אי חייב או פטור שפיר מחייבין אותו ע"י הסיגיא דעלמא ככל דין לכתחילה דפסקינן להוציא ע"י סוגיא דעלמא ושפיר הדיין חייב. אבל תיקו וכה"ג דמהני תפיסת הבע"ד מספק דא"י להוציא כלל מספק וא"כ אף שהדיין טעה בד"מ ופסק להוציא שלא כדין ועי"ז שילם או שנו"נ ביד ומהני עי"ז תפיסתו מ"מ גם מהדיין א"י להוציא מספק כמו מהבע"ד כשהוא מוחזק דגם נגד הדיין ספק זה עצמו שמא הדין דחייב וממילא פטור הדיין והוא מוחזק ברשות יותר מהבע"ד כנ"ל:

אך כל לשון ואריכת הש"ך ז"ל אינו מובן מה שכ' דלא חשוב טועה בד"מ וגם בש"ה כיון שאינו מתברר שטעה ודיינא דעביד כר"א עביד דהוי דין הגון בדיעבד ומה"ט למדו לתפיסה ע"ש הכל ללא צורך. ולכאורה הא ודאי דהוי טעות גמור הפסק להוציא בספק ומ"מ מהני בתורת תפיסה כאלו תפס מעצמו דלזה א"צ להפסק אי כדין או לא כיון דעכשיו קאי הש"ך דגם תפיסה שלא ברשות מהני וגם מה זה שחולק על הנ"י הא זה אמת דהוי טועה בד"מ רק דמ"מ מהני תפיסה גם בלא הפסק ומזה לא מיירי הנ"י כלל. וגם א"כ גם א' שאילו דיין בתיקו שלקח ממון זה ונתנו לתובע וא"י להוציא שתפס וזה פטור כנ"ל:

ונראה דבאחר שאינו דיין ראוי להיות חייב למ"ש בעה"ת שער ס"ז וב"י וש"ע ס' ק"ה ס' ו' נפקד שמסר הפקדון ליד מלוה פטור והקשה בעה"ת וב"י כיון דפרע חוב חבירו פטור דמפייס כו' ומחל לו ממילא הנפקד יהי' חייב דלמה לי' להחזיר מפייס הוינא לי' כו'. וכ' ב' תירוצים או דלא מהני סברא זו רק שלא יוכל להוציא אבל לא להוציא מהנפקד. עוד תי' דהא משועבד מדר"נ ליתן להמלוה ע"ש בש"ך ס"ק ט'. ובטור מבואר הטעם דפטור לפי שאומר למפקיד אלו החזרתי לך הי' גובה ממך או משאר נכסיך ע"ש. וע"ז הקשו דשמא הי' מוחל וכ' דאין להוציא או משום שיעבודא דר"נ כנ"ל:

וא"כ לטעם הש"ך ודאי דחייב אם א' התפיס בתיקו כנ"ל דהא אין שיעבוד וממילא אף אם הי' חייב שייך מפייס הווינא ומחיל. אך גם הש"ך מודה לטעם הנ"ל. אך להמבואר בטור דרק משום אם הי' מחזיר ג"כ הי' גובה ואל"ה הי' חייב א"כ בספק שאם הי' מחזיר הי' פטור ולא הי' גובה ממילא נפקד חייב אף דהוי גם נגדו ספק אם משועבד מדר"נ. מכש"כ אחר שלוקח בידים ונתן לתובע דחשוב גזלן וחייב כיון שזה פטור מן הדין מה לו ליקח של זה ולשלם לזה שלא מדעתו. ועוד דהא מבואר בבכורות בש"ס וש"ע ס' מ"ט בב' יב"ש דא"י לגבות ממ"נ בלקח או ירש כיון דנכסוהי דב"נ ערבין בי' וכיון שאין שיעבוד הגוף דפטור מספק ממילא אין כאן שיעבוד נכסים כלל אף מספק ואף דעתה ממ"נ מ"מ אמרינן שהוא לוקח ומ"מ אין שיעבוד כיון דא"י לתבעו ע"ש וא"כ בכל ספק או תיקו וכה"ג שאין שיעבוד הגוף דפטור מספק ממילא אין על נכסיו שום שיעבוד אף מספק וא"כ זה האחר שלקח ממונו של זה ונתנו להאחר התובע מספק א"כ לקח דבר שאין שום שיעבוד עליו אף ספק והוי גזלן וחייב. דאף היכא שאין רשות למשכנו חשיב לי' הרמב"ם גזלן אף לבע"ד עצמו. והא מבואר פ' הכותב בבקרא שהניח לבע"ח לתפוס לאח"מ דחייב לשלם ליתומים והא מצוה לפרוע חוב אביהם בהניח מטלטלין כמבואר בגמ' וש"ע. וע"כ כיון דשיעבוד ליכא שוב חייב זה שהניח לתפוס דבר של אחרים. וא"כ גם בספק כיון דאין שיעבוד הגוף וממילא פקע השיעבוד נכסי' שאף ספק שיעבוד אינו דאל"כ הי' גובה ממ"נ בב' יב"ש. וכיון שאין שיעבוד על מה שתפס אף דיש ספק שמא חייב מ"מ חייב המתפיס כנ"ל:

אך א"כ גם תפיסת התובע עצמו ראוי שלא יועיל דבשלמא ביש לו ספק על גוף החפץ שתופס אם הוא שלו כמו ס' בכור א"כ מהני דמ"מ ספק. משא"כ על חוב שהוא ספק תיקו וכה"ג איך יועיל כיון דשיעבוד הגוף אין עליו שא"י לתבעו דפטור מס' שוב אין לו שום זכות בנכסיו אף שחייב באמת כמו ביב"ש הנ"ל ואיך יועיל תפיסתו כנ"ל. והרי מהר"מ הובא בתה"ד ס' ל"ה גבי תפיסה דלא מהני רק מטעם נכסי דב"נ ערבין אף מיני' ע"ש:

ולכך כתב הש"ך ז"ל הטעם דמהני רק משום כיון דקי"ל עביד איניש דינא לנפשי' ואין סותרין דינו וכיון דהיכא דלא איתמר הלכתא דעביד כמר עביד כו'. וע"כ אף דהא אין להוציא ממון מספק מ"מ כיון שב' הדיעות והסברות שקולות ודאי דהב"ד שא"י להכריע א"י לחייבו אבל הוא רק מצד שאין יודעין וכמו ב"ד של ד' שב' אומרים זכאי וב' חייב שא"י להוציא וכמו באומר א' א"י ומ"מ פוסקין שפטור וכדאמר בסנהדרין מ"ב קם דינא כשהוסיפו מה שאפשר וא"י פטור כן בהנ"ל כיון שפסקו בגמ' שא"א להכריע אבל הדיין שפסק כחד א"א לבטל הפסק שלו מספק כיון דיש לו דיעה האומר כמותו שאין הכרעה להיפוך. וכאלו פסקו ב"ד וב"ד אחר סברתם להיפוך ואינם מבררין הטעות רק מסברא וכמ"ש רי"ף ורא"ש על עובדא דריב"י ור"ח:

ולכך גם בע"ד עצמו כשתפס מצי טעין קים לי כהדיעה שחייב ולאותו דיעה יש על הנתבע שיעבוד הגוף וגם שיעבוד נכסי' ממילא. ולא שייך כלל שאין שיעבוד הגוף. כמו ב' יב"ש דאם הי' ספק במעשה הי' שייך זה. משא"כ בפלוגתא דהדיעה ההוא שסובר כאותו מ"ד שחייב היו פוסקין עליו חייב לגמרי גם שיעבוד הגוף ולא היו חוששין לדיעה שכנגדו. ושפיר מהני תפיסתו מצד עביד דינא לנפשי' כנ"ל. וסבר הש"ך שגם בבעי' הנשאר בתיקו ג"כ כנ"ל דהכרעות הש"ס הוא שב' הסברות שקולות ואין הכרע א' מהסברות יותר. ולכך אין שום דיין יכול להכריע. ובימי הגמ' ודאי אם איזה ב"ד פסקו להכריע כחד צד לא הי' סותרין דינו כיון שצד סברא שלו ג"כ אמת כמו סברא שכנגדו. והוי ממש כהך דר"א ורב ושמואל דלא אתמר הלכתא כמר וכמר. ולכך מהני תפיסת בעל דין גם כן דאף דעתה אין שום דיין יכול להכריע נגד הש"ס היינו שאותה הכרעה שיכריע הדיין לצד א' בזה חולק על הגמ' שפסקו שאין הכרע לא' מהסברות. ובטלה דעתו במה שמכריע דדעת שוטים הוא זה אבל בזה שהדיעה המחייבת הוא דעת אמיתית כמו דיעה הפוטרת ע"ז הכרעת הגמ' כן שדיין שהוא יודע להכריע מהני הפסק שלו שאין בירור להיפוך. וממילא הבע"ד דעביד דינא לנפשי' מהני כמו אם הי' ב"ד בימי הש"ס שהי' פוסק כן שהי' דינו קיים כנ"ל:

וממילא כתב הש"ך ז"ל שפיר דאף דיין שטעה ופסק להוציא בתיקו כנ"ל וכבר שילם לבע"ד דמהני תפיסה שלו מטעם הנ"ל. מ"מ גם הדיין פטור ולא שייך טעם הנ"ל. ואף שנו"נ ביד דנהי דפסק שפסקהו הוא טעות ברור דודאי אין להוציא מספק מ"מ הא יש לו דיעה מחכמי הש"ס שפסק כדין דהא הכריע' הגמ' שהוא בעי' דלא אפשיטא ונכלל בזו הכרעה שדיין שפוסק כחד אף להוציא אינו טעות שאין הכרעה כלל להיפוך:

ומלשון הש"ך ז"ל מבואר דדוקא דיין משום דדינו קיים דיעבד אבל אדם אחר שאינו דיין אם הי' תופס ונותן לתובע בבעי' דלא אפשיטא וכה"ג הי' חייב לשלם. ולכאורה למה הא שייך ג"כ כנ"ל שאומר קים לי' שכדין הי' כמו בדיין הנ"ל ואיך נוציא ממנו בספק כמו שאין מוציאין מהבע"ד שמוחזק כן מזה התופס כנ"ל. וי"ל דהא קי"ל תופס לבע"ח כשחב לאחרים לא קנה ומכל מקום באינו חב לאחרים אף דחב ללוה לא מיקרי חב דהא בלא תפיסתו מחויב. אבל בספק או איבעי' דל"א ודאי דחשיב חב ללוה כיון שבלא התפיסה פטור. וכן מבואר באה"ע ס' צ"ג ברמ"א. וא"כ כשתפס זה האחר בשביל התובע לא קנה וחייב להחזיר ללוה. וגזלן הוא. דהא אפילו כשמלוה עצמו תופס שלא ברשות חשיב לי' הרמב"ם גזלן וכן לשון המשנה נגזל כיצד כו' ע"ש. וכיון שנתחייב בהשבה שוב מה שנתנו אח"כ לתובע לא מיפטר בזה אף דיש ספק אחר התפיסה שמא מגיע לו וממילא החזיר למי שראוי לשלם לו ז"א דהא אפילו אמר לשנים גזלתי לא' כו' קי"ל בעביד איסורא דצריך לשלם לכל א' ולא מהני כשמשלם לא' להיות פטור מספק כיון דהגזילה ודאי וכשנותן לא' ספק אם השיב לזה שראוי להשיב לא מיפטר עד שנותן לשניהם ומקיים כו'. וכן ממש כאן דבשלמא אי תופס לבע"ח קנה. א"כ יש ספק אי מעולם נתחייב כלל בהגניבה אבל כיון דתופס כו' בחב כו' לא קנה ונתחייב להחזיר ללוה. ושוב כשנותן לתובע מספק לא מפטר מחיוב השבה כנ"ל בגזל א' מב' דלא סגי בהשבה לחד כנ"ל. ומ"מ אפשר דלא מיחייב רק לצי"ש כיון שהוא תיקו וגם התובע טוען ספק. ולצי"ש ודאי חייב דעכ"פ הוי א"י אם החזרתי דחייב לצי"ש אף דהתובע טוען ג"כ איני יודע. ואפשר דמדינא חייב כיין דודאי לא החזיר למי שלקח ממנו:

ולכך כ' הש"ך דבדיין פטור אף לצי"ש דדינו דין הגון בדיעבד דאמרינן דשפיר אתפיס כיון דהדין קיים כהיכא דלת איתמר הלכתא לא כמר כו':

וזה נראה טעם הנ"י דהא מבואר בדבריו שפ' כהראב"ד ובעה"מ דהאידנא ליכא טועה בש"ה כלל דכל הכללים פסוקים ע"ש. ונראה עיקר מחלקותם דהא ודאי אם פסק הדיין במזיד בבעי' דל"א וכה"ג להוציא ממון רשע הוא ומטה משפט כיון שאינו יכול להכריע ואין דינו דין כלל. והא מבואר בתוס' כתובות (פ"ה) גבי שודא דדייני דאם יתן לו בע"ד שכר לזכותו כיון דנוטל שכר פסול אין שודא שלו כלום דלאו דיינא הוא ע"ש וכן בהנ"ל. ומבואר בש"ס ב"ב ס"ב דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר שודא דדייני כו' ע"ש דפסקו שם דיכול הדיין לפסוק כמו שירצה כמו בשני טובי' פ' הכותב. והא ודאי גם שם אם יטול שכר ולפסוק כא' אין דינו כלום. וא"כ בתיקו וכה"ג שבמזיד ודאי בטל. ממילא בפסק בטעות כן שלא ידע שהוא בעי' בגמ'. ואם ידע ודאי שלא הי' פוסק להוציא הוי טועה בדבר משנה מעש זה גם להרא"ש ע"ש דע"כ מודה שלא הי' פוסק כן. וא"כ כיון דטעה בד"מ חוזר ואינו דין כלל. א"כ אין על פסק זה שם פסק של דיין כלל וכשאינו דיין אין שודא שלו כלום אף היכא דלא איתמר הלכתא כו'. ומכש"כ בתיקו. דאף שאין הכרעה עכ"פ לא פסק ב"ד כלל עדיין. וכמו בשודא ונטל שכר כנ"ל דאף שהדין אינו מבורר מ"מ זה מבורר שהפסק טעות גמור וכלא פסק דמי כנ"ל. ובשלמא בע"ד גופי' עביד דינא לנפשי' כב"ד שהי' יודע להכריע בזמן הגמ' דהא לעולם אין הבע"ד יודע ואעפ"כ מצי עביד דינא לנפשי' וכיון שאין מבורר הטעות אין סותרין דינו להוציא ממנו. ואף בתיקו להש"ך וש"פ מ"מ הא יש לו דיעה כמותו דמהני תפיסתו דהא א"צ להיות דיין. וכמו שני טובי' ותפס. משא"כ הדיין כיון דבשביל אחר אין רשאי למעבד דינא רק בתורת דיין. וכיון דא"א לו להכריע א"כ הי' זה טעות ברור בד"מ מה שפסק שאין לו שם דיין על פסק זה כנ"ל וכאחר דמי כנ"ל:

ולע"ד שזה טעם הרי"ן מג"ש בשם גאון גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו דקי"ל כרב ושמואל. ואמר התם דיינ' דעביד כרו"ש עבד כר"א עבד. וכ' גאון הובא בר"ן פ' כל הנשבעין וב"י פ' ק"ח מנהג ראשונים לדון כרב ושמואל והא דאמרינן האי דיינא דעביד כר"א עבד ליתא ולא סמכינן עלה כו' וכ' עליו ולא ידעתי למה ע"ש. ולע"ד פשוט דכיון דהיכא דלא איתמר הלכתא כלל אמר בש"ס ב"ב ס"ב שודא דדייני וקרי לזה שודא שיכול לפסוק כמו שירצה וכ' תוס' ורמב"ן שם דדוקא שם הכריעו כן משא"כ שאר דוכתי דלא אתמר הלכתא א"י להוציא מספק וכ' תוס' דרק היכא דס"ל לדיין כחד ועבד מה דעביד עביד והביאו תוס' ראי' מהא דפ' כ"ה הנ"ל דעביד כר"א עבד ואי מספקא לי' כ' תוס' דהמע"ה ע"ש. הרי מפורש דדוקא היכא דס"ל לדיין כחד והיינו בימי הגמ' שהי' יכולת להדיין להכריע כחד אמר שפיר דאין טעות בדינו ושפיר קרוי דיין וממילא מאי דעביד עביד. אבל עכשיו שאין יכול הדיין כלל להכריע נגד הגמ' ואפילו בשודא גמור אמר ר"נ לר' ששת מר לאו דיינא ואין שודא שלו כלום. וכ' תוס' וכל הפוסקים דאין לעשות שודא רק גדול הדור ע"ש כתובות צ"ה ובהג"מ שם בשם מהר"מ דפלוגתא דרבוותא שאין לעשות שודא רק גדול הדור. ועוד לא עבדינן שודא רק היכא דאיתמר בהדיא בגמ' והיכא דלא איתמר המע"ה כו' ע"ש והן הן דברי תוס' שבב"ב ס"ב הנ"ל:

וא"כ כיון דלכתחילה עבדינן כרו"ש דא"א מוריש שבועה לבניו כדפסק בש"ס ממילא ע"כ הא דאמר בגמ' דיינ' דעביד כר"א עביד הוא רק בימי הגמ' דס"ל לדיין כן מהני ואינו אפילו טועה בש"ה. אבל עכשיו אם יודע דין הגמ' דהלכה כרו"ש לכתחלה ופסק להוציא מיתומים ג"כ מטה משפט דבלא הכרעה איך מוציא מיד היתומים הא כיון דלכתחלה עבדינן כרו"ש עכ"פ לא עדיף משודא דלא איתמר הלכתא כלל שבב"ב ס"ב הנ"ל. ואי לא ידע מפסק הגמ' הוי טועה בד"מ ולאו דיינא הוא ואיך יועיל פסק שלו כר"א בתורת שודא הא שייכי ב' הטעמים שאמר ר"נ לר"ש כתובות צ"ה דלאו דיינא הוא בפסק זה כיון שטעה בד"מ דכשידע מודה שטעה. ועוד דלאו בתורת שודא פסק רק שהי' סבור שהדין כן וא"כ לא שייך כלל עכשיו דיינא דעביד כר"א עביד ודברי הגאון ברורים. ותמוה שדחי דברי רי"ן מג"ש ור' האי ז"ל ולא הביא בש"ע דעתם. אמנם לע"ד הטעם דר"ה גאון מיירי בלא הוציא הדיין מיתומים רק שפסק והשביע שלא פקדנו ופסק דחייב. ע"ז כתב הגאון שפיר דלא סמכינן אהא דעביד כר"א עביד כלל ואין מוציאין מהיתומים דאילו בהא דב"ב ס"ב אי פסק כחד אף להוציא מהני דהא להרבה פ' אף בטעה בש"ה כן ע"ש בטור. ואף להרמ"ה מ"מ התם שאין טעות ופסקו משמע דמודה דלכ"ע קם דינא כיון דאמר בש"ס שודא כו' ובזה כתב שפיר הגאון דעכשיו לא מהני כיון שאין דיין דטעה דיש לפסוק כרב ושמואל כנ"ל אבל כשהדיין כבר הוציא הממון שיועיל בתורת תפיסה מזה לא מיירי הגאון דהבע"ד עצמו שפיר מהני תפיסתו כדיין שהי' מכריע כר"א דלא היו סותרין דינו וכמ"ש בעה"ת וטור שם: וממילא מיושב דמבואר ברמב"ם וטור וש"ע שם שאם עבר הדיין והשביע והוציא הממון דמהני ובזה שפיר מודה הגאון כנ"ל. וא"ל דמה להם להזכיר שהדיין הוציא הא אף תפס מעצמו הי' מהני. ז"א דהיינו הטעם דמהני התפיסה משום דאי עבר הדיין היינו אם הי' יכול להכריע כמו בימי הש"ס הי' מהני ממילא מהני התפיסה דעביד אינש דינא לנפשי' כמ"ש בעה"ת וא"כ הוצרך לומר דאי עבר כנ"ל ושוב גם עתה שא"י להכריע מהני משום שהוציא מחמת תפיסה כנ"ל:

ואדרבה אל"כ קשה להטור דבטועה בש"ה קם דינא בפסק לחוד אף שלא הוציא א"כ מכ"ש בלא אתמר הלכתא כלל. ולמה נקטו הוציא. וע"כ משום דאיירי בעבר וכה"ג לאו דיינא הוא כיון דמזיד הוא ורק משום שהוציא בתורת תפיסה כנ"ל:

סעיף ג

היה הטועה מומחה כו' (וכשטעו ומשלמין אם הסכימו כל הדיינים ביחד כולם משלמין ואם היו הדיינים רק ג' והלכו אחר שנים שבהם הם משלמין ב' חלקים והחלק הג' מפסיד הבע"ד כו'):

(ו) ואם הלכו אחר שנים כו' משלמים ב"ח וחלק הג' מפסיד הבע"ד כו'. והוא מש"ס דא"ל אי לאו את לא הוי גמ"ד בתרי ע"ש. ולמד הרא"ש ז"ל מזה דבה' דאפשר הי' לו לגמור בג' וכן כשיש אחד מומחה מהב' משלמין הכל כו'. ולכאורה תמוה למה לא ישלמו הב' הכל מה בכך דא"א לגמור הדין בב' הא כיון דהחיוב גרמי הוא על הפסק בטעות שמזכים או מחייבים א"כ כיון שהג' אף שאומר כדין מ"מ מתחייב זה ע"פ פסק שע"י ב' הטועים א"כ הם הגורמים כל ההיזק בטעותם שע"י דבריהם נגמר הדין אף שהג' אומר בהיפוך. ולרבנן דלא דדד"ג או להפ' דלא מיחייב בדיין משום דד"ג רק דהא דקם דינא חשיב מזיק ממש כמ"ש תוס' כיון דבדיבורו נפסד. א"כ י"ל דעל חלק הג' שוב לא הוי רק גרמי דהא נגמר הדין ע"י כל הג' רק שאותן הב' שהסכימו גורמים שהג' צריך לנטות אחריהם ולא הוו מזיקים על אותו החלק דהא נפסד ע"י כל הג' אבל לדידן דקי"ל כר"מ ולהפ' דגם בדיין חייב משום גרמי. א"כ כמו מסור דרק גורם שיפסיד ממונו ע"י אחרים חייב והוי גרמי וכן בהנ"ל דהא עכ"פ גורמים שיפסיד הממון ע"י הג' ג"כ. וי"ל למ"ש תוס' ב"מ פ' האומנין (פ"ב) וב"ק (כ"ז) דמעביר חבית ושברה כו'. וכן טבח אומן לא מיחייב מטעם אדם המזיק דחשוב אונס כיון שעוסק בדבר מה יעשה. וכן בדיין כיון דדן ברשות חשוב אונס גמור על שפוסק מה שנראה לו ומה"ט מומחה וקבלוהו פטיר רק באינו מומחה עיקר החיוב על הפשיעה שלא הי' לו לדון כיון דאינו מומחה או מומחה בכפי' שהגיס לדון יחידי כו'. וא"כ כיון שהחיוב על מה שהכניסו עצמם לדון וזה הוא על כל הג' א"כ לא נכנס כל א' בפשיעה רק על חלק שליש ושוב אף שעל גוף הדין הם הגורמים מ"מ ע"ז אנוסים ופטורים רק על התחלתם לדון ולא מיחייב כל אחד רק שליש כיון שלא הי' אפשר להם לדון רק בג' ומדויק מה שכ' הרמ"א דין זה בסעיף זה שכ' מקום שמכריחים לדון כו' דפטורים ואף דלכאורה מה בכך הא לא הכריחוהו לטעות וע"כ כנ"ל דעל הטעות פטור דאנוס ועל מה שנכנס לדון הי' ג"כ אנוס דהכריחוהו כנ"ל. ומה"ט גופי' אין משלמין הב' רק ב' חלקים כנ"ל. אך א"כ גם בחמשה לא ישלמו הג' רק ג"ח דמ"מ נכנסו לדון בה' ולא נכנסו בפשיעה כל א' רק על חלק ה' ומאי בכך דאפשר לגמור הדין בשלשה כיון שהחיוב על ההתחלה כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה