חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות דינים · סימן כב
סעיף א
מי שקיבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו (ולא מיקרי קבלה אא"כ קבלו לדונו אבל אם השליש בידו מעות שדנין עליו לא מיקרי קבלה) אפי' קיבל א' מהפסולים בעבירה כב' עדים כשרים להעיד עליו או כג' ב"ד מומחין לדון לו (וי"ח וס"ל דדוקא אם קיבל קא"פ בדיין אחד או בע"א אפל אם קבלו בתרי דאיכא ב' לריעותא אפילו אחר גמ"ד יכול לחזור בו וכן הסכמת רוב הפ' אבל אם קנו מידו בכל ענין לא יוכל לחזור) בין שקיבל ע"ע לאבד זכיותיו ולמחול מה שהי' טוען על פיהם בין שקיבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו ע"ז א"י לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין:
(א) מי שקיבל כו'. לדעת סמ"ע וש"ך לעיל ס' ה' בליל' דכשבאים לדון הוי קבלה וכן ס' כ"ה בש"ך ס"ק י"ב וס' מ"ו ס"ק ד' וב"ח וט"ז ס' ג'. וממילא משמע דאף קרובים ופסולין כשיודעין הבע"ד מפסולם ובאין לדון בפניו מהני כקבלו בפירוש וכ"כ מהרש"ל להדיא ב"ק פ"י ס' ל"ד הובא בש"ך ס' ז' ס"ק ט"ו ע"ש דכ' כשבא לפני רב מומחה א' לדון על קרובו יכול לדיינו מאחר שהוא תובעו לפניו הרי הוא מכשירו כעובדא דרבינא דדן חמוה ע"ש. ומה דמשמע מדבריו דסגי בקבלת התובע לחוד ע"י שתבעו לפניו. תמוה דודאי שאינו יכול לדון קרובו בע"כ אף לחוב דגזה"כ בין לזכות בין לחוב ולא מהני קבלת תובע שיוכל לכוף הנתבע קרובו. ומשנתנו היא זו נאמן עלי אבא צריך קבלה כמו נאמן אביך כו'. רק כוונת מהרש"ל שיוכל לדון בריצוי קרובו ג"כ ומגמ' אין ראי' כלל די"ל בקבלו בפירוש. ולכאורה מוכח להיפוך מש"ס סנהדרין כ"ט בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו אתו לקמי' לדינא א"ל פסילנא לכו לדינא א"ל מ"ד כר"י מייתינן איגרתא כו' א"ל אטו בקבא דקירי אידבקנ' בכו כו' ומשמע דאף דאתו לקמי' מעצמם א"ל שפסול ואף שהי' כוונתו משום דלא צ"ד מ"מ מדשתק להו מוכח שכדין דיברו. וגם מדהשיב אטו בקבא כו' משמע דאם הי' קרוב לא הי' מהני מה שבאו לפניו לדון. אך אין ראי' די"ל משום דבאמת הלכה כרבנן דקרוב ונתרחק כשר א"כ אף לסברת' דסבר כר"י מ"מ אינו מועיל מה שבאו לפניו דדלמא טועים וסוברים כרבנן דכשר וכיון דהוא סבר כר"י צריך להודיעם שפסול ואז אם יתרצו יועיל באמת. ועוד די"ל שבאו לפניו שהיו תובעין לאחר וא"ל שפסול לכוף הנתבע כנ"ל:
גם בש"ס סנהדרין ל"ד האי סמיא דהוי דאין כו' ולא א"ל ר"י ולא מידי ופריך כו' הא ר"י סבר הלכה כס"מ דסומא פסול לדון. ומה פריך דלמא דן כשבאו לפניו דיכול לדון כנ"ל. וצ"ל דמשמע להו שהי' דן בכפי' כשאר ב"ד ואף דדאין משמע ביחיד כדדייק גמ' מהא דדן את הדין כו' והא אף מומחה אמרינן אל תהי דן יחידי כו' וע"כ כשבאו מעצמם דמותר כדאיתא בירושלמי דלענין זה מהני הריצוי דממילא ושוב מה פריך אי חשיב קבלה. אך י"ל כיון דפסול וצריך הקבלה להכשירו שייך שוב אל תהי דן יחידי כמ"ש הש"ך ס' ג' והיינו דאמר הגמ' ולא א"ל ולא מידי דאף שהוא רק חומרא מ"מ הוי לו לומר לו דאינו רשאי כנ"ל. ובל"ז י"ל דבעובדא דהוי אין להוכיח מלשון דאין שהי' ביחיד וגם בסומא דאיכא למטעי כמ"ד דכשר לא מהני מה שבאים מעצמם שיהי' כקבלה כנ"ל:
אולם לשון המשנה אמר לו נאמן עלי אבא כו' ולשון הגמ' קיבל עליו קא"פ ולשון הפ' משמע קבלה בפירוש. ועיין מ"ש בגמ' ליישב למה נקיט במשנה דאמר בפירוש לפוסקים הנ"ל. גם י"ל דהא לכאורה משמע בנוגע דפסול לדון דאם עבר ודן לחוב ג"כ אינו דין אף דבעדות מהני דדיין צריך להיות שיוכל לפסוק בין לזכות בין לחוב משא"כ כשא"י לדון רק לצד א' דהא אין ב"ד שקול מטעם שאם יהיו מחולקים לא יהי' הכרעה ומה"ט פסול אף כשמסכימים כן בהנ"ל. וכן משמע קצת מאוהב ושונא גמור דפסול דיעבד ולא חילקו דלחוב האוהב כשר דיעבד וא"כ במשנה דתני אמר לו נאמן עלי אבא דרק א' קבלו ואם יפסוק לחוב הב' לא יועיל. א"כ לכאורה פסול גם לחוב של מי שקבלו כיון דא"י לדון ב' הצדדים אך מה בכך יש עוד פסול בו שא"י לחייב הב' הא מ"מ קבלו עליו וכשיש ב' פסולים בא' ג"כ מהני הקבלה ולא חשיב ב' לריעותא אבל רבותא חשיב דאף שיש בו ב' פסולים מהני הקבלה ואי הוי תני סתם שבאו לפניהם דהוי קבלה בסתם משניהם אין כאן רק פסול א' מה שהוא קרוב דהא יכול לדון בין לזכות בין לחוב כנ"ל וקמ"ל כה"ג שקיבל א' ג"כ מהני. ומיושב דדייק ר"ד דקיבלי' בחד דלכאורה מנ"ל. ולהנ"ל א"ש דאי מיירי מתני' בקיבלו בב' דהוי ב' לריעותא אעפ"כ מהני א"כ למה תני אמר לו כו' ליתני בסתם שבאו לפניו דאין רבותא במה שיש ב' פסולין כיון דאף קיבלו בב' וג' מהני אך באמת משמע דכשר אף כשאין הדיין יכול לפסוק רק לצד א' וגם אוהב ושונא מהני כשדן לחוב אוהב ולזכות שונא וב"ד שקול גזה"כ הוא לעשות ב"ד נוטה ועדיין צ"ע:
אך א"כ י"ל דהיינו דקמ"ל אף שרק א' קיבל עליו ולא הב' כמבואר הלשון נאמן עלי כו' מ"מ מהני כשפוסק לחובתו ואם פוסק לזכותו אינו דין דהב' לא קיבלו משא"כ אם באו לפניו שניהם דהוי קבלה משניהם בין לזכות ובין לחוב. ונראה דגם לדידן שאם שניהם באו חשיב קבלה משניה' כנ"ל. ואם האחד קיבל עליו בפירוש גרע דשוב לא חשיב קבלה מה שהשני טוען לפני הפסול ג"כ דשפיר טוען מחמת קבלת הב' שיועיל כשיחייב מי שקבלו עליו ואין הוכחה שמקבלו ג"כ לחובתו כנ"ל:
ומ"ש בחידושי בגמ' דקשה מעדות דלכאורה ג"כ בסתם שמצוה באותם לחתום בשטר יהי' ג"כ כקבלום עלי' וא"כ ע"כ הא דפסול שטר שחתומים עליו פסולים הוא רק משום דאין נאמנים ע"ז שמצוה אותם לחתום ושקבלו עלי' וא"כ פ"ב דכתובות דפסולי עדות היינו והמעשה אמת דנאמנים לפסול השטר באין כו' יוצא ממקום אחר והא כיון דנאמנים שצוה אותם לחתום במיגו דאי בעי שתקו שוב אף דפסולים כשר דהא קיבלום עלייהו. אך י"ל שלא ידע הלוה שהם פ"ע וליכא קבלה וכיון דאומרים סתם פסולים היינו אין ראי' שידע לוה והוי א"ש מ"ש שם בגמ' מלוה מידק דייק כו' דלכאורה תמוה שיועיל החזקה נגד העדים ולהנ"ל א"ש דאמרינן דייק ועכ"פ ידע לוה וקיבל עלי' וזה אינו נגד העדים. ומ"מ דוחק דלא אישתמיט פ' לומר כשאומרים פ"ע וידע לוה דמהני וכן שטר שחתומים כשרים וקרוב א"פ ג"כ דבטל פ"ב דגטין. ובראשונים פסולים כשר דאמרינן עהחעה"ש כנחקרה בב"ד ותלינן לכבוד חתם כו' ולא מפסל השטר א"כ גם באמצע נימא עהחעה"ש כנחקרה ואמת שחתמו וממילא קיבל עליו הפסול וכשר השטר. וכן גבי מסנתא דחתימי עלי' תרי גיסי ונמסר בע"מ דפסול משום מזויף מתוכו דאתי למסמך עלי' והא כיון שאמת קבלם עלי' וכשר וכדין יסמכו עליהם כנ"ל. הגם שי"ל בכל הנ"ל להפ' דגם בעדות כל שלא נגמר הדין אף שהעידו יכול לחזור בו א"כ נהי דהוי קבלה מ"מ הא בא עתה לב"ד השטר ועדיין קודם גמ"ד ולא מהני וגם דאתי למיסמך עלייהו שייך שפיר דיחשבו שכשרים ולא מהני חזרתו. וגם להפ' דאחר שהעידו חשיב גמ"ד ועהחעה"ש כנחקרה בב"ד וא"כ כבר העידו י"ל כיון בפסולין מצד עצמם לא הוי כלל כנחקרה כו' עד שנדע שקבלום כנ"ל. ומ"מ דוחק:
ונראה דבעדות לא שייך הנ"ל שנאמר דהצווי לחתום הוי קבלו עלי' דהא ודאי בקיבל עלי' קא"פ אף אי לא בעי קבלה בפני ב"ד מ"מ הם עצמם אין נאמנים לומר שקבלום עלי' דהא פסולין גם לעדות זה ואף בפסול קורב'. דלכאורה כיון דקי"ל חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה ח' דכשר כשאחרים מעידים על כ"י משא"כ בגזלן ע"ש בש"ס ב"ב (קנ"ט) משום דקרובים לא מיקרי פסולים רק גזה"כ לפסלם אף דאמת. אבל אין לחוש שחתמו עתה והקדימו. וכיון שמעידים בשטר שהעידו עדות זה בזמן שהיו כשרים א"כ מעידים שאין כאן גזה"כ לפסלם דלשקר אין חשש. וא"כ לכאורה כשמעידים שקבלם עלי' נימא הא אם אמת אין כאן גזה"כ לפסלם ושוב יהיו נאמנים גם בעצמם שקבלום כנ"ל. אך ז"א דהא אם אמת הי' חייב בממון אף בלא עדים וע"כ גזה"כ אף שאמת מ"מ נדון כאין עדים ולחוש שאינו אמת דלא יומתו כו' וא"כ דוקא התם שאם לא הקדימו לא מעידין כלל כשהן קרובים רק אנו מסופקין אם העידו כשהיו כשרים או כשהיו פסולין ע"ז מהני דמסברא אין משקרין ולא הקדימו ולא העידו כלל קרובים רק בהיותו רחוק ומהני כנ"ל משא"כ כאן כיון דודאי קרובים אף דאם קבלו מהני מ"מ עדות זה שמעידים שקבלם עלי' הוי עדות כשאר עדות והא קרובים מעידים עדות זה ובכלל גזה"כ דלא יומתו כו' שלא נאמין להם לחייב ע"פ ואין חילוק בין העדות שלוה ובין העדות שקבלם עלי' כנ"ל ולא מהני עדות ע"ז שקבלו וצריך עדים כשרים שקבלם להפסולין עלי'. וא"כ ממילא בשטר כנ"ל לא מהני מה שנאמר כיון דקרובין אין משקרין א"כ ציום לחתום והוי קבלה דמ"מ הקרובין הן המעידים שקבלם עלי' שזה הוא כל העדות של הע"ח שחתמו בציוי הלוה וא"כ עדיין נחייב ע"פ עדות הקרובים שקבלם והוא בכלל לא יומתו כו' שגזה"כ שלא לסמוך ולהאמינם כנ"ל: