אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות דינים · סימן כ

סימן יז

סעיף א

מי שהי' נתחייב בב"ד והביא עדים או ראי' לזכותו סותר הדין כו' אבל אם אמרו לו להביא עדים או ראי' ואמר אין לי אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום ואצ"ל אם אמרו לו יש לך עדים ואמר אין לי עדים וכו' ודנו אותו וחייבוהו כיון שראה שנתחייב אמר קרבו וכו' והעידוני כו' אין זה כלום כו':

(א) סותר הדין. נראה אף בתרי ותרי ועתה דמוחזק כיון שכבר פרע מ"מ מוציאין ממנו כאלו היו העדים מתחלה דהי' תרי ותרי ולא היו מוציאין מהנתבע. ולא מבעיא להפ' דבתרי ותרי לא מהני רק תפיסה ברשות ודאי דלא חשוב מה שהתפיסהו ב"ד תפיסה ברשות כיון שהי' בטעות, רק אף להפ' דגם תפיסה שלא ברשות מהני דלכאורה מה מועיל שהי' בטעות התפסת הב"ד מ"מ זה תפוס ועומד והוי כשלא ברשות ולא נוכל להוציא בתרי ותרי. מ"מ נראה דלא מהני כיון שהי' ע"י ב"ד שהגבוהו בשביל שהי' עדים רק להתובע ואם הי' גם לזה עדים לא היו מגבין גם עתה שהביא זה עדים סותרין הדין לגמרי כאלו הי' הדין בתחל'. והכי משמע פ' חזקת ל"א גבי כל דאלים גבר דהדר אייתי סהדי דאבהתי כו' דקי"ל ל"ח לזילותא דב"ד ואנן אחתינן כו' ופוסקין כל דאלים גבר ואף דאם הי' מוחזק בתחלה לא היו מוציאין ממנו בתרי ותרי וגם עתה יהי' כתפיסה שלא ברשות ומ"מ מוציאין כנ"ל כיון שהי' הפסק בשביל שלא היו עדים לזה ועתה הביא הדין כבתחלה. ואף דיש לחלק דדוקא בקרקע התם שאינו חשוב תפיסה לרשותו משא"כ בממון שפרע דעכ"פ מוחזק מ"מ אינו נראה לחלק דלשון סותרין הדין משמע כאלו לא דנו וכאלו לא הגבוהו. ומיושב בזה טעמא דחכמים במשנה כמ"ש בחידושי במשנה ע"ש וכן מה דאמר מ"ד לכתחלה ע"ש:

ולהרא"ש שכ' דכל דאלים גבר בתורת פסק שמי ששלו ימסור נפשו יותר ע"ש. אין ראי' משם דלא חשוב מוחזקת בקרקע כלל ואינו תפיסה ושפיר עדיין פוסקין כד"ג שמי שימסור נפשו יותר הוי שלו דע"י דאחתוהו הב"ד לא הי' ראי' זו משא"כ בממון שבתורת תפיסה מהני י"ל מ"מ תפוס ועומד ויש לו עדים ג"כ איך נוציא ממנו ואף אם פסקו ב"ד בתחלה בתרי ותרי להוציאו והגבו לזה אף דודאי חשוב טעות בד"מ דחוזר מ"מ י"ל כיון שמוחזק א"א להוציאו ממנו דמה לו לזה איך בא לידו כיון דמהני תפיסה שלא ברשות באיזה אופן שיהי' וצ"ע: והיכא שהי' עדים של זה אז פסולין ותחלתו הי' בכשרות ופסקו הב"ד לחייבו ופרע ואח"כ נתרחקו דג"כ ודאי דסותר הדין דהא יש לו עדים כשרים עתה שתחלתן וסופן בכשרות מ"מ בזה נראה דחשוב תפיסה ברשות כיון שהי' אז לגמרי הדין אמת שהי' מחויב לשלם וא"א להוציא ממנו כנ"ל:

(ב) אין לי עדים כו'. נראה במביא ע"א מהני לחייב שבועה דלא הודה רק שאין לו ב' עדים וא"כ גם כשמביא ב' הא עכ"פ כיון שאין הודאתו רק על ב' חייב שבועה דיש א' כשר וא"א לו לישבע דיפסל לעדות ולשבוע' דאנן אעדים סמכינן ויהי' חייב לשלם כהאי דמשכון שבועות מ"ג במשנה ע"ש ולתוס' סנהדרין ל"א דכשא"י מי הפסול לא אמרינן נמצא אחד קא"פ עדותן בטלה א"כ נשאר עדות א' כנ"ל דהא א"י מי הפסול ואינו פוסל בצירופו כנ"ל וכמ"ש בחידושי בגמרא:

ואפשר כיון דאין ע"א מחייב שבועה רק כשראוי להצטרף עם רכ עוד א' לממון דכל שב' כו' כמבואר ברמב"ם ה"ע וכאן אינו ראוי להצטרף דכולן פסולין יותר מע"א. אך ז"א דחשוב כאלו אין יותר מעד א' דשפיר אם הי' עוד הי' ראוי להצטרף ואין סברא לומר דגרע כיון דאף אם יהי' עוד א' לא יועיל דהא א"א לדון יותר ממה שנכלל בהודאתו וכיון שלפי הודאתו שאין לו ב' רק א' שפיר מחייב שבועה כשאר ע"א א"כ אין הודאתו מגרע לענין חיוב שבועה כלל כיון שאם אמת כהודאתו חייב שבועה:

ונראה דלענין לחייב ממון משום שאינו יכול לישבע לא קשה דכיון דשוב מ"מ נחייב את זה בשביל שא"י לישבע מחמת דאנן על העדים סמכינן וזה מחמת דיש ב' עדים והא הודה שאין לו עדים ושוב גם מחיוב זה פוטרתו הודאתו דכיון שאם הי' מבורר לנו שא' מהב' עדים משקר דהי' הדין דפטור זה בשבועה שוב רק מחמת שיש ב' לא יוכל לישבע וישלם. והא הודה שאחד משקר וא"צ לשלם בשביל זה דלחוב מהני הודאתו שזה שלא כדין מה שנפסק שא"י לישבע בשביל דיש ב' עדים כנ"ל ושפיר פטור ושוב ממילא פטור גם משבועה דהא א"א להניחו לישבע דלענין זה אמרינן בהיפך הא אנן אעדים סמכינן ויפסל דלענין זה לא יועיל הודאתו ומ"מ כיון שמודה שזה שלא כדין א"צ לשלם בשביל זה שאין הב"ד מניחין אותו לישבע שלא כדין וממילא שפיר פטור לגמרי משבועה ומתשלומין כנ"ל: והי' אפשר לישב בזה לשון ס' חפץ הובא בב"י כשיש לו עדים שלא ידע מאלו עדים מהני וכ"כ רמ"א ולמה נקיט עדים אחרים ולא אותן עדים עצמם אם מעידים שלא ידע מהם. ולהנ"ל אפשר כיון דלענין ע"א מהני וע"ז שלא ידע מהם צריך ב' עדים וא"כ הוי נכי רבעא דממונא אפומא דחד דלענין ע"א מי מהם שהוא סגי בעדותו לחוד דע"ז לא הי' הודאתו ולענין הב' שיהי' ב' צריך עדות האחר ג"כ שלא ידע מהם והוי כנ"ל ולכך דוקא אחרים ויש לדחות. ולדינא יש להסתפק במביא ע"א כנ"ל דאף דכ' הרא"ש ריש ב"מ (סי' ג') דמצינו עדים גם על ע"א היינו עד המועיל משא"כ כשאינו רק לחייב שבועה אינו בכלל עדים:

(ג) אין לי עדים כו' אינו כלום. רש"י פי' דשכרן להעיד שקר. בתומים כ' דא"כ אם התובע אמר א"ל עדים והביא אח"כ והפסיד כנ"ל ואח"כ תבע הנתבע את התובע בעדים אלו תביעה אחרת דהי' להיות פטור ממ"נ אי שקר העידו פסולין גם עתם ואי אמת מגיע לו תביעה הראשונה וכ' דתלינן שטעו והעידו בדדמי ואין נפסלין כיון שהוא רק ע"י הודאתו:

הנה בדין הנ"ל שהוא בב' פעמי'. בל"ז י"ל קם דינא ע"ש יבמות ל"ז אף דממ"נ מגיע לו ובש"ע רמ"א ס' רס"ח מת"ה. רק גדולה מזו מוכח מש"ס אף בדין זה עצמו בשבועות דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אף דאמרי עדים אוזפי' ופרעי' דקי"ל כרבא אף דממ"נ כיון שאומר לא לויתי ושקר העידו שפרע פסולין על מה שמעידין לחובתו שלוה ג"כ וע"כ דמה שנפסלין בשביל הודאתו לא חשוב פסול לענין חובתו דכשרין הן רק התורה האמינה לחובתו יותר מעדים:

אך י"ל דהא רבא לטעמי' ודאי לא קשה דהא סבר מכאן ולהבא נפסל ואף ששיקרו שפרע עדותן אהלואה כשר רק הא קי"ל כרבא ושם קי"ל כאביי דלמפרע נפסל רק גם לדידן לא קשה דהא מסיק פ' מרובה והלכתא שהעידו תוך כ"ד והוזמו דאף אי למפרע כו' מ"מ העדות של תוך כ"ד כשר כיון דיכולין לחזור ומכ"ד ואילך בפסלין וא"כ כיון שהעידו אוזפי' ופרע עדותן על הלואה לא נפסל דאף דבהוזמו אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל מחמת הודאתו לא שייך שבטלה מקצתה ורק דנימא ממ"נ שפסולין הן והא לא נפסלו מה שהעידו קודם תוך כ"ד כנ"ל וא"כ אין ראי' על דין התומים הנ"ל דאח"כ מגרע גרע ושייך ממ"נ אי פסולין כנ"ל מ"מ בראה כנ"ל דהא בהודאה לענין הממון עצמו ג"כ לא אמרינן ממ"נ כנ"ל בתם ומועד גדול וקטן דחשוב טחוהל"ב מטעם הודאה כמ"ש תוס' ורא"ש אף דא' ודאי מגיע לו מ"מ לא יוכל לומר ממ"נ משום דאמרינן באמת קטן מגיע לך ואעפ"כ כיון שהודית לחיבתך פעוד. וכן בהנ"ל באמת העדים כשרים ואעפ"כ מהני הודאתך לחובתך שפסולים ומ"מ אינו מגרע מה שהוא לחובתו. ואף דיש לחלק קצת דהודאה על הממון הא חשוב קנין אודיתא ולא שייך הממ"נ גם לטעמא דהודאה דמ"מ הקטן קני זה בהודאתו אף דשקר משא"כ אל"כ דאין ההודא' על הממון ורק משום דאין אומרים אמת מ"מ ז"א דגם בזה מהני ההודאה לבטל זכות שיש לו מחמת העדים דכמו דנאמן עלי אבא כו' מהני דנתנה תורה רשות בנכסיו מה שירצה וכמו שיכול ליתן במתנה כן יכול להאמין מי שירצה בממונו בתורת נאמנות. כן ממילא לענין לבטל עדים ג"כ כנ"ל דיש לו רשות לחובתו שלא יהיו נאמנים כאלו היו פסולין אף שכשרים כנ"ל ולא שייך ממ"נ כנלע"ד. ולא קשה מה שכתוב בתומים בהא דקרבו פלו"פ כו' דהוא חשש רחוק ברגע זו שכרן ע"ש. ולק"מ למ"ש דמ"מ כיון שיש איזה אופן אף רחוק מהני הודאות בע"ד כנ"ל:

אך זה יש לעיין דלגבי דידי' לזכותו יהיו עדים אלו פסולין לעולם כדאמר כתובות מ"ד ב' שטרות על שדה א' כו' ביטל ב' הראשון דלרפרם דאודויי אודי כו' נ"מ לאורועי סהדי כו' ולרש"י ור"ן מפרש דבריו דלזכותו לעולם פסולין כיון שהודה ששיקרו מה שהעידו לזכותו בראשון ואף דההודאה סתם שלא הועיל שטר הראשון מ"מ לא תלינן שטעו או בדדמי כנ"ל דלגבי דידי' מה שהוכחשו ממנו כאלו הוכחשו מעדים. א"כ גם כאן י"ל כנ"ל. ואפשר דתליא ג"כ בפלוגתי' דרפרם ור' אחא די"ל דהיינו פלוגתייהו בהודאה סתם שבטל זכות עדותו אי אחולי אחיל או אודי שפסולין ע"ש וכן באין לו עדים וראי' י"ל לר' אחא חשיב רק מחילה וביטול זכות ולרפרם הודאה כנ"ל ותלי' במחלוקת הפ' שם כמאן הלכה. ע"ש ברא"ש ובש"ע סי' ר"מ והרמב"ם וש"ע דפסקו כרפרם ואעפ"כ השמיטו הא דלאורועי סהדי ע"ש. ואפשר משום דמספקא להו הלכה לא פסלינן עדים כשרים בספק הודאה. אך הרא"ש פ"ק דב"מ גבי שתק ולבסוף צוח פסק דגם עדים לא מהני בס' אי אודויי אודי ע"ש מ"מ י"ל כאן דאין פסולין לעולם אף לזכותו להרבה פוסקים דכשאין מועיל עדותם לא מיפסלי דלאו עדות מיקרי א"כ בשלמא התם גבי ביטל אחרון את הראשון השטר שחתמו ראשון הי' עדות שקר המועיל שהי' יכול לגבות בו ופסולין משא"כ כאן כיון שאמר אין לי עדים ואח"כ הביא ומעדים דאינו מועיל כלום עדותם י"ל דאינן נפסלין על אח"כ אף לפי דבריו ששקר העידו. וכן י"ל בהך דלא לויתי דלא נפסלו במה דאמרו שקר שפרע כיון שכבר אמר לא לויתי והדין כל האומר לא לויתי כאומר ל"פ כנ"ל. וכן משמע מתוס' ב"ק ח' ע"ב דאמירת אין לי עדים אינה הודאה לגמרי ששקר מעידים רק ביטול זכותו כמ"ש לקמן:

(ד) אינו כלום. בתוס' ב"ק ח' ע"ב וב"מ י"ד כתבו היכא דבע"ח רוצה לגבות מלוקח בשט"ח שיש לו על המוכר ואמר הלוקח אין לי עדים וראי' לבטל השטר דא"י עוד להביא מ"מ המוכר יכול להביא' ונפטר הלוקח. ופי' כן הש"ס דינא דאזיל מוכר ומשתעי כו'. והוא חידוש דין ותימה שלא הביאו הפ'. והרא"ש וטור סי' רכ"ו כ' נפקותות אחרות אבל לא מצינו שיחלקו על תוס' בגוף הדין. וכן בהג"מ כתב כתוס'. ולכאורה כיון דהוי הודאה שמשקרים הוי כמו קרובים ללוקח ולמוכר כשרים דפסולין כמ"ש תוס' שם וגם בזה יועיל הודאתו שמשקרים וגובה ממנו ולא שייך כלל אף באחריות עלי דידי הדר לאת דאפסדת אנפשך שהודית שפסולין מה שאינו כן ומכ"ש תרעומת דלית לי': ואפשר לומר דהוי כיב"ש שקנה שדה מיב"ש הב' דלא גבו משום ממ"נ דנכסי רק ערבין בי' וכשא"י לגבות מלוה גם מלוקח לא גבי בש"ס בכורות וש"ע ס' מ"ט. וכן כאן כיון דלוה נפטר כדין מחמת העדים שהוא לא הודה ממילא לא גבי מלוקח ג"כ אף שאמר אין לי עדי'. והא דאמר אי מפקית עלי הדר היינו שגוף הענין אם חייב או לא נוגע גם למוכר ואף בלי אחריות משום תרעומות שוב בע"ד דידי' הוא ומהני העדים לפוטרו ושוב ממילא לא מצי גבי מהלוקח כין שנפטר הלוה. ואף דבלוה כופר וערב מודה גובה מערב היינו דמודה בבירור שחייב הלוה ומה שאינו גובה הוא שלא כדין בגזילה גם זה בכלל הערבות משא"כ ב' יב"ש שכדין אינו גובה. וכן בזה אף שאמר אין לי עדים אבל מ"מ טוען שאינו חייב ואף דמהני הודאתו לגבי עצמו מ"מ מה שהלוה נפטר ע"י העדים הוי כדין דהא אינו חייב שפיר דמי להך דב' יב"ש כנ"ל:

ומ"מ במודה בפירוש שהעדים פסולין צ"ע אם הדין כן שיובל המוכר להביאם. כיון דמ"מ הלוקח מודה שמה שנפטר הלוה הוא ע"ו עדים פסולין. דק בהא דאין לי עדים נראה דהוא רק כמו לבטלן זכוותא דנדריה כ"ח והוא רק שמבטל זכותו וראייתו. ונגד הלוה שפיר כשרי' שזכותו לא נתבטל וכיון שהוא כדין נפטר לא גבי גם מלוקח ונראה דוקא בלוה שייך כנ"ל אבל כשבא להוציא מלוקח בעדי גזילה או אבהתא ואומר אין לי עדים לא מהני מה שמוכר יביאם דלא שייך טעם הנ"ל ועדיין צ"ע. ומ"מ נראה כן דאל"כ למה נקיט בלוה הו"ל למימר רבותא טפי בעדי גזיל' או סתם במוכר ולוקח. גם בל"ז הא השמיטו הפוסקים הנ"מ זו של התו' ומשמע דלא ס"ל ועכ"פ הבו דלא להוסיף עלה:

(ה) אינו כלום כו'. משמע הדין כבלא עדים ונשבע הנתבע היסת בכ"ה וש"ד אם מ"מ ולא מהני העדים לפוטרו ואף דהא השבועה בחנם דאנן אעדים סמכינן מ"מ כיון דאודי הוי כאין עדים. וכדמוכח בש"ס הובא ס"ס פ"ב באומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרעו כולו נשבע שבועת מ"מ כיון שמודה שהעדים משקרים. ולא אמרינן מה תועלת בשבועה כיון דאודי וכן בהנ"ל. וכן בתובע בשטר שהי' חייב שבועה ואמר אין לי עדים והביא עדיין צריך לישבע אף דיש עדים כדבריו ג"כ כנ"ל. אך כשהתובע בשטר ונתחייב שבועה ליטול והנתבע אמר אין לי עדים ואח"כ הביא עדים שפרע דנימא שעדיין ישבע תובע ויטול ואיך הא ידעינן דשקר נשבע ויפסל לעדות ולשבועה ע"י העדים והודאתו של זה לא יצילנו מלפסול וגרע משמא ישבע זה כו' דפ' שה"ד:

וא"כ בסעיף זה ביורש כשהי' גדול בשעת מיתת אביו ואמר אין לי עדים דפסק בש"ע דלא מהני כשמביא עדים והא מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכיון שיש עדים א"י לישבע ולא יטול אף דאמר אין לי עדים. ומש"ס אין ראי' די"ל דמיירי בקרקע דבל"ז משמע דמיירי בנמצאת שדה שאינו שלו בגוני דנזקקין ע"ש בפ' או שכבר נשבע משא"כ בש"ע משמע אף דעדיין לא נשבע על שטרו וצ"ל דמ"מ נשבע ודוחק ואפשר דנוטל בלא שבועה דאפסיד אנפשי' וצ"ע:

(ו) יש לך עדים כו'. בטוען פרעתי ואמר אל"ע אם מביא עדים שקיבל מעות ויש לו כנגדו מהני דלא הודה רק על עדי פרעון. וא"כ לכאורה למ"ש הש"ך ס' ע' ס"ק ט"ז במהימנת עלי כבי תרי שלא פרעתי דלא מהני כשמביא עדים שפרע. מ"מ כשפרעו יכול לחזור ולתבעו בהעדים שנתן לו מעות ב' פעמים. דאף דהאמינו טל הפרעון פלגינן דיבורייהו ונאמנים עכ"פ שקיבל ב' פעמים ע"ש. וא"כ גם כאן יחזור ויתבענו אחר פרעון הב' ויועיל שנתן לו ב' פעמים דאף דאמר אין לי עדים על הפרעון פלגינן דיבורייהו כנ"ל. אך אינו נראה כן דשם לא שייך שהודה בשעת הלואה שהעדים יהיו משקרים. ורק מתנה ואינו בכלל רק על פרעון שיצטרך לפרעו אבל לא על קבלת המעות משא"כ כאן הודה שמשקרים שפרע ושוב בטל עדותן גם ע"ז שקיבל ב' פעמים וכמבואר לקמן ס' ע"ט ס"א בלא לויתי דא"י לחזור ולתבעו עם העדים ע"ש:

(ז) אינו כלום. מלשון המשנה מוכח דאף אם אמר נזכרתי שהיו עדים בדבר לא מהני מדאמר רשב"ג מה יעשה זה שלא הי' יודע כו'. וקשה מ"ש ממה שפ' הרמב"ם וש"ע ס' ע"ט ס"ג בהודה שחייב ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי והרי עדים דפטור. וכשהודה שחייב אין לו עדים שפרעו. ומכש"כ כאן אף שהודה שאין לו עדים למה לא יוכל לומר נזכרתי שיש לי עדים והרי עדים מעידין כדבריו. וי"ל דשם שלא הי' ההודאה על העדים רק על החיוב א"כ עדים כשרים מסייעים אותו ונאמן משא"כ כאן דלפי הודאתו אין עדים ולא שייך לומר דע"י עדותן הרי עדים דהא על זה הי' ההודאה כנ"ל:

ועוד דהא מבואר שם ברמ"א בנזכרתי דוקא שטען שפרע קודם שבאו העדים אבל כשבאו אינו נאמן ע"ש וכ' הסמ"ע ס"ק ט' דתלינן שודאי העדים טועין כו' רק כששמע הלוה מהעדים חוזר בו ואומר נזכרתי כו' ע"ש. וא"כ כאן מה שחוזר נזכרתי שיש לי עדים הוי כבאו עדים ואח"כ חוזר דהא זה עצמו החזרה שיש לו עדים ותלינן שפיר דהאמת כהודאתו הראשונה וע"י שרואה שמוצא עדים או שכרן כמ"ש רש"י חוזר בו כנ"ל:.

ומ"מ צריך לחלק מהדין המבואר בש"ס באומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרעו כולו דמהימן בשבוע' ואף דאי חשיב העדים כמאן דליתא אינו נאמן נגד השטר וכ' הנ"י דמספק אתרע השטר שמא העדים זוכרין יותר ממנו רק צריך לישבע. והא עכ"פ אומר על המחצית שלא פרע שאין לו עדים שפרע ואעפ"כ מהני לאורועי השטר וכאן פסקו דאינו כלום דמשמע שגובה זה בשטרו אף דעדי' מעידים שפרע וע"כ כחילוק א' הנ"ל דשם אין ההודאה על העדים וכיון שיש עדים אמרינן שזוכרין יותר משא"כ בהוד' שאין לו עדים א"א לדון שזוכרין יותר מחמת עדות העדים דהא הודה שר שאין לו עדים וכנ"ל:

גם לכאורה כמו באומר פרעתי בפני פו"פ ומכחישים אותו דאמרינן כל דלא רמי' עלי' לאו אדעתי' אם ראו עדי' או לא והי' סבור שראו כיון שא"צ להם דנאמן בלא הם ואף דצריך להם להפטר מהיסת וע"כ כיון דיכול לישבע גם זה חשוב לא רמי' עלי'. א"כ גם להיפוך שאמר אין לי עדים כשנתחייב שבועה נימא ג"כ דלא רמי' עלי' וחשב שלא ראו וראו ויפטר מהיסת. אך ז"א דשם לא אמר פרעתי בפני פו"פ כדי ליפטר מהיסת אמרינן לא רמי' עלי' ואין מחייבין אותו ממון בשביל זה משא"כ כשנתחייב היסת ואמר אין ל"ע דעל זה הי' דנין אם יש לו ראי' להפטר מהיסת שפיר רמי' עלי' כנ"ל:

(ח) ודנו אותו וחייבוהו כו'. מלשון המשנה משמע דבאמר אל"ע ונמשך ולא פסקו הדין ומביא עדים וראיה קודם שפסקו ג"כ לא מהני דברישא תני סותר הדין ואינו סותר ובסיפא אינו כלום ע"ש ובסיפא דקרבו כו' תני ראה שמתחייב בדין כו' ולשון זה אפשר לפרש ג"כ שרוא' שחייבוהו. אולם בש"ע כ' מקודם בדין הא' סתם אינו כלום כלשון המשנה ואף קודם שפסקו ובהך ואצ"ל ודנו אותו וחייבוהו משמע דוקא אחר גמ"ד לא מהני. ובמשנה דתני בסיפא ראה שמתחייב אם נפרש כש"ע שכבר נתחייב היינו דבזה רשב"ג מודה ואפשר דמודה רק לענין אחר גמ"ד אבל אנן דקי"ל כרבנן ברישא מכש"כ בקרבו כו' אף קודם גמ"ד וא"כ הש"ע שכ' ואצ"ל קרבו כו' לא הי' לו לכתוב דנו וחייבוהו דלא גרע מריש דאף קודם גמ"ד לא מהני. אולם המחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' סנהדרין. אולם לשונו תמוה מאד שכ' ה"ז אבל אם סתם טענותיו אינו סותר כיצד אמרו כו' אין לי עדים כו' ודנו אותו וחייבוהו כיון שראה שנתחייב אמר קרבו פו"פ אין זה כלום כו' ע"ש. ותמוה הא בזה רשב"ג מודה ואיך השמיט דין המשנה באין לי כו' בלא קרבו דהוא פלוגתא דרשב"ג ורבנן וקי"ל כרבנן כמבואר בגמ' ומהתימה על כ"מ שהביא הגמ' ולא העיר כלום. ובלח"מ הקשה עליו ותי' דסמך על מה שכתב בד"א שהי' הראי' עמו במדינה ע"ש. ותמוה דלשון רמב"ם הוא לשון ר' דימי בגמ' דפריך עלה קרבו כרשב"ג ודחה הש"ס דבריו ואיך כ' כן ע"ש. ונראה דרמב"ם מפרש למסקנא דכי אתא ר"ש בר"י אמר ר"י לעולם מביא ראי' וסותר עד שיסתתם טענותיו ואומר אין לי כו' אבל באו עדים ממדה"י או דסקיא כו' סותר וי"ל דסיפא ראה שמתחייב היינו בעודו בפני ב"ד אמר קרבו כו' זה דוקא לרשב"ג או דמפרש גם סיפא לרבנן והוי פירושא דרישא דהא דאין לי עדים כו' אינו כלום ראה שמתחייב ואח"כ אף שיצא מב"ד ואח"כ אמר קרבו כו' אינו כלום להורות דוקא כה"ג שא"א לו לתרץ דיבורי' שאמר אין לי והרי יש לו רק דלרשב"ג לא מיקרי סתם טענותיו די"ל דלא הי' יודע שיש לו עדים כו' ולרבנן הול"ל א"י ומיקרי סתם שאמר אין לי ובזה קי"ל כרבנן וגמ' לא דחי לשון ר' דימי רק דאמר עד שיסתתה ויאמר קרבו דמשמע שניהם יחד בב"ד קודם שפסקו או מיד אח"כ וזה כרשב"ג אלא כי אתא רשב"י כו' לעולם סותר כו' עד סו' אבל באו עדים ממדה"י כו' סותר שוב מפרשין המשנה קרבו כו' או שהוציא מאפונדתו כו' אחר שיצא מב"ד רק שהי' מצוי כאן עדים וראי' וסיפא לרבנן לאפוקי באו ממדה"י והיינו לשון הרמב"ם דנו וחייבוהו וראה שנתחייב אמר קרבו כו' היינו אף אחר שיצא מב"ד וכ' אח"כ בד"א כו' כשאפשר לתרץ דיבורו לא מיקרי סתם כו'. אבל עכ"פ משמע מהרמב"ם דגם ברישא דוקא כשכבר דנו. מ"מ למ"ש נראה דנקיט דנו וחייבוהו משום דנקיט קרבו כו' ורוצה להשמיענו אחר שיוצא מב"ד דאל"ה בעודם בפני ב"ד גם רשב"ג מודה דהא ע"כ ידע מהם ולכך נקיט דנו כו' אבל גם אם לא פסקו עדיין ונמשך ויצא מב"ד ואמר אח"כ יש לי עדים ג"כ לא מהני. מ"מ פשט הלשון הרמב"ם שבכולם נקיט שאינו סותר הדין משמע דוקא כשכבר פסקו:

וכן מלשון רשב"י בגמ' לעולם מביא ראיה וסותר עד שיאמר אין לי כו' משמע אז אינו סותר הדין וגם במשנה י"ל אינו כלום דקאי ארישא דסותר ואינו סותר. דבאמת הטעמים שכתבתי ס"ק ז' לחלק בין מודה שחייב ואומר נזכרתי שפרעתי והרי עדים קצת דחוקים. ובפרט למ"ש הש"ך שם דהה"מ חולק אף דבאו עדים קודם שחזר ואמר נזכרתי אחר שבאו עדים ג"כ מהני. א"כ נסתר תירוץ הב' ובפרט קודם שיצא מב"ד מבואר סי' פ' לקמן בריב"ש ס' שצ"ב דאף פי' זר ורחוק יכול לפרש דבריו ולהיות חוזר וטוען ולמה לא יוכל לומר שכחתי ונזכרתי שיש לי עדים קודם שיצא מב"ד. ולכך אפשר דוקא אחר שפסקו וחייבוהו אז לא מהני. גם י"ל דהוי כקיבל עליו לדונו כמו שאין לו עדים. וכקבל הבע"ד בבי תרי דיש חילוק בין קודם גמ"ד לאחר גמ"ד. ובש"ע י"ל דאורחא דמילתא נקט בקרבו כו' כיון שבאמת ידע מהם למה לא אמר מקודם ואח"כ אמר. ומסתמא משום שחייבוהו אבל ה"ה קודם גמ"ד. ודוחק:

וכן הלשון בסמ"ג אמר אין לי כו' ודנו וחייבוהו ואח"כ הביא כו' אינו כלום וכ"ש אם אמר קרבו כו' הרי שכ' בדין הא' ודנו וחייבוהו. וכן קצת ראי' מפי' בעה"מ בגמ' שם דלא אמר גם אהא דאין הלכה כרשב"ג ה"מ דיעבד דמסתמא מיירי לכתחלה ע"ש. ואי כנ"ל אכתי איצטריך דס"ד דיעבד היינו אחר גמ"ד דאין סותרין דזה הדיעבד היינו לכתחלה דהא כבר פסקו לחיוב. אבל לכתחלה קודם שנפסק הדין דהוי לפסוק לכתחלה פוסקין כרשב"ג ואין מחייבין אותו קמ"ל אין הלכה כרשב"ג ומחייבין לי' ואי כנ"ל א"ש דקודם גמ"ד גם לרבנן אין מחייבין:

שוב ראיתי בב"ח כ' דמשמע דאף קודם גמ"ד לא מהני וכ' כן בשם המרדכי. וע"ש במרדכי לגירסא שלפנינו מבואר להיפוך דדוקא אחר גמ"ד. ויש ב' גרסאות ולגירסא א' אינו כלום גם קודם גמ"ד. ובשארית יוסף הובא בחידושי אנשי שם דאף לפי גרסא זו הא סותר למאי דמשמע מקודם מהמרדכי דדוקא אחר גמ"ד ומסיק דהא מיירי בקרבו פלוני כו' שידע מהם בודאי קודם שאמר אין לי עדים בזה פ' מרדכי לפי גרסא הנ"ל דלא מהני גם קודם גמ"ד אבל במביא עדים אח"כ סתם אף לגרסא הנ"ל מהני הרי שסובר דלא כהב"ח. ומה שפי' הב"ח הך ואצ"ל שבטור שזה הוא הכי היכא שחייבוהו ע"ש בסמ"ג א"א לפרש כן דאדרבא דין הראשון כ' וחייבוהו ולע"ד דלא מפקינן מהמוחזק באמר אין לי עדים וראי' והביא קודם גמ"ד:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה