חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות דינים · סימן ז
סעיף ה
אין ענ"ד ודוקא עד שמעיד כגון אם העיד א' מהדיינים בפני חביריו כו' א"י להצטרף עמהם לדון כו' אבל אם אינו מעיד כגון שהג' דיינים ראו המעש' אפילו כיונו ראייתן בתורת עדות אם ראוהו ביום כו' אבל אם ראוהו בלילה א"ד כו' ואם הוזמנו להעיד אף בעדו' אחרים א"ד:
(א) אין עד נעשה דיין כו'. והוא מש"ס (ר"פ ראוהו ב"ד) דפריך לא תהא ש"ג מראי' ומשני בראוהו בלילה ע"ש ואינו מובן החילוק ממ"נ אם ק"ו זה סברא דכיון שהב"ד יודעין בעצמם שזה לוה דעדיף מידיעתם ע"י שמיעה מעדי'. א"כ מה בכך שראו בלילה מ"מ יהיו יכולין לדון אח"כ ביום ע"פ ידיעתם שזה לוה דאטו הראי' בלילה אינה ידיעה ברורה רק גזה"כ שפסול לדון אבל עכ"פ ביום יוכלו לדון דג"כ לא תהא שמיעה גדולה כו' דמ"מ יודעים יותר בבירור שזה לוה כשראו בלילה מששומעין מעדים. וכולם כתבו הטעם דעד המעיד אינו נעשה דיין משום ועמדו או עשאאי"ל אבל לא כתבו טעם למה בראו בלילה יצטרכו להיות עד המעיד ידונו ג"כ עפ"י ראייתם. ואם נאמר דהך ועמדו גזה"כ הוא דוקא לדון עפ"י עדים אחרים לא ע"פ עצמם. גם בראו ביום איני מועיל הק"ו לא תהא שמיעה כו' דמ"מ גזירת הכתוב לדון דוקא ע"פ עדים אחרים ולומר דמטעם דיו לבא מן הדין כו' אתינן עלה כיון דהא דמהני הראי' ק"ו משמיעה דיו כו' דוקא ביום דחקירת עדים ת"ד וביום. זה דוחק גדול דאין זה ק"ו רק מסברא שהידיעה יותר ברור' מע"י שמיעה מן עדים וזו הסברא שייך גם בראו בלילה:
ונראה לע"ד דהא אמר פ' הכותב כגון אבא מר ברי דקים לי בגוי' כו' קרענא לשטרא כו' ופריך קרענא ס"ד ומשני מרענא כו' ע"ש. ומה פריך בפשיטות הא בממון א"צ עדים רק לידע האמת וכיון דברור לב"ד שזה אומר אמת למה לא הא ברוב וחזקה ואומדנא דגמל האוחר לר' אחא כו' מהני בממון ולמה לא יועיל קים לי בגוי' כנ"ל. אמנם נראה החילוק דהא בעינן משפט השוה לכולכם כדאמר ריש פ' החובל משפט א' ע"ש ולכך כשעדים מעידים על דבר שיש רוב או חזקה או מעשה של אומדנא כמו גמל האוחר כו' דכל ב"ד יכולין לדון על אומדנא זו שזה חייב שפיר יכולין לחייבו. אבל אומדנא כזו דידענא בי' דקים לי' דלא משקר דשאר ב"ד אין יכולין לדון ע"פ אומד זה שאינו אלא ע"א ממילא גם זה הדיין דקים לי' בגוי' ג"כ אינו יכול לדון יותר מב"ד אחר דבעינן משפט השוה לכל וכמו שב"ד אחר לא היו יכולין לחייבו כן הוא אף שברור אצלו מ"מ בתורת ב"ד אינו יכול לדון רק כשאר ב"ד ואינו מועיל מה שאצלו ברור כיון דאין ב"ד יכולין לחייבו לא נשתנה הדין אצלו מלפני שאר ב"ד. ולכך פריך בפשיטות ס"ד כו' כמו בדין מרומה דמ"מ יודע כנ"ל. וא"כ כיון דבתורת עדות אמרה תורה שאינו עדות עד שיעידו בב"ד דבעי הגדה ושיהי' יכול להזימו וכה"ג א"כ לא שייך כלל הק"ו לא תהא שמיעה גדולה מראי' כו' דבשמיעה שמגידים העדים בב"ד בהכשר שומעים מפי עדים כשרים שהאמינתם התורה אבל בראי' דאינו עדות הכשר כל שלא העידו בפני ב"ד א"כ דנין ע"פ עדות פסול שלא הכשירה תורה דכל שלא הגידו בב"ד אינו עדות ואיך יחייבוהו ע"י זה רק מחמת ידיעתם שיודעין שזה חייב וזה הוי רק כמו קים לי בגוי' הנ"ל דרק הם לבד ידונו כן דשאר ב"ד לא יוכלו לחייבו אין כאן עדות כשר שהעידו כנ"ל וא"כ אף שהב"ד זה יודעין שזה לוה אין יכולין לדון ולחייבו בתורת ב"ד רק בב"ד אחר כנ"ל ובב"ד אחר אין על מה לחייבו כנ"ל:
אך בראוהו ביום פריך הגמ' שפיר לא תהא כו' והיינו דהא כמו בעדים שמעידים לפני ב"ד דנין ומחייבין. ואף דב"ד אחר לא יחייבוהו דהא לא העידו בפניהם. וע"כ זה טעות שאם היו מעידין בב"ד אחר היו גם הם מחייבין וזה משפט השוה לכל דהן ב"ד כשאר ב"ד שמקבלין עדות ודנין א"כ גם בראו ביום שזה לוה שפיר כיון דנעשים ב"ד בשעת ראי' מיד שפיר יכולין לדון דהוי משפט השוה לכל דגם ב"ד אחר אם היו רואין שזה לוה ג"כ היו דנין כן ומחייבין ע"פ ראייתם וכהנ"ל לענין קבלת עדות כשהעידו בפני ב"ד זה כן עפ"י ראי' דלא תהא כו' ושפיר כשנעשין ב"ד לענין הקבלת עדות או בראיית המעשה מיד הן שוים לשאר ב"ד שאם הי' בב"ד אחר ג"כ היו דנין כן וגם הן יכולין לדון כנ"ל. אבל ראו בלילה דבשעת ראי' אין להן דין ב"ד רק מחר ביום ידונו ע"פ ידיעתם מראיית לילה א"כ אז כשנעשים ב"ד אין יכולין לדון יותר מב"ד אחר שהיו דנין על דין זה והא ב"ד אחר לא היו מחייבין אותו דאין כאן עדות כל שלא העידו בפני ב"ד דידיעת אלו עדיין אינו עדות המועיל וכשר כל שלא הגידו וא"כ גם הן עצמם בשעה שנעשים ב"ד ביום ומתחילין לדון על המעשה בתורת ב"ד ג"כ אין יכולין לדון יותר מב"ד אחר ואין יכולין לחייבו כלל עפ"י ידיעתם כמו בקים לי בגוי' הנ"ל דלא שייך שאם הי' ב"ד אחר קיה להו הי' ג"כ דנין דז"א דהא לא קים להו ואז שדן בתורת ב"ד אין ב"ד אחר מחייבין. ודוקא בקבלת עדות דכשמתחיל לדון בתורת ב"ד שמקבל עדות גם בפני ב"ד אחר הי' כן הדין וכן ממש בהנ"ל בראו בלילה דבשעה שמתחיל לדון בתורת ב"ד לא מהני מה שהוא יודע מכבר מקודם שהי' עליהם שם ב"ד דהא ב"ד אחר לא יודעין ולא יחייבוהו ממילא גם הן א"י לחייבן כנ"ל ולכך בלא הגדה ודאי לא מהני רק שיעידו לפני ב"ד ויהיו הם יכולין לדון אח"כ דגם ב"ד אחר היו דנין ע"פ עדותן כיון שהעידו כנ"ל ושוב ע"ז שייכים הטעמים דגזה"כ ועמדו כו' או דהוי עשאאי"ל משא"כ בראו ביום לא שייכי כלל דא"צ להעיד דהוי משפט השוה לכל ככל ב"ד כנ"ל וברור לע"ד בעזה"י:
ובזה יתיישבו כמה תמיהות בעז"ה פ"ב לכתובות גבי ג' שישבו לקיים ב' מכירין ח"י עדים כו' דדייק מינ' דדיינים המכירין חתימת העדים א"צ להעיד בפניהם וכ' תוס' דלפעמים מכירין החתימות ע"י שראו בלילה דאל"ה לא הוי איצטריך דהא ביום אף בדאורייתא יכול לדון עפ"י ראייתו דלא תהא כו' ע"ש. ואינו מובן כלל דמה שייך על הכרת החתימות שראו בלילה כיון דמ"מ מכירין עתה בט"ע דזהו חתימתם דאטו מה שראו שחתם כמה פעמים הוא העדות הא העדות הוא הכרה דעכשיו וזה ביום כיון שמקיימין ביום ושייך לא תהא כו'. וגם לא הוזכר כלל בגמ' ראו בלילה ע"ש ולמ"ש א"ש דאדרבא בקיום כיון שאין העדות על ראיי' מעשה כלל א"כ ממילא הי' כראו בלילה דהא לא נעשו ב"ד רק בשעה שיושבין לקיים השטר וא"כ אף שהן מכירין החתימות מ"מ כל שלא העידו אין ב"ד אחר יכול לדון כן ואף שיודעין הם שזה חתימתן לא מהני כמו קים לי' כנ"ל. דכשנעשו ב"ד צריכין לדון כב"ד אחר ולא מהני מה שהם מכירין כנ"ל כיון דלא שייך ראו ביום שיהיו נעשים ב"ד בשעת ראי' דלא הי' ראי' שמחייב כנ"ל רק הכרה וזה מתחיל להיות ב"ד כשמקיימין ואז לא מהני כנ"ל וצריכין להעיד בפניהם שיהי' עדות כשר ואז ידונו ורק משום דק"ש דרבנן גם בזה מהני למסקנא ע"ש. וזה טעם הרשב"ם ז"ל (ב"ב קי"ג ע"ב) דכוון להעיד א"נ דיין והקשו תוס' הא לא שייכי הטעמים דועמדו ועשאאי"ל. ולהנ"ל הטעם דכשכוון להעיד לא הי' עליו דין ב"ד אז בראי' ואח"כ לא מהני וצריך להעיד ושייכי טעמים הנ"ל. אך גם תוס' מודים כן ועמ"ש לקמן:
אמנם מתוס' דכ' גבי קיום כנ"ל משמע דלא ס"ל כטע' שכתבנו. ונראה לשיטת תוס' הטעם כמבואר לשונם ר"ה פ' ר"ב וב"ק פ' החובל וב"ב קי"ד דאם ידונו עפ"י ראיית לילה תהי' הראי' כקבלת עדות שהוא ת"ד שפסול בלילה ע"ש. והיינו דנהי דשייך הק"ו דלא תהא שמיעה כו' גם בראו בלילה דהא שייך הק"ו על הראי' של הב"ד מהראי' דעדים דמה כשראו עדים רק כשנתברר לב"ד ע"י הגדתם לפניהם דהיינו שמיעה שראו העדים דנין הב"ד מכ"ש שראו בעצמם וזה ק"ו גם אראו בלילה דעדות מהני גם ראו בלילה. רק דמאי בכך שיש ק"ו הא התורה פסלה תחלת דין בלילה אף דראיית עדים כשר מ"מ כשקבלו עדות בלילה וגמרו למחר פסול ממילא כשדנין למחר על מה שראו בלילה הוי הראי' תחלת דין כמו קבלת עדות שהוא המעשה המחייבת שדנין עלי' אח"כ כמו כן הראי' שיחייבו על ידה וידונו ביום על זה הוי הראי' ת"ד שפסול בלילה ואף דלא דמי לכאורה בשלמא קבלת עדות שהי' בלילה פסול שאין להן דין ב"ד והוי כהעידו חוץ לב"ד או מה שטענו לפניהם הוי כטענו שלא בב"ד דיכולין לחזור ולטעון וממילא כשגומרין דין למחר ע"פ עדות או טענות הנ"ל פסול גם דיעבד דהוא שלא כדין שאינו חייב כלל משא"כ הראי' שראו בלילה שזה לוה איך שייך שפסול דיעבד בשביל שהיא לילה מ"מ ראו בבירור שלוה וגומרין מחר כדין שחייב. וצ"ל לתוס' דפסול לילה הוא משום כשתחלת דין בלילה גזה"כ שגמר דין שלהם פסול אח"כ גם ביום לא מצד שהת"ד פסול לבד רק שהגמ"ד ג"כ פסול כשת"ד הי' בלילה. וא"כ גם בראו בלילה אף שאין הראי' בטלה מ"מ כשגומרין למחר שנעשה ממילא הראי' ת"ד ושוב פסול גמ"ד שלה' כיון שהי' תחל' דין בלילה כנ"ל ולטעמייהו אזלי דפסול דיעבד ג"כ דלרשב"ם דיעבד כשר א"כ הראי' הוי דיעבד אך אין רשאין לדון ולגמור אח"כ ביום דזה חשוב לכתחלה דעי"ז יהי' נעשה הראי' ת"ד ויש לדחות. או די"ל לתוס' ג"כ כנ"ל כיון דבשעת ראי' לא הי' אפשר לחשוב הראי' לת"ד דהא פסול ואין דנין בלילה ושוב שם עדים על הראי' כמו ראו שנים ושוב א"א לדון בלי הגדה ושוב שייך ב' הטעמים לפסול כנ"ל. עכ"פ בין כך וב"כ צ"ל גם לתוס' דמצד הידיעה לחוד א"א להם לדון בתורת ב"ד דא"כ מה בכך שראו בלילה בשלמא כשהי' קבלת עדות בלילה אין כאן ידיעה כיון שפסול וממילא פסול הגמ"ד אבל בראו נהי דנימא כנ"ל מ"מ יודעים ביום שזה לוה וידונו מחר עפ"י ידיעתם בבירור שזה חייב וממילא לא יחשב הראי' כלל ת"ד דאף שלא הי' אז ב"ד והיו עדים מ"מ הידיע' ביום וידונו כנ"ל. וע"כ כנ"ל דכמו בעדים דילפינן (ערכין י"ח) מאו ראה דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול ואף דהא עתה הם כשרין ויודעין ברור שזה חייב והידיעה כשהן כשרים וע"כ דאין עדות מצד הידיעה לחוד רק בהמעשה שגורם הידיעה. כן בב"ד לדון ג"כ על הידיעה לחוד לא מהני רק מצד המעשה הגורם הידיעה קבלת עדות או הראי' כנ"ל. ואף דמסברא לא דמי דעדים הא צריכין דרישה וחקירה מה"ת ולא מהימני על הידיעה בלי מעשה ולכך גם מדרבנן דא"צ דו"ח אבל מ"מ אינו עדות רק על המעשה ועל ידיעה לחוד אין מאמינים להם משא"כ ב"ד שיודעין יוכלו לחייב מצד הידיעה לחוד אך י"ל שהוא בכלל כל הפסול להעיד פסול לדון וכדיליף בירושלמי הובא ברי"ף פ' ז"ב אמרה תורה הרוג עפ"י עדים ועפ"י דיינים ע"ש דהא נראה דג' שראו כשהיו פסולין שזה לוה ונעשו כשרים אינן יכולין לדון אח"כ ולחייבו מצד ידיעתם שראו בפסלות ואף דיודעין בבירור עכשיו. וע"כ דדמי לענין זה לעדים דצריך ראיית מעשה הגורם הדין לחייבו כנ"ל. ובהא דלסלקו ולדיינו (ב"ב ע"ג) היינו בעדים אחרים ע"ש:
ולכך סוברים התוס' גבי קיום דהעדות היא ההכרה וכיון דכשר עדות כזה שוב גם בתורת ב"ד כשר ושייך הק"ו דלא תהא כו'. דזה הוא הת"ד כשיושבין לקיים והוא ביום. ולכך פי' ר"י דמכירין החתימות ע"י שראו בלילה היינו כשאין ט"ע גמור עכשיו רק העדות ע"י שראו שחתם בלילה. וכמו שצריך לפרש גבי נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן דצריך גדול עמו כו' ואף דהא מכיר עצמו בגדלות. ומשמע דשייך גם בזה תחלתו בפסול כו' ויש שם עדות על ראיית מה שחתם אז אף שלא הי' צורך כלל כן יהי' חשוב ת"ד אם יקיימו עי"ז כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן סימן מ"ו בעזה"י:
שוב ראיתי שבעה"מ והרמב"ן (פ"ב דכתובות שם) נחלקו בזה ובמלחמות דחה כנ"ל דלא שייך ראו בלילה בקיום שהעדות רק הכרה ע"ש:
(ב) נעשה דיין כו' רשב"ם (ב"ב קי"ד) כ' הטעם דכ' ועמדו ב' האנשים כו'. נראה דאין הטעם משום דהעד צריך לעמוד והבית דין בישיבה וא"א לעמידה וישיבה כא' כמו שכתב הרמב"ן ב"ב(שם). דא"כ הא ת"ח מעיד מיושב כמבואר בש"ס (ר"פ שה"ע) דעשה דכ"ת עדיף וא"כ ב"ד מומחין למה אין נ"ד. רק טעמו מדכ' שני האנשים לפני ה' מוכח שיהי' עדים אחרים לפני הב"ד וממילא אף ת"ח פסול כנ"ל. אך מ"מ קשה להפ' דדיעבד כשר יושב ועמדו אינו לעיכובא רק למצוה והיכא דא"א מעיד לכתחלה מיושב כדאמר בירושלמי פ' מ"ש (הובא בב"י סי' י"ז) ובש"ע פ' כן סי' י"ז א"כ גם אין עד נ"ד נימא דדיעבד כשר כשדנו דכיון דהך קרא דועמדו רק למצוה א"כ מה דכ' ב' האנשים לפני ה' ג"כ למצוה דמנ"ל למפלגינהו ואפשר דלרשב"ם באמת כשר דיעבד כשדנו דלא מצינו בש"ס מפורש להיפוך רק אין נ"ד דאין רשאי לדון וכן לשון הרמב"ם:
והי' נראה קצת ראי' לזה דאמר סנהד' ע"ח טריפה שרבע כו' פטור דהוי עשאאי"ל רבע בפני ב"ד חייב דכ' ובערת הרע מקרבך וכן טרפה שהרג ג"כ כנ"ל ע"ש. וכ' תוס' דמיירי שראו ביום דבלילה אין עד נ"ד ע"ש. ותמוה מה לו להזכיר משום ובער הרע כו' ואי ס"ל כר' טרפון (פ' ראוהו ב"ד) לימא הלכה כר"ט דעד הרואה נ"ד בדיני נפשות. ולמ"ש מיושב כיון דטעמא משום ועמדו כו' והיכא דלא אפשר הוי כדיעבד דאינו מעכב כדאמר בירושלמי גבי חולה שמעיד יושב לכתחלה וא"כ בשאר אין עד נעשה דיין לא משכחת לא אפשר דהא אפשר שיעידו בב"ד וידונו אחרים אבל טרפה שהרג או רבע בפני ב"ד דאם יעידו לפני ב"ד אחר לא יועיל דהוי עשאאי"ל שוב לא אפשר והא כ' ובערת הרע כו' ושפיר נעשין דיינין לכתחלה ומיירי שפיר אף ראו בלילה וקמ"ל בטרפה דמהני כנ"ל:
אך משמעות הפ' דגם דיעבד לא מהני והי' אפשר לומר כמו דאמר ביבמות (ק"ד) גבי קריאה לא מעכבא ורק למצוה מן התורה מ"מ בעינן ראוי לקריאה ומייתי דר"ז כל הראוי לבילה כו' כיון דכ' בלולה ולא כ' יבלל מ"מ כיון שהוא מה"ת בעי ראוי ע"ש בתוס' וממילא נהי דעמידה לא מעכב מ"מ עכ"פ בעינן ראוי לעמידה וכן הדיין ראוי לישיבה וכשר קבלת עדות מעומד דיעבד אבל שיהי' העד נעשה דיין דאינו ראוי לעמידה וישיבה כא' גם דיעבד פסול אך ז"א דא"כ כדפסול בחליצה אלם דאינו ראוי לקריאה יפסול בעדות חולה וחיגר דאינו ראוי לעמידה והא בירושלמי מכשיר חולה דאינו יכול לעמוד וע"כ דלא בעינן ראוי בזה. וצ"ל נהי דועמדו אינו לעיכובא משום דלא כ' ויעמדו כמ"ש תוס' יבמות ק"ג ד"ה בין עומד כו' אבל מאי דכתיב שני האנשים לפני ה' שצריך עדים מיוחדים וב"ד מיוחד זה לעיכובא דמהיכא תיתי שלא יעכב. ומ"מ קצת דוחק כיון דחד קרא הוא ועמדו רק למצוה י"ל גם זה כן: ואפשר לומר דהא דלא מיפסל דיעבד כשעברו וקבלו עדות יושב או הם עומדין ולא אמרינן בי' אי עביד לא מהני הוא כחילוק הסמ"ע וש"ך במקח בשבת שאין האיסור גוף הדבר רק מצד אחר והי אפשר לעשות בחול מקח זה ע"ש סי' ר"ח. או כיון דאיסור הוא משום כבוד הב"ד וא"א לתקן האיסור גם אם לא יועיל וא"כ לענין איסור זה שלא ידונו כשהן בעצמם העדים שוב גוף הדין באיסור מה"ת ואי עביד לא מהני דלא הי' אפשר בהיתר וגם יתוקן כשנאמר שאין דינם דין. ולכך אף דהך דשני האנשים לפני ה' שלא ידונו כשהן העדים יהי' רק למצוה כמו ועמדו כו' מ"מ גם דיעבד כשעברו לא מהני ופסול כנ"ל. ומ"מ מיושב הך דטרפה שהרג בפני ב"ד כו' דשם כיון דלא אפשר דחשיב דיעבד שעי"ז מותר לכתחלה כירושלמי הנ"ל בחולה שוב שפיר מהני ונעשין דיינים לכתחלה כיון דקרא לא לעיכובא לא עברו כנ"ל:
ויש לישב גמ' הנ"ל לדעת הרשב"ם דקבלו עדות בלילה כשרה דיעבד רק בלילה כיון דאסור הוא לכתחלה מורה הראי' שנעשים עדים כיון דבתורת דין אסור ע"ש. וא"כ זה בשאר דינין אבל בטרפה דאם לא יהיו נעשים דייני' בשעת ראי' לא יוכלו לחייבו כלל שיהי' עשאאי"ל כנ"ל והיכא דלא אפשר הלכתחלה כדיעבד כנ"ל וכ' ובערת הרע כו' שפיר נעשים דיינים בשעת ראי' גם בלילה. דאין איסור כלל ודיעבד מהני ושפיר דנין למחר ונעשים דיינים כמו ראי ביום כנ"ל וא"ש:
אמנם טעם זה של ועמדו לא שייך רק לענין שלא יהי' סגי כשמעידים לפני אחד ויהיו נעשים דיינים בשעה שמעידים לקבל עדות עצמם שיהי' חשוב ג' לקבלת עדות כמו דסגי בקיום שטרות מעידין לפניו כו' כע"ש הר"ן שם פ"ב דכתובות ע"ז שייך טעם הנ"ל דאין כאן שני אנשים לפני ה' שצריך ב"ד אחר שיעידו בפניהם אבל כשמעיד לפני ג' שלא יוכל אח"כ לגמוני הדין לא שייך טעם זה וזה דחיית הירושלמי טעם זה כמ"ש רמב"ן ב"ב ואי משום עמידה ליתוב חד כו' ע"ש ואיך כ' רשב"ם זה לטעם על אענ"ד. וצ"ל דהגזה"כ הוא ב' האנשים היינו כשיש עליהם שם עדים תו כוונו להעיד או הגידו בב"ד שוב צריך דוקא לפני ה' שיהי' ב"ד אחר פוסקין הדין וקאי על הגמ"ד דדוקא ב"ד אחר לא הם וכן מבואר לשונו ב"ב שם:
מ"ש לעיל כיון דחד קרא מנ"ל דיעבד לא קשה דהא ממעטינן נשים מהאי קרא ב' האנשים כו' ופסול דיעבד וע"כ רק מה שהי' נראה לחכמים מסברא שאינו מעכב דרשינן אלכתחלה כמ"ש תוס' יבמות ק"ד ע"ב או כמו בבילה מדלא כ' ויבלול כן בעמידה מדלא כתיב ויעמוד משא"כ בשאר דברים רק בקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב. שוב ראיתי ברי"ו במשרים נ' כ' טעם רשב"ם משום ועמדו כמ"ש לפי שהב"ד צריכין לישב והעדים לעמוד וא"א לעמידה וישיבה כא' ע"ש:
(ג) בפני חביריו כו'. כ' סמ"ע בע"ש כ' חבירו והוא מעות דקבלת עדות בעי ג' ע"ש. ואינו טעות דקא אי הוי ענ"ד כמו בקיום גם בכה"ג הי' מהני דנ"ד לקבל עדות עצמם כמ"ש הר"ן כנ"ל. רק מ"מ האמת כהסמ"ע דגם בפני חביריו שמושיב עוד ב' ג"כ לא מהני אף שהי' קבלת עדות בג' ורבותא הוא כנ"ל., ובש"ע ודאי צריך להיות חביריו דהא כ' שא' מעיד ועכ"פ צריך עוד ב' רק בע"ש כ' א' או ב' בפני חבירו בזה שייך כנ"ל. מלשון זה דש"ע בפני חביריו כו' משמע דוקא שמושיב עוד א' מהשוק ומקבלין עדותו ואח"כ מעיד הב' לפניו ולפני ב' האחרים דהוי כל א' מכלל מקבלי עדות של השני לא יוכלו לדון אח"כ אבל כשמעידים שניהם בפני ג' אחרים אפשר דיכולין הן להצטרף עם אחר לדון ולגמור הדין ובשלמא להרשב"ם גם כה"ג ודאי פסול דהיו נעשים עדים וגזה"כ שלא יפסקו הדין כמ"ש לעיל. אבל לתוס' דאף זימנם אינו פוסל היכא דמקוים ועמדו כו' ויכול להזימם. ובזה הי' מקוים ועמדו לפני ג' כנ"ל וכן אותן המקבלי עדות יוכלו לקבל הזמה ג"כ עליהם. אך מ"מ ודאי לא מהני דעל מה ידונו ויפסקו שחייב על הראי' הא היו רק ב' ועל הידיעה לא מהני כנ"ל על עדות עצמם שהעידו בפני הב"ד ושוב אין זה רק עדות שראו שנחקרה עדות בב"ד ואף דקי"ל דזה עדות כשר ראינו שנחקרה בב"ד ע"ש לקמן סי' ל' (סי"א בט"ז) מ"מ הא תוס' לא נחלקו ארשב"ם רק משום דראי' בלא הגדה לא חשוב עד עדיין כנ"ל וא"כ אלו שידונו על ההגדה שוב הן עדים בודאי ולא מהני. אך זה רק לטעם הב' של תוס' (ב"ב קי"ד) אבל לדידן למ"ש הש"ך דראי' פוסל בנמצא קא"פ ואעפ"כ כאן אינו פוסל והוא כטעם א' של תוס' דמקוים ועמדו וי"ל וזה שייך גם בהנ"ל. אך מ"מ לא מהני דתוס' כ' שפיר כשמעידין אחרים בפניה' דשפיר פוסקין עפ"י הקבלת עדות מאחרים ויש להן תורת ב"ד דמקוים ועמדו כו' אבל בזה שהן העידו וע"כ יפסקו ע"ז שראו שנחקרה עדותן ועדות זה הוי כראו בלילה או שנים שראו שנחקרה כו' ואף אם הן ג' והעידו מ"מ הא ע"כ הן עדים בשעת הגדה ואין עליהם תורת ב"ד רק עדים שראו שנחקרה ושוב צריך ע"ז העדות ועמדו ושיהי' יכול להזימן וכמו אם ראו ב' שנחקרה עדות בב"ד דג"כ אין נעשים דיינים אח"כ כנ"ל וכאן אף שהן ג' ג"כ הוי כב' כיון שהן היו המעידים א"א לומר שהן ב"ד בשעת עדותם על זה שנחקרה עדותן והן עדים גם על זה ושוב לא מהני דלא מקוים ועמדו ואאי"ל ומה שמקוים ועמדו על המעשה הא ע"ז אין דנין דהי' בלילה והפסק שיהי' ט"פ העדות דנחקר' לא מקוים ועמדו כנ"ל ושפיר לא מהני וכן הוי עשאאי"ל ג"כ ע"ז העדות שנחקר מדות בב"ד כנ"ל:
אמנם אם היו עדים אחרים בשעה שהעידו הן לפני ב"ד וחוזרי' אחרים הנ"ל ומעידין בפניהם שנחקרה עדות שלהן בב"ד יהיו הן עצמן רשאין לדון דהא שפיר דנין ע"פ עדים שראו שנחקרה עדות דמאי חילוק בין עדות שלהן או דאחרים דבשלמא לרשב"ם כיון שכבר שם עדים עליהם פסולין וכן לתוס' לתירוץ הב' דרק משום דלא הגידו כנ"ל אבל לטעם הנ"ל הא בזה מקוים ועמדו וגם יכול להזימם כנ"ל וא"כ הי' משכחת עד המעיד שנעשה דיין. אך נראה דלא מהני דהא עדים החתומים כנחקרה בב"ד דמי וא"כ כיון שבא לפניהם כשהן ג' וביום א"כ רואין ביום שנחקרה עדות בב"ד ויוכלו לדון ע"ז אי נימא כנ"ל. ובשלמא להרמב"ם ור"ת ז"ל דבעינן ראוי להגדה רק כשבא השטר לב"ד הוי כנחקרה ע"ש וממילא שפיר אין נ"ד דחשוב כמעידים בפני עצמם וליכא ועמדו וגם אאי"ל כנ"ל אבל לרש"י ושאר פוסקים דחשיב מיד כשחתמו כנחקרה עדותן בב"ד א"כ רואין עתה בג' וביום עדות שנחקרה ויהיו יכולין לדון ע"פ עדות זה שנחקרה כנ"ל. ולכך נראה דצריך להיות ועמדו לפני ה' על הב"ד שגומרין הדין שיהיו אחרים לא העדים עצמם ולכך אף שהעידו בפניהם שנחקרה עדותן בב"ד מ"מ כיון שאותו ב"ד לא גמרו הדין רק שהן יגמרו לא מקוים בעדים שהעידו לפני הב"ד על גוף הדבר ועמדו דאף שמעידין שנחקרה כו' מ"מ אין הגמ"ד על פיהם רק דמאמינים להם שהראשונים העידו על ההלואה ויכולין לגמור הדין כאלו העידו הראשונים בפנינו וכיון שהן העדים לא מהני כנ"ל ומ"מ דוחק דמנ"ל למדרש כן דהא ועמדו לפני ה' קאי רק אשעה שמעידים ואין צורך עוד אח"כ להעיד ויכולין לגמור הדין וממילא כיון שהעידו לפני ב"ד אחר מקוים ועמדו כנ"ל. אך טעם השני שייך דהוי עשאאי"ל כיון דהזמה בגמר דין תלי' דאין נעשים זוממין עד שיגמור הדין לא סגי במה שיוכלו ב"ד המקבלי עדות לקבל הזמה רק הב"ד שגומרין הדין כנ"ל. ובפרט לטעם הגה' מרדכי פר' אד"מ דכיון דלמפרע נפסל לא הי' גמ"ד ע"ש א"כ גם בהנ"ל שייך טעם זה דאם יוזמו יהיו פסולין משעה שהעידו ממילא הי' ב"ד פסול לגמר הדין ולא יהי' חשוב הזמה:
וזה שייך גם בעדי שטר כשיגמרו הדין בעצמם לחיוב כנ"ל וכן כשהעידו הן ואחרים מעידין אח"כ בפניהם שנחקרה עדותן בב"ד דמ"מ יהיו פסולין משעה שהעידו ויהי' גמ"ד בפסולין ולא הוי הזמה וכן לטעם שכ' אח"כ ע"ש. אמנם זה נראה דאם העידו בב"ד ונגמר הדין לחיוב שוב כשהן ג' יכולין לדון אח"כ ולחייב כשמכחיש שלא נגמר דינו וכה"ג דהא בעדות זה לבד מחייבין מיתה וממון כמ"ש פ"ק דמכות מעידין אנו שנגמר דינו כו' וכשהן ג' וביום שייך לא תהא כו' או כשאחרים מעידין לפניהם שנגמר הדין אף שהי' עפ"י עדותן מ"מ יכולין הם לחייב דשפיר תועיל הזמה כנ"ל דאחרים גמרו הדין כבר עפ"י עדותן אבל כשהן רק ב' או בלילה שהי' גמ"ד של הב"ד אחר בלילה עפ"י עדותם א"י לדון אח"כ ולחייב דאף דאם אמת שנגמר הדין כבר חייב ע"ז עצמו אין יכולין לדון דצריך ע"ז עדות שנגמר הדין והן שהיו עדים ע"ז שנגמר הדין אין נעשים דיינים ושייכי טעמים הנ"ל. וכן אפי' ב' אחרים או ג' בלילה שראו גמר דין של ב"ד לחיוב מ"מ אין נעשים דיינים אח"כ למיחות לנכסי' כנ"ל. וראי' לזה דהא הנ"י סנהדרין פ' אד"מ מפ' דצוואת הש"מ הוי גמר דין פסוק ממש ע"ש ואעפ"כ דוקא ג' וביום אבל ב' או בלילה נעשו עדים גם על זה שהי' גמר דין ושוב אנ"ד כנ"ל ע"ש. אך אינו מוכרח שהנ"י כ' שהצוואה בעצמה פס"ד שנפסק בפני אלו שהן ב"ד ע"ש. וי"ל דוקא כשהוא בפני ב"ד אז חשוב פסק דין משא"כ בפני ב' או בלילה אינו פס"ד כלל והיינו דמיעטה תורה ביום אתה מפיל כו' אבל היכא שהוא גמ"ד ממש בב"ד י"ל דאף בלילה מ"מ כיון שיודעין שכבר נגמר הדין וא"צ ב"ד אחר יכולין הם בעצמם ג"כ לחייב ולמיחות לנכסי' כיון דלאו בתורת ב"ד דנין שא"צ עוד כנ"ל:
והי' מיושב בזה מה שתמהו תוס' ב"ב שם לר"מ דמוכח מהקישא דריבים פסול לילה למה לי' ביום הנחילו שא"א מפיל בלילה כו' ותירצו דסד"א כיון שמשונה שא"י לומר לב"ד אחר אזילנא כשר גם בלילה ע"ש. ותמוה מאי ענין זה לזה. ולמ"ש א"ש דה"א כיון דא"י לומר לב"ד אחר כו' ומה"ט גופי' ס"ד דגם בלילה מהני דבכל דוכתי גמ"ד דכ"ד פסול לילה מהקישא דריבים כו' אבל הצוואה שהוא ג"כ גמ"ד וכשר גם בלילה שוב יכולין גם הם עצמם להעמיד כל א' בשלו דא"צ דין עוד. וקמ"ל ביום אתה מפיל דמה שהצוואה כגמ"ד זהו דוקא כשהוא בפני ב"ד ג' וביום כו' משא"כ לילה אינו כלל כגמ"ד כנ"ל וא"כ אדרבה משמע קצת דכשהוא גמ"ד בב"ד כשר אף בלילה א"צ עוד לדיינים ויכולין גם הם עצמם למיחות לנכסי'. ואינו מוכרח די"ל מ"מ כיון שאין אותו הב"ד לפנינו ואינו ידוע אם נגמר הדין צריך ב"ד לדון ע"ז כנ"ל:
ולשון רש"י ז"ל סנהדרין ל"ד ע"ב ביום הוי צוואת ש"מ דין פסוק וא"צ עוד לדיינין ובלילה לא הוי דין פסוק וצריך דיינין ואלו השומעין יעידו בפניהם ע"ש משמע כנ"ל:
(ד) א"י להצטרף עמהם לדון. לפי' הסמ"ע בפני חביריו שנצטרף עוד א' מהשוק לקבל עדותו ועלה כ' שא"י להצטרף עמהם ולא כ' כשנסתלק השלישי. ומשמע דאף שיש הג' מ"מ א"י להצטרף גם הוא עם הג' ומשמע כדברי המשנה למלך (פט"ז מה"ע) דגם בדיינים נמצא א' קרוב או פסול בטל אף שהן ד' כמו בעדים ע"ש לכך כאן אף שיש ג' זולתו ומקוים ועמדו וגם יוכלו הג' לקבל הזמה מ"מ כיון שגם הוא יצטרף הוא ב"ד א' של ד' וצריכין שיהי' כל הב"ד ראוין לקבל הזמה וכיון שהוא פסול בטל ג"ד שלהם. ולטעם המרדכי ג"כ כנ"ל שיהי' למפרע נפסל ויהי' בהב"ד של ד' נמצא א' פסול שבטל הכל דאל"ה הוי שפיר י"ל שנשארו ג' כשרי' כנ"ל. אך אפשר דלשון להצטרף ממילא משמע כשנסתלק הג' שצריך לצירופו משמע מש"ע דאף שהוא א' בתורת ע"א לחייב שבועה ג"כ אין נעשה דיין. ואף דהא לענין חיוב שבועה לא שייך הזמה מ"מ הא צריך עד כשר שכשיצטרף עם עוד א' יחייבו ממון כמ"ש הרמב"ם (פ"ה מה"ע) שאין מחייבין שבוע' אלא בעדות כשר הראוי' להצטרף ע"ש ובזה אינו ראוי לצירוף שיהי' עשאאי"ל:
הסמ"ע כ' הטעם דאין עד נ"ד דהוי עשאאי"ל. ובתוס' כתובות דחו זה דא"כ קרובים לדיינים יפסלו וע"כ משום דיכולין להזימן בב"ד אחר ע"ש. אך הסמ"ע כ' לדידן דלקמן סי' ל"ג פ' באמת דקרובים לדיינים פסולין ע"ש. ולהחולקים שהביא סמ"ע שם דבממון לא בעינן עשאי"ל כמו דלא צריך דו"ח א"כ יהי' עד נ"ד ג"כ. אך הא לא יחלוקו על הש"ס דגם בממון אין עד נ"ד כדאמר ב"ב וב"ק וכמה דוכתי. א"כ אותן הפ' דסוברים בקרובים לדיינים דפסולין דבעי בממון י"ל סוברים גם באין ענ"ד טעם זה כמ"ש הסמ"ע אבל פוסקין המכשירין שם וסוברין שגמ' דידן חולק על הירושלמי ושלא צריך בממון עשאי"ל או משום די"ל בב"ד אחר א"כ ע"כ באין עד נעשה דיין טעם אחר או משום ועמדו או מביום הנחילו כו'. אבל עה"פ אין עד נעשה דיין גם בממון לכ"ע דזה מבואר בש"ס כנ"ל:
אמנם יש להקשות למאי דמסקי תוס' ב"ק פ' החובל עיקרי טעמא דאין עד נ"ד דילפינן מביום הנחילו כו' דבלילה שוב אין עושין דין למחר וע"כ דאין עד נ"ד. ולהנ"ל קשה אגמ' גופי' כיון שמה"ת צריך עשאי"ל גם בממון א"כ דלמא מש"ה אין ענ"ד בראו בלילה דהוי עשאאי"ל וממילא עכשיו דתקנו משום נעילת דלת דא"צ דו"ח יהי' ענ"ד דא"א ללמוד מקרא דביום הנחילו פסול אחר בלא טעם דיכול להזימו דביום הנחילו אינו מיותר דאיצטרך למפסל לילה לתחלת דין רק ממילא כמ"ש תוס' דמשמע גם למחר אין עושין דין מוכח דאין ענ"ד ודלמא משום דכיון דצריכין להגיד פסול מה"ת משום עשאאי"ל. ותוס' לטעמייהו א"ש דדחו טעמא דאאי"ל כיון שיכולין להזימם בב"ד אחר וקרובי' לדיינים כשר א"כ שפיר מוכח מביום הנחילו דגם לדידן אין ענ"ד דע"כ פסול אחר הוא שפסלה תורה. אבל לדידן דפסקינן כירושלמי ורי"ף הנ"ל דקרובים לדיינים פסולים דחשוב עשאאי"ל ואעפ"כ בממון לא צריך עשאי"ל מדרבנן וא"כ א"א ללמוד מביום הנחילו כו' לפסול גם לדידן בממון כנ"ל. וכן לטעם המרדכי דגם בב"ד אחר לא תועיל הזמה והוי שאאי"ל לגמרי א"כ אין ראי' לדידן ומנ"ל לש"ס למפסל בממון. וצ"ל דלהפ' הנ"ל באמת טעמא משום ועמדו כרשב"ם ולא מביום הנחילו ולכך פסול בממון גם עכשיו. ותוס' לטעמייהו שפיר הפסול נלמוד מביום הנחילו:
ומשמעות המרדכי ותוס' כהש"ך לקמן סי' ל"נ דאף דהי' תקנת חכמים דאין צריך דרישה וחקירה אבל עשאי"ל בעי ואף אי לא נאמר כהש"ך לענין זה דאם חקרו ואמר א"י באיזה יום דבטל היינו משום דגם זה בכלל התקנה שא"צ דו"ח אבל מאי דפסול מצד עצמו שאאי"ל אף אם יודעין החקירות ע"ז לא הי' התקנה וממילא קרובים לדיינים או ליעשות דיין בעצמו דאאי"ל פסול דלא שייך ע"ז נעילת דלת דאפשר באחרים. וראי' לזה דהא מבואר וברמב"ן ור"ן פ"ב דכתובות דבשטר משום דמשכחת הזמה כשאומרים בזמנו כתבנוהו שוב פסול קרובים לדיינים ע"ש ומה טעם לזה הא כשר השטר אף שאין אומרים בזמנו כתבנוהו ואף שלא יוכלו להזימם א"כ מאי מוסיף פסול כשקרובים לדיינים ומה בכך שאפשר כשיאמרו כנ"ל. אך זה הטעם שכתבנו דאף שאין אומרים בזמנו כתבנוהו אף שאאי"ל הוא מצד שאין אומרים החקירות וזה הכשירו חכמים אבל פסול דקרובים כו' שפסול מצד עצמו שאאי"ל נשאר פסול דלא תיקנו. רק לכאורה ממילא לא שייך למפסל משום עשאאי"ל כיון שאין שום חילוק בין קרובים לדיינים או רחוקים דבין כך ובין כך לא משכחת הזמה. ע"ז כתבו הטעם כיון דמשכחת הזמה כשאומרים החקירות בזמנו כתבנוהו ומצד שהן קרובים לדיינים לא יועיל הזמה גם בזה אם יאמרו ושוב מגרע כח ההזמה במה שהן קרובים לדיינים וע"ז לא הי' התקנה שוב נשאר הפסול עשאאי"ל מצד קרובים לדיינים ופסול גם בזה כנ"ל וכמ"ש רש"י (ר"פ היו בודקין) בא"י א' מהחקירות דכיון שמגרע ומחסר כח הזמה פסול ע"ש ולכך פסול שפיר לדידן קרובים לדיינים או עד ליעשות דיין אף בממון וגם עדי השטר פסולין לדון כיון דאפשר בהזמה כשיאמרו בזמנו כו'. רק לבעה"מ דלעולם ליכא הזמה בשטר י"ל דאין חילוק בין הן בין אחרים ושפיר נכלל בכלל התקנ' דא"צ דו"ח כיון דאין שום גרעון:
עוד נראה לע"ד דלשון הירושלמי והרי"ף (פ' ז"ב) בקרובים הגע עצמך אם הוזמו לא מפיהם הן נהרגין ומשלמין כו' ע"ש אינו מורה משום עשאאי"ל. ונראה דעיקר הטעם דאף דדחו בש"ס (פ' ז"ב) בקרובים העדים זה לזה טעמא דרב"ח דאמר כיון דאין עדים נע"ז עד שיוזמו שניהם הוא בכלל לא יומתו אבות על בנים ודחי דהזמה מעלמא אתי כו'. היינו דהא אין עדות הקרוב עליו ורק בלא הוא לא הי' עדותו מועיל וגורם ע"י שמועיל עדותו וממילא חייב ולכך אינו בכלל לא יומתו כו' בעדות בנים שזה כשהקרוב מעיד עליו שתלוי אם עדותו אמת וכדין מחייב קרובו משא"כ בזה לזה כנ"ל. וכשהבע"ד קרובים לדיינים ג"כ בכלל לא יומתו דע"י דין שלהם מחייב קרובים ותלוי חיוב שלו אם פוסקים כדין אי לא הוא בכלל לא יומתו משא"כ הנ"ל. וא"כ שפיר כ' הירושלמי בעדים הקרובים לדיינים כיון דאין נעשין זוממין עד שיוגמר הדין ובלא גמר דין אין חייבין אם שקר העידו בתורת הזמה וא"כ חיוב זה שדנין הדיינים עפ"י עדותן אם הבע"ד חייב או לא חייב זה עצמו דנין על העדים אם שקר העידו אם חייבים או לא וכיון דקודם גמ"ד אין חיוב עליהם א"כ בזה שגומרין הדין שהלוה חייב עפ"י עדותם יש בגמר דין זה שהעדים מחויבים אם שקר העידו ושפיר בכלל לא יומתו כו' דממש מתחייבים, ע"י קרובים שפוסקין עליהם חיוב אם יוזמו וזה משפט של העדים ג"כ אם לגמור הדין לחיוב עפ"י עדותם ומחויבים אם שקר העידו או שלא לפסוק חיוב ואינם חייבים ואינו דומה כלל לקרובים זה לזה כנ"ל, ושפיר אמר אם הוזמו לא מפיהן נהרגין ומשלמין כו' והוי כדין על קרוב ורחוק דבטל הכל דפלגינן דיבורי' לא שייך בזה דתליא הא בהא והוי בכלל לא יומתו כפשטי' ואינו כלל משום עשאאי"ל רק דכיון דאפשר בהזמה שוב דין זה גם על העדים כשיוזמו ולכך גם בשטר שפיר כיון דמשכחת הזמה באיזה אופן כשאומרים בזמנו כתבנוהו כו' שוב גם עליהם הגמר דין ובטל כנ"ל. וממילא גם בעד נעשה דיין הטעם כנ"ל דאם הוזם גם בב"ד אחר מ"מ יהי' חייב בשביל גמ"ד של עצמו והוי כדן עצמו לחייב בהזמה ואדם קרוב אצל עצמו דלא מהני. ואף דבעדות על עצמו פלגינן דיבורי'. כאן לא אפשר למפלג כשמועיל הגמ"ד על הלוה ממילא חייב אם שקר העיד אם יוזם והוי דן עצמו וכיון דלא שייך פלגינן דיבורי' ממילא פסול כנ"ל ושפיר הטעם כמו בקרובים כנ"ל: אולם הר"ן ז"ל סוף פ"ב דכתובות נדחק הרבה בדברי רי"ף הנ"ל ודעתו רחבה מדעתינו. ומ"ש עוד שם מאחר דבגמ' דחי טעם זה על קרובים זה לזה ובירושלמי חולק גם בזה ממילא גם בקרובי' לדיינים הגמ' חולק לע"ד ג"כ י"ל להיפוך מאחר דרב"ח הוי סבר גם בזה לזה שייך טעם הנ"ל ורבא דחי דמעלמא אתי א"כ עד כאן לא דחי רק בזה משא"כ בהנ"ל למה נאמר דפליג ארב"ח הא ע"ז אין ראי' מהמשנה דג' אחין מאחר שיש סברא לחלק כנ"ל. ועוד די"ל דהירושלמי מפרש דאף דמסברא לא הוי אמרינן כן מ"מ עכשיו דגלי קרא ובנים להדדי דפסול אמרינן דטעמא משום הזמה וקמ"ל קרא דגם כה"ג הוי בהזמה ע"פ קרובים. וצ"ל איזה חילוק בין המשנה דג' אחין על עדות זה שמעיד קרובו משא"כ בהנ"ל ושוב ממילא קרובים לדיינים ג"כ פסול מטעם זה עיין מ"ש לקמן סי' ל"ג. והרמב"ן ז"ל ב"ב כ' ג"כ טעמא דאין ענ"ד כמו דפסול קרובים לדיינים משום שאם הוזמו לא מפיהם הן נהרגין וכ"ש ע"פ עצמם ע"ש וכ' ג"כ משום עשאאי"ל ע"ש והמרדכי סנהדרין פ' אחד ד"מ כ' בשם השר מקוצי דאף אם עדים קרובים לדיינים כשר משום דיכולין להזימם בפני ב"ד אחר מ"מ בעד נעשה דיין פסול דגם בב"ד אחר לא יועיל כיון דקי"ל למפרע הוא נפסל ופסולין משעה שהעידו א"כ איגלאי מילתא כשהוזמו דהגמ"ד הי' בב"ד פסול ולא הי' גמר דין כלל ואין נעשים זוממין עד שיוגמר הדין ולא יהי' הזמה כלל וכדאמר בב"ק (דע"ג) היכא דאיגלאי מילתא דכי אסהדי פסולין הוי לא חשיב הזמה ע"ש. ולכאו' דבריו ברורין ותימא על תוס' שדחו טעמא דאין ענ"ד משום עשאאי"ל דאפשר להזים בב"ד אחר ע"ש:
וי"ל דתוס' רוצים ליתן טעם על מה שאין יכולין לדון בראו בלילה בלא הגדה כלל ואף דע"ז לכאורה אין מועיל טעמים שלהם וע"כ דסוברים ג"כ כמ"ש לעיל דראו בלילה שלא הי' להם דין ב"ד צריך הגדה אח"כ דאל"ה על מה יפסקו דבעדות צריך הגדה בב"ד מ"מ י"ל דהוי קשיא להו דליסגי בלא הגדה בפני אחרים רק הגמ"ד שאומרים פלוני אתה חייב יהי' חשוב הגדה כמו דעדי שטר כמי שנחקרה בב"ד דמי כן כיון שיהי' ענ"ד מה חילוק בין שמעיד שזה חייב או כשגומר הדין ע"פ עדות עצמם שיודעין שחייב הוי גמ"ד זה כהגדה בב"ד כיון שגומרין בתורת ב"ד ע"פ עדותם שזה חייב. ואף אי נימא דגמ"ד בע"פ לא שייך כנ"ל מ"מ כשכותבין פסק דין איש פלוני אתה חייב שפיר יהי' מהני בלא הגדה אחרת דהא קי"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בב"ד וא"כ הגדתם במה שחותמים בפס"ד שזה חייב אף אם לא הי' רק עדות הי' חשוב הגדה בב"ד וא"כ אם ענ"ד בב"א שפיר פוסקין כדין כשחותמין הפס"ד ע"פ הגדתם בחתימתם ובא העדות והגמ"ד כאחד. ותוס' כתובות קאי שם בכה"ג בקיום דהחתימה שלהם הוא כל הדין ומשמע דכה"ג בדאורייתא אין ענ"ד כגון באודיתא בראו בלילה וכן בג' כו' לבקר החולה דפירשב"ם רצו עושין דין שכותבין פס"ד כו' ע"ש ויהי' מועיל גם ראו בלילה לכתוב פס"ד על הצוואה אי ענ"ד מחמת ההגדה של הפ"ד. וא"ל דהוי ככתבו קודם שהעידו ז"א דזה רק דרבנן מטעם מחזי כשיקרא ומה"ת עכ"פ מהני. ועוד דשוב בדרבנן ענ"ד דהא ראו בלילה ועוד דקי"ל למיחזי כשיקרא לא חיישינן כמבואר בתוס' שם וכאן בשעת חתימה נעשה אמת כנ"ל:
וע"ז כ' תוס' שפיר ב' הטעמים דלא מהני או דבעי ועמדו כו' ובשעת גמ"ד כו' ליכא ועמדו דנעשה בב"א העדות והגמ"ד או דהוי עשאאי"ל. היינו דאי בעי דו"ח מה"ת א"כ ע"כ כשיכתבו הפ"ד ויועיל מטעם עדות ג"כ דעדים החתומים כו' א"כ ע"כ שיכתבו בהפ"ד עפ"י ראייתם ביום פלוני פוסקין דבכל שטר הדין כן מה"ת דבעי דו"ח וא"כ הוי עשאאי"ל דלא יקבלו הזמה על עצמם ודחו שפיר כמו בקרובים דיכולין להזיעם בב"ד אחר על זה העדות של הפ"ד שבאו בב"א. ולא שייך טעם המרדכי הנ"ל דאף דלמפרע נפסל מ"מ כיון שלא הגידו קודם אין נפסלין אלא בשעת החתימה והגמ"ד א"כ לא מיבעיא למה שכ' הר"ן פ"ק דחולין בשחיטה בשבת דמעשה זו שנעשה מומר לא חשוב שחיטת מומר רק מכאן ולהבא ע"ש ולמד מזה מהרי"ט ז"ל לענין פסול עדות ג"כ דבמעשה שנפסל על ידו אין לו על זה עצמו דין פסול רק מכאן ואילך ע"ש גבי חרם שלא לקדש פחות מעשרה כו' וא"כ בנ"ד בשעת גמר דין שפיר חשוב שנגמר לפני ב"ד כשר דאין נפסלין רק מאחר הפס"ד ויהי' שפיר דין הזמה רק גם אי לא נימא כמהרי"ט הנ"ל מ"מ הא מפורש בש"ס פ' מרובה הלכתא שהעידו תוך כ"ד והוזמו כו' דלא שייך איגלאי מילתא דכי אסהידו פסולין כיון שיכולין לחזור תוך כ"ד חשוב שנפסלו רק מאחר כ"ד ואילך לא שייך איגלאי מילתא כו' ויש דין הזמה בהם ע"ש. וממילא כיון שאז העדות בשעת גמ"ד והיו יכולין לחזור אין פסולין רק מאחר כ"ד ומועיל ההזמה שפיר לפני ב"ד אחר כנ"ל:
עוד נראה יותר פשוט דהא הרי"ף ז"ל יבמות (פר' ד' אחין) פסק דכשהשטר ביד העדים לא חשוב הגדה כיון דאי בעי כבשי לשטרא אין זה עדיין נחקרה בב"ד ע"ש. וזה עצמו כדאמר בגמ' הנ"ל דאין נפסלין בעדות שקר עד לאחר כ"ד דכל זמן שיכולין לחזור ולבטל הגדתם עדיין לא חשוב הגדה דעדות כנ"ל. ולכך בכל דוכתי עדים שהעידו משנחקרה א"י לחזור בהן אף קודם שגמרו ב"ד הדין וממילא שפיר כשהוזמו נפסלו משעה שהעידו אף קודם גמ"ד אבל כאן בב' מכירין ח"י עדים כו' דאמרין מעידין בפניו כו' וכן בכולם אם ענ"ד מהני כשמעידין בפני אחד ואף דבקבלת עדות בג' מ"מ מהני כמ"ש ר"ן ורשב"א דנעשה דיין לקבל עדות עצמו בשעה שמעיד ע"ש. וא"כ נראה דבזה כל זמן שלא פסקו וגמרו הדין הא שייך אי בפי כבשי לשטרא דאם לא יפסקו ע"פ עדותם אין כאן עדות בב"ד כיון שהן עצמם המקבלי עדות ויכולין לכבוש עדותם כיון שאין רק א' בלא הם ועדיין לא חשוב הגדה ויכולין לחזור בהן מעדותן רק כשגומרין הדין ע"פ עדות זה שהעידו לפני הא' אז חשוב הגדה שלא יוכלו עוד לחזיר. וכמו דכשנותנין השטר לבע"ד דהוי כנחקרה כו' כן כשפוסקין ומחייבין עפ"י העדות. וא"כ כשיוזמו לא יהיו נפסלין כלל משעה שהעידו כמו בתוך כ"ד הנ"ל כיון שהעידו רק לפני א' ורק משעת גמר הדין ושוב תועיל ההזמה כמו שם בהעידו תוך כ"ד והוזמו. ושפיר כ' תוס' טעם דועמדו או עשאאי"ל ודחו שיכולין להזימן לפני ב"ד אחר כנ"ל על מה שהעידו בפני הא' כנ"ל דמ"מ הי' חשוב גמ"ד כנ"ל. ואף דלכאורה למ"ש רשב"ם ור"ן ב"ב קי"ד דפריך וניחוש דלמא הדר בי' כו' דכיון שיכול לחזור אין דינם דין ואף דלא חזר בי' מ"מ כשפסקו לא הי' דין כיון שהי' יכול לחזור וכמו פסקו קודם גמר הטענות ע"ש. וא"כ כאן כנ"ל שהעדות שלא יוכלו לחזור הוא בשעת גמ"ד וא"כ כיון שהדיינים יכולין לחזור תוך כ"ד ג"כ מגמר דינם וא"כ שוב עדיין אי בעי כבשי כו' שאם יחזורו לא יהי' עדות ג"כ ושוב פסקו קודם שנגמר דהא היו יכולין לחזור בשעה שפסקו ועדיין אין כאן דין ועדיין עדות ליכא כנ"ל. אך ז"א דכמו דחשבינן בעדים אחר כ"ד שא"י לחזור דאז נגמר העדות כמו כן חשבינן בדיינים אחר כ"ד שא"י לחזור דאז נגמר הדין ואז נגמר העדות ג"כ וחשוב שבא בב"א שהדין בכשרות כשנגמר נגמר העדות ג"כ שא"י לחזור וא"ש כנ"ל:
ולמ"ש י"ל לדידן שפיר צירוף ב' הטעמים על אין עד נ"ד דממ"נ אם מעידים רק בפני אחד פסול משום ועמדו דאין כאן עמידה לפני ג' וכשמעידין לפני ג' דלא שייך ועמדו שוב שייך טעם המרדכי דפסול כשפוסקין העדים הדין אח"כ דיהי' למפרע נפסל משעה שהעידו בפני ג' קודם הגמר דין ולא הי' גמ"ד בכשרות וממ"נ פסול ואין עד נעשם דיין כנ"ל:
עוד נראה לע"ד ברור מה שתוס' לא ס"ל כטעם המרדכי הנ"ל. דהא חזינן כשהעידו עדים ונחקרה עדותן בב"ד נגמר וא"י לחזור בהם וא"צ לעדותן עוד ואף אם מתו קודם גמר דין גומרין הדין אח"כ ע"פ עדותן דהא בעדים חתומים על השטר גובין כשמתו משום דכנחקרה כו' אף שלא נגמר הדין. וע"כ לא כ' הרמב"ם (פ"ג מה"ע) שהוא תקנת חכמים בשטר כשמתו אלא משום דסבר דבעינן ראוי להגדה כשבא לב"ד שלא יהי' מפי כתבם וגם שם נחלקו כל הפוסקים דמהני מה"ת כדאמר בש"ס (גטין לו) זימנין דמייתי עדים כו'. אבל בעדות בע"פ שהעידו ונחקרו ומתו אח"כ לכ"ע יכולין לגמור הדין כנ"ל. ולכאורה הא כיון דעשאאי"ל לא הוי עדות ואין עדים נעשים זוממין עד שיוגמר הדין כו' א"כ קודם גמ"ד לא הוי עדות כלל דאאי"ל עדיין ובשלמא כשהעדים קיימים שפיר יכולין לגמור הדין ע"פ עדותם דכשיוגמר הדין יהי' יכול להזימם וממילא גומרין ע"פ עדות כשר אבל כשמתו איך יכולין לגמור הדין ע"פ עדותן הא הי' עשאאי"ל ועתה אין קיימים. וע"כ פשוט דז"א דכיון דהוי בשעת עדותם עדות שאתה יכול להזימו כשיוגמר הדין שפיר הוי עדות מיד כשמעידין כיון שאפשר לגמור הדין ולהזימם וממילא מהני מיד א"כ אף שמתו קודם גמ"ד מה בכך מ"מ כבר העידו עדות המועיל שהי' יכול להזימם ושפיר גומרין הדין ע"פ עדים כשרים כנ"ל:
וא"כ גם בנ"ד דנימא עד נעשה דיין כשהעידו בפני ג' אחרים רק שהם יגמרו הדין אח"כ כנ"ל ממילא לא שייך טעם המרדכי הנ"ל דהוי עשאאי"ל משום למפרע נפסל ולא הי' גמר דין כנ"ל דהא כיון שהעידו בפני ג' אחרים א"כ שפיר הועיל עדותם שהי' עדות שיכול להזימם דהיו הג' מקבלי עדות יכולין לגמור הדין. ויועיל ההזמה. א"כ ממילא העדות כשר שהי' י"ל ושוב כשהן עצמם גומרין הדין למה לא יועיל הא שפיר מחייבין וגומרין הדין ע"פ עדות כשר שהי' יכול להזימם ואף דע"י שגומרין בעצמן הדין לא יוכלו להזימן מ"מ לא גרע ממתו העדים קודם גמ"ד ומה בכך שאחר גמ"ד של אלו לא יוכלו להזימם הא כבר הועיל העדות שהי' יכול להזימם כשיגמרו האחרים ושפיר יכולין בעצמם לגמור הדין כיון דכשר העדות כנ"ל. ותוס' כתבו שפיר אי הוי אמרינן דגזה"כ דוקא שיוכלו להזימם בפני אותו ב"ד שגומרין הדין הוי א"ש דאין נ"ד לגמור דמעולם לא יהיו יכולין להזימם בפני אותו הב"ד כיון שבעצמם גומרין הדין ואין עליהם שם ב"ד לגמור וזה דחו דדי שיוכלו להזימם בב"ד אחר וכיון דמהני כשי"ל בב"ד אחר שוב הועיל עדותם כשיגמרו אחרים ושפיר יכולין לגמור בעצמם ג"כ שהוא ע"פ עדות כשר ולא שייך טעם המרדכי כנ"ל:
ואפשר דהמרדכי סבר באמת דאינו מועיל כשמתו העדים קודם גמ"ד ודוקא קיימים כשר משום שע"י הגמ"ד יהי' ראוי להזמה. ומה שכשר בשטר כשמתו משום דבשטר לא בעינן שראוי להזמה כמ"ש בעה"מ פ"ב דכתובות דאין הזמה לעולם בעדות שבשטר וע"כ כך הכשירה תורה אבל בע"פ באמת לא מהני כשמתו קודם גמ"ד ולכך כאן דאחר גמ"ד לא תועיל הזמה פסול. אבל תוס' סוברים כרוב הפו' החולקין על בעה"מ וממילא שפיר מהני כנ"ל דבשעת עדות י"ל:
ובמ"ש י"ל לדידן כטעם הרמב"ן ז"ל שכ' ב"ב דילפינן לה לרבנן מועד לא יענה דאין עונה בד"נ בין לזכות ובין לחובה וממילא גם בד"מ אינו עונה וכ"ש שאין נעשה דיין ור"מ כריב"י דלזכות עונה ובמידי דבד"נ פסול רק לחובה לא ילפינן ד"מ מינה דמה שחוב לזה זכות לזה ע"ש. ולכאורה תמוה דהא אמר שם סנהדרין ל"ד דמקרא דלא יענה למות דריש ריב"י דוקא למות אבל לזכות עונה רק טעמא דרבנן דאינו עונה לזכות דהוי כנוגע בעדות שא"י לחזור בו ורוצה לזכות כדי שלא יתחייב כשיוזם ע"ש. וא"כ איך נילף ד"מ דאין ענ"ד לחייב הא מצד שאינו עונה לחוב בד"נ א"א ללמוד ד"מ דהוי זכות לב' ומה דפסול בד"נ גם לזכות לאו מקרא רק משום נוגע וזה לא שייך בממון כשהוא לחוב דהא אדרבא גומרין הדין לחוב וממילא לא שייך ב' הטעמים בד"מ שלא יהי' נעשה דיין לחייב ע"פ עדותו. וצריכין לדחוק דמ"מ כיון שפסול בד"נ בין לזכות בין לחוב ילפינן ד"מ ממשפט אחד משום דגם לזכות יש סברא לפסול שהוא כנוגע כו' ומה"ט מוקי לקרא גם לזכות כנ"ל. ולכך שפיר ילפינן דיני ממונות מינה אף דלא הוי נוגע כנ"ל. אך רש"י ז"ל פי' שם דזה כל הטעם שאינו עונה לזכות דהוי נוגע ע"ש. וא"כ לא שייך ללמוד ד"מ לפסול כנ"ל אמנם למ"ש י"ל שפיר הטעם דכשהעידו לפני אחרים א"י אח"כ לפסוק הדין ולחייב דשפיר ג"כ הן נוגעין כמו בד"נ כנ"ל דאם לא יגמרו הדין לחיוב ויגמרו אחרים הדין ע"פ עדותם דא"י לחזור בהם ותועיל הזמה משא"כ כשגומרין בעצמם הדין לא תועיל הזמה אח"כ כמ"ש המרדכי הנ"ל דאיגלאי מילתא שלא הי' גמ"ד כנ"ל. וא"כ ממילא מה שגומרין הדין לחיוב הם נוגעין ממש כמו בד"נ לזכות משום הזמה דפסול כן בד"מ שאין נעשה דיין אף לחוב דלענין הגמ"ד לחיוב הן נוגעין ופסולין כנ"ל: ולטעם הנ"ל אפשר דבשטר דלא שייך הזמה בדלא כתב בי' בזמנו כתבנוהו או אף בע"פ כשלא אמרו החקירות דליכא הזמה שוב דלא הוי נוגעין עכ"פ אף שהי' אפשר בדו"ח מ"מ מה בכך עתה אין כאן נגיעה. וא"כ ע"כ לדידן טעם אחר דהא משמע דגם עתה אין ענ"ד אף שאין דו"ח בממון: גם אפשר דהתוס' לא ס"ל כהמרדכי. דהא דאמר פ' מרובה דהיכא דאיגלאי מלתא דכי אסהדו פסולין הוו ליכא הזמה היינו היכא שבלא הזמה זו הי' בטל עדותן כמו התם שהן ב' עדיות גניבה וטביחה וכשהוזמו אגניבה איגלאי כו' דאף אם לא הוזמו אטביחה מ"מ הי' בטל מצד הזמה דגניבה וכה"ג. אבל במאי דאיגלאי מילתא דבטל רק מצד הזמה זו אינו מזיק אף שיש עוד ביטול מחמת ההזמה. דהא לעולם הגמר דין בטעות שהיו סוברים שהעדים אמת וע"ז חייבה תורה כשהוזמו שכיון שעפ"י עדותם היו חושבין שהוא כדין אם לא הוזמו. וכן הגמר דין כיון שאלו לא הוזמו הי' עדותם והגמ"ד מועיל ורק מצד הזמה זו אף שבטל גם הגמ"ד מ"מ הוא רק מחמת הזמה זו וי"ל שפיר דיש דין הזמה לשלם בזה כנ"ל:
(ה) א"י לדון. נראה דאם קבלוהו עליה' יכול לדון כשאר פסולין לדון דמהני קבלו עליה' ואף שכ' בש"ע סי' י"ג ס"ה אם הנתבע בירר דיין היודע עדות לחבירו דוחקין אותו לברור דיין אחר ע"ש והא כיון שהוא קיבלו יהי' מהני. ז"א דשם ביררו קודם שהעיד וכשיעיד יפסול ולא קיבל עלי' מעולם פסול לדיין כנ"ל אבל כשאחר שהעיד קבלו עלי' דכבר יודע שפסול לדון מהני הקבלה כשאר פסולין:
אך זה לטעם שכתבנו כנ"ל דהעדות הועיל רק הדין יהי' פסול מטעם נוגע וכנ"ל מהני הקבלה לדון. אבל לטעם תוס' ומרדכי דהוי עדות שאאי"ל א"כ הקבלה לדון אינו מועיל דלא יוכל לידון ע"פ עדותו כיון שהעדות פסול והוא לא קיבל עליו עדים פסולין. אם לא כשמקבל בפירוש גם העדות שהעיד שיועיל דהוי קיבל עליו עדים פסולין. ולטעם דבעינן ועמדו כו' משמע ג"כ דהפסול בעדות ולטעם דביום הנחילו משמע דהפסול בהדין דביום עושה דין ולא כשראו בלילה וצריך להעיד אינו עושה דין ע"ש. וממילא מהני הקבלה לדון לבד כנ"ל. ויש נ"מ בין הטעמים הנ"ל:
(ו) אבל אם אינו מעיד כגון שג' הדיינים ראו המעשה אפילו כוונו כו'. מדברי רש"י ז"ל ר"ה פ' רב"ד משמע דדוקא בקה"ח אמר לא תהא שמיעה גדולה מראי' דלא כ' בה הגדה משא"כ בממון דכ' הגדה כו' גם ג' שראו ביום ע"כ צריך שיעידו וממילא ג"כ אין ענ"ד:
והר"ן פ"ב דכתובות דחה דהא אפילו דיני נפשות אמר פ' החובל דדוקא ראו בלילה אבל ביום נ"ד וזה עיקר ראייתם ע"ש ובבעה"מ. ולע"ד י"ל בפשיטות דהא ע"כ גם תוס' וש"פ מודים דמצד הידיעה לחוד אין יכולין לדון דא"כ גם ראו בלילה הי' נ"ד כמ"ש לעיל סק"א רק דבשעת ראי' מיד נעשים דיינים. ולזה י"ל טעם רש"י ז"ל דאיך נימא בממון שראו ג' שלוה שנעשים דיינים בשעת הלואה הא אין מתחיל שום דין כלל לדון על ההלואה בשעת ההלואה עד אח"כ דבמה שזה נותן מדעת איך שייך שיהי' להם תורת ב"ד כל שאין שייך טו"ת עליו. והא סנהדרין כ"ט ע"ב קי"ל כר' אסי באודיתא דהודה בפני ג' דלא כתבינן וסבר ראב"א עד דכנפינהו איהו ורבא סבר אפילו כנפינהו איהו עד דאמר הוו עלי דייני ומר בר"א סבר דאפילו אמר כו' עד דקבעי דוכתא ושלחו לו. ופרש"י שלשה כו' ובא והודה בפניהם הואיל ולא זימנם ולא קבצם לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דדלמא אי לא הוי אלא תרי הוי מודה קמייהו ולא הוי מהדר אחר ב"ד ע"ש. אבל ליכא מאן דסבר שיהיו מעצמם נעשין ב"ד דלא מחלק כלל התם בין ביום או בלילה דהא בעי מזמני לי' כו' וע"כ ביום מיירי וא"כ יפסקו מעצמם ויכתבו פס"ד שחייב וממילא יהי' כשאר מעשה ב"ד כיון שראו ג' שהודה וכמו בג' שנכנסו לבקר דביום עושין דין וכן ג' שראו הלואה יעשו פס"ד ויגבה ממשעבדי וע"כ דדוקא בג' שנכנסו כו' דהתורה עשאן ב"ד מעצמם דאירעא כל הפרשה כולה להיות דין אז בשעת צוואה ומה"ט לא מצי אמרי לב"ד אחר כו' שייך שעושין דין אבל בשאר מעשה המחייב כל שאין התובע תובע לעשות דין אין עליהם שם ב"ד כלל על ראיית המעשה. ולדעת התוס' צ"ל דלטעמייהו אזלי דאפילו כוונו להעיד נעשים דיינים אח"כ כשא"צ להעיד כו' והיינו דס"ל דאף דבשעת ראי' הי' עליהם שם עדים מ"מ אח"כ כשנעשים דיינים יכולין לדון על הראי' דנעשים למפרע דיינים גם על הראי' שיהי' נקרא תחילת דין משום הק"ו דלא תהא כו'. רק ראו בלילה דאם נחשוב הראי' לתחלת דין יהי' תחלת דין בלילה לכך אין נ"ד. ולכך סוברים בהנ"ל דאף דבשעה שראו ולא הי' תובע לא הי' שם ב"ד עליהם מ"מ אח"כ כשתובע לפניהם ויש עליהם דין ב"ד מהני לחשוב עליהם למפרע תורת ב"ד משעת ראי'. ורש"י ורשב"ם לא ס"ל כן דבאמת סברא דחוקה היא הרבה כיון שהי' אז עדים ממילא כמו ראו בלילה שאין תורת ב"ד עליהם ממילא אין נ"ד וכן בכוונו להעיד לרשב"ם כן לרש"י ז"ל בכל דבר בהלואה וכה"ג כיון שלא תבע כמו באודיתא כנ"ל שלא הי' להם תורת ב"ד רק אח"כ כשתובע לפניהם אז שוב אין עד נ"ד דצריכין להעיד ולהגיד דעל הידיעה לא מהני וכמו ראו בלילה ושוב עד המעיד אינו נעשה דיין. ודוקא בקידוש החודש דלא כ' הגדה רק החודש הזה כו' כזה ראה וקדש דעיקר המצוה על הב"ד שיראו ויקדשו דאמר למשה ולאהרן כו' כדאמר גמ' שם. רק דאפילו ראיית עדים והב"ד שומעין מעדים הרואין חשבינן ג"כ נגד הב"ד ראה וקדש ולא תהא כו' דכ"ש כשהב"ד בעצמם רואין ביום שעליהן תורת ב"ד לראות ולקדש כנ"ל. משא"כ בהלואה והודאה בלא תביעת בע"ד מי עשאן ב"ד ורק בצוואת ש"מ שהתורה עשאן דיינים כנ"ל. ולכך אין צורך למה שנדחקו הפ' לדעת רש"י דצוואת הש"מ חשוב כהגדת עדים ע"ש. דלמ"ש א"ש בפשיטות כיון דלחוקת משפט כו' אתי לאורויי שנעשין דיינים שוב אין צורך להגדה כלל דגם רש"י ז"ל מודה אם הי' עליהם שם ב"ד בשעת ראי' דא"צ להגדה דשייך לא תהא כו' כמו בקה"ח כנ"ל רק דבשאר ממין אין נ"ד מעצמם כלל וממילא הי' עליהם שם עדים אף שלא כוונו להעיד וממילא כיון שהן עדים צריך הגדה ואין ענ"ד. אך רשב"ם כ' כנ"י הנ"ל משום דהודאתו כעדים וחשוב הגדה ע"ש משום דסובר דלא חדשה תורה בנחלות כלל רק כשאר דין. ומה שמחלק רשב"ם בין כוונו להעיד היינו בג' שנכנסו כו' דהתירה עשאן דיינים ומ"מ כיון דבדעתם תלי' דרצו כותבין כו' או משום דהודאת הש"מ הוי הגדה כנ"ל ולכך כשכוונו להעיד גם שם נעשו עדים ואין עד נעשה דיין. אבל בשאר ממון בהלואה וכה"ג סובר כרש"י ז"ל דאין עליהם תורת ב"ד וצריך הגדה כנ"ל ואין עד נעשה דיין. והרי הרמב"ם ז"ל פ"א מה' עדות ה"א כ' העד מצווה להעיד כו' והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר כו' והוא מש"ס דבלא תביעה אינו מוטל עליו להעיד. וכ' הכ"מ שם דהא דכ' בד"מ דוקא משום דבדיני נפשות אפילו בלא תביעה חייב. וכ' הטעם בשם הרא"ש ז"ל דחייב להעיד לקיים ובערת הרע מקרבך כו' ע"ש וזה הטעם עצמו גם לענין שיהי' תורת ב"ד עליהם בד"מ כל שלא תבעו לא הי' כלל תורת ב"ד דהא אפילו יותר ממה שתובע הבע"ד אסור לב"ד לחייבו כמבואר בש"ע (סי' י"ז בהג"ה) מפ"ק דב"ב ה' אבל בד"נ דמחויבים בלא תביעה לדון משום ובערת הרע כנ"ל שפיר יש עליהם תורת ב"ד בראו ביום בשעת מעשה ושייך שפיר לא תהא כו'. ולא קשה קושית הר"ן ז"ל דאדרבא בד"נ שפיר מהני ראו ביום וא"צ להגדה כלל. ולכך לע"ד גם בחבלות דייק הש"ס שפיר הא אנא דחזיתך כו' ומדמי לה לד"נ דגם בחבלה שהוא שלא ברצון הנחבל שפיר יש עליהם תורת ב"ד בשעת חבלה ג"כ דהא מוטל עליהם להציל העשוק כו' וראו ביום הי' נ"ד משא"כ בהלואה שהוא מדעת הלוה. ומ"מ גם בחבלה מספקא לי' להש"ס דשמא כיון שיכול למחול אח"כ או שיאמר לב"ד אחר אזילנא י"ל דגם ביום אין עליהם תורת ב"ד עד שיתבענו בפניהם וממילא בעי הגדה ואין עד נעשה דיין. ולכך משני עוד שינוי' ואבע"א הא אנא דס"ל כריה"ג. אבל בשאר ד"מ י"ל לכ"ע כן גם לשינוי' קמא. וגם בדיני נפשות מספקא לי' להש"ס דלשינויא אחרינא גם בד"נ אף ראו ביום לא מהני דצריך הגדה די"ל הטעם אף דלענין עדות מחויבים להעיד משום ובערת הרע כו'. היינו דוקא עדים דאם לא יעידו לא ידונו אותו ולא יקוים ובערת כו' ולכך חייבין אבל שיהי' עליהם תודת ב"ד הא גם אם לא יהי' להם דין ב"ד יוכלו להעיד ולדונו בב"ד אחר ויקוים ובערת כו'. ושוב י"ל דאין עליהם תורת ב"ד מעצמם בשעת ראי' משום ובערת דלא דמי לעדים כנ"ל ונעשו עדים גם ביום וצריך הגדה ואין ענ"ד כנ"ל:
ומיושב בזה היטב ש"ס סנהדרין ע"ח דטריפה שהרג בפני עדים פטור דהוי עשאאי"ל בפני ב"ד חייב דכ' ובערת הרע מקרבך כו'. ופי' תוס' דמיירי שראו ביום ע"ש. ותמוה מאוד כמ"ש לעיל (ס"ק ב') מה לו להביא קרא דובערת הוי לי' למימר דראו ביום עד נ"ד כר"ט. ולמ"ש א"ש דאף אי אמרינן בד"נ כשינוי' בתרא הנ"ל דגם ראו ביום אין עליהם שם ב"ד היינו כשאינו טריפה דיקוים ובערת כו' דיוכל להעיד בב"ד אחר אבל בטרפה דבתור' עדות יהי' עדות שאאי"ל ולא יקוים כלל ובערת שוב דמי ממש להא דעדים חייבין להעיד בלי תביעה בד"נ כנ"ל כן בזה שפיר נעשין ב"ד בשעת ראי' ממילא משום ובערת הרע כו' ואין צורך להגדה ושפיר מהני ודוקא בטריפה קאמר רבא דמהני והוצרך לאתויי קרא דובערת כו' דמה"ט ענ"ד וא"צ להגדה כנ"ל. ומוכח מזה כדעת רש"י ז"ל דבשאר דברים בעי הגדה כנ"ל:
וכן משמעות הש"ס פ"ב דכתובות דע"כ לא מספקא לי' לר' אשי אי דיינין המכירין ח"י עדים צריכין להעיד בפניהם או לא אלא בקיום ולמה לא מצינו זה בכל עדיות שבתורה שראו הלואה כה"ג ומשמע דדוקא בקיום שהעדות רק הכרה שפיר בשעה שמקיימין נעשו ב"ד ושייך לא תהא דמעולם לא הי' להם שם עדים ולא ב"ד עד שמקיימין ומה"ט מספקא לי' משא"כ בהלואה וכה"ג:
וכן מורה לע"ד דעת הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' עדות ה"ח כל עד שהעיד בד"נ כו' ולא יעשה דיין שאין עד נעשה דיין אפילו בד"מ ע"ש. וכ' הכ"מ שאינו מחלק כלל בין ד"נ לדיני ממונות בכולהו עד המעיד אינו נעשה דיין ע"ש. וזה שפיר לענין דכשמעיד לפני אחרים אינו נעשה דיין זה נכלל בלשונו כל עד שהעיד כו' אבל למה לא הביא החילוק בין ראו ביום לראו בלילה דכשראו ביום א"צ להעיד ודנין ע"פ ראייתם ובראו בלילה צריכין להעיד ואין עד נ"ד זה לא נכלל בדבריו כלל והא מבואר זה בגמ' פ' החובל אי פסק כשינויא קמא ובה' קה"ח (פ"ב) כ' החילוק בין ראו ביום כו'. וכן בה"ס (פ"ג) גבי צואת ש"מ כ' החילוק ולמה השמיטו כאן. וכן מה שתמה הכ"מ למה פ' כר' טרפון נגד ר"ע והלח"מ הביא דבההוא דפ' הכותב פוסק כר"ע נגד ר"ט גם מ"ש הכ"מ דהאי דעד עמדו כו' ר"ע היא דאמר לה והוא פ' כר"ט ותמה הלח"מ הא הרמב"ם פסק להא דר"ע דרוצח שיצא חוץ לתחום כו' אינו נהרג עליו ע"ש ולמ"ש מיושב הכל דפסק שפיר כר"ט מהא דרבא דסנהדרין הנ"ל דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב משום ובערת כו'. ולר"ע דעד הרואה אין נ"ד כיון דחזי דקטל כו' לא מהני ובערת כו' לעשות שלא כדין וע"כ כר"ט וכשאינו טריפה צריך הגדה שלא נעשו ב"ד ואין עד נעשה דיין משא"כ בטרפה משום ובערת דלא יקוים בענין אחר נעשו ב"ד בשעת ראי' וא"צ להגדה כנ"ל. ושפיר מייתי הרמב"ם ז"ל הך דינא דרבא פ"ב מה' רוצח ע"ש וכאן שפיר לא הזכיר שום חילוק רק כל עד שהעיד כו' היינו כשאין אחרים להעיד לעולם צריכין להעיד בין בד"ל בין בד"מ אף שראו ביום וכשינוי' בתרא דהחובל דזה ג"כ מוכח מרבא דסבר כשינוי' בתרא הנ"ל דלשינוי' קמא א"צ לקרא דובערת דאף כשאינו טרפה בראו ביום מהני ולא הזכיר בלילה שמ"מ יהי' מועיל משום ובערת כו'. דכיון דנקט בפני ב"ד אדרבא משמע ביום כשיש עליהם דין ב"ד. וע"כ כשינוי' בתרא הנ"ל ושפיר חתם כל שהעיד כו' דלעולם צריכין הגדה כנ"ל ורק בקה"ח ובנחלות מחלק כנ"ל כמ"ש וא"ש:
ומה שהקשה הלח"מ דפסק כר"ע בהא דרוצח שיצא חוץ לתחום כו' והי' לו לפסוק כר"ע בהא דסנהדרין שראו באחד שהרג כו'. לא קשה לע"ד דבאמת פסק בהא כר"ע כדמבואר ברמב"ם ז"ל בהדיא פ"א מה' רוצח ה"ה רק דמפרש לה דאין ממיתין אותו כשראו שעבר עד שידונו אותו ואין העדים והרואין אותו יכולין להמיתו עד שיוגמר דינו ע"ש ואין זה ענין אם נעשה דיין או לא רק דצריך גמ"ד שידונו אותו ע"ש. ולתוס' דפסקו כר"ע צ"ל בהא דרבא דכיון דכ' דר"ע יליף מעד ממדו כו' עד שיעמוד בב"ד אחר ע"ש ב"ב קי"ד רק דהש"ס אמר טעם דלא ילפינן ד"מ מד"נ משום כיון דחזי דקטל כו'. וא"כ י"ל דוקא בכל אדם דאפשר עד עמדו מוזהרין שלא ידונו כנ"ל משא"כ טרפה שהרג לא שייך עד עמדו כו' בב"ד אחר דלא יוכלו לחייבו כלל שיהי' עשאאי"ל ולכך יכולין הן לדונו משום ובערת כו' דלא שייך עד עמדו כנ"ל ומודה ר"ע ושפיר סבר רבא כר"ע והוצרך לקרא הנ"ל. אך עדיין קשה פ' החובל דפריך אר"ע מהא דאמר וכי בפני ב"ד הכהו כו' דאם הי' בפני ב"ד הי' חייב ע"ש ואי כמ"ש מאי פריך הא אם לא יועיל בפני עדים דאומד דידהו לא מהני שוב יהי' הדין כשהכהו בפני ב"ד יכולין לדון משום ובערת הרע כו' כמו בטרפה שהרג כנ"ל ע"ש וי"ל בדוחק: ומדברי רשב"ם ב"ב קי"ד נראה ג"כ דסבר כרש"י דצריך הגדה שדקדק כמה פעמים ולכך ראו ביום עושין דין דהודאות בע"ד כעדים ודמי לקה"ח ע"ש. והיינו דלדידי' לא שייך לומר שהתורה עשאן ב"ד דמפרש שם דקמ"ל רק דחילוק נחלות אינו כחלוקת שותפים רק כשאר דין. ולכך במאי נעשין ב"ד שלא יצטרך הגדה ולכך מפרש דהודאות בע"ד כעדים כו' ואף דבשאר אודיתא עד דקבעי דוכתא מ"מ בש"מ אינו כן כמ"ש הרא"ש ע"ש. והכ"מ פ"ג מה' סנהדרין הביא דעת הריטב"א דבעי הגדה ודוקא בקה"ח וקיום אבל שאר ד"מ צריך הגדה אף ראו ביום ובש"מ הצוואה הגדה היא וכן כ' דלשון רש"י ז"ל כן שלא כנ"י ע"ש. ולע"ד גם נ"י לא קאמר ושמעינן מינה כו' אדברי רש"י רק מגמ' ולעצמו דייק כן שהרי רש"י ז"ל בכמה מקומות כ' דבעי הגדה ולשון רש"י שם בסנהדרין פ' אד"מ משמע בהדיא דהוי הצוואה כגמ"ד ממש שא"צ דיינים עוד רק דוקא כשהוא ביום ובפני ג' ע"ש. וכן הראב"ד ז"ל כפי שהביא בעה"מ ורמב"ן פ"ב דכתובות סבר דבעי הגדה והרמב"ן עצמו ג"כ כמסתפק בדבר מאחר דתלי' בב' שינויי דש"ס פ' החובל וי"ל לאבע"א דגם ראו ביום צריך הגדה וכן ר' אשי נסתפק בקיום אי ג' המכירין צריך להעיד בפניהם והי' נראה דיכול המוחזק לומר קים לי כרש"י וראב"ד וריטב"א:
ורמב"ן בחי' ב"ב קי"ד כ' ג"כ לפשוט אפירשב"ם שפי' אע"ג דאין אדם מעיד בפניהם הא אמר בר"ה לא תהא כו' וכ' ואינו מוחוור לי שלא אמרו אלא בעדות החודש כו' כמו שפרש"י כו' אבל בד"מ ספיקא דגמרא הוא וגם משמעות הרמב"ם ז"ל כן כמ"ש. ויוכל המוחזק לומר קים לי אף ג' שראו ביום דצריך הגדה ודינם בטל דאענ"ד. אולם להלכה צריכין אנו לכוף דעתינו לבעלי הש"ע שסתמו כתוס' ורא"ש בלי חילוק. ונראה טעמם דאין מדברי רש"י הכרח כ"כ לדינא דמה שפי' בר"ה אפירכת הש"ס לא תהא כו' דלא כ' הגדה היינו רק ליישב דמה קשיא לי' לש"ס בפשיטות לא תהא כו' הא ר' אשי פ"ב דכתובות מספקא לי' אף בקיום דרבנן בג' מכירין אי צריכין להעיד. ע"ז בא לישב דבקה"ח דלא בעי הגדה פשיטא לש"ס כנ"ל אבל לדינא י"ל דסבר ג"כ כדיוק הש"ס ודחי' דדחי ר"א דמקוים הגדה בחד דחי' בעלמא היא. וכן הרמב"ן עצמו מאחר שכ' דתליא בספיקא דר"א כו' וא"כ מאחר שאינו מחלק בין קיום דרבנן לשאר ד"מ לענין זה שוב מוכח מהרי"ף ורמב"ם ושאר פ' דפסקו בקיום כסתמא דש"ס דא"צ להעיד בפניהם דממילא גם בשאר ד"מ הדין כן:
וכן הרמב"ן במלחמות פ"ב דכתובות מסיק לבסוף דמסתברא דבכל דיני ממונות הדין כן שא"צ הגדה מדלא פירשו חילוק ע"ש וכן בדעת הראב"ד כתב ג"כ שאפשר שמודה לדינא דדחי' דר' אשי דחי' היא רק דג"כ בא לתרץ ס"ד דר"א והא פשיטא לש"ס ר"ה ולא תהא כו' וע"ז מתרץ הראב"ד דבממון בעי הגדה כנ"ל. וכן בדברי רש"י נראה ג"כ שהרמב"ן מסתפק שאפשר לדינא מודה כמ"ש. וא"כ ממילא גם מהריטב"א שהביא הכ"מ ג"כ אין ראי' שהביא דבריו לתרץ אהא דרצו עושין דין וא"ת הא בעי הגדה כו' וי"ל ג"כ אמאי לא פשיט ר' אשי מהך דר"י דלא בעי הגדה. וע"ז תירץ דהודאות ש"מ חשיבא הגדה אבל לדינא י"ל דמודה. ולכך מאחר שאינו מבואר בודאי דעת שום א' מהפוסקים הנ"ל לדינא שיצטרך הגדה ודעת תוס' ורא"ש ובעה"מ ורמב"ן ור"ן ונ"י מבוארים שא"צ. פסק כוותייהו כנ"ל:
(ז) אם אינו מעיד כגון שהנ' ראו ביום כו'. יש להסתפק אם העידו בפני ב"ד אם יכולין אח"כ לדון ע"פ רחייתם כשהן ג' ביום מה בכך שהעידו הא א"צ לדון ע"פ העדות שהעידו רק ע"פ הראי' ולא היו צריכין להעיד ודוקא בלילה שצריכין להעיד אין נעשין דיינים. אולם ברשב"ם ז"ל (ב"ב קי"ג ע"ב) מבואר להדיא רצו כותבין רצו עושין דין כו' דאם כתבו והכניסו עצמם בתורת עדות שוב אין עושק דין וכן משמע לשון הגמ'. ומבואר דאף ראו ביום ג' והיו יכולין לדון על הראי' מ"מ כשכתבו והוי כהעידו דעדים החתומים על השטר כו' שוב אין דנין גם על הראי'. אך י"ל דרשב"ם לטעמי' דכיוון להעיד פוסל מאחר שיש שם עד עליו ואף שאחרים מעידין בפניהם כנ"ל שפיר גם בזה כ"ש הוא מאחר שכבר העיד ואף שלא ידון אח"כ ע"פ עדות שהעיד רק על הראי' מ"מ מפסל דכבר נעשה עד כנ"ל. משא"כ לתוס' ולדידן בש"ע דלא מפסל אלא א"כ כשדנים ע"פ עדותם וא"כ י"ל דגם כשהעידו אינו פוסל דא"צ לדון ע"י עדותם רק ע"פ הראי' והוי כאחרים העידו בפניהם שהדין אינו ע"פ עדות עצמם כן בהנ"ל. ומלשון הגמ' אין הכרח כ"כ די"ל רצו כותבין רצו עושין דין גם כשכתבו כנ"ל:
אך למ"ש תוס' טעם דחולקים על רשב"ם בכוון להעיד דראי' לחוד אין פוסל גם בנמצא א' קא"פ ע"ש. וא"כ ממילא בהגדה דשפיר פוסל דלכ"ע נקרא עד שוב גם לתוס' אף שראו ביום מ"מ כיון שאח"כ הגידו לפני ב"ד לכ"ע שם עד עליהם ואין נ"ד. אולם לטעם האחר שמחלקים דדוקא לענין נמצא קא"פ דהוא גזה"כ משא"כ כאן דהטעם משום ועמדו או עשאי"ל. וכתב הש"ך דתפסינן זה הטעם לעיקר דפסקינן דגם ראי' לחוד פוסל ואעפ"כ קי"ל הכא כתוס' דכוונה להעיד אינו פוסל ליעשות דיין. א"כ גם בהעידו י"ל דכשרין לדון אח"כ דלא מיקרי עשאאי"ל או מטעם ועמדו. דאין דנין אח"כ בתורת עדים שהעידו רק ע"פ הראי' ביום שהיו ב"ד ואינו פוסל מה שהעידו ונעשו עדים בנתיים. וכמו בעדים דבעי תחלתו וסופו בכשרות ומ"מ מה שהיו פסולין באמצע אינו פוסל כן י"ל לענין ב"ד מאחר שהי' להם דין ב"ד בשעת ראי' וגם עתה בשפת הדין. אינו פוסל מה שהעידו בנתיים כנ"ל:
ומ"מ נראה לע"ד דפסול מאחר שלא מצינו חולק ארשב"ם בזה בהדיא ופשטא דש"ס רצו כותבין כו' משמע כן דאם כתבו אין עושין דין עוד דהא לתוס' הראי' מתלי תלוי וקאי דאם דנין אח"כ הוי הראי' למפרע כתחילת דין ומה"ט בלילה פסול. וא"כ כיון שהעידו ובעדות צריך ראי' והגדה דאו ראה כו' שוב ממילא נעשה הראי' למפרע בתורת עדות שוב הוי כזימנום להעיד לדידן דאין נ"ד כמו שפסק בש"ע דלא מהני אח"כ הדין למשוי למפרע ת"ד כן בהנ"ל שכבר נעשו על הראי' תורת עדים כנ"ל. והא פ"ב דכתובות גבי גץ שישבו לקיים וקרא ערער על א' אף דהעידו דעביד תשובה פי' תוס' בשם ר"ח דנתבטל מעד המושב של אותו ב"ד מאחר שהי' הערער אמת אף דאיגלאי מלתא שהי' כשר ע"ש וכ"ש בזה דכבר נתבטל שם ב"ד שהי' על הראי' מאחר שהעידו ונעשו עדים ואף שרוצים לדון עכשיו בתורת ב"ד אבל הראי' אינו שוב תחילת דין למפרע ושוב אין עד נ"ד כנ"ל:
ועוד דטעם הרמב"ן מועד לא יענה או כמ"ש לעיל דהוי נוגעין עי"ש (ס"ק ד') שייך גם בזה כיון דכבר העידו רק לטעמים אחרים יש לדון:
ובמ"ש יתישב מאי דקשה לכאורה למאי שפסק הרמב"ם וש"פ כר' אחא דמה"ת חד נמי כשר מבצדק תשפוט רק מדרבנן ולהפ' דלא כרמב"ם רק דגם דין ב"ד יש לו מה"ת וא"כ כיון דקי"ל עד הרואה נעשה דיין אף בדאורייתא ובדרבנן גם עד המעיד נעשה דיין וא"כ למה דוקא ג' אבל ב' אין עושין דין הא אף שהעידו מ"מ יהיו יכולין לדון דהא מה"ת הוי רק עד הרואה דלא הי' צריכין כלל להעיד מה"ת שיכולין לדון על הראי' ואף שהן רק ב' דהן ב"ד מה"ת ורק מדרבנן צריכין להעיד והוי להו עד המעיד ושוב הא בדרבנן גם עד המעיד נעשה דיין ויהיו גם ב' נעשים דיינים בראו ביום אף שהעידו בפני שלישי המצטרף. וצריך לחלק בין כשגוף הדבר דרבנן ובין כאן דגוף הדבר מה"ת רק דהוי עד הרואה מה"ת. מ"מ קצת דוחק דברמב"ם (פ"ה מה"ע) מבואר הלשון סתם במה שא"צ עדות מה"ת וגם בזה אין צריך לעדות מה"ת שהן ב"ד. ולהנ"ל מיושב דמ"מ כיון שצריכין להעיד מדרבנן שאין ב"ד שוב הוי עד המעיד מה"ת דאף שלא הי' צריך להעיד מה"ת מ"מ כיון שהעיד שוב אינו נ"ד מה"ת כנ"ל:
ויש להסתפק מ"מ בראו ג' והעידו לפני ב"ד ואח"כ העידו אחרים בפניהם אם יכולין לדון דלא דמי להנ"ל דשם כשהעידו הי' הראי' בתורת עדות. אבל בזה מה מזיק שהעידו הא מתחילין לדון עכשיו ע"י הגדת עדים אחרים והוי רק כעד הרואה דנ"ד. ונראה דתלוי במחלוקת רשב"ם ותוס' דלרשב"ם כשכוונו להעיד לא מהני ליעשות דיין גם ע"פ הגדת אחרים ע"ש וגם בהנ"ל י"ל דלא מהני אף אי לא כוונו דההגדה משוי להו עדים כמו הראי' בכיוונו. ולתוס' שפיר נ"ד לטעם הא' דלטעם דמדמי לקא"פ גם בזה לא מהני דבנמצא א' קא"פ משמע דבהגדה פוסל אף שהעיד הפסול בב"ד אחר כיון דמ"מ בכלל מקיימי דבר הוא ע"ש בתוס' מכות ו' ולמאן דפוסל זימנום להעיד אף שהעידו אחרים בפניהם ה"ה גם בזה: ועוד אפשר דשייך גם מעם דעשאאי"ל למ"ש תוס' סנהדרין מ"א בג' וא' א"י החקירות דפסול מטעם נמצא א' קא"פ דשייך ההיקש דג' לב' ע"ש וממילא פוסל גם כשמעיד אחר כ"ד וכן אפילו בב"ד אחר דכיון שהעיד הוי עד ופוסל כדמשמע מתוס' מכות ו' וסנהדרין ט' ע"א ע"ש וא"כ כיון דהם העידו ועדותן עשאאי"ל אף שדנין ע"פ עדות אחרים ועדותן יכול להזימם מ"מ פוסל עדותן שאאי"ל מטעם צירוף נמצא א' קא"פ כמו א' שא"י החקירות דבשלמא לפרש"י שם בא' אינו יודע חקירות משום אין נעשין זוממין עד שיוזמו כולן ע"ש וזה דוקא תוך כדי דיבור ולא שייך כאן מכ"ש כשזה העיד בב"ד אחר. רק לפי' תוס' דהוי כא' קא"פ י"ל דשייך גם בזה. אך באמת ז"א דהא גם עדותן יכול להזימם בפני ב"ד שהעידו רק ע"י גמר דינם א"א להזימם אבל אינו פוסל עדות האחרים. ואינו מוכרח דמ"מ שייך ההיקש. והגם שפ' הש"ך סי' ל"ו דבלא כיוון בראי' להעיד אינו פוסל אף שהעיד היינו לענין נמצא א' קא"פ דליכא צירוף להכשרים לפסלם אבל לענין ענ"ד ודאי דכשמעיד חשוב עד אף שלא כיוון בראי':
שוב ראיתי בש"ג ב"ב פ' י"נ שכ' בשם הר"ן דכשהעיד אינו נ"ד כלל אף שמעידין אחרים בפניהם ע"ש. אך י"ל הר"ן לטעמי' דסבר זמנום ג"כ פסול אף שמעידים אחרים בפניהם. וי"ל דתלי' בפלוגתא הנ"ל בש"ע. ובשם מז"ה כ' בש"ג הנ"ל לא אמרו שאין ענ"ד אלא בצריך להעיד ולדון על עדותו אבל אם יש עדים אחרים כו' יכול להיות דיין אע"פ שהעיד כיון שא"צ לעדותו ע"ש וחולק אר"ן הנ"ל הרי שבמחלוקת שנוי' כמ"ש: וראיתי בכנה"ג סק"ז בשם בני שמואל אדברי ש"ג הנ"ל שהוא נגד כל הפוסקים ע"ש ולא ידעתי מניין לו זה הפ' כ' עד המעיד אנ"ד היינו לדון ע"פ עדותו אבל יש אחרים מעידים אינו ראי' כלל:
(ח) אפילו כוונו להעיד כו'. דעת רשב"ם דכיוון להעיד פוסל וכ' ש"ך ס"ק ד' דאע"פ דקי"ל כהפ' דלענין קא"פ פסול בראי' לחוד כשכיוון להעיד ותוס' ור"ן מדמי לה אהדדי מ"מ י"ל כמ"ש תוס' ורא"ש בתחלה כו' דשם גזה"כ אבל לענין אענ"ד דטעמא מועמדו או עשאאי"ל א"כ בנתכוון להעיד לא שייכי הני טעמי כו':
ולענ"ד הדברים תמוהים דדחיית תוס' הנ"ל לא שייך רק על מ"ש רשב"ם אפילו כשמעידין אחרים בפניהם א"י לדון כשנתכוונו להעיד ע"ז דחו כנ"ל דהא מקוים ועמדו וג"כ יכול להזימם כנ"ל. אבל לענין שידונו בעצמם כשראו ביום הא אין זה דחי' כלל דהא ע"ז אנו דנין כיון שנתכוון להעיד בראי' נעשה עד ולא דיין הוי כראו בלילה וממילא צריך להעיד ושוב פסול לעשות דיין דשייכי ב' הטעמים ועמדו והוי עשאאי"ל דע"כ גם תוס' מודים דראו בלילה משום דנעשה עד פסול והיינו דיצטרך ע"כ להעיד דבידיעה לחוד אין דנין כמ"ש לעיל וממילא הוי עד המעיד ושייכי הטעמים. וכן לרשב"ם בנתכוון להעיד ואין שום טעם רק מה שדחו דלא נעשה עד בראי' לחוד דגם בנמצא קא"פ אין ראי' פוסל. וא"כ למאי שפוסק דראי' פוסל בקא"פ ממילא גם לענין ענ"ד יועיל רק כשמעידין אחרים בפניהם דלא שייכי הטעמים כנ"ל אבל שיהי' נ"ד בלא אחרים כמ"ש בש"ע שכ' אם אינו מעיד ע"ז אין טעם כיון שהוא עד בנתכוון ממילא צריך להעיד ואענ"ד כנ"ל:
אמנם תוס' דחו שפיר ב' הדינים של הרשב"ם בין כשהעידו אחרים בפניהם ובין כשראו ביום וכוונו להעיד כו'. דהא הקדימו תוס' דקשה מה פריך בר"ה לא תהא כו' לישני בכוונו להעיד ותרצו דא"כ אינו מועיל כשמעידים בפניהם ג"כ ולמה תני יושיבו מחבריהם כו' וא"כ דחו שפיר כיון דמעידים אחרים בפניהם מהני אף אי כוונו להעיד דלא שייכי טעמים ועמדו ויכול להזימם כו'. א"כ שוב מוכח מהש"ס דגם בראו לחוד בלא אחרים ג"כ מהני דאל"כ נשאר הקושי' מה פריך לא תהא כו' לישני בכוונו להעיד ומהני יעידו בפניהם משא"כ ראי'. וע"כ ממילא מוכח דדי בראייתם לחוד אף בנתכויון להעיד יש להן דין ב"ד וא"צ להעיד ושייך לא תהא כנ"ל. אולם אין זה רק ראי' אבל לא טעם ושפיר נצטרף לטעם דכוונה לא משוי לי' עד גם בנמצא א' קא"פ. אך לשון תוס' משמע דאף קודם דמסיק ר"י דאף בנמצא א' קא"פ אין פוסל בראי' לחוד דחה ב' הדינים של הרשב"ם מטעם דשם גזה"כ משא"כ כאן לא שייכי הטעם ועמדו כו' ע"ש בדברי ר"י בתוס' שסיים אלא ודאי שאין דומין כו' ותמוה כמ"ש דלענין זה כיון שהוא עד יצטרך להעיד כנ"ל:
ונראה הפי' בדבריהם דלכאורה אינו מובן ג"כ מה שהקשה הר"י דא"כ לר"י דבראי' לחוד פוסל בקא"פ אף בלא כיוון להעיד א"כ לא יהי' שייך לא תהא כו' ע"ש. ולכאורה מאי דמיון הוא זה לראי' דראי' פוסל דשייך ההיקש דג' לב' דמ"מ כיון שראה אף בלא כיוון להעיד הוי עד כשמעיד וממילא פוסל משא"כ לענין עד נ"ד במאי מורה הראי' יותר בתורת עד מבתורת דיין הא גם להיות דיין על הראי' ג"כ יוכל בלא כיוון כמו להיות עד ושפיר לא תהא כו' והוי ב"ד בשעת ראי'. אבל אי דלא כר"י וראי' אינו פוסל אף דהוי עד כשיעיד אף שלא נתכוון מ"מ אין שם עד עליו בראי' לחוד כל שלא העיד ואינו פסול ע"י צוריפו ומ"מ כשנתכוון להעיד פוסל וע"כ דהא כוונה משוי לו עד על הראי'. ושפיר הוכיח רשב"ם דממילא לענין נעשה דיין ג"כ כיון שנתכוון להעיד ממילא הראי' בתורת עד ולא בתורת דיין ושוב אין נעשה דיין דצריך להעיד כנ"ל. אך נראה דראייתם הוא דהא כמו לר"י דאף דכ' והוא ראה דהוי עד לפסול הכשרים מ"מ לענין נ"ד אמרינן לא תהא כו' ואף דיש עליו שם עד ג"כ מ"מ יש עליו שם דיין ג"כ כשרוצה לדון וא"כ גם בנתכוון להעיד בשלמא אם הי' זה גזה"כ כשהוא עד א"י להיות דיין הי' שייך כנ"ל כיון שנתכוון להעיד ממילא אין נ"ד אבל כיון דכשמעידים אחרים בפניהם שפיר נעשה דיין אף דנתכוון דשייך ועמדו והוי עשאי"ל רק כשצריכין להעיד פסול מטעמים הנ"ל. וא"כ לענין הראי' אף שנתכוון להעיד אין זה סותר כלל שלא יהי' דיין ג"כ על הראי' דלענין הראי' דלא שייכי הטעמים אף שהוא עד מ"מ הוא דיין ג"כ כשירצה לדון על הראי' אם לא יהי' שייך הטעמים וא"כ אינו סותר ושוב אין כוונתו להיות עד סותר כלל שיהי' כמו כוונה שאינו נעשה דיין דהא שפיר יכול להיות שתיהם אם אין פסול מצד העדות כנ"ל ושפיר עדיין תורת ב"ד עליהם בראי' ויכולין לדון אח"כ על הראי' בלא הגדה וממילא לא שייכי הטעמים:
והרשב"ם ז"ל סובר כמ"ש דאי הוי עד שוב צריך הגדה כנ"ל וכמו בעדים דאם לא כוונו בראוי לעדות ואעפ"כ מהני כשמעידים ואף דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וצריך להיות עד בשעת ראי' דילפינן מאו ראה כו' אם לא יגיד כו'. וע"כ דהראי' מתלי תלוי וקאי כשלא כיוון ואם מעיד אח"כ נעשה עד ע"י הראי' למפרע אבל כשאינו מעיד לא חשיב עד בראי' לחוד ולכך אינו פוסל צירוף הכשרים משא"כ נתכוון להעיד נעשה מיד עד בראי' לחוד ופוסל כנ"ל. ממילא כן לענין נ"ד. דאם לא כוונו כלל בראייתם לא לעדות וגם לא להיות ב"ד הראי' מתלי תלי' רצו כותבין ונעשים עדים ע"י הראי' רצו עושין דין ונעשו ב"ד על הראי' למפרע וא"צ הגדה ומהני דלא שייכי הטעמים אבל נתכוון להעיד דמיד נעשה עד בראי' לחוד שוב אין לו דין ב"ד בהראי' דשפיר סותר כיון שאם מעיד א"א להיות ב"ד משום ועמדו א"כ נתכוון ממילא שלא להיות ב"ד בראייתו דבע"כ א"נ ב"ד דהא רצו כו' וכיון שאינם ב"ד הוי כראו בלילה דצריך הגדה ושייכי הטעמי' כנ"ל:
ולתוס' באמת גם זימנום להעיד נעשה דיין דאינו סותר כלל שלא להיות דיינין כנ"ל. אבל בש"ע שפוסק כרמב"ן דזימנום פוסל רק נתכוון להעיד אינו פוסל וע"כ ס"ל כמ"ש דזימנום שנעשה עד ממילא צריך הגדה כנ"ל. והרמב"ן שסובר דכוונה לחוד אינו פוסל היינו רק משום דגם נמצא א' קא"פ ג"כ אין הכוונה פוסלתו ע"ש. אבל לדברי הש"ך והש"ע לקמן סי' ל"ו דלענין קא"פ פוסל נתכוון להעיד ופסק כאן דזימנום להעיד ג"כ פוסל א"כ תמוה למה פוסק דנתכוון להעיד אינו פוסל הא כיון שהוא עד ע"כ צריך הגדה וממילא שייכים הטעמים כנ"ל:
ולשון הרא"ש ז"ל ב"ב קי"ד כיון דאענ"ד מטעם עשאאי"ל או ועמדו כו'. ולפי אלו הטעמים אם זימנום יכולין לדון אם יש אחרים מעידין בפניהם שמקוים ועמדו וי"ל וכיון שיכולין לדון כשמעידים בפניהם יכולין נמי לדון ע"פ ראייתם דכל היכי דמהני העדאת עדים חשובה ראי' כמותה שלא תהא כו' ע"ש. וג"כ אין מובן דהא ראו בלילה מהני כשמעידין בפניהם ומ"מ א"י לדון ע"פ ראייתם. וע"כ כיון דהוא עד בשעת ראי' צריך להעיד וליכא הק"ו רק בשעת ראי' כשהוא דיין משא"כ כשהוא עד צריך להעיד ושייכי הטעמים הנ"ל וא"כ גם זימנום להעיד כנ"ל ואי סבר כמ"ש לעיל בתוס' שאינו סותר ואף שזימנום להעיד נעשה דיין ג"כ לא הי' למימר מחמת הק"ו דמהני כשמעידים בפניהם דמזה אין ראי'. שוב ראיתי שהב"ח תמה על דברי הרא"ש אלו כמ"ש דראו בלילה יוכיח ע"ש ועיין מה שכ' לקמן בעזה"י פ' דבריו:
וצ"ל דמפרש כמ"ש לעיל ס"ק א' דסבר דשייך הק"ו על שעת הדין כיון דמהני שמיעה כ"ש מהני לדון ע"פ הראי'. רק בלילה אם ידונו על הראי' יהי' איגלאי מלתא שהי' הראי' תחלת דין ופסול בלילה ולכך צריך הגדה שידונו על ידי הגדתם ביום ושוב שייכים הטעמים כנ"ל. אבל זימנום להעיד אף שיש שם עד עליו בשעת ראי' מכל מקום עתה כשדנין יכולין לדון ע"פ הראי' לחוד בלא הגדה מק"ו לא תהא כו' דאף דא"כ הוי דיין למפרע בשעת ראי' שהי' ת"ד והא הי' עד מה בכך שהי' עד מ"מ נ"ד כיון דאף כשהוא עד יכול להיות דיין כשאין שייכין הטעמים כנ"ל וסבר ג"כ דגם זימנום מהני: