אור ברסלב

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות דינים · סימן ה

סימן ד

סעיף א

אסור הי' לדון בשבת ויו"ט ואם עבר ודן דינו דין [והטעם הוא גזירה משום שמא יכתוב כמו במקח וממכר ע"ש בש"ס (ביצה דל"ו) דכל הני אסורין משום רשות]:

(א) אם עבר ודן כו'. והיינו אפילו במזיד כמבואר בירושלמי הביאו הרי"ף ז"ל ביצה בין שוגגין או מוטעין או מזידין כו' מה שעשו עשו ע"ש. ולכאורה קשיא לי הא קי"ל דבכל עבירה דרבנן כשעבר במזיד פסול מדרבנן לעדות וגם במקח וממכר בשבת פסול מדרבנן וא"כ כיון דבכל הני שוין דגם בדין הוא האיסור עצמו כמו במקח וממכר משום שמא יכתוב וממילא דכשעבר ודן במזיד ודאי דפסול לעדות אח"כ מדרבנן וממילא דגם לדון פסול דקי"ל כל הפסול להעיד פסול לדון. וגם קי"ל דאף דפסול מדרבנן בעי הכרזה מ"מ אותו עדות שנפסל בשבילו פסול אף בלא הכרזה ע"ש לקמן סי' ל"ד (בסמ"ע ס"ק נ"ו) וא"כ אמאי הכא בעבר ודן במזיד דינו דין הא נעשה פסול לדון בדין זה וממילא נם זה הדין עצמו בטל ואף בלא הכרזה כנ"ל ואמאי דינו דין הא נעשה בדיינים פסולין מדרבנן דהדין בטל. ואף דמן הסתם אינם נפסלין בדנו בשבת כמו בשאר עבירות די"ל סברי מצוה קעבדי כמו קוברי מת ביו"ט (סי' ל"ד) אבל במזיד ואנו יודעין שידעו האיסור ודאי ראוי להיות נפסלין כמו במו"מ כנ"ל:

אך י"ל כיון דלא הוי רשע דחמס אינו נפסל דקיימא לן בעבירה דרבנן בעיון דוקא רשע דחמס ע"ש לקמן (סי' ל"ד ס"ג) וא"כ נרא' דכשנטל שכר ודן בשבת אף בגונא דלא מפסל משום נוטל שכר לדון מ"מ פסול משום דהוי רשע דחמס ופסול כנ"ל. אמנם י"ל דאף בכה"ג כשר כמ"ש תוס' חולין י"ד והר"ן שם לענין שחיטת מומר דאות' שחיטה שנעשה בה מומר אינה פסולה עדיין משום שחיטת מומר ע"ש וכ"כ מהרי"ט בתשובה לענין חרם ע"ש. וממילא גם הכא כיון שמחמת שדן בשבת נפסל אינו נפסל אלא מאותו דין ואילך אבל זה הדין עצמו עדיין כשר כנ"ל. ומ"ש הנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו לא בעי הכרזה. היינו מה שמעיד אח"כ על אותו עדות שכבר נפסל כמו לדידי אוזיף בריביתא שכבר פסול משעה דאוזיף כו' ולא בעי הכרזה במה שמעיד על זה עצמו ע"ש. אבל בכה"ג דבדין זה נפסל עדיין כשר דין זה. אך זה אינו מוסכם ע"ש במהרי"ט ושאר אחרונים:

עוד י"ל למ"ש הסמ"ע לענין לילה דכשבאים מעצמם לדון בלילה הוי קבלו עליהם קרוב או פסול ע"ש וא"כ ממילא כיון שבאים מעצמם לדון לפניו בשבת כו' ויודעין שנפסל ממילא הוי ג"כ קרוב או פסול שקבלו עלייהו כמו לענין לילה כנ"ל ושפיר מהני. אך י"ל דכאן לא שייך זה כיון דמן הסתם אינו נפסל דאמרינן סבר מצוה קעביד רק מחמת שבאמת היו מזידין ממש וא"כ לא הוי קבלו עלייהו קרוב או פסול דדוקא התם שיודעין הבע"ד דבלילה פסול הוי שפיר קבלו עלייהו כו' משא"כ הכא דמן הסתם כשר וממילא כשבאמת היו מזידין שפיר פסול כנ"ל דלא קבלו כו':

אמנם נראה דמ"מ מהני. דהטעם דלאותו העדות שנפסל לא בעינן הכרזה הוא משום דמה דבעינן הכרזה הוא משום פסידא שלא ידעו שפסולים ולכך בעי הכרזה אבל לאותו עדות דשפיר יודעין שפסולין לכך לא בעינן הכרזה ע"ש. וא"כ הכא כיון דמן הסתם הם כשרים אף שדנין בשבת דאמרינן סברי מצוה קעבדי רק שנפסלין מחמת שבאמת היו מזידין א"כ שפיר עדיין אינו נפסל אף לאותו עדות בלא הכרזה דשייך פסידא ג"כ כנ"ל כיון שהבע"ד אינם יודעין שהם פסולין וממילא אינו פסול כלל כנ"ל וא"כ ממילא כשר ממ"נ אם ידעו הבע"ד שהם מזידין ופסולים א"כ הוי קבלו עלייהו כנ"ל ואם לא ידעו שהם פסולים א"כ אינם פסולים כלל אף לאותו הדין בלא הכרזה כיון שלא ידעו ואיכא פסידא ושפיר כשר אף בדנו במזיד כנ"ל:

וראיתי במהרש"ל יש"ש ביצה שם שהקשה אמאי מהני נימא עשר אי עביד לא מהני כמ"ש בהג"מ ספ"ג דשבועות בנשבע שלא למכור ועבר ומכר דלא מהני וראייתו מהא דכתובות פ"א ע"ב דאמרינן לא ליזבין ואי זבין לא מהני ע"ש וכן נימא גם כאן. ותירץ הרש"ל דדוקא בשבועה אמרינן דמחמת עצמו אבד כחו וזכותו שבעצמו בטלו ע"י השבועה. ועוד תירץ דשאני שבת שהותרה אצל חול משא"כ שבועה ע"ש. ודבריו אינם מובנים כלל מ"ש תירוץ הא' דשאני התם שבעצמו איבד זכותו כו' תמוה דהא כל ראיות הגה"מ מהאי דכתובות דלא איבד זכותו בעצמו ואעפ"כ לא מהני ואדרבה משם הוכיח לענין שבועה. וגם מ"ש שאני שבת כו' ג"כ תמוה דהא אמר בש"ס (תמורה ה') גבי אונס שגירש כו' ג"כ דלא מהני והא ודאי הותר הגירושין אצל שאינה אונס וכן הרבה שם שהותרו ואעפ"כ אמרינן גבייהו אי עביד לא מהני. ויש לישב דבריו בדוחק. ובאמת התירוץ הוא כמ"ש סמ"ע וש"ך סי' ר"ח דלא שייך בכה"ג אי עביד לא מהני ע"ש. או כמ"ש מהרי"ט ז"ל לענין שוחט בשבת ע"ש שלא יתוקן האיסור וכן הכא כנ"ל:

(ב) אסור לדון בשבת כו' והטעם גזירה שמא יכתוב פסק דין כו' ע"ש. וקשיא לי הא קי"ל בא"ח סי' רע"ה בהא דאין קורין לאור הנר משום שמא יטה וקי"ל דשנים מותרין לקרות משום שאם ירצה אחד להטות יזכירנו חבירו ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל דפחות מג' אין דיניהם דין וצריך שלשה וא"כ אמאי אין דנין משום שמא יכתוב הא הוי ממש כמו התם בשנים דג"כ אם ירצה האחד לכתוב יזכירנו חבריו. והנה שם הקשה המהרי"ל הובא במ"א שם ס"ק ה' דא"כ יהיו שנים מותרין לרכוב דהטעם הוא שמא יחתוך זמורה ונימא ג"כ דב' מותרין לרכוב שיזכירנו השני ולא יחתוך ותירץ המ"א דדוקא בקריאה שהוא מצוה התירו משא"כ לרכוב שהוא רשות ע"ש. וא"כ הכא למה פסקו דאף בליכא דעדיף אסור הא כיון שהיא מצוה (ע"ש ביצה ל"ו ע"ב) שפיר מותר מטעם הנ"ל כיון שהם ג' ולא שייך שמא יכתוב והוא כמו בקריאה הנ"ל. ועוד תירץ שם המ"א דשמא יחתוך זמורה חיישינן שקודם שישב לרכוב יחתוך זמורה ויכין לו ואז אין השני שם ע"ש. וגם זה לא שייך הכא דאין יכולין לכתוב הפסק דין קידם שישבו לדין ולא שייך ב' התירוצים ויהיו מותרין לדון כנ"ל:

אמנם זה לא קשה דכיון דהפסק דין רשאי גם אחד לכתוב אחר הדין א"כ שפיר שייך החשש שיכתוב אחד אח"כ שלא יהי' שוב הב' ולא יזכור כנ"ל כמו שם קודם שישב לרכוב דחיישינן כמו כן הכא אח"כ. דדוקא בקריא' דהחשש הוא דיטה בשעת הקריאה שפיר כנ"ל:

ובזה מיושב שפירש"י ז"ל ביצה ל"ז דחיישינן שיכתוב הפסק דין ולא כמ"ש הסמ"ע ס"ק א' דהחשש הוא שיכתבו הטענות ע"ש. ולמ"ש אתי שפיר דלענין החשש שיכתוב הטענות לא שייך כלל כיון שזה הוא בשעת הדין ממילא לא שייך כיון שהם ג' והוא ממש כמו בקריאה דמותר כנ"ל:

ובזה נראה לישב קושית תוס' שם על רש"י שפוסק דגם בליכא דעדיף מיניה אסור משום מצוה. והקשו ממאי דאמר בסנהדרין היכי נעבד נדיינו כו' אין רציחה דוחה שבת כו'. ואמאי לא משני משום דאין דנין בשבת ומוכח דבדליכא דעדיף מותר ע"ש. ואף דהתם ליכא פסק דין בדיני נפשות מ"מ הא צריכין לכתוב דברי המזכין והמחייבין ושייך שמא יכתוב ע"ש. ולמ"ש לא קשה מידי דהתם דהחשש הוא רק משום דברי המזכין כו' ולא שייך כלל שמא יכתוב כיון דהוא בשעת הדין כשהסנהדרין יושבין וממילא הוא כמו בקריאה דגם התם הוא משום מצוה כיון דליכא דעדיף כמ"ש התוס' ולכך שפיר הי' מותר משא"כ לענין פסק דין שייך שפיר שיכתוב ואסור אף משום מצוה כנ"ל וא"ש. ומיושב ג"כ בזה קושית הש"ג על מ"ש תוס' דגם בשבת יכול לקבל ולסדר טענותיו לפני ג' ולכך נושאין בע"ש כו'. והקשה הא שמוע בין אחיכם כתיב וצריכין לשמוע גם טענותיו ושייך החשש שמא יכתוב הטענות ע"ש ולמ"ש לק"מ דשמא יכתוב הטענות לא שייך כלל כיון שהם ג' כנ"ל:

והנה במ"ש תוס' שם לדחות דברי ר"ת מהא דאמר בירושלמי מתקינין לו אשה אחרת שיקדשה ביה"כ ואמר דלכך מותר משום דאין שבות במקדש משמע הא לא"ה אסור והא כיון שמתה אשתו מצוה לו לישא אחרת ועוד דאיכא מצוה וכפר בעדו ובעד ביתו ומוכח דאסור ע"ש. והנה מ"ש דכיון שמתה מצוה לו כו' לפרש"י לא קשה כלל שפי' דאין לו אשה ובנים היינו משום פרי' ורבי' משום דאין לו בנים אבל משום בבוקר זרע כו' לא ע"ש. א"כ היכא שיש לו בנים אף שאין לו אשה אסור ולא קשה משם ומשמע דתוס' מפרשים דאין לו אשה או בנים ובאין לו אשה לחוד שייך המצוה. אך גם על זה קשיא לי דתוס' כתובות ד' ד"ה אבל כתבו דאבל אף דמשום מצות פרי' ורבי' מותר לישא מ"מ אסור לישא תוך שלשים דכיון שאסור לבא עליה תוך שלשים לא שייך מצות פו"ר וממילא אסור לישא ג"כ עד אחר ל' ע"ש. וא"כ הכא כיון דביה"כ אסור לבא עלי' א"כ אף שמתה אשתו אסור לישא אותה עד אחר יה"כ אף שאין לו בנים דהוא ממש כמו התם באבילות ע"ש. וגם מ"ש משום מצוה דוכפר בעדו כו' ג"כ אינו קושיא כל כך כיון דהמצוה הוא דוקא עליו כשיש לו אשה יכפר בעדו ובעד ביתו אבל כשאין לו אשה לא א"כ כל זמן שאין לו אשה אין עליו החיוב דוכפר כו' רק שישא אשה כדי שיגרום שיהי' עליו המצוה ובזה שפיר אסור ולא מיקרי משום מצוה. ואם נאמר דהמצוה הוא משום דצריכין להכפרה ואף שאין החיוב עליו כשאין לו אשה מ"מ הא הכל צריכין לעבודתו והוי משום מצוה. אך גם זה לא קשה כיון דחזינן באיכא דעדיף מיני' דלא הוי מצוה רק בליכא דעדיף גבי דין מותר לעבור ואף שהשני יכול לדון מ"מ הא גם השני יעבור אם ידון. אבל הכא כיון דקי"ל מתקינין כהן אחר תחתיו וא"כ כיון דעליו אין המצוה דוכפר כמ"ש רק משום דצריכין לעבודתו וא"כ הוי כאירע בו פסול אחר כיון שאין לו אשה ויש כאן השני לעבוד וזה עצמו מיקרי איכא דעדיף מיני' כיון שהשני יש לו אשה ולא יצטרך לעבור השבות. וזה לא חיישינן שתמות גם היא כמבואר שם דלמיתה דתרי לא חיישינן א"כ שפיר אינו רשאי לישא משא"כ היכא דהנשואין גופי' מצוה שפיר י"ל כדברי ר"ת דמותר משום מצוה. אך באמת רוב הפוסקים ס"ל דאין דנין אף בדליכא דעדיף והרי"ף והרמב"ם לא חלקו כלל וגם לא הביאו האחרוני' שמפורש ברמב"ם פי' המשניות דבליכא דעדיף אז יהי' משום מצוה ולא משום רשות ומשמע להדיא דאסור ע"ש:

סעיף ב

לא היו דנין בע"ש ובעי"ט כו' אין דנין בלילה בתחלת דין אבל אם התחילו לדון ד"מ ביום גומרין בלילה (וי"א דאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין):

(ג) אין דנין בלילה כו'. ילפינן סנהדרין ל"ד מקרא דרבא רמי כתיב ושפטו כו' בכל עת וכתיב ביום הנחילו כו' כיצד לילה לגמר דין יום לתחילת דין כו' ע"ש. והרמב"ם ז"ל כתב פ"ג מה' סנהדרין אין דנין בלילה תחילת דין כו' מפי השמועה למדו שהריבים כנגעים כו' ע"ש. והוא תמוה מאוד כמו שתמה הכ"מ ושאר אחרונים דהא אמר בש"ס להדיא הטעם מביום הנחילו ולא מקשינן ריבים לנגעים דאי הוי מקשינן אף גמר דין הי' פסול בלילה דאמר מתניתין דלא כר"מ ע"ש. ותירץ הכ"מ דכיון דמסיק בש"ס ור"מ ביום הנחילו מאי עביד לי' ומשני לכדרבה כו' ביום אתה מפיל נחלות דבלילה כותבין ואין עושין דין דאין עד נעשה דיין כו' ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל הא דרבה ביום אתה מפיל נחלות א"כ ממילא לא מוכח מביום הנחילו דאין דנין בלילה וע"כ מהקישא דריבים כו' ע"ש. ועדיין תמוה כמו שתמהו האחרונים דא"כ למה לא רמי הקישא דריבים אושפטו כו'. ועוד הא רבא ג"כ סבירא לי' הא דאין עד נעשה דיין ואיך יליף מביום הנחילו כו' ולא ס"ל הקישא דריבים. ועוד מנ"ל דר"מ סבר דמקשינן אף לגמר דין דאמר מתניתין דלא כר"מ דלמא מקיש ג"כ רק לתחילת דין כמו לדידן. ועוד קשיא לי דאיך נימא דכיון דאתי ביום הנחילו להא דביום אתה מפיל נחלות לא מוכח דאין דנין בלילה הא כל הטעם דבלילה אין עד נעשה דיין הוא משום דלא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' משום דאין דנין בלילה וא"כ ממילא מוכח דאין דנין תחילת דין בלילה דהיינו קבלת עדות דאי דנין מאי חילוק בין ראוהו ביום לראוהו בלילה הא שייך ג"כ לא תהא שמיעה גדולה כו'. ובזה י"ל דהא הטעם דלא מוקמינן ביום אתה מפיל נחלות כו' לגוף הדין דבלילה אין דנין דין נחלות רק ביום. הוא כמ"ש הרמב"ן ז"ל דזה כבר מוכח מחוקת משפט דנחלות כשאר דינים ולכך מוקי לה לאין עד נעשה דיין כו' ע"ש וא"כ אי נימא דבשאר דיני ממונות שפיר דנין בלילה א"כ לא מוכח כלל מחוקת משפט דאין מפילין נחלות בלילה וא"כ י"ל דביום הנחילו אתי בפשיטות דבלילה אין דנין דין נחלות אבל שאר דינים דנין בלילה כנ"ל. אך גם ז"א כמ"ש הרמב"ן דודאי אין חילוק דודאי לא גרעו שאר דינים מדין נחלות ואדרבה עדיפי ע"ש ויש לומר בהיפוך דכיון דקי"ל הא דרבה א"כ ליכא למימר דביום הנחילו אתי לאין דנין בלילה דא"כ איך מוכח הא דרבה דדין נחלות כו' וע"כ דלמסקנא מוכח דאין דנין בלילה מהקישא דריבים ואייתר ביום הנחילו לדרבה כנ"ל. אך בכ"מ מבואר להיפוך ע"ה וי"ל בדוחק ע"ש:

ונראה לישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה המרדכי פ' ז"ב כתב בשם השר מקוצי הטעם דאין עד נעשה דיין משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה אף לפני ב"ד אחר דכיון דקי"ל אין עדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין וכיון שמזימין אותם היו פסולים בשעת גמ"ד ולא נגמר דינם לפני ב"ד כשר ולכך לא מהני ע"ש והפוסקים דחו דבריו דהא קי"ל דבממון לא בעינן עדות שאתם יכול להזימה ואף ראוי להזמה לא בעינן ע"ש. והרמב"ן ז"ל ב"ב פ' י"נ כתב דהא דאין עד נעשה דיין ילפינן מהא דביום הנחילו ביום אתה מפיל אבל כשראה בלילה שוב אינו מפיל לעולם דאין עד נעשה דיין וע"כ להכי הוא דאתי דאי לאין דנין בלילה מוכת מחוקת משפט ורבנן דסברי ביום הנחילו לאין דנין בלילה מנ"ל דאין עד נעשה דיין וכתב דמוכח מהא דלא יענ' כו' דעד אינו עונם בדיני נפשות לא לזכות ולא לחובה וכן בדיני ממונות אין עונה וממילא פשיטא דאינו נעשה דיין כיון שאינו עונה ור"מ סבר כריב"י ע"ש והטעם דאין עד עונה איתא בש"ס משום דהוי לי' נוגע שמתירא מהזמה שלא יוזם ויהרג ורוצה להטות הדין ע"ש וממילא כ"ש דאינו נעשה דיין בשביל זה דכיון שמעיד הוי לי' נוגע כנ"ל. ואף דהרמב"ם ז"ל סובר דבדיני ממונות עד עונה דלא כהרמב"ן ז"ל דדוקא בדיני נפשות הוי נוגע ולא בדיני ממונות דמשום תשלומין שיתחייב בהזמה לא חשדינן לי' לנוגע ע"ש. מ"מ כתבו שם דזה דוקא להיות עונה כיון שיש ב"ד כשר זולתו אשר לא ישמעו לדבריו להטות רק בדיני נפשות חיישינן חשש רחוק משא"כ בדיני ממונות. אבל לענין להיות דיין י"ל שפיר טעם הנ"ל דהוי לי' נוגע ע"ש וכן משמע שם קצת מלשונו ע"ש פ"ה מה' עדות:

והנה לכאורה למ"ש נראה דלא שייך ב' הטעמים דכיון דבאמת כ' המרדכי דה"ל עדות שא"א יכול להזימו כיון שאם ניזומים לא יגמר הדין לפני ב"ד כשרים כנ"ל רק דאמרינן דבממון לא בעינן עדות שאי"ל. וא"כ ממילא גם טעמו של הרמב"ן ז"ל לא שייך דכיון דאינו עונה אינו נעש' דיין כנ"ל. ולמ"ש אדרבה הא טעמא דאינו עונה הוא משום דהוי לי' נוגע שלא יתחייב כשיוזם וא"כ הא בהיפך דשפיר נעשה דיין דדוקא בעונה דאיכא ב"ד כשר ושפיר כנ"ל משא"כ להיות נעשה דיין לא יהי' שייך כלל הזמה ולא יתחייב כנ"ל דלא נגמר הדין לפני ב"ד כשר כיון שאין ב"ד זולתו וא"כ ממילא נעשה דיין ולא הוי נוגע כלל. ומשום פסול שיפסול לעדות כשיוזם משום הא לא הוי נוגע דאף שיטה הדין יהי' פסול כיון שהעיד שקר רק לענין תשלומין הוא החילוק וא"כ שפיר נעשה דיין דלא שייך הזמה ולא הוי נוגע כלל וכיון דלא בעינן עדות שאי"ל בדיני ממונות ובאמת אינו יכול להזימו וממילא כשר ונעשה דיין כנ"ל וע"כ הא דאין עד נעשה דיין גם לרבנן מוכח מביום הנחילו דביום אתה מפיל ולא בלילה כשראה אינו נעשה דיין כמ"ש הרמב"ן ז"ל לר"מ. וא"כ קשה למסקנא דכיון דאיצטריך ביום הנחילו לאין דנין תחילת דין בלילה מנ"ל דאין עד נעשה דיין כיון דלא שייך טעם הרמב"ן ז"ל הנ"ל וע"כ מוכח דלמסקנא מוכח דאין דנין בלילה מהקישא דריבים לנגעים דקאי ג"כ אתחלת דין וממילא מוכח מביום הנחילו דאין נעשה דיין. ובזה מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל דהא דרבא יליף מביום הנחילו דאין דנין בלילה ולכאורה קשה כנ"ל מנ"ל דאין עד נעשה דיין כנ"ל. אמנם הא רבא ס"ל דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל היינו משעת הזמה ואינך וא"כ א"ש דכיון דמכאן ולהבא נפסל א"כ הוי שפיר עדות שיכול להזימו דאף שיוזמו יהי' נגמר הדין לפני ב"ד כשרים דאז היו כשרים עדיין בשעת ג"ד קודם הזמה וא"כ כיון דיצטרכו לשלם ממילא אין עד נעשה דיין כטעמו של הרמב"ן ז"ל הנ"ל דהוי לי' נוגע כנ"ל. ולכך יליף רבא שפיר מביום הנחילו דאין דנין בלילה ואעפ"כ מוכח שפיר דאין עד נעשה דיין כנ"ל וסבר ג"כ דריבים אף גמר דין במשמע וממילא מתניתין דלא כר"מ ולר"מ ביום הנחילו אתא לאין עד נעשה דיין דסבר כר' יוסי ב"י כמ"ש הרמב"ן ז"ל. אבל לדידן דקי"ל כאביי ביע"ל קג"ם דלמפרע נפסל א"כ ממילא ליכא למימר מביום הנחילו לתחינת דין בלילה דא"כ מנ"ל דאין עד נעשה דיין דלא הוי נוגע כנ"ל כיון דנפסל למפרע כנ"ל וע"כ דמוכח מריבים ג"כ רק תחלת דין וממילא אייתר ביום הנחילו לאין עד נעשה דיין כנ"ל וכ' הרמב"ם ז"ל שפיר הטעם מהקישא דריבים כנ"ל וא"ש:

גם י"ל דאף אי נימא דהרמב"ם ז"ל סובר גם לענין אין עד נעשה דיין דלא הוי נוגע בממון כמו דעונה בדיני ממונות דמשום תשלומין לא הוי נוגע כנ"ל. מ"מ א"ש דבחיוב מלקות ודאי דאין עונה כמו בדיני נפשות דמשום מלקות הוי שפיר נוגע ע"ש. וא"כ הא ר"מ ס"ל בכל עדים זוממין דלוקין ומשלמין וא"כ ממילא הוי שפיר נוגעין ולא איצטריך ביום הנחילו לאין עד נעשה דיין רק לאין דנין בלילה וע"כ דאתי הקישא דריבים לגמר דין ואמר רבא שפיר מתניתין דלא כר"מ כיון דסבר מכאן ולהבא כו' ויתחייבו מלקות. משא"כ לדידן לא הוי נוגעין כנ"ל וא"ש הקישא דריבים על תחלת דין וביום הנחילו לאין עד נעשה דיין כנ"ל וא"ש. והש"ס פריך שפיר ור"מ האי ביום הנחילו כו' לאין עד נעש' כו' כיון דלדידן למפרע נפסל כנ"ל ולדידן מתני' שפיר גם כר"מ:

או י"ל דאף דאמרינן משום ממון אינם נוגעין כנ"ל אך כיון דהטעם דאינם חייבין מלקות על עדותם שקר כשהוזמו הוא משום דבפירוש רבתה תורה לתשלומין ופוטר ממלקות כו' והיכא דליכא תשלומין חייבין מלקות ע"ש (כתובות ל"ב ע"ב). וא"כ לכאורה אם הוזמו קודם גמר דין יתחייבו מלקות כיון דקי"ל אין העדים נהרגין ולא משלמין עד שיגמר הדין ומלקות חייבין על לא תענה מיד בשעת עדות שקר א"כ רק מכאשר זמם לא מחייבין עד אחר גמ"ד וא"כ קודם שנגמר הדין דליכא ממון יתחייבו מלקות כנ"ל אך ז"א דמלא תענה אינם חייבין דהוי לאו שאין בו מעשה רק מוהרשיעו את הרשע כו' וחייבי מלקות ילפינן ג"כ דאין לוקין עד שיגמר הדין מרשע רשע ע"ש (מכות ה' ע"ב). אך המפ' כתבו שם דלר"מ דלוקין מלא תענה שפיר חייבין ע"ש וא"כ ממילא י"ל בסופך הכא דהם שפיר נוגעין אף דלמפרע הוא נפסל וכשיוזמו לא נגמר הדין בפני ב"ד כשרים א"כ פטורים מתשלומין וממילא חייבין מלקות כנ"ל מלא תענה לר"מ וא"כ הם שפיר נוגעין כנ"ל אף אי למפרע נפסל ואף דלרבא דמכאן ולהבא נפסל וא"כ הוא בהיפוך דאינם נוגעין שיהיו משלמין ופטורין ממלקות דשפיר נגמר הדין כנ"ל מ"מ הא לאותו דבר מודה רבא דפסולין ע"ש. וי"ל להיפוך ממ"ש לעיל דהא זה מיקרי אותו דבר וממילא ג"כ לא נגמר הדין והם נוגעין כנ"ל ולא איצטרך ביום הנחילו לאין עד נעשה דיין כנ"ל וע"כ הקישא דריבים אתא לגמר דין לר"מ כנ"ל. אך י"ל דאיצטרך שלא נעשים דיינים על הקבלת עדות עצמו לקבל עדות שלהם דבדרבנן באמת מהני כמ"ש הר"ן ז"ל ע"ש. ולענין זה שפיר אינם נוגעין דאם יוזמו לא העידו כלל לפני ב"ד כשרים ויהיו פטורים גם ממלקות ואיצטריך שפיר ביום הנחילו כנ"ל. אך למ"ש הר"ן ז"ל ריש חולין לענין שוחט בשבת דלאותו דבר שנעשה מומר ע"י אין דבר זה נק' עדיין שחיטת מומר ע"ש. וכן כתב מהרי"ט לענין עדות. וא"כ לכאורה איך כתב השר מקוצי דכשיוזמו לא יהי' נגמר הדין בב"ד כשרים כיון דלמפרע הוא נפסל כנ"ל הא זה הוא שע"י נפסל ועדיין אינו פסול שהוא דבר זה עצמו כנ"ל. אך ז"א דעל הגמר דין א"ש כיון שמיד שהעידו נפסלו א"כ על הגמר דין כבר היו פסולים כנ"ל אבל לענין שמקבלים עדות של עצמם בשעת העדות ממילא לא שייך זה דאף אם יוזמו מ"מ העידו לפני ב"ד כשר כיון דע"י העדות נפסלין מיקרי עדיין כשרים בשעת העדות והיו דייני' כשרים לקבל העדות ושפיר יתחייבו מלקות והם נוגעין ולא איצטרך ביום הנחילו לאין עד נעשה דיין כנ"ל:

אך הפ' כתבו כשאינו רשע דחמס שאינו פסול מסברא משום חשש שקר רק גזירת הכתוב הוא שפסול לכך אותו דבר עצמו אינו פסול רק מאז ואילך אבל ברשע דחמס שהוא מסברא משום חשש שקר ודאי גם בשעת אותו דבר פסול ע"ש וכן כתב בס' קצה"ח ע"ש. וא"כ ממילא בעד זומם פסול ג"כ מחשש שקר מסברא ושפיר פסול אף בשעת עדות וממילא לא העיד לפני כשרים כנ"ל ופטור ממלקות כנ"ל ולא הוו נוגעין כנ"ל:

אך לרבא דמכאן ולהבא נפסל דחידוש הוא והוא גזירת הכתוב רק מ"מ לאותו דבר פסול וא"כ ממילא בשעת העדות עדיין אינו פסול כנ"ל וממילא העידו לפני כשרים והם נוגעים ואינם נעשין דיינים אף על קבלת העדות ולא איצטרך ביום הנחילו כנ"ל וע"כ הקישא דריבים אתא לגמר דין דתחילת דין מוכח מביום הנחילו ורמי שפיר ושפטו וביום הנחילו כנ"ל ואמר דמתניתין דלא כר"מ כנ"ל. אבל הש"ס לדידן דלמפרע נפסל וממילא בשעת עדות ג"כ פסולין ולא העידו לפני ב"ד כשר ופטורים ממלקות ולא הוו נוגעין ואיצטרך שפיר ביום הנחילו לאין עד נעשה דיין לענין קבלת עדות כנ"ל ואמר שפיר ור"ע ביום הנחילו כו' לאין נעשה דיין כנ"ל ומיושבים ממילא דברי הרמב"ם ז"ל דלדידן י"ל שפיר דהקישא דריבים אתא לתחילת דין דמביום הנחילו לא מוכח כנ"ל וגם דלדידן אינם חייבים כלל מלקות קודם שנגמר הדין ואינם נוגעין כלל ואיצטרך שפיר כנ"ל וא"ש:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך חושן משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה