אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר הלכות פריה ורביה › סימן ד

חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות פריה ורביה · סימן ד

סימן ג

סעיף א

ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם כו' בענין נתינים ע"ש בתוס' ורש"י דלכל שיטה יש כמה קושי' דבכמה דוכתי משמע דמדאורייתא אסורי' בקהל ומכמה מקומות דיהושע גזר ואחר כך דוד גזר גם כשאין בית המקדש קיים. וגם בימי רבי בקשו להתיר נתינים דמשמע בקהל ור"ת ז"ל נדחק הרבה ע"ש:

ולע"ד למ"ש רמב"ן ז"ל פרשת שופטים דשבעה אומות היו צריכין לקבל עליהן מס ושיעבוד והי' ג"כ מותר להחיותם רק ערמת הגבעונים הי' להיות בעלי ברית לא עבדות ולכך גזר עליהם יהושע מס לבית המקדש מהם ושיעבוד היינו שיוכל כל אחד מישראל ליקח מהם לחטוב עצים כו' ונותן לו שכר הראוי כו'. ויש אומרים שלפי שמאנו תחלה בשלום לא הי' מועיל אחר כך ורמב"ם כתב לפי שכרתו להם ברית וכתיב לא תכרות כו' והרמב"ן דחה כי ודאי שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ע"ש:

והנה למאי דקי"ל תלוה וזבין מהני וכן תלוה כשרוצים להרגו מבואר בפוסקים דאף בלא דמי גמיר ומקני וכן מפורש בש"ס גיטין נ"ה סקריקון כו' שא קרקע זו ואל תמיתני כו' דאגב אונסיה גמר ומקני כיון דקטלי ע"ש. א"כ גם בנכרי תלוה וזבין עצמי' לעבד ג"כ נראה דמהני ונהי דבשביל מעות יש להסתפק כיון דמה שקנה עבד כו' ולא יהי' לו. מ"מ באונס קטלא כו' ודאי דמהני כו' וא"כ כיון שהיו ראוים להרגם לולי שקבלו עליהם עבדות א"כ מכרו עצמם לעבדים מאונס מיתה ודאי דהוי עבדים מה"ת ומלו וטבלו לשם עבדות גמור. דהא קבלו עליהם מה שאמר יהושע כטוב וכישר כו'. והגם די"ל דמשום השבועה לא היו רשאין להמיתם גם שלא יקבלו עליהם עבדות וממילא לא גמרי ומקני. ומדויק לשון הפסוק שהתלוננו על השבועה ודוחק דהא הי' בטעות ולבטל המצוה והא מפורש יחיו ויהיו חוטבי כו' דבשביל זה החיוב א"כ כיון דאמרי רוצה אני כטוב כו' עשה כו' נמכרו לכל ישראל לעבדים. וכן אי מטעם הפקר ב"ד הפקר גם כן להמבואר ברשב"א דמה אבות מנחילין שיכולין לזכות והוי שלו מן התורה ממילא מה שעשאום יהושע לעבדים מהני מן התורה שיקנו לישראל ושוב הי' מילה וטבילה לעבדות. וממילא אי אפשר להם להתגייר אחר כך ככל עבד ואסור בקהל לעולם מן התורה. וא"ל דאם כן אם ישחרר אחד מישראל מה יהי' דינם בחצי עבד וחצי בן חורין דזה אינו כיון שקנוים לכל העדה שמי שירצה יקחנו לעבודתו אם כן במה שמשחרר אחד אין העבד זוכה בחלקו דממילא הוי של כל ישראל עדיין אף שזה סילק עצמו כיון דאין לשום אחד חלק מיוחד וגרע מהא דפירות וגוף דלא קרינן עבדו כו' וגם לצאת בשן ועין אינו יוצא כנ"ל דאינו מיוחד לשום אחד:

וממילא אתי שפיר דיהושע גזר רק כל זמן שבית המקדש קיים וממילא אח"כ שנפסק העבדות היו נעשים משוחררים ושוב הי' לאו דלא תתחתן דבגירותן א"ל חתנות והי' חשש שיתערבו באיסור. לכך גזר דוד עליהם עבדות גם שאין בית המקדש קיים ובזה ודאי הפקר ב"ד כו' שאין יוצאין בעבדותן ושוב גם כן אינם יכולים להתגייר כנ"ל ול"ל חתנות רק לא יהי' קדש כו' אמנם אותן שנתגיירו מיד קודם שגזר עליהם יהושע עבדות וכן אותן שבאו בימי משה רבינו דנתגיירו נגזר עליהם אחר כך רק לדור זה. דבזה נראה דלא שייך כלל הפקר ב"ד שיהי' להם דין עבד דאי אפשר לישראל או גר להיות עבד כנעני ואותו עבדות הוא רק כשכיר ופועל ועבד עברי ושוב גם בימי יהושע לא היו (אלא) עבדי' כלל מן התורה גם אחר שגזר רק מדרבנן. אך שוב הי' עליהם לאי תתחתן ולכך גזר על כולן עבדות גם עליהם שלא יטמעו בישראל כנ"ל. גם י"ל דאותן שבאו להתגייר בימי משה רבינו עליו השלום ונתנם חוטבי כו'. לא שייך גבייהו לאו דלא תתחתן דאף דקאי בגירותן היינו אחר הציוי לא אותן שנתגיירו קודם הציוי דלא תתחתן וקודם כבוש ארץ וי"ל דעדיף מהא דאברי בשר נחירה שהכניסו כו'. וא"כ כיון דרק להאי דרא גזר לא הי' כלל עליהם דין עבדות גמור גם להאי דרא דכהאי גונא שלא השוו כשל תורה לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר מן התורה כמו שכתבו תוספ' יבמות גבי הדר לטיבלא והיו אסורין רק מדרבנן לא מלאו דחתון ולא מחמת עבדות ושוב גם שיהושע גזר אלדורות מ"מ עליהם לא הי' אפשר לחול שם עבדות דאורייתא כיון דמן התורה היו גרים מקודם כנ"ל וגם לאו דחתון לא הי' עליהם רק מדרבנן נאסרו משום עבדות. רק אותן דבימי יהושע שפיר היו עבדים גמורים מן התורה וגם אחר זמן בית המקדש אם היו מפקיעים מהם עבדות הי' לאו דחתון מן התורה ולכך גזר דוד עליהם גם על אחר זמן בית המקדש:

סעיף לג

האסופי שנמצא כו' קידש כו' גט מספק. רש"י מפרש ליוחסין ולכך פ' במשלטי הדמי' דל"ב משום אסופי דאל"ה אין נ"מ ליוחסין אבל רמב"ם מפרש לענין קדושין שייך גם באסופי. וע"כ גם לזה עשו מעלה אף דבלא"ה אסור משום אסופי שלא יועיל רוב לחשב ודאי ישראל אם קידש רק ס' ויהיה תופסין קדושי שני ג"כ. וכן רוב כותים צריכה גט. לכאורה הא אמר פ"ב דקדושין גבי ה' נשים דרב מספקא ליה אי קדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין. וא"כ גם בהנ"ל הב' הוי קדושין שאין מסורין לביאה שמא כותי. ולרמב"ן ושאר פוסקים דהאיסור דרך חיתון דוקא מה"ת א"כ איסור ביאה בא ע"י הקדושין. אך ז"א דעליו אין איסור ממ"נ רק לדידה. וי"ל דאמ"ל דוקא מצדו דיליף כי יקח ובעלה כו'. אך א"כ בתינוקת מושלך היה קדושין שאין מסורין לביאה דאסור עליו. אך באמת ז"א דבכותית ליכא קדושין רק מ"מ חיתון מקרי לפ' הנ"ל אבל אין איסור ביאה בא ע"י קדושין שע"פ דין תורה הנכלל בכי יקח. רק מצד חתון כותי ושפיר אם ישראל הוי קדושין כנ"ל:

מ"מ קשה דכלל כל הג' לספק. וברוב ישראל צריכה גט מה"ת ומהב' מדרבנן. ורוב כותים להיפוך ומחצה צריכה משניהם מה"ת. והה"מ כ' דל"ש רוב דהוי קבוע. ותמוה דנמצא כמ"ש תוס'. וצ"ל דכונתו דלכאורה לא שייך בזה קבוע בתינוק ולא שייך למגזר שיהיה צריך ב' רובי דדוקא בזנות משום דלמא אזלה לגבייהו. משא"כ תינוק הנמצא לענין אי ישראל ולכך כ' הה"מ דגם בזה שייך אטו לקח תינוק מבית א' וא"י מאיזה ויש נ"מ. דהא סתמא אמר רב ליוחסין לא. משמע גם דאיכא רוב סיעה ישראל דשייך שמא הושלך מהם. והיה נראה דדוקא בזנות דבעיר החשש אזלה לגבי' וכרוב סיעה ל"ש החשש ולכך גזרו ברוב סיעה אטו עיר ובשניהם מהני דחלוקין הם. אבל גבי תינוק נמצא לא שייך החילוק ול"ש אטו קבוע ג"כ רק דלא פלוג ואסרו בליוחסין ברוב א'. ולכך גם רוב סיעה לא מהני דאין חילוק בין סיעה לעיר דגם בעיר לא שייך חשש קבוע. ושוב כמו דלא פלוג בין רוב כפל בין רוב מאה פעמים כן ל"פ גם שיש רוב סיעה. אבל להה"מ גם בזה החשש אטו לקח ויש חילוק בין רוב עיר ושוב מהני ב' רובי. וראיה לדבריו דהא גם בנמצא חתיכה בט' חניות הוי בעי לחלק אם דלתות מדינה נעולות חשיב ב' רובי. אך לס"ד ע"כ הגזירה אטו לקח מקבוע אבל בתינוק לא שכיח כלל שיקח תינוק מבית ולא ידע מאיזה בית ולהיות גונב נפש ומנ"ל שיהיה שייך גזירה בזה דפריך ר"י על דאמר הלכה כר"י. ומשום לא פלוג ג"כ קשה. ואפשר דהה"מ ס"ל דגזרינן אטו גדול שא"י דהוי קבוע. עכ"פ הוי דרבנן ויש חלוק בין הג' ולא היה להשוותם. וצ"ל להרמב"ם דהא דאמר ש"ס ד"ת אסופי מותר ס' יבא כו' ומדרבנן. ולמה הוצרכו הא בל"ז אסור מספק וכן משלטי הדמי' כו' וצ"ל עיר שכולם ישראלים. או דיש רוב סיעה ג"כ כנ"ל. ולכאורה למה נקיט הרמב"ם האסופי שנמצא דהא משמע דמודה לרש"י דגם שאין בו משום אסופי שייכים דינים הנ"ל. והיה אפשר דלכאורה כמו דהוחזק ע"פ ע"א ק רמב"ם דלוקין אח"כ. כן נימא כאן כיון דקודם שגדל דיהיה שייך לדין לענין להשיאו אשה הוחזק בישראל כיון דרוב ישראל להחיותו ולכל דבר ושוב כיון שהוחזק יהיה מועיל גם כשגדל ובא לישא. ומאי מדמה לזנות דדנין מיד רק אי מותרת לכהונה דלש"ד אין נ"מ שייך מעלה כו'. וצ"ל דגם כאן בתינוק נמצא אינו מתחיל חזקה לענין לישא כלל. וא"כ י"ל דוקא באסופי שכשנאסף משוק אין אביו כו' נאמנים אינו, מתחיל חזקה להיתר יוחסין. משא"כ במשלטי כו' ורעבון דא"ב משום אסופי רק ספק כנ"ל. י"ל דאביו ואמו נאמנים דדוקא אסופי יש ריעותא מדהשליכו משא"כ בהנ"ל דאין ריעותא י"ל דנאמנים בכל ספק. וא"כ כיון דרוב ישראל היה בחזקת שיבואו אביו כו' ויהיה מותר לישא. ושוב גם שלא באו הוי הוחזק כו'. דמחמת רוב חשיב ג"כ חזקת, אף דאיתרע להפוסקים בגבינת להתיר כנ"ל. אך י"ל גם להיפך דנקיט רבותא אסופי דבלא"ה יש ריעותא שלא באו אביו כו' עד שגדל משא"כ אסופי דאין נאמנים. אמנם עיקר דגם משלטי הדמי' כו' רק ספק כנ"ל ג"כ אין אביו ואמו נאמני' כשנאסף דג"כ שייך יצא קול כו' וזהו כונת הרמב"ם האסופי שנמצא כו' היינו כשכבר נאסף משוקי דא' נקרא אסופי הוי ספק בכל הני ואין אביו ואמו נאמנים גם ברוב ישראל. וקודם שנאסף גם בזה אביו ואמו נאמנים אף רוב כותים דלברר ע"א נאמן. אך חזינן ליוחסין לא מהני גם ע"א. מ"מ במושלך דבל"ז ספק י"ל דנאמנים כל שלא נאסף. ולכאורה מוכח דאם היה הדין חלוק במושלך הול"ל י"א יוחסין גם נמצא חזינן מושלך וע"כ דבכלל אסופי הוא. אך לרש"י ע"כ חלוק אף במשלטי כו' דלית ביה משום אסופי וי"ל דהך דאסור בכל הנשים לא חשיב. גם היה אפשר דניהו דמשלטי כו' ל"ב משום אסופי היינו בכולן ישראל אבל כשנכרים ג"כ שוב מה"ט אף דמשלטי כו' הי' להם לחוש שיקחנו כותי וגם יהי' אסור בכל הנשים ויש בו דין אסופי. ושפיר נכלל באסופי וכן לרמב"ם קורא אסופי גם בהנ"ל:

גט מספק דאם קדשה אחר גם מב' צריכה גט. ובתינוקת מושלכת ג"כ כשנתקדשה צריכה גט מספק. אבל אם קדשה אחר א"צ גט מב' ממ"נ אי ישראלית היא א"א ואי נכרית לת"ק. רק אם נתגיירה וקדשה ב' צריכה גט גם משני כנ"ל:

לכאורה ברוב ישראל כו' כיון דבכל הני אסור בכל הנשים הן ישראלית הן נ' הן ממזרי' וגיורת מספק א"כ כיון דבחצי עבד כו' תיקנו לכוף שיעבור על עשה כדי לקיים פ"ו. מכ"ש ברוב ישראל דמה"ת מותר שלא הי' לחכמים לתקן לבטל פ"ו ושיאסר בכולן כנ"ל. וצ"ל מעלה ביוחסין גם בזה דמ"מ שמא נכרי. אך לרמב"ם דבלא"ה אסור משום אסופי רק גיורת הי' מותר לא הי' שייך מעלה דגרים לאו קהל ולא הי' לתקן ברוב ישראל לאסרו בגיורת. וצ"ל דתקנה אחת היה וכיון דהי' מותר מה"ת גם בישראלית תיקנו באסופי בכולן ישראל לאסור חוץ גיורת ובס' נכרי הכל. או משום משלטי כו'. ועיקר נראה משום דאפשר לו להתגייר ויהי' מותר ויכול לקיים ומחוייב להתגייר כדי שיקיים פ"ו וא"ל כדאמר פרק א"נ שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר ע"ש. דאין לחוש כאן כיון דבאמת מחוייב להתגייר כנ"ל ועוד אם גם כשנתגייר יהיה אסור בכל הנשים א"כ יבטל מפ"ו ולא יוכל לתקן וע"ז לא תיקנו כו' גם דלכאורה ל"ח גירות זה קבלת מצוות כיון דחייב מה"ת שכל המצות גם קודם ברוב ישראל דמ"מ מה שמקבל עליו גם אם הוא כותי חשיב שפיר גירות. ועוד דהא אמר מי לא טבל לקריו כו' לנדתה דגם שלא נתכוין לגירות בזה רק להתנהג בד"ת מהני ליחשב גירות וע"כ דלא דמי לעודר כו' וסבר דשלו כו'. כיון דמתכוין לד"ת ישראל. כן כאן כנ"ל. וממילא אף שנודע אח"כ שהי' נכרי א"צ גירות חדש דלא חשיב בטעות דגם אי ידע הוי ניחא ליה כדאמר במחילה משום דליקו בהמנותא כן בגרות דזכות הוא לו דגם לר"מ הא לא טעים איסורא כמו בגר קטן כנ"ל:

גט מספק. פ' ט"ו מהלכות א"ב עיינתי בלשון הה"מ משמע דאינו משום גזירה אטו לקח או בבית רק דהוי קבוע ממש ולכך כל ה' ג' שוים בין רוב ישראל או מחצה כו'. ונראה דס"ל דניהו דבקטנות להחיותו או להאכילו נבילות חשיב שפיר לגבי דידן והב"ד נמצא כמו בט' חניות דהספק נולד בפירש. אבל לענין קדושין שהוא גדול ועדיין הספק עליו ועתה יש לו איזה מקום קביעות והוי כהך דנזיר בשליח כו' בשוקא אשכח כו' הדר לניחותא. וחשיב קבוע ע"ש בתוס' ולכך בזה שהוא קבוע והס' אם הוא בין קבועים ישראל או בין קבועים כותים וכמו אם שכח על חנות א' אם הוא מהמוכרים כשרות או נבילה דנראה דקבוע דאורייתא הוי כיון שיש קבועים כן וכן. ולע"ד תליא הא דסוף פ"ק דיבמות דאמר ר"א כותי שקידש חוששין כו' מי' שבטים. ופריך מרובא פריש ומשני באתרי דקביעו דכ' וינחם כו' ופירש"י ז"ל משום דקבוע כמחצה ע"ש. והיא ממש כנ"ד. ואולם תוספות חולקים על רש"י דבאזיל לגבה ע"ש. ולע"ד חדא כמ"ש בנזיר דהדר לקביעות ועדיין ספק. ועוד דבקדושין דכ' כי יקח ולא תלקח ובדידיה תליא והיא מבטלת דעתה כמ"ש הר"ן נדרים דל"ח ד"א מקנה ע"ש. א"כ חשיב בקדושין תמיד כמו אזלה היא לגבי'. וכ"ש בנשואין דנפקא לן מבית אישה שנכנס לרשותו. וכ"ש אם החופה והקידושין ביחד שמכניסה לרשותו דחשיב אזלא לגביה דהוי קבוע והוי ספק אם הוא מקבועי ישראל. ואפשר לא כ' תוס' רק על קדושין לחוד. כיון דעכשיו בשוק ופירש הוי מקדש בלא עדים וגם דהדר לניחותא לא הוי קדושין. אולם רש"י ס"ל כיון דמיד חשיב קבוע משום הדר הוי בעדים כנ"ל. עכ"פ א"ש כאן דס"ל לרמב"ם והה"מ כרש"י הנ"ל ושפיר כל ג' שוין דצ"ג מספק כנ"ל. ויתישב בזה קושי' תוס' דפריך ר"י וליוחסין לא בעי ב' רובי והא כו' ואמר רב ל"ש כו' ליוחסין לא מה פריך הא איכא חזקת היתר משא"כ ס' נכרי כו'. ומ"ש תוס' הוי מצי לשנוי' כו' תמוה הא מהך ק' אמר לר' חנן כו' מאן דמתני הא כו' ע"ז:

ולהנ"ל א"ש דבכיון דבקטנות שנמצא הוי פירש והוחזק ישראל להחיותו וכה"ג דמרובא פריש א"כ כשנעשה גדול ודנין לענין קדושין דיחשב ספק שקול משום קבוע והא הוחזק בישראל קודם הספק וחשיב חזקה גמורה כמ"ש רמב"ם בחלב ע"פ ע"א דלוקין אח"כ וכאן הוחזק אז כדין לגמרי גם לענין יוחסין כיון דהיה שייך מרובא פריש א"כ בגדול שנעשה קבוע יש כאן חזקת ישראל וכן להיפוך בר"ן. וא"כ יש רוב סיעה ג"כ איכא רוב וחזקה ומ"מ לא מהני לרב דסתמא אמר ומוכח דגזר רוב סיעה כנ"ל:

וא"ל א"כ ישאר ק' הש"ס רוצח דלמא טריפה וגם דאזלינן בתר רובא מ"מ אם יש בעיר ב"א טריפות שדרים נחשב קבוע שמא הנהרג מהקבועים טריפות ז"א דנהרג הוי פירש דלא הדר לקביעותא. מ"מ י"ל דוקא בשוק אבל אם הרגו בביתו ויש קבועים כנ"ל. אפשר לא חשיב פירש כיון שהחיוב בשעת הריגתו הוי כלקח. והי' מיושב בזה המשנה סוף פ"ק דמכות דאמר ר"ע כו' אי טריפה הרג כו' דתמהו תוס' הא קי"ל בתר רובא ע"ש והוא תימה רבא ע"ש. ולמ"ש י"ל כנ"ל דהיו בודקין העדים שמא הרגו בבית הנרצח ויש קבועים ב"א טריפות והוי כמחצה ולא קשה מקרא דל"א. די"ל בשוק או שאין קבועים ודאי טריפות דלא חשיב קבוע דעל כל א' אזלינן בתר רובא שאינו טריפה ואין כאן קבוע כלל משא"כ ביש ודאים כנ"ל. ושפיר היו חוקרין העדים כנ"ל. וכשאמרו א"י בטל כנ"ל. ורבנן ס"ל דאין לחקור כו' כיון דקבוע חידוש וכל שלא נודע נ א"צ לחוש כמ"ש בש"ע ס' ק"ו בי"ד גם על למפרע מה"ט כנ"ל:.

מס' רמב"ם וטור כ' מי שהרגו אינו נהרג ע"ש. משמע דאם הוא הרג נהרג. וקשה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו במחצה או רוב כותים. דלא יהרגו שמא נכרי. וכיון דמחצה שמא ישראל הוא ובעי עדות גמור. ובנפשות לכ"ע בעי עדות שאתה יכול להזימו וצ"ל בהרג בפני ב"ד דלא בעי יכול להזימו. או משום אם יתברר דישראל הוא יהיו חייבין מיתה למפרע כיון דא"צ התראה. כמ"ש תוס' סנהדרין פ"ב גבי ב' מיתות ע"ש. וכן צ"ל על קושית העולם. פלגא משלם הא קי"ל פלגא נזקא קנס ובעי עדים ואי אתה יכול להזימו שמא כותי ויהיו פטורים. וצ"ל כנ"ל:

מ"ש ח"מ ס"ק ל"א בשם ראב"ד כ' סתמא ובאמת לא קאי רק על רוב כותים. אך למ"ש דהוי קבוע אפשר דבכולן כן:

מ"ש טור ובש"ע דבנזקין צריך לשלם נ"ש ברוב כותים דל"ש בכותי אין הולכין כו' כיון דרוב דחייב. מ"מ נראה אם נתגייר קודם שגבו ממנו שוב אין הולכין בממון אחר הרוב ושמא ישראל הי' גם קודם כיון דעכשיו ודאי ממון ישראל:

קשה שלא הוזכר בש"ע אם מהול דאין בו משום אסופי שגם ס' נכרי אינו וכשר ואם נאמר דלמ"ד סי' ל"ד לא מהני דז"א דעם פריעה נראה דהוי סימן מובהק אות הוא כו' כחותם בת"ח דערבי מהול לא שכיח כלל. ובאינו מהול להחשב סימן ודאי נכרי נראה דאינו סימן גם שנראה גדול ודאי אחר ח' וגם אין ס' שמונח מקודם ח' מ"מ ס' הוי שמא בזנות ולא מהל דיש משום אסופי מה"ט דמחמת בושה וכה"ג או דלמא איתנס דמניעת מעשה ל"ח סימן כנ"ל:

מפקחין הגל כו'. ב"ש ס"ק נ"ה החלוק לרמב"ם פירשו כולם ובשעה דניידו פי' א' ונפל עליו אין מפקחין אבל נשאר כו' ופירש א' ממקום הקביעות אין הולכין בפ"נ אחר הרוב ותמוה מאוד ע"ש ביומא מ"ט לזה ואם אינו רוב גמור מה שייך לא הלכו בפ"נ ע"ש. ולע"ד חנני ה' ית' דהא חזינן לחיוב מיתה הולכין אחר הרוב בד"נ אף רוב דליתא קמן כמפורש סנהדרין ול"א אין הולכין בפ"נ אחר הרוב. ונראה דתוס' כ' מקרא דוחי בהם שלא יבא בשום ענין כו' ע"ש דאף מיעוט הצלת נפש דוחה כל איסור מ"מ דוקא ברוב אי מת כבר וכדומה דהרוב מורה שלא יהיה הצלה בעשיית האסור והמיעוט שיהיה הצלה אמרינן דהמיעוט שמא יציל נפש דוחה האיסור ג"כ. אבל כשהרוב הוא שחייב מיתה אף דיש מיעוט דפטור מ"מ הא הרוב מורה שאם נציל אותו ההצלה הוא אותו שאין להצילו ואדרבא ובערת. שפיר בזה הרוב עדיף מהמיעוט דחייב ככל רוב דעדיף מהמיעוט כיון דהרוב מורה שאם נציל יהי' הצלה שלא כדין. משא"כ בהנ"ל דאין הרוב דאם נצילו יהיה שלא כדין רק שלא יציל ושפיר המיעוט להציל מי שבודאי חייב להצילו דוחה האיסור כנ"ל:

וא"כ כאן בהרוב כותים ג"כ בלא הוחזק מהני הרוב דמור' שאם נציל הוא מי שאין הצלתו דוחה שום איסור כנ"ל ולכך בפירשו כולם ונפל על א' אין מפקחין כנ"ל, אבל בנשאר הקביעו' במקומו ופי' א' למקום א' ונפל עליו ג' שפיר מפקחין דהא באדם שהלך ממקום קביעותו למקום א' אמרי' אף שהלך מ"מ הדר לניחותי' חשיב גם אז קבוע. וא"כ זה שהלך הוי עדיין קבוע רק אם לא יצילו א"כ לא יהיה הדר לניחותי' ובחזקת נכרי הוא דפירש ומרובא והוי ס"ד דא"צ לפקח כנ"ל. וע"ז אמרינן שפיר דלא הלכו בפ"נ אחר הרוב דבזה אם יצילו שוב יהיה שייך הדר לניחותיה ויחשב קבוע א"כ אם יציל תהיה ההצלה למי שהוא ספק שקול דחייב להצילו ושוב המיעוט דוחה ג"כ ושפיר לא הלכו. ומיושב בעזה"י. והגם דלשון הדר לניחותיה לא שייך רק על ביתו שדר ושוק כנ"ל בנזיר ע"ש. מ"מ ודאי אותן העשרה אם נכנס כל א' לחדר א' ועדיין כל העשרה בי' חדרים ביחד ודאי דחשיב קבוע עדיין אף דמפוזרין לגבי מי שצריך ל על א' מהעשרה. א"כ זה שראו שפירש מהעשרה ונפל הגל ומונח תחת הגל ומצטרף אל הט' העומדים במקומם דעכ"פ מן י' אלו יש בתוכם קבוע כנ"ל והוי מחצה על מחצה דחיוב להצילו רק אם לא יצילו וכשמת הוא בחזקת כותי דאין כאן קבוע כלל דלא שייך צירוף ודנין רק עליו. מ"מ מצד פקוח נפש אין הולכין אחר הרוב דאם יצילו מצטרף שפיר והוי קבועה א"כ אין הרוב שאם יציל מי שאין להצילו רק אדרבא מחויב כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה