חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]
הלכות פריה ורביה
סימן ג
סעיף א
מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו. הג"ה וי"א דנאמן כו' בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא דנחוש כו' וכן נוהגין האידנא כו' (א) אינו נאמן כו'. אינו מבואר הטעם כיון דעד אחד נאמן ומשמע כמו בכל עד אחד נאמן באיסורין ובכ"מ גם בע"ד ונוגע נאמן טבח שכשר וכהאי גוונא. ואי משום רוב אין כהנים גם לברר מיעוט מהרוב בע"ד נאמן וגם באיסור תרומה כשנתערב סאה חולין בב' תרומה ע"א נאמן ולא עשו מעלה רק ליוחסין. וצ"ל או דהוא נגיעה גדולה כיון שהוא לעולם לא האמינו נוגע משא"כ עד אחד. וכמו בשבוי דהאמינו אפילו שפחה ולא בעצמה ולא בעלה וע"כ שהוא נוגע גדול חילקו חכמים בין עד אחר לבעצמו:
או י"ל דבאיסור שכתב הרמב"ם ז"ל דעד אחד נאמן שאין חשוד כממון ע"ש. א"כ לא חשיב כלל נוגע טבח אף שהבשר שלו מכל מקום אי באמת טריפה אינו שוה יותר רק כמו טריפה כיון דאינו חשוד רק שירצה להרויח ע"י אכילת איסור ויהי' נגיעת ממון הא כיון שאינו חשוד לאכול טריפה אינו נוגע כלל ונאמן מה שאין כן בתרומה שיש נגיעת ממון אף שאינו אוכל רק שיתנו לו תרומה דיכול למכרו לכהן. ולכך אינו נאמן גם לענין שיניחנו לאכול תרומה וכמו בכל נוגע לרוב הפוסקים דלא אמרינן שנאמינו לפלגא ולא יהי' נוגע דהוא סבר דנאמן על הכל.
גם י"ל כיון דליוחסין ולתרומה דאורייתא אינו נאמן שוב גם בתרומה דרבנן אינו נאמן דלא פלגינן דיבוריה כיון שהוא דבור אחד כהן אני כמ"ש רשב"א גבי זנות כו' ובש"ס גבי גרשתי למפרע כו'. וי"ל גם טעם הי"א דבתרומה דרבנן נאמן ולא בדאורייתא י"ל כמו שכתבו תוספות פרק ב' דכתובות לחלק לענין פלגינן דבוריה בין דאורייתא לדרבנן. כן לענין תרומה דאורייתא אמרינן כיון דאינו נאמן ליוחסין וכן לחלק לו ולענין פדיון הבן דהוי נוגע גמור ורק ממון לא פלגינן דבוריה ואינו נאמן גם לאכול תרומה דאורייתא אבל לענין תרומה דרבנן אמרינן פלגינן דיבוריה אף בדיבור אחד וכיון שנאמן רק לדרבנן אינו נוגע כנ"ל:
ולדיעה א' גם על דרבנן לא פלגינן דיבוריה והי' נ"מ באם מעיד מפורש יודע אני שאני כהן ע"י שהוחזקתי לאכול תרומה דרבנן או ראה אביו אוכל תרומה דרבנן וכהאי גוונא שאינו מועיל לדאורייתא שוב י"ל דנאמן גם לדיעה א' דהא אינו מעיד כלל רק על דרבנן ובאמת נאמן ודוקא סתם כהן אני שייך לא פלגינן דיבוריה. ומיושב בזה דלכאורה תמוה דמסיח לפי תומו מה שראה בקטנות דלכולא עלמא גרע ממה שמעיד בבירור מעצמו בגדלות וכאן נאמן ומכוין לעדות אינו נאמן ולמ"ש אתי שפיר דאדרבא מעיד כהן אני דממילא אף לדאורייתא אינו נאמן. מה שאין כן שם דאינו מעיד יותר רק שיועיל לדרבנן דמה שראה בקטנות אינו מועיל רק לדרבנן שפיר נאמן:
וא"כ מיושב מנהגנו שכתב רמ"א גם לדיעה א' דאם הדין בסתם דעל פיו קורין ראשון ונושא כפיו. ואין מעלין לתרומה דאורייתא ולשאר דברים ושוב מעיד סתם אינו יותר ואינו צריך לפלגינן דיבוריה כנ"ל. ופרק קמא דגיטין גבי כל נכסי דפליגי אי מתוך שנאמן כו' או מתוך שאינו נאמן כו' כיון שהוא חד דיבור ובמקצת האינו חכמים ע"ש:
ב ולישא את כפיו עיין ב"ש. ולמ"ש י"ל דאומר כהן אני כו' הוי נוגע לחלוק לו שוב בנשיאת כפים דאורייתא לא פלגינן דיבוריה ואינו נאמן אף שהוא רק איסור דנוגע משום ממון. מה שאין כן עכשיו נאמן לנשיאת: כפים שהוא רק איסור וכמ"ש ב"ש דאין לו הנאה. אולם תמוה לי מאד שלא הזכיר בטור וש"ע ושאר פוסקים כלל מענין פדיון הבן למה לא נחוש שיפדו אצלו דלא שייכי כל חלוקים שלהם דנוגע גמור לממון וגם איסור תורה על איסור עולם ביטול מצות פדיון הבן כשאינו כהן דלא מהני הפרשה כנ"ל. וממילא אין ראוי לקרות ראשון על פי עצמו ונ"כ מחשש שיעלו לפדות אצלו. ואפשר לומר בדוחק דהוי על פי רוב מילתא דעבידא לגלויי וכדאמר בש"ס גבי פגם משפחה גילוי מילתא כו'. רק כשאינו נוגע לאדם מי יחקור עליו לברר ולכך גם בתרומה י"ל דאין הכהנים נוגעין שכל אחד אינו יודע אם יגיע לו והבעלים גם כן רק טובת הנאה דאית להו ולא יחקרו לברר כיון שיצא מידי טבל בהפרשה לא איכפת ליה דגם מזיק מתנות כהונה פטור. מה שאין כן בפדיון דאם אינו כהן אין בנו פדוי ועדיין מחוייב אם כן מסתמא יחקור אם הוא כהן ודוחק. גם קשה על כל פנים הי' לרמ"א ז"ל לכתוב בהלכות פדיון הבן דאין לפדות על סמך שקרא ראשון או נשא כפיו ולא הזכיר שם כלום. ובהלכות תרומה כתבו דבזמן הזה גם לכהן שאינו מיוחס ע"ש. ואפשר משום דכולם עתה כהני חזקה ואין בירור גמור והמצוה מוטלת עליו שעובר בעשה דמבן ח' תפדה שוב רשאי ליתן לכל מי שהוחזק כיון דגם עד אחד אינו מועיל לממון ויצטרך בירור על פי ב'. מה שאין כן תרומה וכהאי גוונא דאינו עובר בהמתנה הוצרך לכתוב דמותר כו' משום דרבנן הקילו כנ"ל:
אך עכ"פ עדיין קשה דאם כן ודאי נוגע גמור כדי שיפדו אצלו ושוב לא יקרא ראשון ע"פ עצמו כנ"ל וצ"ל דלא הוי נגיעה דשמא לא יתן לו ודוקא תרומה דמתחלק בגורן וכהאי גוונא דשכיח מה שאין כן פדיון דלא שכיח כל כך ויוכל ליתן למי שירצה לא חשדינן ליה שיעבור בנשיאת כפי' כמה עשה משום ספק דילמא אתרמי פדיון שיתנו לו כנ"ל. מכל מקום נראה דאין לפדות לכתחלה אצל כהן שידוע שהוחזק רק על פי עצמו כיון דלדעת המחבר אין זה חזקה כלל והוחזק שלא כדין דודאי לא מהני לפדיון. גם בבא אחד ואמר שהוא כהן והבטיחו א פדות בנו אצלו דגם לקרא ראשון ולישא כפיו אין נאמן.
הח"מ וב"ש הקשו דנשיאת כפים דאורייתא גם לרמ"ך אינו נאמן. ולע"ד כיון דפליגי בש"ס גם למאן דאמר אין מעלין מתרומה ליוחסין מנשיאת כפים אי מעלין דבפרהסיא לא חציף איניש כו' ע"ש. ואם כן גם למ"ד אין מעלין כו' הוא משום דבשביל להעלותו ליוחסין מחציף נפשיה ולכך אין מעלין אבל שוב כיון דאין מעלין רק לנשיאת כפים גרידא ודאי דמהני חזקה הנ"ל דבפרהסיא לא מחציף נפשיה א"ל כהן. כיון דחזינן למאן דאמר דאף ליוחסין שצריך עדים כשרים. וגם נוגע כדי להעלותו אי מעלין ואף על פי כן מהני חזקה הנ"ל, איך נעשה פלוגתא רחוקה למאן דאמר אין מעלין שלא יועיל לענין נשיאת כפים עצמו כשאין חשש להעלות כנ"ל ואפשר דגם לפדיון הבן מהני חזקה דנשיאת כפים משול חזקה דלא חציף כיון דקיל מיוחסין לא נעשה פלוגתא רחוקה ויש לדחות דמאן דאמר מעלין ודאי סבר דאין מניחין לישא כפיו עד שיהיו ב' עדים כמו למאן דאמר מעלין לתרומה דאין לומר דמשום הך חזקה גרידא מעלד דאם כן לא הי' לחלק בין תרומה ע"ש דמיתה כו' האין מכל מקום בעי ב' לתרומה למאן דאמר מעלין כנ"ל. וע"כ כמ"ש תוס' דאף דבעי ב' מ"מ חיישינן שמא לא הי' כדין וע"ז אמרינן כיון דלא חציף כיון דהדין בודקין לנ"כ. משא"כ עכשיו דנימא שנאמן בדיבורו לחוד כ"ע מודים דאין מעלין. וכן מפורש בהה"מ פרק ך' דלמ"ד מעלין מנשיאת כפים בעי ב' לישא כפיו ע"ש:
ג בזמן הזה כו'. וקשה דהרי כל מתנות כהונה נוהגים בארץ ישראל זרוע לחיים וקיבה וראשית הגז וגם בחוץ לארץ בכור בעל מום ופדיון. גם עכ"פ הי' לו להזכיר אי נאמן לעניני ממון הנ"ל. גם אי תפיס אם מהני דאף לחולקין על הרמב"ם דתקפו כהן מוציאין י"ל ספק בכור דהתפיסה בספק מה שאין כן זה שאמר כהן אני הוי ברי ושמא להחזיק. ונראה דלא מהני תפיסה. דהא לענין מתנות הנ"ל למה יהי' נאמן לממון כמו באבדה דלא מהני ברי אף דאין נגד חזקות ממון מכל מקום טוענין בשביל האחרים דשלא בפניו כמו יתומים. וכ"ש לענין תרומה וכהאי גוונא דהקישו הכתוב לנחלה וירושה לבני אהרן והוי כספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי ואף תפיסה לא מהני ספק יורש נגד ודאי וכן זה שהוא ספק כהן נגד הודאים. ואף עד אחד לא יועיל לממון ובש"ס ופוסקים משמע דמהני לענין המתנות ולהיות חולקין לו תרומה ע"ש. אך יש לומר הטעם דאין זה חשוב לממון דהא אין מחוייבים ליתן לו רק כשיתן לו הבעל הבית מדעתו אם יהי' יוצא ידי נתינה לצאת ידי שמים שלא יהי' נקרא מזיק מ"כ ושיחשוב קיים מצות נתינה ושוב זה כשאר איסורין דעד אחד נאמן וגם בע"ד מצד ברי דחזינן דברי ושמא חייב לצאת ידי שמים ומהני ג"כ לפטור מלצאת ידי שמים ולא מיקרי ענין ממון ולא דמי לאבדה דאף שאינו מוחזק על כל פנים הוא ממון של אדם אחד מה שאין כן מתנות כהונה גם לא דמי לשותפות אף דלית שוה פרוטה לכל חד כדאמר פרק ב' דבבא מציעא דאין זה של כולם רק למי שינתן כנ"ל. ולכך נאמן מדינא כנ"ל אבל בתפס בע"כ לענין שיועיל תפיסה שלא מדעת בעלים שוב הוי ממון ואינו נאמן כלל אך לא דמי כלל לספק ויבם כו' דשם הנכסים שלהם ודאי דיורשים מה שאין כן מתנות כהונה דעדיין אין להודאים גם כן לשום אחד זכות בבירור וכמ"ש רש"י פסחים פרק א"ע לענין בל יראה בחלה. וי"ל דמהני ברי ושמא נגדם שיועיל תפיסה. אולם לענ"ד מה שכתבו תוס' דתקפו כהן על קושיתם הא יכול ליתנו לכהן אחר ותירץ דאין צריך לשלם להם רק טובת הנאה גם אי ממון ע"ש. וקשה וכי חמסן דרוצה ליתן דמים יכול לתפוס בע"כ כשאין בעליו רוצים למכור. וכן בעל הבית דטובת הנאה יש לו ליתן למי שירצה איך יוכל לתפוס ולכופו לקבל דמים בשביל הטובת הנאה. לכך לעניית דעתי דוקא שם בספק דאינו צריך ליתן לשום כהן בלא תפיסה א"כ אדרבא בטל מצות נתינה ממנו ושוב מהני תפיסת הכהן דהא אין לו טובת הנאה מצד מצות נתינה דפקע רק להחזיק לעצמו בתורת ספק שלו וגם אם יתנו לכהן מתנה הוא דיהיב בתורת שלו ושוב מהני תקפו כהן בתורת ספק שלו. וכדאמר משנה נדרים פרק י"א קונם כהנים כו' נהנין לי באין ונוטלים בע"כ כיון דלא יוכל לקיים מצות נתינה. דלא מעטיה קרא ונתן ולא כשיטול רק כשיקיים ונתן אין רשאי לגזול כנ"ל. ואם כן בודאי בכור ומתנות כהונה אדרבא לא מהני כלל תפיסת הכהן וממילא גם כאן דמתנות כהונה ודאי רק הוא ספק כהן לא מהני תפיסה כלל דיתנו לכהן אחר ויקויים נתינה כנ"ל. אך תוספ' לא ס"ל כן ובטלה דעתו. מ"מ גם לתוס' י"ל דאין מהני תפיסה דהא יבמות פרק י"א בכהנת שנתערב ולדה כו' תנן אין מוציאין שלהם מת"י כו' דמשמע אבל תפיסה לא מהני. ונהי דשם בספק להם ג"כ מכל מקום יקשה למאן דאמר תקפו כהן אין מוציאין גם בספק וע"כ לחלק דגרע ספק כהן מספק בכור. אם כך י"ל דגם בברי לא מהני. ומ"מ אינו מוכרח דאפשר דנאמן דהא בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. כל שבא בתורת עני נוטל ואינו צריך לברר שהוא עני. הגם די"ל דחזקת לא אמיד מהני כדאמר פרק הכותב דלא אמיד כו' וכן בתק' נגזל וכמה דוכתי דמהני אומדנא דלא אמיד כשאין להוציא מכל מקום הא במשנה דפיאה בעל הבית העובר ממקום כו' רשאי ליטול כו' ומשמע דבסתם שיבא ליטול יניחהו אף מקום שאין מכירין. והגם די"ל דוקא מתנות עניים דאי אפשר לברר דיש מתרושש כו' כדאמר באריסא דב"ז א"כ ע"כ דאמרה תורה סתם. מה שאין כן כהנים שיש בירור. דמכל מקום יצטרך שיהי' בחזקת עני עכ"פ. אך אין ראיה דקיימא לן אין בודקין למזונות ולכך מאמינים דעני אף שיש חשש שקר מ"מ החשש להיפוך הוא פ"נ. מה שאין כן מתנות כהונה לא בתורת עני הוי כלפרנסה דבודקין כנ"ל. בא ואמר כסוני כו' ע"ש. ולענין ה' סלעים דפדיון הבן נראה ודאי דלא מהני דאם אינו כהן המעות דבעלים ותפס משלהם כנ"ל:
וצ"ל דסבירא ליה לרמ"א כיון דלא אמר החששות רק לאיסור משמע דאין חוששין שמא כו' לענין ממון במה דאין איסור רק לתרומה שע"י שיתנו יאכל. ומה דקשה דעל כל פנים לענין נשיאת כפים לא יהי' נאמן שהוא דאורייתא ולא שייך טעם ב"ש שאין לו הנאה דעל כל פנים אומר כדי ליקח מתנות כהונה ופדיון כנ"ל. צ"ל כמו שכתב הר"ן קדושין פרק האומר גבי נאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס כו' דאף דאומר קדשתי וכונתו לכנוס לא יהי' נאמן גם לגט. וכתב הטעם דכיון דאומרים לו דאינו נאמן לכנוס הי' לו לחזור ע"ש וגם כאן אומרים דאינו נאמן לממון. אך אם כן הי' צריך על כל פנים שיפסקו הב"ד לו דאינו נאמן לממון. גם שם כתב הר"ן אינו חשוד להתיר א"א איסור חמור ע"ש מה שאין כן כאן ועוד דסבר שיוחזק לכהן בנשיאת כפיו וממילא יתנו לו אחר כך מתנות כהונה. ועוד דפדיון איסור גמור שהבן לא יהי' נפדה כנ"ל. וצ"ל בדוחק כמ"ש לעיל כיון דביד בעליו ליתן למי שירצה אינו נוגע כנ"ל:
מ"ש לעיל מלשון המשנה אין מוציאין כו' למידוק דא"מ תפיסה אין הכרח דמרישא דייק איפכא אין נותנין אין חולקין כו' וי"ל דלא מיירי מליטול בעצמו דאסור כנ"ל.
ד ואם נשא או נטמא לוקה כו'. והא אין מלקות בזה"ז. נ"מ שיהי' פסול לעדות מן התורה. ולכאורה אינו מוכרח דהא להראב"ד דפסק בטמאה אני לך דא"נ דגם לא"מ מהני זה עצמו לאמתלא שעיניה נתנה באחר כיון שלא נתקבלו דבריה ע"ש דמותרת לכהן וא"כ לדידיה גם שאמר כהן אני כדי להעלותו וכיון שלא האמינוהו יחשב אמתלא. וממילא אין לוקין כיון דנשא או נטמא הוי חזרה כמ"ש רמ"א הלכות נדה כשבאה אצלו הוי כהוציאה אמתלא מפיה ע"ש. ומכל מקום לוקה ממש אתי שפיר כיון דהתרה בו וקיבל התראה ולא אמר האמתלא לא מהני אח"כ כמ"ש הרמב"ם לענין שבועה ואם כן עכשיו שאין מלקות ובלי התראה רק שיהי' פסול מן התורה שוב כיון דמהני אמתלא אינו כלל בחיוב מלקות כנ"ל. ואם פסקו ב"ד שפסול לעדות ולא אמר האמתלא שפיר פסול כמו שכתבו תוס' דגם למאן דאמר ח' לגמלא פרחא מ"מ בהזמה חייב מיתה מדלא מתרץ דבריו. מה שאין כן כשלא פסקו ב"ד רק לפסלו אחר כך על העדות שחתם וכה"ג י"ל כנ"ל. מכל מקום מבואר שם בש"ך י"ד קפ"ט דצריך להוציא מפי' עיין שם מ"מ משמע רק לאיסור לא למלקות. ובהוחזק שקרא ראשון או נשא כפיו הוי כהוחזקה נדה דא"מ אמתלא. רק בדבור יש להסתפק די"ל מדינא עד אחד נאמן רק מעלה וא"כ לענין לאסור י"ל דנאמן בתורת עדות וא"מ אמתלא ויש לדחות. גם יש נ"מ אם אמר שיודע שאביו כהן דמטעם שוי' ח"ד שהוא הודאה הוי נגד עצמו כהוחזק בב' עדים דלא אמרינן שמא בן גרושה הוא כמ"ש לקמן ולוקה כשנשא גרושה מה שאין כן אם חוזר דמהני על ההודאה אמתלא רק בתורת שהי' נאמן כעד אחד א"כ הוי רק ע"י עד אחד דאין בנו בחזקת כו' דשמא נתחלל ע"ש. גם אם יש ע"א שאינו כהן שוב הי' מהני אמתלא:
ובקדושין ס"ג מודה ר"א באומרת נתקדשתי אין נאמנת לסקול ע"י ורש"י פי' לסקול אותה כשזינתה וגם הרמב"ם פירש כן סוף פרק א' מאיסורי ביאה. וצ"ל דוקא להרוג אבל למלקות לוקה. ובש"ס לא משמע כן דאמר ר"ח אחד זה ואחד זה אין סוקלין ומייתי עלה אבל לא למכות ולעונשין ע"ש משמע דשניהם שוים ויש לדחות. גם י"ל דלהפ' שנחד"א מטעם נדר אין איסור יותר מבל יחל שהוא רק למלקות אם כן אף אי מטעם הודאה הוא רק במה שאפשר לו לחייב ולאסור על עצמו כמו ממון והיינו לאסור מלקות לא לעונש מיתה שזה אי אפשר לו לעשות כשאינו חייב מיתה לעשות איסור על עצמו שיהי' עליו חיוב מיתה כנ"ל. ולכך לענין נאמנות האב שוה מכות למיתה כנ"ל מה שאין כן נאמנות על עצמו שמטעם הודאה שוי' אנפשיה כו' הוא רק למלקות כנ"ל. ולכאורה לא יועיל ההתראה על איסור גרושה לכהן אם אינו כהן רק בל יחל. וצ"ל גם להפוסקים משום נדר הוי איסור זה דגרושה לכהן. וכ"ש לדידן דעיקר משום הודאה כנ"ל. דאי מטעם נדר הוי כמתפיס בדבר איסור הרי עלי כאימא דלאו כלום. וע"כ מטעם הודאה רק מכל מקום כיון דילפינן ממון כי הוא זה כמ"ש רש"י פרק האומר היינו משום שממונו בידו להתחייב וליתן וכן לענין הודאת איסור כנ"ל. וחשיב כודאי שהוא כהן לגבי דידיה שתועיל התראה כנ"ל. ונראה דלהמחבר כיון שלא נתקבלו דבריו כלל מהני להראב"ד אמתלא זו עצמה כמו בטמאה כו'. ולרמב"ם על כל פנים אמתלא אחרת ולרמ"א י"ל גם לראב"ד לא מהני דנתקבלו כנ"ל אף שעדיין לא קרא רק אמתלא אחרת ואם קרא כהן ונשא כפיו הוי כהוחזקה כו' דלא מהני כלל אמתלא וכמ"ש י"ד קפ"ח בפרט נשיאת כפים דאין אדם משים עצמו רשע:
ה והנבעלת ספק חללה. הוא לשון הרמב"ם ז"ל ולא כתב כלל מנין לו זה דהא שוי' נפשיה ח"ד אינו מועיל לחוב לאחריני ואי חשיב הוחזק יהי' ודאי. ונראה הטעם דהא פסק הרמב"ם ז"ל בהוחזק ח' על פי ע"א שהוא חלב לוקה האוכלו אח"כ. וכיון דמן התורה עד אחד נאמן באסורין ואף בע"ד שהוא כהן רק מעלה עשו דאינו נאמן כמ"ש הר"ן. ואם כן לכאורה כיון שאינו נאמן לנשיאת כפים וליוחסין שוב לענין איסור בגרושה וטומאה יהי' נאמן מן התורה כמו שם דכשאינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט כנ"ל כיון שהדין הוא כן. וא"כ כיון שיהי' נאמן בתורת עדות יהי' חשוב כמו בחלב הוחזק כנ"ל. וצ"ל דאין זה חשיב הוחזק כהן על פי עד אחד כיון שאין מאמינים לו לנשיאת כפים ולקרא כו'. ואף אי פלגינן דיבוריה מ"מ כיון שתלוי זה בזה ולזה אין מאמינים לא חשיב הוחזק כלל. ומכל מקום נראה דלענין ספק שפיר חשיב הוחזק דהדין כן בספק כהן שאינו נושא כפיו כו' ואסור בפסולי כהונה וכיון דעדותו מהני מן התורה רק משום מעלה שוב הוחזק ספק כהן על פי עצמו. וממילא הנבעלת ספק חללה כנ"ל לא מצד הודאה לחוד. ואם כן אפשר דגם אמתלא אינו מועיל כמו בכל עד להרבה פוסקים אף באסור ע"ש:
סימן ד
סעיף א
ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם כו' בענין נתינים ע"ש בתוס' ורש"י דלכל שיטה יש כמה קושי' דבכמה דוכתי משמע דמדאורייתא אסורי' בקהל ומכמה מקומות דיהושע גזר ואחר כך דוד גזר גם כשאין בית המקדש קיים. וגם בימי רבי בקשו להתיר נתינים דמשמע בקהל ור"ת ז"ל נדחק הרבה ע"ש:
ולע"ד למ"ש רמב"ן ז"ל פרשת שופטים דשבעה אומות היו צריכין לקבל עליהן מס ושיעבוד והי' ג"כ מותר להחיותם רק ערמת הגבעונים הי' להיות בעלי ברית לא עבדות ולכך גזר עליהם יהושע מס לבית המקדש מהם ושיעבוד היינו שיוכל כל אחד מישראל ליקח מהם לחטוב עצים כו' ונותן לו שכר הראוי כו'. ויש אומרים שלפי שמאנו תחלה בשלום לא הי' מועיל אחר כך ורמב"ם כתב לפי שכרתו להם ברית וכתיב לא תכרות כו' והרמב"ן דחה כי ודאי שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ע"ש:
והנה למאי דקי"ל תלוה וזבין מהני וכן תלוה כשרוצים להרגו מבואר בפוסקים דאף בלא דמי גמיר ומקני וכן מפורש בש"ס גיטין נ"ה סקריקון כו' שא קרקע זו ואל תמיתני כו' דאגב אונסיה גמר ומקני כיון דקטלי ע"ש. א"כ גם בנכרי תלוה וזבין עצמי' לעבד ג"כ נראה דמהני ונהי דבשביל מעות יש להסתפק כיון דמה שקנה עבד כו' ולא יהי' לו. מ"מ באונס קטלא כו' ודאי דמהני כו' וא"כ כיון שהיו ראוים להרגם לולי שקבלו עליהם עבדות א"כ מכרו עצמם לעבדים מאונס מיתה ודאי דהוי עבדים מה"ת ומלו וטבלו לשם עבדות גמור. דהא קבלו עליהם מה שאמר יהושע כטוב וכישר כו'. והגם די"ל דמשום השבועה לא היו רשאין להמיתם גם שלא יקבלו עליהם עבדות וממילא לא גמרי ומקני. ומדויק לשון הפסוק שהתלוננו על השבועה ודוחק דהא הי' בטעות ולבטל המצוה והא מפורש יחיו ויהיו חוטבי כו' דבשביל זה החיוב א"כ כיון דאמרי רוצה אני כטוב כו' עשה כו' נמכרו לכל ישראל לעבדים. וכן אי מטעם הפקר ב"ד הפקר גם כן להמבואר ברשב"א דמה אבות מנחילין שיכולין לזכות והוי שלו מן התורה ממילא מה שעשאום יהושע לעבדים מהני מן התורה שיקנו לישראל ושוב הי' מילה וטבילה לעבדות. וממילא אי אפשר להם להתגייר אחר כך ככל עבד ואסור בקהל לעולם מן התורה. וא"ל דאם כן אם ישחרר אחד מישראל מה יהי' דינם בחצי עבד וחצי בן חורין דזה אינו כיון שקנוים לכל העדה שמי שירצה יקחנו לעבודתו אם כן במה שמשחרר אחד אין העבד זוכה בחלקו דממילא הוי של כל ישראל עדיין אף שזה סילק עצמו כיון דאין לשום אחד חלק מיוחד וגרע מהא דפירות וגוף דלא קרינן עבדו כו' וגם לצאת בשן ועין אינו יוצא כנ"ל דאינו מיוחד לשום אחד:
וממילא אתי שפיר דיהושע גזר רק כל זמן שבית המקדש קיים וממילא אח"כ שנפסק העבדות היו נעשים משוחררים ושוב הי' לאו דלא תתחתן דבגירותן א"ל חתנות והי' חשש שיתערבו באיסור. לכך גזר דוד עליהם עבדות גם שאין בית המקדש קיים ובזה ודאי הפקר ב"ד כו' שאין יוצאין בעבדותן ושוב גם כן אינם יכולים להתגייר כנ"ל ול"ל חתנות רק לא יהי' קדש כו' אמנם אותן שנתגיירו מיד קודם שגזר עליהם יהושע עבדות וכן אותן שבאו בימי משה רבינו דנתגיירו נגזר עליהם אחר כך רק לדור זה. דבזה נראה דלא שייך כלל הפקר ב"ד שיהי' להם דין עבד דאי אפשר לישראל או גר להיות עבד כנעני ואותו עבדות הוא רק כשכיר ופועל ועבד עברי ושוב גם בימי יהושע לא היו (אלא) עבדי' כלל מן התורה גם אחר שגזר רק מדרבנן. אך שוב הי' עליהם לאי תתחתן ולכך גזר על כולן עבדות גם עליהם שלא יטמעו בישראל כנ"ל. גם י"ל דאותן שבאו להתגייר בימי משה רבינו עליו השלום ונתנם חוטבי כו'. לא שייך גבייהו לאו דלא תתחתן דאף דקאי בגירותן היינו אחר הציוי לא אותן שנתגיירו קודם הציוי דלא תתחתן וקודם כבוש ארץ וי"ל דעדיף מהא דאברי בשר נחירה שהכניסו כו'. וא"כ כיון דרק להאי דרא גזר לא הי' כלל עליהם דין עבדות גמור גם להאי דרא דכהאי גונא שלא השוו כשל תורה לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר מן התורה כמו שכתבו תוספ' יבמות גבי הדר לטיבלא והיו אסורין רק מדרבנן לא מלאו דחתון ולא מחמת עבדות ושוב גם שיהושע גזר אלדורות מ"מ עליהם לא הי' אפשר לחול שם עבדות דאורייתא כיון דמן התורה היו גרים מקודם כנ"ל וגם לאו דחתון לא הי' עליהם רק מדרבנן נאסרו משום עבדות. רק אותן דבימי יהושע שפיר היו עבדים גמורים מן התורה וגם אחר זמן בית המקדש אם היו מפקיעים מהם עבדות הי' לאו דחתון מן התורה ולכך גזר דוד עליהם גם על אחר זמן בית המקדש:
סעיף לג
האסופי שנמצא כו' קידש כו' גט מספק. רש"י מפרש ליוחסין ולכך פ' במשלטי הדמי' דל"ב משום אסופי דאל"ה אין נ"מ ליוחסין אבל רמב"ם מפרש לענין קדושין שייך גם באסופי. וע"כ גם לזה עשו מעלה אף דבלא"ה אסור משום אסופי שלא יועיל רוב לחשב ודאי ישראל אם קידש רק ס' ויהיה תופסין קדושי שני ג"כ. וכן רוב כותים צריכה גט. לכאורה הא אמר פ"ב דקדושין גבי ה' נשים דרב מספקא ליה אי קדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין. וא"כ גם בהנ"ל הב' הוי קדושין שאין מסורין לביאה שמא כותי. ולרמב"ן ושאר פוסקים דהאיסור דרך חיתון דוקא מה"ת א"כ איסור ביאה בא ע"י הקדושין. אך ז"א דעליו אין איסור ממ"נ רק לדידה. וי"ל דאמ"ל דוקא מצדו דיליף כי יקח ובעלה כו'. אך א"כ בתינוקת מושלך היה קדושין שאין מסורין לביאה דאסור עליו. אך באמת ז"א דבכותית ליכא קדושין רק מ"מ חיתון מקרי לפ' הנ"ל אבל אין איסור ביאה בא ע"י קדושין שע"פ דין תורה הנכלל בכי יקח. רק מצד חתון כותי ושפיר אם ישראל הוי קדושין כנ"ל:
מ"מ קשה דכלל כל הג' לספק. וברוב ישראל צריכה גט מה"ת ומהב' מדרבנן. ורוב כותים להיפוך ומחצה צריכה משניהם מה"ת. והה"מ כ' דל"ש רוב דהוי קבוע. ותמוה דנמצא כמ"ש תוס'. וצ"ל דכונתו דלכאורה לא שייך בזה קבוע בתינוק ולא שייך למגזר שיהיה צריך ב' רובי דדוקא בזנות משום דלמא אזלה לגבייהו. משא"כ תינוק הנמצא לענין אי ישראל ולכך כ' הה"מ דגם בזה שייך אטו לקח תינוק מבית א' וא"י מאיזה ויש נ"מ. דהא סתמא אמר רב ליוחסין לא. משמע גם דאיכא רוב סיעה ישראל דשייך שמא הושלך מהם. והיה נראה דדוקא בזנות דבעיר החשש אזלה לגבי' וכרוב סיעה ל"ש החשש ולכך גזרו ברוב סיעה אטו עיר ובשניהם מהני דחלוקין הם. אבל גבי תינוק נמצא לא שייך החילוק ול"ש אטו קבוע ג"כ רק דלא פלוג ואסרו בליוחסין ברוב א'. ולכך גם רוב סיעה לא מהני דאין חילוק בין סיעה לעיר דגם בעיר לא שייך חשש קבוע. ושוב כמו דלא פלוג בין רוב כפל בין רוב מאה פעמים כן ל"פ גם שיש רוב סיעה. אבל להה"מ גם בזה החשש אטו לקח ויש חילוק בין רוב עיר ושוב מהני ב' רובי. וראיה לדבריו דהא גם בנמצא חתיכה בט' חניות הוי בעי לחלק אם דלתות מדינה נעולות חשיב ב' רובי. אך לס"ד ע"כ הגזירה אטו לקח מקבוע אבל בתינוק לא שכיח כלל שיקח תינוק מבית ולא ידע מאיזה בית ולהיות גונב נפש ומנ"ל שיהיה שייך גזירה בזה דפריך ר"י על דאמר הלכה כר"י. ומשום לא פלוג ג"כ קשה. ואפשר דהה"מ ס"ל דגזרינן אטו גדול שא"י דהוי קבוע. עכ"פ הוי דרבנן ויש חלוק בין הג' ולא היה להשוותם. וצ"ל להרמב"ם דהא דאמר ש"ס ד"ת אסופי מותר ס' יבא כו' ומדרבנן. ולמה הוצרכו הא בל"ז אסור מספק וכן משלטי הדמי' כו' וצ"ל עיר שכולם ישראלים. או דיש רוב סיעה ג"כ כנ"ל. ולכאורה למה נקיט הרמב"ם האסופי שנמצא דהא משמע דמודה לרש"י דגם שאין בו משום אסופי שייכים דינים הנ"ל. והיה אפשר דלכאורה כמו דהוחזק ע"פ ע"א ק רמב"ם דלוקין אח"כ. כן נימא כאן כיון דקודם שגדל דיהיה שייך לדין לענין להשיאו אשה הוחזק בישראל כיון דרוב ישראל להחיותו ולכל דבר ושוב כיון שהוחזק יהיה מועיל גם כשגדל ובא לישא. ומאי מדמה לזנות דדנין מיד רק אי מותרת לכהונה דלש"ד אין נ"מ שייך מעלה כו'. וצ"ל דגם כאן בתינוק נמצא אינו מתחיל חזקה לענין לישא כלל. וא"כ י"ל דוקא באסופי שכשנאסף משוק אין אביו כו' נאמנים אינו, מתחיל חזקה להיתר יוחסין. משא"כ במשלטי כו' ורעבון דא"ב משום אסופי רק ספק כנ"ל. י"ל דאביו ואמו נאמנים דדוקא אסופי יש ריעותא מדהשליכו משא"כ בהנ"ל דאין ריעותא י"ל דנאמנים בכל ספק. וא"כ כיון דרוב ישראל היה בחזקת שיבואו אביו כו' ויהיה מותר לישא. ושוב גם שלא באו הוי הוחזק כו'. דמחמת רוב חשיב ג"כ חזקת, אף דאיתרע להפוסקים בגבינת להתיר כנ"ל. אך י"ל גם להיפך דנקיט רבותא אסופי דבלא"ה יש ריעותא שלא באו אביו כו' עד שגדל משא"כ אסופי דאין נאמנים. אמנם עיקר דגם משלטי הדמי' כו' רק ספק כנ"ל ג"כ אין אביו ואמו נאמני' כשנאסף דג"כ שייך יצא קול כו' וזהו כונת הרמב"ם האסופי שנמצא כו' היינו כשכבר נאסף משוקי דא' נקרא אסופי הוי ספק בכל הני ואין אביו ואמו נאמנים גם ברוב ישראל. וקודם שנאסף גם בזה אביו ואמו נאמנים אף רוב כותים דלברר ע"א נאמן. אך חזינן ליוחסין לא מהני גם ע"א. מ"מ במושלך דבל"ז ספק י"ל דנאמנים כל שלא נאסף. ולכאורה מוכח דאם היה הדין חלוק במושלך הול"ל י"א יוחסין גם נמצא חזינן מושלך וע"כ דבכלל אסופי הוא. אך לרש"י ע"כ חלוק אף במשלטי כו' דלית ביה משום אסופי וי"ל דהך דאסור בכל הנשים לא חשיב. גם היה אפשר דניהו דמשלטי כו' ל"ב משום אסופי היינו בכולן ישראל אבל כשנכרים ג"כ שוב מה"ט אף דמשלטי כו' הי' להם לחוש שיקחנו כותי וגם יהי' אסור בכל הנשים ויש בו דין אסופי. ושפיר נכלל באסופי וכן לרמב"ם קורא אסופי גם בהנ"ל:
גט מספק דאם קדשה אחר גם מב' צריכה גט. ובתינוקת מושלכת ג"כ כשנתקדשה צריכה גט מספק. אבל אם קדשה אחר א"צ גט מב' ממ"נ אי ישראלית היא א"א ואי נכרית לת"ק. רק אם נתגיירה וקדשה ב' צריכה גט גם משני כנ"ל:
לכאורה ברוב ישראל כו' כיון דבכל הני אסור בכל הנשים הן ישראלית הן נ' הן ממזרי' וגיורת מספק א"כ כיון דבחצי עבד כו' תיקנו לכוף שיעבור על עשה כדי לקיים פ"ו. מכ"ש ברוב ישראל דמה"ת מותר שלא הי' לחכמים לתקן לבטל פ"ו ושיאסר בכולן כנ"ל. וצ"ל מעלה ביוחסין גם בזה דמ"מ שמא נכרי. אך לרמב"ם דבלא"ה אסור משום אסופי רק גיורת הי' מותר לא הי' שייך מעלה דגרים לאו קהל ולא הי' לתקן ברוב ישראל לאסרו בגיורת. וצ"ל דתקנה אחת היה וכיון דהי' מותר מה"ת גם בישראלית תיקנו באסופי בכולן ישראל לאסור חוץ גיורת ובס' נכרי הכל. או משום משלטי כו'. ועיקר נראה משום דאפשר לו להתגייר ויהי' מותר ויכול לקיים ומחוייב להתגייר כדי שיקיים פ"ו וא"ל כדאמר פרק א"נ שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר ע"ש. דאין לחוש כאן כיון דבאמת מחוייב להתגייר כנ"ל ועוד אם גם כשנתגייר יהיה אסור בכל הנשים א"כ יבטל מפ"ו ולא יוכל לתקן וע"ז לא תיקנו כו' גם דלכאורה ל"ח גירות זה קבלת מצוות כיון דחייב מה"ת שכל המצות גם קודם ברוב ישראל דמ"מ מה שמקבל עליו גם אם הוא כותי חשיב שפיר גירות. ועוד דהא אמר מי לא טבל לקריו כו' לנדתה דגם שלא נתכוין לגירות בזה רק להתנהג בד"ת מהני ליחשב גירות וע"כ דלא דמי לעודר כו' וסבר דשלו כו'. כיון דמתכוין לד"ת ישראל. כן כאן כנ"ל. וממילא אף שנודע אח"כ שהי' נכרי א"צ גירות חדש דלא חשיב בטעות דגם אי ידע הוי ניחא ליה כדאמר במחילה משום דליקו בהמנותא כן בגרות דזכות הוא לו דגם לר"מ הא לא טעים איסורא כמו בגר קטן כנ"ל:
גט מספק. פ' ט"ו מהלכות א"ב עיינתי בלשון הה"מ משמע דאינו משום גזירה אטו לקח או בבית רק דהוי קבוע ממש ולכך כל ה' ג' שוים בין רוב ישראל או מחצה כו'. ונראה דס"ל דניהו דבקטנות להחיותו או להאכילו נבילות חשיב שפיר לגבי דידן והב"ד נמצא כמו בט' חניות דהספק נולד בפירש. אבל לענין קדושין שהוא גדול ועדיין הספק עליו ועתה יש לו איזה מקום קביעות והוי כהך דנזיר בשליח כו' בשוקא אשכח כו' הדר לניחותא. וחשיב קבוע ע"ש בתוס' ולכך בזה שהוא קבוע והס' אם הוא בין קבועים ישראל או בין קבועים כותים וכמו אם שכח על חנות א' אם הוא מהמוכרים כשרות או נבילה דנראה דקבוע דאורייתא הוי כיון שיש קבועים כן וכן. ולע"ד תליא הא דסוף פ"ק דיבמות דאמר ר"א כותי שקידש חוששין כו' מי' שבטים. ופריך מרובא פריש ומשני באתרי דקביעו דכ' וינחם כו' ופירש"י ז"ל משום דקבוע כמחצה ע"ש. והיא ממש כנ"ד. ואולם תוספות חולקים על רש"י דבאזיל לגבה ע"ש. ולע"ד חדא כמ"ש בנזיר דהדר לקביעות ועדיין ספק. ועוד דבקדושין דכ' כי יקח ולא תלקח ובדידיה תליא והיא מבטלת דעתה כמ"ש הר"ן נדרים דל"ח ד"א מקנה ע"ש. א"כ חשיב בקדושין תמיד כמו אזלה היא לגבי'. וכ"ש בנשואין דנפקא לן מבית אישה שנכנס לרשותו. וכ"ש אם החופה והקידושין ביחד שמכניסה לרשותו דחשיב אזלא לגביה דהוי קבוע והוי ספק אם הוא מקבועי ישראל. ואפשר לא כ' תוס' רק על קדושין לחוד. כיון דעכשיו בשוק ופירש הוי מקדש בלא עדים וגם דהדר לניחותא לא הוי קדושין. אולם רש"י ס"ל כיון דמיד חשיב קבוע משום הדר הוי בעדים כנ"ל. עכ"פ א"ש כאן דס"ל לרמב"ם והה"מ כרש"י הנ"ל ושפיר כל ג' שוין דצ"ג מספק כנ"ל. ויתישב בזה קושי' תוס' דפריך ר"י וליוחסין לא בעי ב' רובי והא כו' ואמר רב ל"ש כו' ליוחסין לא מה פריך הא איכא חזקת היתר משא"כ ס' נכרי כו'. ומ"ש תוס' הוי מצי לשנוי' כו' תמוה הא מהך ק' אמר לר' חנן כו' מאן דמתני הא כו' ע"ז:
ולהנ"ל א"ש דבכיון דבקטנות שנמצא הוי פירש והוחזק ישראל להחיותו וכה"ג דמרובא פריש א"כ כשנעשה גדול ודנין לענין קדושין דיחשב ספק שקול משום קבוע והא הוחזק בישראל קודם הספק וחשיב חזקה גמורה כמ"ש רמב"ם בחלב ע"פ ע"א דלוקין אח"כ וכאן הוחזק אז כדין לגמרי גם לענין יוחסין כיון דהיה שייך מרובא פריש א"כ בגדול שנעשה קבוע יש כאן חזקת ישראל וכן להיפוך בר"ן. וא"כ יש רוב סיעה ג"כ איכא רוב וחזקה ומ"מ לא מהני לרב דסתמא אמר ומוכח דגזר רוב סיעה כנ"ל:
וא"ל א"כ ישאר ק' הש"ס רוצח דלמא טריפה וגם דאזלינן בתר רובא מ"מ אם יש בעיר ב"א טריפות שדרים נחשב קבוע שמא הנהרג מהקבועים טריפות ז"א דנהרג הוי פירש דלא הדר לקביעותא. מ"מ י"ל דוקא בשוק אבל אם הרגו בביתו ויש קבועים כנ"ל. אפשר לא חשיב פירש כיון שהחיוב בשעת הריגתו הוי כלקח. והי' מיושב בזה המשנה סוף פ"ק דמכות דאמר ר"ע כו' אי טריפה הרג כו' דתמהו תוס' הא קי"ל בתר רובא ע"ש והוא תימה רבא ע"ש. ולמ"ש י"ל כנ"ל דהיו בודקין העדים שמא הרגו בבית הנרצח ויש קבועים ב"א טריפות והוי כמחצה ולא קשה מקרא דל"א. די"ל בשוק או שאין קבועים ודאי טריפות דלא חשיב קבוע דעל כל א' אזלינן בתר רובא שאינו טריפה ואין כאן קבוע כלל משא"כ ביש ודאים כנ"ל. ושפיר היו חוקרין העדים כנ"ל. וכשאמרו א"י בטל כנ"ל. ורבנן ס"ל דאין לחקור כו' כיון דקבוע חידוש וכל שלא נודע נ א"צ לחוש כמ"ש בש"ע ס' ק"ו בי"ד גם על למפרע מה"ט כנ"ל:.
מס' רמב"ם וטור כ' מי שהרגו אינו נהרג ע"ש. משמע דאם הוא הרג נהרג. וקשה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו במחצה או רוב כותים. דלא יהרגו שמא נכרי. וכיון דמחצה שמא ישראל הוא ובעי עדות גמור. ובנפשות לכ"ע בעי עדות שאתה יכול להזימו וצ"ל בהרג בפני ב"ד דלא בעי יכול להזימו. או משום אם יתברר דישראל הוא יהיו חייבין מיתה למפרע כיון דא"צ התראה. כמ"ש תוס' סנהדרין פ"ב גבי ב' מיתות ע"ש. וכן צ"ל על קושית העולם. פלגא משלם הא קי"ל פלגא נזקא קנס ובעי עדים ואי אתה יכול להזימו שמא כותי ויהיו פטורים. וצ"ל כנ"ל:
מ"ש ח"מ ס"ק ל"א בשם ראב"ד כ' סתמא ובאמת לא קאי רק על רוב כותים. אך למ"ש דהוי קבוע אפשר דבכולן כן:
מ"ש טור ובש"ע דבנזקין צריך לשלם נ"ש ברוב כותים דל"ש בכותי אין הולכין כו' כיון דרוב דחייב. מ"מ נראה אם נתגייר קודם שגבו ממנו שוב אין הולכין בממון אחר הרוב ושמא ישראל הי' גם קודם כיון דעכשיו ודאי ממון ישראל:
קשה שלא הוזכר בש"ע אם מהול דאין בו משום אסופי שגם ס' נכרי אינו וכשר ואם נאמר דלמ"ד סי' ל"ד לא מהני דז"א דעם פריעה נראה דהוי סימן מובהק אות הוא כו' כחותם בת"ח דערבי מהול לא שכיח כלל. ובאינו מהול להחשב סימן ודאי נכרי נראה דאינו סימן גם שנראה גדול ודאי אחר ח' וגם אין ס' שמונח מקודם ח' מ"מ ס' הוי שמא בזנות ולא מהל דיש משום אסופי מה"ט דמחמת בושה וכה"ג או דלמא איתנס דמניעת מעשה ל"ח סימן כנ"ל:
מפקחין הגל כו'. ב"ש ס"ק נ"ה החלוק לרמב"ם פירשו כולם ובשעה דניידו פי' א' ונפל עליו אין מפקחין אבל נשאר כו' ופירש א' ממקום הקביעות אין הולכין בפ"נ אחר הרוב ותמוה מאוד ע"ש ביומא מ"ט לזה ואם אינו רוב גמור מה שייך לא הלכו בפ"נ ע"ש. ולע"ד חנני ה' ית' דהא חזינן לחיוב מיתה הולכין אחר הרוב בד"נ אף רוב דליתא קמן כמפורש סנהדרין ול"א אין הולכין בפ"נ אחר הרוב. ונראה דתוס' כ' מקרא דוחי בהם שלא יבא בשום ענין כו' ע"ש דאף מיעוט הצלת נפש דוחה כל איסור מ"מ דוקא ברוב אי מת כבר וכדומה דהרוב מורה שלא יהיה הצלה בעשיית האסור והמיעוט שיהיה הצלה אמרינן דהמיעוט שמא יציל נפש דוחה האיסור ג"כ. אבל כשהרוב הוא שחייב מיתה אף דיש מיעוט דפטור מ"מ הא הרוב מורה שאם נציל אותו ההצלה הוא אותו שאין להצילו ואדרבא ובערת. שפיר בזה הרוב עדיף מהמיעוט דחייב ככל רוב דעדיף מהמיעוט כיון דהרוב מורה שאם נציל יהי' הצלה שלא כדין. משא"כ בהנ"ל דאין הרוב דאם נצילו יהיה שלא כדין רק שלא יציל ושפיר המיעוט להציל מי שבודאי חייב להצילו דוחה האיסור כנ"ל:
וא"כ כאן בהרוב כותים ג"כ בלא הוחזק מהני הרוב דמור' שאם נציל הוא מי שאין הצלתו דוחה שום איסור כנ"ל ולכך בפירשו כולם ונפל על א' אין מפקחין כנ"ל, אבל בנשאר הקביעו' במקומו ופי' א' למקום א' ונפל עליו ג' שפיר מפקחין דהא באדם שהלך ממקום קביעותו למקום א' אמרי' אף שהלך מ"מ הדר לניחותי' חשיב גם אז קבוע. וא"כ זה שהלך הוי עדיין קבוע רק אם לא יצילו א"כ לא יהיה הדר לניחותי' ובחזקת נכרי הוא דפירש ומרובא והוי ס"ד דא"צ לפקח כנ"ל. וע"ז אמרינן שפיר דלא הלכו בפ"נ אחר הרוב דבזה אם יצילו שוב יהיה שייך הדר לניחותיה ויחשב קבוע א"כ אם יציל תהיה ההצלה למי שהוא ספק שקול דחייב להצילו ושוב המיעוט דוחה ג"כ ושפיר לא הלכו. ומיושב בעזה"י. והגם דלשון הדר לניחותיה לא שייך רק על ביתו שדר ושוק כנ"ל בנזיר ע"ש. מ"מ ודאי אותן העשרה אם נכנס כל א' לחדר א' ועדיין כל העשרה בי' חדרים ביחד ודאי דחשיב קבוע עדיין אף דמפוזרין לגבי מי שצריך ל על א' מהעשרה. א"כ זה שראו שפירש מהעשרה ונפל הגל ומונח תחת הגל ומצטרף אל הט' העומדים במקומם דעכ"פ מן י' אלו יש בתוכם קבוע כנ"ל והוי מחצה על מחצה דחיוב להצילו רק אם לא יצילו וכשמת הוא בחזקת כותי דאין כאן קבוע כלל דלא שייך צירוף ודנין רק עליו. מ"מ מצד פקוח נפש אין הולכין אחר הרוב דאם יצילו מצטרף שפיר והוי קבועה א"כ אין הרוב שאם יציל מי שאין להצילו רק אדרבא מחויב כנ"ל: