אור ברסלב
חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר הלכות פריה ורביה › סימן ג

חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר· רבי יצחק מאיר מגור [אלתר]

הלכות פריה ורביה · סימן ג

הלכות פריה ורביה

סעיף א

מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו. הג"ה וי"א דנאמן כו' בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא דנחוש כו' וכן נוהגין האידנא כו' (א) אינו נאמן כו'. אינו מבואר הטעם כיון דעד אחד נאמן ומשמע כמו בכל עד אחד נאמן באיסורין ובכ"מ גם בע"ד ונוגע נאמן טבח שכשר וכהאי גוונא. ואי משום רוב אין כהנים גם לברר מיעוט מהרוב בע"ד נאמן וגם באיסור תרומה כשנתערב סאה חולין בב' תרומה ע"א נאמן ולא עשו מעלה רק ליוחסין. וצ"ל או דהוא נגיעה גדולה כיון שהוא לעולם לא האמינו נוגע משא"כ עד אחד. וכמו בשבוי דהאמינו אפילו שפחה ולא בעצמה ולא בעלה וע"כ שהוא נוגע גדול חילקו חכמים בין עד אחר לבעצמו:

או י"ל דבאיסור שכתב הרמב"ם ז"ל דעד אחד נאמן שאין חשוד כממון ע"ש. א"כ לא חשיב כלל נוגע טבח אף שהבשר שלו מכל מקום אי באמת טריפה אינו שוה יותר רק כמו טריפה כיון דאינו חשוד רק שירצה להרויח ע"י אכילת איסור ויהי' נגיעת ממון הא כיון שאינו חשוד לאכול טריפה אינו נוגע כלל ונאמן מה שאין כן בתרומה שיש נגיעת ממון אף שאינו אוכל רק שיתנו לו תרומה דיכול למכרו לכהן. ולכך אינו נאמן גם לענין שיניחנו לאכול תרומה וכמו בכל נוגע לרוב הפוסקים דלא אמרינן שנאמינו לפלגא ולא יהי' נוגע דהוא סבר דנאמן על הכל.

גם י"ל כיון דליוחסין ולתרומה דאורייתא אינו נאמן שוב גם בתרומה דרבנן אינו נאמן דלא פלגינן דיבוריה כיון שהוא דבור אחד כהן אני כמ"ש רשב"א גבי זנות כו' ובש"ס גבי גרשתי למפרע כו'. וי"ל גם טעם הי"א דבתרומה דרבנן נאמן ולא בדאורייתא י"ל כמו שכתבו תוספות פרק ב' דכתובות לחלק לענין פלגינן דבוריה בין דאורייתא לדרבנן. כן לענין תרומה דאורייתא אמרינן כיון דאינו נאמן ליוחסין וכן לחלק לו ולענין פדיון הבן דהוי נוגע גמור ורק ממון לא פלגינן דבוריה ואינו נאמן גם לאכול תרומה דאורייתא אבל לענין תרומה דרבנן אמרינן פלגינן דיבוריה אף בדיבור אחד וכיון שנאמן רק לדרבנן אינו נוגע כנ"ל:

ולדיעה א' גם על דרבנן לא פלגינן דיבוריה והי' נ"מ באם מעיד מפורש יודע אני שאני כהן ע"י שהוחזקתי לאכול תרומה דרבנן או ראה אביו אוכל תרומה דרבנן וכהאי גוונא שאינו מועיל לדאורייתא שוב י"ל דנאמן גם לדיעה א' דהא אינו מעיד כלל רק על דרבנן ובאמת נאמן ודוקא סתם כהן אני שייך לא פלגינן דיבוריה. ומיושב בזה דלכאורה תמוה דמסיח לפי תומו מה שראה בקטנות דלכולא עלמא גרע ממה שמעיד בבירור מעצמו בגדלות וכאן נאמן ומכוין לעדות אינו נאמן ולמ"ש אתי שפיר דאדרבא מעיד כהן אני דממילא אף לדאורייתא אינו נאמן. מה שאין כן שם דאינו מעיד יותר רק שיועיל לדרבנן דמה שראה בקטנות אינו מועיל רק לדרבנן שפיר נאמן:

וא"כ מיושב מנהגנו שכתב רמ"א גם לדיעה א' דאם הדין בסתם דעל פיו קורין ראשון ונושא כפיו. ואין מעלין לתרומה דאורייתא ולשאר דברים ושוב מעיד סתם אינו יותר ואינו צריך לפלגינן דיבוריה כנ"ל. ופרק קמא דגיטין גבי כל נכסי דפליגי אי מתוך שנאמן כו' או מתוך שאינו נאמן כו' כיון שהוא חד דיבור ובמקצת האינו חכמים ע"ש:

ב ולישא את כפיו עיין ב"ש. ולמ"ש י"ל דאומר כהן אני כו' הוי נוגע לחלוק לו שוב בנשיאת כפים דאורייתא לא פלגינן דיבוריה ואינו נאמן אף שהוא רק איסור דנוגע משום ממון. מה שאין כן עכשיו נאמן לנשיאת: כפים שהוא רק איסור וכמ"ש ב"ש דאין לו הנאה. אולם תמוה לי מאד שלא הזכיר בטור וש"ע ושאר פוסקים כלל מענין פדיון הבן למה לא נחוש שיפדו אצלו דלא שייכי כל חלוקים שלהם דנוגע גמור לממון וגם איסור תורה על איסור עולם ביטול מצות פדיון הבן כשאינו כהן דלא מהני הפרשה כנ"ל. וממילא אין ראוי לקרות ראשון על פי עצמו ונ"כ מחשש שיעלו לפדות אצלו. ואפשר לומר בדוחק דהוי על פי רוב מילתא דעבידא לגלויי וכדאמר בש"ס גבי פגם משפחה גילוי מילתא כו'. רק כשאינו נוגע לאדם מי יחקור עליו לברר ולכך גם בתרומה י"ל דאין הכהנים נוגעין שכל אחד אינו יודע אם יגיע לו והבעלים גם כן רק טובת הנאה דאית להו ולא יחקרו לברר כיון שיצא מידי טבל בהפרשה לא איכפת ליה דגם מזיק מתנות כהונה פטור. מה שאין כן בפדיון דאם אינו כהן אין בנו פדוי ועדיין מחוייב אם כן מסתמא יחקור אם הוא כהן ודוחק. גם קשה על כל פנים הי' לרמ"א ז"ל לכתוב בהלכות פדיון הבן דאין לפדות על סמך שקרא ראשון או נשא כפיו ולא הזכיר שם כלום. ובהלכות תרומה כתבו דבזמן הזה גם לכהן שאינו מיוחס ע"ש. ואפשר משום דכולם עתה כהני חזקה ואין בירור גמור והמצוה מוטלת עליו שעובר בעשה דמבן ח' תפדה שוב רשאי ליתן לכל מי שהוחזק כיון דגם עד אחד אינו מועיל לממון ויצטרך בירור על פי ב'. מה שאין כן תרומה וכהאי גוונא דאינו עובר בהמתנה הוצרך לכתוב דמותר כו' משום דרבנן הקילו כנ"ל:

אך עכ"פ עדיין קשה דאם כן ודאי נוגע גמור כדי שיפדו אצלו ושוב לא יקרא ראשון ע"פ עצמו כנ"ל וצ"ל דלא הוי נגיעה דשמא לא יתן לו ודוקא תרומה דמתחלק בגורן וכהאי גוונא דשכיח מה שאין כן פדיון דלא שכיח כל כך ויוכל ליתן למי שירצה לא חשדינן ליה שיעבור בנשיאת כפי' כמה עשה משום ספק דילמא אתרמי פדיון שיתנו לו כנ"ל. מכל מקום נראה דאין לפדות לכתחלה אצל כהן שידוע שהוחזק רק על פי עצמו כיון דלדעת המחבר אין זה חזקה כלל והוחזק שלא כדין דודאי לא מהני לפדיון. גם בבא אחד ואמר שהוא כהן והבטיחו א פדות בנו אצלו דגם לקרא ראשון ולישא כפיו אין נאמן.

הח"מ וב"ש הקשו דנשיאת כפים דאורייתא גם לרמ"ך אינו נאמן. ולע"ד כיון דפליגי בש"ס גם למאן דאמר אין מעלין מתרומה ליוחסין מנשיאת כפים אי מעלין דבפרהסיא לא חציף איניש כו' ע"ש. ואם כן גם למ"ד אין מעלין כו' הוא משום דבשביל להעלותו ליוחסין מחציף נפשיה ולכך אין מעלין אבל שוב כיון דאין מעלין רק לנשיאת כפים גרידא ודאי דמהני חזקה הנ"ל דבפרהסיא לא מחציף נפשיה א"ל כהן. כיון דחזינן למאן דאמר דאף ליוחסין שצריך עדים כשרים. וגם נוגע כדי להעלותו אי מעלין ואף על פי כן מהני חזקה הנ"ל, איך נעשה פלוגתא רחוקה למאן דאמר אין מעלין שלא יועיל לענין נשיאת כפים עצמו כשאין חשש להעלות כנ"ל ואפשר דגם לפדיון הבן מהני חזקה דנשיאת כפים משול חזקה דלא חציף כיון דקיל מיוחסין לא נעשה פלוגתא רחוקה ויש לדחות דמאן דאמר מעלין ודאי סבר דאין מניחין לישא כפיו עד שיהיו ב' עדים כמו למאן דאמר מעלין לתרומה דאין לומר דמשום הך חזקה גרידא מעלד דאם כן לא הי' לחלק בין תרומה ע"ש דמיתה כו' האין מכל מקום בעי ב' לתרומה למאן דאמר מעלין כנ"ל. וע"כ כמ"ש תוס' דאף דבעי ב' מ"מ חיישינן שמא לא הי' כדין וע"ז אמרינן כיון דלא חציף כיון דהדין בודקין לנ"כ. משא"כ עכשיו דנימא שנאמן בדיבורו לחוד כ"ע מודים דאין מעלין. וכן מפורש בהה"מ פרק ך' דלמ"ד מעלין מנשיאת כפים בעי ב' לישא כפיו ע"ש:

ג בזמן הזה כו'. וקשה דהרי כל מתנות כהונה נוהגים בארץ ישראל זרוע לחיים וקיבה וראשית הגז וגם בחוץ לארץ בכור בעל מום ופדיון. גם עכ"פ הי' לו להזכיר אי נאמן לעניני ממון הנ"ל. גם אי תפיס אם מהני דאף לחולקין על הרמב"ם דתקפו כהן מוציאין י"ל ספק בכור דהתפיסה בספק מה שאין כן זה שאמר כהן אני הוי ברי ושמא להחזיק. ונראה דלא מהני תפיסה. דהא לענין מתנות הנ"ל למה יהי' נאמן לממון כמו באבדה דלא מהני ברי אף דאין נגד חזקות ממון מכל מקום טוענין בשביל האחרים דשלא בפניו כמו יתומים. וכ"ש לענין תרומה וכהאי גוונא דהקישו הכתוב לנחלה וירושה לבני אהרן והוי כספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי ואף תפיסה לא מהני ספק יורש נגד ודאי וכן זה שהוא ספק כהן נגד הודאים. ואף עד אחד לא יועיל לממון ובש"ס ופוסקים משמע דמהני לענין המתנות ולהיות חולקין לו תרומה ע"ש. אך יש לומר הטעם דאין זה חשוב לממון דהא אין מחוייבים ליתן לו רק כשיתן לו הבעל הבית מדעתו אם יהי' יוצא ידי נתינה לצאת ידי שמים שלא יהי' נקרא מזיק מ"כ ושיחשוב קיים מצות נתינה ושוב זה כשאר איסורין דעד אחד נאמן וגם בע"ד מצד ברי דחזינן דברי ושמא חייב לצאת ידי שמים ומהני ג"כ לפטור מלצאת ידי שמים ולא מיקרי ענין ממון ולא דמי לאבדה דאף שאינו מוחזק על כל פנים הוא ממון של אדם אחד מה שאין כן מתנות כהונה גם לא דמי לשותפות אף דלית שוה פרוטה לכל חד כדאמר פרק ב' דבבא מציעא דאין זה של כולם רק למי שינתן כנ"ל. ולכך נאמן מדינא כנ"ל אבל בתפס בע"כ לענין שיועיל תפיסה שלא מדעת בעלים שוב הוי ממון ואינו נאמן כלל אך לא דמי כלל לספק ויבם כו' דשם הנכסים שלהם ודאי דיורשים מה שאין כן מתנות כהונה דעדיין אין להודאים גם כן לשום אחד זכות בבירור וכמ"ש רש"י פסחים פרק א"ע לענין בל יראה בחלה. וי"ל דמהני ברי ושמא נגדם שיועיל תפיסה. אולם לענ"ד מה שכתבו תוס' דתקפו כהן על קושיתם הא יכול ליתנו לכהן אחר ותירץ דאין צריך לשלם להם רק טובת הנאה גם אי ממון ע"ש. וקשה וכי חמסן דרוצה ליתן דמים יכול לתפוס בע"כ כשאין בעליו רוצים למכור. וכן בעל הבית דטובת הנאה יש לו ליתן למי שירצה איך יוכל לתפוס ולכופו לקבל דמים בשביל הטובת הנאה. לכך לעניית דעתי דוקא שם בספק דאינו צריך ליתן לשום כהן בלא תפיסה א"כ אדרבא בטל מצות נתינה ממנו ושוב מהני תפיסת הכהן דהא אין לו טובת הנאה מצד מצות נתינה דפקע רק להחזיק לעצמו בתורת ספק שלו וגם אם יתנו לכהן מתנה הוא דיהיב בתורת שלו ושוב מהני תקפו כהן בתורת ספק שלו. וכדאמר משנה נדרים פרק י"א קונם כהנים כו' נהנין לי באין ונוטלים בע"כ כיון דלא יוכל לקיים מצות נתינה. דלא מעטיה קרא ונתן ולא כשיטול רק כשיקיים ונתן אין רשאי לגזול כנ"ל. ואם כן בודאי בכור ומתנות כהונה אדרבא לא מהני כלל תפיסת הכהן וממילא גם כאן דמתנות כהונה ודאי רק הוא ספק כהן לא מהני תפיסה כלל דיתנו לכהן אחר ויקויים נתינה כנ"ל. אך תוספ' לא ס"ל כן ובטלה דעתו. מ"מ גם לתוס' י"ל דאין מהני תפיסה דהא יבמות פרק י"א בכהנת שנתערב ולדה כו' תנן אין מוציאין שלהם מת"י כו' דמשמע אבל תפיסה לא מהני. ונהי דשם בספק להם ג"כ מכל מקום יקשה למאן דאמר תקפו כהן אין מוציאין גם בספק וע"כ לחלק דגרע ספק כהן מספק בכור. אם כך י"ל דגם בברי לא מהני. ומ"מ אינו מוכרח דאפשר דנאמן דהא בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. כל שבא בתורת עני נוטל ואינו צריך לברר שהוא עני. הגם די"ל דחזקת לא אמיד מהני כדאמר פרק הכותב דלא אמיד כו' וכן בתק' נגזל וכמה דוכתי דמהני אומדנא דלא אמיד כשאין להוציא מכל מקום הא במשנה דפיאה בעל הבית העובר ממקום כו' רשאי ליטול כו' ומשמע דבסתם שיבא ליטול יניחהו אף מקום שאין מכירין. והגם די"ל דוקא מתנות עניים דאי אפשר לברר דיש מתרושש כו' כדאמר באריסא דב"ז א"כ ע"כ דאמרה תורה סתם. מה שאין כן כהנים שיש בירור. דמכל מקום יצטרך שיהי' בחזקת עני עכ"פ. אך אין ראיה דקיימא לן אין בודקין למזונות ולכך מאמינים דעני אף שיש חשש שקר מ"מ החשש להיפוך הוא פ"נ. מה שאין כן מתנות כהונה לא בתורת עני הוי כלפרנסה דבודקין כנ"ל. בא ואמר כסוני כו' ע"ש. ולענין ה' סלעים דפדיון הבן נראה ודאי דלא מהני דאם אינו כהן המעות דבעלים ותפס משלהם כנ"ל:

וצ"ל דסבירא ליה לרמ"א כיון דלא אמר החששות רק לאיסור משמע דאין חוששין שמא כו' לענין ממון במה דאין איסור רק לתרומה שע"י שיתנו יאכל. ומה דקשה דעל כל פנים לענין נשיאת כפים לא יהי' נאמן שהוא דאורייתא ולא שייך טעם ב"ש שאין לו הנאה דעל כל פנים אומר כדי ליקח מתנות כהונה ופדיון כנ"ל. צ"ל כמו שכתב הר"ן קדושין פרק האומר גבי נאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס כו' דאף דאומר קדשתי וכונתו לכנוס לא יהי' נאמן גם לגט. וכתב הטעם דכיון דאומרים לו דאינו נאמן לכנוס הי' לו לחזור ע"ש וגם כאן אומרים דאינו נאמן לממון. אך אם כן הי' צריך על כל פנים שיפסקו הב"ד לו דאינו נאמן לממון. גם שם כתב הר"ן אינו חשוד להתיר א"א איסור חמור ע"ש מה שאין כן כאן ועוד דסבר שיוחזק לכהן בנשיאת כפיו וממילא יתנו לו אחר כך מתנות כהונה. ועוד דפדיון איסור גמור שהבן לא יהי' נפדה כנ"ל. וצ"ל בדוחק כמ"ש לעיל כיון דביד בעליו ליתן למי שירצה אינו נוגע כנ"ל:

מ"ש לעיל מלשון המשנה אין מוציאין כו' למידוק דא"מ תפיסה אין הכרח דמרישא דייק איפכא אין נותנין אין חולקין כו' וי"ל דלא מיירי מליטול בעצמו דאסור כנ"ל.

ד ואם נשא או נטמא לוקה כו'. והא אין מלקות בזה"ז. נ"מ שיהי' פסול לעדות מן התורה. ולכאורה אינו מוכרח דהא להראב"ד דפסק בטמאה אני לך דא"נ דגם לא"מ מהני זה עצמו לאמתלא שעיניה נתנה באחר כיון שלא נתקבלו דבריה ע"ש דמותרת לכהן וא"כ לדידיה גם שאמר כהן אני כדי להעלותו וכיון שלא האמינוהו יחשב אמתלא. וממילא אין לוקין כיון דנשא או נטמא הוי חזרה כמ"ש רמ"א הלכות נדה כשבאה אצלו הוי כהוציאה אמתלא מפיה ע"ש. ומכל מקום לוקה ממש אתי שפיר כיון דהתרה בו וקיבל התראה ולא אמר האמתלא לא מהני אח"כ כמ"ש הרמב"ם לענין שבועה ואם כן עכשיו שאין מלקות ובלי התראה רק שיהי' פסול מן התורה שוב כיון דמהני אמתלא אינו כלל בחיוב מלקות כנ"ל. ואם פסקו ב"ד שפסול לעדות ולא אמר האמתלא שפיר פסול כמו שכתבו תוס' דגם למאן דאמר ח' לגמלא פרחא מ"מ בהזמה חייב מיתה מדלא מתרץ דבריו. מה שאין כן כשלא פסקו ב"ד רק לפסלו אחר כך על העדות שחתם וכה"ג י"ל כנ"ל. מכל מקום מבואר שם בש"ך י"ד קפ"ט דצריך להוציא מפי' עיין שם מ"מ משמע רק לאיסור לא למלקות. ובהוחזק שקרא ראשון או נשא כפיו הוי כהוחזקה נדה דא"מ אמתלא. רק בדבור יש להסתפק די"ל מדינא עד אחד נאמן רק מעלה וא"כ לענין לאסור י"ל דנאמן בתורת עדות וא"מ אמתלא ויש לדחות. גם יש נ"מ אם אמר שיודע שאביו כהן דמטעם שוי' ח"ד שהוא הודאה הוי נגד עצמו כהוחזק בב' עדים דלא אמרינן שמא בן גרושה הוא כמ"ש לקמן ולוקה כשנשא גרושה מה שאין כן אם חוזר דמהני על ההודאה אמתלא רק בתורת שהי' נאמן כעד אחד א"כ הוי רק ע"י עד אחד דאין בנו בחזקת כו' דשמא נתחלל ע"ש. גם אם יש ע"א שאינו כהן שוב הי' מהני אמתלא:

ובקדושין ס"ג מודה ר"א באומרת נתקדשתי אין נאמנת לסקול ע"י ורש"י פי' לסקול אותה כשזינתה וגם הרמב"ם פירש כן סוף פרק א' מאיסורי ביאה. וצ"ל דוקא להרוג אבל למלקות לוקה. ובש"ס לא משמע כן דאמר ר"ח אחד זה ואחד זה אין סוקלין ומייתי עלה אבל לא למכות ולעונשין ע"ש משמע דשניהם שוים ויש לדחות. גם י"ל דלהפ' שנחד"א מטעם נדר אין איסור יותר מבל יחל שהוא רק למלקות אם כן אף אי מטעם הודאה הוא רק במה שאפשר לו לחייב ולאסור על עצמו כמו ממון והיינו לאסור מלקות לא לעונש מיתה שזה אי אפשר לו לעשות כשאינו חייב מיתה לעשות איסור על עצמו שיהי' עליו חיוב מיתה כנ"ל. ולכך לענין נאמנות האב שוה מכות למיתה כנ"ל מה שאין כן נאמנות על עצמו שמטעם הודאה שוי' אנפשיה כו' הוא רק למלקות כנ"ל. ולכאורה לא יועיל ההתראה על איסור גרושה לכהן אם אינו כהן רק בל יחל. וצ"ל גם להפוסקים משום נדר הוי איסור זה דגרושה לכהן. וכ"ש לדידן דעיקר משום הודאה כנ"ל. דאי מטעם נדר הוי כמתפיס בדבר איסור הרי עלי כאימא דלאו כלום. וע"כ מטעם הודאה רק מכל מקום כיון דילפינן ממון כי הוא זה כמ"ש רש"י פרק האומר היינו משום שממונו בידו להתחייב וליתן וכן לענין הודאת איסור כנ"ל. וחשיב כודאי שהוא כהן לגבי דידיה שתועיל התראה כנ"ל. ונראה דלהמחבר כיון שלא נתקבלו דבריו כלל מהני להראב"ד אמתלא זו עצמה כמו בטמאה כו'. ולרמב"ם על כל פנים אמתלא אחרת ולרמ"א י"ל גם לראב"ד לא מהני דנתקבלו כנ"ל אף שעדיין לא קרא רק אמתלא אחרת ואם קרא כהן ונשא כפיו הוי כהוחזקה כו' דלא מהני כלל אמתלא וכמ"ש י"ד קפ"ח בפרט נשיאת כפים דאין אדם משים עצמו רשע:

ה והנבעלת ספק חללה. הוא לשון הרמב"ם ז"ל ולא כתב כלל מנין לו זה דהא שוי' נפשיה ח"ד אינו מועיל לחוב לאחריני ואי חשיב הוחזק יהי' ודאי. ונראה הטעם דהא פסק הרמב"ם ז"ל בהוחזק ח' על פי ע"א שהוא חלב לוקה האוכלו אח"כ. וכיון דמן התורה עד אחד נאמן באסורין ואף בע"ד שהוא כהן רק מעלה עשו דאינו נאמן כמ"ש הר"ן. ואם כן לכאורה כיון שאינו נאמן לנשיאת כפים וליוחסין שוב לענין איסור בגרושה וטומאה יהי' נאמן מן התורה כמו שם דכשאינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט כנ"ל כיון שהדין הוא כן. וא"כ כיון שיהי' נאמן בתורת עדות יהי' חשוב כמו בחלב הוחזק כנ"ל. וצ"ל דאין זה חשיב הוחזק כהן על פי עד אחד כיון שאין מאמינים לו לנשיאת כפים ולקרא כו'. ואף אי פלגינן דיבוריה מ"מ כיון שתלוי זה בזה ולזה אין מאמינים לא חשיב הוחזק כלל. ומכל מקום נראה דלענין ספק שפיר חשיב הוחזק דהדין כן בספק כהן שאינו נושא כפיו כו' ואסור בפסולי כהונה וכיון דעדותו מהני מן התורה רק משום מעלה שוב הוחזק ספק כהן על פי עצמו. וממילא הנבעלת ספק חללה כנ"ל לא מצד הודאה לחוד. ואם כן אפשר דגם אמתלא אינו מועיל כמו בכל עד להרבה פוסקים אף באסור ע"ש:

תוכן העניינים

חידושי הרימ על שולחן ערוך אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה